#A שירי המחבר

אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך: (תהילים קיט, ו)

לך אני הושיעני כי פקודיך דרשתי: (תהילים קיט, צד)

יהי לבי תמים בחקיך למען לא אבוש: (תהילים קיט, פ)

העבר עיני מראות שוא בדרכיך חייני: (תהילים קיט, לז)

ואשתעשע במצותיך אשר אהבתי: (תהילים קיט, מז)

דרכיך יי' הודיעני - ארחותיך למדני: (תהילים כה, ד)

אלהים חי לך נאוו תהלות - היות כי נתכנו עמך עלילות:

לך אודה ואקריב מהללי - תמור מנחה ושלמי חוב ועולות:

ימינך תסעד ראשי ולבי - ואם שיאי במורד בשפלות:

הלא כי נתנה תורה אלהית - משובצת במצות השקולות:

ושרשיה שנים הם במספר - ואמנם הם שלשה במסילות:

ביד ציר נאמן משה בסיני - ברעש אש ולפידים וקולות:

נבואתו במראה לא בחידות - לבב חכמה ומאיר באפלות:

מרומם הוא עלי כל הנביאים - ומעוז הנפשות האמולות:

שמו נשא ונורא בברואים - יהודוהו בכל ימים ולילות:

היות כי הוא מזכך הנפשות - אשר כי ממרומים הן אצולות:

ולכן אערוך שירה לשמך - אלהים חי לך נאוו תהלות:

אמת כי התורה - תמימה וטהורה - משיבה היקרה - בעולם הרוחות:

במצות מעשיות - וגם כן שכליות - ובמדותיות - וסודה בטוחות:

יצוה אל חסדו - לבן משה עבדו - ותורתו חלדו - לדבר בה צחות:

היות כי ישתעשע - בעת עמו נושע - בסור חטא ופשע - לבבות נפקחות:

וספר זה מורה - לבן סורר מורה - אשר הוא בו קורא - להטיב הארחות:

ואז הוא ישתוקק - ויזכור החוקק - וגם יהיה לוקק - בטוב נועם שיחות:

שמו אדרת הוא - אלי אליהו - אשר הפקידהו - במכתב הלוחות:

#B הקדמה

אמר אליהו המכונה בשיצי בן משה בן מנחם יעמ"ש האדרנופוליטי:

להיות שדברי תורתנו - מפי עליון על ידי משה רבנו - זך החמר בנבראים - אב וראש הנביאים:

והישיר אל האמת האמה - אל הקדש פנימה: וזה בדרכי ההצלחה^{^[1]} - כי היתה הרוחה: לכן לא יכביד האנוש לבו - עודנו באבו: כי לא יקטף מלילו - אשרי כל חוכי לו: כי ליי' המלוכה - בעליונה המערכה: לתת לכל אדם חפצו - בימי חייו וקצו: להציל נפשו מני שחת - בקרחת או בגבחת: לאור באור חיי הנעלם - ואכל וחי לעולם: כי הנפש בהטהרה מהסיג והחלאה - תשוב כמראה: וזה על ידי המצות המעשיות - והשכליות הבנויות לתלפיות: הישרת הראשונים - והאחרונים: במצות וחקים - ומשפטים צדיקים: ולכן לכל מצוה ומצוה עלה - קטנה או גדולה: וחלילה חלילה: שהן בגזרה - כי יראת יי' טהורה: ויורו בזה הפסוקים - וזה בדקדוקים: כמצות זכור את יום השבת - כי בו שבת: מכל מלאכתו - אשר ברא בעתו: וכן מצות הפסח יהיה לך - למען תזכור את יום צאתך: וטעמי המצות מבוארים - בדעות החוקרים: ונהיה כעבדים המשמשים את הרב - על מנת לקבל פרס רב: אמנם בעלי הקבלה הכחישוהו - ומסבל שכמם הסירוהו: וגזרו אמרים - כי המצות מהאל נגזרים: בלי סבה ועלה - ויעשו כלה: כי יתיאשו העובדים מעבוד אלהים - וימנעו מראות אור נגוהים: ואם לא ידענו טעמי המצות כלם - ומעלות הסלם: לא נתיאש מהם - מחקור סבותיהם: ונאמר שהם גזרת מלך - ונהיה כעור באפלה הולך: אמנם מה שטעמו נעלם ממנו - ניחסהו לנו מקוצר דעתנו: ועל כן ראוי לדקדק בכל מצוה - למען ספות הרוה: ולא נוסיף על הדבר אשר צונו יי' אלהינו: כפי דין קדמונינו - נביאינו וחוזינו: יודעי דת ודין - יושבי על מדין: והולכי על דרך שיחו - ישגא אחו: בלי מים ייבשו - בלתי אם נואשו: מעין גנים - באר מים חיים ששונים: על פי שלשה העקרים - שהזכירו חכמינו בספרים: כתוב והקש וסבל הירושה - ולנו מורשה: מפי כל נביא וחוזה - וכל ישראל מודים בזה: אמנם בדרכי ההקשים - יש להם הפרשים: זה מזה משונים - פנים בפנים: דבר כל אחד בספרו - ושמרו כרועה עדרו: אמנם התכלית אחת - לשלח ידם לקחת: מפרי עץ חיי העולם - למקטנם ועד גדולם: לבלתי נטות ימינה ושמאלה - השפל להגביה והגבוה להשפילה: אמנם ללכת אחרי דרכי הפשטים - ולא מזה שוטים: כי פשטי התורה - כמגן ומטרה: מחצי היורים - והאנשים הנכרים: ויורו בדרך הישרה - ומצות יי' ברה: ובזו הדרך דרכנו אנו בעלי מקרא: אמנם בעלי הקבלה דברו סרה: ואמרו שיש קבלה - ולא דרכו בזאת המסילה: זה אומר בכה - וזה אומר בכה: ואם קבלה בידם זה מפי המורים - למה דבריהם זה את זה סותרים: כי הדבר המקובל מפי איש אחד - ראוי להיות בפי המקבל^{^[2]} מיוחד: וכל שכן כשיהיה דבר מצוה - שהוא עלינו חובה: כי ראוי שיהיה מבואר ונגלה לכל מבין וחוקר - מבדיל בין אמת ושקר: ובזה הרבו חכמינו אמרים - מאירים כספירים: בטוב הגיונם - ובצחצוח לשונם: והראו המעדת רגלי ב"ה - בקול המולה: וטענו להם בטענות - כנגד דעותיהם המשונות: ולהיות שחברו ספריהם בלשון הערב - והעתקתם בלשון הקדש לא יערב: מפני קוצר ידיעת המעתיק הראשון - בחכמת הלשון: לכן מאמריהם נראים - בעיני הרואים: בלי סדר והבנה - ובלי יסוד ופנה: כהחכם רבי ישועה - בעל חכמה ודעה: והחכם רבינו יוסף הרואה - והרב רבינו יוסף הקרקסאני כאשר הנשר ידאה: והכהן רבינו סהל והרב נסי בן נח - וימצאו בם מנוח: והרב ר' לוי ור"ר יפת - אשר מאמריהם כנופת: ובאו האחרונים מהם - כמלקטי שבלים אחריהם: וחברו ספריהם בלשוננו - בדברי נביאנו וחוזנו: ועם כל זה נמשכו בקצת אחרי הראשונים - ודרכו בסדר הקדמונים: ויקשה על האיש לבקש ביאור מצוה - באיזה מקום כתובה: כי אין כל מצוה בפרק מיוחד - ולא דרוש אחד בפרק אחד: אמנם סמכו על המבינים - למצאם לעתים מזומנים: ולהיות שהצרות תכופות - והקהלות כפופות: והמשכילים מתמעטים - וזה עם זה מתקוטטים: זה אומר בכה - וזה אומר בכה: ויפול לפי זה חלוף באמרי חכמינו - וזה חרפה לנו: לכן נערתי חצני אני אליהו בשיצי ללכת אחרי העמרים - כמלקט שבלים אחרי הקוצרים - לקבץ מאמרי חכמינו הפזורים: להיותם יחד - ויהיו לעם אחד: ולפרשם כפי אשר תשיג ידי - אם יהיה אלהים עמדי - והנה מאמרי זה הספר לא אומר שחברתים - אלא אומר שבחרתים: וזה החלי:

תורת יי' תמימה משיבת נפש (תהילים יט, ח) אל מקומה העליון אשר ממנו חוצבה לבא בתוך ארמון להיות דעת אלהים בארץ וכבוד אלהים מלא העולם - וזה על שלשה דרכים: מעלות המדות ומצות מעשיות - ומצות שכליות אולם מעלות המדות יודעו מספורי האבות שנזכרו בתורה והגדות הנביאים והמלכים והמלחמות שנזכרו בספרי הנבואה כי הספורים ההם יביאו האדם לסדר עניניו על פי הסדר המדיניית: וזהו הנקרא בפי החכמים שלמות המדות וחכמה מדינית: ועם זה השלמות יקנה האדם השתי שלמיות הנשארות שהן המצות המעשיות והשכליות: ועל כן הקדים נותן התורה בראשיתה ספורי האבות: ואל זה השלמות רמז דוד המלך ע"ה באמרו עדות יי' נאמנה מחכימת פתי (תהילים יט, ח) - כי עם הספורים ההם יתחכם כל פתי לפי מה שאפשר בטבעו לקבל שלמות המדות לעשות מה שראוי בעת הראוי ובעבור מה שראוי ובמקום הראוי ונקרא עדות יי' כי רוב ספורי הנבואה שהזכירו הנביאים ובפרט ספורי האבות שהזכיר משה רבינו ע"ה כלם או רובם העיד עליהם ה' יתעלה לנביאים והזכירום בספרי הנבואה - אמנם הם בעצמם לא ראו אותם כי לא היו בזמנם - אמנם ידעום בנבואה שהעיד עליהם השם יתעלה ברוך הוא: כי הנה ספורי השלשה אבות שכתב משה רבינו בתורה לא היו בזמנו אמנם הודיעם לו השם יתעלה כמו שהיו: ועל כן נקראים עדות ה' והטעם שהעיד עליהם השם יתעלה - ואמנם הסבה שלא צותה לנו התורה באזהרה במעלות המדות כמו שצותה לנו במצות המעשיות והשכליות: היא שאם היתה מצוה לנו בזה באזהרה כשאר המצות היינו לעולם בחטא תמיד מפני שתכונות המדות הם תכונות נפשיות ולא יעמדו על מתכונת אחת - והמשל אם צותה לנו התורה שלא נכעוס אלא בעת הראוי ובעבור מה שראוי ובמקום הראוי: וכן גם כן בשמחה: והכעס והשמחה הם מתכונות הנפש והם לעולם נמצאים עם הנפש והנפש לא תעמוד על מתכונת אחת מפני שהיא מחוברת בחומר שהוא הגוף והוא לעולם בשנוי ולכן היינו לעולם בחטא ואין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז, כ) - ומה שהוא בזה התואר אין ראוי שיהיה על דרך מצוה ואזהרה - ועוד שזה יביא האדם להקל בשאר המצות העקריות - וזה כי כשיראה האיש ההוא המצווה שאינו יכול לקיים רוב המצות המדותיות שצווה יקל בכללם ויתרשל גם כן מהעקריות - וזה דומה לאיש אחד שצוה לעבדו דברים רבים לעשותם ואומר לו שאם לא יעשה אותם כלם שיכהו מכה אנושה וזה העבד כשיראה שאינו יכול לעשותם כלם ידע בודאי שיכהו אדונו ויתיאש מהם ולא יעשה אפילו אחת: ואמר הנביא ככה יאכלו בני ישראל [את]^{^[3]} לחמם טמא בגוים (יחזקאל ד, יג) - ועל כן אמרו החכמים שלא נתנו המצות אלא לפי היכולת וכשאין דעת הברור נעשה בדרך ההקרבה: ולזה החכימה תורתנו האלהית בחכמה המדינית שתהיה על דרך הגדה ולא על דרך צווי: ועוד בדרך ההגדה יקרבו דעות בני אדם להתחזק במצוה ההיא המדינית וזה בראותם מעשה פלוני שעשה פלוני ובאה לו תכלית פלוני ולזאת הסבה בעצמה צוו קצת מהמצות המעשיות על ידי הגדה וספור מה שהזכיר הכתוב: והמצות המעשיות הן כמו ושמרו בני ישראל את השבת (שמות לא, טז) - וזבחת פסח לה' אלהיך (דברים טז, ב) - אבד תאבדון את כל המקומות (דברים יב, ב) - בסכות תשבו שבעת ימים (ויקרא כג, מב) - והכלל כל מצות עשה - ואלה הם דרך ומבוא במעלת קבלת המצות השכליות: ואמרו החכמים שהמצות המעשיות אטים ונהולים למצות השכליות - ואמרו עוד שמצות הדעת יפים תובע לחיובם ומצות התורה חיובם תובע ליופים - עוד אמרו שיש לכל מצוה ומצוה מהמצות המעשיות טעם וסבה על תכונת המצוה ההיא ואף על פי שנסכל בקצתם ולא נדע טעמם הנה הוא מקוצר ידיעתנו: הלא תראה בקצת מהם ביארה התורה טעמם: במצות שבת כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ (שמות כ, יא) (שמות לא, יז) - והודיע לנו חדוש העולם ומציאות ה': וככה מצות ומרורים ופסח שהם לזכר יציאת מצרים שמורה מציאות ה' והשגחתו בנמצאי מטה: וככה שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם (בראשית ט, ו) - וזהו אמרו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו (בראשית א, כו) וכן מצות ציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות יי' ועשיתם אותם (במדבר טו, לט): וטעם השמטה ואכלו אביוני עמך (שמות כג, יא) ורבים כאלה - וזהו הנרמז בפסוק מצות יי' ברה מאירת עינים (תהילים יט, ט): והטעם שעם המצות המעשיות יאיר האדם עיני לבו ויטהר נפשו מהפחתיות ותהיה כמראה לטושה לראות יה בארץ החיים: והמצות השכליות הן המצות העקריות הפקודות הנטועות בלב כמאמר דוד ע"ה פקודי יי' ישרים משמחי לב (תהילים יט, ט) - והטעם שהם נטועים ונשרשים בלב אשר הוא מקור החכמה - ככתוב בלב נבון תנוח חכמה (משלי יד, לג) - וכתוב נר יי' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן (משלי כ, כז) - ואלה המצות הן ידועות משקול הדעת: ועל כן היו אלה הפקודים ידועים קודם נתינת התורה מזמן אברהם אבינו ע"ה ככתוב וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורתי (בראשית כו, ה) - וכן עשרת הדברים חוץ מהשבת: אמנם לפי האמת סוד השבת גם כן הוא שכליי כמו שיתבאר - וכן שמע ישראל ה' אלהינו יי' אחד (דברים ו, ד): וידעת היום והשבות אל לבבך (דברים ד, לט): לאהבה את יי' אלהיך ולדבקה בו (דברים ל, כ) - ורובם מצות לא תעשה - וממה שצריך שתדעהו שאלה המצות אם יקחם בלבו בעל התורה האלהית בדרך המופת: הנה תהיינה פקודות ונטועות יותר משיקחם בקבלה - אמנם הראוי לכל בעל תורה שיקח המצות ההם בקבלה תחלה ואחר כן אם יעזרהו צורו יבקש לדעת טעם כל מצוה ומצוה בפירושיה ודקדוקיה ומופתיה - וזהו דרך החושק והמשתוקק לקבל השלמות ואל זה רמז המשורר באמרו אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך (תהילים קיט, ו) - כי אם ישתוקק מתחלה בכל מצוה ומצוה לדעת טעמיה ומופתיה ואחר כן יקבלנה הנה יהיה כמו האיש שלא רצה לאכול לחם עד שידע איך נזרע ואיך נקצר ואיך נטחן ואיך נאפה והנה ישאר האיש ההוא רעב עד שידע סבותיו והתחלותיו - ושורש ועקר אלה המצות הם מציאות יי' ואחדותו והרחקת הגשמות - ועל כן התחיל בעשרת הדברים אנכי יי' אלהיך והוא ביחס בשאר הדברות כעצם הנושא את המקרים - והדבור השני והוא לא יהיה לך אלהים אחרים (שמות כ, ג) (דברים ה, ז) מרמיז על האחדות - וכן שמע ישראל ה' אלהינו יי' אחד (דברים ו, ד): ואמר כי לא ראיתם כל תמונה (דברים ד, טו) - ואמר אל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו (ישעיהו מ, יח): ואלה הפסוקים מעידים על הרחקת הגשמות - אמנם כלל המצות יחלק עוד לשני חלקים עשה ולא תעשה - ומצות עשה הם כמו וזבחת פסח ליי' אלהיך (דברים טז, ב) - ועשית חג שבועות (דברים טז, י): ואהבת את יי' אלהיך בכל לבבך (דברים ו, ה) - ועשו להם ציצית (במדבר טו, לח) - ועשית מעקה לגגך (דברים כב, ח): ואל אלה המצות רמז דוד ע"ה משפטי יי' אמת צדקו יחדיו (תהילים יט, י) - ומנו אותם ב"ה ואמרו שהם רמ"ח - ומצות לא תעשה הם כמו לא יהיה לך אלהים אחרים על פני (שמות כ, ג) (דברים ה, ז) - לא תשא את שם יי' אלהיך לשוא (שמות כ, ז) (דברים ה, יא): לא תאכל עליו חמץ (דברים טז, ג) - לא תלך רכיל בעמך (ויקרא יט, טז) ומנו אותם ב"ה והם שס"ה - ואל אלה רמז דוד ע"ה יראת יי' טהורה עומדת לעד (תהילים יט, י) כי היראה לא תפול אלא על מצות לא תעשה - ומצות עשה הם דרך והגעה למצות לא תעשה שהם העקר: הלא תראה שמצאנו מצות עשה ועקרו לא תעשה - כמו ושמרו בני ישראל את השבת (שמות לא, טז) - והשביתה אינו מעשה רק העדר מעשה - וכן תענו את נפשותיכם (ויקרא טז, כט) הטעם לא תתענגו במאכל ובמשתה - וכן והתקדשתם (ויקרא יא, מד) הטעם אל תשקצו את נפשותיכם (ויקרא יא, מג) - ואמרו החכמים שיש מצות שהגלוי שלהם צווי והסתר שבהם אזהרה - ויש מצות שהגלוי שלהם אזהרה והסתר שבהם צווי: כמו לא תחיה כל נשמה (דברים כ, טז) שהטעם בו הרוג - ומצאנו מצוה אחת כוללת כל המצות את יי' אלהיך תירא אותו תעבוד (דברים ו, יג) (דברים י, כ): ומלת תירא כולל כל מצות לא תעשה: ואותו תעבוד כולל כל מצות עשה - וכן אמר שלמה עליו השלום סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם (קהלת יב, יג):

אמנם מצות לא תעשה הן יותר חמורות בצווי השם ממצות עשה כי העושה דבר שצווה עליו שלא

יעשהו והוא יעשהו מכעיס יותר ממה שיתעצל שיעשה הדבר שצווה עליו שיעשהו - כי כשלא יעשה המצוה ההיא אפשר להיות סבה מונעת שלא יעשה אם זמן או מקום - אמנם שיעשה דבר שצווה עליו שלא יעשהו והוא יעשהו הוא מרדות ברצון המצוה ההוא: ועל כן כרת שבא בתורה רובו בא על מצות לא תעשה ומעט בא במצות עשה כמצות [המילה]^{^[4]} והפסח שמי שחדל לעשות בהם חייב כרת וזה מפני שאלה המצות הן ממצות עקרי הדת הראשונות: אמנם מצאנו מצוה אחת כוללת כל מצוות עשה והיא בכרת - ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת (דברים כז, כו) וטעם ארור הוא כרת במיתה מפני שהוא בסתר מפני שטעם כל ארור שבזאת הפרשה הוא בסתר כי השוכב עם בהמה והשוכב עם חותנתו ואחותו ולוקח שוחד וכן הכל הם בסתר כי בגלוי הדין יפרע ממנו אמנם בסתר הוא בכרת ועל כן טעם ארור אשר לא יקים את דברי התורה שהוא כרת וממה שצריך שתדעהו עוד שהמצוות כלן על שלשה דרכים - האחד באמונת הלב: והם פקודי ה' הנטועים בלב - והשני בפה - והשלישי במעשה וכן כתוב כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו (דברים ל, יד) וכלם הם בעבור הלב כי הוא העקר כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין (דברי הימים א כח, ט) - הטיבות כי היה עם לבבך (מלכים א ח, יח) (דברי הימים ב ו, ח): וה' יראה ללבב (שמואל א טז, ז): ואמנם הלב הוא העקר מפני שהוא האבר הראשיי הנכבד שבגוף האדם: והוא מעון הנשמה העליונה ככתוב נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן (משלי כ, כז) וכתוב בלב נבון תנוח חכמה (משלי יד, לג) - ומצות הלב כמו אנכי ה' אלהיך (שמות כ, ב) (דברים ה, ו) ואהבת את ה' אלהיך (דברים ו, ה) - לא יהיה לך אלהים אחרים (שמות כ, ג) (דברים ה, ז) ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח): והכלל כל המצות השכליות - ומצות הפה כמו מוצא שפתיך תשמור (דברים כג, כד): וענית ואמרת לפני ה' אלהיך ארמי אובד אבי (דברים כו, ה) - ושננתם לבניך (דברים ו, ז) לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא (שמות כ, ז) (דברים ה, יא) לא תענה ברעך עד שקר (שמות כ, יג): ומצות המעשה הן המצות המעשיות שהזכרנו - וממה שצריך שתדעהו עוד שיש מצות לאיש אחד כגון מלך וכהן - ומהם למשפחה ידועה כגון הכהנים והלוים ומהם ליחידים כגון נזיר מצורע^{^[5]}: ולאנשים ולנשים לחוד לכל אחד: ויש בדבר פרטי והמצוה היא בו לפי הזמן כגון פדיון הבנים והמעשר: ויש לפי המקום כגון בארץ ישראל ובהרחק המקום: ויש בימים ידועים: ויש ביום: ויש בלילה: ויש פעם בשבוע: ויש פעם בחדש: ויש אחת בשנה - ויש בשבע שנים ויש בחמשים שנה: וממה שצריך שתדעהו עוד שיש מצות רבות לא נזכרו בתורה בפרוש אמנם הם יוצאות מכח מצות אחרות: או מתוך ספור מאמרים נבואיים ויפיים תובע לחיובם: ואלה המצות יוצאות בהקש וזה בפנים שונים כמו שיתבאר מדברי החכמים - המין האחד שכאשר יהיה בתורה מצוה אחת והמכוון בה מבואר במקום אחד בתורה או בספרי הנבואה הנה נלמוד באור המצוה ההיא מהמקום ההוא שנתבאר שם באורה: כגון מאמר כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם (דברים כה, ה) ונסתפקו אם הם אחים ממש או אחי משפחה - ובמאמר רות המואביה נתבאר שהגאולה היתה באחי משפחה וכבר נתבאר בתורה שהוא אסור באחים ממש - על כן פרשו ממאמר כי ישבו אחים באחי משפחה - וכן ואשה אל אחותה לא תקח לצרור (ויקרא יח, יח) שהן אחות בדין כפי מה שביארו החכמים - המין השני מדין הפרט יודע דין הכלל כמצות לא תחרוש בשור ובחמור יחדו (דברים כב, י): והזכיר השני מינים שיהיה האחד טהור והאחד טמא הוא באסור: ונזכרה בכאן החרישה שהיא פרט תמורת כל מלאכה שהוא באסור לעבוד הטמא עם הטהור יחד בכל מלאכה מפני שהאחד חזק והאחד חלוש כי הטמאים לעולם יותר חזקים מהטהורים ועל זה נאסרו הטמאים כמו שידוע זה לבעלי הרפואה - ומזה ידענו שהוא באסור להיות הטמא והטהור יחד בעבודה אחת: המין השלישי הוא הנקרא הקש הערך ונקרא בפי החכמים גזרה שוה כגון שאמר הכתוב ערות אחי אביך לא תגלה (ויקרא יח, יד) ובדין גזרה שוה למדנו גם כן אסור אחי האם: המין הרביעי הוא הקש הנקרא הקש קל וחומר כי התורה לפעמים אסרה הדבר הקל ולא אסרה החמור ואסורו הוא מהקש קל וחומר כגון שאמר הכתוב ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה (ויקרא יח, י): והנה לא הזכיר אסור הבת וידענו אסורה מקל וחומר שאם בת הבת אסורה כל שכן הבת עצמה - המין החמישי הוא מהקש כח הדבור רוצה לומר מטעם הלשון כגון אסור אם האם עד למעלה ממאמר אמך היא וכן ממאמר החדש הזה לכם ראש חדשים (שמות יב, ב) שמשם חדש יודע המכוון שהוא חדוש דבר והוא חדוש הראות הלבנה לשוכני מטה: וכן משם ירח ימים שפירושו חדש ידענו שזה החדוש הוא בלבנה לפי ראות שוכני מטה: המין הששי מדרך הגברה כגון אחי האב המעבר^{^[6]} שאסרם הרב רבינו ישועה מדרך הגברה רוצה לומר הגברת השכל והמדע: וזה כשלא מצאנו עליו מצוה כתובה בתורה או שיצא מהקש מצוה אחרת השכל גוזר תוכן המצוה ההיא אם^{^[7]} בהתר אם באסור: ורוב דיני הירושות הן מדרך ההגברה כמו שיתבאר - המין השביעי הוא מהקש משפט הדמוי כי האסור על חברו גם הוא אסור עליו מדרך השכל והמדע שאם ערות בת אשת האב באסור משום שני שארים על שני שארים - הנה בכל מקום שיהיו שני שארים על שני שארים ראוי להיותו באסור - אלה הם מיני ההקש אשר ישתמשו החכמים בחקות המצות - אמנם יש מצות אחרות שנתגדלנו בהן מזמן אבותינו ואבות אבותינו ונתנהגנו בהן ואינן כתובות בתורה ושבו להיותן כטבע ואף על פי כן יוצאות מכח מאמרי הנבואה ואלה יקראו סבל הירושה והעתקה בפי החכמים - כגון שחיטת הבהמות שתהיה במאכלת ובכריתת הסימנים כשיעור הראוי - וכן קדוש החדש שיהיה על פי ראיית הלבנה - אף על פי שיוצא גם כן בהקש כפי מה שיתבאר ואמר החכם ר' טוביא שכל מי שאומר שיש העתקה שאין לה סיוע מן הכתוב אין זה אלא מקצרון יד שכלו במצוה ההיא - ולכן אמרו החכמים שכל מצוה ומצוה אם שתהיה כתובה ואם שתהיה יוצאת בהקש ואם שתהיה מן ההעתקה - ואמרו על שלשה דברים הכתוב עומד על הכתוב ועל ההקש ועל סבל הירושה: ואין ההעתקה כמו הקבלה שמאמינים ב"ה מפני שהם מוסיפים וגורעים מהכתוב ואומרים הקבלה תנצח והכתוב צווח לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם היום (דברים ד, ב) - ואם כונתם לפרש מאמרי הנבואה אין ראוי לומר שהקבלה תנצח - וזה כמאמר ארבעים יכנו (דברים כה, ג) שאמרו פחות אחת - וכן אמרו הבעל יורש את אשתו מפסוק וירש אותה (במדבר כז, יא) - וקצתם אמרו שהוא אסמכתא בעלמא: וידוע הוא מהכתוב שהוא בעד הנחלה ככתוב איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו (במדבר כז, ח) ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו (במדבר כז, ט) - ואם אין לו אחים ונתתם את נחלתו לאחי אביו (במדבר כז, י) ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה (במדבר כז, יא) - והם הוסיפו על הכתוב ואמרו שהבעל יורש את אשתו - אמנם ההעתקה כל ישראל מודים בה ולא תעמוד נגד הרשום בכתב אמת (דניאל י, כא): ואמרו חכמינו כל קבלה שלא תעמוד כנגד הכתוב ולא תוסיף על מה שאמר בכתוב וכל ישראל מודים בה ויש לה סיוע מן הכתוב נקראה העתקה ונקבלה עלינו - עוד אמרו החכמים שרוב המשנה והתלמוד דברי אבתינו הם - והרב נסי בן נח ז"ל חייב לבני עמנו ללמוד המשנה והתלמוד:

#C חלוקת הקראים מהרבנים

אמנם הסבה שנחלקו בני ישראל לשתי כתות קראים ורבנים חפשתי בספרי החכמים ולא מצאתי אחד

מהם ידבר בזה: אמנם בעלי הקבלה אמרו שנחלקו בזמן צדוק וביתוס כשאמר אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא היו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס וצדוק וביתוס לא קבלו מאמרם^{^[8]} ונחלקו לשתי כתות ואמרו שמהם התחילה דת הקראים - ואין הענין כפי מה שאמרו כי איך אפשר שיהיו ראשים לאומה אחת ולא יהיו נזכרים בספריהם ויצר אמר ליוצרו לא הבין (ישעיהו כט, טז): ואנחנו חפשנו בספרי חכמינו ולא מצאנו זכרם - אמנם הסבה שנחלקו לשתי כתות זכרה ר' יהודה הלוי ז"ל כששאל לו המלך כוזר בעד הקראים והרבנים וזה כתוב בשער שלישי בספר כוזר והוא גם כן העתיקו מהתלמוד ממסכת קדושין בזמן ינאי המלך ואמר ר' יהודה הלוי שבזמן אנטיגנוס איש סוכו היה צדוק וביתוס והם היו שורש למינים ובהם נקראים צדוקים וביתוסים ואחריו יוסף בן יועזר - ואחריו יושע בן פרחיא וישו הנוצרי^{^[9]} מתלמידיו היה ומנתאי^{^[10]} הארבלי ואחריו יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח וחבריהם ובימיהם התחילה דעת^{^[11]} הקראות בעבור מה שאירע לחכמים עם ינאי המלך שהיה כהן והיתה אמו חשודה שהיא חללה ורמז לו בזה אחד מן החכמים ואמר ינאי המלך רב לך כתר מלכות הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן: ויעצוהו חבריו להגלות ולהמית את החכמים ואמר להם ואם נמיתם ממי נלמוד התורה - אמרו לו הנה תורה שבכתב כל הרוצה יבא וילמוד אז הגלה החכמים כלם ובכללם שמעון בן שטח והיה אח אשת ינאי המלך ונתקלקלה הרבנות זמן מועט: וטרחו להחזיק בתורה זמן מועט בשקול דעתם והקשתם ונלאו ולא יכלו עד שהושב שמעון בן שטח ותלמידיו מאלכסנדריא של מצרים ושבה הרבנות לאיתנה - וכבר השרישו הקראים עם אנשים שהיו דוחים תורה שבעל פה ומתחכמים בטענות כאשר אתה רואה היום: אבל הצדוקים והביתוסים אינם כי אם מינים אפיקורסים מכחישים העולם הבא והם המינים שאנו מתפללים בתפלתנו: אך הקראים משתדלים בשרשים מתחכמים בתולדות ואפשר שיגיע ההפסד אל השרשים רק מסכלותם לא בכונה מהם: עד כאן תורף דברי ר' יהודה הלוי: יראה מזה שבסבת שנשאר שמעון בן שטח חי ובא והודיע להם התורה שבעל פה על כן נחלקו ישראל לשתי כתות ומפני שנהרגו כל החכמים ונשאר הוא לבדו חי מפני שהיה אח אשת ינאי חדש דת אחרת לפי דעתו והוסיף על הכתוב - אמנם אם היו כל החכמים שבדור ההוא בחיים לא היו סובלים טורח כל ההרחקה שבין תורת משה ותורה שבעל פה שחדש שמעון בן שטח לפי דעתו: אמנם היו מאמריהם מפרשים התורה לא חולקים עליה: ומי יתן והיו כלם בחיים והיינו כלנו לעם אחד או אם היה שמעון בן שטח נהרג כשאר החכמים שנהרגו היינו כלנו לעם אחד: ואמנם אמרתי ששמעון בן שטח חדש דת אחרת מפני שמציאות האמת קשה מצד שתמצא לאיש^{^[12]} אחד כי אי אפשר שימצא איש אחד שלם בכל - וקל מצד מפני שאי אפשר שתהיה נעדרת מהכל: אמנם תמצא לאיש^{^[13]} אחד חלק ובאיש אחר חלק אחר וכאשר תקבץ הכל תמצא האמת: והנה שמעון בן שטח מפני שהיה לבדו בזמן ההוא אי אפשר שתהיה האמת אתו מזה הצד: ועוד הם בעצמם בתלמוד יש להם הפרשים זה אומר בכה וזה אומר בכה (מלכים א כב, כ) ואם היתה קבלה בידם מפי איש אחד למה מאמריהם מופרשים זה מזה: ואפשר גם כן שהיה בזמן שמעון בן שטח חלוקה ביניהם בפירושי התורה ואשר האמת אתם נהרגו ומאשר הלכו אחרי דעתם היה שמעון בן שטח אחד מהם ונשאר חי והודיע התורה שבעל פה על התכונה שהיא היום בידי בעלי הקבלה: בזאת הסבה שזכר רבי יהודה הלוי ז"ל נחה דעתי על החלוק הזה והוא גלה האמת מכל בעלי הקבלה מפני ששאל לו המלך כוזר ופחד ממנו וגלהו האמת - אמנם שאר בעלי הקבלה כשישאלם שום אחד מבני עמינו יאמרו כי הקראים הלכו אחרי שרירות לבם ויצאו למינות ולא רצו לקבל דברי החכמים: ואתה המעיין במאמרנו זה הבן ההפרש ששם רבי יהודה הלוי הנזכר בין הקראים וצדוק וביתוס: והבן אמרו גם כן אך הקראים משתדלים בשרשים מתחכמים בתולדות: סוף דבר יראה מדברי זה האיש שהקראים לא יצאו מן הכלל כפי מה שאומרים המון בעלי הקבלה - ואתם עדת בעלי השכל והתבונה הביטו וראו אל דברי אלה האנשים שאומרים שיש תורה אחרת חוץ מתורת משה רבינו עליו השלום חולקת עליה - ואמרו שכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה וכל העובר על דברי תורה חייב מלקות - והנה כתוב בתורה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם (שמות כד, יב) - והנה מאמרו כתבתי יורה שהכל נכתב ולא נמסר להם דבר בפה: ובזה הפסוק נדחקו קצת מבעלי הקבלה עד שהגאון הפיתומי^{^[14]} אמר כי מה שאמר כתבתי דבק עם לוחות האבן לא עם התורה והמצוה כי השם יתעלה לא כתב רק עשרת הדברים ופירש התורה תורה שבכתב והמצוה תורה שבעל פה - כי כל המצות בסיני נתנו למשה בימים ההם שעמד בהר וכן כתוב ואתה פה עמוד עמדי (דברים ה, כח) עד כאן דבריו: והתשובה עליו כי^{^[15]} מה שאמר כתבתי דבק עם לוחות האבן לא עם התורה והמצוה זה צריך אהוב שיאמין בו כי כתבתי הוא אחר התורה והמצוה והיה ראוי שיהיה קודם מהם: ועוד אנה מצא זאת האבדה כי השם יתעלה לא כתב רק עשרת הדברים ולמה לא יהיה כתיבת התורה גם כן בצווי עד שהחכם ראב"ע בראותו זה הפירוש הזר אמר כי התורה הוא הדבור הראשון והחמישי - והמצוה השמונה דברים הנשארים: וזה כדי שלא יצא ממשמעות הפשט שידביק המאמרים בזולת מקומם כמו שעשה הגאון והטעם שחבר מלת כתבתי בסמוך לו שהוא התורה והמצוה: והנמהר מר משה היוני המכונה קפוצטו^{^[16]} טען על החכם רבינו אהרן בעל המבחר בפירוש זה הפסוק בטענת הגאון ולא ייחס הטענה ההיא לגאון אמנם יחסה לעצמו - ותרדמה נפלה עליו (בראשית טו, יב) ולא ראה מאמר החכם ראב"ע ונפל ברשת זו טמון ונלכדה רגלו (תהילים ט, טז) וזה דרכו מעולם בכל מאמרי חכמינו:

הבינני ואצרה תורתך ואשמרנה בכל לב: (תהילים קיט, לד)

הדריכני בנתיב מצותיך כי בו חפצתי: (תהילים קיט, לה)

להיות שהמצות תלויות בזמנים ידועים כגון בקר וערב ויום ולילה וחדש ושבוע ושנה על כן ראוי לנו

לבארם תחלה קודם החלונו לבאר במצות התורה - ונקדים הקדמה אחת תחלה ונאמר:

המאור הגדול והוא השמש יש לו שתי תנועות האחת רצונית והוא תנועתו ממערב למזרח - והאחרת

הכרחית והיא תנועתו ממזרח למערב על ידי תנועת הגלגל היומי המסבבו והמכריחו לגלגלו פעם אחת בעשרים וארבע שעות - ומסבב עמו גם כן שאר הגלגלים - וזאת התנועה תקרא תנועת המהלך הכללי - וקטבי זאת התנועה יקראו קטבי המהלך הכללי: והנה לפי זה יתחייב שיהיה היום לפי הנחתו ההסכמיית מהלך השמש ההכרחי מנקודה מה מהגלגל העליון עד שובו אליה שהוא^{^[17]} מהלך כ"ד שעות מוגבלות - והנחת היום האמתית הוא תנועת כוכב מה מגלגל המזלות מהכוכבים הקיימים בתנועת המהלך הכללי מנקודה מה עד שובו אליה - אמנם ההפרש ביניהם הוא כי מהלך היומי לפי תנועת השמש הוא בכדי תנועת המהלך הכללי ועוד בכדי תנועת השמש שהתנועע בתנועתו הרצונית שהיא הפך התנועה הכללית כי מסבת השמש יודע תנועת המהלך הכללי יותר מתנועת שאר הכוכבים מפני שהוא המאור הגדול - אמנם היום האמתי הוא תנועת המהלך הכללי לבד: ועל כן יהיה ההפרש ביניהם בכדי תנועת השמש הרצונית שהתנועע הפך^{^[18]} התנועה ההיא - והעגולה העוברת על קטבי המהלך הכללי הוא האופן המפריש לשוכני הקו השוה שהוא אמצע הארץ והוא גם כן גלגל חצי היום בכל האקלימים מפני שעגולות חצאי היום בכל האקלימים עוברות על קוטבי המהלך הכללי: והאופן המפריש היא העגולה המדומה שעוברת על קטבי המהלך הכללי ומחלקת הכדור לשני חלקים חציו נראה ליושבי הארץ וחציו נסתר כאלו אתה מדמה שטח אחד יוצא משטח הארץ והולך ביושר עד קצות השמים ויחלק העליון מן התחתון הנסתר וזאת העגולה תקרא בערבי אופוק^{^[19]} ותתחלף לפי מקום ומקום מהישוב וכשיגיע השמש בה במזרח יזרח השמש על הארץ ההיא וכשיגיע במערב ישקע ויסתר מהארץ ההיא ר"ל מהישוב ההוא ועל כן תקדם ותתאחר הזריחה והשקיעה במשכנות הארץ:

#I ענין קדוש החדש וסדר העבור^{^[20]}

הפרק הראשון בהבדל היום והלילה:

הפרק השני בערב ובבקר:

הפרק השלישי ביום התורה ועת התחלתו:

הפרק הרביעי בשבוע:

הפרק החמישי בחדש התורה ועת התחלתו:

הפרק הששי בטענות שטען ראב"ע והתשובות עליהן:

הפרק השביעי בטענות שטען משה היוני והתשובות עליהן:

הפרק השמיני בטענות שטען מורי ה"ר מרדכי כומטינו והתשובות עליהן:

הפרק התשיעי בטענות שטען הגאון ר' סעדיה הפתומי והתשובות עליהן:

הפרק העשירי בטענות שטוענים המון בעלי הקבלה והתשובות עליהן:

הפרק האחד עשר בקדוש החדש על פי חכמי הקראים:

הפרק השנים עשר בתנאי העדים שיעידו בדעת הברור ובדעת ההקרבה:

הפרק הי"ג בשבושי העדות:

הפרק הי"ד בחיוב דעת ההקרבה כשאין דעת הברור:

הפרק הט"ו בתנאי הדיינים שיקבלו עדות החדש ואשר על פי הקרבתם יקבע החדש וזה כשאין דעת הברור:

הפרק הששה עשר באופן קדוש החדש כשאין דעת הברור או ההקרבה:

הפרק הי"ז בדברים אשר יצטרך לדעת החושק חשבון קשת הראייה:

הפרק השמונה עשר בשנת השמש והלבנה - והשנים הפשוטות והמעוברות וסבתם ומחזור הלבנה:

[הפרק]^{^[21]} הי"ט בחבור המאורות ובנגודם והוא הנקרא מולד ונגוד:

הפרק העשרים בתנועת השמש האמצעית ומהלך חקו:

הפרק הכ"א בתנועת הירח האמצעית ומהלך חקו:

הפרק הכ"ב בתנועת התנין וחקו הנקרא בפי חכמי התכונה חק תנין:

הפרק הכ"ג בידיעת המולד האמצעי ומקומות המאורות והחקים האמצעיים:

הפרק הכ"ד בידיעת מקום המאורות האמתי בעת המולד האמצעי:

הפרק הכ"ה בידיעת מקום החבור האמתי ומקום חק תנין האמתי:

הפרק הכ"ו בידיעת עת המולד האמתי:

הפרק הכ"ז התחלת היום ושעות חצאי היום:

הפרק הכ"ח בידיעת עת המולד אם הוא ביום או בלילה וכמה הוא רחוק מהערב שתרצה לדעת בו אם תראה הלבנה או לא תראה:

הפרק הכ"ט בידיעת החדש אשר ראוי לחקור בו אם יראה הירח או לא יראה:

הפרק השלשים בידיעת מקום השמש והירח בעת הראייה וקשת הראייה^{^[22]} במעלות ישרות הנקרא אורך ראשון ומרחב הירח בעת ההיא:

הפרק הל"א בדברים שצריך שיהיו ידועים אצל המחשב קשת הראייה:

הפרק שלשים ושנים לדעת אם יראה הירח או לא יראה:

הפרק שלשים ושלשה לדעת אם יחוייב לנו לשבות בראש חדש מהמלאכות החרופות כמו חולי המועד:

הפרק הל"ד בחלוק דעות החכמים בסימני התחלת השנה:

הפרק הל"ה במהות האביב וטעם שמו:

הפרק הל"ו במקום אשר יבוקש בו האביב:

הפרק הל"ז בזמן בקשת האביב:

הפרק הל"ח בצורת האביב:

הפרק הל"ט בכמות האביב:

הפרק הארבעים בסימני התחלת השנה במקומות הרחוקות מארץ ישראל:

הפרק המ"א במספר חדשי השנה ושמותיהם:

הפרק המ"ב בידיעת התחלת השנה אם הוא מניסן או מתשרי:

#I:1 פרק הראשון

בהבדל היום והלילה: אמרו קצת מן החכמים שהמבדיל בין היום והלילה הוא השמש לבד - וקצתם אמרו הכוכבים לבד: שנאמר להבדיל בין היום ובין הלילה (בראשית א, יד): והחכם רבינו לוי ב"ר יפת נ"ע אמר שהשמש מבדיל בין הלילה והיום^{^[23]} בזריחתו - אמנם אי אפשר שיהיה מבדיל בין היום והלילה בביאתו - מפני שהשמש הוא סימן שבו יבדל הלילה מהיום בזריחתו שהוא עת עליתו והתקרבו אלינו - אמנם שיהיה סימן בין היום והלילה בביאתו שהוא באפיסתו והסתרו והתרחקו מאלינו אי אפשר מפני שיתחייב עלינו גם כן בירח שיהיה סימן באפיסתו ואם כן יהיה הירח הישן סימן לראש החדש - וזה אי אפשר כי ממלת חדש יודע המכוון כמו שיתבאר: אמנם הטוב והישר הוא שיהיה השמש בזריחתו סימן להתחלת היום והראות הכוכבים סימן להתחלת הלילה - שנאמר נותן שמש לאור יומם חקות ירח וכוכבים לאור לילה (ירמיהו לא, לה) - את הירח וכוכבים לממשלות בלילה (תהילים קלו, ט) אמנם מה שאמר הכתוב ובא השמש וטהר (ויקרא כב, ז) הכונה בזה היא גם כן בעד הכוכבים כי בביאת השמש יראו הכוכבים ואף על פי^{^[24]} שלא יראו כלם מפני נצוצי השמש אשר באופק יראו מקצתם ואף על פי שמקצתם יראו ועדין השמש לא בא אין אורם חזק כאשר יהיו בביאתו - ואלה הכוכבים לא יראו אותם אלא חזקי הראות: ומן הראוי גם כן שיהיה הבדל היום מהלילה בכוכבים ולא בביאת השמש מפני שביאת השמש הוא קשה להודע במקומות העמוקות מפני שהאופק שלהם בלתי נראה אלא ממקום גבוה ואפשר שיראה להם שבא השמש והוא עדין לא בא - ומפני ששני הסימנים תכליתם אחת על כן צותה לנו התורה בשניהם אמנם הראוי הוא שיהיה האות והסימן בדבר מן הדברים בחדושו לא באפיסתו והעדרו: סוף דבר הבדל היום מהלילה הוא בזריחת השמש והראותו וחדושו אצל רואיו והבדל הלילה מהיום בהראות הכוכבים וחדושם אצל רואיהם:

#I:2 הפרק השני

בערב ובבקר: מן החכמים אמרו שהערבים שלשה האחד מתחילת ביאת השמש עד סופו - והערב השני מן ביאת סופו עד ביאת נגהו - וזהו שעה ושליש שעה כפי מה שדקדקו חכמי המזלות שאחר ביאת השמש ישארו ניצוציו ויאירו שעה ושליש שעה ויקרא נשף הלילה - והערב השלישי הוא תחלת החשך - ויש מהם אמרו שהלילה תקרא ערב - ומהם אמרו הערב האחד הוא ביאת השמש - והשני ביאת נגהו - והשלישי תחלת הלילה וההפרש בין הדעת הראשון והאחרון כי לפי דעת הראשון יש רוחב בזמן הערב בעצמו ומה שבין הערבים אין לו רוחב - ומהדעת האחרון יראה שאין רחב בערב בעצמו אמנם מה שבין הערבים יש לו רחב - ומהם אמרו שהערבים שנים לבד האחד ביאת השמש והשני החשך ואמרו כי באמור הכתוב בין הערבים הוא כמו שיאמר בערב עד שישוה מאמר שם תזבח את הפסח בערב כבוא השמש (דברים טז, ו) עם מאמר בין הערבים פסח וכו' (ויקרא כג, ה) וזה כדי שיהיו^{^[25]} בעת אחת: ומהם אמרו כי תחלת הערב ממחצית היום אל מחצית הלילה וכן הבקר ממחצית הלילה אל מחצית היום וזה כדי שיהיה הפסח נשחט אחר חצי היום: וזה להם לטעות מפני שיתחייב לפי דעתם שיקריבו עולת הערב אחר חצי היום מפני שכתוב את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים (שמות כט, לט) וכן גם כן שידליקו הנרות אחר חצי היום כי כתוב ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים (שמות ל, ח) - ובעת ההיא גם כן יוציאו הטמא מטומאתו - ואל זו הדעת נטה החכם רבי שלמה הצרפתי - וכבר השיב עליו רבי אברהם בן עזרא ז"ל והחכמים: וכל זה יתבאר במצות הפסח בעזרת השם יתעלה - והחכם ר' לוי אמר שהדעת הראשון הוא יותר נכון לפי מאמר הכתוב כי צריך שיהיה זמן רחב בין הערב הראשון והאחרון שהוא שעה ושליש שעה ויותר כדי שישחטו הפסחים ככתוב ושחטו אותו כל [קהל]^{^[26]} עדת בני ישראל בין הערבים (שמות יב, ו) - וזה העת גם כן יקרא ערב שנאמר שם תזבח את הפסח בערב (דברים טז, ו): סוף דבר פסקו החכמים שהערבים שלשה וכן הוא נראה גם כן מדברי רבי אברהם בן עזרא ז"ל ואף על פי שטוען על מאמר חכם אחד שהביא ראיה שהערבים שלשה מפסוק עד הערב השלישי (שמואל א כ, ה) אינו טוען על הדעת הזאת - אמנם אומר שהטענה שהביא אינה טענה כפי מה שיראה מפשטי הכתוב:

בבקר גם כן נתחלקו החכמים: מהם אומרים כי תחלתו ממחצית הלילה - ומהם אמרו מהראות נגה השמש - ומהם אמרו מתחלת הראות גרם השמש - ומהם אמרו כאשר יראה חצי גרם השמש - ומהם אמרו שהוא יאמר לכלל היום: והחכם רבינו לוי אמר שהקרוב הוא שיתחלק גם הבקר לשלשה חלקים כמו הערב - הראשון תחלת עלות השחר שהוא סוף החשך והוא תחלת הראות הנגה - והשני הראות הנגה - והשלישי הראות השמש עצמו - וזה כפי^{^[27]} חלקי הערב מפני שהערב והבקר מתיחסים ומתדמים מפני שגדר שניהם הוא הליכת השמש באופק - ומה שיתחייב בערב יתחייב בבקר - ואף על פי שלא מצאנו בקרים כאשר מצאנו ערבים נראה שהכתוב קצר מפני שהם בהקש אחד - וזה ידוע לבעלי כלי הנחשת כי שמנה עשר גשרים מזרחיים מתחת האפק יראה הנגה בבקר וכן גם כן בי"ח גשרים מערביים יראה בערב - ונגה הבקר יקרא עמוד השחר ונשף הלילה יקרא עת החשך ובלשון ישמעאל אלעטמא וכמוהו נעתם ארץ (ישעיהו ט, יח) שפירושו נחשך ארץ - וזמן בין הערבים יתחלף כפי^{^[28]} מרחבי המקומות ויתוסף ויחסר בהיות השמש בצפון או בדרום - אמנם בהיות השמש בשני השווים שהם טלה ומאזנים אז יהיו נשפי יומיהם שוים וכן גם כן נשפי ליליהם שוים וכן כל שתי נקודות שמרחקן שוה משני הפכים שהם ראש סרטן וראש גדי יהיו שוים נשפיהם - אמנם נשף הלילה והיום בקיץ יותר ארוכי הזמן מנשפי היום והלילה בסתו - והמקומות כל עוד שמעמיקות בצפון יתארכו נשפיהן בקיץ ובחורף יתקצרו - ויקרא הערב ערב מפני שבזמן הזה תתערבנה הצורות אחת לאחת ואינם מפורשות ובבקר הצורות נבדלות ונכרות כמו לא יבקר ומדרך הלשון תשובה לרבינו שלמה הצרפתי שאמר שבין הערבים הוא אחר חצי היום ובזה הזמן לא תתערבנה הצורות:

#I:3 הפרק השלישי

ביום התורה ועת התחלתו - להיות שהדבר הכדורי אין לו התחלה מעוינת אבל הוא מתדמה החלקים: והיום השלם הוא תנועת השמש מנקודה מה מהגלגל העליון עד שובו אליה - ויהיה אם כן הקף הגלגל כלו ועוד כשעור קשת הליכת השמש מצד מערב בגלגלו לצד מזרח מפני שתנועת השמש הרצונית היא ממערב למזרח הפך התנועה הכללית שהיא ממזרח למערב והיו שתי העגולות הגדולות שהן עגולת גלגל חצי היום ועגולת האופק חותכות גלגל התנועה הכללית לשני חלקים שוים לעולם - הנה מפני זה ראוי שיהיה התחלת היום מאחת משני החתוכים אם מחתוך גלגל חצי היום ואם מחתוך האופק - ומפני שרגע חצי היום הוא קשה להודע אפילו בכלי כפי מה שבאר החכם ר"א ב"ע ז"ל אף על פי שאמר תוכן אחד שהוא אפשר שיודע רגע חצי היום וזה כשיעשה עגולה אחת בשטח שוה וישר נטוי לארץ ביושר האופק שלא יטה לאחד מהצדדים וישים מקיש אחד במרכז העגולה ויראה קצה צל המקיש עד שיגיע לשפת העגולה קודם חצי היום ויסמן סימן בעגולה - וכן יראה אחר חצי היום עד שיגיע קצה צל המקיש בשפת העגולה ההיא ויסמן סימן בעגולה - אחר כן ימשוך קו אחד בין שני הסימנים ויחלקנו באמצע וישים סימן במקום האמצע ההוא - אחר כן ימשוך קו אחד ממרכז העגולה עד הסימן ההוא אשר בקו - וכשיפול צל המקיש בקו ההוא אז הוא רגע חצי היום וזו הדרך היא קשה גם כן - ומנהג תורתינו לעולם שתשים סימנים ואותות למצווים אנו עדת ישראל מבוארים וקלים - לכן גזרה לנו תורתינו שתהיה התחלת היום התוריי מעת הערב שהוא עת הערב השמש באופק שהוא אחד משני החתוכים שהזכרנו ואמרה לנו ויהי ערב ויהי בקר יום אחד (בראשית א, ה) - הטעם ערב ובקר של יום אחד - ואמרו החכמים שבעבור זה אמר יום אחד ולא יום ראשון כמו שאמר יום שני יום שלישי להודיענו שערב ובקר הם יום אחד שהוא עשרים וארבעה שעות מוגבלות - מפני שאמר קודם ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה (בראשית א, ה) והיינו מסופקים בזה ביום התורה אם הוא על שני דרכים: לכן אמר שאלה השתי ראשיות שהם הערב והבקר כולל אותם יום התורה - ומזה ידענו שהתחלת היום התוריי הוא מחתוך האופק המערבי^{^[29]} - והטעם מהערב לא מהבקר - ממה שהקדים הערב מהבקר באמרו ויהי ערב ויהי בקר ולא אמר ויהי בקר ויהי ערב: וכן אמר הכתוב מערב עד ערב תשבתו שבתכם (ויקרא כג, לב) - וכן כתוב בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחדש בערב (שמות יב, יח) ואחרי כן כתוב שבעת ימים מצות תאכלו (שמות יב, טו) (ויקרא כג, ו) - והנה השבעה ימים התחלתם מערב עד ערב: ועוד שהתחלת^{^[30]} החדש הוא בראיית הלבנה בערב - ומקרה לילה והטמא הוא עד הערב ככתוב יטמא עד הערב (ויקרא יא, כד) (ויקרא יא, כז) ואלה כלם הם טמאי יום אחד שלם ויטהרו בסוף היום שהוא הערב - ואין לטעון ממה שאמר הכתוב ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה (בראשית א, ה) שהקדים היום לפני הלילה כי כן דרך הלשון כאשר יזכיר שני דברים לעולם יתחיל מהראשון והחשוב ומפני שהאור הוא טוב מהחשך לכן הקדימו הכתוב וכן ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו (יהושע כד, ד) והקדים יעקב לפני עשו מפני שהוא נכבד - וכן שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו (בראשית מט, לא) ושרה מתה לפני אברהם ואמר המשורר ערב ובקר וצהרים (תהילים נה, יח):

סוף דבר התחלת היום הוא מהערב - ואמרו החכמים שהתחלתו הוא מתחלת הערב השלישי מהשלשה ערבים שהזכרנו והשני ערבים הקודמים הם תשלום היום שעבר מפני שימי התורה התחלתם ותכליתם הוא ביאת השמש כאשר אמר הכתוב ובא השמש וטהר (ויקרא כב, ז) - וכן כתוב ויסעו מרעמסס בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש ממחרת הפסח (במדבר לג, ג) - ואם כן מחרת הפסח הוא יום ט"ו - והפסח היה נשחט בין הערבים שהוא הערב השני שהוא תכלית יום ארבעה עשר ככתוב בארבעה עשר יום לחדש פסח לה' (במדבר כח, טז) - לכן אמרו החכמים שהתחלת היום הוא מתחלת הערב השלישי - ועוד שעריבת גוף השמש קשה להודע במקומות העמוקות מפני שאחר עריבתו ניצוציו נראים לעיני בני אדם וכאלו יראה שהשמש עדין לא שקע אמנם בשקיעת אורו שהוא עת החשך והוא תחלת הערב השלישי נראה לכל העולם: ועל כן ראוי שיהיה התחלת היום ממנו להיותו סימן יותר נגלה - אמנם ביום השבת ובמועדים מוסיפים על התחלתם ומקדימים אותם קודם התחלת היום - וזה מפני שכונתם להוסיף מחול על קדש: סוף דבר התחלת היום התוריי הוא מהערב השלישי לפי מה שפסקו החכמים: אמנם חכמי התכונה שמו התחלת היום מעגולת חצי היום מפני החלוף שיש בין הימים וליליהם ר"ל בין יום ולילו עמו ובין יום אחר ולילו עמו מפני שימי השנה מתחלפים אחד מן האחר^{^[31]} כפי חלוף תנועת השמש בכל יום - מפני שתנועת השמש בכל יום מתחלפת מתנועת יום אחר - וזה מפני שהשמש פעם ממהר במהלכו ופעם מאחר לפי תנועתו האמתית והיום ההוא תנועת הגלגל היומי ועוד כדי תנועת השמש: ואם תנועת השמש בעצמה מתחלפת בכל יום ויום מזה יתחייב שיתחלפו הימים אחד לאחר^{^[32]} - אמנם זה החלוף מתקנים אותו חכמי התכונה בלוח אחד^{^[33]} בכל מעלה ומעלה שיהיה בה השמש - ועוד יש חלוף אחר מפני מצעדי המזלות באופן המפריש - ומפני שמצעדי המזלות מתחלפים באופנים המפרישים הנוטים לפי מקום ומקום: ומצעדי המזלות בגלגל חצי היום שוים בכל המקומות: וחכמי התכונה רצו לעשות לוח אחד משותף בכל המקומות בחלוף הזה לבלתי יצטרכו לוח אחד לחוד בכל מקום ומקום לפי שמנהגם לעולם לבחור הדרך הקל בכל דבר: לכן אמרו שהתחלת היום התכוניי ראוי להיות מחצי היום אל חצי יום אחר עשרים וארבע שעות מוגבלות: וממה שצריך שתדעהו שמצאנו בכתוב שמקצת היום יקרא יום כמו ימי הנדה שכאשר תראה דם בחצי היום או אחריו וכבר נשאר מהיום חלק מעט יחשב לה יום אחד מימי השבעה - ואמנם זה יקרא יום על דרך העברה - ואפשר שנאמר כי כלל היום יחשב כמשפט ההוא מפני שהיה בחלק ממנו - ויש יוֹם שהטעם בו ימים רבים ושנים - כמו כי יום לה' צבאות (ישעיהו ב, יב) - ביום ההוא יהיה צמח ה' (ישעיהו ד, ב) - וכן והיה יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה (זכריה יד, ז) שהוא יום גוג לפי דעת המפרשים - ויש שיאמר על השמש והיום רד מאד (שופטים יט, יא) - עד נטות היום (שופטים יט, ח) - ומזה הצד נקרא גם האור יום כמו שאמר הכתוב ויקרא אלהים לאור יום (בראשית א, ה) שהוא על חלק מהיום - ונקרא עת היות השמש על הארץ יום - מפני שהשמש הוא המגביל היום בעשרים וארבע שעות - והוא הסימן למציאות היום - ולכן בעת היותו נראה על הארץ יותר ראוי שיקרא העת ההיא יום בפי בני אדם:

#I:4 הפרק הרביעי

בשבוע: השבוע לפי מאמר הכתוב יאמר על שבעה ימים רצופים זה אחר זה כמו שאמר הכתוב בספור לאה מלא שבוע זאת (בראשית כט, כז) הטעם שבעת ימי המשתה כי כן הוא מנהג ימי החופה מששת ימי בראשית וכן שבעה שבועות תספור לך מהחל חרמש בקמה (דברים טז, ט) הטעם בו שבעה פעמים שבעה שהם ארבעים ותשעה והעד שהכתוב אמר עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום (ויקרא כג, טז) והנה הורה לנו הכתוב שהשבועה הוא שבעה ימים שלמים ועוד מטעם המלה בעצמה יודע הענין שגזרתו מן שבעה וכן שלשה שבועים ימים (דניאל י, ב) - שבועים שבעים (דניאל ט, כד) - הטעם שבועות כל אחת משבעה ימים ומצאנו שבועות ימים מצות יאכל (יחזקאל מה, כא) ואיננו רבוי אמנם הטעם שבעת ימים - אמנם שבועות חוקות קציר ישמור (ירמיהו ה, כד) הטעם בו רבוי והטעם שהשבעה שבועות שאנו סופרים ממחרת השבת הם ישמרו לנו חקות קציר שלא נטעה בין קציר שעורים לקציר חטים: והנה השבוע לפי הנחתו האמתית הוא מעת אל עת כי כן יראה ממאמר עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום (ויקרא כג, טז) - אמנם יאמר לפעמים שבוע בשבעה^{^[34]} ימים רצופים זה אחר זה אף על פי שלא יהיו מעת אל

עת כמו שיקרה^{^[35]} זה ביום כפי מה שזכרנו:

והסבה ששמו השבעה ימים מנין אחד וקראוהו שבוע ואינו תנועה סבובית שלמה כגון היום והחדש והשנה שהם תנועה מנוקדה מה עד שובם אליה הוא מפני שבשבוע אחד ברא השם הנמצאות וביום שביעי ממנו נח ושבת וינפש - ועוד מפני שהשבעה כוכבי לכת מושלים בשבעת ימי השבוע בסבוב כל אחד יום אחד - שבת"י מושל בשבת - וצד"ק ביום חמישי - ומאדי"ם יום שלישי - ושמ"ש יום ראשון - ונוג"ה יום ששי - וכוכ"ב יום רביעי - ולבנ"ה יום שני - וכן גם כן^{^[36]} מושלים בלילות כל אחד בלילה אחת - שבת"י ליל רביעי - וצד"ק ליל שני - ומאדי"ם ליל שבת - ושמ"ש ליל חמישי - ונוג"ה ליל שלישי - וכוכ"ב ליל ראשון - ולבנ"ה ליל ששי: והנה לפי זה ממשלת המשרתים בשבעה ימים היא תכונה סבובית מפני שמהכוכב שהתחילה הממשלה אליו השלמה וכן בלילות - והנה לפי זה כאלו זאת התכונה היא תנועה סבובית מנקודה מה עד שובה אליה - ולכן טהרת הטמאים בשבעה - כי על אבן אחת שבעה עינים (זכריה ג, ט) - ונפש האדם שביעית לו - כי כל גוף בו שלשה רחקים לכל רוחק בו שתי פאות - ולכן השבועה מגזרת שבעה והטעם הנפש שהיא השביעית וכן אמר בעל ספר יצירה שלש כנגד שלש והיכל הקדש מכוון באמצע: והשבת שביעי לימי השבוע ושבת"י מושל בו ולכן תתחדש בגופות דמות כח בתולדת ובנשמות בה הכר והשכל ושבת"י מושל בישראל - ושנת השמיטה שביעית לשנים - ובחדש שביעי בו מועדים רצופים - והאיקלימים שבעה ודע זה: סוף דבר השבוע לפי הנחתו האמתית הוא שבעה ימים רצופים ומתחיל מיום ראשון מערב שבת מתחלת הערב השלישי - אמנם יאמר בשבעה ימים רצופים שבוע על צד ההשאלה:

#I:5 הפרק החמישי

בחדש התורה ועת התחלתו: אמר הרב רבינו ישועה שלא מצאנו עליו מצוה גלויה אמנם יצא מחלוק הדבור מפרק יהי מאורות ברקיע השמים (בראשית א, יד) והטעם שמלת והיו לאותות ולמועדים חוזר לשני המאורות הגדולים הנזכרים קודם ר"ל שהמאורות ההם יהיו לאותות ולמועדים והטעם לזמנים ולימים ושנים - והנה השמש הוא סימן לימים ושנים והכתוב ביארו בגלוי במאמר והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים - אמנם הירח אינו סימן כי אם בחדש וזה בחדושו והראותו לאנשים אחר המולד - והכתוב לא בארו בגלוי במאמר ולימים ושנים לכן אמר שהוא נכלל ונרמז במלת ולמועדים - והטעם זמני הירח כאשר אמר דוד עשה ירח למועדים (תהילים קד, יט): והטעם זמנים שהם החדשים וזה אמרו החכם הנזכר שמצוה זו יוצאה מחלוק הדבור מפרק יהי מאורות (בראשית א, יד) - והתימה מן החכם רבינו אהרן בעל עץ חיים על אמרו שזה אמנם יצא ממאמר ולמועדים שהוא מלשון וועד והטעם וועד השמש והירח - והלא החכם רבינו לוי ב"ה רבינו יפת בטל זה המאמר בספרו במצות שחבר - והנה לפי דעתו על דרך שרש הלשון היה ראוי שיהיה התחלת החדש מעת המולד שהוא ועד השמש והירח - וכבר הוא עצמו בטל זאת הדעת - ומה שאמר והיה זה בעבור שבסבת התועד הירח עם השמש יהיה קדוש החדש והביא ראיה מן פסוק הילכו שנים יחדו בלתי אם נועדו (עמוס ג, ג) - והטעם שיתועדו זה בצד זה בצורה להאיר לא לעזר ולא להועיל כי אפילו בעת המולד הם זה בצד זה על האמת כי אינם נדבקים יחד במשוש עד שיהיו כאחד מפני שיש הפרש גדול בין השמש והלבנה ברקיע ואף על פי שיגבילם קו אשר יצא ממרכז הארץ כנגד הרואים - והנה כמו כן [אפשר]^{^[37]} שיצא קו אחד מצד אחר ויגביל השנים ההולכים יחדו - לבד אין הפרש ביניהם אלא מצד ההנחה אצלינו - והטעם כנגד הרואים שהשני מאורות זה למעלה וזה למטה ואלה השנים ההולכים זה בצד זה - אמנם לפי האמת משפטם אחד הוא - ועוד שמצאנו מועד יאמר לזמן גם [חסידה]^{^[38]} בשמים ידעה מועדיה (ירמיהו ח, ז) - כי למועד מועדים (דניאל יב, ז) - כי בא מועד (תהילים קב יד) - ויש מועד קדש כמו אלה מועדי יי' מקראי קדש (ויקרא כג, ד) - ויש מפרשים אלה מועדי יי' הטעם זמני יי' המקודשים: אמנם החכם רבינו אהרן בעל המבחר אמר שלא באה עליו מצוה גלויה בכתוב אמנם הוא מההעתקה שכל ישראל מודים בה שמזמן המלכות היו מקדשים החדשים בראיית הירח - ועוד מהקש כח הדבור שהוא אחד ממיני דרכי ההקש שהזכרנו יודע הענין כי ממלת חדש יודע שהוא חדוש דבר והוא חדוש הירח בכל חדש כי אין בכל המאורות כוכב אחר שיהיה אורו מתחדש כנגד עינינו כמו הלבנה - וכן אמר הכתוב זאת עולת חדש בחדשו (במדבר כח, יד) שהטעם בו בחדושו - ועוד מצאנו בכתוב ראיה מבוארת שהחדש הוא בירח ממה שקרא הכתוב לפעמים החדש ירח ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים (דברים כא, יג) - וכן ותצפנהו שלשה ירחים (שמות ב, ב) - שהטעם בו שלשה חדשים: והחכם ר"א ב"ע ז"ל כשטען לר' יהודה הפרסי שאמר כי ישראל היו מונים לפי שנות החמה אמר והנה אין ללבנה שנה כלל כאשר אין לשמש חדש כלל כי לא יתחדש בשמש דבר רק דבור החדוש הוא לאור הלבנה ובעבור זה נקרא חדש גם ירחים בעבור חדוש אור הלבנה כי אין לה אור בראיות ברורות כי אם מהשמש - הנה גם החכם הנזכר הוציא מכוון המצוה הזאת מכח הדבור - וכן אמרו בעלי הקבלה מי שראה את החדש - ואמר רבי יוחנן בפתרון ויאמר אלהים יהי מאורות (בראשית א, יד) בעשה ירח למועדים (תהילים קד, יט) אמר לא נברא להאיר אלא גלגל חמה אם כן לא נבראה לבנה אלא למועדים לקדש בה ראשי חדשים - ואמר החכם רבינו משה ב"ר מימון חדשי השנה הם חדשי לבנה שנאמר זאת עולת חדש בחדשו (במדבר כח, יד): החדש הזה לכם ראש חדשים (שמות יב, ב): סוף דבר חדשי התורה הם חדשי לבנה והטעם חדוש הלבנה והראותה בפאת מערב כפי מה שנודע לנו מסבל הירושה ומהקש כח הדבור ובזה הסכימו החכמים כלם בעלי הקבלה ובעלי מקרא - אמנם הדתות נחלקו בהתחלת החדש והחכמים ספרו שבע דתות - מהם אומרים משעת הקבוץ ומהם אומרים משעת הפרוד - ומהם אומרים בשעה שתראה אחרי בא השמש - ומהם אומרים בעת שתראה עם השמש אחר הצהרים - ומהם אומרים במלאת אגנו - ומהם אומרים מעת שתראה בפאת מזרח והוא הישן ולא תראה עוד - ומהם אומרים משעה שיסתר במזרח והטעם מיום ההסרה^{^[39]} - ומאלה השבעה דתות בטלו חכמינו הששה וקיימו הדעת האומרת שהתחלת החדש הוא משעה שתראה אחרי בא השמש ואין לנו צורך להזכירם מפני שכבר הפליג הדבור בם החכם רבינו לוי ב"ר יפת בספרו במצוות ועוד שידוע בטול אלה הדעות ממלת חדש: ושם חדש מצאנוהו יאמר להתחלת החדש שנאמר מחר חדש (שמואל א כ, יח) ויאמר בכלל החדש החדש הזה לכם ראש חדשים (שמות יב, ב): אמנם הנחתו האמתית הוא על התחלת החדש מכח הדבור עצמו - אמנם יאמר לכלל החדש מפני שמה שיכונה לראשית הדבר יכונה גם כן בדבר עצמו מפני שראשית הדבר חלק מן הדבר ומזה הצד יכונה שם חדש בכלל השלשים יום: אמנם עת התחלת החדש הוא מתחלת הערב השלישי שהוא עת התחלת החשך לפי יסודנו^{^[40]} שהתחלת היום הוא מתחלת הערב השלישי והחדש בנוי מימים - ולכן ראוי שתהיה התחלתו בהתחלת הימים ועוד שבזה העת יראה הירח לבני אדם בבירור מפני שנוגה השמש שוקע בעת ההיא והירח הוא דק מאד ואורו מעט ולא יראה בעוד שנראים ניצוצי השמש לבני אדם והאור הגדול ימנע האור הקטן:

#I:6 הפרק הששי

בטענות שטען רבי אברהם בן עזרא והתשובות עליהן - אמר ואלו היה הדבר למועדי יי' מבואר עוד הדבר גדול נשאר אם החדש עד סוב גלגל הלבנה גלגל המזלות שהם כ"ז יום ושבע שעות מוגבלות ואם עד שוב הגלגל היוצא אשר מוצקו רחוק ממוצק הארץ ימצא^{^[41]} - או עד שוב גלגל התלי כדעת החכמים כי מהלך גלגל הגדול הפך זה באמת ובתמים - התשובה בזה נראה שזה החכם השיב על הדעת האומרת שהתחלת החדש הוא על פי תנועת הלבנה לבד ונסתפק באי זו תנועה הוא מהשלש תנועות: והחכם רבינו אהרן בע"ח הפליג להשיב על מאמרי זה החכם והלא הוא כשהשיב לר' יהודה הפרסי אמר שהתחלת החדש הוא חדוש הלבנה אחר המולד ממאמר ירח האיתנים (מלכים א ח, ב) וכן אמר בספרו בעבור שחבר כשטען לר' יהודה הפרסי אמר ואף ר' יהודה הפרסי לא אמר אמת כי מלת חדש תכחישנו כי מה יתחדש בשמש בכל חדש - ועוד שאלה ההקפות שהזכיר הם מכ"ז יום ויותר מעט ואנחנו מונים חדשינו מכ"ט יום ומל' - עוד אמר ואם נסמוך על דעת התחברות המאורות גם הנה שלש מחברות - מחברת בגלגליהם תיכונה - ומחברת כנגד העליון באמונה - ומחברת שנוי מחזה - ולא ידענו אי זה יכשר משניהם הזה או זה: התשובה בזה נראה שזה החכם סבר שהתחלת החדש הוא מעת קבוץ המאורות ולכן נסתפק מאי זה מהקבוצים השלשה הוא התחלת החדש וממשמעות חדש יודע תכן הענין - אמנם הקבוץ לא יורה על חדוש אמנם אדרבה יורה על העדר הראות הלבנה כי בעת ההיא יחסר האור מהלבנה מחצי גופה הנראה ליושבי הארץ - וכן אמר ואם שכנה על הארץ עננה הנתענה שלשה ימים לכפורים - התשובה היא כמו שהיו עושים בזמן בית המקדש על פי העדים בזמן המעונן כן נעשה אנחנו - והתימה מזה החכם איך טען למאמינים טענות בדברים שבטלום^{^[42]} חכמינו בספריהם כי חכמינו בטלו הדעת האומרת שהחדש הוא על פי תנועת הלבנה - והדעת האומרת שהחדש הוא מעת הקבוץ - ולפי מה שאחשוב שזה החכם בעבור שהיתה כוונתו לעולם ללכת אחרי דרכי הפשט לבלתי סור ממנו ימין ושמאל כי כן הודיע כוונתו באמרו ולא אשא פנים בתורה וכונת חכמינו גם כן ללכת אחרי הפשט שהוא המאמר הנבואיי לבלתי נוסיף עליו ולבלתי נגרע ממנו - ומזה הצד דעתו מסכים לדעתנו מפני שהתכלית אחת והיא הרדיפה אחרי הפשט - לכן התחיל בפירוש התורה לגנות את חכמינו - וזה כדי להחטיא כוונת הרואים אמנם יכוון כוונה אחרת ותכלית אחרת והעביר אנשי עמו מהשגת הפנים אמנם גלה סודו אל עבדיו כפי מה שהרמיז בקצת ממאמריו כמאמר וספרתם לכם ממחרת השבת (ויקרא כג, טו) שאמר שהשבת ההיא שבת בראשית היתה ובטל גם כן טענות הגאון ושבר מלתעותיו בטענות שטען הגאון לחכמינו וכן אמר שהאליה תקרא חלב מן התורה אמנם רבותינו התירוה ואסרו כל חלב - ומשיב על ב"ה במקומות שעומדים כנגד הפשט - ואמרו לולי הקבלה הטעם לולי שנאמין שהקבלה היא אמתית - ואמר בספר סוד העבור והנה אנחנו נאמין בלא ספק שקדמונינו העתיקו לנו האמת - ועוד אם דבריהם אמת ואנחנו עשינו כאשר אמרו לנו אבותינו הנה יצאנו מידי חובותינו - ואם אמרנו שלא עשינו האמת אין פשע לנו שלא יכולנו לעשות דבר אחר עכ"ל - והבן אמרו אם דבריהם אמת במלת התנאי ואמרו אנחנו נאמין ומה צורך שיאמר בלא ספק כי לפי הנראה שיש ספק וכן אמרו קדמונינו ולא חכמינו תבין דבר - אמנם חלק כבוד לפרסום כפי מה שעשה החכם המימוני באמרו הנרבוני ואין זה אלא כבנין החומה סביב - וזה דרך ששי ודע זה - וכפי^{^[43]} מה שקבלנו מאבותינו שהחכם רבינו יפת היה רבו של ר"א ב"ע הלא תראה שבפשטי מאמרי הנבואה מסכים ברוב לדעת רבינו יפת ולדעת חכמינו וטען לרבינו שלמה הצרפתי במאמר בין הערבים טענות מסכימות לדעת חכמינו וכן גם כן במאמרים אחרים והמעיין בדבריו יבין זה - ואמנם הדעות אשר העמיס עלינו והשיב עליהם ואנו רחוקים מהן וחכמינו בטלום בספריהם היה ממנו בכונה כמו שעשה החכם אבוחמד בכונות הפילוסופים וספר דעותיהם וסתר דבריהם בהפלה אחר כן עשה מאמר אחד קצר וגלה סודו אל עבדיו - וכן אמר החכם רבינו משה ב"ר מימון בפרק נ"ט מחלק א' מהמורה במאמר אחד מב"ה מי יתן והיו כל המאמרים כמוהו - נראה מזה שלא הוכשרו בעיניו כל מאמרי חכמי הקבלה כמו המאמר ההוא - ומפני שיראת אנשים מלומדה מהאנשים התלמודיים הבאים מאשכנז שאוכלים השלשא עם השומים ועולה במוחם ומרעישים הקהלות עם הציציות ועם התפילין והמלבושים הארוכים עד רגליהם ומלבוש הראש המקושט שהוא הקפו"צי הרוס נתון על שכמם וזה כדי להראות ולהפחיד המון האנשים אמנם בלתי זה היו החכמים הנמצאים פה ובגלילות אחרות ובספרד שרודפים אחרי הפשט היו מודים על האמת כי האמת תעיד [על]^{^[44]} עצמה והיא עוזרת ואינה נעזרת:

#I:7 הפרק השביעי

בטענות שטען מר משה היוני והתשובות עליהן - אמר בפרושו בתורה בפרשת בא אל פרעה וזה לשונו אמר מר אהרן כי אין ראיית הלבנה דבר קשה אלא אפילו מי שאין לו תורה אם יכון וידקדק מקום הראיה איש איש על מקומו יבוא בשלום - אמר מר משה היוני והנה שכח כי אם יהיה הלילה מעונן ולא נוכל לראות אם תראה הלבנה ואם אין איך נעשה ועוד כי לא תראה הלבנה בכל המקומות לילה אחת כי יש מקום תראה לילה שעבר ויש מקום תראה הלילה הבא^{^[45]} והכתוב חייב כרת על אכילת חמץ בפסח ועל אכילת יום הכפורים והנה אם נעשה המועדים על פי שתראה לנו הלבנה אז כל ישראל לא יעשו יום אחד ויתחייבו כלם כליה עכ"ל - התשובה כי כמו שהיו עושים בזמן בית המקדש ביום המעונן והיו עושים בדרך ההקרבה ככה יעשה כל איש ואיש אם ידקדק מקום הבקשה בישן ובחדש וסימני ההקרבה לפי דרכי הראיה ואולי זה האיש לא ראה מעולם הרועים והישמעאלים השכוני באהלים שיודעים מקום הבקשה ומתי תראה הלבנה ומתי לא תראה וזה בסימני ההקרבה ועל הרוב הם בקיאים בזה הישמעאלים בהעתקה משלשלת^{^[46]} דור אחר דור מזמן אברהם אבינו ע"ה וזאת הטענה טען אותה החכם ר"א ב"ע וכבר השיבו עליו החכמים ולא היה ראוי לו לטעון בטענה ההיא - ומה שאמר עוד כי הלבנה לא תראה בכל המקומות וכו' התשובה כמו שיזרח ויערב במזרח קודם שנים עשר שעות משיזרח ויערב במערב והמשל כשישלם יום ששי במזרח וקדש יום שבת הנה בעת ההיא בעצמה יזרח יום ששי במערב ויהיו אנשי מערב מחללים השבת של המזרחיים וכן גם כן המזרחיים מחללים השבת של המערבי[י]ם כי כשיהיה שבת במערביים יהיה מוצאי שבת במזרחיים כאשר הוא ידוע לחכמי התכונה כן הוא בראיית הלבנה כי כל אחד חייב במצוות לפי מקומו ואיש על מקומו יבוא בשלום - ואם יתחלפו עתי הראייה לפי המקומות אין מזה חשש - ומה שאמר רבינו החכם רבי מרדכי כומטינו בפרשת בא אל פרעה שאורך המקומות ממערב למזרח ממעלה אחת עד ק"ף מעלות וכלם נכללים תוך סבוב אחד ולא יעברהו ואין כן הסבוב האחד עם חברו כי הם שנים והכתוב לא חשב שעות כי אם ימים וכן כתוב ששת ימים תעשה מלאכה (שמות לה, ב) (ויקרא כג, ג) עכ"ל - התשובה זה צריך אהוב שיאמין בו כי הכתוב אמר מערב עד ערב תשבתו שבתכם (ויקרא כג, לב) שיהיה יום שלם שלא יחסר ממנו רגע והנה לפי דעתו אם יחלל האדם חלק מהשבת לא יהיה עובר כי הכתוב מונה ימים לא חלקי ימים והכתוב אמר בין הערבים פסח הוא ליי' (ויקרא כג, ה) ולא יהיה מורשה שישחטהו אחר הערבים שהוא רגע אחד מרגעי היום: והחכמים אמרו מוסיפין מחול על הקדש ואנה מצא בתורה ובנביאים שכשיהיו נכללים תוך סבוב אחד אין חשש וכשיהיו שני סבובים יהיה חשש ואמר שם שהאב מקדש יום אחד והבן מקדש יום אחד - חלק לבם עתה יאשמו (הושע י, ב) - והתימה על האיש הזה איך יצאה קללה מפיו כי אין ראוי לחכמים מצד חכמתם שיקללו - אמנם אם יהיה להם טענה בדבר מה טוענים עליו בטענותיהם אמנם הקללה תבא מהאלמנות והאנשים קצרי העיון - ואפשר שהיה זה כשיהיה האב במקום אחד והבן במקום אחר^{^[47]} - ואם יהיו במקום אחד אולי אחד מהם הוא ממרה - וזה יהיה פעם ביובל:

אמנם אפשר שיקדש אחד מהם שני ימים מפני הספק ומה שראוי שיאמר להם חלק לבם עתה יאשמו הם בעלי הקבלה שזה אומר בכה - וזה אומר בכה - וכלם אומרים שקבלו מאיש אחד - והנה ראוי שיבושו המקדשים ראש השנה והישן נראה ביום ההוא בעצמו וזה הקרה בזמננו בשנת הרי"ז בעיר קוסדינא והיה להם ראש השנה ונראה הישן ביום ההוא - גם החכם ר' אהרן בעל המבחר אמר שבעיר סלכ"ט^{^[48]} הקרה כזה: ואמר מר משה היוני על דעתי שהשחורה עלתה במוחו ונראה לו דמות לבנה ברקיע כי בדברי התולים כזה לא נחליף הדרך הנכונה - ואם היה כח בידו למה לא יביא ראיה ויראה לדבריו בכח אבל יסמוך בריר חלמות אשר המדמה פועל אותו בעת שישתבש מרוב דמיונותיו הכוזבות עכ"ל: ואמר עוד שבזמנו היה איש אחד חסר מחכמת התכונה ולא התעסק בה מימיו והתפאר כי לילה אחת בזמן קציר חטים ברח הסוס שהיה רוכב עליו ולן בבקעה וראה הכוכבים עולים ויורדים - ובא והתפאר שיודע לעשות כלים לחדש תכונה חדשה לפי דעתו: ואמר שמזה הדרך כתב החכם רבינו אהרן מה שכתב: ואני אומר שיותר אפשר הוא שילמוד מר משה היוני מהאיש ההוא שהיה בזמנו וידרוך בדרכו משידרוך החכם רבינו אהרן בזה הדרך מפני שהחכם רבינו אהרן היה קודם זמן מר משה יותר מס' שנה - אמנם זה האיש היה חסר מאד בחכמת התכונה - ואולי למד חכמת התכונה מהאיש ההוא אשר הזכיר ממה שהכחיש בהראות הישן והם מקדשים היום ההוא - מפני שהחכם ר' משה אמר בקדוש החדש בפ' חמישי וז"ל ואין נזקקים בראייה אלא פעמים שיהיה יום שקובעים בו בחשבון זה הוא יום הראייה או קודם לו ביום או אחריו ביום וזה שיהיה אחר לראייה ביום פלא הוא ובארצות שהן למערב ארץ ישראל עכ"ל:

וכן אמר הר"א ב"ע ז"ל בסוד העבור שעשה בשער השני וזה לשונו: גם אין הקביעות כפי ראיית הלבנה בירושלם או על מזרח ומערב כי הנה נראתה הלבנה בטרם ראש חדש ניסן בבבל גם בירושלם גם במערב יום אחד - וכן יקרה פעמים רבות ובשנת גטר"ד תמצאנו בשבט ובאדר ובניסן ובאייר - גם אין הקביעות כפי הראייה שהיא נכונה להיותה - וכן אמר בפירושו בתורה בפרשת אמור ואין הקביעות רודף אחרי ראיית הלבנה בירושלם או בקצה מזרח ומערב כלל והעד מקום המחברת התיכונה כי הנה היא על ירושלם - ועוד שראינו פעמים רבות הלבנה בחדש ניסן בליל שני וכן היתה נראית לכל העולם וקביעות^{^[49]} היתה בליל שלישי וכן אירע לשלשה חדשים קודם ניסן וזה נתכן בשנת גטר"ד בעבור הדחיה גם פעמים היתה הקביעות^{^[50]} בתשרי יום חמשי ולא נראתה בליל שבת והיה האויר זך וזה יקרה בכל שנה שהמולד קרוב מחצי היום והיתה הלבנה בחצי גלגלה הגבוה עכ"ל: הנראה מזה שהישן יראה והם מקדשים ולפעמים יקרה שיראה החדש והם לא יקדשו וזהו מרד גדול והנה היותר טוב שנהיה שוגגים ולא מזידים - והנה יראה מדברי אלו החכמים שהשחורה עלתה במוח מר משה היוני ודבר עתק על החכם המופלא רבינו אהרן בעל המבחר: אמנם אין ראוי לחשוש כל כך בדברי זה האיש מפני שהוא נבל פה ומנבל החכמים בלשונו הנבלה ונבל נבלה ידבר - וזה הדרך אינו דרך בעל החכמה אמנם הוא דרך מושב לצים ודברי חכמים בנחת נשמעים - והמעיין בספרו יראה איך הוא פוצה פיו על חכמי ישראל המפורסמים כמו הראב"ע והרמב"ם ז"ל וזולתם ונראה שמזג זה האיש בתכלית הפחיתות ואין ראוי להשיב בדבריו כי תהו המה - אמנם מפני שבקשו ממני להשיב על דבריו מפני שהיה אחרון מבעלי הקבלה וזמנו קרוב לזמננו ודבר עתק על חכמינו - על כן אמרתי אזכיר מעט מהרבה ואגלה את ערותו לעיני מאהביו - עוד אמר מר משה היוני כי דברי ר' יהודה הפרסי נכונים הם במה שאמר שחדשי ישראל היו חדשי חמה ושנותיהם שנות חמה - וכבר הביא ראב"ע ראיות כאריות ובטל דעת ר' יהודה הפרסי - ואמר מר משה כי מה שאמר ב"ע שהוא צוה בתורתו לשמור מועדיו במועדם כי אמר שמור את חדש האביב ועשית פסח (דברים טז, א) - אין כוונת הכתוב כאשר חשב ב"ע שהתורה צותנו לשמור אם יש אביב ואם אין ואם לא נמצא בו אביב שנעשה פסח בחדש השני כאשר פירש - כי לא נקרא חדש ניסן אביב בעבור האביב רק בעבור שהשמש תכנס בו בראש טלה שהוא ראש המזלות עכ"ל: התשובה אחר שחדש ניסן נקרא אביב בעבור שהוא ראשון ואב בשנה - הנה יודיענו מה טעם באמור הכתוב אביב קלוי באש (ויקרא ב, יד) והנה אם כן לא היו^{^[51]} בזמן הבית מבקשים האביב ונתבטל לגמרי בקשת האביב ולא היו מקריבים עומר לפי דעתו במחרת השבת - מפני שהוא אפשר^{^[52]} לפי חשבון השנה השמשית לבד לפי דעתו שיעבור השמש חמשה עשר מטלה ונעשה פסח ועדיין לא ישיג האביב כראוי שנקריבהו - ואולי זה האיש לא ראה מימיו ספרי הטבע שאומרים כי הפרקים אצל חכמי הרפואה זולת הפרקים אצל חכמי המזלות כי פרקי השנה לפי חכמי הטבע הם נמשכים אחרי טבעי הזמן והזמן האביבי נמשך אחריו - כי האביבי צריך שיהיה ממוזג החום והקור והנה לפעמים יכנס השמש במזל טלה ועדין הקור עומד בתקפו ויפול שלג ולפעמים כשיכנס השמש במזל טלה תגבר החום וכבר קדם לו זמן האביב: ומה צורך לומר הכתוב שמור את חדש האביב (דברים טז, א) כי אחרי שהוא נמשך אחר תנועת השמש לעולם הוא שמור: וחכמי הקבלה אמרו על שלשה דברים היו מעברים את השנה - על האביב - ועל התקופה - ועל פירות האילן: אתם עדת המעיינים הביטו וראו אל זה האיש המהביל איך העיז פנים על כל החכמים הראשונים והאחרונים ודבר דבר כזה שעומד כנגד הפשט וכנגד כל חכמי ישראל:

עוד אמר ואם אין אביב כמו ראשון מה טעם בחדש השני ובחדש השביעי: התשובה לא ידע כי בנפשו הוא - כי אחרי שהכתוב קרא זה החדש ראשון כאשר אמר ראשון הוא לכם לחדשי השנה (שמות יב, ב) וכן בחדש הראשון בארבעה עשר יום לחדש (במדבר כח, טז) וקרא אותו גם כן אביב - הנה מזה יראה שטעם אביב זולת ראשון - ומזה היה ראוי לו שלא יפול בזה הרשת - ואמר והנה אין הבדל בין שיאמר הכתוב שמור את חדש האביב ובין שיאמר שמור את חדש הראשון ובאי זו ראיה יהיה זה כמו זה אולי בחלום ראהו ומה שאמר שהכתוב אמר ושמרת את החקה הזאת למועדה (שמות יג, י) - והטעם לפי דעתו שצריך שיהיה מנקודה אל נקודה אינו כן כאשר חשב אמנם אומרו מועדה ירצה זמנה והטעם מזמן עד זמן כמוהו שהוא מאביב עד אביב או מאסיף עד אסיף שהוא ידוע לבני אדם - אמנם עת התקופה היא קשה להודע כפי מה שאמר טולמיו"ס - והנה יבא הפסח לפי חשבונו פעמים בזמן קר ופעמים בזמן חם כי הפרקים אצל חכמי המזלות זולת הפרקים אצל בעלי האביב: ומי יאמר לבני אדם שזהו זמן הפסח בעצמו שעשינו אותו בשנה שעברה - והנה אנחנו בעונותינו מפני שאנו הולכים אחרי חשבון העבור לפעמים יתקדם ויתאחר מחשבון האביב והאסיף כפי מה שיתבאר במאמר האביב - אמנם אנשי ארץ ישראל ובמצרים וארם נהרים וארם צובה שרודפים אחר האביב לעולם יבא האביב והחדש הראשון בזמנו: ואתה המעיין במאמרנו זה עמוד והתבונן בפרושו בתורה בפרשת בא אל פרעה ותבין שמה^{^[53]} שכל הטענות שטוען לראב"ע^{^[54]} הכל הן נופלות עליו ואין צורך להשיב על הבליו כי לא יכילם גויל אמנם נבטל הראיות שהביא לקיים דעתו שחדשינו ושנותינו שנות חמה - אמר והראיה כי חדשי ישראל היו חדשי חמה כי שמות חדשינו הם חדשי שמות^{^[55]} הרומניים ומעט מהם נתחלפו לא נדע אם ממנו או מהם: התשובה מפני ששקעה לשון הקדש בין לשונות החול מסבת הגלות המרה והקשה ונשתכחה התורה ולא נשאר לנו כי אם מעט מזער מספרי הקדש שהם הארבעה ועשרים ספרים ולשוננו חסרה מאר והראיה בזה שנתערבו בלשוננו מלשונות אחרות בלשון כשדים וערב ויוני וזה לפעמים - והנה מפני זה לקחנו גם שמות החדשים מהרומניים כי נתגדלנו ביניהם לא שנלך במנהגם חלילה לנו - והראיה בזה כי לא נמצאו בכל ספרי הנביאים כי אם בנביאי הגולה שהם חגי זכריה ודניאל וכן בעזרא ובמגלת אסתר ואלה נתערבו עם האמות וילמדו מלשונותם - ולא מצאנו בכתוב מהחדשים בלשוננו כי אם מעט מזער והם ירח זיו (מלכים א ו, לז) ירח בול (מלכים א ו, לח) ירח האיתנים (מלכים א ח, ב) וזאת הראיה שהביא איננה ראיה כי השמות לא יורו לנו הגדרים - עוד אמר ויש עוד ראיה על זה כי אם^{^[56]} לא היו חדשי ישראל חדשי חמה למה לא באר משה בתורה באי זה מהלך נסמוך וכו' - התשובה כי משם חדש וירח האיתנים ושלשה ירחים (שמות ב, ב) יודע המכוון - אמנם לפי דעתו שהם חדשי חמה למה לא בארו הכתוב והטענה שטען לא ידע כי בנפשו היא - ועוד החשבון הכתוב בנח שהיו חמשים ומאת יום (בראשית ז, כד) והיו חמשה חדשים יכחיש דעתו כי החדשים שספר נח הם משלשים יום והיה עושה מלא אחר מלא מפני שהיה סגור בתיבה אמנם לפי דעתו צריך שיהיו מאה וחמשים ושנים יום מפני שחדשי הרומניים אחד ל"א ואחד ל' ואי אפשר שלא יהיו שנים מלאים בתוך החמשה חדשים שספר ויתחייב שיהיו ימיהם מאה וחמשים ושנים - ואם אמר יאמר שקודם נתינת התורה היו מתנהגים על פי הראייה ובזמן נתינת התורה על פי^{^[57]} תנועת השמש שהם חדשי חמה היה ראוי לכתוב משה רבינו עליו השלום שלא נלך בחקות הראשונים - הנה אם כן לפי דעתו קודם נתינת התורה היה על פי הראייה ובזמן נתינת התורה היה על פי חדשי חמה ובזמן סנהדרין שהוא זמן בית שני עוד על פי הראייה: ובעלי הקבלה ובעלי מקרא מרו ועצבו את רוח קדשו והחליפו המצוה הזאת שכל המועדים תלויים בה וחייבים כרת וכלייה והיו עושים על פי הראייה ועוד בעלי הקבלה עשו חשבון העבור בחדשים על פי הדחיות שהוא זולת הכל ולפחות שהיו מתקנים החשבון בחשבון חדשי חמה שהוא בנקל כפי מה שהיה בזמן הבית לפי דעתו: ירא יי' וישפוט על זה האיש המהביל שהחליף דברי אלהים חיים ממשמעם והשם יקח הנקמה ממנו:

#I:8 הפרק השמיני

בטענות שטען מרי ה"ר מרדכי כומטינו והתשובות עליהן: דע שמה שאמר החכם רבינו אהרן בעל עץ חיים שמאמר ולמועדים הוא מגזרת וועד והטעם שיתועדו המאורות עד שיראה אורם והביא ראיה מן מאמר הילכו שנים יחדו בלתי אם נועדו (עמוס ג, ג) - כבר בארנו שזו הדעת אינה מסכמת לדעת חכמינו אמנם לפי הנראה הוא חדוש דעת וצחות במאמר ההוא לפי דעתו והוא על דרך הראות הדבור - אמנם הטענות שטען עליו רבי מרדכי אינם טענות כפי מה שיובן: אמר בפרשת בא אל פרעה בפסוק החדש הזה לכם (שמות יב, ב) אמרו הצדוקים כי החדש נקבע על פי ראיית הירח מן התורה וראיית קצתם מן והיו לאותות ולמועדים (בראשית א, יד) כי לפי דעת מר אהרן האחרון ששם מועד נגזר מן וועד ומי אמר לו שהועד הזה הוא לירח עם השמש לבד כי אין מלת והיו שב אל שני המאורות יחד רק אל כל אחד במה שיש לו והראיה ולימים ושנים (בראשית א, יד) - ואם בעבור הוועד הנה הירח מתועד בכל חדש עם כל כוכבי השמים: התשובה דע שכונת הכתוב בכוכבים במעשה בראשית לא היתה כי אם בעבור השני מאורות הגדולים אף על פי שהזכיר גם שאר הכוכבים - הלא תראה מה שאמר אחר כן ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וכו' (בראשית א, טז) - ומה שאמר מי אמר שזה הוועד הוא^{^[58]} לשמש עם הירח נאמר אף על פי שלא יהיה לאלה השנים לבד הנה יהיה לכל הכוכבים ואם יצדק לכל הכוכבים הנה יהיו גם אלה השנים במשפט ההוא - אמנם כונת הכתוב הנה הוא בשנים המאורות הגדולים כי בתחלה אמר ויאמר אלהים יהי מאורות ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה (בראשית א, יד) שהם השמש והירח ואחר כן אמר את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה (בראשית א, טז) - ועוד מאי זו ראיה גזר אומר ואמר כי אין מלת והיו שב אל שני המאורות רק אל כל אחד מהם - ועוד לפי דעת החכם הנזכר רבינו אהרן בעל עץ חיים אין הוועד הוא הקבוץ עד שיאמר שזה אמנם יצדק גם לשאר הכוכבים אמנם כונתו היא שיתוועדו בצורה להאיר שהוא עת הראייה והביא ראיה מפסוק הילכו שנים יחדו בלתי אם נועדו (עמוס ג, ג) - ומה שאמר רק אל כל אחד במה שיש לו איננה טענה כי אף על פי שיהיה כן הנה הוועד הוא בצרוף אחד לאחר - ואף על פי שיאמר מועד לכל אחד ואחד מהם יצדק מפני שהרצון הוא לעולם ב' אחר שהוא בצרוף כי כשנאמר שנתוועד השמש הטעם שנתוועד עם אחד מהכוכבים וכן כשנתוועד הירח הטעם שנתוועד עם אחד מהכוכבים אמנם מפני שכונת הכתוב היא באלה השנים הגדולים באורם הטעם באמרו ולמועדים װעד השמש והירח: וגם לפי המפרשים שפרשו ולמועדים זמנים פרשו זמני השמש והירח כי פעולות שני אלה הכוכבים יראו יותר מפעולות שאר הכוכבים והנה כתוב וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים (דברים לג, יד) - והראיה שהביא מן ולימים ושנים (בראשית א, יד) איננה ראיה אמנם אדרבה הוא ראיה לדברי החכם רבינו אהרן בעל עץ חיים כי אחרי שהודיע הבדל הימים והשנים בשמש והיה מן ההכרח שיודיע גם כן רמז על הבדל החדשים על כן אמר ולמועדים שהוא וועד המאורות שיראה אור הירח - ומה שאמר ואם בעבור הוועד וכו' - התשובה כי החכם רבינו אהרן לא כוון הנה בקבוץ המאורות והטעם המולד - ומה שאמר ואם יטעון ויאמר שהכוכב אשר יעשה רושם לירח בהתוועד עמו הוא המבוקש והוא השמש נשיב כי אינו כתוב בתורה: התשובה כי מה צורך שיכתב בתורה דבר שהוא מורגש ועוד שהוא מובן מן מאמר החדש הזה לכם (שמות יב, ב) - וירח האיתנים (מלכים א ח, ב) - וירח ימים (דברים כא, יג): עוד אמר ומה שאמר שזה בהתועדם להאיר והביא ראיה מפסוק הילכו שנים יחדו בלתי אם נועדו (עמוס ג, ג) שהאחד בצד חברו לא על גבו הכחיש הכתוב ולא הרגיש כי הכתוב הבדילם זה ביום וזה בלילה ואין זה^{^[59]} ועד כי אם הבדל והנה לעולם אין אור הלבנה נרגש בהיות השמש על האופק עד שיהיה הירח למעלה מהאופק והשמש למטה והאופק יבדילם כי הוא בתוך: התשובה כי אם הבדילם הכתוב זה ביום וזה בלילה לא יכחיש מאמר הילכו שנים יחדו כי אחרי שאינם מתועדים תחת נקודה אחת מן המבואר שהם נבדלים אמנם רבינו אהרן אמר שנתועדו להאיר והטעם שיראו לשוכני מטה לא שנתועדו בנקודה אחת - ומה שאמר והנה לעולם אין אור הלבנה נרגש בהיות השמש על האופק אינו כן לעולם כי לפעמים נראה החדש עם השמש סמוך לשקיעת החמה וזה כשתהיה קשת הראייה בגדולה - ומה שאמר והאופק יבדילם התשובה שהאופק אינה עגולה בפועל אמנם היא עגולה מדומה - ומה שאמר שלא מצאנו שנקרא החדש מועד אינה טענה כי הנה מצאנו עשה ירח למועדים (תהילים קד, יט) ולפי דעת קצת המפרשים שהטעם עשה ירח בעד המועדים והטעם החדשים - ורבן יוחנן אמר בפתרון ויאמר אלהים יהי מאורות (בראשית א, יד) בעשה ירח למועדים לא נברא להאיר אלא גלגל חמה אם כן לא נבראת לבנה אלא למועדים לקדש בה ראשי חדשים הנה גם רבן יוחנן אמר שנקרא החדש מועד ואפשר גם כן שיהיה זה^{^[60]} הראשון שנקרא החדש מועד - ומה שאמר בעד החכם רבינו אהרן הראשון שדברי זה כדברי האחרון כי ידוע הוא כי הלבנה מתחדשת בכל יום לפי התפשט אור השמש עליה והטעם שחלקיה מתחדשים וכו': התשובה כי החכם רבינו אהרן הראשון בעל המבחר הוציא המאמר הזה מן החדש הזה לכם ראש חדשים (שמות יב, ב) ומן מאמר ירח ימים (דברים כא, יג) והוא מסכים לדעת ראב"ע והרמב"ם זכרו^{^[61]} לברכה ואינו מסכים שיהיה יוצא מפסוק יהי מאורות (בראשית א, יד) כמו שחשב רבינו אהרן האחרון בעל עץ חיים: ומה שאמר שהלבנה מתחדשת בכל יום^{^[62]} ואם כן אפילו ברגע המולד לא תתחדש ולא תתחדש לפי זה כי אם ברגע שתקדר ואמר ואם ירצה בזה החדוש אשר הוא כנגד עינינו אם כן ראוי שאם יסתירוה^{^[63]} עבים שנים שלשה ימים ויותר שלא נקבע ראש חדש ואם יאמר שתרצה בזה החדוש הראוי וכו' - התשובה בזה כי אנו מקדשים על פי ההקרבה כפי מה שיתבאר לפי דתנו בהעתקה המשלשלת^{^[64]} והוא יותר אמתי מהחשבון אשר באמצע שעושים בעלי הקבלה כי הם מקדשים היום והישן נראה בבקר ולפעמים יראה החדש והם עדין אינם מקדשים כפי מה שזכרנו שזה יקרה בשנת ג"ט ר"ד ואם כן אינו כאשר יחשב שהחשבון אשר באמצע הוא יותר ראוי להשען עליו מהחשבון אשר בקצה שהוא דעת ההקרבה והנה אם היו מחשבין בחשבון הראייה לפי מה שסבר החכם רבינו משה המימוני זכרו לברכה בספר זמנים על פי שרשי חכמת התכונה באופק ירושלם היו קרובים לעת הראייה - אמנם זה החשבון שתקנו אין לו כלל יסוד מיסודי חכמת התכונה - הלא תראה בחשבון התקופות איך רחקו מאד מהתקופה האמתית כפי מה שידוע לחכמי התכונה עד שנתבלבלו ואמרו מהם שמולד העבור הוא בנוי בקצה מזרח וקצתם אמרו בבבל^{^[65]} וקצתם אמרו בירושלם - עוד אמר סוף דבר אין להם יסוד מן התורה אם לא ישענו על הקבלה - התשובה כי רוב המשנה והתלמוד דברי אבותינו הם וכל קבלה שאינה עומדת כנגד הכתוב וכנגד ההעתקה המשתלשלת שכל ישראל מודים בה ויש לה סיוע מן הכתוב נקבלה עלינו - אמנם בזה ר"ל בחשבון לא נשען על הקבלה כי עומד כנגד הכתוב וכנגד ההעתקה כי הכל מודים שבזמן ישראל היו מקדשים על פי הראייה: ומה שאמר מדוע יחדשו קבלות במה שרוצים אשר קראום סבל הירושה והם הסירו מסבל שכמם - התשובה היא שסבל הירושה היא שכל ישראל מודים בה בעלי מקרא ובעלי קבלה ואיך אמר שאנו מחדשים קבלות במה שאנו רוצים אמנם לפי האמת הם הסירו מסבל שכמם תורת משה רבינו עליו השלום וחדשו דת אחרת והוסיפו וגרעו על הכתוב בתורה כפי מה שיראה מדבריהם הלא תראה מאמרם שכל העובר על דברי תורה חייב מלקות וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה - ומה שאמר ולמה לא יהיה גם האביב בכל מקום ומקום כפי הגיעו כאשר יעשו בענין הראייה שאמרו כי הדין הוא שכל מקום ומקום יקבע ראש חדש על פי ראייתו - התשובה כי מה שאמר הכתוב שמור את חדש האביב (דברים טז, א) הכונה היא באביב ארץ ישראל מפני שהכתוב אמר היום אתם יוצאים בחדש האביב (שמות יג, ד) ואחר כן אמר והיה כי יביאך יי' אלהיך אל ארץ הכנעני ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה (שמות יג, ה) - ואמר ואם תקריב מנחת בכורים ליי' אביב קלוי באש גרש כרמל (ויקרא ב, יד) והכל הוא אביב ארץ ישראל כמו שיתבאר במאמר האביב - וכן אמר החכם רבינו אברהם אבן עזרא בפסוק שמור את חדש האביב (דברים טז, א) בעת שתמצא האביב בארץ ישראל - ומה שאמר ומי הגיד להם שהאביב שעורה ואם בעבור שמצאו כי השעורה אביב (שמות ט, לא) אדרבא זה יורה שהאביב זולת השעורה ואם יחשבו שהוא סגולה לו כאשר ירדו אל גנת אגוז לראות באבי הנחל ידעו כי לא זאת הדרך אם כן היא תאר לו: התשובה כי אף על פי שיהיה תאר לו הנה בעבור שהשעורה הוא אביב יותר משאר הזרעים והטעם שהוא מגיע קודם מהכל הנה באמרו שמור את חדש האביב בה"א הידיעה הנה מבואר שהוא אביב השעורה: ועוד מאמרו כי השעורה אביב ולא אמר החטה אביב והטעם הסמך האביב בחטה^{^[66]} ידענו כי הוא אביב השעורה - ועוד שבזמן הזה שהוא החדש הראשון אין שום אחד מהזרעים מגיע שיהיה אביב חוץ מהשעורה - ועוד מי אמר לו שאינו סגולה בשעורה כמו לראות באבי הנחל אחרי שמצאנו כי השעורה אביב ואמר בגזרה כי לא זו הדרך - גם החכם רבי אברהם אבן עזרא זכרו לברכה אמר בפרושו בתורה בפרשת בא אל פרעה וזה לשונו וכאשר היה בזמן שהאביב נמצא ככה תעשו בכל שנה בעת שתמצא אביב בארץ ישראל וזה האביב שעורה ופרוש אביב כמו בכור כי הוא מגזרת אב שהוא כמו ראשון לאשר הוליד או למד וכתוב כי השעורה אביב (שמות ט, לא) - והעד שאמר בחג שבועות בכורי קציר חטים (שמות לד, כב) הנה גם החכם רבי אברהם ב"ע הודה שהוא משעורה - עוד אמר ולמה לא נפרש אביב מגזרת אב ויהיה חדש האביב כמו בחדש הראשון ואם רציתי להשיב על הבליהם לא יספיק ספר לכתוב טענות שבושיהם: התשובה כבר בארנו בשער הקודם שבוש זאת הדעת והיא גנובה לו מדעות מר משה היוני והתמה מזה האיש איך הלך אחרי דעות המהביל אשר הכחיש בדברי הראשונים והאחרונים ולפחות שהיה מזכירה בשמו - וכן אמר שצדקו דברי ר' יהודה הפרסי שאמר כי ישראל היו מונים לחדשי חמה וגם זאת הדעת היא של מור משה היוני וכבר נתבאר בטולה - אמנם לפי מה שאחשוב שכל מה שהשיב על בעלי מקרא הוא כמו שאמר בטלמיוס בספר הפרי שהאהבה והשנאה יעוותו המחשבה והראות^{^[67]} הנפש תגדיל הקטן והשנאה תקטין הגדול והנכוחה במה שבין שני אלו:

#I:9 הפרק התשיעי

בטענות שטען הגאון ר' סעדיה הפיתומי - אמר שבזמן המלכות לא היו מתנהגים בראייה כי אם בחשבון כפי מה שאנו מתנהגים היום ולא החליפו החכמים ממה שהיו מתנהגים והביא ראיות^{^[68]} מן הכתוב לקיים זאת הדעת והכחיש במה שכתוב במשנה ובתלמוד מאשר יורה כי ישראל היו מתנהגים על פי הראייה - והראב"ע והחכמים ע"ה הביאו ראיות כאריות שישראל היו מתנהגים על פי הראייה והיה הפסח נופל בבד"ו - ואין צורך להשיב על דברי זה האיש כי תוהו המה - וחכמינו וראב"ע השיבו תשובות על דבריו ואין צורך להכפיל המאמרים - אמנם מפני שראה זה האיש שזה התקון שעשו בעלי הקבלה על דרך החשבון הוא מרד גדול מפני שהחליפו המנהג והכתוב נפל ברשת זו ורצה להשען בקנה רצוץ שיאמר כי בתחלה היו מתנהגים על פי החשבון - וממה שאמר ר' יצחק נפחא שעשה העבור לא לזדון ולא להכעיס אלא לקבץ האומה יראה מזה המאמר שלא היה להם קבלה שבזמן הגלות יתנהגו על פי החשבון מפני שאמר לקבץ האומה והטעם שיקדשו^{^[69]} כלם יום אחד ולפי הנראה שהוא חדש דת בפני עצמו - ומה שאמר כך אני מקובל מבית אבי שאין הלבנה מתחדשת עד שיעברו כ"ט ימים י"ב שעות תשצ"ג חלקים הטעם שכך אני מקובל מאבותי חשבון המולד שהוא כ"ט י"ב תשצ"ג לא שהקבלה היא לעשות על פי החשבון - ומה שאמר על פי התורה אשר יורוך (דברים יז, יא) הטעם מה שהוא יוצא משורש התורה לא^{^[70]} שיהיה הדבר ההוא בדיאות לב: וכל חכמינו פסקו ואמרו שכל העתקה שאין לה סיוע מן הכתוב היא בטלה - ואם היתה כונתם שיעשו הכל יום אחד ועל זה עשו תקון החשבון היה ראוי שהיו מתקנים אותו על פי חשבון המולד האמתי לא על פי חשבון המולד האמצעי - וזה החלוף יראה בגלוי בהיות לקות השמש מפני שעת הלקות הוא עת המולד האמתי ועת מולדם יתקדם ויתאחר מעת הלקות רוחק רב - ואמנם הדחיות שעשו אין בהם תועלת להתקרב אל הראייה - וכן אמר הרמב"ם זכרו לברכה בספר זמנים - וכן אמר הראב"ע בפרושו בתורה ובספר סוד העבור כפי מה שזכרנו: סוף דבר העולה לנו מזה שחשבון הדחיות שתקנו בעלי הקבלה אינו להתקרב אל הראייה כפי מה שהורו אלה השני חכמים שהיו מגדולי ישראל והודו על האמת - אמנם שאר בעלי הקבלה הטפשים כגון מר משה היוני והדומים לו הם מכחישים בזה ואומרים שהקביעות הוא להתקרב אצל הראייה ומכחישים המוחש שהישן נראה והם מקדשים ראש השנה כפי מה שספרו החכמים וכפי מה שהקרה בזמננו ואומרים שהוא נמנע שיקרה כזה עד שמהם אומרים שאם יהיה זה אפשר נשוב לדת הקראים - והחכמים כבר דברו בספריהם בשיחות המולד והמעיין שם יבין דבריהם ובזמן ההוא לא היו מודים בזה - אמנם מפני שאלה החכמים הנזכרים ר' משה^{^[71]} ור' אברהם ב"ע הודו בזה והיו מגדולי ישראל על כן לא הוצרכתי לדבר בשיחות המולד - אמנם מה שדברו לפעמים כנגד הקראים הוא בעבור הפרסום והשם יודע מה היה בלבם וגלו סודותם ליחידי סגולות כי אין ראוי יורו^{^[72]} בדבור לכל אדם ואם עד הראוי אמתוהו בגלוי:

#I:10 הפרק העשירי

בטענות שטוענים המון בעלי הקבלה והתשובות עליהן: אמרו כי היה ראוי לקדש על פי הראייה כפי מה שיראה בירושלם מפני שכל המקומות שהן רחוקות מירושלם שאין שלוחין מגיעין אליהן היו מקדשים שני ימים מפני הספק מפני שלא היו יודעים אי זה יום קדשו בירושלם - והנה המקומות כלם הם נמשכים אחר הראייה בירושלם: התשובה כי ארץ ישראל הוא מקום מעט ולא תשתנה קשת הראייה עד שיהיה לה חששה - ועל כן היו הכל עושים יום אחד: וכן אמר החכם רבינו משה המימוני זכרו לברכה בקדוש החדש שכשיצא החשבון שתראה הלבנה בירושלם תראה גם כן בכל המקומות שסביבות ירושלם מהלך ששה ימים מפני שבמהלך כזה לא תתחלף קשת הראייה שיהיה לה חששה - ועוד שלא מצאנו בכתוב שיסגיל זאת המצוה בארץ ישראל אמנם זאת המצוה היתה מימים קדומים מזמן נח ואברהם אבינו ע"ה בקדוש הירח לפי מקום ומקום - ואם תראה הלבנה לאנשי מקום אחד איך אפשר שלא יקדשו היום ההוא במקום ההוא - והנה בגלות בבל היו מקדשים על פי ראיית הלבנה שמה - והיו ביניהם נביאים - ובזמן ההוא לא היה בית דין בירושלם עד שיאמרו שהיו מקדשים על פי בית דין שבירושלם - והם אומרים שר' עקיבה עבר שנים וקבע החדשים בחוצה לארץ לא כמו שקבעו ולא כחשבונם הנה נראה מזה שהיו קובעים ומקדשים חדשים בחוצה לארץ כפי מקום ומקום: ועוד אם יהיה המקום שירצו לקדש רחוק מירושלם כגון שלשים יום במשל ויקדשו שני ימים מספק עד שיבואו להם השלוחים מירושלם לדעת מתי קדשו הנה יבא להם גם כן החדש השני ויהיה גם הוא מסופק ולא ידעו לספור אם מהיום הראשון או מהשני ויתבלבלו ובחשכה יתהלכו וכל שכן כשיהיה המקום יותר ויותר - והנה המצות לא נתנו אלא לפי היכולת - ועוד אמרו שקדוש החדש אינו תלוי אלא בבית דין ואם באו והעידו שראו את החדש אין היום ההוא מקודש אם לא שיקדשוהו בית דין - התשובה שבית דין לא יקדשו היום ההוא אלא על פי הראייה וראיית הלבנה הוא עלה לקדוש החדש ואיך יהיה קדוש החדש על פי בית דין שהוא עלול מהראייה עלה לראייה ויהיה אם כן העלול עלה ואיך תלו הדבר לבית דין שהוא תלוי ביכולת לכל אדם שלם ההרגש כי זה הדבר אינו מפלואי המצות אמנם זה הדבר הוא תלוי בחוש: אמנם בהיות היום מעונן וצריך לחשוב בהקרבות כפי מה שנזכור בזה הצד הוא אפשר להתלות הדבר בבית דין מפני שהדבר מסופק ואין ראוי מפני זה להתלות הכל בבית דין כמו שאמרו מעשה שהיה ולא עלה בחשבונם להראות הירח והוא נראה עמד ר' פלוני ועפרה בעפר אמר לה חצופה למחר אנו דורשים לך ואת עלית היום: סוף דבר אין כונתם אלא להיות המצוה תלויה ברצונם ואמרו אל תקראו אותם אלא אתם ואמרו כל העובר על דברי תורה חייב מלקות וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה - עוד מעשה אחד שהיה בזמן אחד מפני העבים לא יכלו לראות הירח עד שעשו מלא אחר מלא וברבות המלאים נזדמן ונראית הלבנה בכ"ז לחדש ובו ביום מתה בת רזה וספד הנשיא עליה הספד גדול אף על פי שלא היה מחוייב בכבודה כדי להראות שהיום ההוא אינו ראש חדש אף על פי שנראית הלבנה ביום ההוא להודיע כי על פי בית דין הדבר תלוי - עוד אמרו שמקדשין מפני הצורך בין לעשותו בזמנו ר"ל חסר בין לעבר ר"ל לעשותו מלא - ויהיה מה שעשו עשוי אף על פי שבאו העדים והעידו שראו אותו בזמנו כשעברוהו או לא ראו אותו כשפשטוהו והטעם שלא נראה בזמנו אמרו שמה שעשו הוא עשוי - אמרו עוד כי צורך העדות בראיית הירח הוא כשלא ראוהו בית דין אמנם כשיראוהו בית דין עצמם אם היה יום עדיין מקדשים שאין מקדשים אלא ביום - אמנם אם חשך אפילו שראוהו בית דין עצמם בליל שלשים - ביום שלשים מושיבין שלשה ומעידין השנים בפני השליש^{^[73]} ומקדשים השלשה - ואמרו שבית דין היו מחשבין ועושין כדרך שהאצטגנינין עושין אם יראה הירח או לא יראה ואם עלה חשבונם כי יראה מצפים כל אותו יום לבא העדים ואם לא באו העדים להעיד כי נראה מעברים את החדש שאין מקדשים אלא על הנראה בזמנו אבל בליל עבורו אין חוששין על הראייה כי אין לך חדש יותר מן שלשים - ואם עלה בחשבונם כי לא יראה אפילו שבאו עדים והעידו כי נראה אין שומעין להם וזה הפך כונת התורה ודבור סרה במצות השם להחליף המועדים מזמנם להשליך דעת הברור שהוא המוחש וללכת אחרי דעת ההקרבה שהוא החשבון^{^[74]} - אמנם כשאין לנו דעת הברור הנה אז נלך אחרי דעת ההקרבה - ואם לא כן הוא מרד גדול במצות השם: ועל כן אנו בעלי מקרא כשאין לנו דעת הברור שהוא המוחש נלך אחרי דעת ההקרבה:

#I:11 הפרק האחד עשר

בקדוש החדש על פי דעת חכמי הקראים: כבר ביארנו שהתחלת היום הוא מתחלת הערב השלישי והוא עת התחלת החדש - והנה בעת ההיא אם יראה החדש מקדשים היום ההוא - ואמרו החכמים עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו (תהילים קד, יט) - הטעם עשה ירח למועדים בעת ביאת השמש שהוא תחלת הערב השלישי - והטעם שהתחלת החדש הוא מהערב השלישי שהוא מבוא השמש - ואמרו שאין לך חדש פחות מתשעה ועשרים יום ולא יתר על שלשים - והנה כשנראה הירח בחדש אחד בזמנו בעת הערב הנה מהעת ההיא נספור כ"ט יום והיום השלשים נקדשהו בעבור החדש הבא ונקרא החדש ההוא שהוא כ"ט יום חדש חסר - אמנם אם נספור שלשים יום הנה יום שלשים ואחד נקדשהו בעבור החדש הבא ונקרא החדש ההוא שהוא שלשים יום חדש מלא: לכן אמרו אין ראוי לעשות חדש חסר ולקדש יום שלשים אלא בראייה - אמנם לעשות חדש מלא שלשים יום ולקדש יום שלשים ואחד אין צורך בראייה - ואמרו שהלבנה נסתרת כמו שני ימים ואחרי כן תראה אחרי עריבת השמש שהוא הערב השלישי וזהו על הרוב - אמנם לפעמים תהיה הסתירה שלשה ימים וזה כשתהיה הלבנה בשתי נקודות השווי שהם טלה ומאזנים - ולפעמים תהיה הסתירה יום אחד וזה כשתהיה הלבנה בשתי נקודות ההפוכין שהם ראש סרטן וראש גדי: וזה יוודע בדרך הנסיון והבקשה בזמנים הנזכרים - ונתבאר גם כן בחכמת התכונה - ואמרו כשיקרו עבים חדש אחר חדש ולא יראה הישן והחדש הנה נעשה ארבעה מלאים זה אחר זה לא יתר והחמישי נעשהו חסר כי לא מצאנו יותר מארבעה מלאים - והראיה מן הכתוב מה שנאמר בענין נח בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש בא נח ובניו וכולי (בראשית ז, יא) (בראשית ז, יג) - ועוד נאמר ותנח התבה בחדש השביעי בשבעה עשר [יום]^{^[75]} לחדש על הרי אררט (בראשית ח, ד) ונאמר גם כן שם מקצה חמשים ומאת יום (בראשית ח, ג) והנה מן שבעה עשר באייר עד שבעה עשר לתשרי הם מאה וחמשים ואחד יום כשנספור החדש משלשים יום ואם יהיה שבעה עשר בתשרי שהוא מנוחת התבה הוא עצמו יום מאה וחמשים - הנה מחויב שיהיה החדש האחד חסר - הנה לפי זה יהיו ארבעה מלאים ואחד חסר ומן המבואר שחדשי נח אינם חדשי חמה מפני שהיה ראוי להיות לפחות קנ"ב יום מפני ששנת השמש שס"ה יום ורביע פחות חלק אחד משלש מאות חלקים ביום - עוד אמרו שמהמנהג לא מצאנו יותר משלשה חסרים ואם עשינו שלשה חסרים בראייה הנה מן החיוב לעשות הרביעי מלא: סוף דבר היוצא מדברי החכמים שהמלאים ראוי להיות יותר מן החסרים - ואין ראוי לעשות מלאים שלשה או ארבעה זה על זה פן יקרה ויראה הירח בליל שבעה ועשרים ושמנה ועשרים בחדש - והנה מפני זה לא נעשה ארבעה מלאים רק בסימן חזק מסימני ההקרבה - ואם נעשה שלשה חסרים לא נעשה אותם רק בראייה - וזה הסך שנתנו החכמים במלאים ובחסרים הוא בתכלית מה שאפשר להיות לא שהם יחייבונו בזה לעשות ארבעה מלאים זה על זה או שלשה חסרים זה על זה - והנה אם כן כשלא היה לנו סימן מסימני ההקרבה אמנם היו מניעות ולא הצלחנו לראות הישן והחדש כגון שהיו עבים חדש אחר חדש הנה מן הראוי לעשות אחד מלא ואחד חסר אמנם מפני שהמלאים יותר מן החסרים כפי הנראה ממאמר נח ראוי לעשות שני מלאים ואחד חסר - והנה הנראה ממאמר נח שהחדש השלישי מהחמשה חדשים היה חסר עד שיבואו השנים חדשים הראשונים מלאים וכן השנים האחרונים והחדש החסר באמצע לא שיהיו הארבעה חדשים מלאים רצופים זה אחר זה אלא כשיהיה הסימן חזק מסימני ההקרבה: עוד אמרו שאם יקרו שני סימנים מסימני ההקרבה כגון שהסימן האחד מקריב לעשותו חסר והסימן האחר מקריב להיותו מלא איזה משניהם ינצח האחר - כמו שאם יקרה אחר שלשה חדשים חסרים בראייה ותהיה סתירת הירח שני ימים יום שמנה ועשרים ויום תשעה ועשרים - והנה זה הסימן יורה לעשותו חסר מפני שהסתירה שני ימים אמנם מפני שהוא אחר שלשה חסרים בראייה - הנה נגביר לעשותו מלא מפני שאי אפשר לעשות יתר משלשה חסרים מפני שאפשר שתהיה הסתירה גם כן שלשה ימים - וכן אם יקרה אחר עשות ארבעה מלאים בסימן חזק מסימני^{^[76]} ההקרבה ונראה הירח ביום עשרים ושמונה וראוי לעשות שני ימים סתירה שהם יום כ"ט ויום שלשים ולקדש יום שלשים ואחד והנה יביא לעשות מלא והנה יהיו חמשה מלאים רצופים זה אחר זה - ומפני שמהמנהג אין ראוי לעשות חמשה מלאים הנה מן הראוי לעשותו חסר מפני שאפשר שתהיה הסתירה יום אחד כמו שזכרנו: סוף דבר קדוש החדש הוא אם בראייה וזה כשראינו הירח בזמנו וקדשנוהו וזהו הנקרא בפי החכמים דעת הברור - ואם בדרך הסימנים שהזכרנו - וזהו הנקרא דעת ההקרבה - ובאלה השני דרכים צריך עדים לראות הישן והחדש: ולכן ראוי לברר משפט העדים שיעידו על ענין שני הדרכים שזכרנו:

#I:12 הפרק השנים עשר

בתנאי העדים שיעידו בדעת הברור ובדעת ההקרבה: אף על פי שאמר הכתוב על פי שנים עדים יקום דבר (דברים יט, טו) - אמרו החכמים שעדות הירח יקום על פי עד אחד לבד: ואמר רבינו ישועה שמה שאמר הכתוב על פי שנים עדים יקום דבר הוא בדיני נפשות וממונות שעצם הפעולה הוא רע וצריך לעשותו בעדות ברורה - הלא תראה בענין עבודה זרה אמר הכתוב על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת (דברים יז, ו) - מפני שעצם הפעולה הוא רע - ואי אפשר להקיש שאר הדברים בעבודה זרה - אמנם בענין קדוש החדש אין עצם הפעולה ההיא רע אמנם הוא פועל שהוא בין האדם ובין בוראו על כן יש לחוש אפילו על פי עד אחד - ואם ישמע האדם שמועה מה בעד חברו לא יאמין עד שישמעהו משני אנשים לפחות - אמנם שישמע העבד שום גזרה מאדונו על ידי איש אחד ראוי להאמין בו כי אין יחס איש אחד אל חברו כיחס עבד אל אדונו - ועוד שכשיהיה העדות בממון או בנפש אפשר שיגיע הנאה משום צד ויתן עדות שקר - אמנם בענין קדוש החדש כל ישראל שוים בו ואין לאחד מהם הנאה יותר מהאחר וכן בין טמא לטהור כי אם אמר איש אחד שזה המאכל או זה הלחם הוא טמא ראוי להשען על דבורו - ועד אחד נאמן באסורין: וכל ישראל בחזקת כשר: ועוד שהכתוב אמר לא יקום עד אחד באיש (דברים יט, טו) וכיון שאמר באיש ופרט הנה מן הנראה שכשלא יהיה העד ההוא באיש שיתקים עדותו והנה עדות החדש אינו באיש ולכן יקום עדות קדוש החדש על פי עד אחד - אמנם החכם רבינו לוי בהכ"ר יפת זכרו לברכה אמר ואשר יראה לי בזה השער כי לא יכשר שנקבל בו עדות עד אחד מפני שזה הענין הוא עמוק מאד קשה להודע על כן ראוי להיות העדות בשנים לפחות - הלא תראה פעמים רבות יעידו עדים שראו הירח בזמנו ובליל שלשים [ואחד]^{^[77]} לא יראה ואף על פי שיהיה היום צח - והנה מפני זה יראה שאין עדותם עדות אמתי אמנם לכל הפחות ראוי להיות העדות הזה כשאר העדיות לא פחות מהם שאם בין איש לחברו צריך שני עדים כל שכן לכל ישראל - אמרו שמתנאי העדים להיות העד ההוא שלם הדעת בין איש בין אשה והם כשרים בראיית הירח מפני שכל אחד מצוה עליו לקדשו - התנאי השני שלא יהיה חלוק בדעתו בקדוש החדש מדעת חכמינו - והנה מזה הצד ראוי לקבל עדות הישמעאלים מפני שהם הולכים אחרי דעת חכמינו בעניני הראייה - וברוב הזמנים אנחנו שוים עמהם בקדוש החדש ביום אחד יחד - ואין ראוי לנו לקבל עדות הרבנים מפני שהם חלוקים ממנו בזה: אמנם החכם רבנו לוי אמר ואם יגיד לנו מי שנקריב כי דבריו אמת והטעם אם יעיד לנו שום אדם שדבריו אמת בין מהרבנים בין מהגוים כבר נתחייב עלינו שנשתמר: ואשר אראהו בזה אני הוא שאין ראוי לקבל עדות אחינו הרבנים ואף על פי שאחינו בשרנו הם אמנם בזה מרו ועצבו את רוח קדשו: והלואי שהיה חשבונם מתקרב לחשבון הראייה כדרך חכמי התכונה - אמנם בזה חדשו דת אחרת: ואם היתה כונתם לקבץ האומה הנה גם בחשבון הראייה כפי שרשי חכמת התכונה במקום אחד - והמשל באמצע הישוב אפשר שיקדשו כלם יום אחד - הלא תראה החכם רבינו משה המימוני ז"ל בראותו הדרך הפרוצה שעשו חכמיו כתב בקדוש החדש שעשה אחר כתבו החשבון שתקנו חכמיו - חשבונות דרכי הראייה על פי שרשי חכמת התכונה - וזה כדי לגלות סודו אל יחידי סגולות שדרכי החשבון שתקנו חכמיו^{^[78]} אינם על פי שרשי^{^[79]} חכמת התכונה וחלק כבוד לפרסום כפי מנהגו כפעם בפעם לקראת נחשים וישם אל האדם המדבר פניו - וכן אמר הראב"ע בסוד העבור שאין זה החשבון בנוי על פי חשבון הראייה אמנם יתקדם ויתאחר כפי מה שזכרנו מאמריו בפרקים הקודמים - התנאי השלישי שלא יהיה מקל במצות כי המקל במצות הוא בסבת אהבתו בתענוגים והאהבה והשנאה יעותו המחשבה: התנאי הרביעי שלא יהיה מהמבקשים להשתרר במעלת הנצוח כגון שיהיה האיש ההוא חכם בעיניו ורוצה להשתרר לעיני בני עמו לקיים דבורו בעיני הרואים - אך^{^[80]} אף על פי שיהיה^{^[81]} מרשעי ישראל וכבר נודע מדרכו שאי אפשר שיכזב בראיית הירח ראוי לקבל עדותו - ואמרו שאין לטעון שאם נשמע בדברו נהיה מכבדים אותו כי בשמוע הגדת המגיד אין אנחנו מכבדים אותו כי^{^[82]} במה שראה הגיד ולדבר המוגד אנו נושאים פנים לא לעצם המגיד: אמנם מה שיראה לי הוא לחקור גם כן באיש ההוא שלא יהיה מאוהבי הבשורות והטעם שאוהב לספר דברים חדשים - ושלא יהיה שקרן: אמרו החכמים שאין ראוי לחלל את השבת כדי להעיד בראיית הירח כגון לרכוב סוס או באניה בשבת כדי להגיע במקום לפנות ערב - או לשלוח כתבים על ידי עופות מפני שמצות השבת עדופה ממצות המועד - הלא תראה מלאכת אוכל שהותר במועד והוא אסור בשבת - וכמו שיקרו מניעות כגון עננים ולא נוכל לראות הירח ונעשה בדרך ההקרבה כן נעשה בזמן שנצטרך לחלל את השבת - הפך מאמר בעלי הקבלה שאמרו היה העד שראה הירח חולה מרכיבין אותו על^{^[83]} החמור ואפילו במטה בליל שבת - ואם היה להם אורב בדרך לוקחים העדים בידם כלי זיין ואפילו ראוהו גדול ונראה לכל העולם לא יאמרו כשם שראינוהו אנחנו ראוהו אחרים ואין אנו צריכים לחלל השבת אלא כל מי שיראה את החדש מצוה עליו לחלל את השבת וללכת ולהעיד - עד כאן דבריהם: ומה יעשו בזמן שהוא מעונן - והנה הראוי הוא מה שיעשו בזמן המעונן לעשותו בזמן שיקרה חלול השבת - וכמו שיעשו בזמן המעונן לפי דבריהם בדרכי האצטגנינות כמו כן יעשו בזמן שיקרה חלול השבת - אמנם כפי מנהגם ברוב המצות ובמאמרי התורה להוסיף ולגרוע ככה עשו בזאת המצוה:

#I:13 הפרק השלשה עשר

בשבושי העדות: האחד אם היה הירח צפוני מהשמש והעד העיד שראהו דרומי - או היה דרומי והעיד שראהו צפוני אין ראוי לקבל עדותו - וכן אם היה בראש התלי וזנבו או בשני העקודים והוא העיד שראהו לאחד מן הרחבים הנזכרים בצפון או בדרום אין ראוי לקבל עדותו - וכן האיש שהוא מסופק בארבע רוחות העולם ואינו יודע לבררן אין ראוי לקבל עדותו: השני שאם היה לנו שלשה חדשים חסרים בראייה ובא והעיד כי ראה הירח בזמנו והוא ליל שלשים אין ראוי לקבל עדותו כי אין לנו יותר משלשה חסרים כפי מה שזכרנו: השלישי אם ראינו הלבנה שחרית במזרח והעד העיד שראה אותה ערבית במערב אין ראוי לקבל עדותו כי לכל הפחות צריך שתהיה הסתירה יום אחד כפי מה שזכרנו - אמנם אם תהיה הראייה בשחרית מסופקת ראוי לקבל עדותו כי אולי מצד התקשרות העבים נראית דמות לבנה ברקיע - אמנם אם אמר שראה אותה שחרית במזרח ביום תשעה ועשרים וערבית במערב ראוי לקבל עדותו מפני שחקירתנו בעדותו אינו כי אם בראייתה ערבית במערב לבד וכבר ראה אותה בזמנה - אמנם ראייתה שחרית אינה בזמנה אמנם הוא התקשרות עבים ונראית דמות לבנה ברקיע - אמנם אם אמר גם כן שראה אותה ליל שלשים ובליל שלשים ואחד לא נראית ראוי לקבל עדותו לקדש ליל שלשים כי על כל פנים יהיה ראוי להראות ליל שלשים ואחד אמנם מסבת מניעות לא נראית: אם יהיו אנשי בית דין מסופקים בעדות העדים ראוי לשאל להם בעד קרני הלבנה לאי זה צד היו פונים אם בצפון או בדרום או נגד השמש או ההפך או אם היא נצבת ועומדת או כפופה ושוכבת וזה כדי לנסותם אם ראייתם אמתית כי אם היתה הלבנה צפונית מהשמש מן המחוייב הוא שיהיו קרניה פונים לצד צפון ואם דרומית מהשמש שיהיו פונים לצד דרום: ואם אמרו העדים הפך זה מן המחוייב שראייתם אינה אמתית:

#I:14 הפרק הארבעה עשר

בחיוב דעת ההקרבה כשאין דעת הברור: אמר הרב רבי ישועה שהדברים הטבעיים יודעו בארבע בחינות - המושכל והמורגש והמפורסם והמקובל - והמושכל והמורגש הם במעלה הראשונה מן האמת החלק שכלו אמת - והמפורסם בחלק השני מן האמת והוא החלק שרובו אמת - והמקובל במעלה השלישית מן האמת והוא החלק שהאמת והשקר בו בשוה - אמנם בהיות המקובל ההוא מקובל מאיש הגון וראוי או מעדה ראויה יהיה במעלה הראשונה מן האמת ועומד בדמות המושכל והמורגש אמנם המושכל הוא במעלה עליונה יותר מהמורגש מפני שהמושכל ישיג הרחוק והקרוב בשוה בכל העתים ואין יתרון באיש זולת איש אמנם הוא לכל בשוה אמנם המורגש יתחלף לפי הפועל והפעול כי הוא בגשם ויתחלף בפחות ויתר כי החלוף והשנוי יבא מפני הגשם אמנם השכל הוא פשיטות גמור^{^[84]} כמו שנתבאר בשרשים הכוללים - והנה המקובל הוא כולל את שלשת הבחינות הנשארות כי המקובל ההוא מחוייב שיהיה אם^{^[85]} מושכל כמו שאמר הכתוב שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד (דברים ו, ד) כי אחדות השם הוא מושכל והוא גם כן מקובל מאיש ראוי שהוא משה רבינו עליו השלום: ואם מורגש כמו שאמר הכתוב אנכי יי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (שמות כ, ב) (דברים ה, ו) וזה מורגש מקובל - ואם מפורסם כמו שאמר הכתוב לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה (בראשית כט, כו) וזה מפורסם מקובל - וראיית הירח הוא מהחלק המורגש ומפני זה יכנס בגבול המקובל גם כן מפני שהוא כולל שלשתם כפי שזכרנו - ומפני זה נשוב אל זולתנו בירח ר"ל נקבלהו מזולתנו שנסה וראה ההקרבות ההן שמורות על ראיית הירח ונעשה בהקרבה בעת שלא נוכל לראותו שהוא דעת הודאי לסבה מן הסבות שהקדמנו וההקרבות ההן הן כראיות אחרי שאין דעת ודאית - ומצאנו במנהג העולם שהדעת שופטת ללכת בדעת ההקרבה במקום שאין שם דעת ודאי - וכן גם כן בעניני המצות - והביאו החכמים דמיון ממנהג העולם שלש דרכים האחד שאנו אוכלים מטעמי זולתינו ואנו מקריבים שאין בהם סם המות אף על פי שאין לנו דעת ברור וזה^{^[86]} ההוה: והשני שהאדם ירצה ללכת למדינה אחת כדי להרויח ממון וזה אינו ידוע לו בברור כי אם בדעת ההקרבה שילך על פי הקרבתו שירויח וזה בזמן העתיד: והשלישי כי האדם אם ישלח ממונו ובניו במקום יעצור שלומם שהגיעו אל אותו המקום ותנוח נפשו אף על פי שאין לו דעת ברורה כי אם מן הסימנים וזה לזמן העבר: הטעם בזה שהאדם ישלח ממונו ובניו במקום ובדעת ההקרבה מתגבר בנפשו שהגיעו לשלום אל אותו המקום ששלחם ושלומם בם עד שהלכו במקום ההוא ותנוח נפשו: אמנם בעניני המצות זה ידוע מדת השליח עליו השלום כמו שאמר ביום זבחכם יאכל וממחרת (ויקרא יט, ו) והנה ידענו מאמרו וממחרת שלן בלילה והנה סרה עינו ממנו ואפשר שהוא טהור ואפשר שנטמא ואמנם בדרך ההקרבה נאמר שהוא בטהרה מפני שלן לילה אחת אמנם ביום השלישי על כל פנים הוא פגול ולא ירצה - עוד אמר שיש דברים שתלויים בעניני המצות ונעשה בהם על דרך הקרבה מהם על דרך עובר כגון שנרצה לאכול משחיטת זולתנו בתנאי שיהיה מאמין והיות האיש מאמין אינו כי אם בדעת ההקרבה לא בדעת הברור וזה יקרא עובר כי אם נרצה לא נאכל משחיטת האיש ההוא - ומה שהוא על דרך חוב לעשות ההקרבה הוא הנולד בין השמשות ומן החוב להמול בשמיני והנה אפשר שיהיה היום השמיני יום שביעי או יום תשיעי ועל כל פנים מן החוב לברור הימים ההם בדרך ההקרבה - עוד אמר שהראיה הגדולה מדין תורה שראוי ללכת אחרי דעת ההקרבה כשאין דעת הברור: מן הזהרת^{^[87]} הכתוב לשופט שלא ישען על פי עד אחד כדי להיות הקרבת השופט חזקה והראיה על זה שעדות העדים הוא בעד ההקרבה שאם יזימו אותם עדים אחרים תבטל עדותם הנה יראה מזה שעדות העדים הוא בעד ההקרבה אל הדין שההקרבה ההיא נולדת מן הסימנים והראיה על זה שאמר הכתוב יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו (דברים יז, ז) וזה כדי שיאומת הדין אצל הדיין בהקרבה שתולד אצלו מן העדים על הדין ההוא שיבוקש - עוד שאמר שההקרבה תולד מן הסימנים ומסגולת האפשר כי המחויב והנמנע ישפטם השכל מפני שהם מוכרחים לעצמם אמנם האפשר סובל שני הפנים אפשר שיהיה ואפשר שלא יהיה ויש לו שלשה זמנים עבר ועתיד ובינוני - אמנם אפשר העתיד והוא שאנחנו בו יחלק לשלשה חלקים אפשר על הרוב ואפשר על המעט ואפשר בשוה כי הירח בליל שלשים ואחד הוא אפשר על הרוב שיראה ובליל שלשים אפשר שיראה על המעט וזה כשיהיה אחר שלשה חסרים בראייה כי הרביעי מחוייב להיותו מלא כפי סימני ההקרבה - ואפשר בשוה כמו שיראה בליל שלשים אחר שנים חסרים ואחד מלא והנה זה האפשרות שתפול בראיית הירח הוא מפני ידיעתנו - אמנם מצד עצמו הוא מוכרח עליו באחד משני מאפשריים אם שיראה או לא יראה מפני שתנועתו בגלגלו שוה לעולם אמנם ישתנה במהור ואחור כנגד מוצק הארץ שאנו בו ולכן תפול בזה הדרוש האפשרות: ועל כן ראוי ללכת אחרי האפשר על הרוב לפי רוב הסימנים הנקראים בראייות - ואמר שאין הדין שתלוי בהקרבה כדין המושכל כי המושכל הוא מוכרח בידיעתו והאמת תעיד על עצמה ועוזרת ואינה נעזרת אבל הדין המוקרב אפשר לדיין ההוא שיגביר סימן או שיחלישנו - ולפעמים בלי סימן אפשר שיגביר כונה וזה יהיה לעלה אם מפני תגבורת תאוה או מפני נצוח או מפני שרצונו בכך - וכל אלה מדות מגונות אכן כשישאר הדבר אצל מטיבי העיון בלי נטיה לאחת מן הסבות יוליכו הדבר אל אשר יתרבו אליו הסימנים - ואמר בספר העריות אשר היתר והעדוף בו האסור והיתר והעדוף בו ההתר רצוני הטעם שאם יותירו ויעדיפו סימנים בעד דבר אחד ויורו שהוא באסור יהיה אסור ואם יותירו ויעדיפו סימנים לדבר אחד ויורו שהוא בהתר יהיה בהתר והטעם אל אשר יתרבו אליו הסימנים יהיה^{^[88]} בו המשפט^{^[89]} - ואמר כי כמו שיולד המושכל מן המופת כן תולד דעת הקווי מן הסימן ר"ל כמו שיולד המושכל מן המופת וזה בדרכי ההקש כן תולד דעת ההקרבה מן הסימנים ואמנם קרא דעת ההקרבה קווי מפני שהיא מסגולת האפשר והקווי גם כן מסגולת האפשר - ואמר ואם יפרדו מן אופן אחר והוא כי הידיעה העומדת על הראייה לא תהיה ולא תהיה גם הראיה ודעת הקווי יותמם עם היותו אפיסת הדבר שהוא בראיה ר"ל ואמנם יפרדו מן אופן אחר המושכל מן הקווי מפני שהמושכל עם המופת הם נקשרים זה בזה כשיהיה המושכל מחוייב שתהיה הראיה שהוא המופת לפי דעתו ובהמצא המופת מחוייב להמצא המושכל וזהו אמרו כי הידיעה העומדת על הראייה לא תהיה ולא תהיה גם הראיה ולא הזכיר ההפך - אמנם דעת ההקרבה יושלם עם אפיסת הראיה שהוא הסימן ואמר ואופן ההבדל מפני שהמופת נולד מן הראיה ומן הדרישה - ואי אפשר להמצא המופת והמושכל לא יהיה וכן להפך - ודעת הקווי עם הסימן לא כן שאינו נולד מן הראיה ומן הדרישה ולכן יהיה הסימן ולא יהיה הקווי למען כי לא יבחר לעשותו ר"ל זה המאמר הוא באור המאמר הראשון - ואמרו ולכן יהיה הסימן ולא יהיה הקווי וכו' הטעם בזה שאין הקווי עם הסימן נקשרים זה בזה אמנם אם יבחר הדיין ההוא שלא יעשהו עם הסימן ההוא הוא בידו ועל כן אמר שראוי הוא שיהיה אצל מטיבי העיון בלי נטייה לאחת מן הצדדין - ואמר וכבר הותמם בבעל דעת חזוק חפציו והמשכותיו במקצת העתות אל עשיית הקווי בעבור חוזק חפץ המשך לעשותו ויתחלק זה כי יהיה מן עול מצותו לעשותו אם לא ישיג בחוזק ההמשכות אל גבול הכרח שלא יעשהו לאשר נכנס בו מן הספקות ר"ל שלפעמים השלם בבעל דעת חוזק רצונו והמשכו בכונה מה בקצת העתים אל עשיית ההקרבה ההיא בעבור החוזק וההמשך ההוא שיש לו בהקרבה ההיא או הקווי ההוא - ומזה הצד ידמה הקווי למושכל אמנם יתחלק ממנו מצד אחר כי יהיה מן עול מצותו לעשותו בעבור חוזק חפץ אם לא ישיג לו בחוזק ההמשכות הכרח וזה מצד ספקות ולא יעשהו:

#I:15 הפרק החמשה עשר

בתנאי הדיינים שיקבלו עדות החדש ואשר על פי הקרבתם יקבע החדש וזה כשאין דעת הברור: דע שבזה הדרוש לא מצאנו בדברי חכמינו שער מופרד ידבר בזה אמנם הוא יוצא ממאמריהם - התנאי הראשון הוא שיהיו הדיינים שלשה לכל הפחות מפני שאמר הרב רבינו ישועה אצל מטיבי העיון לשון רבים ומעוט רבים שנים וצריך להם גם כן עוד אחד כשתתחלפנה הדעות להכריח האחת על האחרת - הנה היוצא מזה הוא שדייני הקדוש צריך להיות שלשה ומזה נקיש ונאמר שבכל דין ודין צריך להיות הדיינים שלשה וכן אמרו בעלי הקבלה אין דן יחיד - התנאי השני שיהיו הדיינים ההם אנשים משכילים טובי העיון והטעם בעלי השערה כי בדעת ההקרבה צריך שיהיה כח המשער חזק מאד לשער תוכן ההקרבה ההיא - התנאי השלישי שיהיו חכמים בחכמת תורתנו האלהית לדעת דרכיה ונימוסיה ודרכי ההקש שיעשו בחכמת תורתנו כפי דעת חכמינו - התנאי הרביעי שיהיו בקיאים בדרכי ההקרבות שהזכירו חכמינו כפי מה שזכרנו בפרקים הקודמים - התנאי החמישי שיהיו יראי השם נכנעים לתורת יי' ושלא יהיו בעלי תאוה וחפץ ובעלי גאוה שירצו לקיים מאמרם בדרך הנצוח מפני שהאהבה והשנאה יעותו המחשבה - התנאי הששי שראוי^{^[90]} גם כן אם אפשר שימצאו בדור ההוא בקיאים בחכמת התכונה שיהיו הדיינים הנזכרים מהם מפני שזאת החכמה תעזור בזה הדרוש מאד ודרכי ההקרבות שספרו חכמינו בספריהם הם ממין החכמה ההיא - וחלילה חלילה שיקבע החדש על פי חשבון חכמת התכונה לבד אמנם הראוי הוא שיקבע על פי ההקרבות שהזכרנו ושלא יהיה יוצא גם כן חוץ משרשי חכמת התכונה הכוללים - הלא תראה מה שאמר החכם רבינו אהרן בעל עץ חיים בספרו במצות ביום שלשים בערב אם תשרת הלבנה שתי שעות דע שכבר נראית בליל שלשים מפני שהחשבון יוציא שתהיה קשת הראייה ארבעה עשר מעלות - וכל מה שדבר בשיחות המולד שתקנו בעלי הקבלה הכל הוא משרשי חכמת התכונה - ומה שאמר שאין קדוש החדש תלוי בבית דין רצונו בזה בית דין הגדול שבירושלם או בית דין שהוא על פי החשבון כפי מאמר בעלי הקבלה אפילו שאמרו לך על ימין שמאל ועל שמאל ימין והלא הוא בעצמו הזכיר תנאי העדים ושבושיהם ואם לא יהיה בית דין מי יקבל העדים וכי יעלה על דעת שיקבלם הנפח או הקצב ועמי הארץ שבארץ ישראל או קהל אחד מהקהלות - אמנם לפי האמת הדבר הוא תלוי לראשים שבדור ההוא הנבונים שבהם ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע בדעת ההקרבה וכן אמר הרב רבינו ישועה שזה הדבר ראוי שישאר אצל מטיבי העיון בלי נטייה לאחת מן הצדדים - ואמר החכם רבינו אהרן בעל המבחר בפרשת בא אל פרעה וידעת כי רובי המצות לא נתנו כי אם לחכמים מוציאי הדבר לאמתתו לא שיאמרו הם כיון שעלינו תלוי הדבר נמיר המצוה ההוא על פי חפצינו וכל אשר נחפוץ נעשה עד שיאמרו כי בהעדר בית דין הגדול תבטל הראייה כי לא אלמן יהודה וישראל מאלהיו דור דור ומדרשיו דור דור ופרנסיו - ואף שאין ראיית הלבנה מקשיוני המצות ופלואיהן אלא דבר הוא שאפילו מי שאין לו תורה אם יבין וידקדק מקום הראייה איש איש על מקומו יבא בשלום - לפי הנראה בתחלת המחשבה שכונת החכם בזה שאפשר שיקבע חדשים כל איש ואיש לפי דעתו אמנם כשיעויין מאמרו יובן שקביעות החדש לכל זמן וזמן תלוי לבית דין שנמצא בכל דור ודור שהם האנשים המבינים בעלי הדעת וההשערה כפי מה שזכרנו כי אמרו בתחלה שלא נתנו רובי המצות כי אם לחכמים מוציאי הדבר לאמתתו הורנו שקביעות החדש שהוא תלוי בהקרבה ראוי הוא שיהיה אצל המבינים - והבן אמרו כי לא אלמן יהודה וישראל מאלהיו דור דור ומדרשיו דור דור ופרנסיו הודיע לך שבכל דור ודור נמצאים מבינים מוציאי הדבר לאמתתו ויהיה הדבר תלוי על פי הקרבתם - ומה שאמר שאין ראיית הלבנה מקשיוני המצות ופלואיהם הטעם שאין צורך לבית דין הגדול אמנם אפילו לכל בית דין שימצא בכל דור ודור יתברר המכוון - והבן אמרו אם ידקדק מקום הראייה איש איש על מקומו וכו' כי כשיהיה האיש ההוא בעל השערה ואפילו מי שאין לו תורה וידע מקום הראייה וזה בדרכיה כפי מה שנתבאר בשרשים הכוללים איש על מקומו ימצא האמת - הנה יראה שהחכם רבינו אהרן הורה שזה הדבר תלוי לאנשים המבינים שבכל דור ודור וזהו שקראתיו אני בית דין לא שקדוש החדש תלוי לבית דין הגדול כפי מה שאמרו בעלי הקבלה אלה מועדי יי' אשר תקראו אותם (ויקרא כג, ד) אפילו מוטעין אפילו שוגגין:

והנה ראוי בכל קהלה וקהלה שיעמידו בית דין מאנשים מבינים היותר אפשר שימצאו בדור ההוא שיקבעו החדש על פי העדים בדעת הברור ובסימנים בדעת ההקרבה לבלתי נטות מהם ימין ושמאל לתגבורת חפץ או מחשבה גוברת - אמנם כשיהיה איש אחד או שנים במקום אחד ראוי להם להתנהג כפי הקביעות שיקבעו הקהלה הקרובה אליהם ויקדשו שני ימים מספק עד שיגיע להם בשורה מהמקום ההוא אמנם אם הם רחוקים מהקהל או בתוך הספינה בים ראוי לעשות כפי הקרבתם וזה בדרכי ההקרבות שהזכירו חכמינו כי הם מוכרחים בזאת הפעולה בקדוש מועדי יי' ולכן ראוי לכל אדם שיהיה רגיל בדרכי ההקרבות לקבוע החדש כי אי אפשר בלתו - ומה שטען החכם רבינו אהרן בעל עץ חיים לר' אברהם ב"ע בפסוק ויועץ המלך חזקיהו לעשות הפסח בחדש השני (דברי הימים ב ל, ב) שאמר שאין העצה לא לקביעות החדש ולא לקביעות השנה אמנם היא בעבור עשיית הפסח בחדש השני - הנה לפי דעתו בעשיית הפסח בחדש השני היה בעצה לא לפי ההזדמן ומזה ראו^{^[91]} לנו שנקיש בכל מצוה ומצוה שתלויה בהקרבת דעת ראוי שתהיה בעצה - ומה מגיע לבעלי מקרא אם עבר השנה בעצה ואדרבה זה מורה שלא היו עושים על פי החשבון כפי דעת הגאון והנה גם עבור השנה שהוא על פי האביב צריך שיהיה בעצה כי אם היה מקום אחד בארץ ישראל חם ולח ביותר משאר המקומות והיה במקום ההוא משיג האביב לא היה ראוי לפשט השנה מפני השיג האביב במקום ההוא לבד אמנם היו מעיינים טבע המקום ההוא שהיה משיג בו והיו מעיינים גם כן למקומות אחרות כי הכתוב אמר שמור את חדש האביב (דברים טז, א) הטעם האביב הכולל מצד שהוא אביב - והנה האכרים יערבו בזריעה דברים כמו דם בעלי חיים וחלב ויצמחו הזרעים ההם במהרה וישיגו לתכונה אשר ראוי שיהיו בה במעוט זמן ואני ראיתי זרע הדלעת שזרעו אותו בארץ והיו משקים אותו דם ומים חמים והשיג ונתגדל ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול דלעות וזה תוך שבוע אחד וכן היה אפשר גם כן שהיו עושים קצת אנשים תחבולות טבעיות בזרע השעורים למהרו או לאחרו וזה כדי לבלבל את בני ישראל בעבור השנה אמנם לפי הנראה שאנשי הזמן אשר בכל דור ודור אחר גלות ירושלם היו מעיינים עיון רב בענין האביב וכן בקדוש החדש עד שיוציאו הדבר לאמתתו לא שיעשו אותו בהזדמן ובעדות עד אחד אמנם בזמן בית המקדש היה הדבר מסור לכהן הגדול עם שאר הכהנים או הנביא אשר היה בכל דור ודור - ואין ראוי אחר שנחרב בית המקדש שתנתן הנבואה לשוטים אמנם ראוי לעולם בכל דור ודור שיהיו מנהיגי הדור משכילים וחשובים כי אחר הנפש הנבואית היא הנפש המשכלת שהוא השכל העיוני ואחר השכל העיוני הוא השכל המעשי אשר הוא שכל החשובים - ובעד אלה המשכילים והחשובים אשר בכל דור ודור אמר הכתוב על פי התורה אשר יורוך (דברים יז, יא) - לא כפי מה שאמרו ב"ה אפילו שיאמרו לך על ימין שמאל ועל שמאל ימין במה שיבדו אותם מלבם - אמנם הוראת התורה והמצוה ההיא היא בדעת הברור ובדעת ההקרבה ובהעתקה המשלשלת^{^[92]} הנקראת סבל הירושה שיש לה סיוע מן הכתוב - ואמרו החכמים שכל העתקה שאין לה סיוע מן הכתוב היא בטלה - ואמר החכם ר' טוביא שהאומרים שיש העתקה שאין לה סיוע מן הכתוב אין זה אלא מפני שקצרה יד שכלם למצא בה מדין תורה:

#I:16 הפרק הששה עשר

באופן קדוש החדש כשאין דעת הברור או ההקרבה: בקצת מן החדשים כגון חדש ניסן וביותר ביום תרועה אמרו החכמים שראוי לעשות שני ימים מספק מפני שבאלה השני חדשים יש בהם מועדים שהעובר בהם חייב כרת כגון בדעת ההקרבה שלא היה אחר שלשה חדשים חסרים בראייה שיהיה הרביעי מלא או שלא היה אחר ארבעה מלאים בסימן חזק לעשותו חסר או שלא זכו לחקור בישן כמה ימים נסתר כגון שנסתר יום שמנה ועשרים ויום תשעה ועשרים לעשותו חסר או שלא נראה בעשרים ושמנה והחדש שעבר היה חסר לעשות זה מלא או שנראה בשמנה ועשרים וצריך^{^[93]} לעשותו מלא - ובדעת הברור כגון שלא היה זמן יום התשעה ועשרים בערב צח להראות הירח ולא נראה - אמרו החכמים שיש הקרבות אחרות אחר זמן הראייה ומהם תלקח ראייה על זמן הראיה והם שאם ביום שלשים נראה הירח עם השמש דע שהיום ההוא הוא מקודש - ואם לא יראה עם השמש אמנם יראה אחרי עריבתו דע שהיום למחר הוא מקודש - אמנם אם לא יראה ביום שלשים ולא בערב גם כן רואים ביום שלשים ואחד ואם יראה עם השמש סמוך לשקיעתו דע שהיום ההוא הוא מקודש - ואם יראה עם השמש בעוד היום גדול כגון שנים שעות או שלשה קודם השקיעה דע שהיום הקודם לו הוא המוקדש - אלה הם סימני ההקרבות אשר אחר זמן הראייה אשר^{^[94]} יודיעו זמן המקודש: והחכם רבינו אהרן בעל עץ חיים נתן עוד סימן אחד מן ההקרבות אשר אחר הראייה - ואמר ויש לך לדעת כי תנועת הירח בתנועתו המזרחית בשעה אחת חמשה עשר מעלות ובתנועתו המערבית שלשים וחמשה חלקים ועשרים וחמשה שניות וביום אחד שלשה עשר מעלות ועשרה חלקים: וידוע כי הירח לא יראה בהיות קשת הראייה בין השמש ובין הירח תשע מעלות ועל כל פנים תראה בהיות קשת הראייה ארבעה עשר מעלות: וכפי שדקדקו חכמי החשבון בזה יהיה בארץ ישראל וכשתראה בארץ ישראל תהיה הלבנה נראית בכל המקומות שבארץ ישראל ואפילו שהם נוטות כשעור שלשים מעלות - והנה ביום שלשים בערב אם נסינו וראינו כי מעת שתשקע השמש עד שתשקע הלבנה עברו שתי שעות שממהלכם המזרחי שלשים מעלות ושעור יום שלשים במהלכו המערבי עם הארבעה עשר מעלות שהם קשת הראייה עם שתי השעות עשרים ושמנה מעלות ושלשים חלקים וחמשים שניות - ועל כל פנים הלבנה היתה נראית בזמנה אם לא תהיה מניעה - אבל אם לא שרת שתי שעות עד שיוציא החשבון לקשת הראייה תשע מעלות על כל פנים לא היתה נראית בזמנה אלא אם יוציא החשבון מעשר ועד ארבעה עשר מעלות קשת הראייה אפשר שהיתה נראית ואפשר שלא היתה נראית על חקות ידועות אין דרך לזכרם ועל כן צריך לתפוש שני ימים מספק: עד כאן תורף דבריו:

והתמה מזה החכם איך דרך בזה בדרכי חכמת התכונה והלא הוא מגנה לדעות הוברי שמים בפרקיו הראשונים - ועוד שבזה החשבון שאמר שאם תהיה קשת הראייה מעשר ועד ארבעה עשר אפשר שהיתה נראית ואפשר שלא היתה נראית צריך עוד עם זה לדעת ההפרש שיש בין השמש והלבנה במעלות ישרות וזה בדרכי קצי הראייה שהזכירו החכמים בספריהם להעריך חשבון העליות ורוחב הלבנה יחד עם חשבון המעלות שבין שני המאורות במעלות ישרות בגלגל המזלות - ועוד שזה החשבון הוא בנוי על אופק ירושלם ובמקומות הקרובות אליה ואיך נשתמש אנו בזה החשבון באלה הגלילות שהן רחוקות ממנה ברוחב רוחק רב - והנה זה החכם חבר ספרו בקוסדינא והיה ראוי ליסד חשבון הקרבתו בה - וכשראיתי בתחלת ספרו שמגנה להוברי שמים אמרתי אכלום פי מלדבר וכשראיתי בחדשים המסופקים שהוכרח שיסתפק בילדי נכרים בהקרבות החדש על דעת הוברי שמים אמרתי אדברה וירוח לי בקשת הראייה על אופק קוסדינא על דעת חכמי התכונה ובידיעת המולד גם כן:

ונשוב אל המכוון ונאמר בהיות החדש מסופק ואין אנו יכולים לברור היום המקודש גם אין לנו דעת ההקרבה אמרו החכמים כי צריך לתפוש שני ימים מספק - והחכמים נחלקו בזה - מהם אומרים כי צריך לתפוש שני הימים בשוה - ומהם אומרים לתפוש השני ולא הראשון - ומהם אומרים הראשון ולא האחרון - ואשר טענו לתפוש הראשון ולא האחרון כי הכתוב לא הזכיר לנו לעשות בשום מועד מן המועדים שני ימים השיבו החכמים ואמרו שאין מנהג הכתוב לדבר בענינים המסופקים רק הולך אחרי הברור והודיע לנו הכתוב שכשאין לנו דעת הברור איך נדין על הספק ממה שמצאנו בכתוב בספור הגנב שאמר אם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת אין לו דמים אם זרחה השמש עליו דמים לו (שמות כב, א) (ואילך) וזה שאולי היה רוצה להמיתו וזה אינו ידוע רק אפשר שהיה רוצה להרגו והוא על צד הספק והאפשרות וההורג לא נתחייב בעונש מפני שהיה הדבר בספק מפני שהגנב מצד הגנבה אינו חייב מות רק עונש ממון והנה מפני שמצאנו בכתוב חורץ דין על הספק הנה יחוייב לנו גם כן לדין על הספק: ואשר טענו לתפוש השני ולא הראשון אמרו שהיום השני על כל פנים הוא מן החדש אמנם הראשון הוא מסופק מפני שאין לנו חדש יתר משלשים אמנם אפשר להיות החדש כ"ט ימים - והחכמים השיבו שהכתוב אמר ובראשי חדשיכם (במדבר י, י) (במדבר כח, יא) ולא אמר ובחדשיכם וכמו שאי אפשר לתפוש קודם החדש כן אי אפשר לתפוש אחר החדש אמנם ראוי להיות בראש החדש עצמו - ואין טענה מהנולד לשמשות שהשמיני בו הוא ספק שמיני ספק תשיעי ואמרו שצריך להמול בשמיני שהוא תשיעי לא בשמיני שהוא שביעי מפני שאין המילה דבר שאפשר להעשות בשני ימים כמו החדש - ועוד שהמילה מרצון הכתוב להוסיף על הימים ולא לחסרם כמו שיתבאר אמנם בראש החדש אי אפשר להוסיף או לגרוע כשיהיה ברור ולכן ראוי לתפוש השני ימים בספק עד שלא נצא מן האמת - גם אין טענה מפסוק ויבכו בני ישראל את אהרן שלשים יום^{^[95]} (במדבר כ, כט) עד שיהיה סתם חדש שלשים יום כי אפשר שיהיה החדש ההוא מלא ולא ימנע זה שלא להיות חדש אחד תשעה ועשרים יום אמנם מה שאמר הכתוב שלשים יום הוא כי הכתוב ידבר על הרוב והמלאים יותר מן החסרי - גם אין טענה מחדשי נח שהיו חדשיו שלמים מפני שלא היה הדבר אצלו ברור כי כבר בארנו לפי דעת החכמים שהיה החדש האחד חסר - גם אין טענה מה שטוענים מהמוסף כי אי אפשר להיות בחדש אחד רק מוסף אחד ואם נעשה שני ימים נעשה גם כן שני מוספים מפני שהכתוב חורץ דין בדבר המסופק - והנה בכור שנתערב בתוך עדר נקדשו הכל - ומה שאומרים שאם נשמור שני ימים אין השמירה ההיא שמירה התשובה כי אדרבה כשנשמור שני ימים לא נצא מן האמת וכן בשאר ימי החדש אף על פי שנהיה מסופקים בשני שהוא שלישי ובשלישי שהוא רביעי בידוע שהלב בטוח כי אינו יוצא מן האמת והנה הנדה אם ראתה דם בין השמשות ותספור ראשון והוא שני ותספור שני והוא שלישי אין הזק מזה כי האמת על כל פנים באחד משניהם ואם תראה זאת האשה גם כן דם ביום שמיני לספקה אין הזק מזה כי אם יחשב שביעי היא נדה ואם יחשב שמיני היא זבה ולכן ראוי להאמר לה נדה וזבה וכבר הרחיבו הבאור בזה חכמינו כל אחד בספרו וברוב הפליג בזה החכם רבינו לוי בכה"ר יפת בספרו במצות: סוף דבר פסקו הכל שראוי לעשות שני ימים מספק שוה זה לזה לא יעדיף אחד משניהם על האחד: ואמר ה"ר לוי כי בראש חדש תשרי אם יקרה כזה נעשה שני ימים ויום הכפורים נעשה יום אחד מפני שבתשעה ימים שיש ביניהם על כל פנים יראה הירח ונעשה בהקרבה בן כמה ימים הוא ונברר ראש החדש באחד משני הימים ההם המסופקים אם הראשון או השני כפי ההקרבה שיקריבו הדיינים ההם אשר בזמן ההוא ככתוב על פי התורה אשר יורוך (דברים יז, יא) מפני שאם נעשה יום הכפורים שני ימים רצופים יסכנו הנפשות והכתוב אמר וחי בהם (ויקרא יח, ה) - ואם היה החשבון שתקנו בעלי הקבלה בלתי יוצא מהשני ימים אשר על פי הראייה היו כל ישראל הולכים אחריו והיו עושים יום אחד בדעת הברור ושני ימים כשאין דעת הברור אמנם מפני שיתקדם ויתאחר מהשני ימים המסופקים כפי מה שהקדמנו כפי מה שהורו ראב"ע ורמב"ם זכרו לברכה לא קבלוהו עליהם חכמינו - אמנם מר משה היוני הוכה בסנורים (בראשית יט, יא) כי טח מראות עיניו מהשכיל (ישעיהו מד, יח) לבבו בסוד העבור ואמר שמה שאמר ר' אהרן בעל המבחר שראה הישן בסלכט והיו הרבנים מתפללים יום תרועה שהשחורה עלתה במוחו וכבר שברנו מלתעותיו תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק (תהילים לא, יט):

#I:17 הפרק השבעה עשר

בדברים אשר יצטרך לדעת החושק חשבון קשת הראייה: כבר בארו חכמי התכונה שזאת החכמה תחלק לשני חלקים עיוני ומעשי: והעיוני הוא ידיעת תנועות הגלגלים ומצבם זה אל זה ומי הם המתנועעים ממזרח למערב - ולמה יראו הכוכבים לשוכני מטה פעם מאחרים ופעם ממהרים - ובאי זו תכונה יודע זה - ולמה קצת מהכוכבים שוקעים וקצתם בלתי שוקעים - וענינים אחרים גם כן שנתבארו בחכמת התכונה

בחלק העיוני ממנה: והמעשי הוא ידיעת מספר מהלכות הכוכבים כל אחד ואחד בפרטות במזלות ומעלות ודקים ראשונים ושניים בקרוב מה שאפשר שיחושב או שיסופר - וכמה מעלות יעלה כל מזל ומזל באופק הישר ובאופקים האחרים וחלוף הראות בכוכבים השפלים שיש חששה בהם כגון חלוף הראות בלבנה מפני שהוא הכוכב היותר קרוב אצל הארץ - וכמה מעלות נסתרים תחת אור החמה - וחשבונות אחרים כגון הקשתות והמיתרים וקוי הקדקד ודברים אחרים שנתבארו בחכמת התכונה בחלק המעשי ממנה וזה הוא הנקרא בפי חכמי התכונה חשבון המהלכות - וקצת מחכמי התכונה דברו בחלק העיוני ממנה לבד מפני שאמרו שזה החלק יש לו מבוא בשלמות המין האנושי - וקצתם אמרו שזה החלק המעשי יש לו מבוא גם כן בשלמות המין האנושי מפני שאף על פי שהמעשה אין לו מבוא בשלמות המין האנושי אמנם איכות ידיעת המעשה יש לו מבוא בשלמות המין האנושי - ומפני זה הצד יאמר למעשי שיש לו מבוא בשלמות המין האנושי: והנה מפני שידיעת קשת הראייה הוא מהחלק המעשי ואין לו מבא בשלמות היה לנו להמנע מזה אמנם מפני שידיעת איכות המעשי יש לו מבוא גם כן בשלמות - ועוד שזה הדרוש יועיל לנו בחדשים המסופקים שזכרנו ויש לו מבוא בשלמות תורתנו האלהית כי אי אפשר לנו בלי קדוש החדש ובפעולה אחת נשיג שתי שלמיות לכן ראוי להפליג הדבור בה ונאמר מפני שידיעת קשת הראייה אי אפשר מבלתי ידיעת מקום המאורות האמתי בגלגל התשיעי בערב השלישי לפי דתנו אנחנו בעלי מקרא וזה אי אפשר מבלתי ידיעת תאריך הנוצרים מפני שתאריכם בנוי על שנת השמש וכל מהלכות הכוכבים בנוי על שנת השמש וזה הוא קשה אצלנו אנו עדת ישראל לדעת היום שאנו מבקשים בו קשת הראייה אי זה יום הוא מימי הנוצרים - ועל ידי^{^[96]} ידיעת המולד האמתי ובהוספת^{^[97]} מהלך הכוכבים על מקומם במולד בשעות המרחק שבין עת המולד ועת הראייה כפי מה שיתבאר נמצא מקום המאורות בעת בקשת קשה הראייה - ולכן ראוי לנו ללכת בזה הדרך לדעת תחלה המולד השוה והאמתי ואחר כן קשת הראייה:

וממה שצריך שתדעהו שהגלגל הגדול אשר למעלה מגלגל המזלות הנקרא גלגל החלק הוא המסבב הכל ממזרח למערב בעשרים וארבעה שעות ויקרא הגלגל היומי והוא נסמך על שתי נקודות שעליהם מתנועע והן נקראות קטבי המהלך הכללי האחד בצפון והוא נראה ליושבי צפון על ידי הכוכבים שהם סמוכים לו ונראים תמיד על הארץ בלתי נסתרים תחתיה והקוטב האחר הוא בדרום והוא נסתר לעולם תחת הארץ כנגד שוכני צפון - וכאשר נדמה עגולה אחת בזה הכדור מרחקה משני הקוטבים מרחק שוה תקרא עגולת משוה היום מפני שהשמש כאשר יקביל בנקודה הזאת ישתוו היום והלילה בכל מקומות הישוב - ואלו נדמה עגולה אתת גם כן בארץ נוכח זאת העגולה הנה העגולה ההיא תחלק כפת הארץ לשני חציים חציה בצפון וחציה בדרום מפני שכבר התבאר שהארץ באמצע הגלגל הזה - וקצוי קוטר זאת העגולה האחד יקרא אמצע המזרח וקצהו האחר יקרא אמצע המערב והקו הזה או העגולה אשר בו תקרא קו השוה והוא אמצע הארץ:

וכאשר נדמה עוד עגולה גדולה קוטבה נוכח ראשי שוכני הארץ תקרא האופק ואם עוברת על השני קוטבי המהלך הכללי שזכרנו תקרא עגולת האופק באופק השוה - וכאשר נדמה עוד עגולה אחרת גדולה חותכת השתי עגולות הנזכרות לזויות נצבות תקרא עגולת חצי היום לקו השוה - ואם דמינוה מתנועעת עם תנועת הגלגל היומי הנה בהיותה עומדת נוכח ראש היושבים תחתיה תהיה עגולת חצי היום במיושב ההוא - וגלגל המזלות והוא נקרא השמיני בפי חכמי התכונה הוא תוך זה הגלגל ויטו קוטביו מקוטבי זה הגלגל הגדול עשרים ושלשה וחצי מעלות לפי דעת התוכנים האחרונים: והעגולה שמרחקה משני הקוטבים האלה מרחק שוה תקרא עגולת המזלות או גלגל המזלות בפי חכמי התכונה - והמזלות השנים עשר הנזכרים בפי האנשים הם קבועים בה או קרובים אליה - והמזלות הם חבור כוכבים על צורות משונות וטלה הוא חבור כוכבים קטנים על צורת טלה וכן שור ותאומים והכל הם חבור כוכבים קטנים: ואף על פי שמזל אחד הוא יותר גדול ממזל אחר אמנם חכמי התכונה חלקו אותם בשוה כדי להקל במחשב ולכן חלקו כל גלגל גדול או קטן לשנים עשר חלקים קראום באלה השמות והם טלה שור תאומים סרטן אריה בתולה מאזנים עקרב קשת גדי דלי דגים: וצורת המזלות באמת הם בשמיני אמנם בתשיעי הם במחשבה ולכן קצת מהתוכנים אומרים שמקומות הכוכבים הנבוכים באמת הם בשמיני מקום שהצורות שם באמת: אמנם רוב חכמי התכונה אומרים שמקומם האמתי ראוי לדעת אותו בתשיעי מפני שהוא חלק בלתי מתנועע לבד התנועה הכללית וגם אנו נדרוך בזה:

וממה שצריך שתדעהו עוד שכשיעלו המזלות באופק קו השוה או בשאר האופקים לא יעלו עמם מעגולת משוה היום חלקים שוים לחלקי גלגל המזלות אמנם לפעמים יחסרו מהם וי[ק]ראו^{^[98]} קצרי העליה ולפעמים יותירו מהם ויקראו ארוכי העליה וזה בסבת נטיית גלגל המזלות מגלגל משוה היום - ואלה החלקים אשר יעלו עמם ממשוה היום יקראו עליית המזלות או מצעדי המזלות - וממה שצריך שתדעהו עוד שחכמי התכונה מפני שראו השמש והירח הם פעם נראים ממהרים בתנועתם ופעם מאחרים ופעם קרובים בכפת הארץ ופעם נראים רחוקים ממנה אמרו שהמתחייב הוא שיהיה בהם תכונת גלגל יוצא המרכז ממרכז הארץ או גלגל ההקפה והטעם גלגל קטן בלתי מקיף את הארץ נתון על עקם גלגל אחר דומה לגלגל המזלות ולכן יתחייב לכוכב שיהיה לו גובה רום ושפל רום - ובתכונה הזאת יראה פעם ממהר ופעם מאחר ופעם קרוב ופעם רחוק מפני שכבר התבאר בחכמה הטבעית שהכוכבים בעצמם בתנועתם הם שוים - ונתנו לשמש תכונת יוצא המרכז או גלגל ההקפה מפני שיש לו חלוף אחד לבד בתנועתו: ומפני שהיותר פשוט משתי התכונות הוא גלגל יוצא המרכז על כן נתנו לשמש תכונת יוצא המרכז לבד - אמנם הלבנה מפני שתהלוכיה משתנים^{^[99]} נתנו לה שתי התכונות הנזכרות יוצא המרכז וגלגל ההקפה יחד: וממה שצריך שתדעהו עוד שגלגל השמש הוא נוכח גלגל המזלות דומה לו לא יטה ממנו ימין ושמאל ולכן יטה גם השמש בתנועתו מגלגל משוה היום כשעור נטיית גלגל המזלות ממנו - וכן הלבנה גם כן היא נוטה מגלגל המזלות לצפון ולדרום והמקום אשר תתחיל לנטות מגלגל המזלות לצפון ולדרום הן שתי נקודות והן חתוך גלגל הדומה בגלגל הנוטה תקרא האחת ראש התלי והאחרת זנב התלי ויש להן תנועה כמו שיש תנועה לכוכבים אמנם תנועתו הפך המזלות - וממה שצריך שתדעהו ותתעורר עליו הוא שהקו המגביל את מקום הכוכב האמתי בגלגל המזלות הוא יוצא ממרכז הארץ והקו המגביל את הכוכב בגלגלו הוא יוצא ממרכז גלגל הכוכב היוצא המרכז - והקו המגביל את הכוכב שיוצא ממרכז גלגל הכוכב והולך עד הכוכב ועובר עד גלגל המזלות הוא מקום הכוכב במהלכו השוה - והקו היוצא ממרכז הארץ והולך על גוף הכוכב ויוצא ומגיע עד גלגל המזלות הוא מקום הכוכב האמתי בגלגל המזלות: וההפרש שיש בין שני אלה הקוים בגלגל המזלות הוא הנקרא חלוף הכוכב או התקון - ולפעמים יתוסף על מהלכו השוה ולפעמים נגרע ממהלכו השוה בחקות ידועות כפי מה שיתבאר ומה שיהיה אחר התוספת והגרעון הוא מקומו האמתי בגלגל המזלות - וממה שצריך שתדעהו עוד שגוף הארץ אין לו ערך כל כך בגלגל השמש שיהיה לו חששה אמנם בגלגל הלבנה מפני שהוא סמוך לה יש לו חששה - והטעם שיש הפרש בין יציאת הקו ממרכז הארץ ובין יציאת הקו משטח הארץ ולכן אמרו חכמי התכונה שיש ללבנה חלוף אחר חוץ מהחלופים שיש לה בשתוף עם שאר הכוכבים והוא הנקרא חלוף הראות ללבנה וזה החלוף ימצא לה פעמים באורך לבד ופעמים ברוחב לבד ופעמים באורך וברוחב^{^[100]} וזה יודע בברור בלקות השמש כי רגע הלקות הוא רגע המולד הנראה לא רגע המולד האמתי - והנה לפי זה יהיה המולד בשלשה אופנים מולד שוה ומולד אמתי ומולד נראה - וממה שצריך שתדעהו עוד שיש לשמש ולשאר הכוכבים נקודה אחת בגלגלם תקרא גובה הרום והיא מתנועעת מעלה אחת בשבעים שנה לפי דעת קצת מהתוכנים האחרונים חוץ מגובה רום הלבנה כי יש לו משפט אחר לפי דעת הנותנים ללבנה מהלך מחובר כפי מה שנתבאר במקומו - וממה שצריך שתדעהו עוד ותתעורר עליו גם כן שאי אפשר לך לדעת חלוף או תקון שום אחד מהכוכבים אם לא תדע מרחקו מגובה רומו כי כפי מרחקו מגובה רומו ככה יהיה תקונו וזה המרחק יקרא חוק הכוכב זה הוא הנקרא בפי חכמי התכונה חק חמה חק לבנה וכן יהיה בשאר הכוכבים בכל מקום שתמצא חק ולפעמים יקראוהו נתיב - אמנם אמרם חק תנין הוא מרחק הלבנה מראש התלי שהוא התנין ויקרא זה המרחק גם כן בפי חכמי התכונה מסלול הרוחב כי בו יודע רוחב הלבנה: וממה שצריך שתדעהו שהשנים עשר מזלות^{^[101]} שזכרנו הם מתחילים מאמצע המערב והולכים עד אמצע המזרח ועוד מתחילים מאמצע המזרח והולכים מלמטה עד אמצע המערב: והנה כשיהיה ראש טלה במערב יהיה ראש מאזנים במזרח וראש סרטן בחצי השמים וראש גדי ביתד התהום ולעולם הששה מזלות הם למעלה בארץ והששה תחתיה תחת האופק כי כל שתי עגולות שוות שתתחתכנה הנה תתחלקנה על שני חלקים שוים - וממה שצריך שתדעהו שכל חלק מאלה השנים עשר חלקוהו חכמי התכונה לשלשים חלקים קראו כל חלק וחלק מהם מעלה עוד חלקו כל מעלה מהם ומעלה^{^[102]} מהם לס' ראשונים וכל ראשון לששים שניים וכל שני לששים שלישיים וכל שליש לששים רביעיים וכן עד עשיריים הנה כשיצא לנו שכוכב פלוני הוא במזל רביעי בעשר מעלות ממנו דע שהוא במזל אריה בעשר מעלות ממנו ואם יצא לנו במזל אחד בעשר מעלות ממנו דע שהוא במזל שור בעשר מעלות ממנו וכשיצא לך^{^[103]} שכוכב פלוני הוא בט"ו מעלות בלתי מזל דע שהוא במזל טלה^{^[104]} וכותבים במקום המזלות סיפרא והטעם גלגל כזה ⁻ס⁻^{^[105]} ר"ל שהוא התחלת הגלגל במזלות ובשור כותבים א' ובתאומים כותבים ב' ובסרטן כותבים ג' וכן הכל - והנה כשתחבר חשבון עם חשבון בכל החשבונות שזכרנו תשים השניים תחת השניים והראשונים תחת הראשונים והמעלות תחת המעלות והמזלות תחת המזלות ותמשוך קו תחתיהם ותתחיל מהשניים ומכל ששים שניים תעשה ראשון ותחברנו עם הראשונים ומה שנשאר פחות מן ששים תכתבהו תחת הקו בשניים עוד תקבץ הראשונים ומכל ששים ראשונים תעשה מעלה אחת ותחברהו עם המעלות ומה שנשאר פחות מן ששים תכתבהו תחת הקו בראשונים עוד תחבר המעלות ומכל שלשים מעלות תעשה מזל ותחברהו במזלות ומה שנשאר פחות משלשים תכתבם תחת הקו במעלות אחר כן תחבר המזלות והשלך אותם י"ב י"ב וכן תעשה בימים והשעות כי מכל עשרים וארבע שעות תעשה יום ותכתבהו בימים ומכל ששים ראשונים תעשה שעה והימים השלך אותם שבעה שבעה והשאר תכתבהו תחת הימים: והמשל בזה היה לנו

וכתבנו כל מין עם מינו והיה כזה:

חברנו הב' עם הנ"ב ועם הנ"ז ועלו קי"א הוצאנו ס' ועשינו מעלה אחת וחברנוה במעלות ונשארו נ"א כתבנום תחת הקו - עוד חברנו הכ"ב עם הג' ועם הי"ג והן מעלות ועלו ל"ח וא' מהראשונים שהם ל"ט הוצאנו ל' וחברנום אל המזלות נשארו ט' וכתבנום תחת הקו במעלות - עוד חברנו חמזלות שהם א' וט' וי"א שהם כ"א וא' מהמעלות שהם כ"ב - הוצאנו י"ב מזלות שהם גלגל שלם נשארו עשרה - כתבנום תחת הקו במזלות נמצא שיצא לנו הסך י' מזלות ט' מעלות נ"א ראשונים שהוא בדלי בט' מעלות ממנו - בנ"א ראשונים - זה הוא המשל בחבור החשבון אמנם אם תרצה לגרוע חשבון מחשבון דע לעולם שתשים הראשונים תחת הראשונים והמעלות תחת המעלות והמזלות תחת המזלות ותמשוך קו תחתיהם ותתחיל מהראשונים והטעם לעולם מהקטן ותעשה הפך מה שעשית בחבור כי כמו שאם יותירו לך בראשונים יתר מששים אתה עושה מעלה אחת ואתה מחבר אותה במעלות כן אם יהיה לך המספר שאתה רוצה לגרעו יתר מהמספר שאתה רוצה^{^[106]} לגרוע ממנו תקח מהמדרגה הקודמת לעולם אחד ותעשה חלקים ממין החלקים שבמדרגה השנית כדי שיתרבו החלקים לגרוע מהם עד שתלך במזלות ואם יהיו המזלות מעטים תוסיף עליהם שנים עשר ואחר כן תגרע - המשל בה רצינו לגרוע מא'^{^[107]} כ"ב נ"ז את ט' כ"ד נ"ח לעולם תשים הגורע למטה מן הנגרע כזה:

והנה רצינו לגרוע נ"ח מנ"ז ולא הספיק נשפיל מכ"ב א' ונעשהו ראשונים ויהיו כל הראשונים קי"ו נוציא נ"ח נשארו נ"ט ונכתבם תחת הקו בראשונים אחר כן נגרע כ"ד מעלות מכ"א שלמעלה מפני שחסרנו אחד מהם בעד הראשונים ואינו מספיק נשפיל אחד מהמזלות ונעשהו שלשים מעלות ונחברם עם המעלות ויהיו הכל נ"א מעלות נוציא מהם כ"ד נשארו כ"ז נכתבם תחת הקו במעלות אחר כן נגרע ט' מזלות^{^[108]} ממה שלמעלה ממנו במזלות ולא נשאר דבר מפני שהיה מזל אחד והשפלנוהו ועשינו ממנו מעלות כמו שזכרנו ועל כן ראוי להוסיף י"ב מזלות שהם גלגל שלם ונגרע מהם ט' מזלות נמצא שנשארו ג' מזלות נכתבם תחת הקו במזלות ויצא לנו תחת הקו ג' כ"ז נ"ט: אמנם אם יהיה החשבון שתרצה לגרוע פחות מהמספר שתרצה לגרוע ממנו הדבר הוא בקלות שתגרע הראשונים מן הראשונים ומה שישאר תכתבהו תחת הקו בראשונים וכן המעלות תחת המעלות והמזלות תחת המזלות ואם לא יותירו דבר תכתוב סיפרא והוא גלגל: וממה שצריך שתדעהו עוד שאם תכה ראשונים עם ראשונים יהיו שניים וכשתחלקם על ששים יהיו ראשונים ושניים: וכן כשתכה שניים עם שניים יהיו רביעיים וכשתחלקם על ששים יהיו שלישיים ורביעיים הכינו ל"א שניים בכ' שנים עלו תר"ך חלקנום על ס' יצאו י' וכ' בלתי מחולקים הנה הי' הם שלישיים והב' הם רביעיים - וכן כשתכה ראשונים עם שניים יהיה היוצא שלישיים וכשתחלקם על ס' יהיו שניים ושלישיים וכל מה שתכה עם המעלות יהיה לעולם במדרגה ההיא וכשתחלקם על ס' יעלה מדרגה אחת לבד כגון שתכה כ"א מעלות בל' ראשונים יהיו תר"ל ראשונים וכשתחלקם על ששים יהיו עשרה מעלות ושלשים ראשונים וכן כשתכה מעלות עם שניים יהיה העולה שניים וכשתחלקם על ששים יהיו ראשונים ושניים כגון שתכה עשרים ואחד מעלות בשלשים שניים יהיה העולה שש מאות ושלשים שניים וכשתחלקם על ששים יהיו עשרה ראשונים ול' שניים הם י' ל' והסבה בזה כבר התבאר בחכמת המספר כי כפלי השברים הפך כפלי השלמים והמעין שם יבין זה:

#I:18 הפרק השמונה עשר

בשנת השמש והלבנה והשנים הפשוטות והמעוברות וסבתם ומחזור הלבנה: דע שהשנה היא מספר ימים שיתנועע השמש בגלגלו מנקודה מה מגלגל המזלות עד שובו אליה והחכמים נחלקו במספר הימים האלה - חכמי התכונה הראשונים מחכמי פרס אמרו ששנת השמש היא שס"ה יום ורביע וחלק אחד ממאה ועשרים חלקים ביום - וחכמי התכונה מהיונים כגון בטלמיוס ואפרכוש וכל חכמי יון ורומי הקדמונים - מהם אמרו ששנת השמש היא שס"ה יום ורביע פחות חלק אחד משלש מאות חלקים ביום - והאחרונים אמרו כי שנת השמש שס"ה יום ורביע פחות חלק אחד ממאה וששה חלקים ביום - וממה שצריך שתדעהו שאלה המוסיפים והגורעים שניהם קרובים אל האמת מפני שהגורעים הם מתחילים מנקודת מחברת השמש במחברת השתי עגולות הגדולות או ממרחק נקודה מה מנקודת מחברת השתי עגולות והכלל מנקודה מה מגלגל המזלות - והמוסיפים על רביע יום הם מתחילים מנקודה מה מגלגל יוצא המרכז עד שובו אל הנקודה ההיא - והנה מפני שמתחלפים בנושאים מתחלפים גם כן בתוספת והחסרון וזה ידוע לחכמי התכונה - אמנם שנת השמש לפי חשבוננו זה הוא מסכים לדעת החכם אלבתאני^{^[109]} והיא שס"ה יום ורביע פחות י"ג ראשונים ול"ה שניים מששים ראשונים בשעה: וכן כל החשבונות שאנו משתמשים בזה הדרוש שאנו בו הכל הוא נמשך אחרי דעת אלבתאני - וטעם שנה מגזרת השנות והטעם שניות כי הכוכב יתחיל מנקודה מה עד שובו אליה פעם שנית - אמנם הלבנה אין לה שנה כלל אמנם השניות הוא נמצא לה בכל חדש וחדש כי בחדש אחד תתחיל הלבנה מנקודה מה ועד שובה אל אותה הנקודה יעברו שבעה ועשרים יום ושליש ועד התחברה לשמש שיהיה חדש שלם תעבור עוד מעט זמן עד כדי תנועת השמש מהיום שהתחברה הלבנה עמו עד התחברה עמו עוד פעם שנית ויעלו כ"ט יום וי"ב שעות ומ"ד ראשונים מס' בשעה כפי מה שדקדקו חכמי התכונה - ומפני שי"ב חדשי לבנה קרובים בשנת השמש לכן יקראו י"ב חדשי הלבנה שנת לבנה: והנה יעלה לפי זה שנת הלבנה שנ"ד ימים ושמנה שעות וארבעים ושמונה חלקים הם שנ"ד ימים ח' שעות מח' ראשונים - ומפני שתורתנו האלהית צותה לנו לקדש מועדינו ביום מוגבל מחדש ירחי כפי מה שבארנו וצותנו גם כן בשמירת חדש האביב (דברים טז, א) שיהיה ראשון לחדשי השנה (שמות יב, ב) והאביב נמשך אחר תנועת השמש כפי ההתקרב וההתרחק - הנה מפני זה יתחייב שיהיו חדשינו חדשי לבנה ושנותינו שנות חמה שיבא הפסח בחדש הראשון שהוא חדש האביב - והנה מפני ששנת השמש תוסיף על שנת הלבנה עשרה ימים ועשרים ואחת שעות וראשונים - הנה מפני זה ראוי לנו לפעמים לעשות שנה משלשה עשר חדשים עד שיהיה האביב בחדש הראשון כפי מה שאמר הכתוב שמור את חדש האביב (דברים טז, א) כדי שתשתוונה שנות החמה עם שנות הלבנה - ודקדקו החכמים בתשעה^{^[110]} עשר שנה שיעלה^{^[111]} מותר שנת החמה על שנת הלבנה שבעה חדשים ירחיים והנה בתשעה עשר שנות הלבנה כשנעשה בשבעה מהם שבעה מעוברות והטעם השבעה שנים מהם משלשה עשר חדש והשנים עשר משנים עשר חדש אז תתחבר הלבנה עם החמה במקום שהתחברה עמו בשנה הראשונה מהתשעה עשר שנים בקירוב - ולכן קראו החכמים זמן התשעה עשר שנים מחזור הלבנה והטעם שחזרה הלבנה להתחבר עם החמה במקום ההוא פעם שנית - ובמחזור הזה מחדשי הלבנה הם מאתים ושלשים וחמשה כי י"ט פעמים י"ב הם רכ"ח ועוד שבעה חדשים נוספים בעד העבורים שהם הכל רל"ה - והשנים המעוברות לפי זה החשבון הם השנה השלישית והששית והשמינית והאחת עשרה והארבע עשרה והשבע עשרה והתשע עשרה וסימנם גו"ח י"א י"ד י"ז י"ט - והנה בחמשה שנים מהמעוברות מהמחזור עברו אחר שתים פשוטות שהן שנות ג'ו י"א י"ד י"ז ובשנים^{^[112]} מהן עברו אחר שנה אחת שהן שנה ח' וי"ט: ורוב חכמי העבור נתנו הסבה בזה ואמרו שראוי לעבר כל שנה שיהיה המותר בה קרוב לכמות חדש אחד בקירוב - ובכלל אמרו כל זמן שיגיע מותר השנים שעברו יותר מחצי חדש ראוי לעבר השנה ההיא כי עם מותר השנה ההיא יהיה קרוב לחדש אחד וראוי לעבר - ומהם אמרו שהכונה בעבור הוא ההמשך אחר התקופה ר"ל הכנס השמש במזל טלה והטעם שתהיה תקופת ניסן קודם ששה עשר לניסן מפני שמציאת האביב נמשך אחר תנועת השמש והתחלת האביב נמשך להתחלת תנועת השמש אשר הוא ראש טלה אשר הוא האביב הכללי השמימיי לא שיהיה האביב פרטי כפי מקום ומקום ולכן נתכן העבור הנזכר בזה הדרך וזה הוא הנכון כי ראוי ללכת בדעת ההקרבה כשאין דעת הברור כפי מה שיתבאר בענין האביב - ושני הדרכים בסוד העבור שרשם אחד וזה כדי להשוות שנות הלבנה בשנות החמה - והחכם רבי אברהם ב"ר חייא נתן טעם אחר ואמר שהתורה כונתה לעולם שיהיה הפסח ביום שיצאו ישראל ממצרים (במדבר לג, ג) או אחר היום ההוא או לפניו ולכן עברו אלה השנים משנות העבור ואין הדבר כן מפני שכונת התורה הוא שמירת האביב לא זולתו ככתוב שמור את חדש האביב (דברים טז, א):

#I:19 הפרק התשעה עשר

בחבור המאורות ובנגודם והוא הנקרא מולד ונגוד: דע שעת התחברות המאורות במקום אחד מגלגל המזלות במהלכם השוה הוא הנקרא מולד שוה - ודקדקו החכמים ומצאו הזמן שיש בין רגע חבור המאורות במקום אחד ובין רגע חבורם במקום אחר אחריו במולד השוה הוא עשרים ותשעה ימים ושתים עשרה שעות וארבעים וארבעה ראשונים הם כ"ט י"ב מ"ד: והנה יחוייב מזה שיהיה נגוד המאורות חצי זה החשבון שהוא ארבע עשרה ימים ושמנה עשר שעות ועשרים ושנים ראשונים הם י"ד י"ח כ"ב - והנה השנה הפשוטה ללבנה שלש מאות וחמשים וארבעה ימים^{^[113]} ושמנה שעות וארבעים ושמנה ראשונים הם שנ"ד ח' מ"ח - והנה כשנשליך הימים שבעה שבעה ישארו ארבעה ימים ושמנה שעות וארבעים ושמנה ראשונים הם ד' ח' מ"ח - והשנה המעוברת לפי זה שלש מאות ושמונים ושלשה ימים ועשרים ואחת שעות ושלשים ושנים ראשונים הם שפ"ג כ"א ל"ב - והנה כשנשליך הימים שבעה שבעה ישארו חמשה ימים ועשרים ואחת שעות ושלשים ושנים ראשונים הם ה' כ"א ל"ב - ואמנם ידעו רגע החבור הראשון אשר ממנו לקחו החשבון שבין מולד ומולד בלקות השמשי מפני שאמצע לקות השמש הוא רגע המולד ועל ידי זה החשבון ידעו המולדות שקודם זמנם והמולדות שאחריהם עד זמן שירצו ומצאו המולד הראשון שהיה סמוך בבריאת העולם והוא הנקרא מולד תהו שהיה ביום שני בחמשה שעות באחד עשר ראשונים באופק ירושלם עיר הקדש - ואמנם קראוהו מולד תהו מפני שביום רביעי בסדר הבריאה נבראו המאורות לפי דעתם אמנם האחרונים אמרו שביום ד' נראו ברקיע - וזהו לפי דעת האומרים שבתשרי נברא העולם שהוא דעת אנשי מערב - אמנם לפי דעת האומרים שבניסן נברא העולם אומרים שהמולד הראשון היה ביום רביעי בתשעה שעות בשלשים וחמשה ראשונים: וזה עוזר על דעת האומרת שבניסן נברא העולם כי אחרי שנבראו המאורות ביום רביעי בו ביום היה המולד גם כן לא שיהיה המולד קודם בריאת המאורות וזאת היא דעת אנשי מזרח ובעלי מקרא וישימו התחלת שנתם מתשרי אשר אחר ניסן שבו נברא העולם - ומולד תשרי היה יום ששי בארבעה עשר שעות - והנה יהיה לנו הפרש בשנות הבריאה שנה אחת כי תאריכנו אנו המערביים יוסיף על תאריך המזרחיים שנה אחת והם יעברו השנה השנית מהמחזור והחמשית והשביעית והעשירית והשלש עשרה והשש עשרה והשמנה עשרה: ובזה אין חלוף בינינו ובינם בחשבון העבור ובחשבון המולד כי השנה השנית שלהם במחזור היא שלשית בחשבון שלנו והחמשית ששית וכן השאר - והנה כשתרצה לדעת מולד אי זה חדש וידעת זמן המולד שעבר תוסיף על זמן המולד ההוא יום אחד ושנים עשר שעות וארבעים וארבעה ראשונים הם א' י"ב מ"ד ויצא לך המולד ההוא שרצית - ואם תרצה לדעת המולד הקודם ממולד ידוע תגרע א' י"ב מ"ד מהמולד ההוא ויצא לך המולד הקודם - וכן כשתרצה לדעת עת נגוד אי זה חדש שתרצה ממולד ידוע תוסיף על זמן מולד ידוע ארבעה עשר ימים ושמונה עשר שעות ושנים ועשרים ראשונים הם י"ד י"ח כ"ב ויצא לך עת הנגוד ההוא שרצית - ואם תרצה לדעת נגוד מנגוד שעבר תוסיף על הנגוד שעבר א' י"ב מ"ד ויצא לך נגוד הבא - ואם תרצה לדעת באי זה יום מימי השבוע יפול המולד השלך הימים שיהיו בידך שבעה שבעה וממה שישאר תדע היום שיהיה בו המולד: וממה שצריך שתדעהו שכשיצא לך מולד פלוני שהוא בכך שעות מהיום דע^{^[114]} שהשעות ההן הן מתחילות מתחלת הלילה של עיר ירושלם והכלל התחלת היום הוא מתחלת הלילה לפי דעת אנו עדת ישראל וחלקו היום לשנים עשר שעות כל ימי השנה וכן הלילה ואלה השעות יקראו אותן חכמי התכונה שעות מעוותות - וכשיצא לך מולד פלוני בחמשה עשר שעות תוציא שנים עשר שעות בעד הלילה והשלש הן מתחלת היום והכלל היום הולך אחר הלילה - וממה שצריך שתדעהו עוד שזה המולד של חכמי העבור עם המולד של חכמי התכונה הם שוים בחשבון אמנם חלופם הוא מסבת התחלפם בהתחלת היום כי חכמי התכונה יתחילו היום מחצי היום וחכמי העבור יתחילוהו מתחלת הלילה ולא ישימו חלוף בשעות היום כפי חלוף המקומות - ולכן קצת מן האנשים יאמרו שמולד העבור מתחלף למולד חכמי התכונה השוה - וחכמי העבור האחרונים נתבלבלו במולד העבור מהם אמרו שנתיסד בקצה מזרח וקצתם אמרו בבבל וקצתם אמרו בירושלים והוא האמת - ולכן יטעו ב"ה בקדוש החדש שהוא על פי מולד העבור ויראה הישן והם מקדשים חדש ויראה החדש והם אינם מקדשים: אמנם אם היו מחשבים חשבונם על יסודי חכמת התכונה איש על מקומו יבא בשלום - ואנחנו בעלי מקרא נבאר ידיעת המולד השוה על פי דעת חכמי התכונה כל זמן שירצה החושב לדעת אותו באופק קוסדינא מסכים לדעת אלבתאני ולדעת החכם ר' עמנואל בעל הכנפיים^{^[115]}:

#I:20 הפרק העשרים^{^[116]}

בתנועת השמש האמצעית ומהלך חקו: דע שתנועת השמש האמצעית ביום אחד תשעה וחמשים ראשונים ושמונה שניים הם נ"ט ח' ויהיה מהלכה לעשרה ימים תשע מעלות ואחד וחמשים ראשונים ועשרים וארבע שניים הם ט' נ"א כ"ד ויהיה אם כן מהלכה בעשרים יום י"ט מ"ב מ"ח ויהיה מהלכו בכ"ט ימים י"ב שעות מ"ד ראשונים עשרים ותשעה מעלות וששה ראשונים ועשרים וחמשה שניים הם כ"ט ו' כ"ה ויהיה מהלכו לשנה פשוטה שלש מאות וארבעים ותשעה מעלות ושבעה עשר ראשונים וחמשים וחמשה שניים^{^[117]} הם שמ"ט י"ז נ"ה - ויהיה מהלכו לשנה המעוברת שלש מאות ושבעים ושמונה מעלות ושלשה ועשרים ראשונים ועשרים ואחד שניים הם שע"ח כ"ג כ"א נמצא ש"ס מעלות שהם גלגל שלם נשארו י"ח כ"ג כ"א נמצא שהוא במזל טלה בי"ח כ"ג כ"א: אמנם מהלך חקו הוא בעצמו מהלכו האמצעית לבד שהם מתחלפים בהתחלה כי התחלת תנועת השמש האמצעית הוא ממזל טלה והתחלת החק הוא מגובה הרום וכשיצא לך שחק חמה הוא ג' מזלות ט' מעלות במשל שהשמש רחוק מהגובה ג' מזלות ט' מעלות שהם צ"ט מעלות לא שהוא במזל שלישי שהוא סרטן בט' ממנו - וכשתוסיף מקום הגובה על מקום החק יצא לך מרחק השמש מראש טלה ויהיה שוה עם מהלך השמש האמצעית אמנם מפני שכונתנו להקל למחשב כל מה שאפשר לא הוצרכנו לבקש מקום הגובה ושנגרעהו ממהלך השמש האמצעית עד שיהיה הנשאר מהלך חק השמש אמנם הוצאנו חק השמש שהוא בחסרון הגובה בזמן השרש שאנו מיסדים הלוחות ואנו מוסיפים תנועת השמש האמצעית כפי הזמן שעבר ונגרע גם כן מהלך גובה הרום מהמהלך ההוא והנשאר הוא תנועת החק ההוא עד שנמצא מהלכו בחדש אחד שהם כ"ט י"ב מ"ד - כ"ט ו' כ' שהם עשרים ותשע מעלות וששה ראשונים ועשרים שניים בחסרון חמשה שניים בעד תנועת הגובה - ונמצא מהלכו לשנה פשוטה י"א י"ט י"ו ה' שהוא כמו תנועת השמש האמצעית בחסרון תנועת הגובה לשנה שהוא נ"ב שניים - ויהיה מהלכו לשנה המעוברת בחסרון נ"ז שניים והכלל חמשה שניים בכל חדש פחות מעט וממהלך השמש וחקו ביום תדע מהלכו לשעה בשני המינים כפי הדרך שזכרנו:

#I:21 הפרק העשרים ואחד

בתנועת הירח האמצעית ומהלך חקו: כבר בארו חכמי התכונה שתנועת הירח הפשוט שהוא במולד החדש ובנגוד הוא מחובר מתנועת שני גלגלים שהוא מהלך מרכז ההקפה בגלגל הסובל^{^[118]} - ומהלך הכוכב בגלגל ההקפה והוא הנקרא מהלך החלוף אמנם בשאר ימי החדש יש עוד חלוף אחר והוא הנקרא מהלך המחובר - ומפני שדרושנו עתה הוא בהראות הירח אחר המולד והוא קרוב לעת המולד ואין במהלך המחובר בעת ההיא כל כך חשש: לכן לא חששנו אל מהלך המחובר הנמצא לירח אמנם מספיק לנו מהלכו הפשוט עם מהלך החלוף לבד - ונאמר שמהלך הירח האמצעי ביום אחד הוא שלשה עשר מעלות ועשרה ראשונים ושלשים וחמשה שניים הם י"ג י' ל"ה - ומהלכו לעשרה ימים ד' י"א מ"ה נ"א ומהלכו בחדש אחד הם שלש מאות ושמונים ותשעה מעלות וששה ראשונים ועשרים וחמשה שניים הם שפ"ט ו' כ"ה נוציא ש"ס מעלות שהם גלגל שלם נשארו כ"ט ו' כ"ה שהוא תנועת הירח האמצעית בגלגלה גלגל שלם ועוד כדי תנועת השמש בחדש אחד - ומהלכו לשנה פשוטה י"א י"ט י"ז ō - אמנם מהלך החוק שהוא מהלך החלוף ביום אחד שלשה עשר מעלות ושלשה ראשונים וחמשים וארבעה שניים הם י"ג ג' נ"ד ומהלכו בעשרה ימים ד' י' ל"ח נ"ט ומהלכו בחדש אחד ō כ"ה מ"ט ō ומהלכו לשנה פשוטה י' ט' מ"ח ō ומהלכו לשנה מעוברת י"א ה' ל"ז ō:

#I:22 הפרק העשרים ושנים

בתנועת התנין והקו הנקרא בפי חכמי התכונה חק תנין: דע שתנועת התנין שהוא חתוך השני גלגלים של הירח שהם הנוטה והדומה הוא מתנועע הפך משך המ[ז]לות^{^[119]} כי הוא מתנועע^{^[120]} ממזרח למערב והוא הולך ביום שלשה ראשונים ואחד עשר שניים הם ג' י"א ובעשרה ימים שלשים ואחד ראשונים וארבעים ושבעה שניים הם ל"א מ"ז ובחדש אחד מעלה אחת ושלשים ושלשה ראשונים וארבעים ותשעה שניים הם א' ל"ג מ"ט ומהלכו לשנה פשוטה י"ח מ"ח נ"ב^{^[121]} ומהלכו לשנה מעוברת הוא כ' י"ט מ"ד^{^[122]} אמנם חק תנין הוא מרחק הירח והשמש בעת המולד מנקודת ראש התלי שהוא מקום החתוך - והנה מפני שתנועת ראש תנין הוא הפך המזלות ותנועת הכוכבים אל משך המזלות הנה כשנחבר תנועת הכוכבים עם תנועת הראש יחד הוא מרחקם מהראש - ויהיה ההפרש בין מרחקם מהראש בחדש אחד עד מרחקם מהראש בחדש השני לו כשיעור תנועת הכוכבים והראש יחד בחדש אחד: והמשל בזה שהיה מקום החבור בראש בעצמו בחדש אחד - והנה בחדש אחד התנועעו המאורות כ"ט ו' כ"ה והראש התנועע א' ל"ג מ"ט הנה כשנחבר כ"ט ו' כ"ה עם א' ל"ג מ"ט שהיא תנועת הראש ותנועת מקום הכוכבים בחבור השני יהיה העולה א' ō מ' [י"ד]^{^[123]} וזהו מרחקם מהראש וזהו הנקרא חק תנין והטעם מרחקם מהתנין: והנה בחדש האחר גם כן יתרחקו כפל זה המרחק - והנה יהיה מרחקם בשנה פשוטה כשיעור תנועת הכוכבים ותנועת הראש יחד - והנה לפי זה יהיה מרחקם בשנה פשוטה בחסרון סבוב שלם שמונה מעלות ושלשה ראשונים הם ח' ג' ויהיה לשנה מעוברת א' ח' מ"ג ב'^{^[124]} וכדי להיות נקל למחשב חקקנו מספרי התנועות הנזכרות בלחות והשורש אשר עליו יתוספו מספרי התנועות הנזכרות הוא מולד תשרי שנת הר"מ באופק קוסדינא:^{^[125]}

#I:22:a [הוספה לפרק כ"ב]^{^[126]}

אמר המגיה הצ' דוד בכמהר"ר מרדכי החזן מתושבי קוכיזוב יעמ"ש:

להיות שהלוח של השרשים אשר עליו יתוספו מספרי התנועות הנזכרות הנמצא בדפוס הראשון כבר עבר זמנו: הוכרחנו לחשוב ולהדפיס לוחות מהלכי המאורות האמצעי וחקיהם בשלישי ושניי ודקי שעה ובשעות וימים וחדשים ושנים ומחזורים מהבריאה עד ארבע מאות מחזורים: שכל הרוצה לעשות לו מחזורים יוכל לעשות מהלוחות האלו כל ימי עולם כמו שעשינו רצ"ד מחזורים עד ש"ג מחזורים: ואף שהרב נ"ע באר מהות העבור ותנועות המאורות וחקיהם מפרק י"ח עד כ"ב באור מספיק למשכילים: הואלנו עוד להוסיף על באורו כללים קצרים לפקח עיני הנכנסים מחדש ללמוד זה משעור חדש הירחי ושנת החמה ושנת הלבנה וממהות ואיכות וסבת העבור ומהות התקופות: וקראנום ימות עולם: וכללים קצרים ממהות המולד וארכי ורחבי המדינה או העיר וגובה מהלך המאורות ושאר הידיעות הנצרכות לדעתם הנכנס בלמוד זה בצרוף הוראה להוצאת המולדות וקשת הראייה וקראנום הליכות עולם:

החלק הראשון ימות עולם

מסורת היא בידינו מאבותינו ואבות אבותינו עד אנשי כנסת הגדולה תלמידי הנביאים ובני יששכר יודעי בינה לעתים: שחדשה של לבנה לא פחותה ולא יתרה מכ"ט יום י"ב שעות ושתי ידות שעה וע"ג חלקים מחלקי תתר"ף בשעה - ובהיות השעה תתר"ף חלקים הנה שתי ידות שעה תש"ך חלקים ר"ל שני שלישי שעה כי כל שליש הם ש"ס חלקים: הטל ע"ג חלקים הנ"ל על תש"ך ותמצא הכל תשצ"ג חלקים: ר"ל כ"ט יום י"ב שעות תשצ"ג חלקים מחלקי חכמי ישראל שחלקו השעה לתתר"ף חלקים:

אבל לפי שעור חכמי אומות העולם שחלקו השעה לששים חלקים יהיה כ"ט יום י"ב שעות מ"ד דקים ג' שניים כ' שלישיים כזה כ"ט י"ב מ"ד ג' כ': וקראו לכל חלק מששים חלקים בשעה בשם דקים או ראשונים וכל דק כולל י"ח חלקים מחלקי תתר"ף - כי י"ח פעמים ששים עולה תתר"ף:

ובהיות שאין אנו מחשבים שעות לחדש אלא ימים לפיכך עושים חדשי הלבנה מהם חדש מלא משלשים יום ומהם חדש חסר מכ"ט יום: ואלו היה חדשה של לבנה מכ"ט יום ומחצה בלבד: היו חדשינו חדש א' מלא וחדש א' חסר כסדר זה אחר זה: אבל מפני החלקים העודפים על כ"ט יום ומחצה שהם תשצ"ג חלקים או אמור מ"ד דקים ג' שניים ב' שלישיים יתקבץ מהם שעות וימים עד שיותירו המלאים על החסרים - וכשנשליך הכ"ט יום י"ב שעות תשצ"ג חלקים שבעה שבעה - יעלו ד' שבועות שהם כ"ח ימים וישאר יום אחד י"ב שעות תשצ"ג חלקים על פי שעור תתר"ף א' י"ב תשצ"ג: ועל פי שעור הששים א' י"ב מ"ד ג' כ': וזהו שארית חדש אחד: וטעם שם חדש לפי שבראש כל חדש מתחדשת הלבנה וחוזרת לקנות אור מן השמש כבתחלה והוא רגע קבוץ הלבנה והחמה והתחברותם במעלה ובדק אחד כנגד גלגליהם לפי מהלכם האמצעי במזלות - וישתנה לפי הארצות: ואותו הרגע קורין מולד לבנה:

והמולד הראשון שממנו נתחל החשבון היה בשנה ראשונה של יצירה בליל שני ה' שעות ר"ד חלקים מתתר"ף או י"א דקים ב' שניים מששים בשעה: היינו בהר"ד או ב' ה' י"א כ' והוא הנקרא מולד תוהו - והמולד ההוא הוא מולד תשרי הקודם מן הבריאה ששה חדשים לפי שבריאת העולם היה בניסן על דעת מרבית החכמים: ומולד זה הוא של תשרי שלא היה ולא נברא בעולם על כן קראוהו מולד תוהו - ומצאוהו תוכנים בדרך חזרה לאחור ממולד תשרי בשנת שלשת אלפים וארבע מאות ואחד עשר לבריאה: וזה המולד ר"ל בהר"ד חובר על אופק ירושלם - ומקום המאורות אז מצאו ככה:

ומיסדי הלוחות כשירצו ליסד לוחותיהם על אופק מקום מושבם גורעים או מוסיפים על הבהר"ד לפי מרחקם מאופק ירושלם כמו שעשה בעל ספר שש כנפים שהוצרך לגרוע ב' שעות תשכ"ה חלקים מבהר"ד שזהו המרחק בין ירושלם וטרשקו ונשאר ב' ב' תקנ"ח היינו בליל שני ב' שעות תקנ"ח חלקים מתתר"ף או אמור ב' שעות ל"א דקים ג' שניים ב' שלשיים על פי שעור הששים - כי לפי שעור זה הבהר"ד הוא ב' ה' י"א כ' - והב' תשכ"ה הנגרע הוא ב' מ' י"ו מ' - ויצא מולד תוהו באפק טרשקו ב' ב' ל"א ג' כ': בליל שני ב' שעות ל"א דקים ג' שניים כ' שלישיים: וזה כמשפט חכמי ישראל שמתחילים ימיהם מהערב - אבל בעל הכנפים מתחיל יומו מחצות היום כמשפט תוכני אומות העולם ומחצות יום ראשון לשבוע עד ערב ליל שני ו' שעות הוסיף השש שעות על ב' ב' ל"א ג' כ'

ויצא מולד תוהו באפק טרשקו אחר חצות יום ראשון ח' שעות ל"א דקים ג' שניים כ' שלשיים: וכן יעשה כל איש לפי מרחק אופק מושבו מאופק ירושלם תוב"ב:

וכשנוסיף שארית חדש אחד שהוא א' י"ב מ"ד ג' כ' כנזכר לעיל על מולד תשרי דתוהו באופק טרשקו שהוא א' ח' ל"א ג' כ' ויצא מולד חשון ב' כ"א ט"ו ו' מ' וכן א' י"ב מ"ד ג' כ' נוסיפהו על מולד חשון ויצא מולד כסלו ב' כ"א ט"ו ו' מ' וכן עד י"ב חדש בשנה פשוטה ועד י"ג חדש במעוברת:

השנה פשוטה ללבנה מי"ב חדש ר"ל י"ב פעמים כ"ט יום י"ב שעות מ"ד דקים ג' שניים כ' שלישיים - נמצאו ימיה שנ"ד ימים ח' שעות מ"ח דקים מ' שניים:

והשנה מעוברת י"ג פ' כ"ט י"ב מ"ד ג' כ' נמצאו ימיה שפ"ג ימים כ"א שעות ל"ב דקים מ"ג שניים כ' שלישיים:

וכשנשליך ימי השנה פשוטה ר"ל השנ"ד ימים שבעה שבעה יעלו חמשים שבועות וד' ימים ח' שעות מ"ח דקים מ' שניים כזה ד' ח' מ"ח מ' והוא הנקרא שארית שנה פשוטה:

וכשנשליך השפ"ג ימים של מעוברת שבעה שבעה יעלו נ"ד שבועות והנשאר ה' ימים כ"א שעות ל"ב דקים מ"ג שניים כ' שלישיים כזה ה' כ"א ל"ב מ"ג כ' ונקרא שארית שנה מעוברת:

וכשנוסיף שארית שנה פשוטה שהוא ד' ח' מ"ח מ' על מולד שוה לתשרי של שנה אחת שעברה יצא מולד שוה לתשרי של שנה שאחריה:

ובשנים מעוברות נוסיף שארית שנה מעוברת שהוא ה' כ"א ל"ב מ"ג כ' ויצא מולד שוה לתשרי של שנה שאחריה - וכן שנה אחר שנה בפשוטות שארית שנה פשוטה ובמעוברות שארית מעוברת בכל ימות עולם:

וכן כשנקבץ ב' פעמים ד' ח' מ"ח מ' יצא לנו שארית ב' שנים פשוטות כזה

וכשנוסיף עליו שארית מעוברת ה' כ"א ל"ב מ"ג כ' יצא לנו שארית ב' שנים פשוטות ושנה א' מעוברת ז' ימים ט"ו שעות י' דקים ג' שניים כ' שלישים - והיא שנה שלישית למחזור י"ט:

וכן נעשה בכלל י"ט שנות המחזור בי"ב שנים פשוטות נוסיף ד' ח' מ"ח מ' ובשבע מעוברות נוסיף ה' כ"א ל"ב מ"ג כ' והמעוברות הם שנות ג' ו' ח' י"א י"ד י"ז י"ט והשאר הם פשוטות - הכלל אם נקבץ שארית י"ב שנים פשוטות ושארית שבע שנים מעוברות יצא לנו שארית מחזור אחד ב' י"ו ל"ג ג' כ' - וכשנוסיף שארית המחזור שהוא ב' י"ו ל"ג ג' כ' על מולד תשרי של תוהו שהוא א' ח' ל"א ג' כ' יצא לנו מולד תשרי של ראש שנת מחזור שני לבריאה כזה ד' א' ד' ו' מ' וכן אם נוסיף על זה המולד ב' י"ו ל"ג ג' כ' ויצא לנו מולד תשרי של מחזור שלישי ו' י"ז ל"ז י' ס' וכן עד ימות המשיח - וזה באפק טרשקו:

ובאפק יר"ו צריך להוסיף ב' י"ו ל"ג ג' כ' על הבהר"ד או אמור על ב' ה' י"א כ' על פי שעור הששים: ובשאר האופקים כפי מרחקו מירושלם כן יוסיף או יגרע מן הבהר"ד ויוסיף עליו שארית המחזור הנ"ל ויצא מולד תשרי של ראש מחזור שאחריו וכן על מולד המחזור שאחריו יוסיף ב' י"ו ל"ג ג' כ' ויצא מולד תשרי של מחזור ג' מבריאה וכן עד ימות המשיח יגלה במהרה בימינו אמן:

ונוכל לעשות מחזורים לימים רבים על פי שארית החדש שהוא א' י"ב תשצ"ג או אמור א' י"ב מ"ד ג' כ' לפי שעור הששים: שהשארית הזה במחזור אחד ב' י"ו ל"ג ג' כ' כדלעיל: וכשנקבץ זה השארית ב' פעמים יצא לנו שארית ב' מחזורים ה' ט"ו ו' ו' מ': וכשנוסיף גם על זה שארית מחזור ראשון ב' י"ו ל"ג ג' כ' יצא לנו כזה - א' א' ל"ט י' ס' והוא שארית מחזור שלישי - וכן לעולם: כמו שעיני הקורא תראינה הלאה במחזורים שעשינו מהבריאה עד ש"ג מחזורים שלמים: ואמנם אלו המחזורים אינם באפק מיוחד אלא בכל העולם בשוה - וכשירצה כל אחד במקום מושבו לדעת מתי יהיה המולד ממולדות המחזורים אלו יחשוב המרחק שבין אופקו ואופק ירושלם וכפי המרחק ההוא יוסיף או יגרע מהבהר"ד הנ"ל והנשאר יוסיף על מולד שירצה ממולדות אלו המחזורים וידע באיזה יום ושעה ורגע יהיה המולד ההוא באופק מושבו כמו שעשה בעל שש כנפים באופק טרשקו:

ומהות ואיכות וסבת שנה פשוטה ושנה מעוברת וי"ט שנות המחזור שהזכרנו לעיל זהו:

יתעלה שמו הכתירנו בתורתו והנחילנו מועדיו המקודשים וצונו לשמרם ולקבעם ביום מוגבל מהחדש שהוא חדש לבנה באמת: והזהירנו גם כן שלא לעשות הפסח אלא בחדש האביב - כדכתיב שמור את חדש האביב (דברים טז, א): והאביב נמשך אחר תנועת החמה כמו שכתוב וממגד תבואות שמש (דברים לג, יד) - והתחלת חדש האביב באמת הוא יום תקופת ניסן כשיגיע אמצע החמה על ידי מרוצתה המזרחית לנוכח ראש מזל טלה שהוא ראש המזלות - ומהיום ההוא ואילך נמנה חדש האביב וביום כזה ממש משנת החמה יצאנו ממצרים כמו שרמוז בקרבן הפסח שהוא זכר למזל טלה שאז היה בתקפו וגבורתו כי שם ביתו: וזה החדש ר"ל חדש האביב לא בכל השנים יקרה להיות אחר י"ב חדשי לבנה - רק יקרה להיותו גם אחר י"ג חדשים - ובחנו ונסו שבמשך י"ט שנים יקרה להיות האביב אחר י"ג חדשים בשנות אלו ג' ו' ח' י"א י"ד י"ז י"ט ועל פי זה נתקן העבור הנמצא כיום בידינו - ר"ל שאלו השנים מעברים מי"ג חדש ונקראו שנים מעוברות והשאר נקראו פשוטות מי"ב חדש - כי דין עלינו להוליך חדשנו חדשי הלבנה אחר שנות החמה להביא מועדי ה' מועדי האביב והאסיף בזמנם: כי לולי זה היה בא חג המצות בחרף וחג הסכות בקיץ:

ואמרנו שנה פשוטה ומעוברת הוא על דרך מעבר כי אין ללבנה שנה באמת - כי הכ"ז ימים ז' שעות מ"ג דקים ו' שניים ד' שלישיים שבהם הולכת הלבנה במהלכה האמצעי בגלגל הנוטה הש"ס מעלות היא שנתה: אבל הכתוב לא קרא לאלו הימים שנה רק חדש - אמנם לימים שהחמה הולכת במהלכה האמצעי אלו הש"ס מעלות שהם שס"ה יום ו' שעות לימים אלו קרא הכתוב שנה: אך שימי י"ב חדשי לבנה קרובים לשנת החמה קראו להם שנת לבנה: וטעם שנה נגזר מן שניות - ר"ל הזמן שיתנועע השמש בגלגלו מנקודה מה מגלגל המזלות עד שובו לאותה הנקודה שנית תקרא שנה: ולהשוות שנות הלבנה עם שנות החמה תקנו בי"ט שנים שבע עבורים ר"ל שבע שנים ללבנה מי"ג חדשים עד שישתוה שנת שניהם בסוף י"ט: ולכן קראו לי"ט שנים מחזור על שם שחוזרת שנת שניהם להשתוות בסוף כל י"ט שנים:

ודרך העבור בזה האופן: מבואר שעל דעת מרבית חכמי ישראל שנת החמה שס"ה יום ושש שעות: ושנת לבנה ר"ל ימי י"ב חדשי לבנה שנ"ד ימים ח' שעות מ"ח דקים מ' שניים כזה:

שנת חמה שס"ה ו' שנת^{^[127]} לבנה שנ"ד ח' מ"ח מ' גרענו זה מזה ויצא יתרון שנת חמה על שנת לבנה כזה - יו"ד ימים כ"א שעות י"א דקים כ' שניים - ולשלש השנים יעלה המותר ההוא כזה הוצרכנו להוסיף על שנות לבנה חדש א' וגרענו ממותר ג' שנים שעור ימי החדש ההוא הנוסף שהם כ"ט יום י"ב שעות מ"ד דקים ג' שניים כ' שלישיים - ועשינו השנה ההיא של לבנה מעוברת מי"ג חדש ונשאר בשנה ההיא מרחק מראש שנת לבנה לראש שנת חמה ר"ל לראש טלה ג' ימים ב' שעות מ"ט דקים נ"ו שניים מ' שלישיים - הוספנו על זה המרחק מותרי ג' שנים שניים ועלה בשנה הששית יתרון לחמה על שנות לבנה ל'ה ימים י"ח שעות כ"ג דקים נ"ו שניים מ' שלישיים ועשינו בשנה ההיא עבור שני כנ"ל ונשאר המרחק בין חמה ללבנה ר"ל מראש שנת זה לראש שנת זה ו' ה' ל"ט נ"ג כ' הוספנו עליו עוד מותרי ב' שנים של ז' ושל ח' ועלה בשנת ח' היתרון כ"ח ימים ב' דקים ל"ג שניים כ' שלישיים - ועשינו בשנה ההיא עבור שלישי אף על פי שהמרחק לא הגיע מעט לשעור חדש ימים ושעור חדש ימים גרענו ממותרי השנים בשנה תשיעית ובזה הדרך הלכנו עד שנת י"ו למחזור ועלה בשנה ההיא יתרון המרחק בין ראש שנת לבנה לראש שנת החמה כ"ו ימים י"א שעות כ"א דקים ג' שניים כ' שלישיים ובזו השנה היה צריך לעשות עבור בהיות המותר קרוב לשעור ימי חדש לבנה כמו שעשינו בשנה שמינית בהיות המותר כ"ח ימים - כן גם בשנה זו שנת י"ו בהיות המותר כ"ו ימים וחצי^{^[128]} היה צריך לעבר לעומת הל"ג ימים של שאר שנות העבור ויותר ולא עברוה עד שנת י"ז למחזור - וזהו שאמר רבנו אהרן בעל המבחר ואין הספק רק בי"ז:

וכן עשינו עד תשלום י"ט שנות המחזור שהוא עבור שביעי ואז תשתוינה שנות חמה עם שנות חדשי לבנה רק נשאר המרחק ביניהם שעה א' כ"ו דקים נ"ו שניים מ' שלישיים מה שלא היה כן בשום שנה משנות י"ט של מחזור: כאשר עיני הקורא תחזינה בלוח העבור המוצג פה:

ונמצא במחזור אחד רל"ה חדשים ללבנה ורכ"ח חדשים לחמה: וע"ו תקופות: ובין תקופה לתקופה צ"א ימים ז' שעות ל' דקים - ובין תקופת שנה זו לתקופת שנה אחרת ט"ו שעות: ארבע תקופות הם בשנה - תקופת ניסן הוא הדק בשעה שתכנס בו השמש בראש מזל טלה: ותקופת תמוז הוא השעה והדק שתכנס בראש מזל סרטן: ותקופת תשרי שתכנס בראש מאזנים - ותקופת טבת בראש מזל גדי: ותקופת ניסן בשנה ראשונה ליצירה היתה קודם מולד ניסן ז' ימים ט' שעות ל"ה דקים מ' שניים - ר"ל בכ"ג אדר - וכן הוא לעולם בראש כל מחזור י"ט תקדם תקופת ניסן למולדו ז' ט' ל"ה מ' וכשתוסיף על זה צ"א יום ז' שעות ל' דקים ויצא לך תקופה שנית - וכן על שנית ושלישית וכן עד סוף המחזור וכן לעולם - וזה למר שמואל: דרך חשבון התקופה כך היא:

בתחלה דע בכמה מחזור מן היצירה אתה עומד - וקח כנגדם מן הלוח הזה ותגרע מן הלוח ז' ימים ט' שעות ל"ה דקים מ' שניים - והנשאר תוסיף על מולד ניסן של שנה ראשונה ממחזורך ויצא לך באיזו שעה ובכמה לחדש תהיה תקופת ניסן של ראש מחזורך: ותוסיף עליו צ"א יום ז' שעות ל' דקים ויצא תקופת תמוז - ועוד תוסיף על תקופת תמוז צ"א יום ז' שעות ל' דקים ויצא תקופת תשרי - וכן לעולם - ובשאר שנות של י"ט צריך להוסיף על מחזור של לוח זה לכל שנה יו"ד ימים כ"א שעות י"א דקים כ' שניים ומהמקובץ לגרוע ז' ימים ט' שעות ל"ה דקים מ' שניים והנשאר להשליך כ"ט י"ב מ"ד ג' כ' ומה שישאר מימי החדש להוסיפו על מולד ניסן של אותה השנה ויצא תקופת ניסן בכמה לחדש ובאיזו שעה - ועליו להוסיף צ"א יום כדלעיל - ויצא תקופת תמוז וכן לעולם: כל אלו המולדות והתקופות שאמרנו בזה החלק הנקרא ימות עולם הם על פי מולד השוה - אמנם לדעת אותם על פי מולד האמתי צריכים אנחנו לידיעות וחשבונות אחרות כמו שנבאר בחלק השני הנקרא הליכות עולם:

#I:22:b החלק השני הליכות עולם

בידיעות ההכרחיות לדעתם הנכנסים ללמוד זה:

הא' שהגלגל מחולק לש"ס חלקים שקראום מעלות:

ב' רוחב המדינה או העיר - הוא מדת נקודת נכח הראש מן המשוה - וכמדת נקודת נכח הראש מן המשוה כך הוא מדת גובה קוטב העולם ממעל לאופק: הרוחב לא יהיה יתר מצ' מעלות: כיון שתחלת מדתו הוא מן המשוה: ומקוטב דרומי עד המשוה צ' מעלות: וכן ממשוה עד קוטב צפוני צ' מעלות - ומקוטב לקוטב ק"פ מעלות:

ג' אורך המדינה או העיר - הוא מרחק נקודת נכח הראש מאופן חצי היום הראשון מצד מזרח - וכשתדע רוחב איזה מקום ותרצה לדעת כמה שעות הוא רחוק מקצה המזרח עשה ככה קח לכל מעלה ממעלות הרוחב י"ג ראשונים ב' שניים ג' שלישיים וחבר כל מין עם מינו ועשה כל ששים שלישיים שני א' - וכל ששים שניים ראשון א' - וכל ששים ראשונים שעה א' ומזה תדע כמה שעות רחוק הוא המקום מקצה המזרח - ואם ידעת השעות שהוא רחוק מקצה המזרח ולא ידעת הרוחב: חלק השעות על י"ג ב' ג' הנ"ל ר"ל כמה פעמים יהיה בשעה י"ג ב' ג' כל כך תחשוב מעלות ר"ל בנ"ב דקי שעה וח' שניים וי"ב שלישיים ד' פעמים י"ג ב' ג' הרי ד' מעלות תחשוב: ובשעה א' קרוב לארבעה פעמים וחצי י"ג ב' ג': שארבעה פעמים וחצי י"ג ב' ג' עולה נ"ח ל"ט י"ג ל': הרי ד' מעלות וחצי עוד שברים - הכלל יעלה מכל שעה של האורך אשר בידך ד' מעלות וחצי של רוחב ארצך שתבקש: ועוד כמה שברים: ובזה תדע המעלות של הרוחב משעות הארך של המקום המבוקש:

ד' אופן חצי היום הוא אם נמשוך עגול היוצא מקוטב העולם הדרומי ועובר על נקודת נכח הראש וסובב דרך קוטב הצפוני ועובר על נקודת הרגל עד שובו לקוטב הדרומי: העגול הזה נקרא אופן חצי היום: ואם תבוא השמש לעגול זה אז חצות היום:

ה' משוה היום הוא אם תמשוך עגול אחד בכדור השמים אשר מרכזו הוא מוצק השמים והולך מאמצע מזרח לאמצע מערב - אם כן קוטבי העולם הם קוטביו בהרחק ממנו כל א' צ' מעלות לדרום ולצפון: ונקרא העגול הזה משוה היום לפי שאם ילך השמש תחת העגול הזה ב' פעמים בשנה ר"ל בניסן ותשרי אז באותו היום משך זמן היום כמשך זמן הלילה בשוה:

ו' אפק או אופן המפריש הוא שאם תעמוד בשדה ותביט סביבך נגד השמים ונראה לך שקצות השמים נוגעים בארץ סביב - הסבוב הזה הוא עגול גדול בשמים ר"ל חצי כדור השמים הנראה הוא אופק:

ז' אופנים מה הם - יש מהגלגלים שאינם מתנועעים ממקומם כגון אופן חצי היום - ואופק - משום זה נקראו אופנים:

ח' קו השוה גם תדמה בנפשך עגול גדול על כדור הארץ שיהיה מכוון כנגד משוה היום אותו העגול הארצי נקרא קו השוה:

ט' הרבה בני אדם יש להם אופן חצי היום: ואופק אחד - כיון שיש לכל אדם נקודת נכח הראש ונכח הרגל בפני עצמו: ולפי זה גם לכל אחד יש אופן חצי היום ואופק בפני עצמו: מכל מקום לגודל מרחק השמים מן הארץ לא נתן לכל העיר ולפעמים לכל מדינה אחת רק אופן חצי^{^[129]} היום ואופק אחד:

י' גלגל המזלות הוא עגול גדול בכדור השמים ומעמדו בשמים בשפוע עם משוה היום - והנקודות אשר במשוה וגלגל המזלות חותכים זה את זה נקראו נקודות הפגיעה - חצי גלגל מזלות לצפון המשוה וחציו לדרום המשוה: ונטיית גלגל המזלות מן המשוה היותר גדול הוא כ"ג מעלות וחצי מעלה מן המשוה לצפון: וכן גם לדרום: וכיון שיש י"ב מזלות בגלגל זה אם כן תמיד ששה מזלות לצפון המשוה וששה לדרומו - סדורם הוא ממערב למזרח: ואם כן ששה מזלות הראשונים ר"ל טלה - שור - תאומים - סרטן - אריה - בתולה - הם צפוניים: וששה הנשארים שהם מאזנים - עקרב - קשת - גדי - דלי - דגים - הם מזלות דרומיים:

י"א גלגל השמש הוא תחת גלגל המזלות ובאמצעיתו - אמנם מרכז גלגל השמש אינו מרכז גלגל המזלות - משום זה נקרא מרכז גלגל השמש מרכז היוצא - והנקודה בגלגל השמש שהוא בתכלית הרחוק מן הארץ נקראת גובה או רום גלגל השמש - והנקודה שבגלגל השמש שהיא בתכלית הקירוב שלה לארץ נקראת שפל הרום:

י"ב גובה הרום - ושפל הרום: הוא שאם ימשך קו ממוצק הארץ שהוא מרכז גלגל המזלות^{^[130]} ויעבור הקו ההוא דרך מרכז גלגל החמה עד שפת הגלגל - אותו הקו הוא היותר גדול שאפשר למשוך ממוצק הארץ עד שפת גלגל החמה: ומקום שמגיע שם הקו ההוא בחמה האמור נקרא רום או גובה גלגל החמה ואז השמש בתכלית הריחוק מהארץ - אולם אותו הקו אם ימשך ממוצק הארץ לצד השני ממרכז גלגל החמה עד שפת גלגלה הוא הקו היותר קטן שאפשר למשוך ממוצק הארץ עד שפת גלגל החמה - ומקום שמגיע שם הקו השני נקרא שפל הרום: ואז השמש בתכלית הקירוב לארץ:

י"ג גלגל לבנה עומד בשפוע גלגל השמש ונקרא גלגל נוטה: ומרכזו הוא גם כן מרכז היוצא: גודל נטיית גלגל לבנה מנטית גלגל חמה חמש מעלות בין לצפון בין לדרום:

י"ד המקומות שגלגל השמש וגלגל הירח חותכים זה את זה נקראים גם כן נקודות הפגיעה או נקודות התלי - והנקודה שמשם פונה הלבנה במהלכה לצפון הגלגל נקראת ראש תלי: והנקודה שממנה פונה לדרום הגלגל נקראת זנב התלי: ומרחק הראש מהזנב תמיד ק"פ מעלות - גם לגלגל לבנה יש גובה ושפל הרום: ובהיותה בגובה אז היא בתכלית הריחוק מהארץ: ובהיותה בשפל הרום אז בתכלית הקירוב:

ט"ו מקום כל ככב בשמים מסומן הוא על פי גלגל המזלות - ואם נאמר מקום שמש במזל טלה - דעתנו שהוא בדמיוננו כאלו במזל טלה^{^[131]} - אף על פי שהשמש רחוק מגלגל המזלות וכן הוא בכל ככב:

י"ו^{^[132]} גלגל הקפה גלגל קטן הוא: חכמי התכונה עיינו במהלך הירח ומצאו שבעת קבוץ הירח הוא פעם למזרח השמש ופעם למערב השמש - משום זה גזרו שיש לירח שני גלגלים הא' גלגל לבנה שתנועתו ממזרח למערב - ועוד גלגל קטן שתנועתו בעוקם גלגל לבנה ממערב למזרח - באופן שמרכז גלגל קטן זה תמיד בעוקם גלגל לבנה - ובעוקם גלגל קטן זה יתנועע הירח - גלגל קטן זה נקרא גלגל הקפה: תנועת גוף הירח בחצי גלגל הקפה העליון הוא ממזרח למערב: ובחצי התחתון ממערב למזרח:

י"ז תנועת מרכז ההקפה נקרא מהלך הירח האמצעי - ותנועת גוף הירח בגלגל ההקפה נקרא מסלול הירח:

י"ח מולד או קבוץ אמצעי - ומולד או קבוץ אמתי - מה הם - העת אשר תבוא הלבנה היינו מרכז ההקפה תחת השמש הוא רגע מולד או קבוץ אמצעי - והעת אשר תבוא גוף הירח תחת גוף השמש הוא

רגע מולד או קבוץ אמתי - ומשך זמן ממולד אמצעי למולד אמצעי השני כ"ט יום י"ב שעות תשצ"ג חלקים: ונקרא ימי חדש לבנה: אמנם משך זמן ממולד אמתי זה למולד אמתי השני אינו שוה כי פעם יותיר:

י"ט מהלך השמש האמצעי הרצוני שהוא ממערב למזרח את הש"ס מעלות ר"ל הגלגל השלם בשס"ה יום ורביע: ויש שמצאו שמעט פחות מהרביע - ואשר התקבל היום אצלנו מהפחות ההוא י"ג ראשונים ל"ה שניים כמו שכתב הרב בעל האדרת בפרק י"ח מקדוש החדש שהוא מסכים לדעת אלבתאני - וכן כתב מפרש קדוש החודש של הרמב"ם בפרק י"ב ששנת השמש לדעת אלבתאני שס"ה יום ורביע פחות ג' מעלות בד' חלקים מששים במעלה על מנת שיהיה גם הרביע במעלה עכ"ל: והרצון בחשוב הרביע שהוא שש שעות כל שעה בט"ו מעלות שעולה הכל צ' מעלות: וכשנגרע הפחות מהרביע שהם ג' מעלות בד' דקים מהצ' מעלות ישארו פ"ו מעלות ל"ו דקים - ויען שמהלך כל מעלה בד' דקי שעה נכפיל ד' פעמים פ"ו כזה

ויצא שמ"ד דקים - השי"ן דקים הם ה' שעות ונשאר בידנו מ"ד דקים - והל"ו דקים היתרים על פ"ו מעלות גם הם חצי מעלה ו' דקים - החצי מעלה ילך בשני דקים הוספנום על המ"ד דקים הנ"ל ונהיו מ"ו דקים - והששה דקי מעלה הנשארים מהל"ו גם הם עשירית מעלה וכל דק ילך בארבעה שניים - ויהיו כ"ד שניים - נמצא שנת השמש שס"ה יום ה' שעות מ"ו דקים כ"ד שניים - ולפי האדרת כ"ה שניים ונופל מהלך השמש מהגלגל ר"ל מהש"ס מעלות לכל יום נ"ט דקים ח' שניים כ' שלישיים ל"ה רביעיים - והוכרחנו לחלק זה המהלך גם בשעות ודקים ושניים ושלישיים לפי שהצרך גדול לדעתם מחשבי המולדות וקשת הראייה - כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים בלוח הראשון לוח מהלך המאורות וחקיהם האמצעי בטור ראשון שהוא מקום שמש אמצעי:

כ' מהלך גובה השמש אמצעי ביום א' - ט' שלישיים - וחלקנו גם אותו בשעות ודקים ושניים ושלישיים

זה המספר עצמו גם בשניים גם בדקים גם בשעות: אך מהג' יעלו למדרגה אחרת - ר"ל מה שהיו בג' שלישים א' ז' ל' ששיים שביעיים שמיניים הם מן ג' שניים במדרגת חמשיים ששיים שביעיים ומן ג' דקים הם רביעיים חמשיים ששיים - ומן ג' שעות הם שלישיים רביעיים חמשיים:

ונופל זה המהלך בכ"ט ימים ד' שניים כ"א שלישיים - ובי"ב שעות ד' שלישיים ל' רביעיים - ובמ"ד דקים י"ו רביעיים ל' חמשיים: ובג' שניים א' חמשיים ז' ששיים ל' שביעיים: ובכ' שלישיים ז' ששים ל' שביעיים - כזה:

כ"א מהלך חק השמש: הוא כשתגרע מהלך זה הגובה ממהלך השמש האמצעי והנשאר הוא מהלך חק השמש - במשל מהלך שמש אמצעי בשליש א':

כמו שתראינה עיניך בלוח הראשון הנ"ל בטור שלישי שהוא חק חמה:

כ"ב מהלך גלגל לבנה ביום אחד כלפי מערב י"א מעלות י"ב דקים י"ט שניים:

כ"ג מהלך ירח אמצעי שהוא מהלך גלגל ההקפה ועמו מרכזו ביום א' ממערב למזרח כ"ד מעלות כ"ב דקים נ"ד שניים: ויען שגלגל לבנה תנועתו ממזרח למערב י"א מעלות י"ב דקים י"ט שניים: אם כן הוא מחזיר את גלגל ההקפה לאחוריו כמו זה השעור - לכן אף שתנועתו ממערב למזרח כשעור האמור: אם תגרע ממנו מהלך גלגל לבנה ישאר מהלך ההקפה כלפי מזרח בכל יום י"ג מעלות יו"ד דקים ל"ה שניים:

וישלים סבוב גלגל הנוטה בכ"ז ימים ז' שעות מ"ג דקים ו' שניים ד' שלישיים - ועד שיסובב השמש הש"ס מעלות פעם אחת הירח יסובב י"ג פעם ועוד קל"ב מעלות ל"ג דקים ו' שניים י"ז שלישיים כ"ז רביעיים י"ו חמישיים מ' ששיים - ר"ל ד' מזלות י"ב מעלות וחצי י"ג' דקים ושברים כנ"ל - וחלקנו גם זה המהלך בשעות ודקים ושניים ושלישיים כאשר יראה הרואה בלוח הראשון הנ"ל בטור שני שהוא מקום ירח אמצעי:

כ"ד מרחק מקום מרכז ההקפה במזלות במקום שמש האמצעי נקרא מרחק הפשוט - וכיון שתנועת גלגל לבנה כלפי מזרח ביום א' י"א מעלות י"ב דקים י"ט שניים: ותנועת מרכז ההקפה בכל יום כלפי מזרח כ"ד כ"ב נ"ד אפילו הכי מרכז ההקפה אינו מתרחק מהשמש ביום א' כי אם י"ב מעלות י"א דקים כ"ז שניים: אם כן גובה גלגל לבנה אינו מרוחק מהשמש במזלות ביום א' כי אם י"ב י"א כ"ז שהוא חצי מה שמרכז ההקפה מרוחק מן הגובה במזלות ביום אחד - משום זה נקרא מרחק הגובה של גלגל לבנה מן מקום מרכז ההקפה במזלות ביום א' מרחק הכפול - לפי שמרחק זה הוא כפלים ממה שמרכז ההקפה מרוחק ממקום שמש האמצעי ביום א':

כ"ה מהלך חק הירח שהוא תנועת גוף הירח בגלגל קטן שהוא גלגל ההקפה ונקרא אמצע מסלול הירח שמשלים סבוב גלגל הקפתו בכ"ז ימים י"ג שעות י"ח דקים ל'ד שניים בקרוב: ומהלכו ביום א' י"ג מעלות ג' דקים נ"ג שניים נ"ו שלישיים י"ז רביעיים י"ד חמשיים ה' ששיים ל"א שביעיים נ' שמיניים - וגם זה המהלך חלקנוהו בשעות ודקים ושניים ושלישיים כמו שיראה הרואה בלוח הראשון הנ"ל בטור הרביעי שהוא חק לבנה:

כ"ו מהלך אמצע הראש תלי שמשלים מהלכו השלם בי"ח שנים וחצי ושוהה שנה וחצי בכל מזל ומזל מי"ב מזלות: ותנועתו בירח הוא ממזרח למערב אל הפך משך המזלות: ובהיות שכל המהלכים התחלתם בהסכמה מהתוכנים לשום מנין המעלות שילכו המאורות מראש טלה - וכן מהלך הראש תלי שמו התחלת תנועתו מראש טלה אחורנית הפך המאורות שהם ילכו מטלה לשור וכו' והראש ילך מטלה לדגים ומדגים לדלי וכו' עד שישלים סבוב הגלגל בקרוב לי"ט שנים - ומהלכו ביום א' ג' דקים יו"ד שניים ל"ז שלישיים מ"ח רביעיים: וגם זה חלקנו בשעות ודקים ושניים ושלישיים: כזה:

זה המספר עצמו גם בשניים גם בדקים גם בשעות - אך מן הח' יעלו למדרגה אחרת - ר"ל מה שהיו בשלישיים מאחר עד ח' חמישיים וכו' הם בשניים רביעיים וכו' ובדקים שלישיים וכו' ובשעות הם שניים וכו' - ומן ח' מה שהיו בשלישיים במדרגת רביעיים הם בשניים עד ששים במדרגת שלישיים וכו' ובדקים במדרגת שניים ובשעות מן ח' עד כ"ד במדרגת דקים - וביום אחד ג' דקים יו"ד שניים ל"ז שלישיים מ"ח רביעיים:

בי"ט שנות המחזור ילך גלגל שלם ועוד ז' מעלות כ"ח דקים ל"ג שניים א' שלישיים נ"ז רביעיים כ"ז חמישיים ה' ששיים: והנה כשנחבר מהלך הראש עם מהלך הירח האמצעי יודע מן היוצא מחבורם

מרחק הירח מהראש - במשל

הנקרא חק התנין בשליש אחד: כמו שיראה הקורא בלוח הראשון הנ"ל בטור חמישי שרשום עליו חק תנין לבנה: ושם כתבנו זה המרחק לירח מהראש עד כ"ט יום - אמנם בחדש ירחי שלם חברנו מקום אמצע המאורות שאז השמש והירח התועדו ומהלכם בשוה וחברנו מהלכם אז עם מהלך הראש בחדש ירחי ויצא מרחק המאורות מהראש בעת מולד השני כזה:

הנקרא חק תנין המאורות - כאשר עיני המעיין תחזינה בלוח מהלך המאורות וחקיהם בחדשים לעבורים: בטור שרשום עליו חק התנין:

כ"ז מקום שמש האמצע הוא: כשנמשוך קו ממרכז גלגל השמש עד גוף השמש שהוא קו המניעה - וגם נמשוך קו ממרכז המזלות והוא מקביל לקו המניעה במזלות - המקום שמגיע שם קו זה הנקרא קו המורה שם אמצע השמש:

כ"ח מקום שמש האמתי הוא שאם נמשוך קו ממרכז המזלות דרך גוף השמש עד המזלות - אותה הנקודה שמגיע שם קו זה במזלות הוא מקום שמש אמתי:

כ"ט מקום גובה השמש - הוא כשנמשוך קו ממרכז המזלות דרך גובה גלגל השמש ומגיע עד המזלות הוא מקום גובה השמש:

ל' מקום גובה גלגל הירח - הוא כשנמשוך קו ממרכז המזלות דרך גובה גלגל הירח עד גלגל המזלות אותה נקודה במזלות שמגיע שם קו זה הוא מקום גובה גלגל הירח:

ל"א מקום ירח האמצע הוא כשנמשוך קו ממרכז המזלות דרך מרכז ההקפה עד המזלות אותה נקודה שמגיע שם קו זה במזלות הוא מקום ירח אמצעי:

ל"ב מקום ירח אמתי הוא כשנמשוך קו ממרכז המזלות דרך גוף הירח עד המזלות אותה הנקודה במזלות מקום ירח אמתי:

ל"ג רום גובה ההקפה האמתי כשנמשוך קו ממרכז המזלות דרך מרכז ההקפה עד שפת גלגל ההקפה הנקודה שמגיע שם קו זה בהקפה היא רום גובה ההקפה האמתי:

ל"ד רום גובה ההקפה האמצעי היא הנקודה בהקפה שהיתה רום ההקפה האמתי בשעת המולד:

ל"ה מסלול השמש הוא מרחק גובה השמש מן גוף השמש:

ל"ו מסלול הירח האמצעי הוא מרחק גוף הירח מרום ההקפה האמצעי:

ל"ז מסלול ירח אמתי או הנכון הוא מרחק גוף הירח ממקומו האמתי:

ל"ח מנת שמש או מנת ירח הוא קשת ההבדל בין מקומם האמצעי לאמתי:

ל"ט מנת מסלול ירח הנכון הוא מרחק מקום ירח אמתי מאמצעי והוא מנת הפשוט:

מ' קשת השנוי שנקרא גם כן מנת מרחק הכפול הוא ההבדל בין מסלול ירח האמצעי ובין מסלול האמתי - והוא פעם להוסיף ופעם לגרוע ממסלול ירח האמצע:

מ"א חלק היחוס - הוא שעור מרחק גוף הירח מן הארץ כפי ערך קרבתה לארץ:

מ"ב שנוי אלכסון הוא ההבדל בין מנת מסלול הנכון בעת שמרכז ההקפה בגובה גלגל לבנה ובין אותו המנת בעת שמרכז זה הוא בשפל גלגל לבנה:

מ"ג מנת המחובר - הוא כשתכפל חלק היחוס עם שנוי אלכסון - ותחבר היוצא מהכפילה למנת ירח הפשוט: היוצא הוא מנת ירח המחובר ממקום ירח האמצע - ואם יתר מק"ף תוסיף על מקום ירח האמצע והיוצא הוא מעלות מקום ירח אמתי:

מ"ד גובה ירח אמתי ממעל לאופק הוא הקשת כשנמשוך רביע עגול מנקודת נכח הראש ועובר על גוף הירח ומגיע עד האופק: הקשת הנאחז בין גוף הירח ובין האופק גובה הירח האמתי:

מ"ה גובה הירח הנראה - הוא כשתביט ממצבך על הארץ לגוף הירח וידומה לך כאלו הירח נמוך ממקומו האמתי אותה הנקודה שידומה לך ששם זהו מקומו הנראה - וקשת הבדל שבין מקומו האמתי והנראה הוא שנוי מראה בגובה:

מ"ו רוחב הירח האמתי הוא הקשת אשר אם תמשוך רביע עגול היוצא מקוטב המזלות הצפוני ועובר על גוף הירח: ומגיע עד המזלות אותו הקשת הנאחז בין גוף הירח ובין נקודה במזלות ששם מגיע רביע עגול זה הוא רוחב ירח אמתי - והנקודה במזלות ששם מגיע רביע עגול זה הוא מקום רוחב ירח האמתי:

מ"ז רחב ירח הנראה הוא הקשת שאם תמשוך רביע עגול האמור העובר על ירח הנראה עד המזלות אותו הקשת הנאחז בין ירח הנראה ובין הנקודה במזלות האמורה הוא רוחב ירח הנראה - והנקודה במזלות אשר שם מגיע קשת זה הוא מקום רוחב ירח הנראה: קשת ההבדל בין רוחב ירח האמתי ובין רוחב הירח הנראה נקרא שנוי מראה ברוחב: וקשת ההבדל בין מקום ירח אמתי במזלות ובין מקומו הנראה נקרא שנוי מראה בארך:

מ"ח מסלול רחב הירח - הוא מרחק הירח מראש תלי - ר"ל מהלך הירח מן הראש אל הזנב נקרא מסלול הירח: והרחב אז צפוני - הרצון כשהלבנה פונה צ' מעלות מן הראש אל הזנב אז היא לצפון השמש: ונטיותה מגלגל השמש שהוא רחבה הוא בתכלית גדלו - וכשהירח פונה מן הזנב אל הראש עד צ' מעלות מן הזנב אז היא לדרום גלגל השמש ונטייתה גם כן בתכלית גדלה שהוא חמש מעלות:

מ"ט מעגל הירח הוא הקשת במזלות הנאחז בין מקום ירח הנראה ובין נקודה במזלות ששוקעת באופק הישר עם הירח הנראה:

נ' ארך ראשון - קשת המזלות שבין מקום שמש אמתי ובין מקום ירח אמתי בשעת הראייה הוא

נקרא קשת הראייה: ובעבור שעת הראייה היא תמיד אחר קבוץ אמתי אשר אז הירח למזרח השמש אם כן יהיה אז מקום ירח אמתי יותר ממקום שמש האמתי: ולפי זה אם תגרע מקום שמש אמתי ממקום ירח אמתי נשאר קשת הארך:

נ"א ארך שני הוא שאם תגרע שנוי מראה הארך מארך ראשון הנשאר ארך שני והוא קשת המזלות הנאחז בין מקום ירח הנראה במזלות ובין מקום שמש אמתי ולפי שבשעת ראיית הלבנה בחלק השמימיי המערבי ואם כן מקומה הנראה פחות ממקומה האמתי לפיכך תגרע תמיד שנוי מראה הארך מארך ראשון ויצא ארך שני:

נ"ב ארך שלישי הוא הנשאר כשנגרע מעגל הירח מארך שני:

נ"ג ארך הרביעי הוא קשת המשוה הנאחז בין נקודת המשוה השוקעת עם השמש ובין נקודת המשוה השוקעת עם אותה הנקודה במזלות השוקעת באופק הישר עם ירח הנראה:

נ"ד אופק ישר הוא האופק ההולך דרך קוטבי העולם: ואם כן כל אופק ישר לזה - יוכל להיות אופן חצי היום לאחר - וכן להפך - ואם אינו הולך האופק דרך קוטבי העולם נקרא אופק נוטה:

נ"ה מצעדי המזלות הם מעלות המשוה העולים או שוקעים עם מעלות המזלות באופק ישר - ותדע שמן טלה עד חצי שור המצעדים פחותים הם ממעלות המזלות - ומשם מתרבים המצעדים עד ראש סרטן: שאז המצעדים שוים עם מעלות המזלות - ומסרטן עד חצי אריה המצעדים יתרים ממעלות המזלות - ומשם מתמעטים המצעדים עד מאזנים ששם הם שוים פעם שנית - ומן מאזנים עד חצי עקרב המצעדים פחותים ממעלות המזלות ומשם מתרבים המצעדים עד ראש גדי - ומגדי מתמעטים המצעדים עד טלה ששם הם שוים עוד פעם:

נ"ו עליה ושקיעה ישרה הם המצעדים העולים או שוקעים עם מעלות המזלות באופק הישר:

נ"ז עליה ושקיעה עקומה הם מעלות המשוה העולים או שוקעים עם מעלות המזלות באופק הנוטה:

נ"ח עת הראייה הוא תמיד שליש שעה ר"ל עשרים דקים אחר שקיעת השמש:

הוראה להוצאת המולדות וקביעות ראש חדש בידיעת הארך הראשון וקשת הראייה:

דע השנה שאתה עומד בה באיזה מחזור מהבריאה ובכמה שנים מהמחזור ההוא וקח מלוח המחזורים מחזור שעבר: ומלוח י"ט שנות המחזור קח השנה שעברה וחברם יחד והעולה מחבורם יקרא שרש השנה ההיא - ודע אם השנה ההיא פשוטה או מעוברת: וקח מלוח החדשים שורת החדש שאתה רוצה לדעת קביעתו וחבר עם השרש ההוא והעולה מחבורם יקרא מולד שוה של אותו החדש: אבל אם אתה עומד בראש המחזור לא תקח מאומה מלוח י"ט שנות המחזור רק תקח מלוח המחזורים שורת מחזור שעבר והוא עצמו יהיה לך שרש בשנה ההיא וחבר לו שורת איזה חדש שאתה מבקש מולדו ומחבורם יצא מולד שוה לאותו החדש - אחר כן כתוב מקום המאורות השוה בשתי מקומות האחד לשמש והאחד לירח - והכנס במזלות חק חמה ממעל ללוח תקון השמש או מתחת ללוח כפי אשר יורו המזלות - ובמעלותיו מימין הלוח על ידי מעלות העולות או על ידי היורדות וקח התקון ותכתוב תחת מקום השמש - וכן קח מהלכו המתחלף לשעה וכתוב במקום פנוי - ותוסיף התקון ההוא על מקום שמש השוה או תגרע ממנו כפי אשר יורך הלוח והעולה יקרא מקום שמש אמתי - וכן הכנס במזלות ובמעלות חק הירח ללוח תקון הירח ותקח התקון וכתוב תחת מקום ירח השוה ותוסיף או גרע כהוראת הלוח והעולה יקרא מקום ירח אמתי - וכן קח מהלכו לשעה ותכתוב ממעל למהלך השמש לשעה שכתבת במקום פנוי ותגרע מהלך השמש ממנו והעולה יקרא מהירות הירח בשעה - אחר כן הבט מקום שמש אמתי ומקום ירח אמתי איזה מהם חסר וכתבהו תחת העודף וגרעהו מהעודף והעולה יקרא המרחק או היתרון אם לשמש אם לירח - אחר כן הכנס עם דקי ושניי מהירות הירח ממעל ללוח שעות ודקי המרחק - ועם מעלות ודקי המרחק או היתרון מימין הלוח ההוא וקח הנמצא כנגדם וכתוב תחת מולד השוה תחת השעות והדקים והוסיף על מולר השוה אם המרחק והיתרון לשמש: או תגרע ממולד השוה אם המרחק והיתרון לירח והעולה יקרא מולד אמתי: וצריך לדעת שהשניים הסדורים ממעל לוח תקון שעות ודקי המרחק ס' או ל' לא יותר - וראה שניי מהירות הירח שאתה רוצה להכנס בהם ללוח ההוא ממעל לאיזה מהם קרובים אם לס' אם לל' ועם הקרוב תכנס ללוח הוא: וכן דקי המרחק הסדורים מימין הלוח ההוא מיו"ד ליו"ד דקים: והכנס עם עשרות המרחק או היתרון שבידך ללוח ההוא מימין וקח הנמצא כנגדם וכנגד דקי ושניי המהירות שממעל הלוח ויהיה הנ"ל שמור בידך: ושוב קח את העודף על עשרות המרחק או היתרון שעזבת וכפול אותם ומה שיצא מהכפולה תחבר על מה שלקחת עם העשרות מהלוח השמור בידך ומה שיצא מהחבור כתבהו תחת המולד השוה ותוסיף או תגרע ממולד השוה כאשר יורה אותך המרחק והיתרון למי הוא אם לשמש או לירח כדלעיל והעולה יקרא מולד אמתי: והמולד הזה הוא באופק קירים: ולפי שממחזור רצ"ד עד מחזור ש"ג המחזורים הגדולים שהדפסנו בזה הספר נתחשבו על אופק קירים ובשאר האופקים יעשו כהוראה שאצל מחזורים גדולים: אחר כן תחשוב בכמה שעות ובכמה דקים יצא לך המולד האמתי אחר חצות היום שקודם המולד: וכמה שעות ודקים יש עוד מרגע המולד עד חצות היום שאחר המולד - וזה ככה: הבט בשברי הדקים של מולד האמתי: כמה חסרים מששים וכתוב תחת הקו אותו החסרון: והוסף דק א' על דקי המולד וראה גם הדקים כמה חסרים מששים וכתוב החסרון שבהם תחת הקו כנגד הדקים - והוסף שעה א' על שעות המולד - וראה גם השעות כמה חסרים מהכ"ד וכתוב החסרון ההוא תחת הקו ההוא כנגד השעות - והוסף יום אחד על ימי המולד וכתבם תחת הקו ההוא כנגד ימי המולד - ומה שיצא לך מתחת הקו ההוא מהשעות והדקים ושאר השברים תדע כי כל כך שעות ושברים קדם המולד האמתי מחצות היום ההוא שתחת הקו - ר"ל בין רגע המולד וחצות היום ההוא. - אחר כן הכנס במזלות ובמעלות מקום שמש אמתי בלוח שעות חצי היום וקח מה שתמצא נגד המזלות ונגד המעלות וכתוב תחת השעות והדקים והשברים שתחת הקו וחברם יחד ומה שיצא מחבורם כתוב תחת הקו שתמשוך שנית תחתיהם - והשעות שיצאו לך מן חבורם אפילו אם יותירו על הכ"ד כתבם תחת הקו כנגד השעות כמה שיהיו לא תעשה מהם יום כמנהג קודם המולד: רק הוסף על הימים שבידך יום א' מחוץ וכתוב אותם תחת הקו ההוא אצל השעות ההן ותבין כי הירח בן כל כך שעות לליל היום ההוא אשר כתבת אצל השעות ההן - ואם יראה לך בספק ראיית הירח ללילה הזה מפני מעוט השעות או מחוקות אחרות ותרצה לדעת הארך הראשון וקשת הראייה הנכונה: אזי שוב כתוב שורת השוה במקום אחר - אמנם מקום השוה למאורות כתוב בשני מקומות הא' לשמש והא' לירח: וחק חמה: וחק לבנה: וחק התנין: כלם בשורה אחת זולת עת החבור: ואחר כן תעתיק שורת מולד השוה למקום פנוי ודע כמה שעות יש מהמולד ההוא עד חצי היום שאחר המולד: וכתוב אותן השעות והדקים ותעתיק גם שעות חצי היום שהוצאת למולד האמתי וכתוב תחתם וחברם שניהם יחד ומה שיצא מחבורם הם שעות וחלקי שעה ממולד השוה עד עת הראייה: והוסף על הדקים שליש שעה ר"ל כ' דקים לפסיקת נצוצי החמה בליל הראייה - וכמה שעות ודקים יצאו לך ממולד השוה עד שליש שעה אחר השקיעה - לפי אותן השעות תקח מהלכי המאורות וחקיהם מלוח מהלך המאורות בשעות ומלוח מהלכם בדקים ושניים וכתבם תחת שורת השוה שהעתקת והוסף המהלכים ההם על שורת השוה הנ"ל ומה שיצא הוא מקומם ר"ל מקום המאורות וחקיהם בשעת הראייה - וכל זה המנהג תנהוג בהיות מולד השוה קודם מולד האמתי: שיש עתים שתקדם המולד השוה למולד האמתי עד י"ד שעות: ויש עתים שיתאחר ממולד אמתי עד י"ד שעות ויזדמן להיות המולד השוה בזמן קרוב לעת הראייה: ויזדמן להיותו גם אחר עת הראייה - ובהזדמן להיותו קרוב לעת הראייה ר"ל אחר חצות היום המשל אם יהיה עת הראייה ליל ז' ומולד שוה עלה בידך ו' ד' כ"א ר"ל אחר עבור מחצי יום ו' ארבעה שעות כ"א דקים - אזי צריך לכתוב שעות חצי היום ולתת תחתיו שעות וחלקי שעה של מולד שוה ולגרוע אותם מן שעות חצי היום ומה שיצא מהגרעון ההוא הם שעות וחלקי שעה שעברו ממולד שוה עד עת הראייה ולפיהן לקחת מהלכי המאורות וחקיהן ולהוסיף אותן המהלכים על שורת השוה כדלעיל ויצא מקומם בשעת הראייה: ובהזדמן להיות המולד השוה אחר עת הראייה והמשל היה עת הראייה ליל ז' - ורגע מולד השוה ו' ט' ל' ר"ל אחר עבור מחצי יום ששי ט' שעות ל' דקים - הרי עבר עת הראייה - אזי תגרע מן ו' ט' ל' שעות חצי היום בהוסיף על שעות חצי היום שליש שעה ר"ל כ' דקים לפסיקת נצוצי החמה כדלעיל ומה שישאר אחר הגרעון הם שעות ודקים שיעברו עת הראייה וצריך לקחת לפיהן המהלכים הנ"ל^{^[133]} ולגרוע אותן משורת השוה הנ"ל והיוצא אחר הגרעון הוא מקום המאורות וחקיהם בשעת הראייה אחר כן הכנס עוד במזלות ובמעלות חק חמה שתקנת עם המהלכים ללוח תקון השמש וקח הנמצא כנגד המזלות וכנגד המעלות וכתבהו תחת מקום השמש המתוקן במהלכים: וגרע או הוסף כהוראת הלוח והעולה יקרא מקום שמש אמתי בעת הראייה: וכן הכנס במזלות ובמעלות חק הירח המתוקן במהלכים ללוח תקון הירח וקח התקון הנמצא כנגדם וכתבהו תחת מקום הירח המתוקן במהלכים גם תחת חק התנין המתוקן במהלכים וגרע מהם או הוסף כהוראת הלוח והעולה יקרא מקום ירח אמתי בעת הראייה - ומקום תנין אמתי בעת הראייה: אחר כן תעתיק מקום שמש אמתי אל תחת מקום ירח אמתי וגרעהו ממקום ירח והנשאר יקרא ארך ראשון הנראה מטבור הארץ ר"ל כפי הקו היוצא ממרכז הארץ לא כפי הנראה מעל שטח הארץ: אחר כן תקח חלוף הראות בארך כנגד החדש שאתה עוסק בו וכתוב תחת הארך הראשון וגרע ממנו לעולם והנשאר יקרא ארך שני הנראה מעל שטח הארץ: אחר כן הכנס במזלות ובמעלות חק התנין האמתי בעת הראייה ללוח מרחב הירח ומה שתמצא כנגדם תכתוב במקום פנוי וכתוב אצלו רוחב ראשון אם צפוני תכתוב צפוני ואם דרומי תכתוב דרומי - וכתוב תחתיו חלוף הרוחב כ"ה דקים - ובהיות הרוחב דרומי הוסף עליו החלוף ובהיותו צפוני גרע ממנו החלוף והנשאר יקרא רוחב שני הנראה מעל שטח הארץ: אחר כן הכנס במזלות ומעלות מקום ירח אמתי ללוח נליזת מעגל הירח וראה איזה חשבון יעלה כנגדן ולפי הערך ההוא תקח מרוחב השני וכתבתו תחת הארך השני: ודע אם רוחב ראשון צפוני והירח האמתי במזל ג' או ד' או ה' או ו' או ז' או ח' אז תוסיף הנליזה על ארך שני - ובהיותו דרומי גרע - אבל אם מקום ירח האמתי במזל ט' או י' או י"א או ס'^{^[134]} או א' או ב' אז בהיות רוחב ראשון דרומי הוסף הנליזה על הארך השני ובהיותו צפוני גרע ויצא הארך השלישי:

אחר כן כתוב תחת הארך השלישי את מקום השמש האמתי בשעת הראייה וחברם ועם העולה מחבורם הכנס במזלותיו ובמעלותיו ללוח המצעדים וכתוב הנמצא במקום פנוי ובצדו כתוב מצעדי ירח - עוד שוב שנית הכנס ללוח ההוא במזלות ובמעלות מקום שמש האמתי בשעת הראייה עצמו הנ"ל וכתוב הנמצא תחת מצעדי הירח הנ"ל וכתוב בצדו מצעדי שמש וגרע אותו ממצעדי ירח וגם אם יש דקים קח גם בעדם לפי ערכם - ולפעמים יקרה ויהיו מצעדי שמש יתרים ממצעדי ירח בהיות מזלות מקום שמש י"א ומזלות מקום ירח ס' אזי תוסיף על מעלות מצעדי ירח ש"ס מעלות וגרע ממנו מצעדי שמש והעולה יקרא ארך רביעי ומנת גובה המדינה תקח כהוראת ההג"הה בדף י"ט פ' ל"ב:

וזו הוראה לדעת ארבע תקופות השנה האמתיות אימתי יהיו ובאיזה יום לחדש ובאיזו שעה תפולנה על פי חשבון לוחות ספר אדרת אליהו הנחמד שתקנה ויסדה החכם מוהר"ר יוסף תשבי הקוסדיני בשנת הש"י לפ"ק וזהו לשון החכם הנ"ל:

בידיעת הארבע תקופות השנה - לפי לוחות בעל ספר המצות הנקרא אדרת אליהו נ"ע - דע לך מהלך השמש לשעה בעת המולד כאשר ידעת מלוח תקון השמש - ר"ל במולד חדשי השנה שהם ניסן ותמוז ותשרי וטבת: ואחר כן דע באותו עת המולד השמש באיזו מזל הוא אם קודם התקופה ההיא או אחר התקופה: ר"ל קודם בוא השמש בראש המזל ההוא או אחר בוא השמש בראש המזל ההוא מהארבע מזלות המרובעות שהם: טלה סרטן מאזנים גדי: ואם יהיה המולד קודם תחשוב ממקום מהלך השמש לשעה שבידך שבתוך הלוח ומטה עד שיספיק לך ביאת השמש בראש המזל ההוא ר"ל שתחבר זה הסך במקום השמש ויצא מקום השמש בראש המזל ההוא ואם יהיה המולד אחר התקופה תחשוב בהפך בצד מעלה בשעור מהלך השמש בראש המזל: והכלל שתוסיף זה הסך שבידך על מקום השמש או תגרעהו ממנו באופן שישאר מקום השמש אם ס' ס' ס' ס' או ג' ס' ס' ס' או ו' ס' ס' ס' או ט' ס' ס' ס' ואחר כן תחשוב כמה שעות לקחת ובכל כ"ד שעות תעשה יום ותעשה ימים שעות ראשונים שניים - וכמה זמן שיהיה הוא בין התקופה והמולד: ואם הוא קודם המולד הנה כך ימים שעות ראשונים שניים תהיה התקופה קודם המולד: ואם הוא אחר המולד הנה כך ימים שעות ראשונים שניים תהיה התקופה אחר המולד ואם הוא אחר המולד תוסיפם על המולד האמצעי והעולה הוא עת התקופה האמתי - המשל בראש חדש ניסן דשנת הש"י השמש בעת המולד האמצעי אז במזל טלה ז' מעלות נ"ד ראשונים ז' שניים ומהלך השמש לשעה אז הוא ב' כ"ח תלך לצד מעלה לכל שעה ושעה עד שיהיו בידך סך ז' מעלות נ"ד ראשונים ז' שניים - ועלה זה הסך בקצ"ב שעות ט"ו ראשונים שהם ח' ימים ד' שעות ט"ו ראשונים - חסרם מעת המולד האמצעי שהוא ב' י"ב י"ט נ"ו נשארו א' ח' ד' נ"ו אם כן עלה שעור התקופה הוא ביום ראשון שמונה שעות ארבעה ראשונים ששה וחמשים שניים אחר חצי היום וזהו צורת המשל הזה שתקן החכם הנ"ל לדעת תקופת טלה בחדש ניסן דשנת הש"י לפ"ק:

וזה מעשה הלוחות

[הגהה זו שייכת ללוח הקודם בכותרת "ובי"ט שנות המחזור":] אשר אי אפשר היה לחלק זה הסך מועט לשס"ה יום ושאר השברים גם אי אפשר לצרפו לשנים במשך י"ט שנות המחזור יען שרובם שנות לבנה וזה החסרון בשנה שמשית לכן הוצרכנו להמתין עד מחזור שלם ונתקבץ זה החסרון אז לכ"ב שניים י"ג שלישיים מ"ט רביעיים ט"ו חמשיים ל"ב ששיים י"ז שביעיים ל' שמיניים והוספנו על מהלך השמש במחזור שלם בשם תשלום הש"ס ובדרך זה עשינו גם לחק חמה: ולחק לבנה: ולחק התנין: הוספנו תשלום הש"ס כמו שעיני הקורא תחזינה מישרים בסוף י"ט שנות המחזור: וכבר נתקן החשבון בזה לכל ימות העולם:

הרוצה לעשות לו מחזורים מלוח זה יעתיק לו מקודם שורת המאות מחזורים - ויעתיק תתתיו שורת העשרות ממחזורים - ועוד יעתיק תחתיו שורת האחדים ויחברם והיוצא מהחבור יהיה מחזור המבוקש: המשל רצינו לתקן רצ"ד מחזורים: לקחנו מלוח זה שורת ר' מחזורים גם שורת צ' מחזורים גם שורת ד' מחזורים: וחברנו הכל ויצא לנו שורת רצ"ד מחזורים - עוד חברנו עליו שורת מחזור א' שהוא ב' י"ו ל"ג כ' ב' ויצא לנו שורת מחזור רצ"ה וכן עוד עשינו עד ש"ג מחזורים וכן אם הרוצה יתן הב' י"ו ל"ג ג' כ' על שורת ש"ג ויצא שורת ש"ד וכן לעולם ועוד לא אכחד שאלו המחזורים בכל העולם שוים - ואם ירצה כל איש לתקן לפי אופקו יגרע או יוסיף על מחזור שבימיו שעוד מרחק אופקו מאופק טרשקו ויתוקנו בכל ימי המחזור ההוא כל המולדות והנגודים והתקופות שיוציא עם המחזור ההוא ויהיו על פי מרחב אופקו - המשל מרחק אופק קירים מאופק טרשקו כ"ה מעלות ל' דקים - שהוא שעה א' מ"ב דקים: ר"ל ט"ו מעלות שעה א' - נשארו עד כ"ה מעלות יו"ד וחצי שהם שני שלישי שעה וב' דקים - אמנם בעל אור הלבנה הורה המרחק בין טרשקו לקירים רק שעה אחת להוסיף על המחזור ועל פיו גם אנחנו הוספנו על מחזור רצ"ד ויתוקנו כלל חמחזורים הבאים אחריו ויהיו כל המולדות באפק קירים: ובירושלם צריך להוסיף על מולדות קירים י"ו דקים - ובמצרים יו"ד דקים - ובדמשק ח' דקים: אבל בקוסדינא צריך לגרוע כ"ד דקים - ובהעליץ ולוצקא לגרוע מ"ו דקים - ובליטא לגרוע מ' דקים: כהוראת בעל אור הלבנה בהוראתו ללקות השמשי בלוחותיו המודפסות:

וכשישתלמו אלו הש"ג מחזורים תוסיף שורת מחזור אחד שהוא ב' י"ו ל"ג ג' כ' על שורת מחזור ש"ג ויצא לך מחזור ש"ד וכן לעולם: ולא תצטרך להוסיף עוד שעה אחת על המחזור בעבור האופק כי כבר נתקן ממחזור רצ"ד והתקון ההוא יספיק לעולם באפק קירים:

#I:23 הפרק העשרים ושלשה

בידיעת המולד האמצעי ומקומות המאורות והחקים האמצעיים: קח המספרים שכנגד השנה שאתה בה^{^[135]} מעת המולד ומקום המאורות וחק השמש וחק הירח וחק התנין - עוד קח המספרים שכנגד החדש הדרוש^{^[136]} ותכתבם ותמשוך קו תחת השורות שכתבת כל מין עם מינו - וחבר מין עם מינו כמו שידעת ותעשה הסך למטה ומה שיצא הוא עת המולד האמצעי ומקום המאורות וחק השמש והירח והתנין האמצעית בעת ההיא:

#I:24 הפרק העשרים וארבעה

בידיעת מקום המאורות האמתי בעת המולד האמצעי כבר ביארתי לך שכונת חכמי התכונה במקום הכוכב האמתי בגלגל המזלות הוא המקום אשר יגבילהו הקו היוצא ממרכז הארץ והולך במקום הכוכב בגלגלו - והולך על יושר עד גלגל המזלות ומקומו האמצעי היא הקו היוצא ממרכז גלגל הכוכב והולך עד מקום הכוכב והולך עד גלגל המזלות: והנה בהיותו בגובה רומו או בשפל רומו יהיו השני קוים אחד וירכב זה על זה אמנם בהיותו במרחקו הבינוני שהוא בין גובה הרום ושפל הרום יתחתכו השני קוים ההם ויהיה חלוף בין מקומו האמצעי למקומו האמתי - ולכן כפי מרחקו מגובה רומו והוא הנקרא חק הכוכב יהיה חלופו בין האמצעי והאמתי - ומצאו החלוף הגדול בשמש מעלה אחת וחמשים ותשעה ראשונים ועשרה שניים הם א' נ"ט י' ובירח חמש מעלות וארבעים ותשעה שניים הם חמשה ō ארבעים ותשעה - והנה בהיות הכוכב הולך מגובה רומו עד שפל רומו צריך לגרוע זה החלוף ממקומו השוה ובהיות הכוכב הולך משפל רומו לגובה רומו צריך להוסיפו על מהלכו השוה: לכן אמרו חכמי התכונה שכשיהיה החק מאחד עד מאה ושמונים צריך לגרוע החלוף ממקומו האמצעי וכשיהיה מק"פ מעלה עד ש"ס צריך להוסיפו על מקומו האמצעי: ומה שיהיה אחר התוספת והגרעון הוא מקום הכוכב האמתי בגלגל המזלות וסך זה החלוף בכל מעלה ומעלה בגלגל כבר ביארו החכם בטלמיוס בספרו באלמגשטי במופת חותך - והנה לפי זה יתחייב שיהיה הכוכב פעם ממהר ופעם מאחר ובהיותו מאחר במהלכו יחסר מהלכו ממהלכו השוה ובהיותו ממהר ממהלכו יוסיף מהלכו על מהלכו השוה - ולכן ראינו לכתוב החלוף הזה בכל מעלה ומעלה בגלגל ובצדו נכתוב מהלכו המתחלף בשעה - וכשתרצה לדעת מקום המאורות האמתי הכנס בלוח תקון השמש בחק השמש במזלות ברוחב הלוח למעלה או למטה במקום שתמצא המזל ההוא של חק השמש ובמעלות באורך הלוח ובמקום אשר יפגשו שתי השורות בתקון השמש הוא תקון החלוף והוסיפהו על מקום המאורות בעת המולד אם כתוב בלוח הוסף או תגרעהו ממנו אם כתוב בו גרע והכלל אם החק הוא מō מזלות עד ששה תגר ומששה עד ō תוסיף ומה שיהיה אחר התוספת והגרעון הוא מקום השמש האמתי בגלגל המזלות בעת ההיא - וכן בירח הכנס בחק הירח בלוח תקון הירח במזלות ברוחב הלוח למעלה או למטה במקום שתמצאהו - ובמעלות באורך הלוח ובמקום אשר יפגשו שתי השורות בתקון הירח הוא תקון החלוף בירח והוסיפהו על מקום המאורות אם כתוב בלוח הוסף או תגרעהו ממנו אם כתוב בלוח גרע: והכלל אם החק מō עד ששה תגרע ומששה עד ō תוסיף ומה שיהיה אחר התוספת והגרעון הוא מקום הירח האמתי בעת המולד האמצעי - וכשתרצה לדעת מהלכם המתחלף בשעה הכנס בחק השמש והירח במזלות ברחב למעלה או למטה ובמעלות באורך הלוח ובמקום שיפגשו השורות הוא מהלכם המתחלף בשעה: וכן הוא ציור הלוחות:

#I:25 הפרק העשרים וחמשה

בידיעת מקום החבור האמתי ומקום חק תנין האמתי - כשתרצה זה דע היתרון שיש בין מקום השמש האמתי ובין מקום הירח האמתי - וזה כשתגרע הפחות מן היתר ומה שישאר הוא היתרון וחלקהו לי"ב חלקים והחלק האחד תכתבהו במקום אחד ותכתוב עליו חלק מי"ב: אחר כן תחבר חלק מי"ב עם היתרון הנזכר ומה שיעלה נקרא יושר הירח: אחר כן תראה אם השמש הלך יותר מן הירח דע שהמולד עדיין לא נהיה ולכן תוסיף חלק מי"ב על מקום השמש ויושר הירח על מקום הירח ואז יהיו המאורות במקום אחד^{^[137]} - אמנם אם הירח הלכה יותר מהשמש דע שהמולד נהיה ונתחבר הירח עם השמש ועבר ממנו ולכן ראוי לגרוע חלק מי"ב ממקום השמש ויושר הירח ממקום הירח ואז יהיו המאורות במקום אחד והמקום ההוא הוא מקום המאורות האמתי בעת המולד האמתי - אחר כן תראה היתרון שיש בין מקום החבור במולד האמצעי ובין מקום החבור במולד האמתי והוסיפהו על מקום חק תנין השוה אם מקום המאורות האמתי יותר ממקומם השוה או תגרעהו ממנו אם מקומם השוה יתר ממקומם האמתי ומה שיהיה אחר התוספת והגרעון הוא הנקרא תנין מתוקן - וכדי להקל למחשב עשינו לוח נקרא לוח המרחק וחצי שתותו שתכנס בו עם היתרון במעלות ודקים ובצדו כתוב המספר הראוי לירח הנקרא יושר הירח והמספר הראוי לשמש שהוא החלק מי"ב והוסיפם על מקומם אם השמש לפנים או תגרעם מהם אם הירח לפנים:

#I:26 הפרק העשרים וששה

בידיעת עת המולד האמתי: כשתרצה זה דע המרחק שיש בין השמש והירח במקומם האמתי וזה כשתגרע הפחות מן היתר כמו שידעת: אחר כן תגרע מהלך השמש המתחלף לשעה ממהלך הירח המתחלף לשעה והנשאר יקרא מהירות הירח - והטעם שהירח ממהר זה הסך בשעה אחת יותר מהשמש - אחר כן חלק המרחק שבין השמש והירח על מהירות הירח הנזכר ומה שיצא הם שעות וחלקי שעה הוסיפם על זמן המולד האמצעי אם השמש לפנים מן הירח מפני שהמולד האמתי עדיין לא נהיה: או תגרעם מזמן המולד האמצעי אם הירח לפנים מן השמש מפני שהמולד כבר נהיה ומה שיהיה אחר התוספת והגרעון הוא זמן המולד האמתי - וכדי להקל למחשב עשינו לוח נקרא לוח תקון שעות המרחק וכתבנו באורך הלוח מעלות המרחק ושבריו - וברוחב הלוח מלמעלה שברי מהירות הירח לשעה ובמקום שיפגשו שתי השורות בתוך הלוח הם שעות המרחק ושבריהן והוסיפם או תגרעם מזמן המולד האמצעי לפי התנאים שהקדמנו ומה שיעלה הוא זמן המולד האמתי - ומפני שתכלית המרחק שאפשר שיהיה בין האמצעי והאמתי הוא שבעה מעלות בקרוב וזה כשיהיה הכוכב האחד להוסיף והאחד לגרוע לכן עשיתי^{^[138]} אורך הלוח עד שבעה מעלות:

#I:27 הפרק העשרים ושבעה

בהתחלת היום ושעות חצאי היום: דע שהתחלת היום לפי זה החשבון היא מחצי היום וסופו בחצי היום של מחר: והמשל כשיצא לנו בחשבוננו שמולד פלוני הוא ביום פלוני בד' שעות הוא בד' שעות מחצי היום ההוא וכשתרצה לדעת בכמה שעות יהיה מהבקר שהוא עת הזריחה צריך להוסיף עליו שעות חצי היום ההוא ומה שיעלה הוא חשבון השעות מהבקר וכשיצא לנו שמולד פלוני הוא ביום פלוני בי' שעות ממנו צריך לגרוע שעות חצי היום משעות הי' ומה שישאר הוא מתחלת^{^[139]} הלילה ולכן ראוי לנו לדעת שעות חצי היום באופק קוסדינא וממה שצריך שתדעהו שחצאי היום מתחלפים כפי מקום ומקום לפי חלופם ברוחב שהוא מצפון לדרום - אמנם המקומות ששוים ברוחב ואף על פי שיתחלפו באורך שהוא ממערב למזרח חצאי יומיהם שוים - לבד שהם מתחלפים בעת הזריחה כי המקום המזרחי יקדם זריחתו מהמקום המערבי כפי שיעור מרחק האחד מן האחר - ואמרו חכמי התכונה שהאורך הוא ממערב למזרח והתחלתו הוא ממערב ומעלות הגלגל שבין מזרח ומערב הם מאה ושמונים ומפני שהשעות אשר ממזרח למערב בהיות השמש בשני השווים והוא באופן המישור הם שנים עשר^{^[140]} הנה כשנחלק המאה שמונים על שנים עשר יצא כל חלק חמשה עשר מעלות ולכן בהיות כפת הארץ ממזרח למערב ק"פ מעלות כנגד ק"פ מעלות הגלגל יתחייב כשיקדם מקום אחד חמשה עשר מעלות שיזרח במקום ההוא קודם שעה אחת ואם שלשים שתי^{^[141]} שעות וכן הכל ולפי זה הערך תקדם ותתאחר הזריחה והשקיעה במקומות:

#I:28 הפרק השמונה ועשרים

בידיעת עת המולד אם הוא ביום או בלילה וכמה הוא רחוק מהערב שתרצה לדעת בו אם תראה הלבנה או לא תראה: כשתרצה זה דע שעות חצי היום עם מקום השמש האמתי במזלות ובמעלות בלוח שעות חצי היום שהקדמנו וכפלם ויהיה כלל שעות היום חסרם מכ"ד והנשאר הם שעות הלילה ותגרע שעות חצי היום משעות המולד אם הם יתרים מהם ומה שישאר הם מתחלת הלילה ואם יותירו עוד משעות הלילה תגרע שעות הלילה ומה שישאר הם שעות מתחלת היום ועם זה תוכל לדעת כמה שעות רחוק המולד מהשקיעה - וכשתרצה לדעת כמה שעות רחוק המולד מתחלת הערב השלישי שהוא התחלת היום לפי דתינו אנו בעלי מקרא תוסיף על שעות המרחק מהשקיעה נשף הלילה שהוא הזמן מתחלת השקיעה עד תחלת הערב השלישי ומה שיצא הוא מרחק המולד מתחלת הערב השלישי - וממה שצריך שתדעהו שנשף הלילה מתחלף בכל ימי השנה ויתחלף גם כן לפי האקלימים ברוחב אמנם כל שתי נקודות שוות משני ההפוכין נשפיהם שוים: והנה לוחות בנשפי הלילות כשיהיה השמש בראש מזל ומזל והם שעות ומעלות בחשבון ט"ו מעלות בשעה - ואם תרצה לעשות מהמעלות דקי שעה מששים בשעה תכה המעלות ההם בארבעה ומה שיצא הם ראשונים מששים בשעה: ותדע שכשתרצה לדעת נשף הלילה בהיות השמש באמצע המזלות תעשה הערך בין הקודם והמתאחר אם להוסיף להוסיף ואם לגרוע לגרוע וכן גם כן כשתרצה לדעת במרחבים שהם בין המרחבים שכתבתי:

#I:29 הפרק העשרים ותשעה

בידיעת החדש אשר ראוי לחקור בו אם יראה הירח או לא יראה: דע שחכמי התכונה נחלקו בחשבון קשת הראייה וכל אחד מהם הפליג בספרו כפי דעתו לאמת מאמריו אמנם החשובים שבהם והם מבני ישראל הם החכם ר' אברהם ב"ע ז"ל והחכם ר' משה המימוני ונזכיר דעותיהם ואם הם מועתקים אליהם מספרי חכמי ישמעאל - ונאמר שהחכם ר' משה המימוני ז"ל אמר בספר זמנים שכשתהיה קשת הראייה במעלות ישרות בין השמש והירח תשע מעלות או פחות אי אפשר שיראה הירח - וכשתהיה קשת הראייה יותר מחמש עשרה מעלות על כל פנים יראה הירח וזה באופק ירושלים עיר הקדש ובכל סביבותיו מהלך ששה או שבעה ימים - והנה לפי דעתו כשיהיה בין המולד ועת הראייה חמשה עשר שעות וחצי או פחות מאלה אי אפשר שיראה הירח - ובהיות בין המולד ועת הראייה שבעה ועשרים שעות או יותר על כל פנים יראה - והזמן שבין אלה הקצוות שזכרנו אפשר שיראה ואפשר שלא יראה: וראב"ע אמר דרך כללי בכל מקום ומקום כמו שאמר וכל זה עשה בלוח ארצך ואמר סך ידוע בקשת הראייה הנכונה - אמנם בקשת הראייה במעלות ישרות לא נתן בזה סך ידוע - והיוצא מכח מאמריו באופק קוסדינא וכפי מה שנסינו פעמים רבות בחדשים המסופקים יהיה בין המולד האמתי ועת השקיעה י"א שעות וחצי ויותר מעט ועוד בעד נשף הלילה ב' שעות וחצי פחות מעט שהם בקירוב י"ד שעות עד תחלת הערב השלישי ונראה הירח והעידו בזה אנשים רבים גם יון אחד תוכן העיד בזה^{^[142]} והיו אנשי הזמן מקשים ואומרים כי איך^{^[143]} אפשר לעולם שיראה הירח בי"ד שעות מהמולד עד שיהיה המרחק בין השמש והירח במעלות ישרות ה' מעלות וי' ראשונים ויותר מעט בקירוב והמימוני אמר שכשתהיה קשת הראייה ט' מעלות או פחות אי אפשר שיראה ולא ידעו שהירח פעם ממהר במהלכו ופעם מאחר ועוד שזה הסך הוא באופק ירושלם שרחבה ל"ג מעלות ורוחב קוסדינא מ"א וחצי בקרוב וכל^{^[144]} עוד שהמקומות מעמיקות בצפון בקשת קטנה שתהיה בין השמש והירח אפשר שיראה הירח מפני שהמצעדים מתחלפים כפי המקומות וארוכי העליה והשקיעה יתארכו וקצרי העליה והשקיעה יתקצרו כל עוד שמעמיקים בצפון: והחכם המימוני דייק בזה באמרו באופק ירושלם וכל המקומות סביב ששה או ז' ימים עוד היו חושבים קשת הראייה עד עת השקיעה והיו חושבים שעת הבקשה והקדוש הוא עת השקיעה ולא ידעו דעת חכמינו שתחלת היום הוא מתחלת הערב השלישי והראתי להם זה הפסק בספרי החכמים והודו בזה:

סוף דבר בהיות בין המולד והשקיעה יותר מי"א שעות וחצי עד כ"ה שעות וחצי אפשר שיראה ואפשר שלא יראה ובהיות בין המולד והערב השלישי יותר מי"ד שעות פחות ששית שעה עד כ"ז שעות וחצי אפשר שיראה ואפשר שלא יראה ואם יהיה בין המולד ועת הראייה פחות מזה אי אפשר שיראה לעולם באופק קוסדינא ואם יהיה יתר מזה דע שעל כל פנים יראה אם לא יהיה מניעה - והנה לפי זה כשיהיה בין השמש והירח במעלות ישרות שמונה מעלות ועשרה ראשונים לא יראה וכל שכן פחות מאלה וכשתהיה ביניהם במעלות ישרות י"ד מעלות על כל פנים יראה וכל שכן יותר:

#I:30 הפרק השלשים^{^[145]}

בידיעת מקום השמש והירח בעת הראייה וקשת הראייה במעלות ישרות הנקרא אורך ראשון ומרחב הירח בעת ההיא - כשתרצה זה דע כמה שעות וחלקי שעה הם בין עת המולד האמצעי ועת הראייה וקח לכל שעה מ' ראשונים ולכל ראשון מ' שניים והעולה הוסיפנו על מקום חק הירח ומה שיעלה הוא חק הירח מתוקן בעת הראייה - אחר כן דע כמה שעות יש בין עת המולד האמתי ועת הראייה גם מקום המאורות האמתי בעת המוד האמתי: אחר כן הכנס בחק הירח בלוח תקון הירח במזלות מלמעלה ועם המעלות מצד הימין וקח מהלך הירח המתחלף בשעה וערוך אותו בשעות והראשונים שיש בין המולד האמתי ועת הראייה ומה שיעלה הוסיפנו על מקום המאורות האמתי ומה שיעלה הוא מקום הירח האמתי בעת הראייה: עוד הכנס בחק השמש במזלות ובמעלות וקח הנמצא שם ממהלך השמש המתחלף בשעה וערוך אותו בשעות והראשונים שיש בין המולד האמתי ועת הראייה ומה שיעלה הוסיפנו על מקום המאורות ומה שיעלה הוא מקום השמש בעת הראייה ומה שהוספת במקום המאורות ממהלך הירח המתחלף הוסיפנו גם כן בחק תנין ועוד ג' ראשונים ומה שיעלה הוא חק תנין מתוקן בעת הראייה - אחר כן תגרע מקום השמש האמתי ממקום הירח האמתי והנשאר יקרא קשת הראייה במעלות ישרות ונקרא גם כן האורך הראשון: וכשתרצה לדעת מרחב הירח בעת ההיא הכנס בחק תנין המתוקן בעת הראייה בלוח מרחב הירח במזלות מלמעלה ובמעלות מצד הימין ומה שתמצא שמה בתוך הלוח הוא מרחב הירח בעת ההיא מגלגל המזלות:

#I:31 הפרק השלשים ואחד

בדברים שצריך שיהיו ידועים אצל המחשב קשת הראייה: תחלה לדעת חלוף הלבנה הנראה באורך וברוחב: ונליזת מעגל הירח ומצעדי המזלות בשקיעה: ולדעת חלוף הירח הנראה באורך וברוחב: דע שחכמי התכונה אמרו שיש לירח חלוף בראות באורך וברוחב כי מקומו האמתי אינו מקומו הנראה וזה יודע בלקות השמש כי רגע אמצע לקות השמש הוא ברגע המולד הנראה ואינו ברגע המולד האמתי אמנם יתקדם ויתאחר כי אם יהיה המולד האמתי קודם חצי השמים יקדם המולד הנראה על המולד האמתי: ואם יהיה אחר חצי השמים יתאחר המולד הנראה מהמולד האמתי - מפני שהקו המגביל המולד האמתי הוא יוצא ממרכז הארץ והקו המגביל המולד הנראה הוא יוצא מעל שטח הארץ ויתחתכו הקוים ויגיע בשני מקומות מתחלפים וזהו החלוף הנראה ויקרה באורך וברוחב אמנם חלוף האורך לעולם מוסיפים אותו על האמתי בהיותו קודם חצי השמים וגורעים אותו אחר היותו בחצי השמים: ומפני שעת הראייה הוא אחר חצי השמים לעולם - לכן לעולם גורעים חלוף האורך מהאמתי: אמנם חלוף הרוחב יתחלף גם כן בהיות הירח צפוני או דרומי כי בהיות הרוחב צפוני צריך לגרוע חלוף הרוחב מרוחב הירח ואם יהיה רוחב ירח דרומי צריך להוסיף חלוף הרוחב על רוחב הירח^{^[146]} ומה שיהיה הרוחב אחר התוספת והגרעון יקרא רוחב נראה והסבה בזה היא מפני שאנו משוכני פאת צפון:

חלוף הראות בארך לדעת בעל אור הלבנה: בניסן ששים דקים: באייר נ"ה דקים: בסיון נ"א דקים: בתמוז מ"ח דקים: באב מ"ה דקים: באלול מ' דקים: בתשרי ל"ה דקים: בחשון מ' דקים: בכסלו מ"ה דקים: בטבת מ"ח דקים: בשבט נ"ב דקים: באדר נ"ה דקים: זה החלוף לעולם לגרוע מארך ראשון ויצא ארך שני הנראה מעל שטח הארץ:

חלוף הראות ברוחב לעולם לקחת כ"ה או ל' דקים ולכתוב תחת הרוחב הראשון - ובהיות הרוחב דרומי להוסיף החלוף על הרוחב הראשון - ובהיותו צפוני לגרוע החלוף ממנו ויצא הרוחב השני הנראה מעל שטח הארץ - ואל תחוש להפרש האופקים כי לא תצא הטעות לעולם יותר מדק אחד בשרות הירח - בקחתך החלופים האלו בזו הדרך:

ולדעת מצעדי המזלות בשקיעה - דע שחכמי התכונה אמרו שהחלק העולה או השוקע באופק מגלגל המזלות יעלה או ישקע עמו חלק מגלגל משוה היום אם מוסיף עליו או יגרע ממנו והנה מזל טלה במשל ישקע עמו ממשוה היום ל"ח ט' והוא מוסיף עליו - ומזל בתולה ישקע עמו ממשוה היום^{^[147]} כ"ו מ"ג והוא גורע ממנו וכן גם כן בעליות יתחלפו וזה החלוף אינו שוה בכל המקומות אמנם יתחלפו כפי חלוף האופקים: והמעיין בספרי התכונה יבין זה אמנם כונתנו הנה היא באופק קוסדינא לדעת בה שקיעת המזלות:

וממה שצריך שתדעהו שכשיהיה הירח מרחב מאופן המזלות יקרה לו עוד שנוי אחר באורך - וזהו הנקרא בפי חכמי התכונה נליזת מעגל - והטעם שהירח נלוז מעט במעגלו - אמנם החכמים הראשונים כגון בטלמיאוס וחבריו מחכמי יון לא הרגישו ולא זכרו זאת הנליזה אמנם האחרונים מהם והם מחכמי ישמעאל אמרו שהירח נלוז מעט במעגלו לצפון ולדרום והטעם שהירח הוא סובב על חגורה אחרת זולתי חגורת מעגלו וזה הרגישו אותו בכלים שהיו משתמשים בהם ומצאו סוף הנליזה זאת ורבויה כשיהיה הירח במזל טלה או במזל מאזנים וכשיהיה במזל סרטן וגדי אין לו נליזה כלל - והחכם ראב"ע ז"ל בהיותו רודף אחרי הראשונים לא זכר זאת הנליזה - אמנם החכם המימוני ז"ל זכרה בספרו להיותו אחרון וראה ספרי האחרונים:

והנה בהיות מרחב הירח צפוני תגרע הנליזה הזאת מן קשת המרחק ובהיותו דרומי תוסיף הנליזה הזאת על קשת [המרחק] ^{^[148]}:^{^[149]}

בעל אור הלבנה כתב ז"ל המצאתי דרך נקלה לדעת מצעדי שקיעה באופקים הנזכרים מטה בשני החדשים שהם תשרי וניסן: באפק ירושלים תוב"ב בחדש ניסן צריך לקחת כמספר מעלות הארך השלישי כל כך פעמים שבעים דקים ולעשות מהם מעלות - ומה שיצא הוא ארך רביעי ובתשרי צריך לקחת כל כך פעמים ארבעים דקים: באפק מצרים בניסן ששים וששה דקים: ובתשרי חמשים דקים: באופק דמשק בניסן ע"ד דקים ובתשרי ל"ו דקים: באפק קוסדינא בניסן ע"ח דקים ובתשרי ל"ב דקים: באפק קירים בניסן שמונים דקים ובתשרי ל' דקים: באפק העליץ ולוצקא בניסן פ"ד דקים ובתשרי י"ז דקים: באפק ליטא בניסן שמונים ושבעה דקים ובתשרי ט"ו דקים:

והלקוח והמקבץ יקרא ארך רביעי:

#I:32 הפרק השלשים ושנים

לדעת אם יראה הירח או לא יראה: דע לך תחלה האורך הראשון כפי מה שזכרנו וזה כשתגרע מקום השמש ממקום הירח ואם האורך הראשון הוא בין שמונה מעלות ועשרה ראשונים עד ארבע עשרה מעלות ראוי לחקור בו ודע מקום הירח באי זה מזל הוא והכנס בו בלוח חלוף האורך באופק קוסדינא וקח הנמצא שמה בצד המזל ההוא והם ראשונים מששים במעלה אחת ותגרעם מהאורך הראשון לעולם והנשאר יקרא אורך שני - אחר כן דע לך רוחב הירח כמה הוא מלוח מרחב הירח ודע אם הוא צפוני או דרומי ותכתבהו לחוד והוא הנקרא רחב ראשון: אחר כן הכנס במזל הירח בלוח חלוף רוחב הירח^{^[150]} וקח הנמצא שמה בצדו מחלוף הרוחב - אחר כן תראה ואם^{^[151]} רוחב הירח צפוני תגרע חלוף הרוחב ממרחב הירח הראשון ואם הוא דרומי תוסיף חלוף הרוחב על הרוחב הראשון^{^[152]} ומה שיהיה הרוחב אחר שתוסיף עליו או תגרע ממנו יקרא רוחב שני ותכתבהו לחוד בשמו: אחר כן הכנס בלוח נליזות^{^[153]} מעגל הירח במקום הירח במזלות מלמעלה ובמעלות מצד הימין וראה מה שכתוב שמה מחלקי הערך אם שלישיתו תקח שלישית הרוחב השני ואם רביעיתו תקח רביעית הרוחב השני ואם חלק מי"ב תקח חלק מי"ב ואם חלק מכ"ד תקח חלק מכ"ד:^{^[154]} וקח החלק ההוא שתקח מהרוחב השני ותכתבתו לחוד ותכתוב עליו מעגל הירח: אחר כן תראה אם רוחב הירח צפוני תגרע מעגל הירח מהאורך השני ואם רוחב הירח דרומי תוסיף מעגל הירח על האורך השני ומה שיהיה האורך השני אחר שתוסיף עליו או תגרע ממנו תכתבהו לחוד ותכתוב עליו אורך שלישי - ואם לא תמצא בלוח נליזות^{^[155]} מעגל הירח דבר כגון סרטן וגדי לא תקח מן הרוחב השני דבר ויהיה האורך השני הוא בעצמו האורך השלישי - אחר כן הכנס במקום השמש בלוח מצעדי המזלות בשקיעה במזלות מלמעלה ובמעלות מהימין וקח המצעדים וכתבם לחוד - אחר כן תוסיף האורך השלישי על מקום השמש ומה שיעלה הכנס בו בלוח מצעדי המזלות הנזכר ומה שתמצא מהמצעדים תכתבם יחד עם מצעדי השמש כל מין עם מינו ותגרע הפחות מן היתר ומה שישאר הוא הנקרא אורך רביעי ותכתבהו לחוד בשמו - אחר כן דע לך רוחב הירח הראשון וקח ממנו שני שלישיותיו לעולם ותכתבהו לחוד ונקרא מנת גובה המדינה ואם יהיה רוחב הירח צפוני תוסיף מנת גובה המדינה על האורך הרביעי ואם רוחב הירח דרומי תגרע מנת גובה המדינה מהאורך הרביעי ומה שיהיה האורך הרביעי אחר שתוסיף עליו או תגרע ממנו תכתבהו לחוד ויקרא קשת הראייה:

הגה"ה מנת גובה המדינה - לדעת בעל אור הלבנה כפי הפרש האופקים - בירושלם תוב"ב צריך לקחת לכל מעלה אחת ממעלות הרחב הראשון ארבעים דקים - ובמצרים ל"ו דקים - ובדמשק מ"ב דקים - ובקוסדינא חמשים ושמונה דקים - ובקירים ששים וחמשה דקים - ובהעליץ ובלוצקא פ"ד דקים - ובליטא תשעים ואחד דקים - והמקובץ לכתוב תחת ארך הרביעי - ואם הרוחב הראשון צפוני להוסיף מנת גובה המדינה על ארך הרביעי: ואם דרומי לגרעו ויצא קשת הראייה הנכונה: וכמה מעלות יהיה קשת הראייה כל כך פעמים תחשוב ד' דקים ומהמקובץ תדע כמה דקים יהיה שרות הירח בליל הראייה: וחבר קשת הראייה עם האורך הראשון ומה שיצא הם קצי הראייה - ואם יגיעו הקצין לי"ג מעלות לקדש: ואם לא יגיעו להעביר הקדוש ללילה השנית: ע"כ הגה"ה:

וממה שצריך שתדעהו שהחכם המימוני הלך אחרי זאת הדעת אמנם הראב"ע לא זכר מחלוף האורך וחלוף הרוחב גם לא הזכיר נליזת מעגל אמנם אמר שכשיהיה לירח מרחב צריך לקחת לעולם שני שלישיותיו לגרעו או להוסיפו כפי התנאים הנזכרים - אמנם מה שיראה לי הוא כי צריך לקחת שני שלישי הרוחב הראשון אם יהיה לירח נליזת מעגל כי כבר נתחשב בו חלוף הראות ברוחב אמנם אם לא יהיה לירח נליזת מעגל לא נתחשב בו חלוף הראות ברוחב וזה אי אפשר כי על כל פנים לעולם ראוי שיחושב בחשבון קשת הראייה חלוף הראות ברוחב - לכן ראוי הוא אם יהיה לירח נליזת מעגל לקחת שני שלישי הרוחב הראשון מפני שבנליזת המעגל נתקן חלוף הרוחב אמנם אם לא יהיה לירח נליזת מעגל צריך לקחת שני שלישי הרוחב השני אשר בו נתקן חלוף הרוחב - ואמנם נקרא שני שלישי הרוחב מנת גובה המדינה מפני שכשתהיה המעלה מגלגל המזלות שבה הירח באופק ולא יהיה לירח מרחב הירח בעת ההיא הוא כאופק וישקע בשקוע המעלה ההיא: אמנם אם יהיה לירח מרחב צפוני הנה מפני שהאופק הצפוני יורד מצד צפון למטה מאופק קו השוה יתחייב כשישקע מקום הירח במזלות שלא ישקע הירח - וכשיהיה הרוחב דרומי שישקע קודם שקיעת מקומו בגלגל המזלות מפני שהאופק מצד דרום הוא למעלה - ומפני שכשיהיה מקום הירח באופק והוא בצפון הוא גבוה מאופק המדינה ההיא לכן קראוהו חכמי התכונה מנת גובה המדינה: ואחר שתדע קשת הראייה המתוקנת בתנאים שזכרנו דע לך קצי הראייה והם אם תהיה קשת הראיה יתר משמונה מעלות ועשרה ראשונים והאורך הראשון יתר משלשה עשר מעלות וחמשים ראשונים דע שהירח יראה אמנם אם תהיה קשת הראייה פחות מזה והאורך פחות מזה דע שלא יראה - וכן אם תהיה קשת הראייה יתר מעשרה מעלות והאורך הראשון יתר משנים עשר מעלות דע כי הירח יראה ופחות מזה לא יראה - וכן אם תהיה קשת הראייה יתר מאחת עשר מעלות והאורך הראשון יתר מאחת עשר מעלות דע כי הירח יראה - וכן אם תהיה קשת הראייה יתר משנים עשר מעלות והאורך הראשון יתר מעשר מעלות דע כי הירח יראה - וכן אם תהיה קשת הראייה יתר משלשה עשר מעלות וחמשים ראשונים והאורך הראשון יתר משמונה מעלות ועשרה ראשונים דע שהירח יראה באופק קוסדינא שמרחבה מקו השוה מ"א וחצי מעלות - וכן הוא ציור לוח קצי הראייה בקוסדינא:

וממה שצריך שתדעהו שכל החשבונות והתקונים שזכרנו בחשבון קשת הראייה הכל נתבארו בחכמת התכונה בספרי יון וערב בראיות ומופתים אשר אין בהם התנכרות וכפירה והם גנובים אתם מהספרים שחברו חכמי ישראל שהיו בזמן הנביאים ובפרט מבני יששכר ככתוב ומבני יששכר יודעי בינה לעתים (דברי הימים א יב, לג) והגיעו בידיהם בזמן הגלות והעתיקום בלשונם ואחר כן הסתירום ולא הגיעו בידינו:

ואמנם אנחנו בראותנו שהם ע"י ראיות ומופתים אין ראוי לנו לבעוט בהם אמנם נסמוך עליהם ולא נחוש אם חברום חכמי יון או חכמי ישראל:

וממה שצריך שתדעהו עוד שאפשר שיצא לך החשבון שיראה הירח בליל פלוני ולא יראה וזה יהיה לסבות אם מפני עבים שמכסים אותו או מפני אבק ועכירות שיהיה באויר או מפני שהמקום נמוך או מפני שיהיה כנגד המקום ההוא בצד מערב הר גבוה: ולפעמים אפשר היא שיצא לך בחשבון שלא יראה והוא יראה וזה לסבות אם מפני שהמקום ההוא גבוה ביותר מכל המקומות שסביבותיו - או האויר זך ולח כי בהיות האויר זך ולח כמים יראו הדברים הדקים שבתוכם גדולים ועבים ואף על פי שיהיה הירח קטן יראה גדול מפני הזכות והלחות - ולכן הכוכבים בהיותם במזרח ובמערב יראו יותר גדולים מהיותם בחצי השמים וה לסבת האידים והלחיות שהם במזרח ובמערב העולים מן הארץ הלא תראה אבן אחת כשתהיה בתוך המים הזכים תראה יותר גדולה מהיותה חוץ מהמים: ולכן כשיהיה ים או נהר מצד מערב המקום ההוא יראה הירח הקטן גדול בעיני הרואים - וזה יהיה על המעט - ולכן אמרו בעלי הקבלה שמש ידע מבואו ירח לא ידע מבואו מפני שתהלוכות הירח משתנים ולכן אמרו חכמינו ע"ה להתנהג במשפטי ההקרבות במלאים ובחסרים ולהתרחק מאלה החשבונות - וחלילה חלילה שנאמר שנשתמש בקדוש החדשים במשפטים האלה אמנם מה שזכרנו אינו כי אם שלא יכונה לנו בזה בסכלות העדדי ועוד מפני שאמרו שאין ראוי למנוע טוב רב בעבור רע מעט - ועוד כדי להודיע לאנשי הזמן שהדרך שדורכים במשפטי החדשים אינו לא על דרכי ההקרבות ולא על דרכי הראייה מפני שאומרים שצריך שיהיה בין המולד האמתי ועת השקיעה שמונה עשר שעות או לכל הפחות שבעה עשר שעות עד שתהיה קשת הראייה נכונה ומשמונה עשר ולמעלה לעולם אומרים כי ראוי לקדש ויראה הירח ולא ידעו כי לפעמים בן י"א וחצי ויותר מעט יראה ולפעמים בן כ"ה וחצי לא יראה: ובזמנים רבים העידו אנשים שלמי הדעת שראו הירח והיה בין המולד והשקיעה י"א שעות וחצי ויותר מעט עד שנתבלבלו ואמרו כי הוא התקשרות עבים ונראה דמות ירח ברקיע ולמחרתו נראה עם השמש ושרת שתי שעות והחשבון הוציא קשת הראייה לפי דעת רבינו אהרן בעל עץ חיים תשע מעלות ותמהו בזה ושבו מדעתם הראשונה: והנה דרכי ההקרבות ודרכי הראייה את החיים ואת הטוב ובחרת בחיים:

#I:33 הפרק השלשים ושלשה

לדעת אם יחויב לנו לשבות בראש חדש מהמלאכות החרופות כמו חולי המועד: דע שהחכמים נחלקו בזה מהם אמרו כי ראוי לשבות בראש חדש ממה שמצאנו בכתוב מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת (מלכים ב ד, כג) - ונאמר עוד יהיה סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח (יחזקאל מו, א): והנה הכתוב השוה עם השבת כי כמו שבשבת אסור עשיית מלאכה כן בראש חדש אסור לעשות מלאכות חרופות - ולולי שמצאנו בכתוב שהיו עושים מלאכה בראש חדש כמו שאמר הכתוב ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את המשכן (שמות מ, ב) אלא היו כל המלאכות באסור כמו השבת: ומהם אמרו שלא יחויב לנו לשבות בראש חדש ממה שמצאנו כתוב ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את המשכן (שמות מ, ב): וכתוב ואת כל העדה הקהילו באחד לחדש (במדבר א, יח) - וכן נאמר כי באחד לחדש הראשון הוא יסוד המעלה מבבל ובאחד לחדש החמישי בא אל ירושלים (עזרא ז, ט) והנה תחלת ההליכה היה ראש חודש ותכליתה גם כן ראש חדש: וזהו יותר חזק מהראשונים מפני שאפשר שנאמר שמה שאמר ביום החדש הראשון תקים את המשכן (שמות מ, ב) וכן את כל העדה הקהילו (במדבר א, יח) הם מצד שהם חובה כי כן צוו בזה אמנם ההליכה מעיר אל עיר הוא מעשה והוא ברצון ואיך אפשר שחללו יום קדש אם היו המלאכות בו באסור - ומהם אמרו להיות שלפי הנראה יראה שאלה הפסוקים הם כנגד הפסוקים הראשונים ואי אפשר שיפול חלוף לפי האמת בין מאמרי הנבואה לכן ראוי שנאמר מאמר שנשוה המאמרים ההם באופן שלא יפול ביניהם חלוף והוא שיום ראש חדש הוא מכלל ימי המעשה אבל בקצת היום יתעסקו בקדש שישחטו השלמים ושיאכלו אותם: ואמר החכם ר' לוי ב"ר יפת שאם היה להם גם כן בתי כנסיות יאספו אליהם לתפלה וכן גם כן יתקבצו אל הנביאים וזהו אמרו מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת (מלכים ב ד, כג) - וכאשר יעשו זה אחרי כן ילכו ויעשו מלאכתם מפני שאין הפרש בין ההליכה מעיר אל עיר ובין עשיית המלאכות החרופות ורחוק הוא להתיר ההליכה מעיר אל עיר ולאסור טחינת החטה שהוא צורך מעשה אוכל - אולם באמור הכתוב בענין שאול [מחר חדש^{^[156]} (שמואל א כ, יח) הטעם בזה הוא לפי הנראה ששאול ישב לאכול ולשמוח ולא היה מתעסק בענין אחר אמנם אם היו עליו מלאכות אחרות הכרחיות לא היה מחויב בשמחה בכלל היום ואם השוה הכתוב השבת עם ראש חדש השוהו בעד השמחה לא בעד אסור המלאכה וכן אמר הכתוב והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה (הושע ב, יג): סוף דבר העולה לנו מזה כי בראש חדש ראוי לכל אדם אם ידו משגת לשמוח בו וללמוד ולהתפלל בקצת היום ואחר כן אם יהיה לו מלאכה הכרחית לעשותה אמנם מי שידם קצרה יתפללו ואחרי כן יעשו מלאכתם ואפילו בכלל היום ומרבית החכמים הסכימו בזה והנה הנשים העצלות האלמנות והטפלות יש להם^{^[157]} מנהג ואינן עושות מלאכתן בראש חדש והן חושבות שהוא באסור וזהו מצד עצלותן וכסלותן ועוברות בלא תוסיפו: וממה שצריך שתדעהו שהחכם רבינו אהרן בע"ח נתן טעם בזה ואמר שהתורה הניחה הענין על צד המנהג שהיו מתנהגים ולא מנעם ממנו והיו מתעסקים בשמחה ושובתים מן המלאכה לא על צד החיוב אלא אדרבא צותה התורה להעשות מלאכות ביום ראש חדש: ואני אומר שאם היתה כונת התורה בראש חדש בעשיית השמחה ואזהרת מלאכה להניח הענין כמו שהיה המנהג קודם נתינת התורה ולא מנעם מזה אמנם הניח הענין כמו שהיה לא היה ראוי לצוות להעשות מלאכות ואם צותה להעשות מלאכות בראש חדש אם כן בטלה^{^[158]} המנהג שהיה קודם ולא הניח הענין כמו שהיה ומדברי החכם הנזכר נראה שהוא נוטה לשני הצדדין והמעיין בדבריו יבין זה - אמנם הטעם בזה לפי הנראה לי הוא מפני שכונת התורה למחות דעת הוברי שמים שהיו מתאבלים בהסתר הירח ולא היו עושים מלאכה - לכן צוותה לנו התורה לשמוח בזה היום ולעשות מלאכה גם כן הפך דעת הוברי שמים: ואמר החכם רבינו אהרן בעל עץ חיים שהיה מנהג בישראל כשקדשו החדש כדי לדעת כל העיירות קדוש החדש היו תוקעים בשופר שנאמר תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו (תהילים פא, ד) ואמר שהוא מן המנהג לא מדרך מצוה:

#I:34 הפרק השלשים וארבעה

בחלוק דעות החכמים בסימני התחלת השנה: הדעת הראשונה הוא דעת בעלי הקבלה שאמרו שרצון הכתוב בהתחלת השנה הוא באביב ובתקופה ובפירות האילן - באביב כגון שהגיע^{^[159]} האביב בשלשה ארצות שהם ארץ יהודה ועבר הירדן והגליל מעברים את השנה ואם הגיע בשתיהן ובאחת לא הגיע אין מעברין ואם הגיע באחת מהן ובשתים לא הגיע מעברים אם עדין לא צמחו פירות האילן: ועל התקופה כגון שהיתה התקופה בששה עשר בניסן או אחרי כן מעברים אותה שנה ויעשו חדש ניסן אדר שני כדי שיהיה הפסח בזמן האביב ושיצמחו פירות האילן ועל סימן זה סומכין ואין חוששין בסימן אחר - ואמרו שיש דברים אחרים גם כן שבית דין מעברין השנה בעבורם וזה מפני הצורך כגון שנהרסו הדרכים ואין העם יכולים לעלות רגלים מעברים השנה עד שיפסקו הגשמים ויתקנו הדרכים - וכן גם כן מפני שנהרסו תנורי פסחים מעברים השנה כדי לבנותם - וכן מפני הגליות כי הגלו ישראל במקומות רחוקים ומעברים השנה כדי שיהיה להם רוחב זמן שיעלו בירושלם: אבל אמרו שאין מעברים את השנה מפני הטומאה כגון שהיו רוב הקהל או רוב הכהנים טמאין אין מעברים את השנה כדי שיהיה להם זמן שיטהרו אלא יעשו אפילו שיהיו טמאין - וראוי להפלא מדבריהם שמפני תנורי פסחים יעברו ומפני הטומאה אין ראוי לעבר עד שיטהרו הקהל בעד הפסח כדי שיאכלוהו אמנם זה דרכם מעולם ברוב המצות להשיבם לדעתם מבלתי שיכונו ברצון התורה האלהית - ואמרו עוד שיש דברים שאין מעברים השנה בעבורם אמנם עושים אותם סעד לשנה שצריכה עבור כגון הגדיים והטלאים שעדיין לא נולדו או נולדו מעטים או מפני הגוזלות שלא פרחו - וכל זה היה קודם התנהגם בחשבון העבור שעושים היום הקף אחד מתשעה עשר שנים וקוראים אותו מחזור ובו מעברים שבעה שנים בשלישית ובששית ובשמינית ובאחת עשרה ובארבע עשרה ובשבע עשרה ובתשע עשרה וסימנם ג' ו' ח' י"א י"ד י"ז י"ט וכבר הרחבנו הבאור בזה - ואמנם עשו זה החשבון כדי שיהיה שוה חשבון שנותנו במציאת האביב בארץ ישראל ככתוב שמור את חדש האביב (דברים טז, א): והדעת השנית הם הנמשכים בהתחלת השנה על פי התקופה לבד שהוא רגע הכנס השמש במזל טלה ואמר החכם ר' לוי בכ"ר יפת שקהלות הקראים הנמצאים בארץ שנער היו מתנהגים תחלה בהתחלת השנה על פי התקופה לבד^{^[160]} ואחרי כן נמשכו גם הם בחשבון העבור שעושים הרבנים ונראה לי שקהלות שנער הם קהלות כרזיא^{^[161]} ורושיא המעמיקות בצפון ויש להם טענות לאמת דעתם ויש גם כן לחכמינו טענות עליהם כפי מה שהזכירם החכם רבינו לוי:

טענה ראשונה אמרו שהכתוב אמר והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים (בראשית א, יד) וכמו שהירח לבדו מבדיל בין חדש לחדש ואינו מצטרך לכוכב אחר עמו כן השמש מבדיל לבדו בשנים ולא יצטרך לכוכב אחר - ואמרו שאין פֿסוק שמור את חדש האביב (דברים טז, א) סותר לדברינו אמנם הוא בעזרנו כי הכתוב אמר לנו שתהיה התחלת השנה בתקופה ממאמר ושנים ומפני שתקופות השנה הן ארבעה הודיע לנו הכתוב באביב שהוא תקופת ניסן שבו נמצא האביב ואף על פי שיקדם ויתאחר הוא מעט - והנה אם כן מאמר שמור את חדש האביב (דברים טז, א) הוא באור למאמר ולימים ושנים בלתי סותר עליו ואמרו שהסבה שזכר הכתוב אביב מפני שבו יתלה מצות העומר:

התשובה עליהם אמר הרב רבינו לוי בכ"ר יפת שהטענה שהביאו שמאמר שמור את חדש האביב הוא באור לאיזו תקופה תהיה התחלת השנה היא טענה בלא ראיה והיה זה עובר אם היה האביב לעולם מחובר עם התקופה אמנם אנחנו רואים שהאביב פעם יתקדם ופעם יתאחר מהתקופה וזה ישחית טענתם - והתימה מהחכם הנזכר כי הם בעצמם עשו הקושיא ותירצו אותה באמרם ואף על פי שיתקדם ויתאתר ואין הכונה באמרם שהאביב הודיע לנו באיזו תקופה נעשה התחלת השנה שיהיה האביב מחובר בעת התקופה - אמנם התשובה על מאמרם לפי מה שאחשוב הוא כי מה שאמרו שכמו שהירח מבדיל החדשים לבדו כן השמש מבדיל השנים לבדו אינו כן כי הירח מבדיל החדשים עם השמש יחד ובשעור^{^[162]} התרחקו מהשמש יהיה התחלת החדש ואם כן אין הירח לבדו מבדיל החדשים אמנם הוא מצטרך לשמש ואלו נדמה העדר השמש לעולם לא יהיה חדוש אור לירח כפי מה שיראה בתחלת החדש - אמנם מה שאמרו שפסוק שמור את חדש האביב (דברים טז, א) עוזר לדבריהם אינו כן כאשר חשבו מפני שהתחלת השנה לא יתחייב שתהיה מאחת מהארבע תקופות ממאמר ולימים ושנים (בראשית א, יד) כי כמו שהימים הם התחלת השמש מנקודה אחת מגלגל המישור עד שובו אליה כן התחלת השנה היא התחלת השמש מנקודה אחת מגלגל המזלות עד שובו אליה כי טעם שנה הוא מגזרת שניות והשנות: והנה חושבי שנת השמש לא ישימו התחלת שנתם מהתקופה אמנם קצתם יקדימו וקצתם יאחרו והנה היום חדשי היונים שהם מרטי אפרילי מאי וכו' שהם חדשים שמשיים לא ישימו התחלת שנתם מעת התקופה אמנם עת התקופה הוא בי"א למרט וכן גם כן חדשי הפרסיים שהם פרוארדין ארדבהש כורטט תירמא מרטט שכריאור מכרמא אבנמא אדרמא דימא בהמן אשפנדרמא משיארבא וכן חדשי הקבטיים שהם תות פאופי^{^[163]} אתיר כיאק טיבי מכיר פמנות פרמותי פכון פאיני אפפי משורי אפגומנון הם חדשים שמשיים והם מנקודה אחת מגלגל המזלות - והם משלשה עשר חדשים והשנים עשר חדש הם משלשים יום והחדש השלשה עשר הוא מחמשה ימים - ומה שאמרו עוד שהאביב הזכירו הכתוב בעבור העומר התשובה בזה שהיה ראוי לפי זה שיצוה בשמירת האביב בזמן הבאת העומר ושנספור חג השבועות מזמן מציאת האביב ואין הענין כן כפי מה שיתבאר - ועוד כפי דעתם יתחייב להיות הפסח והספירה ועדין לא נמצא אביב בעבור העומר וזה הפך מאמרם שאמרו שהזכירו בעבור העומר:

טענה שנית להם אמרו כי כמו שהיו מתנהגים קודם הנתן התורה בהתחלת השנים כמו שידוע זה מספורי האבות ולא הזכיר הכתוב שהיה באביב כן בזמן הזה יהיה התחלת השנים בזולת האביב ויהיו על ידי התקופה:

התשובה עליהם מאין ידעו כי הקדמונים לא היו מתחילים שנותיהם באביב ואין טענה שלא הזכירו הכתוב כי הזרע^{^[164]} נזכר במעשה בראשית ואולי לא נתפרסם בעולם צווי האביב אלא עד זמן משה רבינו עליו השלום - ואם נודה להם גם כן שזאת המצוה לא נצטוית אלא עד זמן משה רבינו עליו השלום וקודם זמן משה רבינו היו מתנהגים בהתחלת השנים בתקופה הנה יחויב לנו ללכת במה שצוה לנו משה רבינו עליו השלום ולא נבקש במה שהיו הקדמונים מתנהגים כי מזמן הקדמונים עד זמן משה רבינו עליו השלום חלפו תורות וקצתם אמרו שהומר מצוה במצוה כמו שהמיר הכתוב יבום שני אחים שהם שני אחים ממש מאב ומאם אל אחי משפחה - וקצתם אמרו שהמצות הוספו כמו שהוספו תנאי הקרבנות והעריות וקצתם נשארו כמו שהיו כמו החדשים שהוא בחדוש הירח מפני שלא באה בתורה מצוה זו בזולת זה הדרך שזכרנו ונעמוד על המצוה ההיא על דרך הקדמונים הנה גם בהתחלת השנה אחרי שהכתוב החליף המצוה ההיא באביב ראוי לנו ללכת בדרך האביב והנה מזה גם כן ראוי שתאלמנה שפתי מר משה היוני הדוברות על צדק עתק כי חדשי ישראל היו חדשי חמה:

טענה שלישית להם אמרו כי התחלת השנה ראוי שתהיה מדבר שיעמוד על מתכונת אחת כמו התחלת התקופה שהוא לעולם על מתכונת אחת אמנם האביב פעם יקדם ופעם יאחר כפי זמן החום והקור ורבוי המטר ומעוטו ובכור הזריעה ואחורה ומה שהוא בזה הדרך אין ראוי להסמך עליו בהתחלת השנה אמנם הוא אפשר להיותו נקשר עם זולתו להיותו סימן בהתחלת השנה והטעם עם התקופה:

התשובה עליהם כי השם יתעלה צונו בהתחלת השנה שיהיה על פי מציאת האביב ואין ראוי להרהר אחר מעשה השם כמו שאין ראוי לנו להרהר בחדש הירחי שעבודה תלויה בו והוא בסימן דק מאד:

טענה רביעית להם אמרו כי אם תהיה התחלת השנה באביב שבארץ ישראל ומקומות ארץ ישראל הם מתחלפים והאביב גם כן יתחלף בהם הנה באי זה מקום ממנה^{^[165]} נסמוך באביב בהתחלת השנה - ועוד מי שהוא חוץ מארץ ישראל באי זה אביב יעשה הוא התחלת השנה ואם ימתין שיבא לו בשורה מארץ ישראל הנה אפשר שתבא השנה השנית ועדין לא יגיע לו בשורה^{^[166]} מארץ ישראל בעד האביב:

התשובה עליהם כי אנו נסמוך באביב ארץ ישראל במקום שהוא שוה במצבו ואינו לא שפל ולא גבוה והוא שוה בחום ובקור ובלחות וביובש ובאביב שיהיה בזמנו: ועוד שהמצות נתנו לפי היכולת והמצות נתנו על פי דעת הברור וההקרבה וכשאין דעת הברור נעשה בדרך ההקרבה כפי מה שאנו עושים בקדוש החדש והנה מי שהוא בארץ ישראל יעשה בדרך הברור ואותם שבחוצה לארץ יעשו בדרך ההקרבה ואם היה רצון הכתוב לתת דרך אחרת בגלות בהתחלת השנה כשהגלו ישראל בבית ראשון ונתפזרו ואחרי כן נתקבצו עוד בבית שני בארץ ישראל איך לא הזכיר זה הכתוב או ההעתקה אמנם כל ישראל פה אחד שהתחלת השנה היא באביב:

טענה חמישית להם כי כשהיו ישראל במדבר לא זרעו ולא קצרו וגם לא היה להם אביב שיבקשוהו והשם אמר למשה ביום החדש הראשון (שמות מ, ב):

התשובה עליהם כי אם לא זרעו וקצרו לא יחויב שלא יהיה התחלת השנה באביב מפני שאפשר שהיו שולחין שלוחין והיו רואים אותו כמו שהיו שולחים להביא חטים למנחות וזתים לשמן ויין מן הכרמים או היה השם יתעלה מודיע למשה זמן הגיע האביב:

טענה ששית כי השם יתעלה לפעמים בזמן דוד ואחאב מנע המטר ולא היה הזרע מתגדל ועל אי זה סימן היו עושים התחלת השנה:

התשובה עליהם כי מניעת המטר לא היה בכל מקום אמנם היה במקום זולת מקום כי הנה בערי יהודה היה להם מטר ועוד שהכתוב אינו מדבר אלא על המנהג הטבעי אמנם בדבר שהוא חוץ מהטבע יהיה בדעת ההקרבה:

טענה שביעית להם כי מה היו עושים בשנת השמטה והיובל אשר אין להם זרע וקציר:

התשובה עליהם כי היה להם ספיח והיו מביאים ממנו העומר וכן אמר הכתוב את ספיח קצירך לא תקצור (ויקרא כה, ה) וכן אמר ביובל ולא תקצרו את ספיחיה (ויקרא כה, יא):

טענה שמינית להם כי הכתוב אמר ושבת עד יי' אלהיך ושמעת בקולו (דברים ד, ל) (דברים ל, ב) וזה על ידי המצות והמועדים והמועדים לא יהיו אלא על ידי האביב הנמצא בארץ ישראל ואותם שהם רחוקים מארץ ישראל לא יהיה ידם משגת במציאתו ואם כן לא יעשו המועדים ועל זה לא יהיו שבים לשמוע בקול יי' ולא תהיה התשובה שלמה:

התשובה עליהם כי המצות לא נתנו אלא לפי היכולת בדעת הברור ובדעת ההקרבה ועוד יודיעונו בעד התקופה על אי זו תקופה יהיה רצון הכתוב מהארבע תקופות ועוד מאין להם שהתחלת השנה היא מאחת מהארבע תקופות שהם שני השווים ושני ההפוכין ולא תהיה במה שבין שניהם:

טענה תשיעית להם כי אם היה רצון הכתוב שתהיה התחלת השנה באביב היה הכתוב מבאר לנו האביב מהו צורתו וזמנו וכל תנאיו:

התשובה עליהם כי גם זאת הטענה תפול עליהם כי אם היה רצון הכתוב בהתחלת השנה שתהיה בתקופה היה ראוי לבאר הכתוב אי זו תקופה ובאי זה אופן תהיה ההתחלה:

והדעת השלישית הם האומרים שהתחלת השנה היא על פי מציאת האביב בארץ ישראל וזאת דעת אנו בעלי מקרא כמו שעושים היום אחינו הקראים הנמצאים בארץ ישראל ומצרים^{^[167]} וארם נהרים וארם צובה ככתוב שמור את חדש האביב (דברים טז, א) ונאמר כאשר צויתיך למועד חדש האביב כי בחדש האביב יצאת ממצרים (שמות לד, יח) - וכן היום אתם יוצאים בחדש האביב (שמות יג, ד) ואמר החדש הזה לכם ראש חדשים (שמות יב, ב) - ונתבאר מאלה הפסוקים שהפסח הוא בחדש האביב והוא החדש הראשון - ואחר שהחדש הראשון מהשנה יתבאר על ידי האביב הנה אם כן התחלת השנה הוא באביב והיו נשענים בזה אמנם מפני שמצאו פסוק והיו לאותות ולמועדים (בראשית א, יד) כי יראה מזה שבתחלה היו מתנהגים על פי התקופה נסתפקו ואמרו אם שיהיו שני הפסוקים מורים לענין אחד והטעם כמו שהיו מתנהגים קודם זמן משה רבינו עליו השלום כן היו מתנהגים אחר זמן משה רבינו עליו השלום ובא משה רבינו והודיענו זה על דרך הגדה לא על דרך צווי וזאת היא דעת ר' יוסף הקרקאסני ודעת הכהן רבינו סהל או שיהיה האחד סותר לאחר וזאת היא דעת אבו יעקב כי קודם זמן משה רבינו עליו השלום היו מתנהגים בהתחלת השנה על פי התקופה שהוא מהלך השמש ומזמן משה רבינו עליו השלום היו מתנהגים על פי האביב ובא פסוק שמור את חדש האביב (דברים טז, א) והסיר לפסוק והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים (בראשית א, יד) כמו שהסיר פסוק קח את הלויים (במדבר ג, מה) לפסוק קדש לי כל בכור (שמות יג, ב): ומהם אמרו שפסוק שמור את חדש האביב (דברים טז, א) אינו מסיר לפסוק ולימים ושנים (בראשית א, יד) אמנם הוא נקשר בו והטעם שמור את האביב שיהיה על פי מהלך השמש - אמנם קודם נתינת התורה היו מתנהגים על פי מהלך השמש לבד וזאת היא דעת רבינו לוי בה"ר יפת - אמנם החכם רבינו אהרן בעל עץ חיים טען על הדעת הראשונה והיא האומרת שקודם נתינת התורה היו מתנהגים על פי האביב והגיד משה רבינו במה שהיו מתנהגים שלש טענות: הטענה^{^[168]} האחת שאם היה המנהג קודם נתינת התורה בהתחלת השנה שתהיה על פי האביב הנה יחויב שלא היו השנים שוות בכל העולם מפני שהאביב מתחלף כפי חלוף המקומות: והטענה השנית שאם הענין כן מה טעם לפסוק ולימים ושנים (בראשית א, יד) שמורה שהשנה היא על פי מהלך השמש: והטענה השלישית למה לא הורה הכתוב בזה קודם נתינת התורה ואם נאמר מפני שאמר הכתוב היום אתם יוצאים בחדש האביב (שמות יג, ד) והוא בדרך הגדה אם כן גם פסוק החדש הזה לכם ראש חדשים (שמות יב, ב) הוא בדרך הגדה ואין הענין כן מפני שהוא על דרך מצוה - ועוד מפני שמצאנו בכתוב באביב שהוא על דרך מצוה ככתוב שמור את חדש האביב (דברים טז, א) - עוד טען גם כן לרבי לוי הלוי בה"ר יפת ואמר שלא בא בתורה מאמר מורה להיות האביב מסכים במהלך השמש אלא אמר שמור את חדש האביב (דברים טז, א):

התשובה כי אין צורך בכתוב להודיע בזה כי הוא ידוע מדרך הנסיון והטבע כי צמיחת העצים והזרעים הוא נמשך אחר תנועת השמש כמו שהתבאר בחכמה הטבעית: ועוד שהכתוב גם כן הרמיזו ממה שאמר וממגד תבואות שמש (דברים לג, יד) עוד אמר עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו (בראשית ח, כב) - עוד הקשה רבינו אהרן ואמר ואין לנו להביט במהלך השמש שהכתוב תלה הענין רק באביב [לבד]^{^[169]} ואם לא נעשה עליו תהיה לנו יציאה מן הכתוב - התשובה זה צריך אהוב שיאמין בו - ומה שהקשה בעצמו ואמר כי יחול זמן אם ימשך באביב לבד שתהיה השנה אחד עשר חודש לבד ואחר כן השיב ואמר שאין לנו שנה פחות משנים עשר חדש:

התשובה כי הנה אם כן לא נלך אחר פסוק שמור את חדש האביב (דברים טז, א) לבד אמנם נעיין גם כן ביסודות אחרים חוץ מהאביב כי אין שנה פחות משנים עשר חדש וזה אינו כתוב בתורה אמנם הוא מההקרבה ולמה נמשך אחר דעת ההקרבה ולא נמשך אחר דעת הברור הכתוב בתורה ולימים ושנים (בראשית א, יד) שמורה שהוא על פי תנועת השמש כפי דעת רבינו לוי הלוי - עוד אמר ומה שיש להקשות כי אם יתאחר האביב מן התקופה ואנחנו נמשך אחרי המנהג בדרך השנים המתוקנות כפי דבריו ולא ישיג האביב איך נביא עומר התנופה במחרת^{^[170]} השבת:

התשובה כי כפי דעתו על פי האביב לבד אם עברנו השנה ועדין לא תשיג האביב לא נוסיף עליה יותר מחדש אחד לעשות ארבעה עשר חדשים כי אמר שאין לנו שנה יתרה משלשה עשר חדש ולא פחותה משנים עשר - והנה גם זה הספק יפול עליו אמנם אם לא ישיג האביב בראש חדש ניסן הנה על כל פנים ישיג עד ארבעה עשר לחדש ולא יתרחק כל כך מזמנו אם לא שתהיה סבה מונעת וזה יהיה במקום פרטי לבד לא בכל מקומות ארץ ישראל אמנם האביב הוא נמשך לעולם אחרי תנועת השמש ולא יתרחק יותר מחמשה עשר ימים שהם בין בקשת האביב והקרבת העומר - עוד הקשה ואמר שאם התקופה עם האביב באחד למה לא הניח הדבר כמו שהיה בפסוק ולימים ושנים אלא נתן האביב במקומו:

התשובה בזה מפני שהיתה עת התקופה קשה להודע ואפילו בדעת הוברי שמים לכן כונה התורה לשום התחלת השנה בדבר מוחש שהוא מציאת האביב מסכים לתנועת השמש כמו שעשתה התורה בהתחלת החדש על ידי הראות הירח לבני אדם - ולכן נמשכו הגלילות אשר הן דרות חוץ מארץ ישראל בהתחלת השנה אחרי חשבון העבור שעושים בעלי הקבלה שהוא נמשך אחר תנועת השמש והחכם הנזכר גם כן מודה בזה: אמנם החכם רבינו ישועה אמר שפסוק שמור את חדש האביב (דברים טז, א) לא הסיר לפסוק ולימים ושנים (בראשית א, יד) אך לכל אחד מהפסוקים יש תועלת בפני עצמה שתועלת ולימים ושנים היא שתהיה שנתנו על פי מהלך השמש ותועלת שמור את חדש האביב היא לאופן העבודה בקדוש הזמנים: וכשרצה לתת טעם למאמר ולימים ושנים מזולת האביב אמר שהיא מנקודה עד נקודה בכל מעלות הגלגל כשהתחיל מנקודה עד שיחזור בה פעם שנית הנה יראה מדברי החכם הנזכר שתהיה שנתנו נמשכת באביב המסכים במהלך השמש כפי דעת החכם ר' לוי שפתים ישק - ואיני יודע אנה עבר רוח יי' מאת רבינו אהרן לבלתי התבונן זה ואמר שראוי לנו כפי דין תורתנו לסמוך בהתחלת השנה על פי האביב לבד - סוף דבר מרבית החכמים הסכימו ופסקו כפי דין תורתנו שהתחלת השנה ראוי שתהיה על פי האביב הנמשך אחר מהלך השמש ולזאת הסבה נמשכו הגלילות אחר חשבון המחזור שתקנו בעלי הקבלה שהיה בידם מתקון התנאים הטובות שהיו מעולי בבל:

#I:35 הפרק השלשים וחמשה

במהות האביב וטעם שמו: דע כי שם אביב מצאנוהו בכתוב במקומות רבות - אביב קלוי באש גרש כרמל (ויקרא ב, יד) - ואבא אל הגולה תל אביב (יחזקאל ג, טו) - וכן שמור את חדש האביב (דברים טז, א) - היום אתם יוצאים בחדש האביב (שמות יג, ד) - וכן כי השעורה אביב (שמות ט, לא) - והנה ראוי לנו לדעת אם מלת אביב בכל מקום ענינה אחד אם לא - אמנם החכמים נחלקו בבאור זאת המלה מהם אומרים שהוא מן עודנו באבו לא יקטף (איוב ח, יב) שהרצון בו תנובה והטעם עודנו במהותו הראוי בתנובתו לא יקטף: ומהם אמרו שהוא מלשון אביבה בלשון הערב שהוא כלי מנוקב ומשימין אותו על האש כשרוצים לקלות מאכל משימין אותו בכלי ההוא ואז יהיה קלוי - ואמרו בעלי הקבלה נתנוהו באביב כדי שישלוט בו האור וזהו אמרו אביב קלוי באש (ויקרא ב, יד) ומזה הושאל בשעורה שהוא בעתה יבשה וקלויה והיא כמו דבר קלוי שהוא יבש שתקרא בשם אביב וזהו אמרו כי השעורה אביב (שמות ט, לא) - והחכם ר' אברהם בן עזרא אמר שאביב הוא מגזרת אב שטעמו הקודם והיא השעורה שהיא בשלמותה והטעם ביבשותה הראוי לה בקצירה ומה שיבא אחריו יקרא בכור הנה האביב הוא הזרע שנוטה אל היובש וקצתם אמרו בתכלית היובש וקצתם אמרו ביובש הראוי לו אבל אינו בתכלית אבל יש לו גם כן מעט רטיבות והיא הדעת הראשונה שאמרו שהוא מן עודנו באבו לא יקטף (איוב ח, יב) - ואל זאת הדעת נמשך החכם רבינו אהרן שאמר שהאביב קראוהו אביב מצד שהוא עדין דבק ברטיבות שרשו והנה אם כן אמרו אביב קלוי באש גרש כרמל (ויקרא ב, יד) הטעם האביב שיש בו לחות מעט משרשו יהיה קלוי באש שיוסר הלחות ההוא - אמנם אמרו ואבא אל הגולה תל אביב (יחזקאל ג, טו) הטעם בו שם מקום ואפשר שנקרא המקום ההוא אביב מצד שהיה מגיע בו האביב קודם שאר המקומות ויהיה תל אביב כמו תל מלח תל חרשא (עזרא ב, נט) (נחמיה ז, סא) וכן שמור את חדש האביב (דברים טז, א) הטעם בו שמור את החדש שבו זרע האביב שהוא החדש הראשון וכן היום אתם יוצאים בחדש האביב (שמות יג, ד) וכן כי השעורה אביב (שמות ט, לא) הטעם השעורה שהיא בזמנה והיא בקנה שלה ועדין יש לה רטיבות מעט והתחילה להתיבש ולא היתה צריכה לדבר אחר על כן והשעורה נוכתה - אמנם שם אביב מצאנוהו בכתוב מיוחד על השעורה לבד זולת שאר הזרעים כמו שאמר הכתוב כי השעורה אביב והטעם מפני שקציר שעורים קודם קציר חטים במספר חמשים יום והנה אם כן לא יאמר אביב על האמת אלא על אביב השעורים: ואמר החכם ר' אהרן בעל המבחר כי השעורה ראשית לכל מיני דגן ומה שישיג קודם מן החדש האדם תאב בו יותר מן הישן והמשובח מן השעורה הוא הלח שיעשה קלוי באש ועוד מפני הצורך בו בהקרבת העומר:

סוף דבר שם אביב הוא מגזרת עודנו באבו (איוב ח, יב) מצד הלחות המעט שיש בו ומצד שהוא מגיע קודם משאר הזרעים הוא גם כן מגזרת אב ומהותו הוא אביב השעורה עודנו בעצו והוא יבש ושלם אמנם יש בו מעט לחות מצד שהוא קשור בשרשו - אמנם מה שאמרו מרי ר' מרדכי כומטינו ומר משה היוני כי למה לא יהיה אביב כמו ראשון הטעם שיהיה שמור את חדש האביב כמו החדש הראשון כבר בטלנו זה המאמר בפרקים הקודמים: תאלמנה שפתי שקר הדוברות עלינו עתק ואומרים שהקראים יעשו אביב עם פול ועדשים וזה לא נשמע בספרי חכמינו ואמר ה"ר לוי הלוי כי לא דרש זה האומר זה המאמר אלא להוציא דבה ואני אומר ומוציא דבה הוא כסיל (משלי י, יח):

#I:36 הפרק השלשים וששה

במקום אשר יבוקש בו האביב: דע שהחכמים נחלקו בזה מהם אומרים שראוי שיבוקש בארץ מצרים מפני שכתוב היום אתם יוצאים בחדש האביב (שמות יג, ד) וזה היה בארץ מצרים - ומהם אומרים שבקשת האביב אינו כי אם להקריב העומר כפי המצוה בכל שנה ושנה בארץ ישראל וצריך שיהיה גם בקשת האביב בארץ ישראל מפני שהכתוב אמר החדש הזה לכם ראש חדשים (שמות יב, ב) ואחר כן אמר היום אתם יוצאים בחדש האביב (שמות יג, ד) ואחר כן אמר והיה כי יביאך יי' אלהיך אל ארץ הכנעני ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה (שמות יג, ה) [ונאמר]^{^[171]} גם כן סמוך לביאתם בארץ בשנת הארבעים שמור את חדש האביב (דברים טז, א) - ואין הרצון בו שמור זה החדש שהוא חדש האביב בארץ מצרים אמנם הרצון בו שמור את חדש האביב שהוא בארץ כנען הנרמז בפסוק והיה כי יביאך יי' אלהיך אל ארץ הכנעני (שמות יג, ה) - ועוד שהכתוב אמר וחג האסיף תקופת השנה (שמות לד, כב) וכמו שחג האסיף הוא אסיף של ארץ כנען כן האביב ראוי שיהיה בארץ כנען - ומה שטען הגאון הפיתומי לחכמי הקראים כי אביב מצרים נשחת ואם כן איך יהיה פסוק שמור את חדש האביב (דברים טז, א) אמר ה"ר אהרן ב"ה כי לא ידע כי בנפשו הוא כי אין המאמר נזכר רק על אביב ארץ כנען ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה (שמות יג, ה) אמנם מה שאמר היום אתם יוצאים בחדש האביב (שמות יג, ד) הרצון בו אביב של ארץ ישראל מפני שאביב ארץ מצרים הוא השיג קודם מן מאמר היום אתם יוצאים בחדש האביב מפני שהכתוב אמר במכת הברד והפשתה והשעורה נוכתה כי השעורה אביב והפשתה גבעול והחטה והכוסמת לא נוכו כי אפילות הנה (שמות ט, לא) (ואילך) ואחר כן אמר דברו אל כל עדת בני ישראל בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית (שמות יב, ג) - והנה אם כן מאמר הכתוב שאמר כי השעורה אביב (שמות ט, לא) שהוא אביב מצרים הוא בראש חדש ניסן ובין זה המאמר עד מאמר דברו אל כל עדת בני ישראל (שמות יב, ג) הם עשרה ימים לבד ובתוך אלה העשרה ימים היו שלש מכות שהם ארבה וחשך ומכת בכורים כפי מה שיראה מן הכתוב ואיך אפשר זה שיהיו תוך עשרה ימים אלה המכות והנה החשך לבדו היה במצרים שלשה ימים וצריך גם כן בארבה ימים מעטים ובמכת בכורים גם כן ימים מעטים ובהכבד לב פרעה ימים מעטים^{^[172]} ואלה העשרה ימים לא יספיקו לאלו המכות לפי משפט השכל - והנה מפני זה ראוי שנאמר שמאמר הכתוב שאמר כי השעורה אביב (שמות ט, לא) הוא קודם מן ראש חדש ניסן ימים רבים עד שיספיקו שיהיו אלה המכות - ומה שאמר הכתוב היום אתם יוצאים בחדש האביב (שמות יג, ד) הרצון בו בחדש האביב של ארץ ישראל ואביב ארץ מצרים יקדם לאביב ארץ ישראל לעולם מפני שארץ מצרים יותר חמה מארץ ישראל כי ארץ ישראל היא צפונית מארץ מצרים וכל המקומות המעמיקות בצפון יתאחרו אביביהם מאביבי המקומות הדרומיות - העולה מזה שמאמר שמור את חדש האביב (דברים טז, א) הוא באביב ארץ ישראל - אמנם החכמים נחלקו בזה אם הוא כאחד בכל מקומות ארץ ישראל או הוא בפרטות במקום זולת מקום עד שמהם נסתפקו בארץ סיחון אם היא מארץ ישראל או לא מפני שמשה רבינו עליו השלום בשר לו השם שהוא לא יבא אל הארץ ואם היתה ארץ סיחון מארץ ישראל לא היה בא אליה - ועוד שלא היה עושה קריאת שלום - ועוד שהבטחת השם לא היתה כי אם בארץ שבעה עממין - ומרבית החכמים אמרו שהיא מארץ ישראל מפני שאמר הכתוב בפרשת אלה מסעי כשפרט גבולות הארץ שני המטות וחצי המטה לקחו נחלתם מעבר לירדן ירחו קדמה מזרחה (במדבר לד, טו): ואמר דוד המלך עליו השלום ונתן ארצם לנחלה (תהילים קלו, כא) ואמר לסיחון מלך האמרי ולעוג מלך הבשן ולכל ממלכות כנען (תהילים קלה, יא) וכבר השיבו החכמים על הדעת הראשונה שאמרו שארץ סיחון אינה מכלל הארץ ואמרו שקצות הארץ פעם יחשבו מכלל הארץ ופעם יחשבו חוץ מהארץ - והנה ארץ סיחון מפני שהיא קצה וראשית הדבר אינו חלק מהדבר נאמר מזה הצד שהוא חוץ מהארץ ולכן בא משה רבינו עליו השלום ומפני שהיא נחלת השני שבטים וחצי נאמר שהיא חלק מהארץ - אמנם מה שאמר הכתוב בארץ סיחון ועוג ואך אם טמאה ארץ אחזתכם (יהושע כב, יט) אין הטעם בזה מפני שלא היתה מארץ ישראל אמנם מפני שהמקום לא היה מובחר בעד המזבח מפני שכח הקבול הוא כפי המקום ויש מקומות יראו שם נסים - וכן נבחר מקום המקדש מכל ארץ שבעה עממים כי אין כל המקומות במדרגה אחת: הנה העולה מתכלית שתי אלה הדעות הנזכרות שארץ ישראל הקדושה אשר הבטיח בה השם לישראל היא ארץ השבעה עממין אמנם ארץ סיחון ועוג תקרא ארץ ישראל בשתוף מפני שגרו בה השנים וחצי שבטים מפני שהיא מקום מקנה כמו שהורה הכתוב בזה לא מפני ההבטחה - ולכן אם יהיה מאמר שמור את חדש האביב (דברים טז, א) באביב ארץ ישראל אין ראוי שיהיה בקשת האביב אלא בארץ ישראל הקדושה כמו שאמר הכתוב כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן (ויקרא כג, י): ועוד שאלה המקומות הם דרומיות והן חמות וישיג האביב בהם קודם ארץ ז' עממים: והנה לפי זה אין ראוי שיבוקש האביב אלא בקרוב למקדש כי הוא המקום הנכבד השוה במזגו יותר משאר מקומות הארץ והוא אמצע היישוב כי מרחב המקום ההוא ל"ג מעלות וכלל הישוב הוא ס"ו מעלות:

סוף דבר בקשת האביב צריך שיהיה בארץ הקדושה קרוב למקדש ושלא יהיה המקום ההוא חוליי או מקום גבוה ויבש או נמוך ולח ביותר או במקום שיש בו גלל אמנם יבוקש במקום שוה המזג שוה בעפרו וגבהו ושפלו וחומו וקורו ויבשותו ולחותו ועובדי האדמה והאכרים יבינו זה והחכמים הרחיבו הבאור בזה - אמנם אנחנו בעונותינו מפני שנתרחקנו מארץ הקדושה ואין ידנו משגת בבקשת האביב נמשכנו בחשבון המעוברות והפשוטות בחשבון המחזור ולכן לא הרחבנו הבאור בזה מפני שזה החשבון רודף אחרי חשבון האביב הכללי כפי מה שבארנו:

#I:37 הפרק השלשים ושבעה

בזמן בקשת האביב: דע שהחכמים נחלקו בזה מהם אמרו שבקשת האביב צריך שיהיה בראש חדש ויקרא החדש חדש אביב מפני שנמצא בו האביב בראש החדש כמו שנקרא כלל החדש שהוא שלשים יום או עשרים ותשעה ימים חדש לפני שנתחדשה הירח ביום הראשון ממנו: וכמו שאם לא יראה הירח בליל שלשים נאמר שזה היום הוא מן החדש שעבר כן אם לא יראה האביב בתחלת החדש השנים עשר^{^[173]} נאמר שזה החדש הוא מחדשי השנה שעברה וכמו שיבדל חדש מחדש בתחלת ליל שלשים וליל שלשים ואחד כן ראוי שתבדל שנה משנה בתחלת החדש - וקצת מן החכמים טענו ואמרו כי אחרי שהכונה באביב הוא בעבור הקרבת העומר הנה אם יראה האביב אחר ראש החדש קודם ההקרבה שהוא יום ט"ו ונקרא החדש ההוא הוא חדש אביב: ואמרו שכמו שאלו היה מן המנהג בבקשת החדוש בירח בבקר עת הקריב הקרבן היינו מתחילים החדש מהזמן ההוא אם נראה הירח בלילה ההיא בחשכה אחר הערב השלישי כי כבר נראה קודם זמן בקשתו כן הענין בפסח כי אחרי שהעבודה תלויה בו ר"ל עבודת העומר הנה אם יקדם לו האביב ימים מעטים נקרא החדש ההוא החדש אביב ונעשה עליו: אמנם החכם רבינו לוי בהר"י אמר אי אפשר לדבר בזה מבלתי שנקדים הקדמה תחלה ואמר שהשם האחד אשר ישתמשו בו בדברים רבים אי אפשר שנקיש קצתו בקצתו אלא אם היו הדברים ההם אשר יפול בהם מתדמים במענה אחד - והנה במשל שם יום שישתמשו בו בדברים רבים כי יאמר יום ילידת פלוני או יום מותו ויאמר יום מטר ויום חם והנה אי אפשר שנקיש יום מותו ליום מטר כי יום מותו לא יאמר אלא על שעה אחת מהיום שמת בשעה ההיא כי לא היה מת בכלל היום או ברובו אמנם יום מטר לא יאמר אלא שיהיה מטר ברוב היום ההוא או^{^[174]} בכולו כי לא יאמר יום מטר בטפה אחת שירדה מן השמים ביום ההוא וכן יום חם - ולכן אי אפשר שנקיש יום מותו ליום מטר כי אין הדברים ההם מתיחסים במענה - אמנם יום מותו ליום ילידתו מתיחסים במענה וכן גם כן יום חם ויום מטר מתיחסים במענה - וכן גם כן יאמר חדש מבורך וחדש גלמוד ושנת ברכה ושנת רעב ושמשו בעלי הלשון על שני אופנים האחד כשיהיה רוב הזמן ההוא בצורה ההיא אם ברכה אם רעב ולא יקראו אותם בזה השם כשיהיה ביום אחד מהחדש ההיא או מהשנה ההיא אמנם כשיהיה רוב הזמן בצורה ההיא - ויאמר עת ענבים עת נרדים וזולתם מן זמן הפירות בזמן שיתרבו ולא יאמר עת ענבים ועת תאנים בזמן בכורם כי אם בזמן התרבותם וכל אחד ואחד מאלה השמות הוא כפי המנהג הידוע שישתמשו בו בני אדם אמנם בשמוש שם יום מצאנו שהתורה משתמשת לאופנים רבים מהם בכלל היום כמו יום השבת שהוא מתחלתו ועד סופו ומהם בחלק מעט מהיום כמו יום בכורים ויום כפורים כי לא יהיה אלא בחלק מעט מהיום בזמן שהיה מבכר הכהן ומכפר את עונות בני ישראל ונקרא כלל היום בשם המעשה שנהיה בחלק ממנו - ומצאנו בתורה גם כן שם שיאמר בעד פועל שהיה קודם ממנו כמו חג השבועות והוא אינו מן השבועות אמנם הוא אחריהם וכן יום זוב יאמר לו יום אף על פי שאינו זב ביום ההוא מפני שנתחייב עליו לספרו מפני שהיה זב וחייב לספור ימים נקיים כדי טהרתו: ואמר החכם שאמרנו חדש אביב לא יאמר בעבור שצוה השם להביא אביב עד שנאמר כי נקרא בזה השם בעבור שנהיה בו וגם לא בעבור שנהיה בו מועד עד שיקרא חג האביב וגם לא בעבור פועל שנהיה קודם ממנו הנה אם כן אינו מהפנים שהקדמנו משמוש שמות התורה אמנם הוא משמוש שמות בעלי הלשון שזכרנו כשיהיה ראש הזמן בצורה הזאת יאמר הזמן כולו בשם ההוא וכן חדש אביב יאמר בעבור האביב הנמצא בו בראש חדש ויקרא החדש כלו בשם ההוא - עוד אמר שהכתוב חייב הקציר במחציתו ואי אפשר מציאות הקציר מבלתי מציאות האביב קודם זמן מה כפי מה שידוע זה אצל האכרים הנה יתחייב מזה שיהיה האביב בראש חדש ובעבור זה נקרא חדש אביב - עד כאן תורף דברי החכם הנזכר כפי מה שיוצא מכח מאמריו בעיון ואם אינו כלשונו: אמנם החכם רבינו אהרן בעל עץ חיים אמר כי השם שיאמר בזמן מה בעבור פועל מה שנמצא בחלק ממנו וכונה כלל הזמן בשם שהוא בחלק ממנו הוא מצד הכרח אבל לפי האמת הסמך זמן על ענין צריך היותו בכל חלקי הזמן אך בהמצא ראיה כי לא יתלה במה שימצא בחלק ממנו הדין נותן שיהיה נמצא בכללו - וידוע ששם חדש יפול על יום שנתחדש בו הירח לעיני הרואים וזהו האמת כמו שאמר מחר חדש (שמואל א כ, יח) - לא חדש ולא שבת (מלכים ב ד, כג) אך אם מצאנו שיקראו השלשים יום חדש הוא על דרך מעבר - וכן באמרנו חדש אביב צריך שימצא האביב בראש החדש ואם יאמר בשאר ימי החדש חדש אביב הוא על דרך מעבר: ואם נאמר שנקרא אביב בעבור מה שנמצא האביב בחלק ממנו והוא חציו שהוא מיום הראשון לחדש עד חמשה עשר לחדש ויצאו מזה החמשה עשר ימים שהם תשלום החדש הנה כמו כן גם כן יצאו החמשה עשר ימים ראשונים ויהיו לבד בעבור יום הראשון - והדבר ידוע שאין החדש הראשון תלוי בפסח עד שאם יקדם האביב הפסח אי זה זמן שיקדם כפי דעת הקרקסאני יקרא הדש ראשון - אמנם הפסח הוא תלוי בחדש הראשון הנה החדש לא יבחן כי אם מתחלתו וכן הכתוב אומר ביום אחד לחדש הראשון (עזרא י, יז) ואם כן יהיה המתחדש ראשון ביום קודם בואו ויהיה הדבר נמצא קודם שימצא - וכן כתוב ביחזקאל בראשון באחד לחדש (יחזקאל כט, יז) ואם כן הדבר נראה שהיו מסתכלים בסוף חדש אדר בעד האביב ואם היה נמצא היו מקדשין החדש חדש ראשון ואם לא היה נמצא היו מעברים השנה והיו עושים אדר שני ודעת החכם הנזכר היא כמו דעת החכם רבינו יוסף נ"ע כפי מה שיוצא מכח מאמרו - אמנם המדלגים היום הראשון ואומרים שבקשת האביב אפשר שיהיה אחר היום הראשון מפני שהכוונה באביב היא בעבור העומר הלח הנקרב ממחרת השבת שבפסח מהם אומרים בשבעה לחדש וזה כדי שיגיע הקציר ביום י"ד מפני ששנוי הזרע מהאביב אל הקציר הוא בהקף שבעה ימים: ומהם אומרים שבקשת האביב אפשר שיהיה עד יום ארבעה עשר וזה מאמר בטל מפני שהכתוב אמר שהפסח יהיה מוכן בעשור לחדש כמו שאמר הכתוב דברו אל כל עדת בני ישראל לאמר בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית (שמות יב, ג) ואיך אפשר שיהיה בקשה האביב אחר הכנת הפסח ויהיה התכלית קודם מה שבעבורו התכלית: אמנם הדעת הראשונה יותר קרובה אל האמת מפני שהשבעה קודם העשרה ולא יפול בה זה הספק ועוד אם היו ממתינים בקשת האביב עד יום שביעי או עד יום שלשה עשר איך היו ישראל יודעים לעלות בחג הפסח ומתי היו עולים בזמן הקצר^{^[175]} הזה כפי מה שיתחייב מהדעת הזאת:

סוף דבר היוצא מדיעות מרבית החכמים שבקשת האביב היה בתשלום חדש אדר ואם היה נמצא היו מקדשים החדש הבא חדש ראשון ואם לאו היו מעברים אותו אדר שני - ואני המחבר נפלתי במבוכה גדולה כי אפשר שלא ימצא האביב בראש החדש ואפשר שימצא למחרתו ומפני זה היו דוחים החג והקרבת העומר בחדש השני וזה דבר שלא יסבלהו דעה כי אם היה הקציר משיג בט"ו לחדש או בעשרים בו לפי דעת בעלי מקרא איך היו דוחים אותו עד חדש אחר אחריו שהם שלשים יום או כ"ט לפחות - ומה שאמר רבינו אהרן בע"ח שאין החדש תלוי בפסח אמנם הפסח תלוי בחדש הראשון האמת אתו אמנם אם יקדם האביב הפסח ימים מעטים לא יתחיב שלא יקרא חדש ראשון מפני שאפשר מצד מניעות כמו בצורת או מטר מנעוהו אמנם הקציר יהיה בזמנו ואיך יתאחר עד חדש אחד^{^[176]} - ולמה לא יהיה בקשת האביב בעבור הקרבת העומר כפי מה שאמרו קצת מן החכמים - הלא תראה שהכתוב אמר ואם תקריב מנחת בכורים ליי' אביב קלוי באש גרש כרמל (ויקרא ב, יד) וקצת מן החכמים אמרו שמנחת העומר היא בעצמו מנחת הבכורים ורובם אמרו שמנחת הבכורים היא חוץ ממנחת העומר אמנם היתה נקרבת אחר מנחת העומר מפני שכתוב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד יום הביאכם את קרבן אלהיכם (ויקרא כג, יד): והנה ממה שאמר אביב קלוי באש יראה שבקשת האביב היה בעבור מנחת הבכורים והיה האביב נמצא סמוך להקרבת העומר ואחריו גם כן שמנחת הבכורים היתה נקרבת אחר מנחת העומר - והנה בקשת האביב היה לשני דברים האחד בעבור העומר והאחד סימן להתחלת השנה - וחלילה חלילה שבאתי לחלוק על דברי החכמים - אמנם האמת הכריחני בזה ולא יכולתי לגלותו עד שמצאתי מאמר החכם רבינו לוי נ"ע בכה"ר יפת ז"ל מסכים לזה באמרו ואשר יראה לי כי יתם^{^[177]} שנדע כי הוא חדש ראשון ואם לא נראה אביב עד הנה כי אשר יש ממנהגו ועבודתו והוא מנסה בדעת הזרע והעתקו בספרו מן אשור כאשר יראה הזרע יקדם ראש חדש בימים ידע היגיע אל החפץ אם לא - וזה ידוע מן מנהג העולם ואשר אין ממנהגו ולא מעבודתו ולא נסה לא ידע זה אלא אחר הנסיון והבחינה - עוד אמר שיהיו מעשינו ובטחוננו על האביב בשנים המתוקנות על דרך השלום והיא כאשר יבוא המטר בעתו והקור והחום על מנהג העולם ואם יתאחר המטר או יהיה הרבה מאד מאד מטר אחר מטר ואין ביניהם שמש ויהיו הגרמותיו ידועות נעשה על אלטון על דרך השנים המתוקנות עכ"ל - וירצה באמרו אלטון הגברה - וממה שצריך שתדעהו שזה המאמר אינו הפך המאמר שאמר קודם כי צריך שיהיה האביב בראש החדש כי המאמר ההוא הוא בדרך כלל - והטעם שיחוייב בראש החדש לברר החדש ההוא איזה חדש הוא אם בדעת הברור והוא בראיית האביב ואם בהקרבה והוא אשר יקראהו אלטון: סוף דבר היוצא מדברי החכם שאפשר שנדע החדש הראשון ונקדשהו מבלתי שנראה האביב אמנם נדע שהוא החדש הראשון מדרך ההגברה בטוב המשער וזה כשנראה הזרע קודם ימים מעטים נדע בודאי שישיג האביב עד יום פלוני או לא ישיג - וזה ידוע למי שנסה אותו וידע אותו ובפרט עובדי האדמה והאכרים יבינו זה ויקדימו הידיעה בזה בפרטות פעמים רבות - והנה לפי זה היו מעיינים קודם החדש הראשון בזרע והיו משערים אם הוא באפשרות שישיג בחדש הראשון אביב עד שיהיה ממנו מוכן בקציר במנחת העומר ואם היו משערים שישיג היו מקדשים החדש ההוא חדש ראשון ואם לאו היו מעברים השנה לא שהיו עוברים ימי החדש בספק והטעם ספק י"ג ספק א' עד שיראה האביב או לא יראה ואחר כן היו מקדשים החדש ההוא לאחור חדש ראשון או שלשה עשר חדש כפי מה שהיו חושבים קצת מן החכמים - ועוד מי יזכה לחקור בכל השדות לראות אי זה מהם השיג ואי זה מהם לא השיג אמנם היו חוקרים כפי מה שהיו יכולים והיו עושים גם כן בדרך ההקרבה כפי מה שאנו עושים היום בקדוש החדש וכפי מה שהיו עושים בזמן המלכות בזמן המעונן כשלא היה להם דעת הברור - הלא תראה בעלי הקבלה שאמרו שבעבור השנה לא היו מעיינים באביב לבד אלא היו מעיינים גם כן בענינים אחרים כגון התקופה ופירות האילן: ואל זאת הדעת נמשך החכם רבינו יוסף הקרקסאני כפי מה שיראה מדברי החכם רבינו אהרן בעל עץ חיים - ואמר החכם ר' אהרן בעל המבחר בשם ר' ישועה כי זאת הדעת היתה דעת רבינו יוסף הרואה אך חזר מזאת הדעת:

#I:38 הפרק השלשים ושמונה

בצורת האביב: הכתוב אמר ואם תקריב מנחת בכורים ליי' אביב קלוי באש גרש כרמל (ויקרא ב, יד) ואחר שאמר קלוי באש מן המבואר שהאביב צריך שיהיה בו לחות עד שיצא באש ויהיה קלוי אמנם הוא שלם בגרגירים - ולכן ראוי להיות הלחות אשר בו על שלש צורות אם שתהיה הלחות גוברת בו מן היובש ותהיה צורתו כרפסיית דומה לצמח האדמה - או שיהיו הלחות והיובש בו בשוה ויתקשה מעט ותהיה לו צורת פישטק: או שתהיה היובש גובר בו יותר מן הלחות ויתקשה יותר מהשני והוא דומה לצורת זהב - והנה ראוי לנו לדעת על אי זה צורה מהשלש צורות הנזכרות יפול שם אביב לפי כונת נותן התורה או אם יפול בכלם: ודע שהחכמים אמרו שהצורה אשר ראוי שיפול בה שם אביב היא צורת פישטקי ממה שאמר הכתוב אביב קלוי באש גרש כרמל (ויקרא ב, יד) וכרמל הוא השבולת כשהיא מלאה והיא לחה עדין וזהו צורת הפישטק: והחכם רבינו אהרן בעל עץ חיים אמר כי הכרמל הטוב לא יבא כי אם מן הדמות אשר תתחיל צורת הזהב שהיא צורת פישטק בעבור שבהיותו לח יותר מזו הצורה ישרף באור שתלך רטיבותו ולהיות היובש גובר מן הרטיבות כשהיה בדמות זהב לא יבא ממנו כרמל טוב - עד כאן לשונו: והטעם בזה מפני שכרמל הוא מטעם יער כרמלו (מלכים ב יט, כג) (ישעיהו לז, כד) שהוא כולו לחות וכן אמרו בעלי הקבלה שהיא מלה מורכבת והטעם רך מלא - ואמר החכם ראב"ע כי גרש מלשון ויגרס בחצץ שני (איכה ג, טז) והטעם לשבור הגרגירים לא לטחנם כי הגרגירים הלחים לא יוטחנו לבד ישברו - עוד אמרו כי הכתוב אמר והפשתה והשעורה נוכתה כי השעורה אביב והפשתה גבעול (שמות ט, לא) והכתוב נתן הסבה על הכאת השעורה ואמר מפני שהוא אביב ואם האביב לח ביותר בצמח האדמה לא יוכה עד שישוב שברים מפני שהוא לח - אמנם אם יוכה הוא נופל בארץ ואחרי כן כשיכהו השמש מתחיל ועומד כאשר בתחלה וכן כשהוא בצורת זהב שהיובש בו גובר לא יפול בו הכאה לבד הפרדה בגרגירים שיפלו בארץ הנה אם כן לא יפול באביב הכאה אלא כשיהיה הלחות והיובש בו בשוה והוא כשהוא כרמל בצורת פישטקי - עוד אמרו כי הכתוב אמר והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן (ויקרא כג, י) ואמר הראב"ע^{^[178]} כשנדע צורה אשר תהיה בראשית החדש אשר בה תשיג אל הקציר ביום ארבעה עשר נעשה על אותה הצורה ואמנם מה שהוא בצורת זהב אין צריך לומר ישיג או לא ישיג כי באין פוגה ישיג אבל הדרישה תהיה בשתי הצורות הראשונות ואם נדע^{^[179]} איזו צורה ישיג אל צורת הקציר ביום ארבעה עשר עשינו על אותה הצורה והיא הנקראת אביב וידוע כי בראש חדש אם תגיע השעורה בצורת פישטקי עד יום הנפת העומר קרוב לשלשה שבועות ימים ודבר ידוע זה כי על כל פנים ישיג אך מה שהוא רטוב ביותר הספיקא^{^[180]} נפלה עליו ישיג או לא ישיג - והנה החקירה במשא ומתן הוציאתנו שנפיל שם אביב על צורת פישטקי - עד כאן לשונו: והתימה מן החכם הנזכר כי לפי זאת הדעת יתחייב שיהיה האביב בעבור העומר שהוא התחלת הקציר ותהיה מצות שמור את חדש האביב (דברים טז, א) בעבור הקרבת העומר שהוא התחלת הקציר וכבר אמר בפרק זמן בקשת האביב שמצות שמור את חדש האביב הוא מצוה בראשה - ועוד שמנחת הבכורים היתה נקרבת אחר מנחת העומר לפי דעת מרבית החכמים כפי מה שיתבאר והכתוב אמר ואם תקריב מנחת בכורים ליי' אביב קלוי באש גרש כרמל (ויקרא ב, יד) והנה אם כן האביב היה נמצא במנחת הבכורים אחר הקרבת העומר והוא אמר כי האביב הוא בצורת פישטקי בראש חדש ועד קרוב לשלשה שבועות ישיג אל צורת זהב בעת הקציר ואם כן יהיה המאוחר שהוא הפשטקי קודם מן הזהב [אמנם לפי דברי הר"ר אהרן אחרי שהאביב הוא בצורת פישטקי ועד זמן הקציר יהיה בצורת זהב והכתוב אומר במנחת הבכורים שהוא אחרי העומר אביב קלוי וכו' (ויקרא ב, יד) - ואם כן צורת הפישטקי יהיה מואחר מן הזהב]^{^[181]} וזה חלוף לא יתכן אמנם לפי דעתנו כמו שבארנו שהכונה באביב הוא בעבור העומר והיו מעיינים בראש החדש אם ישיג האביב ביום תנופת העומר והיו קוראים החדש ההוא חדש אביב ואפילו אם היה משיג ביום ארבעה עשר לא יפלו אלה הספקות והסתירות הנזכרות מפני שהאביב היה נמצא קרוב ליום הנפת העומר ואמנם הנפת הבכורים איך הוא אחר הנפת העומר יתבאר אחרי כן בפרק הנפת העומר באר היטב:

סוף דבר פסקו החכמים ואמרו כי אחרי שהספקא נפלה באלה השלש חלוקות שזכרנו שהם שתי הקצוות והאמצעי הנה כשנפיל שם אביב באמצעי שהוא חבור שתי הקצוות או שלילת שתי הקצוות לא נצא מן האמת ולכן ראוי שנפיל שם אביב בצורת הפשטקי שהוא האמצעי בין הכרפסי ובין הזהובי: וכן אמר החכם ר' לוי הלוי שהוא על דרך משל כמו נער ובחור וזקן (איכה ב, כא) והסימן על אשר זכרנו כי מצאנו אל פישטקי הטוב היא המדרגה התיכונה ברוך יודע תעלמות:

#I:39 הפרק השלשים ותשעה

בכמות האביב: לא הודיע לנו הכתוב כמות האביב בבאור אמנם משמושו בענינים אחרים ומשמוש לשון בני אדם יודע כמותו מפנ שהכתוב שם למקצת הדברים שעור וקצב ולמקצתם לא שם ואשר לא שם להם שעור וקצב יתחלק לשני חלקים יש ממנו אשר החלק המעט והכל בענין אחד כמו דם הנדות והנבלה והחלב אשר החלק ממנו המעט והכל בענין הטומאה משפט אחד לא כדעת בעלי הקבלה שאמרו חלק מששים - ויש ממנו שהוא על דרך קירוב כמו ראשית הבכורים (שמות כג, יט) (שמות לד, כו) כי אי אפשר שתהיה ההבאה בתאנה אחת או בגרגיר אחד מהענבים שבכרו אמנם צריך שיהיו מספיקים לאכול הכהן - וכן הענין באביב צריך גם כן שיהיה בדרך קירוב שישיג בעד הקרבת העומר ולכן לא יהיה מספיק בשבולת אחת או בגרגיר אחד שבכר - וכן יודע הענין משמוש בני אדם במנחותם כי אי אפשר שתהיה המנחה בדבר מעט שלא יהיה לו שעור מורגש וכן באמור גם כן חדש כרמל לא יאמר החדש ההוא חדש כרמל בשמוש לשון בני אדם על שבולת אחת שנמצאה בחדש ההוא וכן זמן הנרדים לא יאמר הזמן זמן נרדים על נרד אחד שנמצא אמנם

ישולח השם ההוא בחדש ההוא כאשר יתרחב ויתרבה והראיה על זה כי בזה החדש יהיה ראשית קציר ואם לא יתרבה איך יהיה ראשית קציר: סוף דבר פסקו החכמים כי ראוי להיות האביב חלקה אחת מן השדה עד שיוכלו לקצור ממנו לקיים מאמר הכתוב שאמר וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן (ויקרא כג, י) - ואי אפשר היותו במדת העומר לבד מפני שהעומר הוא ראשית קציר וראשית הדבר אינו הדבר עצמו אם כן העומר אינו הקציר עצמו אמנם הוא ראשית הקציר לכן היה צריך לקצור יותר מהעומר עד שיהיה העומר ראשית קציר ואי אפשר שהיו מלקטים מפה ומפה בדלוג שהרי הכתוב אמר שלא מלא כפו קוצר וחצנו מעמר (תהילים קכט, ז) - והקוצר צריך שימלא כפו שיהיה כולו מדובק וחלקה אחת מן השדה והטעם שיהיה רובו במראה אחד - ואמרו החכמים כי צריך שלא תהיה החלקה ההיא בתחבולה כגון שיהיה המקום ההוא גבוה מאד והרטיבות בו מעט ותצהיב במהרה או כגון שיהיה בחלקה ההיא גלל ומפני חמימות הגלל יוצהב במהרה אמנם צריך שיהיה המקום ההוא ממוזג בטבעו כמו שזכרנו בפרק מקום בקשת האביב:

#I:40 הפרק הארבעים

בסימני התחלות השנים במקומות הרחוקות מארץ ישראל: אחר שכבר נתבאר שהתחלת השנים כפי דין תורתנו הוא על פי האביב הנמצא בארץ ישראל על פי התנאים שזכרנו - ואנחנו בעונותינו הרבים נתרחקנו מארץ הקדושה ואין ידינו משגת במציאת האביב הכרחנו להמשך אחרי חשבון העבור כפי מה שעושים אחינו בעלי הקבלה מפני שזה החשבון נמשך אחר מציאת האביב בארץ ישראל בקרוב כי כשאין דעת הברור צריך ללכת אחרי דרך ההקרבה וראוי לחשוב מחזורים מתשעה עשר שנים כל אחד ולעבר בכל אחד מהם שבעה מעוברות כי בזה החשבון תשתוינה שנות השמש עם שנות הירח וישובו השמש והירח במקום שהתחברו בו בראש המחזור בקרוב מפני שחדשינו הם חדשים ירחיים ואם נמשך אחריהם לבד לעשות כל שנותינו משנים עשר חדש יבאו מועדינו פעם בקיץ ופעם בחורף כפי מה שיקרה לישמעאלים שנמשכים בחדשים הירחיים לבד והכתוב אמר שמור את חדש האביב (דברים טז, א) המסכים במהלך השמש - וראוי לעבר השנה השלישית והששית והשמינית והאחת עשרה והארבע עשרה והשבע עשרה והתשע עשרה - וסימנם גו"ח י"א י"ד י"ז י"ט ויהיו לפי זה שבעה מעוברות ושנים עשר פשוטות: ואמרו החכמים שעל הרוב ימצא זה הסדר ככה בארץ ישראל וגזרו מזה ואמרו שלא נעשה בגלות שתי מעוברות מחוברות ולא שלש פשוטות מחוברות אלא פעם נעשה פשוטה אחת ופעם שתים מפני שזה הסדר הוא בהיות הזמן לפי טבעו והגשמים בעתם אלא אנשי ארץ ישראל הנמשכים על פי האביב לפעמים יעשו שלשה פשוטות מחוברות ולפעמים שתים מעוברות וזהו מצד שנוי הזמנים בבכור והאחור והם הולכים אחרי דעת הברור ואנו הולכים אחרי דעת ההקרבה - ואמר החכם רבינו אהרן בעל המבחר שבשנת י"ז וי"ט משנות המחזור יקרה טעות כי אלה השנים ראוי שתהינה פשוטות לא מעוברות [וראה הגה"ה לאחר הפרק בענין זה] - ואמר גם כן החכם רבינו אהרן בעל עץ חיים כי במחזור רס"ט שמענו כי בשנה רביעית מן המחזור מה שהיה לנו חדש אלול היה לאנשי ארץ ישראל חדש תשרי וזה היה מבלבול י"ז וי"ט שנים המעוברות שעברו במחזור שעבר: ואמר החכם הנזכר כי האמת להמשך לפי אותו התקון והטעם תקון המחזור לפי מה שזכרנו - וכן הקרה בזמננו שנת הר"מ ט"ו למחזור הלכו אנשים מקהלתנו בעיר הקדש ואמרו ששנת י"ד במחזור רע"ו שאנו בו והיה לנו עבור היה להם שנה פשוטה ואין ראוי לנו מזה שנחליש אמונתנו כי הם הולכים אחרי דעת הברור ואנו הולכים אחרי דעת ההקרבה ואיש איש על מקומו יבא בשלום והמצות לא נתנו אלא לפי היכולת ואין ראוי למנוע טוב רב בעבור רע מעט - ואמר ר' ישראל המערבי כי תקון המחזור הוא תקון התאנים הטובות שהיו מעולי בבל אשר נשארו אחריהם דור אחר דור אשר עמדו ותקנו המחזור בז' מעוברות וי"ב פשוטות להקרבת זמן האביב על פי דעתם ולכן נמשך אחריו: סוף דבר פסקו הכל כי היושבים בארץ ישראל לעשות על פי האביב הנמצא בארץ ישראל ואשר הם רחוקים ממנה ללכת אחרי חשבון המחזור במעוברות ובפשוטות:

הגה"ה^{^[182]}

אמר המגיה הצ' דוד^{^[183]} מה שאמר המחבר בפרק הארבעים שרבינו אהרן ב"ה אמר שבשנת י"ז ו"יט יש טעות - במחילה מכבוד הרב אין כונת רבינו אהרן שיש טעות בי"ט - רק כונתו שיש ספק בי"ז - ואמרו בי"ט רצונו בשאר שנות העבור של י"ט אף על פי שאין גם חדש יתר משלשים יום ונמצא בשאר שנות העבור פעם ל"ג ימים ולא השגיחו ליתרון ג' ימים היתרים על שעור חדש ימים ועשו עבור - ונמצא פעם כ"ח ימים ולא חששו לחסרון מן שעור חדש ימים ועשו עבור וזה בשנה שמינית מי"ט - כן היה ראוי לעבר גם שנת הי"ו אף על פי שחסר משעור חדש ג' ימים ולא שנת הי"ז שיותירו משעור חדש ז' ימים: ע"כ:

#I:41 הפרק הארבעים ואחד

במספר חדשי השנה ושמותיהם: לא הודיע לנו הכתוב מספר חדשי השנה כמה יהיו אמנם מספורי הכתוב ידענו כי אי אפשר שיהיו פחות משנים עשר ממה שמצאנו במגלת אחשורוש כתוב לחדש שנים עשר הוא חדש אדר (אסתר ג, ז) (אסתר ג, יג) (אסתר ח, יב) וכן כתוב ובשנים עשר חדש הוא חדש אדר (אסתר ט, א) - וכן גם כן ידענו ממאמר הכתוב שהם יותר משנים עשר לפי דעת קצת מן החכמים מענין מחלקות [שלמה]^{^[184]} המלך עליו השלום אשר הזכיר שנים עשר שרים לכלכל את המלך בשנים עשר חדש ואמר ונציב אחד [אשר]^{^[185]} בארץ (מלכים א ד, יט) ונאמר כי הוא היה נגיד ורואה על השנים עשר שרים ומזה הספור דייקו החכמים ואמרו שחדשי השנה הם פעם שנים עשר ופעם שלשה עשר ואמרו שאי אפשר שיהיו פחות משנים עשר ולא יותר משלשה עשר מפסוק שמור את חדש האביב (דברים טז, א) כי בקשת האביב על פי הסדור הכללי יחייב זה לפי מה שבארנו - אמנם שמות חדשינו הם ניסן אייר סיון תמוז אב אלול תשרי מרחשון כסלו טבת שבט אדר והחדש השלשה עשר הוא נקרא אדר שני - ואלה השמות הם בלשון כשדים כי לא מצאנו אותם בכל המקרא רק בנביאים שהיו בגולה בנבואת חגי זכריא ודניאל ועזרא ומגלת אסתר - אמנם מצאנו בכתוב שמות חדשים שלשה והם בשמות אחרות והם ירח זיו (מלכים א ו, לז) ירח בול (מלכים א ו, לח) ירח האיתנים (מלכים א ח, ב) - אמנם מר משה היוני אמר ששמות חדשינו הם חדשי הרומניים ומעט מהם נתחלפו לא נדע אם ממנו או מהם ואלה שמותם ניסן אייר חריזאן תמוז אב אלול תשרן ראשון תשרן שני קנון ראשון קנון שני שבט אדר - ואלה החדשים הם חדשי חמה ובעד הרביע שיתוסף על שס"ה יום יעשו חדש אדר בכל ארבעה שנים מעשרים ותשעה יום כפי מה שעושים היונים והלועזים היום - ואמר שחדשי ישראל היו חדשי חמה והביא ראיה מהשמות ולא ידע זה הסכל כי השמות המשותפים לא ישתתפו אלא בשם לבד אמנם בגדר הם מתחלפים ולא יחייב שתוף השם שתוף הגדר ואין צורך להשיב על הבליו כי תהו המה:

#I:42 הפרק הארבעים ושנים

בידיעה בהתחלת השנה אם היא מניסן או מתשרי: חכמי ישראל נחלקו בזה לשתי תודות גדולות^{^[186]} מהם אומרים שהתחלת השנה היא מתשרי והם בעלי הקבלה וראייתם בזה ממה שאמר הכתוב וחג האסיף תקופת השנה (שמות לד, כב) - ונאמר גם כן בצאת השנה (שמות כג, טז) וכן וקדשתם את שנת החמשים שנה (ויקרא כה, י) ואם תהיה התחלת השנה מניסן הנה יזרעו^{^[187]} בשנת השמטה ולא יקצרוהו בשנה ההיא מפני שלפי זאת הדעת יתחייב כשיגע חדש ניסן שיהיה שבת הארץ ואם כן לא יקצרו וגם לא [יזרעו]^{^[188]} בתשרי שאחר ניסן מפני שעדין יש שבת לארץ - הנה אם כן לא יקצרו ואחר שלא יקצרו לא יזרעו כי יהיה פועל לבטלה ואם כן שתי שנים רצופות לא יקצרו ולא יזרעו וזה אי אפשר כי הכתוב אמר לא תזרעו בשנה השביעית (ויקרא כה, ד) לבדה לכן ראוי שנאמר שהתחלת השנה מתשרי: עוד אמרו שהתחלת השנה ראוי שתהיה מתשרי מפני שבתשרי נברא העולם מפני שהכתוב אמר במעשה בראשית תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע ועץ פרי (בראשית א, יא) וזה לא ימצא בכל חדשי השנה אלא בחדש תשרי שהארץ מלאה דשאים והעצים מלאים פירות ואמרו שהדברים כלם בצביונן נבראו רוצה לומר בשלמותם ותמותם ובחדש תשרי הם הכל שלמים ותמימים לכן אמרו שהעולם נברא בתשרי: והחכמים אמרו שהתחלת השנה מניסן מפני שבניסן נברא העולם ממה שאמר הכתוב ויאמר אלהים יהי אור (בראשית א, ג) ותוספת האור הוא מתחיל מחדש ניסן - ועוד לפי דעת החכם ר' אברהם בן עזרא שאמר שהתורה לא באה להזכיר בריאת השמים העליונים אמנם באה לספר לנו הגלות הארץ והראות היבשה ובריאת הרקיע שהוא על ידי האור צריך שיהיה זה בעלית האור אל התוספת שהוא חדש ניסן וכן אמר הוא בפירושו בתורה כי כאשר התחזק האור על הארץ והרוח יבש מהארץ נהפך הלהט ונעשה הרקיע הנה לפי דעת החכם הנזכר שהגלות הארץ והראות היבשה ובריאת הרקיע יראה שהיה בחדש ניסן לפי מה שיראה מדבריו - אמנם מה שאמר בפרושו בתורה בפרשת בהר סיני ואם היתה התחלת השנה מניסן הנה לא יקצרו אשר זרעו בשנה הששית ולא יזרעו כי הנה שנת שמטה היא כונתו בזה שהתחלת השנה במשא ומתן בני אדם היא מתשרי וכן אמרו חכמינו ששני ראשי שנים הם האחד ניסן והוא הראשון במועדים והשני תשרי והוא ראשון במשא ומתן: עוד אמרו החכמים שהכתוב אמר ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע ועץ עושה פרי (בראשית א, יב) ואי זה חדש הוא שמוציא דשאים ועץ עושה פרי הוא חדש ניסן: ועוד שהכתוב אמר ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים (מלכים א ו, א) והנה התחלת השנים הוא מזמן יציאת ישראל ממצרים שהוא חדש ניסן ועוד שיציאת ישראל ממצרים והאותות שנעשו בימים ההם הוא כראיה לחדוש העולם לפי דעת מרבית החכמים ולכן אמרו שיציאת ישראל ממצרים תדמה לחדוש העולם ולכן אמר הכתוב אנכי יי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (שמות כ, ב) (דברים ה, ו) שתלה ידיעת מציאותו על ידי יציאת ישראל ממצרים שהיא בחדוש העולם וכמו שמציאות השם לפי דעת אנו^{^[189]} התורניים יודע מחדוש העולם כן יודע מציאותו על ידי יציאת ישראל ממצרים^{^[190]}: וכמו שיציאת ישראל ממצרים היה בחדש ניסן כן בריאת העולם היה בחדש ניסן: ועוד שבניסן הוקם המשכן שנאמר ביום החדש הראשון תקים את המשכן (שמות מ, ב) ובניסן עלו ישראל מבבל שנאמר באחד לחדש הראשון הוא יסוד המעלה מבבל (עזרא ז, ט) ובניסן עתידין ישראל להגאל שנאמר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (מיכה ז, טו) וכן הנסים והנפלאות שנהיו בישראל היו בחדש ניסן - וחכמי התכונה שמו כלל משפט השנה ברגע הכנס השמש במזל טלה שהוא בחדש ניסן על הרוב וקצתם אמרו מפני שידיעת רגע התקופה קשה להודע אמרו כי ראוי לדעת משפט השנה מרגע המולד או הנגוד אשר יהיה קודם הכנס השמש במזל טלה וברגע ההיא יתקנו מקום המאורות והכוכבים הקיימים ומעמדם זה אל זה ומבטם ובתיהם השנים עשר ומי הוא בביתו ובית כבודו ומי הוא נשרף ומי הוא ישר ומי הוא נזור אחורנית ומי הוא בגובה רומו ומי הוא בשפל רומו ותנאים אחרים שצריכים בהם חכמי התכונה וידעו בהם משפט כלל השנה ועוד שזמן האביב שהוא חדש ניסן הוא עוזר לחיי האדם ולנפש החיונית ויתחדש בגופות כח בתולדת: והנפש הצומחת תעלה בצמחים למעלה ויהיה התוספת בהם בגדול: אמנם בזמן החורפי שהוא חדש תשרי הוא נוטה אל החסרון בכח התולדת ובגדול והנפש הצומחת תרד למטה בשרשי הצמחים מפני ברחה מהקור כמו שידוע זה לעובדי האדמה - הנה העולה לנו מזה שהתחלת עליית הנמצאות לכל דבר הוא בחדש האביב שהוא חדש ניסן ולכן ראוי להאמין שבריאת העולם היה בניסן ולכן יתחייב שתהיה התחלת השנה מניסן: אמנם מה שאמר הכתוב וחג האסיף תקופת השנה (שמות לד, כב) וכן בצאת השנה (שמות כג, טז) שהוא חדש תשרי הוא בעבור שנת השמטה והיובל שהוא בעבור הארץ ותקופת שנת הארץ הוא בחג האסיף שהוא בחמשה עשר לחדש תשרי והתחלת השנה לפי דעת החולקים עלינו צריך שתהיה מראש חדש תשרי:

סוף דבר פסקו החכמים ואמרו ששני ראשי שנים הם ניסן ראש לחדשים ולפרקים - ותשרי ראש לשמטות וליובלים כמו שכתוב וחג האסיף תקופת השנה (שמות לד, כב) - ומה שאמר הכתוב עץ פרי (בראשית א, יא) אין הטעם שהיה העץ עם פריו אמנם הטעם הוא שתוציא הארץ עץ אשר אותו העץ עושה פרי בזמנו לא שיהיה עם הפרי יחד - ומה שאמרו שהדברים כלם בצביונן נבראו זה צריך אהוב שיאמין בו: הנה התבאר מזה שהתחלת השנה האמתית מניסן כאשר אמר הכתוב החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה (שמות יב, ב) - אמנם מפני ששרש המשא ומתן אשר בעולם אמנם הוא מתבואת הארץ והאסיף ככתוב באספך את מעשיך מן השדה (שמות כג, טז) והתחלת השנה באלה צריך שתהיה מתשרי כי הזורע בהכרח שיקצור לכן נמשכו בני אדם לשים התחלת השנה בשטרותיהם בשנות הבריאה מתשרי:

והחבור נשלם - בעוז בורא עולם - מבאר כל נעלם - מישר מסלולים:

ויאיר עינים - בחכמת שמים - והוא ככנפים - אלי המשכילים:

#II סדר מצות שבת

אמת המה עשרת הדברים - ביד משה בהר סיני אמורים:

לעם קדוש לעם נבון וחכם - להסגילם בדת האל משחרים:

יסודות הם בלבות החסידים - וגם המה כמו תומים ואורים:

היות כי השלשה הקדומים - מאירים בלבבות כמאורים:

והשבת רביעית בספירה - ותיכונה בסודות הדברים:

בלבה נועדו מצות יי' - ומתוכה יפוצצו כנהרים:

נתונה היא לישראל קדושיו - לשומריה ככתר על כתרים:

מלאכות החרופות בה אסורים - מצא חפץ ודבר באמרים:

שמע דברי נביאים עם כתובים - ביום שבת וזולתם אסורים:

היה דורש בבאורם וסודם - בספרי החכמים היקרים:

האזינה עמי תורתי - הטו אזנכם לאמרי פי: (תהילים עח, א)

להיות שמצות שבת מצוה עליונה - מימי בראשית קדמונה - נתונה לעם קדוש ונורא - בהר סיני אמורה - והיא מבוע המצות המעשיות - והמצות השכליות - היות גלויה מצוה מעשיית - וסודה שכליית - כי עמה יודע מציאות השם ואחדותו - ובעולם השפל איכות הנהגתו - כי מיום הראשון עד יום השביעי - השפעו מאתו הקיים והטבעי - ואיכותם ומציאותם קיימות לעולם - במעלות הסולם - ואותם שיומרו באישם - לא תכבה אשם - לעולם יהיו בהתוך מתמיד - להרוג להשמיד - והם הדברים ההוים ונפסדים - והעמיד מינם בשרידים - עד שיהיו הכללים שמורים - ובלתי נעדרים - וכשברא הכללים ההם במעשה בראשית - לכל אחד ואחד סדר מינו השית - שיהיו פרטיהם על צד בא זה אחר סוד זה - ויסד ההתחלות השלשה - באבן הראשה - ועל פיהן יהיה כל ריב ובל נגע - ומההעדר אל המציאות יגע - וכן ההעדר והחומר והצורה - וזה אל זה קרא - והלביש צורות היסודות הארבעה - והרכב^{^[191]} הגוף ועם הנפש ששכנה בו הם שבעה - כי על אבן אחת שבעה עינים - השש פאות והנפש כצהרים - ונתן להם ארבע איכיות - ומהן יתהוו הספוגיות והמקשיות - והשתים מהם פועלות - והשתים מתפעלות - וכח הקושר קצת בקצתו על ידי נותן הצורות - בשפלים על ידי הכנת המזרות - כי הרוחק והקורבה - שבין הפעול והסבה - צריך שיהיה יחס מוגבל ביניהם -עד שיולדו פעלותיהם - לעמת פניהם - וכל עשב ועשב למטה בתחתונים - יש לו כוכב מנהיג בעליונים - והנה כשנדע כי ביום שבת - שהשם שבת - נדע סוד מציאות העולם וחדושו - והקוטב אשר עליו יסוב ושרשו - והיודע סוד המציאות - לא יהיה לו בהשגת סוד המצות לאות - לכן מצות שבת לכל המצות עקר ושרש - בלב כל חורש - לדעת סודותיהם וטעמיהם - ומה שיולד אחריהם - וכוללת המצות המעשיות - והמצות השכליות - ומצות הלב והלשון - והיא אמצעית בהם כאישון - ולכן היא רביעית בעשרת הדברים - ובה יתבארו סודות המאמרים - כי משתי הקצוות מחוברת - והראשון אל האחרון קושרת - והנה הכופר בשבת - יסבל בסבת - הנהגת הנמצאים - ואיכות הוית הברואים - והשפעם מאתו יתעלה - אשר לא יכלה - ויכפור בחדוש העולם - ומעלות הסלם - המוצב ארצה בשפלים - פרטים גם כללים - ותפול כל התורה בכללה - וישובו רשעים לשאולה - ולכן כל גוים שכחי אלהים (תהילים ט, יח) - כי לא ידעו אור נגוהים - ולכן כוכב שבתי מושל בזה היום^{^[192]} - על פי אל איום - שמושל על החרבנות - ועל החסרונות - ולכן ביום הזה לא יצלח גבר בפעלותיו - לבד בידיעותיו - כי ביום^{^[193]} הזה יתחדש בגופות כח בתולדתם - מסבת מנוחתם - ובנשמות הכר והשכלה - ולו נאוה תהלה - כי הדברים המעשיים - הפך הדברים השכליים - ולכן כוכב שבתי מושל בישראל - כי הם בכורי אל - כי הולכים אחרי השכל והתבונה - ומבני יששכר יודעי בינה (דברי הימים א יב, לג) - רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה (דברים ד, ו) - וביניהם נביא ומזה - ולכן יש בסוד השביעיות תועלת - ואם היא מאנשים נסכלת - ולהיות שהמקיים זאת המצוה - שתהיה עליו חובה - יגיע למעלה רמה - ובדעת ובחכמה - לכן ראוי להקדימה - אל הקדש פנימה - להפליג הדבור בה - עד שיהיה האמת בקרבה - אמנם החכמים הרבו אמרים - מאירים כספירים - מהם הולכים אחרי החומרה - שלא יהיו כמטרא - מחצי לשונות האנשים - זולת האישים - והחמירו בה - מבלי עלה וסבה - ולא ידעו שכשם שאין ראוי להתיר האסור - כן אין ראוי במותר שיהיה אסור - מפני שעוברים בבל תוסיפו - יחדו יסופו - כמו שעשו בעריות - בעלי הרכוב וחשבו מחשבות נכריות - עד שקם החכם רבינו ישועה - בעל חכמה ודעה - ואל בנינו ומנחתו שעה - והשיב על דבריהם - ושבו לאחוריהם - וישבתו מענות אל דבריו - כי האמת היתה אתו במאמריו - ואף על פי שאנשי הזמן האשימוהו - ובדברי לעג גנוהו - אמנם האמת תעיד על עצמה - והיא עוזרת בדעת ובחכמה - ואין ראוי לחכם שימנע מן האמת מפני אלף סכלים - אמנם מפני חכם אחד ראוי להשלים - ומהם הולכים אחרי הפשטים - ולא מזה נוטים - ויפרשו הפסוקים כמשמעם - ובשרשי הפשט מאד ינעם - ולא ישאו פנים בתורה - כי יראת יי' טהורה - ומצות יי' ברה - מאירת עינים - מחכימת פתיים (תהילים יט, ח) (ואילך) - ולפעמים יביא ההרגל והמנהג לקצת אנשים - זקנים וישישים - שיקשה אליהם - לצאת ממנהגיהם - ומדבר חדש יחרה אפם: ארור אפם - כי עז ועברתם כי קשתה (בראשית מט, ז) - ולא יבינו בדברים האמתה - וזה לא יהיה אלא מפני קצרון ידיעתם בראיות - הבנויות לתלפיות - ויהיה אצלם ההקש למוקש - והתולדת לחלודה - והמופת לתופת - והטענה לאתנה^{^[194]} - והראיה למריאה וציה - וילכו מגששים קיר כעורים - והוכו בסנורים - ולא ישאלו לדור ראשונים - מהאנשים הקדמונים - על ערוגת צמחה הקדמונה - הברכה העליונה - אשר יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים ולא יבינו כל רשעים והמשכילים יבינו (דניאל יב, י) - והחכם בעל העושר אמר שאנו הכת הרביעית - נטע שעשועית - ולפי חלוף הזמן - מעשי ידי אמן - וזה בענפים - נרפים אתם נרפים - אמנם בשרשים דעת אחת לכלם - למקטנם ועד גדולם - לבלתי נטות ימינה ושמאלה - השפל להגביה והגבוה להשפילה - אמנם רבים מעמי הארץ - והשרץ השורץ - מוסיפים וחושבים כי הולכים אחרי דרך החומרה - וחושבים שזה להם לעטרה - למרבה המשרה - וזה להם שערוריה - כי יטו אל דעת נכריה - וזה כדי שיתכבדו אצל רואיהם - ללכת אחרי מעשיהם - והם חוטאים ומחטיאים - להולכים ולבאים - וראוי לכל אדם לדעת ערכו - ולתת לכל דבר חקו - לבלתי השתרר בזולת מקומו - ולהגדיל שמו - כי זאת מדה מגונה - לכל יסוד ופנה - ולכן נמשך אנחנו אחרי פשוטי הפסוקים - וזה בדקדוקים - ואשאל העזר מפי העושה: אליהו בן משה:

פירוש^{^[195]}
"היות גלויה מצוה מעשיית" - פירוש שנאמר לעשות את השבת: ועשיית השבת הוא שלא נעשה בה מלאכה: "וסודה שכליית" - ר"ל חיוב הוא להשיב אל לבנו דעת ותבונה על מה שובתים אנחנו ממלאכה בזה היום עד שיעלה בשכלנו כי השביתה לטעם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ (שמות כ, יא) (שמות לא, יז ("הקיים" - הם השמים וצבאם הקיימים במין ובאיש: "והטבעי" - הארץ וצאצאיה הד' יסודות והד' כללים דצ"חם [דומם, צומח, חי, מדבר] המורכבים מיסודות הנקראים טבעים: "במעלות הסלם" - ר"ל בהשגחה המושפעת ממדרגה אל מדרגה ר"ל בסוגים כוללים ומסוגים הכוללים אל סוגים שפלים מהם ומן הסוגים למינים ומן המינים לאישים כל אחד לפי הכנתו לקבל שפעו ית': "התחלות שלשה" - הוא שמבאר מטה העדר חמר צורה: "באבן הראשה" - ר"ל במין האדם שהוא מבחר ברואי עולם השפל כדמות אבן המושם לראש פנה: "ועל פיהן" - ר"ל לא לבד במין האדם יסד אלו ההתחלות הג' כי כל הרכבה ופירוד הוא מהן כי הצורה מחייבת ההרכבה והחמר מחייב הפירוד: "ומההעדר אל המציאות יגיע" - ר"ל אעפ"י ששמו אלו שלשתם התחלות - הנה ההעדר לא שמו התחלה גמורה להיות כי בסורו תהיה ההויה - אמנם כי המציאות הוא קיום והפכו ההעדר - וכשהוכן החמר ללבוש הצורה יסור ההעדר וישאר הקיום שהוא המציאות: ובהסכים חלקי החמר להפרד מהרכבתן ולפשוט הצורה ההיא עוד יסור הקיום שהוא המציאות וישוב נעדר כבראשונה - והלביש הצורות הארבעה - ר"ל היסודות בתנועת הגלגלים מהערבים קצתם בקצתם ומקבלים אחד צורת חברו עד שלא נכר במורכב צורת האש לחוד וצורת האויר לחוד כי כל אחד מפסיד צורתו ושבים לגולם א': "הספוגיות" - כבשר וגידים: "והמקשיות" - כעצמות: "השתיים פועלות" - ר"ל השתי אכיות החמימות והקרירות פועלים לכחות המתפעלות שהם הרטיבות והיבשות: "וכח הקושר" - הוא ההשגחה עיין בענין עבודה זרה בשלהי פרק חמישי: "נותן הצורות" - שכל הפועל בעולם הזה לתת צורות לנבראי עולם השפל ולהוציא שכל האדם מן הכח אל הפועל: "על ידי הכנת המזרות" - כי המזלות בתנועתם מכינים החמרים והשכל הפועל נותן הצורות: "כי הרוחק והקורבה שבין הפעול והסבה" - הסבה הוא ית': והפעולים הם היצורים: וה"יחס המוגבל" - הוא הכח הקושר בין העליונים והתחתונים ומעמידם ומקיימם כאיש אחד: והוא השגחתו ית' אשר עם היותו רחוק מגביהי לשבת בגבהי גבוהים הנה הוא קרוב משפילי לראות בשפלי שפלים וכשם שיצדק עליו ית' מאמר קרוב ה' לכל קוראיו (תהילים קמה, יח) - כן יצדק מאמר רחוק ה' מרשעים (משלי טו, כט): מביט בהשגחתו לקרובים אליו ומעלים עין השגחתו מהרחוקים ממנו: ומצד זה יתייחס הרוחק והקורבה בין הפעול המתקרב לו ית' או המתרחק ממנו: ובין הסבה הקרוב בישועתו לקרוביו והרחוק לרחוקים מישועתו:

הפרק הראשון בבאור מלת שבת ושתופה כפי מה שיובן בלשון העברי:

הפרק השני בבאור השני שמות רוצה לומר שבת ושבתון אם הם שם לשון או שם

של תורה:

הפרק השלישי במקומות מהתורה שנזכרה מצות שבת:

הפרק הרביעי בבאור המלות שנשתמשה התורה במצות שבת:

הפרק החמישי בדברים הנכנסים תחת סוג מעשה והיוצאים ממנו בהתר בשבת:

הפרק הששי בדברים הנכנסים תחת סוג מלאכה:

הפרק השביעי במעשים הנולדים בחבור המוליד בנגיעה אחת לבד ואחר כן נפרד ממנו:

הפרק השמיני בדברים שיסמכו אל הפועל אפילו בלא נגיעה אחת והוא המין הרביעי מארבעה מינים^{^[196]} המעשים שזכרנו בשם ר' יוסף הרואה:

הפרק התשיעי בדברים שיתחייבו ממאמר זכור את יום השבת לקדשו: (שמות כ, ח)

הפרק העשירי בדברים שיתחייבו ממאמר ויברך אלהים את יום השביעי: (בראשית ב, ג)

הפרק האחד עשר בדברים שיתחייבו ממאמר ויקדש אותו: (בראשית ב, ג)

הפרק השנים עשר בדברים שיתחייבו ממאמר והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו: (שמות טז, ה)

הפרק השלשה עשר בדברים שיתחייבו ממאמר ראו כי יי' נתן לכם את השבת על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי: (שמות טז, כט)

הפרק הארבעה עשר מענין הטלטול מרשות אל רשות:

הפרק החמשה עשר בענין רכיבת הבהמה והספינה בשבת:

הפרק הששה עשר בדברים שנאסרו מן ההעתקה ויש להם סיוע מן הכתוב גם כן:

הפרק השבעה עשר בחלוק הדעות מהחכמים בפרוש [לא תבערו אש]^{^[197]}: (שמות לה, ג)

[הפרק השמונה עשר בראיות שהביאו חכמינו לאמת דעתם בענין הבעור ותשובות החכם רבינו לוי בן החכם רבינו יפת עליהם:

הפרק התשעה עשר בראיות שהביא החכם ר"א בע"ח והתשובות עליהן:

הפרק העשרים בהתנצלות המחבר:

הפרק העשרים ואחד בסכנת נפש האם היא דוחה את השבת אם לא:

הפרק העשרים ושנים במשפט מחלל השבת:]^{^[198]}

#II:1 הפרק הראשון

בבאור מלת שבת ושתופה כפי מה שיובן בלשון העברי: דע כי מלת שבת הוא שם תאר ונגזר מן שבת מריב (משלי כ, ג) שהוא שם וענינו הבטלה והפסק הדבר מן אשביתה מאנוש זכרם (דברים לב, כו): תשביתו שאור מבתיכם (שמות יב, טו): והנחתו הראשונה בעצם יאמר על היום השביעי מימי השבוע מפי שהשם יתעלה שבת בזה היום מבריאת הנבראים ככתוב וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה (בראשית ב, ב): ומזה הושאל לשבוע שתקרא בשם שבת באי השבת יוצאי השבת (מלכים ב יא, ט) שבע שבתות תמימות תהיינה (ויקרא כג, טו) מפני שבסוף שבעת ימי השבוע תמצא שבת אחת לעולם - ויום כפור נקרא שבת ככתוב שבת שבתון היא לכם ועניתם את נפשותיכם (ויקרא טז, לא) מפני שהמלאכות כלן בטלות בזה היום כמו יום השבת - ושבתון יאמר על המועדים שיש בהם התר מעשה אוכל ככתוב ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון (ויקרא כג, לט): ומה שיאמר עליו שבת יאמר עליו שבתון ולא יתהפך כי הנה מצאנו שנקרא יום הכפורים שבתון ככתוב שבת שבתון היא לכם (ויקרא טז, לא) - אמנם המועדים שיש בהם התר מעשה אכל מצאנו שיקראו שבתון לא שבת אמנם שנת השמטה תקרא שבת ושבתון ככתוב ושבתה הארץ שבת ליי' (ויקרא כה, ב) והיתה שבת הארץ (ויקרא כה, ו) שנת^{^[199]} שבתון יהיה לארץ (ויקרא כה, ה) - אמנם בעלי הקבלה אמרו שהמועד שיש בו התר מעשה אבל נקרא שבת ממה שמצאנו כתוב וספרתם לכם ממחרת השבת (ויקרא כג, טו) ואמרו שהוא מחרת יום טוב והחכמים השיבו עליהם ובארו שהוא שבת בראשית כמו שיתבאר בחג שבועות אם יעזרני האל - ואמנם נקראת שנת השמטה שבת ולא המועד ואף על פי ששביתת מלאכה במועד יותר משנת השמטה מפני ששנת השמטה^{^[200]} היא דומה ליום שבת שכמו שיש קודם יום השבת ששה ימים מותרים להעשות בהם מלאכה כן יש בשנת השמטה קודם שש שנים מותרים לזרוע בהם ולקצור ולעשות כל מלאכות הארץ והראיה על זה כי שנת היובל לא קראה הכתוב שבת אף על פי שמשפטה כמשפט שנת השמטה:

#II:2 הפרק השני

בבאור השני שמות רצוני לומר שבת ושבתון אם הם שם של לשון או שם של תורה: דע שיש הפרש בין שם של לשון ובין שם של תורה כי שם של לשון הוא ידוע מדרך הלשון ההסכמיי^{^[201]} והוא מוסכם בדבר אחד ר"ל השם ההוא ויושאל ממנו בדבר אחר כשיהיה דומה לו במשפטיו ויעתק השם ההוא מנושא אל נושא כי הנה במשל ההליכה היא שם של לשון ותאמר על הליכת הבעלי חיים ממקום למקום: ומזה השאל לכל דבר שנעתק ממקום למקום שיאמר לו שהלך: וכן הרגל יאמר על רגל האדם והבעלי חיים שהגוף עומד עליו והושאל מזה שיאמר לדבר שעומד עליו השלחן רגל: אמנם שם של תורה אינו ידוע מדרך הלשון אלא כשיהיה בשם ההוא חלק מהלשון אמנם כשיבוא בתורה יבא באורו בצדו אם לפניו אם לאחריו - ולפעמים יקצר הכתוב באורו מצדו ויהיה נודע ממקום אחר - ויש סגולה אחרת בשם של תורה כי במקום שיחנה לא יעתק ממנו ולא יתכן לחנות זה השם במקום אחד חוץ מהמקום ההוא - והחכמים אמרו ולא יתכן העלה חוץ מאותו שנושא השם להטריד את השם כי העלות לא יוציאו לשמות אלא למשפטים יכתים כל שכן שיהיה שנוי בעלה אי אפשר להטריד עליו את השם לפי שבמקום שיוסכם יש לו^{^[202]} תנאים מיוחדים - והנה יראה מזה שאי אפשר להקיש על שם של תורה - ואמרו ששם שבת הוא שם של תורה מפני שאי אפשר שנקרא יום אחד מימי השבוע כשנשבות בו מהמלאכות שבת מפני שהעלות שהם אסור מלאכות לא^{^[203]} יוציאו אותו היום שיקרא בשם שבת: ומפני ששם שבת הוא שם של תורה על כן בא באורו בצדו אם לפניו כמו שכתוב ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות (שמות כג, יב) ואם לפניו ולאחריו יחד כמו ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת ליי' אלהיך לא תעשה כל [מלאכה]^{^[204]} )שמות כ, ט) (ואילך) (דברים ה, יג) (ואילך): והחכם רבינו יוסף אמר שבאור זה השם הוא לאחריו לעולם אמנם בפסוק ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות (שמות כג, יב) אמר שמלת תשבות אי אפשר שתהיה באורה כמאמר^{^[205]} ששת ימים תעשה מעשיך מפני שאם ישבות מהמעשים שנעשים בששת ימים אם כן יאסור גם הדברים המותרים וזה אי אפשר לכן אמר שבאור זאת המלה שבאר בפסוק שבת ליי' אלהיך לא תעשה כל מלאכה - והחכם רבי אהרן בע"ח אמר ועל כן אפשר להיות המלה נסמכת אל מה שלמעלה ומחברת אל מה שלמטה לא כדעת החכם רבינו יוסף שהיא נסמכת^{^[206]} אל מה שלמטה לבד: סוף דבר פסקו ואמרו כי שם שבת הוא שם של תורה כמו יום השביעי ויום כפור ושנת השמטה שנקראים שבת והם שמות התורה - ואמרו שאף על פי שהוא שם של תורה יש לו חלק גם כן מטעם הלשון שהוא נגזר מטעם שביתה והטעם שבאלה הזמנים יש שביתה מפני שאין השביתה בכלם על דרך אחת אמרו ששם שבת לא יפול על כלם בשוה מפני שהשבת נקרא שבת בעבור ששבת השם בזה היום ושביתתנו ויום כפור^{^[207]} נקרא שבת בעבור שביתתנו לבד ככתוב תשבתו שבתכם (ויקרא כג, לב) - שנת השמטה נקראת שבת בעד שביתת הארץ ככתוב ושבתה הארץ שבת ליי' (ויקרא כה, ב) - אמנם שם שבת יאמר להם על דרך הספוק והטעם בקדימה ואחור - ושבתון גם כן הוא שם של תורה אף על פי שיש לו חלק מטעם הלשון אמנם שם שבת הוא שרש ויסוד לשבתון ותשבות:

#II:3 הפרק השלישי

במקומות מהתורה שנזכרה מצות שבת - תחלה בפרשת בראשית ככתוב ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות (בראשית ב, ב) (ואילך) - ב' במדבר סין במן ככתוב ראו כי יי' נתן לכם את השבת^{^[208]} שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו (שמות טז, כט) - ג' בעשרת הדברים ככתוב זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ, ח): ד' בואלה המשפטים ככתוב ששת ימים תעשה מעשיך (שמות כג, יב): ה' בכי תשא ככתוב אך את שבתותי תשמורו (שמות לא, יג): ששת ימים [יעשה]^{^[209]} מלאכה (שמות לא, טו) - עוד כתוב שמה ששת ימים [תעבוד]^{^[210]} וביום השביעי תשבות בחריש ובקציר תשבות (שמות לד, כא): ו' בויקהל ככתוב ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון ליי' כל העושה בו מלאכה יומת (שמות לה, ב) לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת (שמות לה, ג): ז' בקדושים ככתוב איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו^{^[211]} (ויקרא יט, ג) ובפרשה ההיא עוד את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו (ויקרא יט, ל): ח' בפרשת אמור ככתוב ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קודש כל מלאכה לא תעשו שבת היא ליי' בכל מושבותיכם (ויקרא כג, ג): ט' בפרשת בהר סיני ככתוב את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו אני יי' (ויקרא כו, ב): י' בפרשת פינחס ככתוב וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים (במדבר כח, ט) וכו' ואחר כן עולת שבת בשבתו וכו' (במדבר כח, י): י"א בפרשת ואתחנן כתוב שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך יי' אלהיך (דברים ה, יב): עוד כתוב שמה ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת ליי' אלהיך לא תעשה כל מלאכה (דברים ה, יד): החכם רבינו לוי בכה"ר יפת נתן טעם למה הוזכרה מצות שבת באלה הפרשיות ואמר כי זכר אותה בענין בראשית להודיע לך שה' שבת בזה היום מבריאתו העולם ולכן ברך זה היום ויקדשהו וזה הקדוש אפשר שהיה מימי אדם הראשון או שהוא דבר משה רבינו ע"ה ונתן הסבה בקדושו באמרו שה' ברכו וקדשו: וזכר אותה במדבר סין מפני שהמן היה יורד בכל ימי השבוע וביום השביעי לא ירד והוכרח להזכיר מצות השבת כדי ללקוט לחם משנה (שמות טז, כב): וזכר אותה בעשרת הדברים מפני שהיא מעקרי האמונה כשאר הדברים: וזכר אותה בואלה המשפטים בעבור שרצה להזכיר השלשה חגים והיתה היא יותר חמורה ועדופה מכל הזמנים ולא היה ראוי שלא יזכור אותה: ועוד כדי שיהיה הברית על כלם יחד ממה שמספר והולך בפרשת הנה אנכי שולח מלאך לפניך וגו' (שמות כג, כ) כאשר אם שמוע תשמע בקולו ועשית כל אשר אדבר ואיבתי את אויביך וצרתי את צורריך (שמות כג, כב): וזכר אותה בכי תשא בעשיית המשכן מפני שהמשכן וכליו הכל נעשו בצווי השם והיה אפשר שיחללו השבת בעבור צורך המשכן לכן צוה בה שלא יעשה בה דבר מכלי המשכן: וזכר אותה עוד בפרשה זאת כדי לכרות ברית עליה ועל המועדים כמו שעשה בואלה המשפטים: וזכר אותה בפרשת ויקהל להודיע בה כי משה רבינו עליו השלום כאשר צוה בענין אך את שבתותי (שמות לא, יג) ושם לפניהם מצות שבת והטעם בעד המשכן כן הענין בזה: וזכר אותה בתחלת פרשת קדושים להכניס אותה בכלל הקדושות: וזכר אותה בסוף הפרשה להכליל אותה עם המקדש שנאמר ומקדשי תיראו (ויקרא כו, ב) והטעם כמו שיש למקדש מגרש כן חייב שיהיה לשבת מגרש והטעם להוסיף מחול על קדש: וזכר אותה בפרשת אמור מפני שרצה לזכור המועדים: וזכר אותה באחרית פרשת^{^[212]} בהר סיני כדי שלא יקלה אותה העבד כאשר ימכור נפשו: והכניס אותה עם עקרי האמונה באמרו לא תעשו לכם אלילים ופסל [ומצבה]^{^[213]} לא תקימו וכו' (ויקרא כו, א): וזכר אותה בפרשת פינחס בעבור שהזכיר הקרבנות: וזכר אותה בפרשת ואתחנן מפני שהוא משנה תורה:

#II:4 הפרק הרביעי

בבאור המלות שנשתמשה התורה במצות שבת - דע שהמלות שנשתמשה התורה במצות השבת הם מלאכה מעשה עבודה זכירה שמירה יום ברכה קדושה הכנה ישיבה תחתיו ואל יצא [איש]^{^[214]} ממקומו: אמרו החכמים שמבאור אלה המלות ומן חבוריהן במלות אחרות יתבארו לנו המעשים המותרים והאסורים בשבת על דרך כלל אחר כן יתבאר כל אחד ואחד בפרטות במקומו הראוי לו בראיה מהכתוב בתורה ובנביאים: ונאמר שמלאכה ומעשה ועבודה שנאסרו בשבת הותרו בששת ימי המעשה ככתוב ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי (שמות לה, ב) תשבות - ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות (שמות כג, יב) - ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות (שמות לד, כא) - ראוי לנו לחקור אם שלשתם יורו לענין אחד והם שמות נרדפים או הם נבדלים כל אחד חלוק בענינו - ולהיותם נרדפים ויורו כלם לענין אחד אי אפשר מפני ששלשתם נאמרו בפסוק אחד יחד ככתוב ששת ימים תעבוד וביום השביעי שבת ליי' אלהיך לא תעשה כל מלאכה (שמות כ, ח) (ואילך) - והשמות הנרדפים אי אפשר שיהיו יחד במקום אחד - ולהיותם נבדלים כל אחד חלוק לענינו אי אפשר מפני שכמו שהזהיר בעשיית מלאכה באמרו כל מלאכה לא תעשו (ויקרא כג, ג) (ויקרא כג, לא): והורה גם העונש באמרו כי כל העושה בה מלאכה יומת (שמות לה, ב) היה ראוי גם כן במעשה ובעבודה להזהיר ולהורות העונש אמנם מנעם לבד באמרו ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות (שמות לד, כא) וכן ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות^{^[215]} (שמות כג, יב) ולכמו כן מנע גם כן במלאכה באמרו ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון (ויקרא כג, ג) - והחכמים נבוכו בזה ופרשום כל אחד לפי דעתו - אמר החכם רבינו יוסף הרואה כי שם מלאכה יאמר על מעשה מתוקן והביא ראיה מלשון בני אדם האומרים מה מלאכתך וישיב צורף או תופר ונמשך אחר דעת בעלי הקבלה שאומרים העושה חצי מלאכה [פטור]^{^[216]} וכל העושה מעשה מתוקן יקראוהו בשם עושה מלאכה - ואמר החכם הנזכר ששם מעשה יורה על חדוש הפועל וקריאתו בשם מלאכה יפול על תקונו - והנה לפי דעת החכם הנזכר שכל מלאכה מעשה ולא כל מעשה מלאכה ואמר באיזה^{^[217]} איש אחד שומר או נוצר או שוער וישאלו לו מה מלאכתך וישיב שהוא שומר או שוער או נוצר והוא אינו מחדש עד שיקרא עושה ולא מתקן עד שיקרא עושה מלאכה אמר שהוא לאגורת כסף והטעם שיקרא עושה מלאכה מצד שהוא מקבץ כסף - והחכם רבינו סהל אמר שמלת מלאכה כוללת כל המעשים והראיה בזה שמצאנו בכתוב שמשתמשת לז' דרכים: מצאנוה נאמרת למיני אומניות כמו שנאמר וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה (שמות לט, מג) - ונאמרת לענין תקון הספינות והליכתם כמו עושי מלאכה במים רבים (תהילים קז, כג): ונאמרת בהעתק הדברים ונשיאתם כמו כל איש ואשה יבאו ויעשו מלאכה:^{^[218]} הכן בחוץ מלאכתך (משלי כד, כז) - ונאמרת לענין המשפט והדבור והמלאכה לא ליום אחד ולא לשנים (עזרא י, יג): ונאמרת למראה עינים ורעיון הלב כמו ואקום ואעשה את מלאכת המלך (דניאל ח, כז) ומתקנת במעשה הלב והעין בעבר ובעתיד - גם איש מתרפה במלאכתו (משלי יח, ט) - ותאמר במעשה הנולד מדברים נקדמים כמו ויכל משה את המלאכה (שמות מ, לג) שנכנס בה העלות הנרות ובעור האש על המזבח - ואמר החכם הנזכר שבמאמר כל מלאכה לא תעשו נכללו כל המעשים ויצאו מה שהם בחוב להעשות כקרבן והמילה והטלטול בענין המאכל והמשתה - וזה בראיה כפי מה שיתבאר והחכם רבינו ישועה לא הסכים לדעת החכם רבינו יוסף הרואה שיהיה שם מלאכה יורה על המעשה המתוקן אלא לכל מעשה יאמר מלאכה מפני שמצא בכתוב כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם (ויקרא יא, לב): והנה כריתת הירקות בסכין יבא תחתיו - ואם יטעון טוען כי זה על צד המעבר אמר החכם כי דין המעבר הוא שיצטרך אל תוספת וחסרון ובמקום הזה אין צורך לתוספת וחסרון עד שיהיה משפטו במשפט המעבר - ואמר שאם יטעון ויאמר כי הנה כשישאל האדם ויאמר מה מלאכתך ישיב צורף או תופר והוא מעשה מתוקן אמר כי זאת תשובה אינה כי אם לפי שאלת השואל מפני ששאלת השואל היא בעד מלאכה שיש בה תקון - עוד אמר שהכתוב אמר ששת ימים תעשה מעשיך (שמות כג, יב) ואיך אפשר שיאסור הכתוב יותר ממאמר לא תעשה כל מלאכה - ועוד שהכתוב אמר לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך (שמות כ, י) (דברים ה, יד) והנה הקטנים לא יעשו מעשה שיש להם תקון - ואמר החכם שהחכמים אמרו שאי אפשר להתלות מלאכה במעשה הלב מפני שהכתוב חבר מעשה עם עבודה ככתוב לעשות מעשהו זר מעשהו ולעבוד עבודתו נכריה עבודתו (ישעיהו כח, כא) ושניהם נאמרו בדבר שאין יגע לו שהוא עבודת הלב ומעשהו ומצאנו עבדו את יי' ביראה (תהילים ב, יא) ועקר העבודה היא בלב לא כפי מה שחשבו קצת מן החכמים שהוא בעבודת האדמה לבד והנה מצאנו מלת עבודה משתמשת בשלשה ענינים בעבודת האדמה כמו עובד אדמתו ישבע לחם (משלי יב, יא) (משלי כח, יט) - ובענין שרות לעבוד עבודה באהל מועד (במדבר ד, כג) - ובעבודת השם כמו עבדו את יי' ביראה (תהילים ב, יא) מפני שהכתוב חבר העבודה עם המעשה בפסוק לעשות מעשהו זר מעשהו ולעבוד עבודתו נכריה עבודתו (ישעיהו כח, כא) ושניהם מורים לענין אחד - נודע שעבודה ומעשה ענינם אחד - ועוד יש ראיה בזה כאשר אמר במקום אחד ששת ימים תעשה מעשיך (שמות כג, יב) ובמקום אחר ששת ימים תעבוד (שמות לד, כא): ופסק החכם הנזכר ששם מלאכה סוג כולל בכל חלקי המעשים מפני שאם היו מלאכה ומעשה ועבודה משמות הנרדפים ויורו לענין אחד למה באה האזהרה והוראת העונש בשם מלאכה לבד כפי מה שהקדמנו: ולמה אמר תעבוד ועשית כל מלאכתך (שמות כ, ט) (דברים ה, יג) ואמר עבודה ומעשה יחד ולא נסתפק באחד מהם אחר שהם נרדפים: ועוד היה ראוי שיקרא השם עובד כמו שיקרא עושה דין אמת וזה לא נמצא בכל הכתוב: אמנם מה שאמר הכתוב לעשות מעשהו זר מעשהו ולעבוד עבודתו נכריה עבודתו (ישעיהו כח, כא) לא יראה מפשט הכתוב שהוא בעבודת הלב ומעשהו: והחכם רבינו לוי בכה"ר יפת אמר שמלאכה ומעשה ועבודה הם שמות נבדלים והכולל מהם הוא המעשה כי מעשה יאמר על עבודת האדם לנפשו ועבודת יי^{^[219]} ומלאכה וכל מעשה שנעשה אותו אף על פי שאינו מלאכה - ומלאכה יותר כוללת מן עבודה וכל עבודה מלאכה מפני שהכתוב אמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך - ואחר כן אמר וביום השביעי שבת ליי' אלהיך לא תעשה כל מלאכה (שמות כ, ט) (ואילך) (דברים ה, יג) (ואילך): והנה מן המחוייב שיהיה מאמר לא תעשה כל מלאכה שב אל שניהם מפני שאם לא ישוב אל שניהם יהיה זכרו אל העבודה לשוא מפני כי אין החפץ להודיע המותר בששת ימים אלא לאסור אותם בשבת ולכן אמר לא תעשה כל מלאכה ולא אמר כל מלאכתך פן יהיה מוסגל בחלק האחד שהוא מלאכתך: ולכן אמר לא תעשה כל מלאכה שיכלול גם העבודה יחד: והנה במעשה המשכן עת יאמר בו עבודת הקדש ועת יאמר בו מלאכת הקדש: וכבר יזכור הכתוב שתי המלות יחד שנאמר גבורי חיל מלאכת עבודת בית האלהים (דברי הימים א ט, יג) והועיל לנו מזה כי המלות תעמוד קצתן במקום קצת כאשר במקום אחר יתפרדו: וכבר מצאנו מלת עבודה תפול על המלאכות כאשר אמר [ומשפחות בית עבודת הבוץ]^{^[220]} (דברי הימים א ד, כא) וגם תפול על עבודת האדמה ככתוב ועבדת לו את האדמה (שמואל ב ט, י) ועל עבודת יי' כאשר אמר ועבדתם את יי' (שמות כג, כה) - עוד אמר וכבר מצאנו עבודה ומעשה בשוה כאשר אמר לעשות מעשהו זר מעשהו ולעבוד עבודתו נכריה עבודתו (ישעיהו כח, כא): הנה היוצא מדברי החכם הנזכר שמעשה סוג גבוה כולל המלאכה והעבודה והמלאכה יותר כוללת מן העבודה - והחכם ראב"ה^{^[221]} אמר שיש הפרש בין מעשה ומלאכה ובין עבודה אף על פי כן בעברי נמצא מתחלף אחד לאחר כי כתוב לעשות מעשהו זר מעשהו ולעבוד עבודתו נכריה עבודתו (ישעיהו כח, כא): כל כלי אשר יעשה מלאכה (ויקרא יא, לב): והמלאכה לא ליום אחד ולא לשנים (עזרא י, יג): סוף דבר כל מלאכה מעשה ולא כל מעשה מלאכה - והחכם רבינו אהרן בעל עץ חיים אמר הנראה לי שמעשה סוג גבוה תלוי במעשה האברים בין שיעשה בענוי בין בלא ענוי בין שהוא מתקן בין שאינו מתקן וכולל המותחל והנולד בין כללו בין פרטו ושם עבודה ומלאכה הם ספורי המעשים ולכל אחד יש תאר מוסגל וכפי חלוק אותו התאר יקרא בשם מלאכה או עבודה - ואמר ששם מלאכה תפול על כל מעשה שיפול ברצון האדם - והנה כתוב ואעשה את מלאכת המלך (דניאל ח, כז) - ונאמר כי בו שבת מכל מלאכתו (בראשית ב, ג) והטעם רצונו ואמר שנקרא המלאך מלאך לאופן שהוא משלים רצון השולח ונאמר אם תשיב משבת רגליך עשות חפציך ביום קדשי (ישעיהו נח, יג) והעבודה על דבר שהוא הכרחי להעשות - וזאת הדעת היא כדעת החכם רבינו לוי - סוף דבר הטוב והנכון הוא לפי מה שאמרו החכמים הנזכרים שמעשה סוג גבוה כולל המלאכה והעבודה והמלאכה יותר כוללת מן העבודה ולכן יתחייב שתהיה כל עבודה מלאכה ומעשה וכל מלאכה מעשה ולא יתהפך שיהיה כל מעשה מלאכה ועבודה וכל מלאכה עבודה:

זכירה נאמרה תחלה בעשרת הדברים ככתוב זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ, ח) והטעם זכור השבת שנצטוית במדבר סין - ויש אומרים זכור בימי הבריאה כשתמנה אותם שלא תשכח השבת - ואמר החכם רבינו אהרן בעל המבחר ומלת זכירה נאמרת על אשר היה כמו זכור את היום אשר יצאתם (שמות יג, ג) [ואם כן]^{^[222]} צונו שנתעורר לזכור את היום עד שיתפרסם אלינו חדוש העולם ואמר לכך באה מצוה זו בסדר^{^[223]} אחר אנכי יי' אלהיך ולא יהיה לך שהכופר בחדוש העולם כופר בתורה ומודה בשניות השם יתעלה:

שמירה נאמרה במקומות רבות ושמרו בני ישראל (שמות לא, טז) שמור את יום השבת (דברים ה, יב): שומר שבת מחללו (ישעיהו נו, ב) (ישעיהו נו, ו) - ואמרו שכשתזכור^{^[224]} שזה היום הוא יום שבת אז ראוי לך שתשמור אותו במצות עשה ובמצות לא תעשה שהזכיר הכתוב - ומהם אמרו שתשמור השבת במגרש שלו והטעם להוסיף מחול על קדש - וי"א זכור השבת קודם בואה ושמור אותה בבואה וחייב בה הכתוב עשייה שנאמר לעשות את יום השבת (דברים ה, טו) והעשייה בה אין הרצון בה במצות עשה לבד אמנם הרצון עשה ולא תעשה כי הנה מצאנו בכתוב ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם (ויקרא כו, ג) והרצון בו מצות עשה ולא תעשה: וכן כאשר יאמר ולא תעשו את כל המצות האלה (ויקרא כו, יד) אין הרצון במצות עשה בלבד כי ההבטחה היא על עשיית כל המצוות שהם עשה ולא תעשה: יום השבת הוא היום השביעי מימי השבוע והתחלתו באמת מתחלת הערב השלישי ותשלם עדתחלת הערב השלישי של ליל יום ראשון אמנם יש לשבת מגרש כמו שיתבאר:

ברכה כתוב ויברך אלהים את יום השביעי (בראשית ב, ג) והטעם שבזה היום יהיה שומרו מבורך בגופו מסבת מנוחתו ובנשמתו תוספת ידיעה בדברים השכליים כי אם אין קמח אין תורה - ואמר החכם ר"א ב"ע ופרוש ברכה תוספת טובה וביום הזה יתחדש בגופות דמות כח בתולדת ובנשמות כח הכר והשכל - והחכם ר' אהרן בעל המבחר אמר כי בעבור שכולו אור השכל לא הוצרך להזכיר ערב לכך אמר בו ברכה:

קדושה כתוב ויקדש אותו - ומצאנו זאת המלה תאמר על שלשה ענינים תאמר על לשון קדושה והפרשה וזה הרבה ותאמר על לשון הזמנה והכנה ככתוב התקדשו למחר ואכלתם בשר (במדבר יא, יח) - אני צויתי למקדשי (ישעיהו יג, ג): ותאמר לענין נקמה לפי דעת קצת המפרשים לפי מה שהזכיר החכם ר' לוי כמו בקרובי אקדש (ויקרא י, ג) ויקדש בם (במדבר כ, יג) - ואמר שקדש וקדשה הם מזולת אלה הענינים הנזכרים ואמר והקרוב כי החפץ בהם כי הם מוכנים ומזומנים בזה הענין המגונה - והנה הקדוש אשר יפול בשבת הוא מהמין הראשון וקצת מהשני כפי מה שיתבאר - והחכם ר"א ב"ע אמר ויקדש אותו שלא יעשה בו מלאכה כמו חבריו - וכן אמר החכם רבינו אהרן בעל המבחר ויקדש אותו שהפרידו משאר הימים: והגאון אמר שברכת היום וקדושו ישוב על השומרים שיהיו מבורכים וקדושים ויפה פרש:

הכנה הכתוב אמר והיה ביום הששי והכינו (שמות טז, ה) והטעם הזמנה כטעם וטבוח טבח והכן (בראשית מג, טז) ושלחו מנות לאין נכון לו (נחמיה ח, י) והטעם למי שלא הזמין בעבורו:

ישיבה תחתיו ואל יצא [איש]^{^[225]} ממקומו הוא מה שכתוב שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו (שמות טז, כט) ואמרו החכמים שזאת הישיבה תחתיו במקום אינה על אמתתה מפני שכבר מצאנו שביום שבת היו הולכים אל אהל משה ככתוב ויבואו כל נשיאי העדה ויגידו למשה (שמות טז, כב) ואמר להם משה אכלוהו היום (שמות טז, כה) וכן אמר מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת (מלכים ב ד, כג):

#II:5 הפרק החמישי

בדברים הנכנסים תחת סוג מעשה והיוצאים ממנו בהתר בשבת: אחר שכבר התבאר כפי דעת החכמים הנזכרים שמעשה סוג גבוה כולל המעשים כלם בין ברצון בין בחיוב בענוי ובלתי ענוי - הנה באמור הכתוב ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות (שמות כג, יב) יתחייב שאסרו^{^[226]} המעשים כלם הנכנסים תחת מעשה מפני שלא בא הכתוב להתיר לנו המעשה בששת ימים אלא לאסרו ביום השביעי לא לפי דעת האומרים שזה המאמר רשות לעשות בששת ימים ומאמר לא תעשה כל מלאכה בא לאסור המלאכות בשבת כי כמו שאמר הכתוב ששת ימים תעשה מלאכה כדי לאסרה ביום שביעי כמו כן אמר ששת ימים תעשה מעשיך כדי לאסרם ביום שביעי^{^[227]} - ואמרו החכמים שכל התנועות הגופיות והנפשיות כגון התנועה וההליכה ממקום למקום וכן החשבונות והמחשבות והרצונות כלם יוכללו תחת מעשה ולא יתירוּ קצת המעשים אשר יעשו בשבת אלא בראיה - מהם התירום מן הכתוב וההקש וההעתקה: ומהם מן הכתוב וההקש לבד: ומהם מן ההעתקה והכתוב לבד^{^[228]} - ואמרו שהדברים ההכרחיים לאדם כמו האכילה והשתייה והעמידה והישיבה וההליכה וכל הנענועים וכדומה להם הכל הם בהתר קצתם מן ההעתקה וקצתם מן ההקש והכתוב - ואמרו כי אם ידענו כל הדברים המותרים היו הנשארים באסור ואם ידענו כל האסורים היו הנשארים בהתר^{^[229]} לכן ראוי לנו להעזר בקצתם מן ההקש ובקצתם מן ההעתקה ובקצתם מן הכתוב כי הנה האכילה בשבת מצאנוה בהתר ממה שאמר הכתוב אכלוהו היום כי שבת היום ליי' (שמות טז, כה) - ואחר שהותרה האכילה תותר גם השתייה מפני שהוא דומה לאכילה בענינה שהיא הבאת מזון בגוף האדם וזה על ידי ההקש ומההעתקה גם כן כי דור אחר דור ידוע זה: וכן ההליכה ממה שאמר הכתוב מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת (מלכים ב ד, כג) והקישו מההליכה להתיר העמידה ומההעתקה גם כן כי מדור אחר דור ידוע זה: ומהתר האכילה יותר גם הטלטול במאכל כי האוכל צריך לטלטל במאכליו ובכליו וסדור השלחן וההשמה והנשיאה ויתר הדברים הנצרכים אליו: ואין טענה מפסוק והיה ביום הששי והכינו (שמות טז, ה) והטעם שתהיה ההכנה באלה הדברים מיום ששי מפני שהחכמים נחלקו בזה מהם אומרים כי טעם ההכנה היא שיהיו כל הדברים שנצרכים בשבת מוכנים מיום ששי כגון הטלטול במאכלים וההשמה והנשיאה: ומהם אומרים שבאור והכינו הוא אמרו את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו (שמות טז, כג) והטעם שתהיה האפייה והבשול מוכנים מיום ששי מפני שהם אסורים בשבת וזה כגון הלקיטה שצוה להעשות קודם השבת מפני שהיא אסורה בשבת - ומהם אומרים אינו חוזר אלא על המדידה והלקיטה: והחכם רבינו אהרן בעל עץ חיים אמר שהדעת הראשונה היא דעת אבוסרי ירחמהו אל ואינו סובל אותה כח המאמר אך הטוב והנכון משתי הדעות האחרונות שיהיה מאמר והכינו חוזר ללקיטת המן ומדידתו משיהיה חוזר על האפייה והבשול מפני שקודם לכן אמר ולקטו דבר יום ביומו (שמות טז, ד) ואחר כן אמר והיה ביום הששי והכינו (שמות טז, ה) וכמו שהיתה הכונה קודם לכן על הלקיטה כן תהיה הכונה על מאמר והכינו על הלקיטה - ואם היתה הכונה במלת והכינו על האפייה והבשול מה טעם לאמר אחר כן והיה משנה על אשר ילקטו יום יום (שמות טז, ה) אמנם היה ראוי להיות פסוק והיה [משנה]^{^[230]} על אשר ילקטו יום יום קודם מן פסוק והכינו - ואין טעם כי אחרי שהביאוהו מדדוהו ונמצא שני העומר לאחד כי הנה בעת הלקיטה היתה הכונה ללקוט לחם משנה ככתוב ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה שני העומר לאחד (שמות טז, כב): ועוד שמאמר והכינו שב אל מדת השני ימים הששי והשביעי ומאמר את אשר תאפו אפו שב אל מדת עומר יום השביעי מפני שמדת עומר יום הששי הוא כמשפט שאר ימי השבוע - ועוד אם היה מאמר והכינו הרצון בו בעד הבשול והאפייה מה טעם לאמר ויבאו כל נשיאי העדה ויגידו למשה (שמות טז, כב) ואחר כן אמר להם הוא אשר דבר יי' שבתון שבת קדש ליי' מחר את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו (שמות טז, כג) כי הנה הדבר היה ידוע לפי דעתם ממאמר והכינו: סוף דבר היוצא מכח זה המאמר שהוא בהתר בשבת לעשות הטלטול במאכל ובמשתה תוך הגבול והדברים כלם שהם אחר הבשול והאפייה עד האכילה כגון לטלטל בכלים ולרחצם ולטלטל אבן לשבר אגוזים ושקדים ובצים לנקותם לאכול אותם לא לנקותם לסחורה כי זה מלאכה בראשה: ומותר לישראל לשמש לאורחים במאכל ובמשתה ובכל מה שיצטרכו לספוק מאכלם ומשתם - ומותר לאדם לטלטל ספרים בשבת ללמוד בהם - והדברים המותרים לישראל בשבת והם מן ההעתקה שכל ישראל מודים בה הם כמו לקשור קשר של אזור ושל מכנסים ולהתירו אמנם אם יחתך האזור וירצה לקשור בו קשר כדי שידביקנו הוא באסור מפני שהוא קשר קיים - ומותר לישראל לסגור השער שלו ופתיחתו ותת המסגר עליו ופתיחתו: ומותר לו לטלטל מבגדו ומנעלו ומקנח עצמו בצאתו לנקביו על ידי אבן או בגד או מים ורוחץ פניו: וכן דברים אחרים שהם צריכים לאדם חוץ מהמלאכות האסורות אשר נזכירם: ואם יקרה לאדם כשילבש בגדיו או אזורו שיקרע או שיחתך או כשימשוך הספסל שיעשה חריץ או שישבר ובטלטלו כליו שישבר מהם וכדומה להם שהם זולת כונה וצורך אינם באסור - והדברים הריחניים מותר להריח בהם מצד עונג השבת ויהנה הגוף מהם כמו שיהנה מהמאכל והמשתה ואם המאכל והמשתה שהוא מעשה יותר גלוי הוא בהתר כל שכן הריח בבשמים - ואמנם החובות שהם בהתר בשבת הם כקרבן התמיד וקרבן השבת וקרבנות ראשי חדשים והמועדים - וקרבן השבת הכתוב חייבו ככתוב וביום השבת שני כבשים (במדבר כח, ט) - וקרבנות ראשי חדשים ממה שאמר זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה (במדבר כח, יד) - וקרבנות המועדים ממה שאמר כאלה תעשו ליום שבעת ימים (במדבר כח, כד) ועל כל פנים יהיה שבת ביניהם - אמנם בקרבן התמיד אמר הכתוב במוסף השבת על עולת התמיד יעשה ונסכה (במדבר כח, י) - והכתוב לא הורה להעשות התמיד בשבת אכן אמר שיעשה מוסף השבת על התמיד - ולא היתה הכונה ממאמר על עולת התמיד כדי לצוות בעשיית התמיד בשבת אלא צוה שעל עולת התמיד יעשה מוסף השבת: ואחרי שנראה מהכתוב שהתמיד היה נעשה ביום שבת ולא בא מאמר בו^{^[231]} לחוד יראה מזה שהדברים המחוייבים להעשות מצד עצם הזמן שראוי שיעשו לעולם בין בשבתות בין במועדים - ומזה גזרו החכמים ואמרו שמפני זה יתחייב שיעשו מוספי החדשים והמועדים מפני שהם מחוייבים להעשות מצד עצם הזמן - אמנם גלוח המצורע וחטוי טמא מת בשלישי ובשביעי ונתינת בכורות וכל קרבנות יחידים אינם בהתר להעשות בשבת מפני שאלה אינם מעצם הזמן כמוספים הנזכרים מפני שאלה אם לא יעשו היום יעשו למחר אמנם המוספים הנזכרים אי אפשר שיעבור זמנם ככתוב זאת עולת חדש בחדשו (במדבר כח, יד): דבר יום ביומו (שמות טז, ד): ועוד המוספים הם קרבנות הצבור וקרבן הצבור אי אפשר שידחה אמנם אלה הם קרבנות יחיד ואפשר שידחו - ועוד שיש לכהן מנה מקרבן יחיד ויהנה ממנה והוא כשכיר והוא אסור בשבת כי אם הכתוב אסר בשבת שלא ידבר דבר כדי למצוא חפץ ככתוב ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעיהו נח, יג) כל שכן עשות מלאכה בראשה כדי שיגיע אל חפץ - אמנם בזבח חג הפסח נבוכו החכמים מהם אומרים שהוא באסור ומהם אומרים שהוא בהתר להעשות בשבת וכל זה יתבאר בענין הפסח - והחכם רבינו לוי בהר"י אמר שהוא בהתר להעשות מפני שהוא אינו ממין קרבנות יחיד ואמר החכם שכל דבר שיעשה בעד חוב הצבור ולא יהיה לעושהו שכירות והנאה ממנו מותר להעשות בשבת - והמילה בשבת נחלקו החכמים מהם אומרים שהיא באסור להעשות וטענתם בזה היא שהמילה היא מעשה ומלאכה והכתוב אמר ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת ליי' אלהיך לא תעשה כל מלאכה (ויקרא כג, ג) - ואמרו שמצות שבת יותר חמורה ממצות המילה ואף על פי שהשוה הכתוב שתיהן בברית וכרת כי נאמר במילה והיתה בריתי בבשרכם (בראשית יז, יג) ונאמר בשבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם (שמות לא, טז) - ונאמר במילה וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה (בראשית יז, יד) ונאמר בשבת כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה (שמות לא, יד) אמנם במצות שבת הזהיר עליה חוץ מעונש כרת רגימה ובמצות המילה כרת לבד וזה על הבוגר לבד אמנם בנער הקטן מי שלא ימול אותו לא הזהיר עליו הכתוב בראשו אף על פי כן החכמים חייבו למול אותו ממאמר ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת (דברים כז, כו) - עוד אמרו שמצות שבת באה בעשה ולא תעשה ומצות המילה באה בעשה לבד: ולפי הנראה מזה שמצות שבת מצוה חמורה ממצות המילה - ועוד שהמילה נדחית מזמנה לסבה מן הסבות כגון שקרה בדור המדבר שלא מלו אמנם השבת לא תדחה מזמנה - ואין ראוי להקיש המילה בדברים אחרים שהם רשות והם מותרים בשבת להתיר המילה בהם בקל וחומר מפני שהדברים ההם שהותרו בשבת יצאו מתחת מאמר מעשה ומלאכה יצאו בראיה: וממה שצריך שתדעהו שמרבית החכמים הקדמונים וכמעט כלם היו אוסרים המילה בשבת והנשיא רבינו ענן אמר להעשות סמוך למוצאי שבת אחר ביאת השמש: ואמר החכם רבינו לוי ולא אדע מה היה חפצו ויעבור כי הוא יראה כי אחר בא השמש הוא כמו מגרש השבת אשר מעלתו פחות או מפני כי העת ההיא נחשבת משני ימים ויכשר לעשות החובות לא המותרות ויהיה זה כמו פסח יהושע אשר עשה אותו אחר ביאת יום השבת ואמר עוד שהיה בזמנו חכם גדול ולא היה מתיר המילה בשבת: ומהם אומרים שהיא בהתר והם מהחכמים האחרונים ואומרים שהיא מצוה ראשונה מזמן אברהם אבינו עליו השלום קודם נתינת מצות השבת ולכן היו מלים בשבת וכשבאה מצות שבה אחרי כן אי אפשר שבאה לבטל המילה ביום השבת כי לא בא מאמר מורה בזה כמו שבאה התורה וצותה דברים הרבה בלא תעשה מפני שהיו מותרים בימים הקדמונים להעשות ובטלם מעקרם כענין העריות כי קודם נתינת התורה היו נושאים שתי אחיות והיבום באחים ממש ואחר נתינת התורה נאסרו הכל כמו שיתבאר: ואחר שהכתוב לא הורה בזה במאמר מופרד מורה שהכתוב הניח הדבר כמו שהיה המנהג קודם ולזאת הסבה בעצמה התירו גם זבח הפסח להעשות בשבת מפני שהיא מצוה קודמת ממצות השבת - ואמרו שזה הדבר תלוי בחובות: אמנם בדברים שהם ברשות הבעלים לא יפול זה כי הנה מלאכת אוכל ביום הראשון והשביעי של חג המצות ככתוב אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם (שמות יב, טז) הוא קודם ממצות השבת ואין ראוי לפי זה אם יפול היום הראשון או השביעי בשבת שיעשו בו מלאכת אוכל מפני שמלאכת אוכל הוא רשות אמנם מצות המילה היא בחיוב - ואין לטעון מיחס המילה בשבת ביחס השבת אל מוספי המועדים והטעם כמו שמצות המילה קודמת מהשבת ודוחה אותה כן מצות השבת קודמת מן מוספי המועדים ותדחה אותם שלא יעשו בשבת מפני שהקדימה האמתית אשר יקדם דבר מדבר ראוי שתהיה במעשה ובפועל אמנם הקדימה בדבור אינה קדימה על האמת - וקדימת המילה ממצות שבת היתה נעשית בפועל ובמעשה ימים רבים אמנם קדימת השבת ממוספי המועדים לא היה זמן רב אלא כשנצטוית מצות שבת מיד נצטוו גם המוספים - וקצתם התירו המילה בשבת מקל וחומר ואמרו כי אם השתייה והאכילה ודומיהם מותרים בשבת כל שכן המילה שהיא מעיקרי האמונה - וקצתם התירוה באמרם שהאמת היא שכל מצוה אחרונה מבטלת הראשונה כי הכתוב אמר כל מלאכה לא תעשו^{^[232]} ואחר כן אמר ביום השמיני ימול בשר ערלתו (ויקרא יב, ג) - והחכם רבינו אהרן בעל עץ חיים טען עליהם ואמר כי באותו המעמד הזכיר גם כן גלוח המצורע בשביעי והזאת טמא מת בשלישי ובשביעי והנה לפי זה יתחייב שיעשה^{^[233]} גם אלו בשבת ויבטלו פסוק כל מלאכה לא תעשו: ואמר החכם כי אין ראוי לדמות החוב בעובר מפני שאלו הענינים אם יאחרו בלי עלת השבת אין לו מניעה אמנם המילה יש עליה כרת: ואמר עוד כי מצות שבת עוד נתאחרה אחר אלה בפרשת אמור ואם כן הדבר כמו שהיה שהאחרון מבטל הראשון - ואמר שאין טענה ממה שאמרו הראשונים שנדחית בדור המדבר ומפני זה ראוי גם כן שתדחה בעד השבת מפני שזאת הדחייה היתה מפני סכנת נפש וסכנת נפש דוחה את השבת כל שכן המילה: ולאומר שהיא דומה למוספין שהם מזומנים במנין זמן ודוחים את השבת אינו דמיון אמתי שהמוספין אין להקדימם ואין להאחירם אמנם המילה אם תדחה בשמיני תעשה בתשיעי והאמת שהדמיון במוספים הוא מפני שהם ממצות הצבור כמו שהמילה היא ממצות צבור ותהיה נעשית בשבת: סוף דבר פסקו החכמים האחרונים שהמילה בשבת היא בהתר לבד אם יהיה ספק שנולד בשבת ספק שנולד בחול אז ראוי שתדחה ליום ראשון ואמרו שמצות המילה היא ממצות הצבור כמוספים שנאמר המול לכם כל זכר (בראשית יז, י) וכמו שהמוספים יעשו בשבת כן המילה תהיה נעשית בשבת: אמנם החכם רבינו אהרן בעל עץ חיים אמר שכלי המילה והבשמים^{^[234]} אשר יצטרכו בהם לרפואה צריך שיהיו מוכנים קודם השבת והמועד אחר שהוא באפשרות להכינם קודם השבת אמנם אם לא יהיו מוכנים כגון שהיו במקום אחר וביניהם דרך רשות הרבים אשר לא יטלטלו בו בשבת ובמועד להביאם שמה ראוי שתדחה המילה ואפילו שיהיה הכלי והסימנים^{^[235]} לא יהיו מוכנים ראוי שתדחה^{^[236]} ולא תעשה בשבת כדי שלא תהיה סכנת נפש: אמנם אם תעשה המילה והסמנים^{^[237]} אינם נמצאים ולא דברים אחרים שיעמדו במקומם ברפואת המילה ראוי שתדחה השבה להביאם מפני סכנת נפש הילד כי סכנת נפש דוחה את השבת: אמר המחבר להיות שיראת יי' טהורה לא אשא פנים בתורה ואומר כי אחרי שאמר שבמצות המילה יש כרת ועל כל פנים ראוי שתעשה בשבת והושוה מצות השבת עם מצות המילה כל שכן שקצת מן החכמים אמרו שהיא מצוה קדומה ממצות השבת מזמן אברהם אבינו עליו השלום איך אמר שתמנע מפני העדר הכלים והבשמים^{^[238]} ולא יובאו דרך המקום המחולל והנה מי שאין עושה המילה הוא עובר בכרת והמטלטל במקום המחולל עובר בלאו ממאמר ואל תשאו משא ביום השבת (ירמיהו יז, כא) ואי זה הוא יותר חמור משניהם - ולפי הנראה שזה החכם החמיר בזה כדי שלא יתן הסבה^{^[239]} לפריצים לטלטל במקום המחולל לעבור בלאו ושיעברו הצבור בכרת: אמנם הנראה לי להגביר לפי דעת המתירים המילה בשבת שהמילה לא תמנע בשבת ובמועד לעולם בין שיהיו הכלים והבשמים^{^[240]} [מוכנים]^{^[241]} בין שלא יהיו מוכנים אמנם הראוי הוא שיהיו מוכנים קודם השבת ואם יפסדו ולא ימצאו בשבת ראוי להביאם דרך רשות הרבים אם על ידי גוי או על ידי ישראל: אמנם אם לא יכינם בעל המילה יביאם בשבת עצמו והוא עובר בלאו ויותר טוב שיעבור איש אחד בלאו פן יעברו הצבור בכרת כפי מה שנאמר המול לכם כל זכר (בראשית יז, י) ונאמר ארור אשר לא יקים את כל דברי התורה הזאת (דברים כז, כו) - וטעם כל ארור הוא כרת:

#II:6 הפרק הששי

בדברים הנכנסים תתת סוג מלאכה: כבר התבאר ששם מלאכה תפול על כל מעשה שיפול מהעושה ברצון בין מתוקן בין בלתי מתוקן: ולפי זה אמרו החכמים גם כן שכל מעשה שיעשה ברצון העושה לצד הנאה אף על פי שאין לו רושם פעולה וחדוש דבר ומלאכה כגון שומר או נוצר יקרא מלאכה: והחכם רבינו יוסף הרואה קראו אגורת כסף: והנה לפי זה יכנסו תחת סוג מלאכה הארבעים אבות מלאכות פחות אחת שהזכירו בעלי הקבלה ואלו הן החרישה הזריעה הקצירה העומר הדישה הזרייה הברירה הטחינה ההרקדה הלישה האפייה הגזיזה הלבון הנפוץ הצביעה הטוייה עשיית הניירים^{^[242]} הנסכת המסכות האריגה הבציעה הקשירה ההתרה התפירה הקריעה הבנין הסתירה ההכאה בפטיש הצידה השחיטה ההפשטה ההעבדה מחיקת העור וחתוכו הכתיבה והמחיקה והשרטוט וההבערה והכבוי והמוציא מרשות אל רשות: אלו הן הל"ט אבות מלאכות וכל אחת מאלה המלאכות היא סוג כולל ויש לה מינים תחתיה כגון הטחינה שהיא אב מלאכה והמינים^{^[243]} הנכנסים תחתיה הם^{^[244]} כגון החותך ירק כדי לבשל והמשבר אבנים כדי לעשות סיד מהם: ואמרו שיש אבות מלאכות אחרות חוץ מאלה אמנם הם מענינים כגון החופר העושה חריץ הם אב אחד והם דומים לחורש - ואמרו שאף על פי שיש מלאכות אחרות חוץ מאלה אמנם אי אפשר שלא תהיינה נכנסות תחת סוגי אלה המלאכות או אל הדומות להן: והחכמים אמרו שכל המעשים שיעשו קודם המלאכה אף על פי שאינם מלאכות יקרא העושה אתם עושה מלאכה מפני שבעבורם תעשה המלאכה כמו תפישת הקולמוס בשבת יקרא עושה מלאכה בעבור שעושה מעשה שתכליתו מלאכה שהיא הכתיבה: ועוד מפני שהוא מעשה ברצון ויקרא מלאכה - וכן כל העושה חלק מחלקי מלאכה אחת יקרא עושה מלאכה הפך דעת בעלי הקבלה שאמרו שאם לא השלים^{^[245]} המלאכה לא יקרא עושה מלאכה והביאו ראיה מפסוק בעשותו אחת מכל מצות יי' אשר לא תעשנה (ויקרא ה, יז) מפני שכתוב במקום אחר ועשה מאחת^{^[246]} מהנה (ויקרא ד, ב) והטעם חלק א' מהנה והרבו דברים רבים כאלה אשר אין לנו צורך להזכירם וכבר הזכירם ר' אהרן בע"ח אמנם החכמים חלקו המעשים והמלאכות אשר יפלו מהעושה לשני מינים יש אשר יפול מעקר היכולת בלי אמצעי ויקרא בפי החכמים מותחל כגון הלישה הקשירה ההתרה ההפשטה שהם בלי אמצעי ואם שיפלו מהעושה עם ידי אמצעי ויקרא בפי החכמים נולד כגון הכתיבה השחיטה הקצירה הטחינה האריגה ועשיית הניירים - כל אלה והדומה להם שלא יהיו מעיקר היכולת אמנם יהיו על ידי אמצעי או אמצעיים רבים - הם יקראו בפי החכמים מעשים נולדים - ואמרו שכל אלה יקראו מלאכות ויכנסו תחת לא תעשה כל מלאכה - ואמרו שהמעשים הנולדים יחלקו עוד לשני מינים יש אשר יתהוה הנולד ההוא בחבור המוליד אשר הוא סבת הנולד ההוא כגון אלה שזכרנו ודומיהם שיהיה המוליד מחובר עם הנולד לעולם או שיתהוה הנולד ההוא בלי חבור המוליד - והנולד בלי חבור המוליד^{^[247]} יחלק עוד לב' מינים אם שיהיה נולד בנגיעה אחת ובחבור אחד ואחר כן נבדל ממנו כגון לפתוח התעלה מיום ששי להשקות בשבת ולהכין הריחים מיום ששי שיטחנו בשבת ולדרוך הזיתים מיום ששי שיזוב השמן בשבת ולזרוע הזרע מיום שישי שיצמח בשבת ונטיעת הנטע מיום ששי שיתגדל בשבת והדלקת הנר מיום ששי שיהיה בוער בשבת - ואם שיהיה מתהוה הנולד בלי נגיעה כלל לבד בצווי כגון עשיית הנולדים הנזכרים על ידי צווי: סוף דבר אמרו שמצות לא תעשה תתלה על ארבעה מינים - האחד מה שיהיה במקום הכח רוצה לומר מעקר היכולת בלי אמצעי: והשני המתילד ממקום הכח רוצה לומר המתילדים באמצעי: והשלישי כי יתחדש ויתילד בעבור דברים היו בעבורנו עם היותו נבדל ממקום הכח רוצה לומר שיתילד על ידי אמצעיים וזה בנגיעה אחת לבד מהעושה: הרביעי כי יסמך אלינו בעבור כי צוינוהו רוצה לומר שיתילד הנולד ההוא בלי נגיעה כלל:^{^[248]}

ואמר החכם רבינו יוסף הרואה כי מצות לא תעשה על האמת לא תפול אלא על השני מינים הראשונים שהם המותחל והנולד הם יקראו מלאכה באמת - וכן פסקו החכמים ואמרו כי העושה באמת לא יקרא עושה אלא במעשה המותחל והנולד בחבור המותחל^{^[249]} אמנם השני מינים הנשארים שהם המעשים הנולדים בלי חבור [המוליד]^{^[250]} לא יקרא העושה עושה מלאכה אלא על דרך מעבר:

ואמר החכם רבינו אהרן בעל עץ חיים שכל מעבר שנשתמש ונתפשט בדין שמוש האמת יהיה במצות לא תעשה - אמר המחבר יראה מדברי החכם - שיש מעבר שלא נתפשט ונשתמש בדין שמוש האמת ולא נלמוד ממנו אסור - ואמר החכם רבינו לוי ומי אשר יתלה באמתת המלה ומעברה אינו תמים - ואחר שהיה הענין כן שהמעשים שיפלו מהעושה הם ארבעה מינים הנה ראוי לבררם ולדעת משפטם אם הם נכנסים תחת מאמר לא תעשה כל מלאכה ונאמר שהב' מינים הראשונים שהם המותחל והנולד בחבור המוליד כבר הם מבוארים מזה הפרק שהם נכנסים תחת לא תעשה כל מלאכה^{^[251]} אמנם הב' מינים הנשארים שהם נולדים בחבור המוליד לבד בנגיעה אחת ואחר כן נפרד ממנו והאחר שלא נגע בו כלל אמנם ייוחס אל המוליד הנה יתבאר כל אחד לחוד על דרך החקירה והעיון:

#II:7 הפרק השביעי

במעשים הנולדים בחבור המוליד בנגיעה אחת לבד ואחר כן נפרד ממנו: החכמים אמרו שהמעשים הנולדים בחבור המוליד לבד בנגיעה אחת שהם כמו פתיחת התעלה מיום ששי להשקות את הגן בשבת ולאסור ולתקן הריחים מיום ששי לטחון בשבת - ולהשים הזיתים בקופות להעגיל אותם מיום ששי להיותם^{^[252]} זבים בשבת - ולהתלות הבגדים הלחים מיום ששי שיתיבשו בשבת - ולזרוע הזרע בארץ שיצמח בשבת - ונטיעת הנטע מיום ששי שיתגדל בשבת - והדלקת הנר מיום ששי שיהיה דולק בשבת - כל אלו והדומים להם שיהיו מעשים נולדים בחבור המוליד בנגיעה אחת לבד אסורם הוא ממאמר לא תעשה כל מלאכה על דרך מעבר והטעם שיקרא המוליד עושה מלאכה על דרך מעבר - והחכם רבינו ישועה בראותו שדרך המעבר הוא עמוד חלוש וכל אדם יקעקענו אמר כי המעשים הנולדים יצא אסורם מדיוק מאמר הכתוב שאמר^{^[253]} ששת ימים תעשה מעשיך (שמות כג, יב) ובמקום אחר ששת ימים תעשה מלאכה (שמות לה, ב) (ויקרא כג, ג) - והנה באמור הכתוב תעשה והיא מבנין נפעל והיא כוללת מה שנעשה אנחנו ומה שיעשה מאליו לכן יהיו כל המעשים הנעשים והנולדים מאליהם בשבת יהיו נכללים תחת מאמר תעשה ומאמר וביום השביעי שבת שבתון (ויקרא כג, ג) יורה בזה שיהיו כל המעשים הנולדים בשבת מאליהם אסורים: ואין הטעם באמרו ששת ימים תעשה מלאכה לחייב המלאכה בששה ימים והטעם להיותה נעשית בששה ימים מתחלתם ועד סופם כי לפי זה תשאר האש דולקת בשבת מפני שלא יהיה זמן בין הקדש ובין החול לכבותה אמנם הכונה בהתר המלאכה בששת ימים הוא כדי לאוסרה בשבת שהוא התכלית המכוון במאמר ההוא ומה שקודם התכלית ראוי שיהיה בעבור התכלית - ואמר החכם הנזכר שכונת התורה בזה היא שלא נקח מצות לא תעשה על האמת לבד אלא שנקחה גם כן לפעמים על דרך מעבר - ואם הכתוב אמר במועד כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם (שמות יב, טז) ואסר שני מיני המלאכות שהם המותחל והנולד כל שכן בשבת: סוף דבר פסק החכם רבינו ישועה כי מצות לא תעשה כל מלאכה כוללת המותחל והנולד מה שנעשה אנחנו והנעשים ברשותנו שהם הארבעה מינים שזכרנו: ואמר שלא נכליל תחת זה הכלל כל המעשים הנולדים שנעשים מאליהם מפני שהמעשים שנעשים מאליהם מהם מעשיים ומהם טבעיים - ואשר ראוי שיהיה תחת זה הם המעשים הנולדים שמציאותם תלויה בפעלתנו כגון להעגיל הזתים מיום ששי להיותם זבים בשבת ופתיחת התעלה להשקות את הגן ולהכין הריחים לטחון והם דברים תלוים בפעלתנו ותפול בהם אזהרה: אמנם הדברים הטבעיים שיעשו מאליהם ואין מציאותם תלויה בפעלתנו לבד חבור הפעול בפועל ויתהוו מאליהם כהשלכת הזרע ונטיעת הנטע וחמוץ המחמצת ורתיחת התירוש אשר יעשו בשבת ופעלתם טבעית לא יהיו^{^[254]} נכנסים תחת לא תעשה כל מלאכה: ואמר שאף על פי שבעור האש פעלתו טבעית והוא כהשלכת הזרע על הארץ יחסו הכתוב אל המתחיל: והחכם רבינו לוי בהר"י אמר וכי יהיה זה כן כבר נאמר בבעור האש ואם היה תחלתו בששת ימי המעשה והוא האמת ומעשהו הוא העובר^{^[255]} והוא אם נניח האש בוערה בשבת ולא לקחנו אלא החמור - ודע כי זה החכם הנזכר לא אסר הבעור שהוא פועל טבעי מצד יחסו אל המתחיל מהכתוב על דרך מעבר אלא מדרך הלשון על דרך מעבר וזה על צד החומרה ואמר ומי הבעיר האש בשבת ואשר יהיה מזה המין נשים אותו במעלתו ומזה נדע כי מי הביא מים על פולים וזרעונים וזולתם בערב יום ששי להכליל אותם בשבת כי מעשהו אסור וכבר נתחלפו בו הרבנין ואנחנו נטה להחמיר הנה לפי דעתו שאסור אלה המעשים הטבעיים הוא על צד החומרה - ובענין הבעור יתבארו סודותיו ומאמריו ואם עד הראוי אמת האמת בגלוי - ואמר עוד ואשר אוכל לכרות אותו כמו האבן אשר ביקבים וכריתת המים מן הריחים ומן הגן והטעם מפני שאלה הדברים תלוים בפעלתנו אמנם הדברים שיעשו מאליהם כגון הזרע והמחמצת וזולתם שהם דברים טבעיים אינם נכנסים תחת מאמר לא תעשה כל מלאכה:

סוף דבר פסקו הכל שהמעשים הנולדים בשבת בלי חבור המוליד והם דברים תלויים בפעלתנו אינם דברים טבעיים הם באסור בשבת בין שיתחיל בהם המוליד בעצמו בין על ידי צווי: וכן אמר החכם רבינו ישועה בשמונה עשר עושים שהששה מהם יבאו תחת אסור כל מלאכה: האחד הוא המותחל אשר יפול מעקר היכולת: והשני מה שהוא נולד בחבור המוליד: והשלישי המעשה הנולד בלי חבור המוליד כמו קשירת הסוס בריחים מיום ששי לטחון בשבת וסדור המים לטחון הריחים^{^[256]}: הרביעי כדריכת הזתים: החמישי בפתיתת התעלה: הששי כהשקפת האיש אל הבהמה לדוש ולחרוש: ואמר שכל אלו הם באסור ויש להם יחס אל הפועל שהתחיל בהם שתכונה הפעולה אליו: אך אם יהיו אלה המעשים בלי רשותו ויתיחסו אל מתחיל אחר תהיה מצות לא תעשה נופלת למי שנעתקו אליו: אמנם השנים עשר הנשארים אינם נכנסים תחת מצות לא תעשה מפני שאין יחסם אל העושה יחס ידוע ואלו הן: האחד שיהיה על צד צווי כמו ויבן שלמה את הבית (מלכים א ו, יד) וידוע שהוא לא בנה הבית אמנם בנה אותו בצווי וישובח ויגונה כאלו הוא בנהו: השני שיסמך הענין אל הרוצה והטעם מי שירצה דבר ויהיה אותו הדבר מאחר יכונה האיש ההוא שעשה הדבר ההוא כמו הרצחת וגם ירשת (מלכים א כא, יט): השלישי כאשר ישמע אדם דבר אחד שהיה ואינו מונע אותו גם אינו רוצה בהויתו יכונה שהוא עושה הדבר ההוא כמו אז יבנה שלמה במה (מלכים א יא, ז): הרביעי שכאשר ישמע האדם דבר אחד ראוי^{^[257]} לו לחקור ולפשפש בדבר ההוא ואם לא יחקור כל מה שיקרה יכונה אליו החסרון כמו חטא ישראל בענין עכן בן זבדי שהיה ראוי לישראל לחקור בדבר אם מעל שום אדם בחרם ומפני שלא חקרו בזה נלכדו בחטא: החמישי כמי שיגרים מות על ידי נתינת סם ממית^{^[258]} או שישליך אדם בשלג ייוחס אליו שהוא המית האיש ההוא: ואמר החכם הנזכר כי אף על פי שזה היחוס הוא בדרך מעבר אמנם יחוס הפעולה אליו יראה ביותר מן האמת - אמנם יש הבדל באלו היחוסים כי אם תהיה הפעולה ההיא מעשיית יהיה היחס ההוא יחס אמתי: אמנם אם תהיה טבעית לא יהיה היחוס יחוס אמתי כי אם בדרך מעבר זולת בעור האש שאף על פי שהוא טבעי אמנם אינו כשאר הדברים הטבעיים מפני ששאר הדברים יעשו הכתום בהמשך זמן ולא בן בעור האש - ואני אומר שאין הענין כן מפני שאחור הכתום ומהירותו לא יחייבו חלוף משפטי הדברים מצד טבעם - וכל הדברים הטבעיים בין שתהיה פעולתם במהירות בין שתהיה באחור כלם פעלתם היא טבעית כי אין פעלת הדברים הטבעית מתחלפת בטבעה מצד מהירות הפעולה ואחורה וחלילה חלילה שזה המאמר הוא מאמר רבינו ישועה מפני שהוא אמר כי יחס הבעור אלינו בשעת [הותרה]^{^[259]} היותנו עושים מלאכה על דרך מעבר: אמנם לפי הנראה שהוא מאמר החכם רבינו אהרן בע"ח והדביקו במאמר החכם רבינו ישועה: הששי כמי שיתן עצה בדבר מה כל מה שיהיה יכונה אליו הדבר כי הנה הנותן עצה לזולתו שילך ויהרוג פלוני ויהרגהו אליו תכונה ההריגה: השביעי שתהיה ההגרמה ממנו כאשר [לא]^{^[260]} חפץ כמו אנכי סבותי בכל [נפש]^{^[261]} בית אביך (שמואל א כב, כב) - הח' להודיע לזולתו אשר לבסוף יבחר אותו כמו הנני קורא לכל משפחות ממלכות צפונה (ירמיהו א, טו): הט' שיניח העזרה כמו מה זאת עשה אלהים לנו (בראשית מב, כח): העשירי המשליך הבעל חיים לפני החיות הטורפות יאמר לו שהוא המית אותם: האחד עשר המונע המאכל והמשתה מבעל חיים להמית אותם יאמר לו שהוא המיתם: הי"ב הוא שיסמך מעשה הנולד אל עושהו אחר הפרדו כמו מי שירה החצי לאדם אחד והכהו ואחר כן מה תיוחס אליו הפעולה שהוא הרגו - וטענו קצתם ואמרו שאם יהיה הפועל ההוא חי בעת מיתת המורה תיוחס אליו - אמנם אם היורה החץ מת קודם שיוכה המורה ההוא איך תיוחס אליו הפעולה כי המת אי אפשר שיהיה פועל - והחכם אמר כי על כל פנים צריך שתיוחס אל פועל ויהיה אם השם ואם המשליך החץ אשר מת: ואם יהיה שקר שיסמך אל השם על כל פנים תיוחס אל מי שתיוחס אליו והוא המת: הנה היוצא מזה שהששה עושים הראשונים תיוחס אליהם הפעלה על דרך האמת ונכנסים תחת לא תעשה כל מלאכה אמנם השנים עשר הנשארים תיוחס אליהם הפעלה על דרך מעבר:

#II:8 הפרק השמיני

בדברים שיסמכו אל הפועל אפילו בלא נגיעה אחת והוא המין הרביעי מארבעה מיני המעשים שזכרנו בשם רבינו יוסף הרואה: קצת מן החכמים אמרו שיש מעשים שיעשו בשבת ויסמכו אלינו אף על פי שלא נגענו בהם כלל אמנם יעשו על ידי צווי ועצה והם אסורים להעשות בשבת ממאמר לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמורך וכל בהמתך וגרך אשר בשעריך למען ינוח עבדך ואמתך כמוך (דברים ה, יד) והטעם כי אחרי שהכתוב אמר תחלה לא תעשה כל מלאכה ואחר כן פרט^{^[262]} הודיענו כי אנו נקראים עושי מלאכה באשר יעשה זולתנו: והחכם רבינו ישועה בראותו שזה המאמר חולק למה שאמר בראשון והששי מהי"ב עושים שלא יבאו תחת האסור אמר שאין בזה הפסוק חזוק אמנם הוא חולק לפרושם מפני שטעמו הוא לא תעשה אתה מלאכה ולא יעשה בנך מלאכה ולא תעשה בתך מלאכה והטעם צווי ואזהרה על כל אחד מהם למענם מעשיית מלאכה ואחרי שהכתוב לא שתק מלהזהיר בזולתינו בעשית מלאכה יורה שאין מאמר לא תעשה כל מלאכה כולל מה שנעשה אנחנו ואשר יעשה בצווינו והנה אם יעשה הגר מלאכה בשבת לא נהיה עוברים ממאמר לא תעשה כל מלאכה אלא ממאמר וגרך אשר בשעריך וממה שאמר בשעריך יראה שאם יעשה מלאכה בשבת בזולת שערי ישראל לא יהיה לנו אסור: ואמר החכם כי מה שדברנו בזה הוא מה שחייבתהו הראיה אמנם יש להחזיק בזה כיון שנקרא זה היום יום שבת בלי התיחש והוא קדש ככתוב שבתון שבת קדש (שמות לא, טו) צריך מכל צד ופנה שלא יעשה מלאכה בשבת והטעם שיהיה נודע ומופרש משאר הימים בכל צד ופנה לא כפי מה שאמרו הראשונים שיהיה אסורו ממאמר לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך וכו' ואמר [רבינו ישועה]^{^[263]} כי צריך ישראל להיותו נזהר שלא יתן מלאכה לגוי לכתחלה לעשותה בשבת והטעם שיתנה סמוך לערב יום ששי אמנם יתנה לו תוך ימי השבוע - ואמרו ב"ה כי צריך להיות מעת נתינתו לגוי עד ערב שבת בכדי זמן עשיית המלאכה ההיא ואמרו עוד שאם הגוי עשה מלאכה בעד ישראל בשבת לא יהנה ממנה הישראל במוצאי שבת אלא אחר עבור שעה בכדי תקון אותה המלאכה ואמרו שכל אלו אינם מהתורה אלא מדברי סופרים: סוף דבר פסק החכם הנזכר כי המין הרביעי מארבעה מיני המעשים לא יבא אסורו אלא מטעם קדושה והוא נטייה אל צד החומרה: ואמרו החכמים שאם יהיה ישראל שותף עם גוי צריך שלא יסבב לכתחלה לעשות הגוי מלאכה בשבת ליהנות מאותה המלאכה - אמנם אם עשאה הגוי והוא לא ידע ממנה הוא בהתר ליהנות ממנה: ואין ראוי לעשות תנאי עם הגוי השותף שכל מה שיהנה ביום שבת שיהיה לגוי וכל מה שיהנה ביום ראשון שיהיה לישראל מפני שזה הענין ידוע שהוא בכונה כדי לעשות הגוי מלאכה בשבת כנגד יום ראשון שהוא בעד ישראל: אמנם השוכר בית או כרם לחדש או לשנה אף על פי שיש שבתות ומועדים ביניהם והוא יפרע מהם אין חשש אמנם אם ישכירנו בימים הוא אסור שיפרע בעד השבתות והמועדים - וכן המשכיר שדהו וכרמו לגוי שיעבדהו בשנה או בחדש או שיעבדהו כל עבודתו בכלל ויעבוד בשבת אין חשש אמנם אם ישכירנו בימים אסור שיעבד בשבת מפני שהוא פורע בימים - והחכמים תקנו כי אם יהיה המקום ההוא הנעבד סמוך לבית הבעל אסור להעבד בשבת אפילו שישכירנו בחדש ושנה פן יחשד שהוא השכירו לימים: וכן אין רשות לעבד ולשכיר בחדש ושנה לאמר לאדונו שאיני עובד אותך בשבת מפני שהוא עבדו ושכירו בכלל ימי החדש והשנה וזה כשכירות הבית - וכן אין רשות לאדון שיאמר לעבד איני מכלכל אותך ביום שבת - וכן אינו רשאי הרב שיאמר לתלמיד שאיני מלמד אותך ביום שבת אלא אם יתפשר עמו בימים אמנם אם יתפשר עמו בשבוע וחדש ושנה הוא מותר ללמדו בשבת: וקצת מהמלמדים הסכלים העצלים ימצאו תואנה בזה ולא ילמדו הנערים בשבתות והשם יקח הנקמה מהם: ומה שאמר הכתוב למען ינוח עבדך ואמתך כמוך (דברים ה, יד) ולא הזכיר הבן והבת הורנו הכתוב שלא נעביד אותם לעבוד עבודתנו אמנם עבודתם לעצמם בסתר אין לנו אסור מזה - אמנם הבן והבת אנו מוכרחים למנעם בין בגלוי בין בסתר ולכן הפרישם הכתוב ואמר למען ינוח עבדך ואמתך כמוך (דברים ה, יד) והטעם שתתן להם מנוחה ושלא תכריחם להעבידם אמנם אם יעשה מלאכתו הוא ברצונו וזה לו מנוחה: וכן הגר לא יעשה מלאכה בגלוי בשערי ישראל אמנם אם יעשה מלאכה בסתר אין לנו אסור מזה כי הכתוב אמר בשעריך והטעם שיהיה גלוי ומפורסם בתוכנו וכל זה הוא בחיוב עלינו בזמן המלכות שהגבול הוא גבול ארץ ישראל ושערי ישראל והרשות תלוי בידינו אמנם בזמן הגלות אנו גרים בארץ ההיא ואינו בא מידינו למנוע אותם ממלאכתם ולכן אמר הכתוב וגרך אשר בשעריך שהם שערי ישראל: ומה שראוי לישראלים בזמן הגלות שישתדלו שלא יניחו שום גוי או ממרה משומד תוך הקהל כדי שלא יחלל השבת בפניהם בפרהסיא וכל זה מפני יקרות השבת אמנם בעבד והאמה ראוי להשביתם ממלאכתם בגלוי ואפילו בזמן הגלות מפני שהם קנין כספנו ותחת רשותנו: אך^{^[264]} הבהמה אסור להעשות בה מלאכה בשבת בין להנאתנו בין להנאת הגוי מפני שהכתוב אמר למען ינוח שורך וחמורך (שמות כג, יב) וזה מפני שאינה בעלת דעת: אמנם לעשות מלאכה כמו לרעות ולתלוש עשבים שהוא לעצמה הוא בהתר כדין העבד והאמה - ולכן הוא אסור גם כן לשלוח כתבים על ידי עופות אמנם לעוף לעצמם ללכת ממדינה למדינה ולחתוך עשבים בפיהם בשבת אינו אסור - והחכם רבינו אהרן בעל עץ חיים אמר שאסור לנו לתת בהמתנו אל רועה אבל רעיתם תהיה במקום מושבת כגון מכלא ורפתים שאם לא כן צריך שמירה ונהול שלא יעבירנה הרועה ויבא לידי חלול: ואמר אחר כן שאפשר שיהיו צאננו נטושים בחוץ מפני רבוים וישראל שומר אותם כמו ששומר פירותיו בשבת ואין זה חלול בו כי אינו מהנה עצמו ודמיון זה כמו שנועל ביתו מפני הגנבים - ולכן אין ראוי להלוותה לגוי בשבת ולא לתתה בשכירות לגוי: והחכם רבינו לוי אמר שאם ישכירנה לגוי בחדש או בשנה או בפחות או ביתר ולא יסגיל השכירות ההוא בשבת לבד מותר להעבידה הגוי בשבת מפני שהשוכר הוא כקונה וכמו שיכשר לו למכרה כן כשר לו להשכירה וזה כאשר יכשר לו למכור העופות והבהמות הטמאות למי שיטבח אותם: וממאמר למען ינוח אסרו לרכוב בהמה בשבת - אמנם בעלי הקבלה אסרוהו כדי שלא יכרות זמורה להנהיג בה את הבהמה: ומזה הפסוק אסרו גם כן להוציא הבהמה בשבת אסורה במרדעת ורסן וכל כיוצא בהם אשר ממנהג הבהמות שיקשרו בהם וזה כדי שלא תהיה הבהמה מצטערת בהם בהוצאתה ממקומה אמנם תהיה קשורה בבית תוך הגבול בחבל או בקשר אחד עד שלא תהיה מצטערת ממנו וזה כדי שלא תברח: ואין ראוי להקיש זה במלבוש בני אדם כי מלבוש בני אדם הם בעד קשוט ועדי וזה מפני כבוד השבת אמנם הרסן והמרדעת הם בבהמה ענוי והכתוב אמר למען ינוח: אמנם בכלים לא צוה הכתוב להשביתם בשבת מפני שאינם בעלי הרגשה לדעת המנוחה והצער ולכן אינו אסור להלותם לגוי קודם השבת להשתמש בהם בשבת:

#II:9 הפרק התשיעי

בדברים שיתחייבו ממאמר זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ, ח): דע שהזכירה ביום שבת לקדשו הוא דבר גדול אצל כל מאמין מפני שהזוכר את יום השבת לקדשו יבין וידע מציאות השם ואחדותו וחדוש העולם והנהגת השם בעולם השפל והכלל כל מעשה בראשית ומי שאינו זוכרו יסכל בכל אלה אשר הם עקרי האמונה שהיא תורתנו האלהית כפי מה שבארנו בפתיחתנו: ומפני זה חייב הכתוב לזכור השבת והטעם לספור ימי השבוע כדי לדעת יום השבת לשמרו קודם בואו ואחר בואו מפני שביום שבת מוסיפים עליו מחול וכן בכל ימי קדש כגון המועדים מוסיפים מחול על קדש מפני כבוד היום וקדושו - ואמרו שיש לשבת מגרש מפני שהכתוב חבר השבת עם המקדש בכתוב את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו (ויקרא יט, ל) (ויקרא כו, ב) וכמו שיש למקדש מגרש כן ראוי שיהיה לשבת מגרש ומגרש השבת הוא להוסיף עליו הזמן שיש מביאת השמש עד תחלת הערב השלישי שהוא התחלת היום האמתי לפי מה שבארנו: ואמרו כי צריך שיבא השמש ואנו כבר מושבתים מהמעשים וזה הזמן^{^[265]} הוא שעה ושליש שעה ויותר בקרוב אשר יתוסף ביום השבת - ומהם הוציאו חיוב התוספת מחול על קדש ממה שכתוב שבתון שבת קודש ליי' (שמות לא, טו) ושבת הוא מעולה משבתון מפני ששבתון יאמר בפרטות על יום המועד אשר בו מלאכת אוכל^{^[266]} - וידוע ששם שבת יאמר בפרטות על יום השבת על הכ"ד שעות שהם מתחלת הערב השלישי של יום ששי עד תחלת הערב השלישי של יום שבת וזהו אמרו השבת בה"א הידיעה ר"ל הכ"ד שעות: והנה אחר שיום שבת נקרא שבת ושבתון ושבת יאמר על הכ"ד שעות יתחייב לפי זה שיהיה שבתון יאמר על החלק ההוא הנוסף^{^[267]} מהשקיעה עד תחלת הערב השלישי שממנו התחלת יום השבת לפי התחלת ימי בראשית כפי מה שזכרנו והחזיקו בזה באמרם כי אמר הכתוב תחלה זכור את יום השבת (שמות כ, ח) ואחר כן אמר שבתון שבת קדש (שמות לא, טו) ואחר ששבת עדוף מן שבתון איך אפשר אחר שהחמיר שיבא אחר כן להקל אמנם לפי הנראה ששבתון יאמר על החלק ההוא הנוסף: ומהם אמרו ראיה נוכחת מן הכתוב ממה שנאמר ביום הכפורים ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם (ויקרא כג, לב) כי הענוי והתענית הוא בעשרה לחדש אמנם אמור הכתוב בתשעה לחדש הטעם הוא בעד החלק הנוסף מיום תשיעי על יום העשירי לפי התחלת ימי בראשית: ואמרו עוד כי צריך שיתוסף בתשלום יום השבת שהוא תחלת החשך לפי תשלום ימי בראשית חלק מעט והטעם שיחשך כראוי ואחר כן יתחילו במעשים: אמנם אני רואה אנשי הזמן מקלים בזה עד שלפעמים מתפללים ומדליקין הנרות בבית הכנסת ובבתיהם ועדין אור השמש עומד במערב ואין ראוי להעשות ככה ואפילו התחלת התפלה אין ראוי שתהיה אלא עד שיחשך כראוי כי התפלה ההיא היא תפלת חול שהיא תפלת יום ראשון ואין ראוי שתהיה ביום קדש - ואף על פי שהשקיעה תקדם ותאחר לשוכנים כי שקיעת המזרחי תקדם^{^[268]} על שקיעת המערבי וכשתהיה שביתה למזרחיים יהיו מחללים המערביים וכן להפך ולא יקדשו הכל בעת אחת - אמרו כי כל אנשי מקום ומקום לא יעשו אלא על פי מקומם ואופקם וכבר הרחבנו הבאור בזה בקדוש החדש כי כל אחד ואחד על מקומו יבא בשלום: סוף דבר התחלת יום השבת הוא קודם ביאת השמש ביום ששי ונשלם עד ליל יום ראשון עד שיחשך כראוי וכל ישראל הוא מחויב לספור ימי השבוע כדי לזכור יום השבת לקדשו - אמנם מה שצריך שתדעהו הוא שבעשרת הדברים הראשונים אמר זכור את יום השבת (שמות כ, ח) ובעשרת הדברים השניים אמר שמור את יום השבת (דברים ה, יב) ובעלי הקבלה נבוכו בזה ואמרו שזכור ושמור בדבור אחד נאמרו - ואמר החכם ר' אברהם ב"ע כי זה הדבר קשה מכל הקושיות שהיה לנו וחלילה חלילה שאומר שלא דברו נכונה כי דעתנו נקלה מדעתם רק אנשי דורנו יחשבו כי דבריהם כמשמעם ואינו כן כאשר אפרש - ואמר כי האדם אם ישמע זכור ושמור בבת אחת לא יבין זה ולא זה ואפילו מלה אחת כמו זכור לא ישמע בבת אחת כי אם לא ישמע הברת הזי"ן לפני הברת הכ"ף והרי"ש לא יבין דבר המדבר ואחר כן אמר כי לולי שהוצרכתי לפרש הקושיות הייתי מחריש ולפני שאפרש אתקן דברי קדמונגו: אתה המעיין במאמרנו זה הבן תחבולות זה האיש שרוב דבריו יש בהם נגלה ונסתר ואינו מגלה גנות קדמוניו בפרהסיא אמנם חולק כבוד לפרסום כפי מה שעושה בשאר מאמריהם ומפרש דבריהם בצורה שיתקרבו אל האמת לא כפי פשוטם כפי מה שבאר בספרו ואמר החכם הנזכר כי באחרית המוח הוא הזכירה והמקום מקום משמרת הצורות שהוא השומר והנה הזכירה כוללת השמירה וטעם זכור שיזכור בכל יום אי זה יום הוא מהשבוע וכל זה בעבור שישמור יום השבת שלא יעשה בו מלאכה והנה לפי דעתו זכור קרוב מטעם שמור - ואני אומר שהשומר והזוכר הם באחרית המוח והמצייר והמחשב הם במוקדם המוח ומחשבות המחשב שהם הענינים הם שמורים בזוכר וכל הציורים והתמונות שיצייר המצייר הכל הם שמורים בשומר - ולפי האמת המחשב הוא נכבד מהמצייר ולפי זה יתחייב גם כן שיהיה הזוכר נכבד מהשומר - והנה עשרת הדברים הראשונים שנאמרו בסיני הם דברי השם ולכן נאמר בם זכור ועשרת הדברים שנאמרו במשנה תורה הם דברי משה ולכן נאמר בם שמור - ועוד שהמקבלים בסיני היו המשכילים והמקבלים במשנה תורה הם המון ישראל והזוכר במשכילים חזק מהשומר - והשומר בהמון העם חזק מהזוכר: וכל משכיל ראוי לחקור ולדקדק בכל מצוה ומצוה במלות שנאמרו אליה כי לכל מלה ומלה אשר בה יש כונה ראויה ואם נסכל בקצתם ולא ידענו טעמן אין זה אלא מקוצר דעתנו:

#II:10 הפרק העשירי

בדברים שיתחייבו ממאמר ויברך אלהים את יום השביעי (בראשית ב, ג): דע כי ברכת היום הוא בשומרו ומקיימו כי השובת יתחדש בגופו כח מסבת מנוחתו כי פרקי האדם מסבת העמל יתנגבו לחותם ויקצרו פעלותיהם וכשינוחו הפרקים ההם מהעמל יתלחלחו ויתחזקו בכח ולכן אמר הראב"ע כי ביום הזה תתחדש בגופות דמות כח בתולדת ובנשמות כח הכר והשכל כי האדם הסכל בדברים רבים בשאר הימים יכירם וישכילם בזה היום מפני שהשם שבת ממלאכתו בזה היום ככתוב וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה (בראשית ב, ב) וינהיג שכל האנושי במשפטו ולכן יגבר שכל האנושי בזה היום וכן אמרו הפילוסופים כי השכל הפועל הוא הפועל בשכלנו ההיולאני להשיבו מן הכח אל הפועל ולכן אמר ובנשמות כח הכר והשכל: והראב"ה אמר כי בעבור שכלו אור השכל לא הוצרך להזכיר ערב לכן אמר בו ברכה: סוף דבר ברכת יום שבת הוא בברכת שני חלקי האדם הגופני והשכלי אשר עם אלה שתי השלמיות יגיע האדם למעלה העליונה התכליתיית לאור באור החיים להציל נפשו מני שחת וזה בהסרת המונעים והמטרידים מחוץ במרוק והזכוך לכן ראוי לכל מאמין שיהיה כל עסקו וכונתו בזה היום בלמוד החכמה:

#II:11 הפרק האחד עשר

בדברים שיתחייבו ממאמר ויקדש אותו: כבר בארנו שמלת קדושה תפול בענינים רבים אמנם קדושת השבת הוא מענין הפרשה - וכן אמר החכם רבינו אהרן בעל המבחר שטעם הקדוש יורה על הפרשה והפרדה והסגל דבר: והנה טעם ויקדש אותו שהפרישו והפרידו משאר הימים כי בשאר הימים מותר להעשות המעשים והמלאכות ובזה היום ישבתו הכל - ואמר בעל המבחר ואל יעלה בפיו ובלבו דבר שיביאהו לידי ענין מלאכה ככתוב ממצוא חפציך ודבר דבר (ישעיהו נח, יג) והנה מזה יאסר הדבור בעניני המעשים והמלאכות בשבת - ואסרו החכמים מזה גם כן השיחה בטלה בשבת ביותר מדי מפני שצריך שיהיה הבדל משאר הימים: ואמר חכם אחד כי טעם ויקדש להשתמר בדברים המותרים בשבת שלא נרבה^{^[269]} בהם אלא יהיה ענינו בהם על צד הספוק ולא להיות הלוכנו ודבורנו ומנהגנו בשבת כמנהגנו בחול: ואמר ה"ר לוי בהר"י שקדוש השבת יהיה בעבודה הרחבה מרוב התושבחות ושמוע החכמה ולכתם אל הקדש ואל נביאי יי' כאשר מצאנו אותו יאמר טוב להודות ליי' ואמר והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו (ישעיהו סו, כג) - ואמר מדוע את הולכת [אליו]^{^[270]} היום לא חדש ולא שבת (מלכים ב ד, כג) - ואמר שיש בגלות בתי כנסיות במקום הקדש להתכנס אליהם לתפלה ולחכמה - ומה נכבד זה המאמר להתכנס בבית הכנסת בכל שבת ושבת ללמוד בתורתנו האלהית בפרושיה היקרים לעבוד את יי' ביראה אמתית זולת צפצוף פה ועל כל פנים יתועלו קצתם מקצת במשא ומתן שיעשו ותרבה תורה בישראל בזמן הגלות ואל זה המכוון כונו חכמינו ונהגו בשבע שבתות להתכנס בבית הכנסת אחר נטות השמש לקרוא במזמור אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת יי' (תהילים קיט, א) כי זה המזמור מעיר לעזור במאמר שזכרנו בפלפול תורתנו האלהית ואמרו החכמים כי הוא אסור בשבת לקרוא בספרי מינים ובספרי רפואות ובכתבם לא בלשונותם כי יש לנו בספרי הקדש לשון ארמי וכבר אנו קוראים אותו בשבת מפני שהם חול והחול הפך הקדש - ואמר החכם רבינו לוי כי מקצת הקראין אסר תשמיש המטה מזה מפני כי השם אמר למשה לך אל העם וקדשתם היום ומחר (שמות יט, י) פתר אותו ואמר אל תגשו אל אשה (שמות יט, טו) וידענו מזה שהקדושה היא הפרוש מן האשה ואחר שזה היום הוא קדש ראוי לכל מאמין שיהיה קדוש מן האשה כי קדוש היום הוא בקדוש שומרו: והחכם בעל המבחר^{^[271]} אמר וחכמינו אסרו תשמיש המטה בשבת ומלת לקדשו ראיה לדבריהם כי כתוב וקדשתם היום (שמות יט, י) אל תגשו אל אשה (שמות יט, טו) והיה מחנך קדוש (דברים כג, טו) - ובעל קרי היה יוצא ממחנה ישראל - והשוכב עם אשתו הוא טמא ואסור הוא שיתפלל עד שירחץ - והמתירים סמכו בקנה רצוץ במאמר וקראת לשבת עונג (ישעיהו נח, יג): ואמר החכם שהוא יגע ונגע^{^[272]} ולא ענג: וכתוב שם ולקדוש יי' מכובד ואיך בטומאה יכבדנו - וכתוב ממצוא חפציך ודבר דבר (ישעיהו נח, יג) ונמצא ולא מצאתי לבתך בתולים (דברים כב, יד) והטעם הבא על בתולה ולא מצא לה בתולים על כל פנים צריך לתבוע ביום ההוא ויהיה עובר במאמר ממצוא חפציך ודבר דבר: ואמר והיום הזה כלו עונג והוא של נפש ובטל מכל עסקי הגוף כי הוא רמז גדול לסוד עולם הבא - וכן פסקו כל חכמי הקראים והאמת אתם: סוף דבר היוצא ממאמר ויקדש אותו (בראשית ב, ג) וממאמר וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפציך וכו' (ישעיהו נח, יג) שכל המעשים והדבורים בשבת הם באסור זולת החובות שיצא התרם בשבת בראיה כפי מה שבארנו - ואסור לדבר במיני סחורות ולהתיעץ מה לעשות בחול ולחשוב מחשבות וחשבונות - אמנם קצת מן החכמים אמרו שאינו אסור שידבר האדם דברים שעברו שהמספר דברים שעברו לא יהנה מהם אמנם האסור הוא בדברים העתידים כי אפשר לו ליהנות מהם: ואסור גם כן לעיין בעניני סחורות ובנינים ולכוין מה יעשה ומה יקנה כל שכן לאמרם אין ספק שהוא באסור:

אמנם יהיה העסק בזה היום בלמוד תורתנו האלהית בבאוריה וסודותיה והפלפול והחקירה במצותיה על דרכי ההקש שהזכירו החכמים - ואינו אסור גם כן לפעמים לעיין וללמוד בספרי המדות ובספרי החכמה מהחלק העיוני ממנה מה שלא יחלוק בתורתנו האלהית: וכן גם כן מחכמת התכונה החלק העיוני ממנה: אמנם העיון בספרי המינים ר"ל ספרי דתם וכל ספרי עבודה זרה^{^[273]} וספרי החכמה העומדים לפי הפרסום כנגד תורתנו האלהית וספרי הרפואה וכל חלק מעשי אשר בכל חכמה כמו החלק המעשי מהפלוסופיא והחלק המעשי מהתכונה וכל חכמת המספר והתשבורת והמוסיקא הנקראת חכמת הנעימות שהיא חכמה מעשית הכל הם באסור בשבת - ואסור לדין בשבת ממאמר והמלאכה לא ליום אחד ולא לשנים (עזרא י, יג) - ולהחרים ולהקדיש ולתת מתנה ולתת צדקה כי הם מלאכה אמנם אם יהיה צורך הכרחי בקהל ויצטרכו לעשות תקון בחומרה קצת מן החכמים התירו בזה מפני שהוא מצרכי צבור - ואסור להתאבל ולספוד בשבת ממה שכתוב וקראת לשבת ענג ולקדוש יי' מכובד (ישעיהו נח, יג): עוד אמר ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם (ויקרא יט, כח) ואחר כן אמר את שבתותי תשמורו (ויקרא יט, ל) והנה הורה לנו בזה כי האבל הוא אסור בשבת: אמנם התענית בשבת מהם מתירים ומהם אוסרים ומהם מעבירים והאוסרים נשענים במאמר וקראת לשבת עונג (ישעיהו נח, יג) והעונג הוא באכילה: ועוד שהכתוב אמר אכלוהו היום כי שבת היום ליי' וכו' (שמות טז, כה): והמתירים אמרו כי מאמר אכלוהו אינו חובה אבל הוא רשות: והחכם ר' אהרן בע"ח אמר והאמת כי הצום יאסר בשבת משום אמרו וקראת לשבת עונג והעונג הוא באכילה ושתייה על כן אין ראוי לנדור להתענות ואפילו שלא עיין את השבת אלא אמר שבוע או חדש סתם לא יעבור לצום בשבת אכן בארבע תעניות שתקנו ישראל על שבר ציון וירושלים ושבר בית המקדש דנו החכמים להעשות בשבת שעמד כנגדו שבר ציון וירושלם כאשר אמר והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה וכל מועדה (הושע ב, יג) ולכן יהיה חיוב להתענות בשבת באלה הארבע צומות כיון שהם מזומנים ואין מניעה ממאמר אכלוהו היום (שמות טז, כה) שהרי יום כפור שחל בשבת חייב להתענות: אמר המחבר ראוי לתמוה אל דברי החכם הנזכר באמרו דנו החכמים ולא אמר דנו קצת מן החכמים כי הוא בעצמו אומר בענין הארבע צומות אמנם מה שיפול מאלה הצומות בשבת נחלקו דעות החכמים מהם חייבו בשבת ומהם מנעו אותם שלא יעשו בשבת ומהם העבירו^{^[274]} והביא טענות שתי הכתות אחר כן אמר ומהם הכריחו מטענות שתי הכתות בשוה ועל כן העבירו לצום בו או שלא לצום ואשר העבירו לצום בשבת זוכים ויום כפור לאות שאם נפל בשבת חייב לצום - ומזה המאמר יראה שהחכם הוא מהמעבירים לצום לא מהמחייבים ומה שהביא סמך לדבריו מיום כפור הוא כדי להוציאו מהאסור להשימו תחת העובר ר"ל תחת האפשר לא לחייבו וזה כפי מה שיהיה לקצת הדברים שיצאו מתחת הנמנע ויבאו תחת האפשר לא תחת המחויב ולא יתחייב שכל מה שהוא אינו נמנע שיהיה מחויב מפני שיש אמצעי בין המחוייב והנמנע שהוא האפשר שיהיה ושלא יהיה: וקצת מאנשי הזמן להעדר ידיעתם בחכמת ההגיון חשבו שהחכם ר' אהרן בע"ח הוא מהמחייבים לצום וכבר עשינו אגרת אחת^{^[275]} נגד טענותיהם והמעיין שמה יבין זה: אמנם אמרו בענין השבת דנו החכמים ירצה בזה כת המחייבים שהם החכמים הקדמונים אשר היו מחמירים לפי דעתם בכל דבר לא שכונת החכם בזה חלילה לו כי לפי זה תפול סתירה בדבריו - אמנם לפי הנראה שהחכם הנזכר חכם גדול היה והיה מגלה האמת בגלוי - אמנם מפני פחדו מחצי לשונות הסכלים שלא יהיה מטרה בהם היה מפיל בדבריו בתחלת המחשבה סתירה והסתר כדי שיובנו דבריו למשכילים ולא יבינו כל רשעים: ואשר יראה לי שהתענית בשבת הוא באסור והנה ראיה נוכחת בזה מצום השביעי שנאמר וביום עשרים וארבעה לחדש [הזה]^{^[276]} נאספו בני ישראל בצום ובשקים (נחמיה ט, א) - ולא באר הכתוב לאי זה מאורע היה כמו שבאר בשאר הצומות ובארו החכמים שזה היה בשביל כריתת המועדים והיה ראוי להיות בכ"ג לחדש ונתנו טעם בזה ואמרו שזה היה בעבור שקרה שיום כ"ג היה שבת ולבלתי זה לא ידענו טעם בזה הצום ואם נאמר שהוא בשביל הריגת גדליא^{^[277]} שנהרג ונכרת רגל מישראל לא נודע לנו מהכתוב באי זה יום היה אמנם ב"ה אמרו שהיה כג' לחדש תשרי:

סוף דבר מרבית החכמים הסכימו בזה ועוד מפני שהוא יום עונג יום קדש ואין ראיה מצום יום כפור מפני שהוא בכרת וצריך שיהיה ביום ההוא לא זולתו והיודע סוד יום כפור שיהיה בעשרה לחדש יבין זה אמנם אלה הארבע צומות הם זכר למקדש ובכל יום שיעשו אין חשש אמנם מה שאמר הכתוב והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה וכל מועדה (הושע ב, יג) הטעם בזה שבזמן הגלות יושבת המשוש ההוא הרב שהיה בזמן החג והחדש והשבת - ועוד שלא הודיע לנו הכתוב שביום פלוני יהיה הצום כמו שכתוב ביום כפור אמנם הודיענו במקום אחר החדשים שיפול בהם הצום זולת הימים ככתוב צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי (זכריה ח, יט) ובמקום אחר הודיענו מאורעות שנהיו בימים ידועים מהחדשים הנזכרים וידענו שהצומות ההם הם בעבור המאורעות ההם ואם היתה כונת הכתוב שיהיו הצומות בימים ההם לא זולתם היה ראוי להזכיר הצום ולחייבו בימים שנזכרו המאורעות ההם ולאמר תעשה צום בכך לחדש בדרך צווי כמו שמצוה בשאר הצווים: אמנם הרחיצה בשבת אמרו כי בימים הקדמונים קצת מן ההמון היו מתירים מפני שהיו אומרים שהוא טהרה וקדושה ולכן ראוי להעשות בשבת: ומהם היו אומרים כי כמו שהוא מותר לאדם בשבת שירחץ פניו וידיו וזה בעד טהרה כן תהיה הרחיצה כי אין הפרש ביניהם אלא מצד חלוף החלק^{^[278]} בכל: וקצתם אמרו כמו שכל החובות הם בהתר בשבת כן הרחיצה אחר שהיא חובה לטמא בעד התפלה ראוי שתעשה בשבת: והחכמים השיבו ואמרו כי מאמר לא תעשה כל מלאכה כולל כל המעשים ולא יצאו קצת מן המעשים להעשות בשבת אלא בראיה כפי מה שקדמנו ואמרו כי הטהרה והקדושה בעד השבת ראוי שתהיה קודם השבת לא בשבת עצמו - ועוד שהרחיצה בשבת אינה בעד השבת עצמו אלא בעד יום ראשון כי לא יטהר אלא כשיבא השמש: וכן אמרו כי רחיצת הידים והרגלים הוא בעד הצנע ומוסר אשר יעשה בכל יום ויום והוא דומה לחובות אשר הם בהתר בשבת אמנם הרחיצה היא מלאכה בעצמה:

סוף דבר פסקו מרבית החכמים שהרחיצה בשבת ובמועד היא באסור - וקצת מהם אסרוה בשבת והתירוה במועד - ואמר החכם ר' לוי בהר"י כי אינו תמים כי אין ביניהם פרק אלא מעשה אוכל בלבד - אמנם הריח בשבת אמרו החכמים שהוא מותר להריח האדם בדברים הריחניים כי הוא עונג לכבוד השבת מפני שהמריח מתפעל ולא תבא אזהרה עליו אלא כאשר יכוין להריח ואמרו כי אם יכוין במקום שיש לו רשות לטלטל אינו אסור אמנם במקום שאין לו רשות לטלטל אסור לכוין בריח אך אם יריח בהכרח בלי כונה אינו אסור: אמרו שמכבוד השבת וקדושתו שיהיה האדם רוחץ גופו ומטהרו קודם השבת וזה ביום ששי ושיהיה לו מלבוש נקי ללבשו בשבת זולת מה שילבוש בשאר הימים ואם יהיה עני ולא יהיה לו כי אם מלבוש אחד ינקהו מכל עכירות וחלאה מיום ששי שיהיה נקי ללבשו בשבת - והכלל שיהיה חלוף בכל דבר ביום השבת משאר ימי החול וזה כדי שתהיה הפרשה וקדוש ליום שבת משאר הימים והנה המקוה לשבת כאלו הוא מקוה לראות פני מלך וצריך שיהיה בנקיות והצנע ויתנהג במאכל משובח יותר משאר הימים - והכלל צריך שיהיה הפרש משאר הימים כל אחד כפי כחו העשיר בשורו והדל בתורו - ומכבוד היום גם כן העסק בתפלה ובקריאת הנביאים וללכת אצל החכמים והמבינים והכתוב רמז בה באמרו מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת (מלכים ב ד, כג) כי מנהג היה וחיוב בזמן ישראל ללכת בשבתות ובחדשים אצל הנביאים והחכמים ומנהג טוב הוא כי אחר הנפש הנבואית היא הנפש המשכלת שהיא נפש החכמים: אמנם בעונות בזמן הזה אין כבוד לחכמים וגם לא ליודעים חן אמנם יד הסכלות פשטה ומחשיבים אותם כאחד הסכלים עמי הארץ לבד לא נשאר הכבוד כי אם בכרם וזקן ובבעלי לשון ובבעלי העושר - אמרו שצריך לקדש השבת בכוס יין כדי לזכור טעמה ותועלתה לדעת האדם את בוראו ובצאתו גם כן בהבדלה בכוס יין להבדיל בין הקדש ובין החול ואם אין יין צריך לקדשו בבאו ובצאתו כפי המשקה שימצא בכל מקום:

#II:12 הפרק השנים עשר

בדברים שיתחייבו ממאמר והיה ביום הששי והכינו (שמות טז, ה): דע שהחכמים אסרו מעשים רבים שיעשו בשבת מזה המאמר מפני שזה המאמר ישוב אל הלקיטה והמדידה במן כפי מה שבארנו - והקישו בזה דברים רבים^{^[279]} שהם ממינם וזה כגון ללקוט בשבת הפרי הנובל מן האילן ואפילו תוך הגבול אמנם מרשות הרבים אין ספק אסורו: וכן אסרו מימי הבארות והמעינות הנובעות אשר הן ברשותנו ובחצרנו אמנם צריך שיהיו תלושים ומוכנים מיום ששי - וכן גם כן מימי המטר שירדו בשבת הם באסור מפני שלא הוכנו מיום ששי כל שכן כשיהיו מוכנים ללקחם מרשות הרבים על ידי תעלה - וכן גם כן אסרו לקחת משקה הפרות שזבים בשבת על ידי דריכה ועסוי - וכן גם כן לקבץ הדבש מסל הדבורים - אמנם אמרו שהוא מותר לשחוט מימי הפירות כגון לימון ובוסר וזולתם להשימם במאכל וכן גם כן לערב תבלין ומאכלות אחד עם אחר לצורך מאכל כגון מלח וחומץ ושמן - ואסרו לשרות פרות בשבת מענין המן כי כמו שהמן זמנו השם יתעלה בששי להיותו מוכן בשבת כן ראוי להיות המשפט בכל דבר כי צריך להיות מזומן לאכילה ביום השבת והפרי שלא נשרה אינו מזומן להאכל עד שישרה וצריך שיהיה נשרה קודם השבת כדי שיהיה מוכן בשבת ועוד שבשול הפרות יהיה על ידי שרייתם והיא מלאכה בראשה ולכן היא באסור - ועוד שהכתוב אמר את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו (שמות טז, כג) והטעם שיהיה הבשול והאפייה קודם השבת בעבור השבת ומזה הקישו כל הדברים שהם בדמותם לאסרם בשבת ואמרו כי הוא אסור להניח הלחם בתנור קודם השבת שיאפה בשבת או שיונח הבשול בשבת על מקום האש החם ביותר כדי שיתבשל בשבת מפני שאלה המעשים אף על פי שהם מעשים נולדים וכבר בארנו אסורם בכללות אמנם הכתוב הסגילם גם כן בזה המקום כי אין הטעם באמור הכתוב את אשר תאפו אפו וכו' שיושמו בתנור או במקום החם בשבת עצמו כי אלה מבואר אסורם ממאמר כל מלאכה לא תעשו אמנם כונת הכתוב בזה הוא שלא יושמו בהם קודם השבת כדי שיעשו וישלמו בשבת - ומזה ראוי שיאסר החמין אשר יעשה בשבת מפני שהוא מן הנמנע שלא יתבשל המאכל ואף על פי שיוצאו כל הגחלים מפני שחום התנור מבשלו ומחסרו מכמותו וזהו בשול שמתבשל בשבת - אמנם החכמים אמרו כי אם יהיה עצירת החמימות לבד והטעם אם יהיה לו חמימות ולחות במדרגה שלישית וישימהו בתנור ויהיה לו מדרגה שלישית^{^[280]} הדבר עובר ולפי דעתי שהוא נמנע שיהיה זה אמנם לעולם הוא נחסר מכמותו מסבת רוב החמימות כי אם יהיה לו חמימות מעטה יוציאוהו בבקר קר אמנם כל זמן^{^[281]} שיוציאוהו חם על כל פנים נחסר מכמותו ולכן ראוי שיאסר מכל צד אף על פי שאנחנו בעונותינו נכשלים בזה החטא ולא זה אלא שמשימים המאכלים בתנור בשבת עצמו ומתבשלים ונחסרים מכמותם ואם תרצה שתדע זה תשקול מאכל אחד קודם שתשימהו בתנור ועוד תשקלנו כשתוציאנו ואז תראה החסרון והצמוק שיהיה לו ורוב החכמים אסרו ההטמנה בשבת וקודם השבת וכן הוא האמת - וממה שראוי לתמוה בקצת מאנשי הזמן המתחסדים ואינם מדליקים האור קודם השבת שימצא דולק בשבת שזה יקרא עושה מלאכה על דרך מעבר לפי דעת החכמים והם מטמינים המאכלים בתנור בשבת עצמו וקודם ומתבשלים ורותחים ועושים אבעבועות ואוכלים אותם והעושה זה הוא עושה מלאכה באמת לפי דעת כל ישראל - ואסרו החכמים להטמין בדברים אשר יצטרכו נענוע וטלטול בשבת כגון תבן ועצי פשתים מפני שאפשר שישבר מהם דבר ויהיה מחלל שבת: אמנם החכם ר' ישועה אמר כי האסור להטמין בתבן ובפשתי העץ הוא בעבור שהם מוסיפים וכבר בארנו שהוא אסור להטמין בדבר המוסיף: סוף דבר אמרו כי אם תרצה להטמין צריך שיהיה המאכל מבושל עד תכליתו ויושם בתנור כדי שתשמור חמימותו לבד לא שיתוסף בשולו - וכן הוא מותר שיושם דבר קר כמו מים ומאכלים קרים כדי שיוחמו בלבד לא שתשימם באופן שיתבשלו ויחסרו מכמותם - אמנם בעלי הקבלה התירו להניח הבשול מיום ששי על האש להתבשל בשבת עצמו אך אסרו לשומו על האש בשבת עצמו וכן לשומו בדבר המוסיף כגון זפת וזבל ומלח וסיד וחול או זוגין או מוכין ועשבין בזמן ששלשתם לחים - אמנם יש דברים שאם טמן בהם התבשיל יהיה נשאר בחמימותו לבד ואינם מוסיפים עליו בשול אלא שומרים חמימותו לבד שלא יתקרר כגון זוגין ומוכין ועשבים בזמן ששלשתם יבשים ונעורת ונסורת^{^[282]} חדשים וגיזי צמר ואסרו גם כן להטמין בדבר המוסיף אפילו קודם השבת כמו האש גזרה שמא תרתח הקדרה בשבת ויצטרך לגלותה עד שתנוח הרתיחה ויכסה בשבת ונמצא טומן בדבר המוסיף בשבת - הנה גם בעלי הקבלה אסרו להטמין בדבר המוסיף [ינוחו על משכבותם חכמינו]^{^[283]} אשר הוציאו הדברים על תכלית אמתתם ומזה אסרו להעשות הכבושים בשבת וקודם השבת ראוי להעשות לא בסמוך לו פן יהיה מתבשל בשבת אמנם צריך שיהיה קודם ממנו זמן אשר יעשה המלח בשולו ועדיין לא יגיע השבת וכן מליחת הדגים והבשר ראוי שיהיה קודם השבת זמן שיעשה המלח פעלתו שלא יעשה בשבת: וכן גם כן אסרו להאכל בשבת דברים רפואיים כגון אשקמונא וריאו וקולוקינטדא ותורביט ודומיהם שהם דברים רפואיים ולא יגיע מזון בגוף האדם ויאסרו גם כן שלא יאכלו בסמוך ליום השבת אלא קודם ממנו בכדי זמן שיעשו פעולתם אמנם מאכלים שהם מזונות אנושיים ויגיע עם כל זה מהם רפואה בגוף האדם מנא ופרונש וקשיא פישטולא ודומיהם שהם משלשלים גוף האדם ועם זה יגיע מהם מזון בגוף האדם הם בהתר להאכל בשבת:

סוף דבר אמרו שהוא אסור לתקן האדם שום תקון בשבת זולת מה שהוא מתקון מאכל ומשתה וסדור מלבושים ומפות בעד אכילה ובעד לבישה - וקצת מן החכמים אסרו להציע המטה בשבת ממאמר והכינו - ואין אסור לנו ללבוש הבגדים בשבת מפני שאם נלבשם קודם השבת יתטנפו מהפרעושים: ואמר ה"ר לוי בהר"י ואם היתה זאת העלה תמימה חייב להיות כאשר ילבש אותם בשבת בבקר שלא יפשוט אותם ואם פשט אותם שלא ילבש אותם פעם אחרת וזה אי אפשר: ואמר שהדבור במשכב כמו הדבור במלבוש:

#II:13 הפרק השלשה עשר

בדברים שיתחייבו ממאמר ראו כי יי' נתן לכם השבת^{^[284]} על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו (שמות טז, כט): דע שמאמרי הנבואה יש להם אמת ומעבר ויפורש כל אחד לפי מקומו במלות הסמוכות אליו או ממקום אחר או ממשפט השכל האנושי וזה אמנם קרה מצד גדל הנפש הנבואית ולכן לפעמים תגביה השפלים ותשפיל הגבוהים וזה כדי להבין השומעים - והנה באמור הכתוב שבו יובן ממנו אמת שהיא הישיבה באמת לפי ענינה ויובן ממנו גם כן מעבר שהוא טעם ההשקד במקום אחד^{^[285]} או בעיר אחת כמו וישב יצחק בגרר (בראשית כו, ו) שאין הטעם בזה ישיבה על דרך האמת אמנם הטעם שהיה חונה שם וזה דרך מעבר - וכן וישב ישראל בשטים (במדבר כה, א) שהטעם בזה שחנו ישראל בשטים - ואמנם במקום הזה מלת ישיבה היא על דרך מעבר אם ממלות הסמוכות כי הכונה בישיבה הנה היא כדי שלא ילכו ללקוט מן בשבת כמו שאמר הכתוב על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים שבו איש תחתיו (שמות טז, כט) לא שהישיבה היא על אמתתה - ואם היה כונת הכתוב להורות בזה היה אומר אל יקום איש ממקומו או על יקום איש מתחתיו ככתוב ולא קמו איש מתחתיו: ואם ממקום אחר שמצאנו מדוע את הולכת אליו היום לא חדש לא שבת (מלכים ב ד, כג): וכן ויביאו אותו המוצאים [אותו]^{^[286]} אל משה רוצה לומר המוצאים אותו מקושש עצים ביום השבת (במדבר טו, לג) - ולפי הנראה שאלה האנשים יצאו ממקומם בשבת עד שמצאו אותו המקושש - ומשפיטת השכל גם כן כי איך אפשר שיהיה האדם יושב בשבת ולא יזוז ממקומו והנה האדם מדיני בטבע וצריך לעשות פעלותיו כגון ההליכה לנקביו ולאכול ולשתות ולשכב על מטתו ולהביא מאכליו ומשתיו לפניו וכן ראוי שיובן הנה מאמר תחתיו ומקומו על דרך מעבר לסבות שזכרנו - אמנם מה שראוי לחקור הוא אם המלות האלה לפי רצון המצוה יורו לענין אחד או אם הם חלוקי ענין: והחכמים נחלקו בזה מהם אמרו שמקום ותחת אחדי^{^[287]} ענין כטעם ויניחהו תחתיו ויעמוד ממקומו לא ימיש (ישעיהו מו, ז) - ומהם אמרו שהם חלוקי ענין ואמרו שתחתיו יורה על ביתו ואהלו לבד ומקומו יורה על מדינה ומחנה ואמרו שמלת שבו חוזרת אל תחתיו ואל יצא חוזר אל מקומו: והחכם רבינו יפת אמר כי הכתוב חבר שבו אל תחת כדי להורות לנו התר הטלטול בבית לבד ויהיה רומז לפסוק הכתוב בנביאים ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת (ירמיהו יז, כב) - ומאמר אל יצא איש ממקומו (שמות טז, כט) הורה לנו התר ההליכה אל המדינה לבד זולת הטלטול - והנה לפי דעתו יתחייב שיהיה מקומו יותר רחב מתחתיו: ורבינו סהל אמר כי תחתיו יורה על האהל ואלו נשאר בזה היה ההלוך במדרש ובבית הכנסת באסור אמנם באמרו אל יצא איש ממקומו הורה לנו התר היציאה עד התחום - ולפי דעת זה החכם גם כן מקום יותר כולל מתחת: ור' בנימין האוונדי אמר כי מלת תחתיו יורה על האמת והביא ראיה ממאמר ויניחהו תחתיו ויעמוד (ישעיהו מו, ז): ואמר שהוצאתו מתחתיו יהיה בעד הכרח אם צורך ואם הליכה במדרש ובבית הכנסת ומאמר אל יצא איש ממקומו יורה שכשיצא בעד הכרח שלא יהיה רשאי ללכת חוץ מהתחום - ולפי דעת זה החכם גם כן שמקום יותר כולל מן תחת אמנם ההפרש ביניהם הוא בתחת כי הם שמוהו מעבר והוא שמהו על האמת: ורבינו ענן ירחמהו אל אמר שתחתיו ומקומו יורו לענין אחד והטעם ששניהם יורו על מעבר והטעם על מקום נרחב אמנם תחתיו יורה על מקום רשותו עד אלפים אמה שהוא מגרש העיר ללכת אל המדרש והכנסת ומקומו יורה על זאת המדה בעצמה שהיא עד אלפים אמה אמנם אינה תחת רשותו כי יש בתוכה גוים: אמנם החכם רבינו לוי בהר"י לא ישרו בעיניו מאמרי החכמים הנזכרים ואמר בעד אביו רבינו יפת שמי שאמר שמלת שבו תורה על הטלטול בבית אין הענין כן מפני שמשמעות המלה היא ההשכנה במקום אם באמת ואם במעבר כפי מה שבארנו - ואמר שמה שאמר בכתובים ולא תוציאו משא מבתיכם (ירמיהו יז, כב) לא ירמוז בזה מפני שיש הפרש בין אשר יודע מהמצות אשר בתורה עשה ולא תעשה ובין אשר יזכור בנביאים מפני שאשר יזכור בתורה על דרך מצוה הוא בעצמות ואשר יזכור בכתבי הנביאים הוא בדרך מקרה כי הוא נזכר כפי הזמן והדור ההוא במעשה שקרה ויהיה פרוש אמרו ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת והבאתם בשערי ירושלם משאות הסוחרים כי הוא באמת אסור בשבת משום שהוא משא ומתן או מפני שהיו חוץ מהתחום וגורשו ממקומם יצוה להם שלא יצאו עם משאם לבא לירושלם כמו שהוא אסור לישראל לצאת בשבת חוץ מן המחנה וכבר הרחיב בזה בספרו: ומה שאמר רבינו סהל כי תחתיו יורה על האהל ומקום יורה על המחנה אמר [רבינו לוי]^{^[288]} כי מאי זה כח יתחייב שיהיה תחתיו יורה על הצר ומקומו על הנרחב: ומה שאמר ר' בנימין האוונדי שתחתיו יורה על האמת אמר החכם ר' אהרן בעל עץ חיים לא ראוי להיות מאמר תחתיו על האמת ועם כל זה צריך להיות^{^[289]} תנאים שמאמר אל יצא להיות פרוש במה שרצה במאמר שבו איש תחתיו ר"ל שלא יצא ממקומו כמו שהוא יוצא ממקום ישיבתו אל מה שיש לו הכרח כגון לאכול או ללכת לנקביו - ומה שאמר רבינו ענן שתחתיו ומקומו יורו לענין אחד והטעם על מקום רחב אמנם תחתיו יורה על מקום רשותו ומקומו יורה על מקום שאינו ברשותו אמר ה"ר אהרן בעל עץ חיים שזה אי אפשר שיציאה אחת תהיה על מנת מותרת ועל מנת אסורה: אמנם החכם ר' לוי בהר"י ור' אהרן בעל עץ חיים הסכימו בכונה אחת ואמרו כי תחתיו ומקומו יורו על המעבר שהוא הנרחב כי הנה מצאנו בתחתיו נאמר אל דוד תחתיו לאמר למי ארץ (שמואל ב ג, יב) והיא חברון אשר מלך בה ומצאנו במקום שאמר ינשאוהו אנשי מקומו (עזרא א, ד) ומן הראוי הוא שלא יהיה אחד מהם יורה על הצר והאחר על המרחב כפי מה שבארנו אמנם ראוי להיות שניהם אם על הצר או על הנרחב ואחר שאי אפשר להיות על הצר כפי מה שבארנו וכפי מה שהסכימו מרבית החכמים הנה לא נשאר מצד החקירה אלא שיהיו שניהם על הנרחב שהוא המעבר בפי החכמים - ולפי זה יהיה תחתיו ומקומו הנה יאמר על המחנה או על המדינה עם מגרשיה ויתחייב גם כן שיהיה מאמר שבו יורה על המעבר - גם החכם רבינו ישועה הסכים בה והקשה ואמר כי אחר ששניהם יורו לענין אחד שהוא הנרחב מה טעם להכפיל המאמר והשיב בזה ואמר כי ההשנות הוא לחזוק והטעם ההשקד במחנה ולכן אמר אחר שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו - עוד אמר שאפשר שיהיה הרצון להגביל המאמר בעשה ולא תעשה כי השכר תלוי בעשה והעונש בלא תעשה וכן הוא האמת כי מצות לא תעשה יותר חמורות ממצות עשה כפי מה שהרחיב המאמר הרב נסי בן נח: והנה יהיה הרצון באמרו שבו להיותו במחנה או במדינה עם מגרשיה ואמרו אל יצא איש ממקומו הטעם שלא יצא מן המחנה או מן העיר עם מגרשיה כמו שאמר הכתוב לאהרן ולבניו ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה (ויקרא ח, לה) וגם אמר ומפתח אהל מועד לא תצאו (ויקרא ח, לג) והזהירו בעשה ולא תעשה: סוף דבר הוא מותר בשבת ללכת תוך המחנה ותוך העיר וחוץ מהם עד אלפים אמה כי תחתיו ומקומו כולל העיר עם מגרשיה שהם אלפים אמה ומגרש העיר הוא אלפים אמה ממאמר ומדותם מחוץ לעיר (במדבר לה, ה) ונאמר אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה במדה (יהושע ג, ד) והעיר בין שהיא גדולה כנינוה בין שהיא קטנה משפט אחד יש לה עם מגרשיה - אמנם החכם רבינו לוי אמר שאם תהיה ההליכה בה כמו מהלך האורחים והיא עיר גדולה כנינוה אסור ללכת בה מהלך רב מפני שצריך להיות ביום שבת מנוחה: וכן הכפר בין שיהיה קטן בין שיהיה גדול מותר ללכת בתוכו ובמגרשיו שהם אלפים אמה: ואמר החכם רבינו לוי בהר"י שאם היתה העיר בתוכה חרבה ושממה לבד שתהיה מוקפת חומה לא יזיקו החרבנות אשר בתוכה - ואם תהיינה שתי מדינות קרובות והאחת תהיה לעם והאחרת למלך כמו צוען מצרים (במדבר יג, כב) (תהילים עח) ואלקהרה אסור ללכת מן האחת אל האחרת אמנם אם תהיינה מחוברות והטעם שביניהם יש חומה אחת מפריד בתוך כמו המקום שדר שם אדוננו המלך י"ל^{^[290]} בעיר קוסדינא אינו באסור מפני שהכל הוא מוקף חומה ובנה^{^[291]} יריעה אחת לבד להבדיל בין מקומו למקום המון העם: ואם נכנסו שני^{^[292]} ערים אחת באחת^{^[293]} ונהיו כמו עיר אחת מותר ללכת בהם על דרך ענין מצוה כמו ההליכה בכנסת ובמדרש ובקור חולה ודומיהם אמנם ללכת בהם בדרך הליכת האורחים הוא באסור מפני שיצער האדם גופו ותחסר המנוחה והעונג והכתוב אמר וקראת לשבת עונג (ישעיהו נח, יג) - אמרו תחום עיר אחת שנכנס לתחום עיר אחרת אסור ללכת יותר מתחום העיר שדר בה ומי שיהיה בדרך והגיע מבעוד יום בגבול הולך עד שיגיע לביתו אמנם אם לא הגיע בגבול והטעם במגרש אסור לו להלוך אמנם הוא חונה במקום אחד ומגביל תחום על ידי אבנים או על ידי עצים או בחפירת הקרקע או בסימנים ידועים אצלו והוא הולך סביביו בשבת עד אלפים אמה שהוא מגרש העיר אשר יקרא מקומו: ואמרו שההליכה בעיר ובמדינה ובמגרשיה הם בהתר כל זמן שהם לחפץ השם אמנם בשאר חפצי האדם אמר הכתוב אם תשיב משבת רגליך עשות חפציך ביום קדשי (ישעיהו נח, יג):

#II:14 הפרק הארבעה עשר

בענין הטלטול מרשות אל רשות: דע שהחכמים נבוכו בזה מהם הוציאו אסורו ממה שכתוב שבו איש תחתיו (שמות טז, כט) ופרשו תחתיו אהלו ומלת שבו הטלטול והטעם שהאדם יטלטל בתוך ביתו אמנם הטלטול חוץ מביתו כגון רשות הרבים הוא באסור והביאו ראיה לזה מדברי ירמיה שאמר ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת (ירמיהו יז, כב) ואמרו שזה המשא לא ימנע אם שהוא משא קל ויעבר לטלטל אותו בשבת תוך הגבול או שהוא משא כבד ולא יעבור לטלטל אותו בשבת בשום מקום: ואם הוא משא קל ויעבור לטלטל אותו בשבת דע שכבר הבדיל הכתוב בין הבית והמדינה ויתחייב לפי זה גם כן שיהיה הבדל בין האהל והמדינה ויהיה מה שכתוב בירמיה ולא תוציאו משא מבתיכם וכו' יוצא מכח מאמר שבו איש תחתיו הכתוב בתורה: ואמרו שכל מצוה ומצוה שנתברר טעמה בדברי הנביאים יש לה שרש ועקר בתורה אשר יצא אותה המצוה: והחכם רבינו לוי בהר"י השיב בזה ואמר כי זה המאמר לא יהיה על פי דרך הלשון כי מאי זה^{^[294]} יתחייב אסור הטלטול ממה שאמר שבו איש תחתיו כי מן הידוע כשיאמר שפלוני שוכן בחצר פלנית ואם ישאו ממנה דברים או יביאו אליה דברים וישב גם כן בדרך רשות הרבים ויעומד בה ויעשה כל צרכו יאמר לו שהוא שוכן^{^[295]} בביתו והנה לפי דעת החכם יתחייב שלא יהיה אסור הטלטול יוצא מזה המאמר כי פרוש שבו שכנו לפי דעת מרבית החכמים - ואמר שאין ראיה מאמרו ולא תוציאו משא מבתיכם (ירמיהו יז, כב) כי יש הפרש בין אשר יוקח ממצות עשה וממצות לא תעשה מן התורה אשר הוא ידוע כי היא תמידית נתונה על ידי אדון הנביאים ובין אשר יאמר בכתבי הנביאים מפני שכל נבואה ונבואה היא על פי הדור ואפשר שבאותו הזמן היו נושאים סחורות והיו מוציאים אותם מבתיהם ומן המדינה וזה באין ספק הוא אסור משום כי הוא מין מסחר וקנין הסוחרים או מפני שהיו מוציאים אותם מן המדינה וזה לא יכשר כמו שלא יכשר לצאת מן המדינה ומפני זה אמר הנביא השמרו בנפשותיכם ואל תשאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלם (ירמיהו יז, כא) ואמרו באנשי בית שני ראיתי ביהודה דורכים גתות בשבת (נחמיה יג, טו) ואמר להם כה עשו אבותיכם (נחמיה יג, יח): ואמר החכם הנזכר שהנביא כוון בזה במאמר ההוא ואם יאמר אומר שאלה הדברים אסורים להעשות אפילו תוך הבית והגבול ואיך ידבר הנביא על הוצאתם יאמר לו כי האנשים ההם הכפילו לעשותם ודבר הנביא עליהם בצורה שהיו^{^[296]} עושים ובאין ספק עונש מוכפל:

סוף דבר היוצא מדברי החכם הוא שאסור הטלטול ברשות הרבים אין אסורו מהכתוב אלא מההעתקה ואמר כי יעבור לישא המאכל והספרים והכלים אשר יצטרך בהם בשבת מן חצר אל חצר ומרשות אל רשות לטלטלו וזה על אשר חייב אותו הראיה והטוב להשתמר - והחכם רבינו יוסף הרואה אמר שההוצאה מרשות אל רשות נכלל תחת לא תעשה כל מלאכה ונשען במאמר בעלי הקבלה שאמרו שהמוציא מרשות אל רשות עושה מלאכה ואף על פי שלפי דעתו לא יאמר מלאכה אלא על המעשה המתוקן אמר כמו שיאמר מלאכה על מעשה שאינו מתוקן אמנם יאמר מפני שיש עליו לקיחת כסף כן^{^[297]} נאמר על הטלטול מרשות אל רשות מלאכה: אמנם החכם רבינו יוסף הקרקסאני אמר כי מדברי ירמיה הנביא ע"ה יראה כי הטלטול מרשות אל רשות לא יקרא מלאכה מאמרו ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת וכל מלאכה לא תעשו (ירמיהו יז, כב) ואם היתה הנשיאה מלאכה לא היה אומר וכל מלאכה לא תעשו בוי"ו החבור ואמר שאינו בא תחת לא תעשה כל מלאכה אבל היא מצוה בראשה והיה להם בהעתקה המשלשלת^{^[298]} עד זמן ירמיה הנביא וכשפרצו בדבר זה נתבארה להם זאת המצוה: והחכם רבינו אהרן בעל עץ חיים אמר שההוצאה מרשות אל רשות נכללת במלת מחלליה מות יומת (שמות לא, יד) ואף על פי שאמר אחר כן כי כל העושה בה מלאכה (שמות לא, יד) שיראה מזה שחלול השבת הוא בעשיית מלאכה אמר החכם כי טעמו וכי כל העושה בה מלאכה יומת מכלל בענין החלול תכנס בו גם כן ההוצאה מרשות אל רשות וכן אמר ירמיה הנביא ושמרתם את השבת ונאמר^{^[299]} ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת וכל מלאכה לא תעשו כאלו רצה בזה החכם שמה שנאמר בתורה מחלליה מות יומת הוא אמרו בירמיה ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת ואמרו כי כל העושה בה מלאכה הוא אמרו וכל מלאכה לא תעשו וזה הפרוש לא יסבלהו שרש הפשט הנכון:

אמר המחבר חקירת זאת המצוה קשה מאד כי הפרושים שהזכירו החכמים נשענים בקנה רצוץ כפי מה שבארם החכם רבינו לוי ומעולם לא נשא פנים בתורה אמנם בכל מצוה ומצוה גלה דעתו בה ומאין יוצאה ושרשה ומקורה וצדיק יסוד עולם ואמר שלא מצאנו בה שרש ועקר מהתורה התמימה אמנם קבלנוה עלינו על צד השמירה והחומרה ובימים שעברו הייתי חושב שיש לה שרש מדברי תורה ובראותי דברי החכם הוקשה לי עד מאד כי אמר החכם רבינו טוביא ומי שיאמר שיש העתקה ואין לה סיוע מדברי תורה אין זה אלא מפני קצרון שכלם במצוה ההיא - והנראה לי שהטלטול בכלל נכנס תחת סוג מעשה בין שיהיה מרשות אל רשות בין שיהיה ברשות אחד וכל המעשים נאסרו בשבת ממה שאמר הכתוב^{^[300]} ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות (שמות כג, יב) - והחכמים אמרו שהתר קצת המעשים בשבת אינם כי אם קצתם מן הכתוב וקצתם מן ההעתקה וקצתם משפיטת שכל האדם כגון הדברים ההכרחיים לאדם כי הוא מוכרח לעשותם בין בשבת בין בחול ואחר שהיה הענין כן והטלטול בשבת ברשות אחד הוא הכרחי כי האדם מדיני בטבע אמנם הטלטול מרשות אל רשות אינו לו הכרחי אמנם אפשר לו בלתו כי יכין כל הדברים שיהיו נמצאים לו תוך הגבול: הנה מן המבואר בעצמו שהטלטול מרשות אל רשות הוא באסור מן הכתוב ממאמר ששת ימים תעשה מעשיך וכו' גם פרוש החכם רבינו יוסף קרוב מטעם זה שאמר שהוא נכנס תחת לא תעשה כל מלאכה וכן מה שאמרו בעלי הקבלה שהמוציא מרשות אל רשות הוא עושה מלאכה ומה שנאמר בירמיה ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת (ירמיהו יז, כב) הוא אמרו ששת ימים תעשה מעשיך (שמות כג, יב) ומה שאמר וכל מלאכה לא תעשו הוא אמרו לא תעשה כל מלאכה:

סוף דבר יהיה אסור הטלטול בדבר מרשות אל רשות כאסור נשיאת המשא הכבד מרשות אל רשות הכתוב בירמיה ואל תשאו משא ביום השבת (ירמיהו יז, כא) ומה שיצדק בזה יצדק בזה והנה מאמרו והבאתם בשערי ירושלם ידענו שאנשי חצר אחת מותר לטלטל מבית אל בית אמנם מבית אחד אל בית אחר על ידי רחוב העיר הוא באסור אף על פי שהוא מוקף חומה מאמרו והבאתם בשערי ירושלם וכן הוא מותר לטלטל האדם מחצרו אל חצר חברו זולת שיהיה^{^[301]} ביניהם רשות גוי או רחוב העיר שהוא רשות הרבים - ומה שאמרו בעלי הקבלה שצריכים ערוב לטלטל תוך חצר אחת אמרו שהוא מדברי סופרים אבל מדין תורה מותר לטלטל בלי ערוב: ולכן מי שהקיף שדה או כרם או גן אם לא יהיה כשעור חצר שהוא ראוי לבית אסור לטלטל בתוכו כי הוא כרחוב העיר - ושעור החצר אין ראוי להיות גדול מחצר המשכן שהוא מאה באמה באורך וחמשים אמה ברוחב (מלכים א ז, ב) ומי שירצה לטלטל תוך כרמו ושדהו צריך להגביל לו במקום כשעור חצר על ידי אבנים או גדר והטעם סימנים להראות גבולו ויטלטל בתוכו דברים קלים שהם הכרחיים לו לא לטלטל בדברים כבדים ומשאות וכלי מלאכות כגון בלי בנאי כלי נגר כלי חייט וזולתם כי הטלטול בכלל אסורו מבואר ממאמר ששת ימים תעשה מעשיך (שמות כג, יב) והותר הטלטול בדברים ההכרחיים בראיה כפי מה שבארנו - ואם יחנה ישראל בבית גוי צריך להגביל לו מקום שיהיה ברשותו על ידי רשות הגוי או להשכיר הבית כולו מהגוי עד שיהיה תחת רשותו ויטלטל בתוכו בשבת אמנם זולת זה אסור לטלטל בבית הגוי - וכן כשישכרו ישראל וגוי בית אחד בחברה צריך להגביל לו מקום שיהיה תחת רשותו לטלטל בתוכו כי בית הגוי וכל מקום שהוא תחת רשותו הוא כרשות הרבים שהוא רחוב העיר: וכן הוא באסור שישליך האדם דבר מבית אל בית וביניהם דרך רשות הרבים כל שכן שישליכהו ברשות הרבים - וקצת מן החרדים אל דבר ה' שאלו כי כשיחיו^{^[302]} אנשים בבית אחד ויחלל אחד מהם השבת האם הוא מותר לטלטל בבית ההוא הנמצאים שמה או אדם אחר שיבא מחוץ אם לא - וקצת מן החכמים אסרו הטלטול בו מפני שהמקום ההוא מחולל והוא ברשות הרבים ולא יטלטלו בו עד מוצאי שבת: וקצתם אמרו שהוא אסור לטלטל בו כל זמן שהמחלל בתוכו וכשיצא המחלל שב המקום לאיתנו ולקדושתו הראשונה ויטלטל כאשר בתחלה - והחכם רבינו לוי אמר כי הכל בשוה מפני כי החלול אינו ברצוננו ויעבור לטלטל בו:

#II:15 הפרק החמשה עשר

בענין רכיבת הבהמה והספינה בשבת: דע שרכיבת הבהמה כבר נתבאר אסורה ממאמר למען ינוח שורך וחמורך (שמות כג, יב): אמנם יש לשאול הנאמר^{^[303]} כי זה האסור בבהמתו אמנם בבהמת גוי ונכרי לא יהיה אסור מפני שאמר שורך וחמורך: יש להשיב כי הבהמה ההיא שהוא רוכב עליה היא ברשותו ותחת ממשלתו לכן הוא רוכב עליה ולפי זה ראוי לתת לה מנוחה כבהמתו אמנם בעלי הקבלה הוציאו אסורו ואמרו כדי שלא יכרות זמורה להנהיג בה את הבהמה - ומזה הצד תאסר הרכיבה בכלל בין בבהמה שלו בין בשל אחר - ואסרו גם כן לעלות באילן בשבת משום שהוא עוקר ותולש - ולפי דיננו הוא באסור ממאמר תעשה מעשיך כפי מה שבארנו שכל המעשים באסור - אמנם ברכיבת הספינה בשבת עצמו אסורו מבואר מפני שהים הוא גבול אחר זולת היבשה והם כשתי מדינות עם מגרשיהן וכבר בארנו שהיציאה מן הגבול וללכת ממדינה אל מדינה הכל הוא אסור בשבת ממאמר שבו איש תחתיו (שמות טז, כט): ועוד שההכנס^{^[304]} בספינה בשבת אינו כי אם לחפץ אנושי זולת חפץ השם וכבר נתבאר שכל המעשים הנעשים בשבת זולת ההכרחיים הכל הם באסור בשבת: ורכיבת הספינה קודם השבת ויבא השבת וימצא בתוכה אמרו שהוא בהתר ממה שמצאו עבדי שלמה עליו השלום שרכבו בספינה ואם נאמר שביום ששי היו מטילין ברזל אל נמל והיו נחים בשבת זה אי אפשר מפני שיורדי הים אין חניתם אל נמל תלוי ברצונם בזמן שירצו כי ילך ביום אחד מהלך עשרה ימים ומהלך יום אחד ילך בעשרה ימים - ולטוען שיטעון כי אלה עבדי שלמה לא היו עבדיו ממש אמנם היו תחתיו כמו ויהיו כל אדום עבדים לדוד (דברי הימים א יח, יג) ואמר יהיו לך למס ועבדוך (דברים כ, יא) ולכן לא נתחייבו בשביתה כעבדים ממש: נשיב לו כי הנה יונה שהיה נביא ורכב על הספינה ולאמר שביום ששי היה יורד אל נמל זה אי אפשר ליורדי הים: וקצת מן החכמים אסרו רכיבת הספינה בנהר מפני שהנהר אפשר לו ללכת אל נמל ביום ששי ויצא בחוץ וישבות מה שאי אפשר זה בים ויפה דקדקו: אמנם החכם רבינו אהרן בעל עץ חיים אמר שאין טעם לזה אמנם בים ובנהר משפט אחד יש להם מפני שהים מעורב עם נהרים - ואני אומר שאין הענין כן מפני שהוא בעצמו אמר שבים תלך הספינה מהלך יום אחד בעשרה ימים וכן להפך והודיע שהסבה היא מפני שאין הדבר תלוי ברצונו ואחרי שבנהר הדבר תלוי ברצונו והוא ירידתו ביום ששי אל נמל באי זה אופן יהיה בהתר - ומה שטען שמפני זה יתחייב זה גם בים מפני שהוא מעורב עם נהר אינה טענה מפני שערוב הים בנהר לא יביא הדבר להיות ברצונו והטעם ירידתו אל נמל ביום ששי כמו שיהיה בנהר לבד ולכן ראוי להחזיק בזה לאסרו אל הנהר מפני שמשפט אחד יש לו: אמנם יש לדעת אם באה הספינה אל נמל ביום שבת האם אפשר לו לצאת בחוץ אם לא וממה שהקדמנו אסור הכנסו יהיה אסור יציאתו וזה מפני שהים והיבשה כשני תחומים - אמנם אם תמשך בחוץ ר"ל ביבשה ביום שבת ויצטרך ללכת לביתו או לנקביו איך יהיה המשפט החכם רבינו אהרן בעל עץ חיים אמר כי צריך לצאת לנקביו לבד אך יחזור למקומו: וראוי לתמוה אל דברי זה החכם כי מאי זה צד התיר יציאתו וחייב אחר כן הכנסו כי אם הוא בהתר יציאתו צריך שלא יחייב הכנסו ואם יאמר שהתר יציאתו הוא מפני שנמשכה [הספינה]^{^[305]} אל היבשה והוא בגבול אחד וצריך ללכת תוך גבולו הנה ראוי להיות לו מותר ללכת עד סך תחום שלם בין שישוב למקומו בין שלא ישוב והכתוב לא יחייב ביום שבת כשיצא האדם ממקומו שישוב אליו עוד בהכרח: ואם היתה כונתו בזה מפני שהים^{^[306]} והיבשה כשני תחומים הנה ראוי גם כן כשתהיה הספינה תוך הים לצאת לנקביו ועוד שישוב אליה: ולפי האמת אם הספינה והיבשה כשני גבולים אין ראוי להתיר לצאת לנקביו ואם הם גבול אחד ראוי לו לצאת אמנם שישוב אינו מחויב: ואיני יודע מאין חייב הכנסו: ומה שהביא סמך ממאמר ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעיהו נח, יג) אינו לא לעזר ולא להועיל - והנראה לי שכשתמשך הספינה בחוץ ר"ל ביבשה מותר לו ללכת לביתו אם הוא תוך הגבול כי הוא כמי שבאה עליו השבת ונמצא בדרך תוך הגבול והולך לביתו - אמנם בהיות הספינה בנמל תוך הים הוא באסור לצאת בחוץ בין לצורך בין שלא לצורך כי הים והיבשה כשני תחומים: וממה שצריך שתדעהו כי בהיות ישראל תוך הספינה בשבת צריך להגביל לו מקום שיטלטל בו כמו שיעשה זה בדרכים וזה בהיות הספינה של גוי אמנם בהיות הספינה של ישראל או קנין כספו מותר לו לטלטל בה בשבת זולת גבול כל זמן שלא ישכיר גוים בתוכה - אמנם אם ישכיר גוים בתוכה צריך להגביל מקום כי היא כמו הבתים והחצר שאנו משכירים לגוים ואסור לטלטל בהם: אמנם אם יהיו גוים בתוכה ולא יקח מהם שכירות מותר לו לטלטל בה בזולת גבול כי היא תחת רשותו לבד: ומזה אסרו עבור האדם ים או נהר בין ברגליו בין על ידי גשר מפני שהמים והיבשה כשני גבולים:

#II:16 הפרק הששה עשר

בדברים שנאסרו מן ההעתקה ויש להם גם כן סיוע מן הכתוב: אמרו כל דבר שנאסר מעשהו אכילתו יותר חמור ממעשהו כגון בשול הגדי בחלב אמו שאסור אכילתו יותר חמור ממעשהו - ולכן מי שעבר ועשה מלאכה בשבת אסור ליהנות מאותה מלאכה בין שעשה בשוגג בין שעשאה במזיד - וידענו זה ממה שפרט בכלאי הכרם פן תקדש המלאה הזרע (דברים כב, ט) שהוא באסור מכל וכל בין במעשה בין באכילה: ומהם השיבו ואמרו כי הנה פרי המורכב שנאסר מעשהו ולא נאסר אכילתו - וכן חבור הבהמות מין בשאינו מינו שנאסר מעשהו^{^[307]} ולא נאסר רכיבתם: והראיה שהביאו מכלאי הכרם אינה ראיה כי גם זה אינו אסור רק על הזורע והנוטע - או הטעם במאמר פן תקדש המלאה שיהיו הקדש לכהן - ולפי זה אין מעשהו אוסר הנאתו אמנם באמרו לא תבשל גדי בחלב אמו (שמות כג, יט) (שמות לד, כו) (דברים יד, כא) הטעם בו אסור האכילה כפי הנודע מרצון המדבר ואסור בהנאה ואינו דומה אסור בשול הגדי בחלב אמו כאסור המלאכה בשבת מפני שאם הגוי עשה מלאכה בשבת ישראל נהנה ממנה אחר עבור השבת אבל אם בשל הגוי גדי בחלב אמו אין ישראל נהנה ממנו מפני שבאסור בשול הגדי דבר כונת הכתוב היא לאופן אסור האכילה ואסור הבשול בשבת מצוה בראשה לא מאסור האכילה אמנם בשול הגדי בחלב אמו אין אסורו אלא לאופן אכילתו ולכן לא ידמה הבשול בשבת בבשול הגדי - ומזה יתחייב שאין הקדמתם אמתית שכל דבר שנאסר מעשהו אכילתו יותר חמור ממעשהו - גם מאמר אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב, כח) לא ידמה לזה והטעם^{^[308]} מפני שנאסרה השחיטה שהיא מעשה נאסרה האכילה^{^[309]} - אמנם מפני שהשחיטה מכשרת האכילה והשחיטה היא נתעבה לכן גם האכילה היא נתעבה - ולי נראה שהאמת הוא כמו שאמרו הראשונים שכל דבר שנאסר מעשהו אכילתו יותר חמור ממעשהו: והנה הפרי המורכב מי שיעשהו אין ספק שהוא אסור אליו לאכלו אמנם בשאר ישראל הוא בהתר - אמנם רכיבת הבהמות אינו כאכילת הבשול והפרי מפני שהם אמרו אכילתו יותר חמור ממעשהו - וכן בשול שנתבשל בשבת אסור למבשל לאכלו מדברי תורה אמנם בשאר ישראל אסורו הוא מההעתקה - וכן אמרו בעלי הקבלה שהתבשיל ההוא אסור למבשל אמנם בשאר ישראל הוא בהתר: ומה שטענו הכת השנית בשחיטת אותו ואת בנו שבו אל הדעת הראשונה ולא הרגישו: סוף דבר אמרו שמי שעשה מלאכה בשבת אסור שיהנה ממנה בשבת עצמו בין שעשאה במזיד בין שעשאה בשוגג בין שעשאה גוי שאינו חייב באסור מלאכה: אמנם אחר השבת אם עשאה גוי או עשאה ישראל בשגגה מותר ליהנות מאותה מלאכה - אמנם אם עשאה במזיד אסור ליהנות ממנה העושה אותה אסור עולמי ולכל ישראל לפי דעת הראשונים ולפי דעת האחרונים לעושה לבדו - ומזה אסרו חכמים המאכלים אשר יעבירום דרך רשות הרבים כי כמו שהבשיל בשבת על ידי גוי אף על פי שהוא מותר לבשלו לו הוא אסור לישראל מפני שהוא אסור לישראל לבשלו כמו כן המאכלים שנתטלטלו דרך רשות הרבים הדבר ידוע שהוא באסור לישראל לטלטלם כמו כן אם טלטלם גוי הוא באסור לישראל לאכלם - והכלל תקנו החכמים כל דבר שהוא אסור לישראל לעשותו בשבת ועשהו גוי אסור ליהנות ממנו בשבת: ואמרו שכל מלאכה שיעשה הגוי בשבת ברצון ישראל לעשותה בשבת עצמו אסור לישראל ההוא ליהנות ממנה אפילו אחר השבת מפני שאחר עשייתה הוא ברצונו כאלו הוא עשאה - אמנם גוי שבא אורח לישראל בשבת מכנים את סחורותיו בבית ישראל ונותן לו מקום לנוח ומזונות לאכלם ואם לקחם ויצא חוץ בדרך רשות הרבים אינו אסור עליו כי זה כמי שיתן לחם לכלב ויקחנו וילך ברשות הרבים - אמנם אסרו לישראל להלוות חפציו וכליו לגוי בשבת שיוציאם מביתו - אמנם אם ילוה אותם לו קודם השבת בכדי שעה שיוכל להוציאם מפתח ביתו ועדין הוא חול הוא מותר להלוותם לו מפני שאם ילוה אותם לו ובעת צאתו מביתו הוא שבת יחשב שביום שבת נתנם לו וזהו משא ומתן בשבת ואסור: ובעלי הקבלה אמרו גוי שעשה מלאכה בשבת מעצמו אם בשביל ישראל עשה אותה אסור ליהנות באותה מלאכה עד מוצאי שבת וימתין בכדי שתעשה והוא שלא יהא בפרהסיא עד שידעו בו רבים שדבר זה בשביל פלוני הוא נעשה בשבת - ואם בשביל עצמו עשה מותר ליהנות בה בשבת - ואמרו עיר שישראל וגוים דרים בה והיה בה מרחץ אם במדינה ההיא רוב גוים מותר לרחוץ בה למוצאי שבת: ואם רוב ישראל ימתין בכדי שיחמו המים וכן כל כיוצא בזה: אמנם האמירה לגוי בדבר שאין בו מלאכה ואין אסור ישראל לעשותו אלא משום שבות כענין הטלטול וזולתו התירו ליהנות ממנו באמרם לגוי בשבת לעלות באילן או לשוט על פני המים כדי להביא לו שופר אן סכין למילה או להביא לו דברים מחצר לחצר שאין ביניהם ערוב ומרשות הרבים - ומפני שהתירו בכמו אלה הענינים התירו עמי הארץ כל אמירה לגוי ואפילו לעשות מלאכה ליהנות ממנה ולא הפרישו בין האסורים מצד שהם מלאכות ובין האסורים משום שבות שיהיו על ידי גוים: אמנם חכמינו לא שמו הבדל בין אלו ובין אלו כדי שתהיה האמירה לגוי באסור מוחלט - ואמרו שכל מה שיאסר לישראל בשבת אסור לישראל ליהנות ממנו בשבת אפילו אם עשהו גוי: עוד אמרו^{^[310]} הלוקח בית בארץ ישראל מותר לו לאמר לגוי לכתוב לו שטר בשבת שאמירה לגוי אסורה מדברי סופרים ומשום ישוב ארץ ישראל לא אסרו בדבר זה: ואין ראוי להפלא מדבריהם כי כונתם היא לעולם להמשיך מצות התורה לדעתם:

#II:17 הפרק השבעה עשר

בחלוק דעות החכמים בפרוש פסוק לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת (שמות לה, ג): חכמי ישראל נחלקו לשתי תודות גדולות התודה האחת הם בעלי הקבלה אשר אמרו שהמבעיר והמכבה אחת מארבעים אבות מלאכות פחות אחת ופרשו פסוק לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת הטעם חבור האש בפתילה ביום השבת עצמו - ואמרו כי אם יבעיר ישראל האש או הנר ביום ששי וימצא בשבת בוער אינו באסור מפני שחבור האש בפתילה יקרא מלאכה אמנם אכילת האור בפתילה והעצים אינה מלאכה מלאכותית עד שתתלה הפעלה אל המחבר אמנם הוא פועל טבעי ונעשה מאליו: ובעבור חבור הפתילה באור שהיא מלאכה בראשה אמר הכתוב לא תבערו אש בכל מושבותיכם ואף על פי שזה נכלל תחת לא תעשה כל מלאכה הזכיר הכתוב זאת המצוה בראשה מפני המשכן והטעם אל תחשוב שמלאכת המשכן היא מלאכת השם ומפני זה תתיר מבערת^{^[311]} האש כמו שהיתה בוערת במקדש בשבת ולכן יחדה בראשה: ובכלל התירו כל המעשים הנולדים בלי חבור המתחיל שנעשים מאליהם כגון לפתוח התעלה מיום ששי להשקות הגן בשבת ולאסור הריחים לטחון בשבת ולהעגיל הזיתים מיום ששי להיותם זבים בשבת ולהדליק הנר ביום ששי שיהיה דולק בשבת: כל אלה והדומים להם אשר יקראו מעשים נולדים בלי חבור המתחיל לבד בנגיעה אחת בפי החכמים: והתודה השנית הם חכמי הקראים אשר אסרו כל המעשים הנולדים בשבת ואמרו שהמעשים הנולדים בכלל לא תעשה כל מלאכה על דרך מעבר: ואמרו שכל מעבר שנתפשט ונשתמש בדין שמוש האמת יהיה במצות לא תעשה - ואחרי שהושאר האש או הנר בשבת דולק הוא מהמעשים הנולדים בלי חבור המתחיל לבד בנגיעה אחת לכן ראוי שתאסר - ואמרו שאין כונת הכתוב באמור לא תבערו אש וכו' החבור שיעשה המתחיל כי זה הוא נכלל תחת לא תעשה

כל מלאכה - וכן אמרו ב"ה שהמבעיר והמכבה בכלל עושה מלאכה אמנם כונת הכתוב בזה הדלקה שיש בשעת הותר האש מעצמה - ומהם אמרו שכולל השתי דלקות בין בשעת התחדש האש בין בשעת הותרה בין שהמציאה אחר ונתיחסה לו כולם באים תחת מאמר לא תבערו וזאת דעת רבינו ענן: והחכם רבינו ישועה אמר שמאמר לא תבערו כולל שני המינים רוצה לומר בין בשעת התחדשה בין בשעת הותרה מאסור לא תעשה כל מלאכה כיון ששני המינים הם איכות ויחס אחד אל הפועל - וזאת האיכות נקראת בשם מלאכה רוצה לומר שהאחד שהוא החבור יקרא מלאכה באמת לפי דעתו והאחר שהוא ההותר יקרא עושה מלאכה על דרך מעבר כפי מה שבארנו דעתו במין השלישי ממיני המעשים הארבעה שזכרנו - ואמרו שאם היתה כונת הכתוב בזה להכלילו תחת לא תעשה כל מלאכה למה הפרידו הכתוב בראשו - ואמרו מפני שהיה יודע הב"ה^{^[312]} שימצאו אנשים לדורות שיבטלו זאת המצוה לכן הפרידו הכתוב בראשו - וקצתם אמרו מפני שהשבת והמועד נכללים תחת לא תעשה כל מלאכה והתיר במועד מלאכת אוכל אשר אי אפשר זה בלי בעור לכן הפרידו הכתוב - וקצתם אמרו כי הדלקת הנרות והאבוקות ונרות הזכוכית התלויות והדומים להם אינו אסור בשבת כי הוא יום עונג ושמחה ומנע אותם מזה והטעם בדבור לא תבערו אש והביא דמיון מן הכתוב בפסוק תושב ושכיר לא יאכל [בו]^{^[313]} (שמות יב, מה) - וכן מהנאמר בקדשי הכהנים תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש (ויקרא כב, י) - והטעם מפני שהוא מן המנהג של בני אדם הנדיבים להקדים מטעמיהם לכל הבא אליהם ומנע הכתוב אותם בראשו שלא יעשו כן צוה הכתוב בהדלקת הנר בשבת: החכם^{^[314]} רבינו לוי בהר"י אמר ומן המקום אשר בקש זה החכם לאסור הנר בשבת משם חייבו - וקצתם אמרו מפני שהדלקת הנר הוא מהמעשים הנולדים ואין להם אזהרה בגלוי מהכתוב לכן הפרידו הכתוב בראשו: סוף דבר חכמי הקראים נחלקו לשתי תודות גדולות התודה האחת והם הראשונים כהחכם רבינו ענן והנמשכים אחריו עד דור רבינו ישועה היו אומרים שאסור ההדלקה הוא ממאמר לא תבערו ואמרו שכל עת שהאש דולקת בשבת כאלו אנו עוברים בלאו ועל זה חוב שנכבה אותה בשבת כשנמצאנה דולקת: והתודה השנית שהוא רבינו ישועה והנמשכים אחריו הוציאו אסור ההדלקה ממאמר לא תעשה כל מלאכה ואמרו שמאמר לא תעשה כל מלאכה כולל האמת והמעבר לכן מאמר לא תבערו כולל היות האש מודלקה בין בשעת החבור שהוא עת התחדשה שהוא האמת בין בשעת הותרה שהוא המעבר: ואמר החכם הנזכר שאם נמצא האש מודלקה בשבת אסור לנו לכבותה מפני שאם תהיה מודלקה נקרא עושה מלאכה על דרך מעבר ואם נכבה אותה נקרא עושה מלאכה באמת: וצריך לדעת ההפרש והנגוד שיש בין אלה השתי תודות כי הראשונים אמרו שהוא מן המצוה לכבות הנר כשנמצאהו דולק בשבת: והאחרונים אמרו שהוא באסור כי יותר טוב שנקרא עושה מלאכה על דרך מעבר משנקרא עושה מלאכה באמת:

#II:18 הפרק השמונה עשר

בראיות שהביאו חכמינו לאמת דעתם בענין הבעור ותשובות החכם רבינו לוי בן החכם רבינו יפת עליהם: אמרו כי מאמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת (שמות לה, ג) הוא כטעם ולקחתם לכם ביום הראשון (ויקרא כג, מ) והטעם ליום הראשון ר"ל בעבור היום הראשון על דעת האומר שזה הפסוק נאמר בעד הסוכה: וכן ביום השבת הטעם בעבור יום השבת ר"ל שלא תדליק האור מיום ששי בעבור שיהיה דולק בשבת: השיב החכם רבינו לוי ואמר שאין ראוי להקיש מזה הפסוק מפני שיש בו חלוק מהם אומרים שזה נאמר בעד הלולב ומהם אומרים שזה נאמר בעד הסוכה - ואם נאמר בעד הלולב הפסוק הוא כמשמעו: ואם נאמר בעד הסוכה ידוע כי לא ידענו שהסוכה חייב להקדים עשותה מיום ראשון מזה הפסוק [אלא]^{^[315]} ממאמר בסכות תשבו שבעת ימים (ויקרא כג, מב): ועוד שהקדמת תקון הסוכה מיום המועד הוא ידוע ממאמר כל מלאכה לא יעשה בהם (שמות יב, טז) אמנם נר שבת לא נודע לנו אסורו בברור מן הכתוב ממקום אחר ולכן אין ראוי להקיש פסוק ביום השבת בפסוק ולקחתם לכם ביום הראשון - עוד אמרו כי הכתוב אמר אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם (שמות יב, טו) וזה יחייב שיהיה קודם היום הראשון שהוא יום ארבעה עשר כל שכן שהם עצמם אמרו ר"ל בעלי הקבלה שביום י"ד אוכלים עד ארבע ובודקין עד חמש ושורפים בתחלת שש - השיב החכם רבינו לוי ואמר שגם זה חלש מפני כי השביתה תועיל שלא ימצא ולו נמצא ביום הראשון ברגע אחד מהשעה הראשונה ממנו כבר יראה שלא השבתנוהו בכלל היום הראשון מפני שהזמן שהיה נמצא לא היה מושבת והכתוב אמר אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם (שמות יב, טו) ר"ל שיהיה מושבת מכלל היום הראשון - ועוד שהכתוב אמר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם (שמות יב, יט) ומזה יתחייב להשביתו קודם היום הראשון - ואין נר שבת כמוהו מפני שלא באר הכתוב אסורו במקום אחר כמו שבאר בשאור ואם היה כמוהו היה ראוי לאמר^{^[316]} לא תמצא אש בכל מושבותיכם ביום השבת ואז היינו מפרשים ביום השבת סמוך ליום השבת - עוד אמרו שהכתוב אמר יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד (ויקרא י, ט) והטעם סמוך לביאתם לא בבואם ממש כן אם הבעיר האש קודם השבת אסור: השיב החכם רבינו לוי ואמר כי העלה בזה ידועה וזה כדי שלא תסור דעתו בבאו אל הקדש וכן בהורותו החקים והמשפטים ואף על פי שלא נתבאר טעם זה במקום אחר כמו השאור עם כל זה טעמו מבואר אצל השכל: אמנם אסור הנר שימצא דולק בשבת אין עלתו ידועה אמנם אדרבה הוא ההפך כי השכל גוזר שהיו בימים ההם נרות בשבת כי האור הוא כבוד ככתוב על כן באורים כבדו יי' (ישעיהו כד, טו) לפי אחד הפרושים וכתוב ורשעים בחשך ידמו (שמואל א ב, ט): וכי יעלה בדעת שום משכיל שמשה רבינו עליו השלום ושאר הנביאים ושבעים זקנים והנשיאים וזולתם היו יושבים בחשך בליל שבת - עוד אמרו שהכתוב אמר לא תחסום שור בדישו (דברים כה, ד) והטעם סמוך לדישו כי אם יחסום השור ואחר כן יביאנו לדוש הוא באסור: השיב החכם רבינו לו כי גם זה עלתו ידועה והיא החנינה עליו ולא ידמה לנר שבת - ואמר החכם הנזכר וזה לשונו ודע כי יריבנו לא יצאו מאלה הקושיות באלה התשובות אבל חוב עלינו לבדוק על נפשותינו ולא יהיה חפצנו לגבר אותם יענה נטוש כט אפונשומין:^{^[317]} עוד אמרו כי הנה מצאנו בכתוב כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש וכו' (שמות כב, ה) ואחר כן אמר שלם ישלם המבעיר את הבערה (שמות כב, ה) - והוא על העקר שהקדמנו ר"ל שהבערה תתיחס אל המבעיר הראשון על דרך בעלי הלשון ממה שאמר שלם ישלם - ויש אומרים כי לא נתחייב עליו השילום אלא מפני שלא שמר לא מפני שהבעיר כאשר נאמר בשור נגח ולא ישמרנו בעליו (שמות כא, לו) - וזה אי אפשר מפני שאמר שלם ישלם המבעיר את הבערה הטעם כלל השרפה: ואם^{^[318]} זה המאמר אל המתחיל בבעור היה הדבור עמו מאופן אחר והוא אשר הקדמנו זכרו מן שמוש בעלי הלשון ר"ל אם שם מאמר בעירה על הבעירה הראשונה יקרא מבעיר בעבור שבער הקוצים אז יהיה הדבור עמו מן דרך בעלי הלשון שאליו תיוחס ההבערה מראש ועד סוף - ואמר [רבינו לוי]^{^[319]} ונעזרו בזה באשר נאמר בשמשון ויבער מגדיש ועד קמה (שופטים טו, ה) ואמרו שזה מעשה שמשון מפני שאמר תחלה וילך שמשון: ואמר רב סעדיה הגאון כי ויבער מגדיש ועד קמה ישוב אל האש מפני שמצאנו האש פעם בלשון זכר ופעם בלשון נקבה כי אש יצאה מחשבון תאכלהו אש לא נופח: ואמר החכם רבינו לוי שזה נשחת משני אופנים האחד כי אמר וילך שמשון ויקח ויפן ויבער וישם וישלח ומכללם ויבער מגדיש וכל אלה ישובו אל שמשון ואם היתה מלת ויבער תשוב אל האש הנה ראוי לומר ויבער אש כי כן דרך הלשון: והאופן השני כי היה ראוי לומר ויבער כמו ותבער בם אש אבל אמר ויבער מעשה בזולתו והטעם יוצא - ואמר עוד החכם רבינו לוי וזה לשונו עכשו ידענו מדברי הראשונים כי הם יראו נר שבת חוב לאשר קשרו עליו מן כבוד השבת ומזה אמרו אין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת וכיוצא בו וכבר נאמר כי הם הקישו זה על האש אשר בקדש והוא כאשר אמרו כי נתחייב האש בקדש מפני ספר תורה ובכל מקום ספר תורה מן בתי כנסיות ובתי מדרשות: ואין כשר להיות בית יש בו דבר מן ספרי הקדש וקריאת שמע וזולתו ולא יהיה בו האור והקישו כל זה על המקדש זה ספר אותו מקצת החכמים בעבורם: סוף דבר כונת החכם רבינו לוי שכל הראיות שהביאו חכמינו באסור הדלקת הנר הכל הן בטלות זולת הראיה שהביאו מפסוק הנאמר בשמשון ויבער מגדיש ועד קמה (שופטים טו, ה) וזה מן דרך בעלי הלשון ואמר באופן העשירי וכבר זכרנו כל אשר נתרחבו בו בבעור האש ואשר זכר אותו הכתוב בשער השרפה הוא ישפיק לבדו: ואמר עוד בשער ההוא ואשר נאמר בזה הוא כי יהיה מבער בשבת בין שיתחיל בבעורה בשבת ובין שיתחיל מיום ראשון ונשארה עד השבת מפני כי המעשים עד תכליתם תלוים בעושיהם וכללם מיוחס אליו יחוש מדרך עובר^{^[320]} הלשון אשר השלימו עליו לא על דרך אמת - עכ"ל: הנה הורנו מזה שהמצא הנר בוער בשבת יוצא אסורו מדרך מעבר הלשון לא ממאמר לא תבערו:

#II:19 הפרק התשעה עשר

בראיות שהביא החכם רבינו אהרן בעל עץ חיים והתשובות עליהן: אמר בשם החכם רבינו ישועה שהסמך בעור האש אל האדם בעת הותרה נודע מארבעה דרכים: האחד שהכתוב אמר^{^[321]} לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת (שמות לה, ג) וכפי שקדם לנו בכל העתים שהאש דולקת והיא ברשותנו נקרא אנחנו מבערים: יש להשיב כי לפי זה יהיה הדרוש מערכה כי דרושנו הוא אם תתיחס אל המבעיר בעת הותרה אם לא: השני שאם יהיה באמרו לא תבערו אש כדי שלא להוציא האש בשבת והוצאת האש הגרמה לאכול ופרוד אשר הוא מוגרם להוצאת האש ואם ההגרמה תהיה באסור הנה גם המוגרם יהיה באסור יש להשיב כי לא יתחייב כשתהיה ההגרמה באסור שיהיה גם המוגרם באסור כי הנה עבודת האדמה הגרמה לגדול הצמחים והוא באסור והמוגרם שהוא גדול הצמחים אינו אסור: השלישי שיציאת האש מן הברזל תהיה מלאכה והיא אזהרה מאסור^{^[322]} לא תעשה כל מלאכה גם יאסר המוגרם: יש להשיב בזה התשובה הקודמת כי הוצאת האש היא מלאכה בין שתהיה מהברזל בין שתהיה מאש אחרת: הרביעי כי אם נהיה אנחנו במשפט המוזהרים ממעשה זולתנו אשר אינם מיוחסים אלינו כגון שאמר לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך (דברים ה, יד) וכל שכן אשר יהיה מהגרמתנו והוא נתלה לנו ועל כן יהיה באסור להוציא האש כדי שתשאר בשבת אבל יתחייב לכבותה קודם השבת: יש להשיב כי האמת הוא אם יהיה מהגרמתנו מלאכה ר"ל דבר מלאכותי כתקין הריחים מיום ששי שיטחנו בשבת ולהעגיל הזתים בקופות שירד השמן בשבת אמנם הדלקת הנר הוא פועל טבעי כהשלכת הזרע בארץ שיצמח ויגדל בשבת וכן אמר הוא בעצמו ובעור האש בעבור שלא יפול הספק עליו בעבור שפעולתו טבעית שמוש הלשון יחסו אל המתחיל: ואמר החכם הנזכר וצריך לדעת כי פרוד ואכול שתעשה האש במאכלה אם הוא מפועל האדם אם הוא מכח טבע האש שהטביע בו האל יתעלה והדבר ידוע כי הפרוד והאכול אינו כי אם מפועל האש לא מפועל האדם וצריך לדעת כי אפילו שאינו מפועל האדם יתיחס פועל האש אל האדם: וידוע שאין הפרוד והאכול שתעשה האש במאכלה בשעת התחבר האש במאכלה - ואין הפרש בין אותו האכול שתעשה בעת התחבר האש במאכלה ובין שיעשה באחרית עתות הותרה הבדל ואם כן לא יצדק מי שיסמיך האכול הראשון ולא יסמיך האחרון אחר ששניהם נקראים בשם בעור: יש להשיב כי אפילו שתתיחס פעולת האש אל האדם תתיחס אליו על דרך מעבר הלשון לא על דרך האמת וזה כמו שיתיחסו הצמחים שמתגדלים בשבת אל הזורע אותם וחמוץ המחמצת ורתיחת התירוש בשבת: ומה שאמר שאין הפרש וכו' יש להשיב כי האמת כן הוא שאין הפרש בין האכול הראשון והאחרון מפני שהאכול אינו מפועל האדם אמנם הוא מפעולת האש בטבע ולא יקרא המבעיר עושה מלאכה בעבור האכול שתעשה האש אלא מפני החבור שחבר האש בנושאה וכן המכבה יקרא עושה מלאכה בעבור^{^[323]} שהפריד האש מנושאה והזורע זרע בשבת יקרא עושה מלאכה בעבור שחבר הזרע בארץ לא בעבור גדול הצמח כי הזרע אינו נצמח ביום שנזרע וכן העוקר צמח מן הארץ יקרא עושה מלאכה בעבור שהפרידם מן הארץ והלא הוא מעצמו אומר כי הפרוד והאכול אינו כי אם מפועל האש לא מפועל האדם ואחרי שהוא מפועל האש יתחייב כל זמן המצא האש שתמצא פעלתו עמה - ואם יסמך האכול אל האדם בין הראשון בין האחרון יסמך אליו על דרך מעבר הלשון ומי שיסמך האכול האחרון אל האדם יסמיך אליו גם כן האכול הראשון על דרך מעבר מפני שפעולת האדם בהבערה אינו כי אם בחבור - ואלו הקושיות ראוי להקשותם למי שאמר שאכול האש הוא מפועל האדם ויסבל בטבע האש: סוף דבר קוטב כל הראיות שהביאו חכמינו מהתודה השנית באסור הדלקת הנר אשר יחשבו לראיות הוא אמרם שהמבעיר הנר מיום ששי שימצא דולק בשבת יקרא מבעיר בשבת ואליו תיוחס הבערה ויקרא עושה מלאכה על דרך מעבר הלשון והביאו ראיה ממה שנאמר בכתוב שלם ישלם המבעיר את הבערה (שמות כב, ה) ומהנאמר בשמשון ויבער מגדיש ועד קמה (שופטים טו, ה) והטעם שהכתוב הורה לנו הסמך פעלת האש בעת הותרה אל הפועל הראשון ואמרו שהכתוב אמר כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש ואחר כן אמר שלם ישלם המבעיר את הבערה ומפני שכונת המבעיר לא היתה להבערת הגדיש אלא להבערת הקוצים^{^[324]} ומהבערתו הקוצים נבער הגדיש יחסו הכתוב מבעיר את הבעירה והטעם כלל השרפה ומזה יראה שאליו תיוחס ההבערה מתחלה ועד סוף: ומה שיש להשיב על דרך [הפשט]^{^[325]} כי מאמר שלם ישלם המבעיר את הבערה ישוב אל הבערה הראשונה והטעם החבור כי מסבת חברו המתחיל האש נתעוררה האש להותר לא שתהיה מלת הבערה תשוב אל כלל השרפה אלא על השרפה הראשונה ולפי זה לא יראה שיחס הכתוב האש בעת הותרה אל המבעיר - ומה שהשיב החכם רבינו אהרן בע"ח שאם תהיה שרפת הגדיש כשרפת הקוצים ואין האשור מתחלף יהיו מתיחסים אל המבעיר כאחד - אין הענין כן כי אף על פי שזה נשרף וזה נשרף ואין בהם חלוף באשור השרפה אמנם לפי יחסם אל המתחיל אשורם מתחלף מפני ששרפת הקוצים היא בחבור המתחיל עם האש ושרפת הגדיש היא בחבור האש לבד: והחכם רבינו לוי הלוי אמר ואם שם זה המאמר אל המתחיל בבעור היה הדבור עמו מאופן אחר ר"ל משמוש בעלי הלשון יהיה^{^[326]} לנו סיוע ממאמר שלם ישלם כפי מה שבארנו דבריו: והחכם רבינו אהרן ב"ה אמר שלם ישלם שלא שת לבו אל הקוצים ויצאה אש והזיקה והנה לפי דבריו יראה שהמבעיר את הבערה ישוב אל מבעיר הקוצים שלא שמר - ומה שנאמר בשמשון ויבער מגדיש ועד קמה (שופטים טו, ה) פרשו החכמים שהבעיר שמשון מגדיש ועד קמה ועד כרם זית אשר שרפתם היה בעת הותר האש לא בעת החבור שהוא עת הדלקה הראשונה כי הדלקה הראשונה היתה בלפידים ככתוב ויבער אש בלפידים (שופטים טו, ה) ואמרו כי ויבער ישוב אל שמשון לא אל האש כפי מה שאמר הגאון - יש להשיב כי על דרך הפשט אי אפשר שישוב ויבער זולת שמשון - אמנם זאת ההבערה אינה פעלת האש בעת הותרה אמנם היא הדלקה הראשונה ר"ל החבור הראשון שיעשה המתחיל כי אם היה כתוב ששם שמשון אש בלפידים שהיו במקום אחד בארץ זולת חבורם בשועלים ואחר כן שיאמר ויבער מגדיש ועד קמה היינו מפרשים מלת ויבער^{^[327]} על פעלת האש בעת הותרה אמנם מפני שאמר הכתוב ששם הלפידים עם האש בזנבות השועלים ואחר כן אמר וישלח בקמות פלשתים (שופטים טו, ה) ואחר כן אמר ויבער מגדיש ועד קמה ועד כרם זית הודיע לנו הכתוב שחבר שמשון הלפידים הנבערים מגדיש ועד קמה וזה על ידי השועלים ששלחם עם הלפידים בקמות פלשתים ואין הפרש בין שיחבר הלפיד אש הוא בעצמו בגדיש והקמה ובין שיחברנו על ידי השועלים ששלחם שמה וזה דומה למי שיקח בידו לפיד אש ויחבר אותו בבגד חברו וישרפנו או שיקשור הלפיד [בקצה]^{^[328]} עץ ויחברהו^{^[329]} על ידי העץ בבגד חברו וישרפנו כמו כן הענין בשמשון שחבר האש בגדיש והקמה על ידי הלפידים אשר בשועלים הלא תראה אמרו וישלח בקמות פלשתים וזה כדי לחבר האש שם ואין הפרש בין שיחברנה הוא בעצמו ובין שיחברה על ידי השועלים כי אין הפרש בזה החבור אלא שזה באמצעי זה בזולת אמצעי ולכן היו השועלים שלש מאות כדי שיעשו החבור בכל במעט זמן והנה לפי זה פרוש ויבער מגדיש ועד קמה ישוב אל שמשון והטעם שחבר האש אשר בלפידים על ידי השועלים מגדיש ועד קמה ועד כרם זית: והנה לפי זה נתבאר שאין סיוע מן הכתוב להסמיך פעלת האש בעת הותרה אל המתחיל אלא מן דרך מעבר הלשון מפני שהוא סבה במקרה אל ההותר לא בעצם - גם החכם רבינו לוי בהר"י אמר כי נקראהו מבעיר מן שמוש בעלי הלשון וזה כמו שנאמר מי שרף זאת המדינה ונאמר פלוני והנה כמו שנאמר מי נטע זה הכרם ונאמר פלוני ומי זרע זה השדה ונאמר פלוני ולפי זה יהיה משפט הזריעה כמשפט ההבערה: ועם ההשלמה אלו נאמר שנשתמש הכתוב כדרך בעלי הלשון וזה על דרך מעבר אין חשש כי רבינו ישועה אמר בעריות שהשם אינו מורה באסור: ואמר כי העלות לא יוציאו אותם לשמות אלא למשפטים יכתים גם החכם רבינו אהרן אמר צא ודע שאין אנחנו למדים מן השם אסור ובמקום שיוסכם השם התוריי שם יחנה ולא יעתק ממנו ולא יתכן העלה חוץ מאותו שנושא את השם להטריד את השם ואמר עוד שאין ראוי ללמוד מעבר ממעבר ובמקום שיוסכם השם התוריי שם יחנה ולא יועתק ממנו: סוף דבר אמרו שמן השם שהוא על דרך מעבר לא נלמוד אסור הפך בעלי הרכוב כי בעלי הרכוב היו אומרים כי מן השם המעבר ומן השם התוריי בכלל נלמוד אסור אחרי שנשתמשה התורה בשם ההוא - וכמו שבענין אסור ערוה אמרו החכמים שלא נלמוד מהשם המעבר אסור ולא נקיש על שם של תורה: כן ראוי לומר בענין הבעור כי אם קרא הכתוב את שמשון מבעיר בהותר האש ממאמר ויבער מגדיש ועד קמה וזה על דרך מעבר שלא נקיש ממנו אל מאמר לא תבערו אש לאסור כל המבעיר אש על דרך מעבר ואם נקיש בזה ראוי להקיש גם כן בעריות כי לשניהם יש כרת ואם נקיש בשניהם נלך אחרי דעת המרכבים זה אי אפשר - ואמר החכם רבינו לוי בהר"י כי אשר נעזרו בזה ר"ל בענין הבעור הוא ממאמר ויבער מגדיש ועד קמה שיחס פעלת הותר האש אל המתחיל אמנם ממאמר שלם ישלם המבעיר את הבערה אין להם ראיה: ואמר בפרוש פסוק שבו איש תחתיו (שמות טז, כט) וזה לשונו נראה לי יש פרק בין אשר יוקח ממצות הינין וממצות לאוין מן התורה אשר נודע כי היא מותמדה ובין אשר יזכור בכתבי הנביאים מפני שיעבור כי יהיה כל נבואה ונבואה על פי הדור ומעשיהם בזמנם עכ"ל: וכן אמר החכם רבינו אהרן בע"ח בענין חג המצות בעד קצת חכמים שהיו לוקחים ראיה מדברי הנביאים אמר ואני תמה בזה שלקחו ראיה מדברי הנביאים שסובלים פרושים להורות על דברי תורה: והנה לפי זה [אין]^{^[330]} ראוי להקיש ממאמר ויבער מגדיש ועד קמה שנאמר בכתבי הנביאים אל מה שנאמר בתורה כל שכן שגם זה נאמר על דרך מעבר - ואמר עוד ומי אשר יתלה באמתת המלה ומעברה אינו תמים: סוף דבר המעיין בדברי החכם רבינו לוי יבין שאסור הנר בשבת אינו כי אם על צד החומרה מדרך מעבר הלשון: והנה לפי מה שזכרנו יראה חלוף במאמרי החכמים הנזכרים וזה אי אפשר מצד חכמתם ועיונם המשובח: אמנם אפשר שנאמר שהחכמים הנזכרים לא נעלם מהם התר הדלקת הנר כפי מה שיראה ממאמריהם אחרי העיון כפי מה שגלו דעתם בקצת מקומות ליחידי סגולות ומפני פחדם מהמון העם ר"ל שלא לעמוד כנגד הפרסום ויהיה הסתה לפריצים החמירו בזה בקצת מקומות ולכן יראו מאמריהם סותרים זה את זה: והמתבותן בהפרש שיש בין הראשונים שאמרו שהוא מותר לכבותה ובין האחרונים שאמרו שהוא באסור לכבותה יבין שיש תוך וסתר לדברי האחרונים וזה ממנהג החכמים החסידים כדי שלא יהיו מטרה בחצי לשונות הסכלים עמי הארץ - הלא תראו מה שאמר החכם רבינו ישועה בפרשת אחרי מות וזה לשונו והרבה דברים זכרתי על דרך סתם ומהם שמתי עליהם כנויים ורמזים בהרבה בני אדם מבקשים לדעת דרך הידיעה ואמר שם [וקצרתי]^{^[331]} אותם כדי שלא ישקיף אחד מן הבורים שאין בו בינה ויוציא דופי: ואמר החכם רבינו אהרן בעל המבחר בפתיחתו לסדור התפלות שאמר ולולי אנשי הזמן אמנם הייתי מחליף הרבה מעניני התפלות כי בכל דור ודור לא יחסרו הסכלים עמי הארץ כי אין כרם בלא קוצים ויעקיצו האנשים המשכילים בלשונם הנבלה ונבל נבלה ידבר וכל זה מפני שטבעם הפכי לטבעם וההפך מתפעל מהפכו והשם יקח הנקמה מהם ולנמשכים אחריהם: אתה המעיין במאמרנו זה עמוד והתבונן במאמרי החכם רבינו אהרן בעל המבחר בפרושו בתורה אשר הרחיב נקבי המשכית יותר מן החכמים האחרונים בפרשת פינחס בבאורו בתורה בפסוק עולת שבת בשבתו (במדבר כח, י) - אמר עולת שבת בשבתו אחרי אמרו וביום השבת (במדבר כח, ט) נראה כי לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת (שמות לה, ג) בשבת עצמו על כן הוצרך לומר בשבתו כלומר בו ביום כמו חדש בחדשו (במדבר כח, יד) (ישעיהו סו, כג) עכ"ל - יראה מזה שאין הטעם קודם כמו לא תחסום שור בדישו (דברים כה, ד) וכמו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם (שמות יב, טו) - וכן באכלכם מלחם הארץ (במדבר טו, יט) והורה לנו מזה שאין לנו סמך באסור ההדלקה מזה כפי מה שפרשו הראשונים - ואין טענה ממה שאמר בפסוק לא תחסום שור בדישו באמרו יפה השיבו חכמינו שזה טענה לבעלי הקבלה כי כמו שמפרשים לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת הוא אסור לבער האש^{^[332]} אבל קודם השבת אינו אסור כפי מאמרם בדיש עצמו הוא אסור לסגור פה השור אבל קודם דישו יחסמו השור וידוש עכ"ל: מפני שבאמרו יפה אין הכונה שהוא מסכים בזה אמנם הרצון בו שלפי יסוד הראשונים שרוצים לאסור ההדלקה מבעוד יום יפה השיבו ממאמר בדישו שטעמו קודם כי כבר גלה דעתו קודם בפסוק עולת שבת בשבתו (במדבר כח, י): ועוד שכבר בטל החכם רבינו לוי זה הדמוי מעקרה ואמר שאין ביום השבת כמו בדישו: והנה זה החכם ראה דבריו והיה ראוי להשיב עליהם אמנם זה מדרך החכמים החסידים כשירצו להעלים דעתם מההמון שלא יהיו מדרס לשונות עמי הארץ יטענו בטענות שהן מבוארות הבטול או שנתבאר בטולן במקום אחר וזה בכונה מהם להבין המשכיל כל שכן כשיבארו דעתם במקום אחר - וממה שצריך שתדעהו שמנהג זה החכם בכל המאמרים המחלוקיים שיש בינינו ובין בעלי הקבלה הוא חולק עמהם ומשיב עליהם ומביא טענות חכמינו ומוסיף עוד הוא גם כן טענות מדעתו לא שיאמר שהחכמים אמרו כך לדחות הדרוש ההוא בקנה רצוץ: הלא תראה בחלוק שיש בינינו ובין בעלי הקבלה בענין קדוש החדש שהפליג הדבור בפרשת בא אל פרעה וכן בזמן שחיטת הפסח וכן במחרת השבת וכן בענין העריות ובדיני הירושות ואפילו בפרושי פסוקי התורה אשר [אין]^{^[333]} יוצא מהם אסור והתר - וכן בכל דבר שדברו הפך דעת חכמינו משיב עליהם בהפלגת הדבור - ובענין ההדלקה איך לא דבר דבר^{^[334]} אחר זולת מה שזכרתי - וכבר הראה^{^[335]} דעתו בהם: והנה לפי דעת הבלתי מדליקים היה ראוי להפליג הדבור בפסוק לא תבערו (שמות לה, ג) בפרשת ויקהל וקצת מעמי הארץ חשבו שזה החכם אסר ההדלקה בפרשת ויקהל והראתי להם מאמר החכם בפרשת ויקהל ושבו כליהם ריקם והראתי להם גם כן מאמריו בפרוש פסוק שלם ישלם המבעיר את הבערה (שמות כב, ה) כפי מה שזכרתי שזה המאמר הוא סיוע גדול לדעת האחרונים וכבר בטלו מעקרו - והנה במה שדבר בכלל הדרושים ובזה לא דבר באסורו היה ראוי להבין דעתו להורות באמת אמנם קצת ממשכיליהם הרגישו בדעת^{^[336]} החכם הנזכר והודו לדבריו - וממה שצריך שתתעורר עוד במאמר החכם הנזכר בפתיחת חבורו בפרוש התורה באמרו וראוי לכל אדם משכיל לחקור בעיון שכלו במה שאני עתיד בקצת המאמרים שאתרחק רחוק גדול מאמרי חכמי הקראים - ולא יונה לי על האמת כי אין האמת והשקר אמת ושקר מפי המגיד כי אם מפי עצמו עכ"ל: ואנחנו לא מצאנו שיתרחק רחוק גדול מאמרי חכמינו זולת זה הדרוש שאנחנו בו אמנם בקצת דרושים מתרחק ממאמרי קצתם לא מכללם ואלו היתה הכונה באלו היה לו לאמר^{^[337]} מאמרי קצת מחכמי הקראים:

#II:20 הפרק העשרים

בהתנצלות המחבר: אנשי לבב שמעו לי חלילה לאל מרשע ושדי מעול (איוב לד, י) שכונתי לבא במשעול הדרוש הזה להתיר אסור אחד מאסורי לאוין שהוא על דרך מעבר כפי מה שיראה בגלוי מדברי החכמים וזה לא מפני היותי חכם בעיני: או מפני עזות מצח וסכלות לתגבורת תאוה אשר לפעמים זה יקרה לפתאים ההולכים אחרי שרירות לבם - אמנם מפני ראותי רבים מאנשי הזמן הראשונים זה היום ארבעים שנה והראשון שבהם אדוני וזקני ה"ר מנחם ואדוני אבי החכם ר' משה בה"ר מנחם וכ"ר מיכאל הזקן ובנו ר' יוסף וה"ר מנחם בר' אליהו מדולי ואחרים עמם מבני ישראל ותלמידיהם אשר היו נושאי תורה בימים ההם התירו הדלקת הנר בראיותיהם ונמשך זה ונתפרסם בכל הקהל זולת אנשים מעטים אשר באו מארץ מרחקים האיים הרחוקים אשר לא שמעו את שמע השם ולא ראו את כבודו (ישעיהו סו, יט) וזה בכדי שלשים שנה ואחר ימים אחר מיתת החכמים האלה קמו קצת מאנשי קהלתנו והם מתלמידי החכמים הנזכרים ורצו להתגדל בתוך אנשי קהלתנו להורות הלכות להתכבד אצל הסכלים עמי הארץ ומנעו קצת אנשים מהדלקת הנר והם בעצמם היו מדליקים בזמן החכמים הנזכרים: ונהיו אנשי קהלתנו לשתי כתות מהם מדליקין ומהם בלתי מדליקים והיו כת הבלתי מדליקין מחרפים לכת המדליקין באמרם להם שהם עוברים במאמר לא תבערו אש לחשבם שאסור ההדלקה הוא מזה הפסוק וזה לסכלותם ולהעדר ידיעתם במאמרי החכמים והיו אומרים הבנים מלקטים עצים והאבות מבערים האש (ירמיהו ז, יח) והקשה לכת המדליקים מאד מאד עד שבאו אלי ואמרו קנא קנאת יי' ותודיענו אם זה הפועל הוא אסור לנו נמנע ממנו ואל נהיה כמזידים ואם הוא מותר לנו למה נגרע מזה ואבותיך אשר התירו זה מאין התירוהו הודיענו דרך זו נלך ואם לאו נאמר שהלכתם אחרי שרירות לבכם^{^[338]} לבלתי היות לכם טענה להשיב על דברי הטוענים אליכם:

מצורף לזה בראותי דברי החכמים הראשונים והאחרונים ר"ל השתי כתות שזכרנו ואנשי הכת השנית טוענים על אנשי הכת הראשונה עד שבטלו כל טענותיהם ושמחתי שמחה יתרה כי אמרתי אולי יש תקוה באחרית ונתן רשות להשיב על דברי החכמים אחר החקירה והאמת מפני שהאמת תעיד על עצמה ועוזרת ואינה נעזרת לא כפי דעת ב"ה שאמרו לא תענה על ריב (שמות כג, ב) על רב כתיב: מצורף לזה עוד בראותי דברי החכם ר' ישועה במה שטען לבעלי הרכוב אשר היו מהחכמים הקדמונים בענין העריות עד שכמעט התיר השלשה חלקים ממה שאסרו הם אשר אסור הערוה הוא אסור דבק בעצם אשר לא יוכל להרפא ודעת המרכבים היתה נוהגת כמעט שש מאות שנה: והחכם בעל המבחר השיג בענין העריות על החכם ר' ישועה ובנימין האוונדי טען על החכמים בקצת מקומות ובכלל החכמים טוענים קצתם לקצת והמילה בשבת אסרו הראשונים בכלל ובאו האחרונים והתירוה והראשונים לא היו דוחים השבת בעד סכנת נפש והאחרונים התירו לדחות השבת בעד סכנת נפש אמנם בעקרי האמונה דעת אחת לכלם והזמן מספיק בהוצאת האמת ויתבררו ותלבנו ויצרפו רבים ולא יבינו כל רשעים והמשכילים יבינו (דניאל יב, י): מצורף לזה עוד בראותי דברי החכמים האחרונים מהכת השניה נשענו בקנה רצוץ שכל משכיל יקעקענו וזה בכונה מהם להתקרב אל האמת להסיר מחשך מעיני המשכילים לעוררם אל האמת אמנם חלקו כבוד לפרסום כפי מנהג החכמים החסידים כדי שלא יהיה הסתה לפריצים להקל במצות - מצורף לזה עוד בראותי שפורצים גדר בנרות שמדליקים ומחללים השבת לחשבם שהם כמזידים בענין ההדלקה לכן נערתי חצני אני המחבר וחקרתי ועינתי בספרי החכמים והשיבותי מה שהשיבותי אחרי העיון והחקירה והשקידה הרבה כפי מה שהבנתי וכפי מה שקבלתי מרבותי: אמנם מה שראוי למדליק הנר שידליקנו מבעוד יום וישימנו במקום שלא יגיעהו^{^[339]} ישראל ולא ידליקנו בשבת עצמו על ידי גוי כפי מה שעושים קצת מבעלי הקבלה ועוברים על דברי רבותינו^{^[340]} מפני שבעלי הקבלה אמרו גוי שהדליק הנר בשבת משתמש לאורה ישראל ואם בשביל ישראל אסור ואנחנו לפי דתנו גוי שעשה מלאכה בשבת בין לעצמו בין בשביל ישראל אסור ליהנות ישראל מאותה מלאכה בשבת עצמו והנה לפי זה הוא אסור שידליק הנר בבית ישראל וישראל משתמש בו אמנם כשיראנו שמדליקו ראוי לגערו שלא ידליקנו והכלל ראוי שלא יניחנו לנענעו ממקומו ואם לא ראהו שמדליקו אמנם מצאהו דולק אסור לו לאמר לגוי לכבותו ואסור לו גם כן להשתמש בו כמו שהתבאר לנו בחלק הרביעי מהארבע עושים: ובעלי הקבלה אסרו להבדיל הדברים הדקים ולעיין בהם אצל האור שמא ישכח ויטה הנר ואסרו לאדם יחידי ללמוד אצל האור אמנם אם הם שנים הוא מותר מפני שאם ישכח האחד יזכור האחר וכן התינוקות קוראין לפני רבן לאור הנר מפני שהוא שומר אותן ואימתו עליהן אמנם הוא לא יקרא בספר לפניהן מפני שאין אימתן עליו אמנם יראה בספר ויקרא עד שיראה ראש הפרשה ואחר כן יתן הספר בידי התינוקות והם יקראו - ואמרו שמכבוד היום וקדושו הוא המצא הנר דולק ככתוב על כן באורים כבדו יי' (ישעיהו כד, טו) לפי אחד הפרושים וכתוב ורשעים בחשך ידמו (שמואל א ב, ט) ומפני כבוד המקדש היה האור דולק תמיד ולכן גם כן ראוי שימצא גם בבתי ישראל מפני כבוד ספרי הקדש שנמצאים בבתיהם וכי יעלה בדעת שום משכיל שמשה רבינו עליו השלום היה יושב בחשך בליל שבת וכן שאר הנביאים והנשיאים זה דבר אשר לא יסבלהו דעת כל משכיל ומפני זה היה ראוי [להזהירו]^{^[341]} הכתוב בגלוי מפני שהוא דבר שהוא הכרחי לאדם אשר אי אפשר בלתו באזהרתו כשאור וכחלב וככל הדברים שהם אפשריים לאדם אשר מנע אותם הכתוב בגלוי והזהיר בהם - אמנם הדלקת האש ראוי שלא תבער בשבת מפני שהיא צריכה נענוע והערכה ועוד מפני שבשול המאכל נשלם בה וישגה האדם ויחלל בה השבת ועוד שהיא אינה לכבוד היום כמו הנר ולכן ראוי למנעה במוחלט שלא תמצא בוערת בשבת בשום עת מן העתים ואף על פי שפעלתה טבעית כפעלת הנר:

#II:21 הפרק העשרים ואחד

בסכנת נפש האם היא דוחה את השבת אם לא: אמרו שבכל מה שיגביר האדם בדעתו להיות ממנו סכנת נפש מותר לחלל האדם בעבורו השבת שלא יהיה סכנת נפש והקישו בזה ממעשה המילדת ביולדת וכריתת הטבור וקשירתו וכל צרכי היולדת והילד שכל אלה הם אסורים בשבת מפני היותם מלאכות אמנם הותרו בעבור סכנת נפשות ועוד שהכתוב אמר וחי בהם (ויקרא יח, ה) וזה כמי שנפל בים ואם לא נמשכהו בחוץ יטבע במים וימות וזה בעד ישראל שיקראו אחים^{^[342]} וכן אם נפלה אש בבית אחד ויסתכנו נפשות מותר לכבותה ולהרוס הבתים אשר סביביו שלא ישרף העיר ויסתכנו נפשות: וכן גם כן הוא מותר לבשל רפואות ומאכלים בעבור החולה אשר מחסרונן תסתכן נפשו - וכן עשיית המלחמה בשבת בכלי זין ולטלטל ברשות הרבים בעבור סכנת נפשות - כי אם ידעו הגוים שביום שבת לא ילחמו ישראל עמם יבאו לעולם בשבת ויהרגום: והנה גלית הפלשתי שעמד ארבעים יום כנגד מערכת ישראל ואם לא היו ישראל לוחמים בשבת בכלי זין היו כלם נהרגים אז וזה דבר שלא יסבלהו דעת כל משכיל: והחכם רבינו יוסף הרואה אמר אך בהיות הסכנה ההיא מסופקת אין ראוי לחלל השבת אלא צריך להיות דעת ההקרבה נוטה אל הסכנה משתהיה נוטה אל הבריאות - אמנם בעלי הקבלה אמרו על שלשה דברים יהרג האדם ואל יעבור על עבודה זרה ועל גלוי עריות ועל שפיכות דמים: וטענו להם החכמים ואמרו כי על עבודה זרה יהרג ואל יעבור ממה שמצאנו בענין דניאל וחבריו שמסרו נפשם למיתה אמנם בגלוי עריות ושפיכות דמים אין הענין כן: בגלוי עריות ממה שמצאנו בענין נערה בתולה שנארסה לא חייבה הכתוב הריגה כי מן הראוי היה לפי מאמרם שתהרג והכתוב אמר ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה וכו' (דברים כב, כו) - ועל שפיכות דמים ממה שכתוב אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת אין לו דמים (שמות כב, א) ומזה ידענו מהכתוב שהבא להרגך השכם להרגו וזה הפך מאמרם: סוף דבר פסקו החכמים כי סכנת נפש דוחה את השבת כשתהיה הדעת נוטה אל הסכנה יותר מהבריאות: ומה שיש לשאול כי אם היו שנים רופאים לחולה אחד האחד אומר יש לו סכנה והאחר אומר לא הראוי ללכת אחרי דבר המומחה לחלל השבת בעד צורך החולה בכל מיני מלאכות להדליק האש ולעשות מאכלות ומרקחות וכל מיני רפואות ואין ראוי להתמהמה בחלול השבת עד שנכוין שנאמר כי אולי שלא נצטרך בהם מפני שמצות התורה אינם לנקום מבני אדם אלא נתנו על דרך חסד ורחמים לזכותם בחיי העולם הזה ובחיי העולם הבא: אמנם האומרים שזה הוא חלול שבת ואין ראוי להעשות בעד סכנת נפשות עליהם אמר הכתוב וגם אני נתתי להם חקים אשר לא טובים ומשפטים אשר לא יחיו בהם (יחזקאל כ, כה) - וכל מי שיחלל השבת בעד סכנת נפש הוא פטור בין שיחללהו הרופא בין שיחללהו הבשם בין שתחללהו המילדת בעד היולדת והילד - וכן כל ישראל שיחלל השבת בעד סכנת נפש וכן שנים ושלשה ויותר וכל מה שיהיו כלם פטורים אמנם אם ישלים אחד מהם המלאכה ההיא ואין צורך יותר אין ראוי לחלל שום אחר: ובעלי הקבלה אמרו שכשעושים דברים הללו אין עושים אותן על ידי גוים ולא על ידי קטנים ולא על ידי עבדים ולא על ידי נשים כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם:

#II:22 הפרק העשרים ושנים

במשפט מחלל השבת: העובר במצוה אחת ממצות לאוין שבתורה הוא על שני חלקים בנסתר וזהו על הרוב ובנגלה וזה על המעט אלא אם יהיה רשע מרשעי ישראל והוא הנקרא משומד להכעיס - והנה על העובר בנסתר ייעד לו הכתוב כרת והוא כרת בידי שמים ככתוב כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה (שמות לא, יד) וכן כל כרת שבתורה הוא כרת בידי שמים בין בגופו בין בנפשו וכן בעריות חייב הכתוב כרת בעבור שהבא על אשה הוא בסתר כמו שבארנו - וטעם כרת הוא כדמות הסעיף הנכרת מן האילן כי יכרת בזה העולם זולת זמנו הטבעי ותכרת נפשו גם כן בעולם הבא כי אז היא נפרדת ממקומה: ולכן מצות לא תעשה רובן בכרת מפי שהן יותר חמורות ממצות עשה: אמנם העושה מלאכה בגלוי על ידי עדים והתראה חייב סקילה על פי בית דין כאשר נאמר במקושש עצים וירגמו אותו (במדבר טו, לו) אבן: ואם עשה מלאכה בשגגה בין בסתר בין בגלוי חייב חטאת: אמנם העובר על דברי חכמים במצות שבת אשר הוצאו מכח דברי תורה חייב מכת מרדות על פי גזרת בית דין: אמנם במקום שאין בית דין ישראל עומד בדיני נפשות וזה בזמן הגלות כל העובר ומחלל שבת חייב^{^[343]} מידי שמים בין בסתר בין בגלוי - ואמר ר' בנימין בן משה כי מי שנרשע במשפטי מומים או בשאר דינים שלא דנים בגלות ישוב ויפיס ויקבל עליו ואם לא יקבל עליו משפט שדי נחרים אותו ונבדיל אותו ממנו ככתוב יחרם כל רכושו^{^[344]} והוא יבדל מקהל הגולה (עזרא י, ח) - וכן הוא הראוי בזמן הגלות שכל מי שלא יקבל^{^[345]} דברי תורה ודברי החכמים היוצאים מכח התורה להחרימו ולנדותו^{^[346]} להבדילו מעדת ישראל על פי החכמים אשר בבית דין הנמצאים בזמן ההוא^{^[347]}: וכל הקהל ימשכו אחרי גזרת החכמים הנמצאים בזמן ההוא דור דור ומדרשיו דור דור ופרנסיו - וכבר הרחבנו הבאור בזה בקדוש החדש ועוד יתבאר בספר דינים אם יעזרני האל:

סוף דבר מצות שבת היא מהמצות העקריות ולכן יעד הכתוב לעובר בה העונשים הנזכרים וכתוב את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני יי': (ויקרא יט, ל) (ויקרא כו, ב)

שבת בראשית מנוחה הוא לישראל:
הכר והשכל תחדש בנשמות אל:

הבן מציאות אדון עולם וההראל:

סוד השפלים וגם גלגל וגבריאל:

לכן מחלל בשבת אם כמיכאל:

יומת בבית דין ויכרת כפי בית אל:

#III סדר ענין פסח

זבח פסח סוד בתורה - בו פסח השם הנורא:

דמו נתן אל המשקוף - לא יבא משחית בשערה:

גנון הציל פסח המליט - את עם ישראל מצרה:

בו יודע סוד הקרבן - חטאת אשם במשמרה:

כי תת כל חלק בזמנו - תמלט חלקה נשארה:

אלהים באזנינו - שמענו אבתינו - ספרו לנו פעל פעלת - בימיהם בימי קדם: (תהילים מד, ב)

בסוד הקרבנות - לחכמים דעות שונות: מהם אומרים - לטעם ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים (ויקרא יז, ז): והמנהג הקדמון - היה להם לאמון: כי מדבר חדש אפס יחרה - ולכן גזר הבורא: שיקריבום אליו במזבח - לריח ניחח: ואם לא יגיעו אליו תועלות - החפץ ליי' בעולות (שמואל א טו, כב): אתם השותים ואתם האוכלים - ומלאכי אלהים יורדים ועולים: לתת לכל דבר חקו - וחכו ממתקו: איש באחיו ידובקו - צדק ושלום נשקו: להיות דעת יי' לכלם - במעלות הסלם: להעתיק זרע אברהם אוהבו - עודנו באבו: מהאמונות השקריות - להלבישם באמתיות: ככתוב וישמור משמרתי מצותי - חקותי ותורותי (בראשית כו, ה): לבלתי האמינם בצבא הכוכבים - שובו בנים שובבים: ויקרא בשם יי' אל עולם - להיות דעת יי' לכלם: ומהם אומרים שמזמן נח - נאמר וירח יי' את ריח הניחוח (בראשית ח, כא): וישע יי' אל הבל ואל קרבנו^{^[348]} (בראשית ד, ד) - בעבור הביאו מבכורות צאנו: ואל קין לא שעה ואל מנחתו - מפני הביאו מפרי הארץ תמורתו: כי האדם מורכב מהצומח - והחיוני הרוח: וצריך להיות הקרב - דומה למקרב: כדי שתוכן הקרבתו - ויבא עד תכונתו: ולכן עץ ארז ואזוב וחטים ושעורים עמהם - למען ייטבו פעלותיהם: כי הם לריח ניחח - מפני הצומח: ואף על פי שהחי מורכב משנים - לפעמים צריך פעמים: כפי מה שידוע אצל המשכילים - הבינו ליי' בני אלים: ולכן אמרו שסוד הקרבן - הוא להציל מחרבן: כי בתת כל חלק בעתו - ימלט מרע מוכן לבא עליו ממבטו: והנה זבח פסח שהציל את ישראל - ממכת בכורים בגזרת האל: ולא בא המשחית לנגוף בהם - כי דמו נתן במשקוף בתיהם: ומזה ראוי לכל משכיל לדעת - השגחת השם השופעת: בנמצאי מטה בשפלים - פרטים גם כללים: וזה על ידי שלוחיו ומלאכיו - בתנועת פלכיו: כי כלם בעבורו - ושמרו כרועה עדרו: וכן הרוח והיסודות שלוחי השם - יד ושם: והדברים הנמצאים - ופעולת הנבראים: הכל בצווי הבורא - לעשות פעולתם בעצם לא במקרה: גבול שמת בל יעבורון - בל ישובון: לכסות דרכם ונתיבתם - לא יסבו בלכתם: רצים וחשים - לעשות רצון אלהים קדושים: והטובות והרעות - אצל^{^[349]} הצורות הגלגליות נשמעות: וכן כתוב מפי עליון לא תצא הרעות והטוב (איכה ג, לח): אמנם הדבק בשם אל עליון - נפשו תדבק בחדרי חביון: ויבין נזק מערכתו - ויקדים רפואה למכתו: ואם יהיה הדבקות כראוי יפעל בהיולי העולם - ויעלה במעלות הסולם: ואם מצאנו רשע וטוב לו - צדיק ורע לו: הוא כפי מעלתם במחקר החכמה - להוציא לאור תעלומה: ולכן מדרגות הנביאים - לכמה פנים נמצאים: כל אחד כפי^{^[350]} מעלתו - הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו: כי קצתם יפעלו שנוי בנמצאים - וקצתם יגידו מאשר באים: על ידי חלום וחזיון - בפעולת חוזק הדמיון: אמנם משה רבנו - אדון נביאינו: פנים בפנים דבר יי' עמו - להנהיג לעמו: והודיעהו תכונת המציאות וסדורו - להמציאו ולהעדירו^{^[351]}: ונהיה חבר לטבע - ואכל ושבע: ולא פנה אל אלהים אחרים - כי אם לעושה אורים: והמבין זה יבין סוד האותות והמופתים - וסוד זבח הפסח ודמו שנתן במשקוף הבתים: וסוד מצות רבות שנאמרו בתורה - וזה בעיון וחקירה:

הפרק הראשון במיני הפסח ומין המוקרב בו:

הפרק השני בזמן הכנת הפסח:

הפרק השלישי בזמן שחיטת הפסח:

הפרק הרביעי בזמן אכילת הפסח ושריפתו:

הפרק החמישי מי הוא הראוי בהקרבת הפסח:

הפרק הששי מי הוא הראוי באכילתו:

הפרק השביעי במקום הקרבת הפסח ואכילתו:

הפרק השמיני במשפט הפסח כשיקרה שיהיה יום י"ד או יום ט"ו בשבת:

הפרק התשיעי בהבדלים שיש בין פסח מצרים ופסח דורות ובמשותפים שיש ביניהם:

הפרק העשירי בהבדלים שיש בין פסח ראשון ופסח שני ובמשותפים שביניהם:

#III:1 הפרק הראשון

במיני הפסח ומין המוקרב בו: מצאנו בכתוב שלשה פסחים: פסח מצרים ופסח דורות ופסח שני - בפסח מצרים כתוב שה תמים זכר בן שנה [יהיה]^{^[352]} לכם מן הכבשים ומן העזים תקחו (שמות יב, ה) - והטעם מי שירצה יעשהו מכבש או מעז לבד שיהיה זכר תמים בן שנה לא שיהיה חיוב הפסח לכל אחד לעשותו משני המינים יחד כי הנה כתוב בפסח דורות וזבחת פסח ליי' אלהיך צאן ובקר (דברים טז, ב) ולא הזכיר העזים - ועוד כתוב ולא תותירו ממנו עד בקר (שמות יב, י) וידוע שהכבש האחד יאכלו ממנו רבים ואפשר שיותיר גם כן בבקר לבית אחד ומפני זה לא יתחייב ממאמר הכתוב שישחטו משני המינים אמנם מי שירצה יעשה מכבש ומי שירצה יעשהו מעז: וקצת מן החכמים אמרו כי פסח מצרים נחלק מפסח דורות שפסח מצרים מכבשים ועזים ופסח דורות מצאן ובקר ממה שבאה מלת ובקר בוי"ו החבור - ואין הענין כן מפני שכתוב תחלה ככל חקותיו וככל משפטיו [תעשו]^{^[353]} אותו (במדבר ט, ג) - ואם כן יהיה המאמר האחד כנגד האחר וזה אי אפשר - אמנם מה שראוי שיפורש הוא שיהיה מאמר צאן ובקר צאן לפסחים בקר לשלמים - וידענו זה ממה שכתוב בענין יאשיהו וירם יאשיהו לפני העם צאן כבשים ובני עזים הכל לפסחים לכל הנמצא למספר שלשים אלף ובקר שלשת אלפים אלה מרכוש המלך (דברי הימים ב לה, ז) כי אחרי שאמר הכל לפסחים ואחר כן אמר ובקר מלמד שהפסח לא היה נעשה מהבקר - אמנם אמרו ובקר הטעם הוא בעבור השלמים כי הנה כתוב אחר כן ויבשלו הפסח [באש] כמשפט^{^[354]} והקדשים בשלו בסירות (דברי הימים ב לה, יג) והטעם שלמים - ואין שם זכר מין בהמה אחרת אלא הבקר וישוב אל השלמים: לכן אמר וזבחת פסח ליי' אלהיך צאן ובקר (דברים טז, ב) צאן לפסחים ובקר לשלמים כמאמר יאשיהו - אמנם החכם רבינו אהרן ב"ה נ"ע ור' אהרן בע"ח נ"ע אמרו שצאן ובקר לשלמים - ויפורש הפסוק ככה וזבחת פסח ליי' (דברים טז, ב) ככל חקותיו וככל משפטיו (במדבר ט, ג) וזבחת צאן ובקר והטעם בעבור השלמים ויהיה מאמר וזבחת מושך עצמו ואחר עמו וזבחת פסח ליי' אלהיך וזבחת צאן ובקר - כמו ולא למדתי חכמה ודעת קדושים אדע (משלי ל, ג) - ואין טענה ממה שכתוב ביאשיהו כבשים ובני עזים הכל לפסחים (דברי הימים ב לה, ז) מפני שהעם היה רב והלואי היה מספיק הצאן לפסחים - אמנם הבקר לבדו נעשה שלמים שאם לא כן מה טעם הכל לפסחים: ויש סיוע בזה ממאמר החכמים שאמרו שזה הבדל בין פסח מצרים ופסח דורות שפסח מצרים היה נאכל לכל הנפשות אנשים ונשים בחובה ככתוב במכסת נפשות (שמות יב, ד) - אמנם פסח דורות נתחייב לזכרים הבוגרים אבל הנשים והקטנים היו אוכלים משלמי החג - ואין הדעת סובלת לומר שהצאן לא הותר לשלמים - אמנם בפסח שני כתוב איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם ועשה פסח ליי' (במדבר ט, י) ככל חוקות הפסח יעשה אותו (במדבר ט, יב) - ואמר ולא ישאירו ממנו עד בקר ועצם לא ישברו בו (במדבר ט, יב) אמנם לא הורה הכתוב על אכילת מצה שבעת ימים ומקרא קדש בראשון ובשביעי כי כבר עשו אותם בחדש הראשון - מפני שהכתוב לא אסר לטמא לאכול מצה כמו שאסרו באכילת הפסח - ואין ראיה ממעשה חזקיהו שעשו מקרא קדש ושבעת ימי מצה בחדש השני ככתוב שמה ויעשו בני ישראל הנמצאים בירושלם את חג המצות שבעת ימים בשמחה גדולה (דברי הימים ב ל, כא) - מפני שהוא נדחה מפני טומאת המקדש שהיתה מימי אחז אביו ששבתה העבודה בבית יי' ככתוב גם סגרו דלתות האולם (דברי הימים ב כט, ז) וקטורת לא הקטירו ועולה לא העלו בקדש לאלהי ישראל (דברי הימים ב כט, ז) כי חזקיהו המלך מלך בראש חדש ניסן וצוה לטהר את בית יי' ולא יכלו לטהרו אלא עד י"ו לחדש ניסן - וכנראה ממאמר הכתוב שחשש בעבור הפסח ושלח כתבים לישראל ככתוב וישלח חזקיהו אל כל ישראל ויהודה ואגרות כתב אל כל אפרים ומנשה לבא לבית יי' לעשות הפסח (דברי הימים ב ל, א) וכשלא יכלו לטהר הבית עד זמן הפסח ולא נאספו גם העם כי לא הספיק להם הזמן לעלות ככתוב כי לא יכלו [לעשותו]^{^[355]} בעת ההיא כי הכהנים לא התקדשו למדי והעם לא נאספו לירושלם (דברי הימים ב ל, ג) - אז נתיעץ המלך עם שריו ועם הקהל לעשות הפסח בחדש השני (דברי הימים ב ל, ב) כדרך הטמאים מפני טומאת המקדש: ומפני שהעם לא עשו שבעת ימי מצה ומקרא קדש בחדש הראשון כי לא עלו אל בית יי' כמנהגם בשנים הקודמות וזה מפני דרכי אחז אביו לכן עשו בחדש השני שבעת ימי מצה ומקרא קדש כמנהגם הקדמון - ויושבי ירושלם אפשר שעשו בחדש הראשון מקרא קדש ושבעת ימי מצה כי הכתוב לא הורה לנו שלא עשו - ואמנם עשו עוד בחדש השני ככתוב ויעשו בני ישראל הנמצאים בירושלם את חג המצות שבעת ימים (דברי הימים ב ל, כא) כדי שיהיו כל ישראל לעם אחד מפני שישראל לא עשו במקומם חג המצות אמנם באו כלם בבית יי' לעשות הפסח וחג המצות ככתוב: והעד על זה שמפני שהיו ביניהם אנשי בינה ומדע והיה זה הענין קשה אליהם ר"ל לעשות עוד בחדש השני שבעת ימי מצה ומקרא קדש וכבר עשו אותם בחדש הראשון בחלוף מאמר הכתוב: אמר הכתוב וידבר יחזקיהו על לב העם: כל הלוים המשכילים שכל טוב ליי' ויאכלו את המועד (דברי הימים ב ל, כב) שהטעם בו זבחי המועד - כי [אם]^{^[356]} היו ישראל רואים את הלוים והכהנים שהם מורי התורה שאינם אוכלים עמהם מצה ולא מקרא קדש ככתוב לא היו עושים גם הם - ועל הלוים אמר הכתוב ומתודים ליי' אלהי אבותיהם (דברי הימים ב ל, כב) והודוי לא היה בעד הפסח שעשאוהו בחדש השני אלא מפני שנראה להם שעשו תוספת על הכתוב כי עשו שבעת ימי מצה ומקרא קדש וכבר עשאום בחדש הראשון - ואין טענה ממאמר גושו והביאו זבחים ותודות (דברי הימים ב כט, לא) שנאמר בי"ז לחדש הראשון - והתודות אי אפשר בלי לחם חמץ והנה לפי זה היו אוכלים חמץ בי"ז לחדש הראשון ואם כן לא עשו חג המצות בחדש הראשון - כי אינו נראה מהכתוב שהביאום ביום ההוא אמנם הטעם הוא שהמקדש כבר נטהר ביום ההוא ואמר להם שיביאום במקדש מעתה בזמן שראוי: וקצת מן החכמים אמרו שלא עשו בחדש הראשון מקרא קדש ושבעת ימי מצה כי אם בחדש השני שהיו כל ישראל כאחד - מפני שהעם לא עלו מפני טומאת המקדש - וב"ה אמרו שעבר ניסן בניסן ולא הודו לו: סוף דבר מרבית החכמים פסקו שבפסח שני אין עליו אכילה שבעת ימי מצה ומקרא קדש מפני שהטמא מותר עליו לאכל מצה ולעשות מקרא קדש - ומן הנמנע הוא שיעשו הקהל מקרא קדש ושבעת ימי מצה והוא ימנע מהם אחר שהוא מותר עליו לעשותם: והנה הכתוב הזכיר שתי מניעות האחת מניעת טומאת מת ממה שאמר איש איש כי יהיה טמא לנפש (במדבר ט, י) והשנית מניעת דרך ממה שאמר או בדרך רחוקה (במדבר ט, י) - והנה לפי זה היינו מפרשים שמי שיהיה טמא מת לבד ימנע אמנם שאר הטומאות לא ימנעוהו: וכן באמרו בדרך רחוקה שימנע מהפסח כשיהיה בדרך רחוקה אמנם כשיהיה בדרך קרובה שלא ימנע - אמנם מפני אמרו הכתוב עוד והאיש אשר הוא טהור (במדבר ט, יג) ר"ל שיהיה טהור מכל טומאה ובדרך לא היה (במדבר ט, יג) בין קרובה בין רחוקה: ידענו שהטומאה בכלל והדרך בכלל ימנעו עשיית הפסח בחדש הראשון ולכן יעשהו בחדש השני - ואמנם הזכיר טמא מת מכלל הטומאות מפני שהיו השואלים למשה רבינו עליו השלום טמאי נפש - והזכיר דרך רחוקה כדי שלא תחשוב שהוא אסור לאדם ללכת דרך רחוקה - מפני שימנע על כל פנים מן הפסח - ואמר החכם רבינו לוי ובאין פוגה כי מי נשאר^{^[357]} בינו ובין מקום מובחר ואפילו כברת ארץ ופחות ממנו וכבר בא השמש עליו ולא הגיע כי^{^[358]} הוא במעלת מי הוא^{^[359]} בארץ סינים על דרך משל - מפני כי שניהם אינם יכולים לעשות הפסח בחדש הראשון: והסבה^{^[360]} היא שכל ישראל היו עולים בבית הבחירה לעשות הפסה מפני שהוא קרבן ובזולת המקום המובחר אי אפשר להעשות - לכן יתחייב שכל מי שלא עלה אל בית הבחירה לסבה מן הסבות אם מפני טומאה או מפני מניעת דרך או מפני שהיה חולה או שפגשוהו לסטים ולא עלה בזמן הפסח עם כל ישראל יעשהו בחדש השני ככל חקותיו ולא נפל השנוי בין פסח ראשון ופסח שני אלא בחדש לבד: אמנם הוא שוה לו ביום ובעת מן היום:

#III:2 הפרק השני

בזמן הכנת הפסח: אמר הכתוב בפסח מצרים בעשור לחדש הזה ויקחו להם^{^[361]} איש^{^[362]} שה לבית אבות שה לבית (שמות יב, ג): ואמרו קצת מן החכמים כי כן ראוי להעשות לדורות לעולם שיהיה מוכן בעשור לחדש: כי כתוב בפסח דורות ככל חקותיו וככל משפטיו יעשו אותו (במדבר ט, ג): וקצתם אמרו שזה לא יתחייב בפסח דורות מפני שאז היו ישראל משועבדים בגלות מצרים והצאן היה מתועבת מצרים ולא היה נמצא בקלות לכל אחד בעתו - ועוד שהיא מצוה חדשה ולא נתנהגו בה - לכן צוה להם הכתוב שיכינוהו בעשור לחדש - אמנם בפסח דורות לא יתחייב זה כי היה להם הצאן לאלפים ובכל עת שירצו היה להם מוכן ועוד שהכתוב לא אמר לדורותיכם ולא לעולם: סוף דבר לא תתחייב ההכנה בעשור בפסח דורות:

#III:3 הפרק השלישי

בזמן שחיטת הפסח: מצאנו בכתוב בזה כתובים שונים כתוב אחד אומר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים (שמות יב, ו) - ונאמר עוד בארבעה עשר לחדש בין הערבים פסח הוא ליי' (ויקרא כג, ה) - ונאמר עוד שם תזבח את הפסח בערב כבא השמש (דברים טז, ו) - והנה ראוי לחקור אם שחיטת הפסח בערב ובבין הערבים מה טעם למאמר בארבעה עשר לחדש: כי אם הוא נשחט ביום י"ד מה טעם בערב ומה טעם בין הערבים - כי בין שני דברים הוא זולת הדברים עצמם - ואם כן יהיה נשחט בין שני ערבים לא בערבים עצמם והכתוב אומר בערב ולכן נחלקו חכמי ישראל לשתי תודות גדולות:

התודה האחת הם חכמי הקראים שאומרים שהפסח היה נשחט אחר שקיעת השמש שיקרא הזמן ההוא בין הערבים:

והתודה השנית הם ב"ה שאמרו שבין הערבים הוא משעת נטות השמש לפאת מערב משש שעות ומחצה מהבקר שהוא הזמן שיתחיל החמה לרדת מגלגל חצי היום שנאמר כי ינטו צללי ערב (ירמיהו ו, ד) ופירושי הפסוקים הנזכרים נמשכים אחרי זאת הדעת עד שלא תפול סתירה בהם - ואמרו שהערב האחד הוא מעת נטות השמש לצד מערב - והערב השני הוא בעת שקיעת השמש תחת האופק ובין הערבים הוא הזמן שביניהם ובו היו נשחטים הפסחים: והחכם ר' אהרן בעל המבחר השיב עליהם ואמר שהם אמרו במקום אחר אין רואין את הנגעים לא ביום המעונן ולא בשחרית ולא בין הערבים ולא בצהרים - ואימתי רואין בשעה רביעית וחמישית ושמינית ותשיעית: והנה הם בעצמם אמרו ששעה שמינית ותשיעית לא תקרא בין הערבים: וכבר אמרו שמשש שעות ומחצה עד ביאת השמש שהן שעה שביעית ושמינית ותשיעית הכל נקרא בין הערבים: ועוד אמרו אחר עשיית התמיד והטבת הנרות והקטרת הקטורת היו שוחטין את הפסח: וכתוב זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה (ויקרא ו, ב) - והלילה לא תהא אלא משקיעת השמש: והשיב עליו מרי החכם מרדכי כומטינו ואמר ולא פקח עיניו לראות שמאמרם סובל כי אין כל בין הערבים כשר לראייה - וכבר נראה מדבריהם זה כי קראו שחרית כל שלש שעות וקראו צהרים מתחלת שעה ששית עד תחלת שעה שמינית - ובין הערבים עשירית ואחת עשרה ושתים עשרה וכאלו אמרו ולא כל בין הערבים - עד כאן לשונו - יש להשיב לפי מה שיראה מדבריו שעשה הדרוש מערכה מאמרו שמאמרם סובל ולא כל בין הערבים: כי כשנניח שערבים יקרא אחר נטות השמש על האמת אשר לא תפול עליו חלוקה אז הוא ראוי לאמר שמאמרם סובל ולא כל בין הערבים - אמנם אם זה המאמר אינו תמים אין ראוי לפסוק שמאמרם סובל זה - ועוד מי היה מכריחם לקצר המאמר לחסר מלת כל - ומי שירצה להוסיף מלה במאמר חכם אחד יבקש אדם אוהבו אולי יאמין בו - כל שכן כשתפול חלוקה בדרוש ההוא וזה אומר בכה וזה אומר בכה: אמנם מפני ראותו הסתירה נגלית מבוארת הוצרך לתקן המעוות ומעוות לא יוכל לתקון: והתימה מן החכם הנזכר איך לא השיב על הטענה השנית שטען באמרם שהיו שוחטין הפסח אחר עשיית התמיד ואם יאמר בזה שהוא משיב בהשיבו לטענות בן עזרא אין הענין כן כי כבר החכם בעל המבחר הביא ראיה ממאמר על מוקדה על המזבח כל הלילה והוא לא הזכיר זה:

אמנם עם כל זה נשיב על הטענות שטען על רבי אברהם ב"ע ז"ל - ונאמר שרבי אברהם ב"ע ז"ל השיב על דברי חכמיו ואמר בעד ר' שלמה הצרפתי שלא נתן טעם למה ערבים שנים והנה כתוב ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים (שמות ל, ח) ואין ספק כי בשקוע השמש ידליק הנרות וכאשר חפשנו זאת המלה מצאנו כי יקרא רגע בין הערבים ערב כי כן כתוב בין הערבים תאכלו בשר (שמות טז, יב) ושם כתוב בתת יי' לכם בערב בשר לאכול (שמות טז, ח) ובהדלקת הנרות יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר (שמות כז, כא) וכתוב עולות ליי' לבקר ולערב (עזרא ג, ג) וכתוב ואת הכבש השני תעשה בין הערבים (שמות כט, לט) (במדבר כח, ד): והנה על הפסח^{^[363]} שכתוב בין הערבים מצאנו שם תזבח את הפסח בערב כבא השמש (דברים טז, ו): ורבי שלמה אמר כבא השמש לצד מערב ואין זה משמע ביאה כי הוא הפך יציאתו והטעם השמש יצא על הארץ (בראשית יט, כג) שהחל להראות על הארץ וככה ובא השמש וטהר (ויקרא כב, ז) שלא יראה על הארץ והנה כתוב על מקרה לילה והיה לפנות ערב ירחץ במים וכבא השמש (דברים כג, יב): ואם אין הדבר כן יבאר מה הפרש יש בין כבא השמש של פסח ובין כבא השמש של מקרה לילה וככה ובא השמש עכ"ל השיב עליו החכם מרדכי כומטינו ואמר שמה שטען על רבי שלמה איננה טענה והקדים והודיע לנו איכות תנועת השמש בתנועתו ההכרחית ומשפטו עם עגולת חצי היום קודם בואו ואחר בואו ומנהגו כפי מקום ומקום ונכח הראש ואמר שתכלית גבהו בהגיעו אל נקודת עגולת חצי היום ומשם מתחיל לרדת וזהו רגע נטות השמש לצד מערב והוא הערב הראשון כאשר אמר רבינו שלמה - והערב השני בעת שישקע השמש תחת האופק והזמן אשר בין שני אלה יקרא בין הערבית - ואחר כן אמר ומה שכתב כי כאשר חפשנו זאת המרה מצאנו כי יקרא רגע בין הערבים ערב איננה טענה כי אין בין הערבים עתה בלתי מתחלקת אבל הוא זמן גדול מתחלק וממנו יקרא ערב והוא הקרוב לו - וממנו לא והוא הרחוק ממנו וכל אחד יקרא בין הערבים:

התשובה מי אמר לו שבין הערבים הוא עתה בלתי מתחלקת והלא הוא אומר אחרי כן והנה יש ביניהם קרוב משעה ושליש שעה: ואם הוא זמן גדול מתחלק מי יאמר לו שממנו יקרא ערב והוא הקרוב וממנו לא והוא הרחוק כי כבר זה הזמן הוא בין שני ערבים וצריך להיות מחובר משניהם: כי אף על פי שכל עוד שיתקרב הזמן אצל הערב השני הוא מאפיל יותר אמנם עם כל זה ערב יקרא: וטעם ערב יכחיש טענתו - כי אם ביאת השמש תקרא ערב והטעם מפני שהצורות מתערבות כל שכן הזמן שאחריו כי אז הצורות מתערבות יותר ונשאל לו לפי דעתו אם שחיטת הפסחים הוא מותר להיות בכל הזמן שיקרא בין הערבים אם לא: ועל כל פנים יאמר כי הוא מותר אחרי שכתוב בין הערבים: ואם יהיה זמן מה בין הערבים שלא יקרא ערב ובו ישחטו פסחים אם כן הפסח לא ישחט בערב והכתוב אומר שם תזבח את הפסח בערב (דברים טז, ו) - עוד אמר ומה שטען מפסוק ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים (שמות ל, ח) ואין ספק כי בשקוע השמש ידליק הנרות איננה טענה כי כתוב יערוך את הנרות מערב עד בקר (ויקרא כד, ג) - ואין הפרש בין מערב עד בקר ובין מערב עד ערב תשבתו שבתכם (ויקרא כג, לב) - וידוע כי הערב האמתי הוא מעת שקיעת השמש תחת האופק יתכן להיות בו שני סותרים ואם בו משפט היום העובר הוא הפך מאמר הכתוב לכן ראוי להיות לו משפט הבא וזה לא יתכן רק כשיקדם לערבם^{^[364]} ממנו זמן מה - ולזה אמרו קדמונינו מוסיפין מחול על קדש:

התשובה אפילו שיהיה מערב עד בקר כמו מערב עד ערב תשבתו שבתכם הטעם הוא לפי הפשט הנכון מתחלת הערב השני לפי דעת החכם רבי אברהם ב"ע ז"ל ולפי דעת חכמיו מעת צאת הכוכבים שהוא אחר שקיעת השמש קרוב לתחלת הערב השני כי אמרו כוכב אחד יום שנים בין השמשות שלשה לילה - ואהרן היה מעריך הנרות בזמן שבין שקיעת השמש ובין שקיעת אורו שהוא הזמן שנקרא בין הערבים והוא קרוב לשעה ושליש שעה - אמנם בימים הקדושים והמועדים מוסיפין מחול על קדש ומתחילים היום בהם משקיעת השמש - והנה חכמיו בעצמם מתחילים הימים המקודשים מעת שקיעת השמש ואומרים גם כן מוסיפין מחול על קדש ר"ל הזמן שיש בין שקיעת השמש עד צאת הכוכבים - והנה לפי זה היה ראוי שיקדשו הימים קודם שקיעת השמש והם לא יעשו כן: ועוד מאין ידע שמערב עד בקר הוא כמו מערב עד ערב תשבתו שבתכם כי אחרי שהערבים הם שנים כפי מה שנראה ממאמר בין הערבים אפשר שיפורש הפסוק האחד על הערב האחד והפסוק האחר על הערב האחר: עוד אמר גם אין טענה מפסוק בין הערבים תאכלו בשר (שמות טז, יב) כי תחלת אכילתם יהיה אז: ובעבור שרוב אכילתם בערב אמר בתת יי' לכם בערב בשר (שמות טז, ח) וככה תעשה בין הערבים ויהיה נשרף גם בערב: או כי הקרוב [לערב]^{^[365]} יקרא ערב וכן פירוש תזבח הפסח בערב (דברים טז, ו) ותחלת זמנו כבא השמש לצד מערב:

התשובה מאין ידע שתחלת אכילתם יהיה אז ר"ל קודם שקיעת השמש שזה הזמן יקרא בין הערבים לפי דעתו - והנה כתוב ויהי בערב ותעל השלו (שמות טז, יג): ואין ספק שזה בשקוע השמש כי הנה כתוב אחר כן ובבקר היתה שכבת הטל (שמות טז, יג) והטל לא יפול אלא בבקר בבקר - ואם כן לפי האמת עלית השלו היה בשקיעת השמש ועל כל פנים היה צריך שחיטה ותקון כדי שיאכל: ואם כן תחלת אכילתו היתה אחרי עריבת השמש שזה יקרא ערב ככתוב בתת יי' לכם בערב בשר לאכל: ומה שאמר ובעבור שרוב אכילתם בערב שב לדעת הרבי אברהם ב"ע ז"ל כי זה גם כן יאמר בבין הערבים תאכלו בשר: ואם כן יהיה פירוש שני הפסוקים כאחד והוא בעצמו פירש פסוק מערב עד בקר לפני יי' כמו^{^[366]} מערב עד ערב תשבתו שבתכם אף על פי שאלה שני הפסוקים הם בשני נושאים: ועל כל פנים לפי זה צריך שיהיו גם אלה השני פסוקים שהם בנושא אחד באורם אחד: ומה שאמר ויהיה נשרף גם בערב אין כונת הכתוב באומרו עולות ליי' לבקר ולערב על שריפתם אלא על הקרבתן כי הנה כתוב לבקר שהטעם בו על הקרבתו לא על שריפתו: וראוי לתמוה בדברי זה החכם כי חשב להעתיק הפסוקים ממשמעם להשיבם לדעת רבי שלמה הצרפתי: ומה שאמר כי הקרוב לערב יקרא ערב והטעם שתהיה העולה נקרבת קודם שקיעת השמש זמן קרוב שיקרא ערב מפני שהוא קרוב לערב וזהו אמרו הכתוב עולות ליי' לבקר ולערב (עזרא ג, ג) זה אי אפשר כי הנה כתוב זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה (ויקרא ו, ב) והלילה היא משקיעת השמש - ומה שאמר וכן פירוש תזבח את הפסח בערב (דברים טז, ו) ותחלת זמנו בבא השמש לצד מערב: אין הענין כן בכלל הפסחים כי הוא מותר שישחטו בכלל זמן בין הערבים ככתוב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים (שמות יב, ו) ולפי דעתו שיש בו זמן שלא יקרא ערב וכבר^{^[367]} ביארנו בטול זה - עוד אמר ומה שאמר ואין זה משמע ביאה כי הוא הפך יציאתו אין זה בהכרח כי הפך היציאה היא ההכנסה והפך הביאה ההליכה ואם מצאנו ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך (דברים כח, ו) הוא כמו בואה אתי הביתה (מלכים א יג, ז) - והעד שמצאנו לך כי שלחך יי' קחנה^{^[368]} ובאה (שמואל א כ, כא) (ואילך):

התשובה דברי רבי אברהם בן עזרא ז"ל הם על מנהג הכתוב כי הכתוב נשתמש בענין ההכנסה במלת ביאה והעד ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך וכן באה [אתי]^{^[369]} הביתה: וכן אמר החכם ר' דוד קמחי לא יבא עוד שמשך (ישעיהו ס, כ) ענין הכנסת השמש וביאתו וכן קומי אורי כי בא אורך (ישעיהו ס, א) כלומר שקע אורך - ואם כן לפי מנהג הכתוב שהוא הנושא שאנחנו בו הוא הפך יציאתו כפי מה שאמר החכם: עוד אמר ואין לשאול מה הפרש יש בין כבא השמש של מקרה לילה ובין כבא השמש של פסח כי מלת ביאה תדמה למלת סורה והטעם שלא תובן רק בהקש המלה שאחריה כי בא אל פרעה כמו לך אל פרעה בבקר (שמות ז, טו): ואלי תבא כמשמעו ובביאת השמש לא נכתב אנה - ולפי ההקש שתקח ככה יתבאר אם לצד מערב ואם אל האופק - והנה כבא השמש של מקרה לילה יתבאר אל האופק בעבור שקדם לו והיה לפנות ערב (דברים כג, יב) - וראוי בהכרח שיהיה וכבא השמש אחריו ואין ככה בפסח:

התשובה לפי דעתו צריך להפריש בין כבא השמש של מקרה לילה ובין כבוא השמש של פסח וזה בראיה נוכחת מהכתוב - ואם יאמר שזה יתבאר מהמלה שאחריה - נאמר לו שזה נתבאר בבעל קרי - אמנם בנאמר בפסח לא נתבאר ונשאר הדבר מסופק - ולכן נלמוד מהנאמר בבעל קרי אל הנאמר בפסח כי אחרי שנאמר בשניהם כבוא השמש וידענו שהרצון באחד הוא שקיעת השמש ראוי שיפורש גם כן באחר שקיעת השמש כי דרך^{^[370]} תורתנו האלהית היא שמביאור מצוה אחת נלמוד ביאור מצוה אחרת: ומאיזה כח גזר ואמר ואין ככה בפסח - וקצת מב"ה אמרו כבוא השמש הוא לצד האופק באמרם בערב אתה זובח כבוא השמש אתה אוכל - עוד אמר ואם נפרש בין הערבים כדבריו שהזמן הזה הוא קרוב משעה ושליש שעה איך יתכן שיספיק זה הזמן לשחוט כל הפסחים ולשפוך דמו אל יסוד המזבח:

התשובה כי זבח הפסח היה בכל בית ובית במכסת נפשות (שמות יב, ד) ואינו רחוק תוך שעה ושליש שעה שיתקן אדם אחד שה אחד או שנים - מפני שהיה מביא השה ההוא תוך העזרה ושוחטו ולוקח דמו הכהן במזרק ושופך דמו אל יסוד המזבח ומפשיטו תוך העזרה ומוציא החלבים ולוקח הגוף והולך לביתו: עוד אמר ויש ראיה גדולה על פירושנו מה שכתוב בפרשת פינחס בארבעה עשר יום לחדש פסח ליי' (במדבר כח, טז): ואין שם בערב גם לא בין הערבים - ואם כדבריו היה ראוי להיות בחמשה עשר כי ידוע שהלילה^{^[371]} אחר היום הבא - ואין כמוהו בתשעה לחדש בערב (ויקרא כג, לב) - כי ועניתם שב אל בערב וכמוהו בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכל מצות (שמות יב, יח): והערב של תשעה וכן של ארבעה עשר לא תשיעי ולא ארבעה עשר אך הנכון כי בארבעה עשר עצמו הוא הפסח והוא מרגע חצי היום כי מאז מחל^{^[372]} זמן שחיטתו: התשובה כבר בארנו שדעת החכם ר"א ב"ע ז"ל היא שהתחלת היום הוא מהערב [השלישי]^{^[373]} ואם כן שחיטת הפסח היא ביום י"ד אחרי שהזמן שבין שקיעת השמש ושקיעת אורו והוא הנקרא בין הערבים בפי הכתוב הוא^{^[374]} נחשב עם היום שעבר ואיך אפשר שיסכל בזה^{^[375]} החכם הנזכר וכתובים מורים בזה בגלוי - כי כתוב עוד ויסעו מרעמסס בחדש הראשון בט"ו יום לחדש^{^[376]} ממחרת הפסח (במדבר לג, ג) - ועוד שהוא בעצמו טען על הגאון שאמר שהפסח היה ביום ט"ו ומה שאמר ואין כמוהו בתשעה לחדש וכו' אין הענין כן לפי פירושו אמנם אדרבה חולקים לפירושו - אמנם לפי פירוש החכם שבין הערבים הוא נחשב עם יום תשיעי ועם יום י"ד הדבור אפשרי כי מוסיפין מחול על קדש זה הזמן וצריך אהוב להאמין שמאמר ועניתם שב אל בערב - והנה חכמיו אמרו בפסוק ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב (ויקרא כג, לב) - יכול בתשעה תלמוד לומר בערב הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד יום מכאן שמוסיפין מחול על קדש - ולמה לא נפרש הפסוקים כמשמעם כפי מה שביאר החכם רבי אברהם בן עזרא ז"ל שיהיה הפסח נשחט בין הערבים ר"ל בין שקיעת השמש ושקיעת אורו שהוא בכדי שעה ושליש שעה - וזה הזמן נחשב עם י"ד וזהוא^{^[377]} אמרו בארבעה עשר יום לחדש פסח ליי' (במדבר כח, טז) - והוא אמרו בין הערבים פסח (ויקרא כג, ה) וכן אמרו שם תזבח את הפסח בערב כבא השמש (דברים טז, ו):

וידום מר משה היוני באלו הטענות שטען רבי אברהם ב"ע ז"ל על רבי שלמה הצרפתי להיותן קשורות בעבותות האמת אמנם עם כל זה לא היתה משכורתו שלמה: ואמר בעד החכם רבי אהרן ב"ה נ"ע: והצדוקי חשב מפני זה שהם סותרים את דבריהם ואיננו^{^[378]} כאשר חשב כי על דעתם ששני ערבים חצי היום על דעת רבותיו ז"ל והערבים האמתיים כמו שפירשנו ועל כן אמרו עד תשע שהוא אמצע בין חצי היום ובין שקיעת החמה ואין כאן סתירה כלל:

התשובה לפי הנראה שזה האיש היה לעולם צודה הפרסום לבלתי עיין באמתת המאמרים: כי לפי מאמריו יראה שב"ה מודים שיש הנה שני ערבים זולת ערב חצי היום ובין הערבים יהיה^{^[379]} הזמן שביניהם לפי מה שפירש החכם רבי אברהם ב"ע ז"ל ואם יהיה כה^{^[380]} למה לא תפול סתירה במאמרם כי יתחייב מהכתוב שישחטו אז הפסחים והם לא יודו בזה ומה שאמר שמלת הערבים אצלם כמלה משותפת - זה צריך אהוב להאמין בו - ונשוב לאשר היינו:

עוד טענו ב"ה ואמרו הנה יש לנו ראייה נוכחת מהכתוב שהפסח היה נשחט אחר חצי היום ממה שכתוב לא תשחט על חמץ דם זבחי (שמות לד, כה) ובאין ספק אחר שקיעת השמש לא היה נמצא חמץ - והשיבו החכמים ואמרו כי מאמר הכתוב לעולם הוא בדרך כלל וזה כפי מנהגו בהסרת הספק - לפי שכונת הכתוב היא שלא ימצא חמץ בעת שחיטת הפסח בין שיהיה מדרכו שימצא בו בין שלא יהיה בדרכו שימצא בו - והעד על זה מה שכתוב בזמן אכילתו לא תאכל עליו חמץ (דברים טז, ג) והנה אכילתו היא בלילה לפי דעת הכל ואין שמה חמץ בהכרח - ואם בעת האכילה הזכיר אזהרת החמץ כל שכן בעת השחיטה שהיא קודם ממנה ומה שיפרשו לנו בפסוק לא תאכל עליו חמץ יפרשו לנו בפסוק לא תשחט על חמץ דם זבחי (שמות לד, כה):

עוד טענו ממה שכתוב במעשה יחזקיהו והלוים על שחיטת הפסחים^{^[381]} לכל לא טהור (דברי הימים ב ל, יז) ואמרו כי זה אשר אינו טהור אין עליו טומאה חמורה מפני שאם היה בעל טומאה חמורה לא יוכל לאכול ממנו אמנם הוא בעל טומאה קלה ויצא מטומאתו ויאכל ממנו: ואם היה הפסח נשחט אחר הערב השמש על כל פנים יצא בזה הזמן מטמאתו ככתוב ובא השמש וטהר (ויקרא כב, ז) ויאכל מהפסח - אמנם אם יהיה נשחט קודם הערב השמש כפי דעתנו בזה הזמן לא יצא מטמאתו וזה הוא אמרו ביחזקיהו לכל לא טהור: השיבו החכמים ואמרו כי המעשה ההוא יורה על שהאנשים ההם אכלו הפסח בלא ככתוב ובזולת טהרת הקדש ככתוב ולא כטהרת הקדש (דברי הימים ב ל, יח) (ואילך) ולא היתה טהרתם תכשר למקדש וקדשיו וזה אם מפני שלא נתחטאו במי נדה מפני כי העת היה צר עליהם ואם מפני כי לא עשו ביעור חמץ או מן עבודה זרה - ומפני שעברו עליהם שנים רבות לא חגגו אל בית יי' ושכחו המצות והיה רצון המלך להדריכם אל המעשה הטוב צוה המלך לעשות הפסח ואפילו בלא ככתוכ ועל כן התפלל עליהם יחזקיהו ואמר וישמע יי' אל יחזקיהו וירפא את העם (דברי הימים ב ל, יח) (ואילך) - והנה לפי זה יהיה מאמר והלוים על שחיטת הפסחים לכל לא טהור (דברי הימים ב ל, יז) עונה אל מאמר וישמע יי' אל יחזקיהו וירפא את העם (דברי הימים ב ל, כ): והטמא אפילו יצא^{^[382]} מטומאתו בהערב השמש צריך אחר כן שילך מביתו אל בית יי' ויאסור השה ושיכין לשחוט - וזה הזמן אינו מספיק לו באלה אלא צריך שיהיה שמה מבעוד יום מוכן השה לשחיטה:

עוד טענו להם מפסוק בארבעה עשר יום לחדש פסח ליי' (במדבר כח, טז): והשיבו שהלילה של ט"ו בכללה נחשבת עם יום י"ד כימי הקרבנות שהם מבקר אל בקר אף על פי שהחכם רבי ישועה לא הסכים בזה באמרו ואין דתנו דת מי שיאמר שימי הקרבנות מבקר אל בקר - והשיבו עוד ואמרו כי העת שהיא משקיעת גוף השמש עד שקיעת אורו היא נחשבת עם יום י"ד והוא הנקרא בין השמשות לפי דעת ב"ה: ובאותה העת לפי דעת חכמינו היו נשחטים הפסחים וזהוא הנקרא בין הערבים ככתוב ושחטו אותו כל [קהל]^{^[383]} עדת ישראל בין הערבים (שמות יב, ו): ויקרא ערב גם כן ככתוב שם תזבח את הפסח בערב כבא השמש (דברים טז, ו) וכתוב את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים (שמות כט, לט): וכתוב עולות ליי' בבקר בבקר ובערב בערב (דברי הימים ב יג, יא) - והנה ערבים מורה לשנים שהם השני ערבים האחד ביאת השמש והשני ביאת נוגהו: סוף דבר הפסחים היו נשחטים משקיעת השמש עד שקיעת אורו שהוא תחלת החשך הנקרא בפי החכמים ערב שלישי והוא הזמן הנקרא בין הערבים ויקרא גם כן ערב ככתוב שם תזבח את הפסח בערב:

#III:4 הפרק הרביעי

בזמן אכילת הפסח ושריפתו: מן החכמים אמרו שהיה נאכל עד חצי הלילה לבד - מפני שמן המחצית ולמעלה הוא מן גבול הבקר כמו שיראו שמן מחצית היום ולמטה הוא ממשפט הערב ונשענו בזה ממאמר ויהי בחצי הלילה ויי' הכה כל בכור (שמות יב, כט) ואמרו כי זה היה אחר אכילתם הפסח: ומהם אמרו שהיה נאכל כל הלילה מפני שכתוב ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש (שמות יב, ח) ואמר אחר כן ולא ילין לבקר זבח חג הפסח (שמות לד, כה) - ואמר ולא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו (שמות יב, י) - ויראה מזה שהיה נאכל כל הלילה ומה שהביאו הראשונים ראיה לדבריהם מפסוק ויהי בחצי הלילה איננה ראיה מפני שזה נאמר בעד הבכורים:

סוף דבר החכם רבי לוי ורבי אהרן בעל עץ חיים הסכימו בדעת השני שאמרו שהיה נאכל עד הבקר כפי מה שיורו פשטי הכתובים:

אמנם בשריפת הנותר אמרו ב"ה שהיה נשרף ביום י"ו כי כן פרשו ומאמתי אתה שורף מועד צאתך מארץ מצרים ר"ל שינתן לבית השריפה וישרף בי"ו - ופירשו במאמר ולא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו נתן בקר על בקר ללמדך שהנותר ישרף עד בקרו של שני: ואמרו שזה מיוחד בפסח מצרים ויצאו ביום ט"ו וכי היו תופשים הנותר לשרפו ביום י"ו - אמנם חכמינו עליהם השלום אמרו שהיה נשרף ביום ט"ו לפי הפשט הנכון כי הכתוב אמר ולא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו: והבקר הוא אחד באמת שהוא בקר יום ט"ו: וכן נאמר בפסח דורות ולא ילין חלב חגי עד בקר (שמות כג, יח) ונאמר עוד ולא ילין לבקר זבח חג הפסח (שמות לד, כה) שהוא בקר יום ט"ו: אמנם לפי הנראה שבעלי הקבלה נמשכו אל הדעת ההיא כדי שלא יצאו מיסודם שהפסח היה נשחט ביום י"ד אחר נטות השמש לצד מערב: והטעם כמו שהקרבתו היתה בחול כן שריפתו ראוי שתהיה בחול: אמנם לפי דעת חכמינו שהפסח היה נשחט אחר שקיעת השמש שזה הזמן יום קדש גם שריפתו יהיה ביום קדש שהוא יום ט"ו: סוף דבר פסקו ששריפת הפסח היה ביום ט"ו:

#III:5 הפרק החמישי

מי הוא הראוי בהקרבת הפסח - דע שהראוי בהקרבת הפסח הם הזכרים הבוגרים שנאמר יראה כל זכורך (שמות כג, י) (שמות לד, כג) (דברים טז, טז) כי הנה כתוב והכית את כל זכורה (דברים כ, יג) ואחר כן כתוב רק הנשים והטף והבהמה (דברים כ, יד) והנה במלת זכור אינו נכלל רק האנשים הבוגרים זולת הנשים והטף מן הזכרים ועליהם חייב הכתוב חגיגה שנאמר שלש רגלים תחוג לי בשנה (שמות כג, יד): וכתוב עוד שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך: אמנם ב"ה חייבו הנשים בהקרבתו: אבל אם נדחו בפסח שני הם ברשות - ר"ל הדבר תלוי ברצונן להקריב ושלא להקריב - וראוי לתמוה בזה כי למה נתחייבו בראשון ולא בשני והנה בחיוב הפסח אין הפרש בין פסח ראשון לפסח שני: סוף דבר חכמינו ע"ה פסקו ואמרו שזה אינו חיוב אלא לזכרים הבוגרים:

#III:6 הפרק הששי

מי הוא הראוי באכילתו דע שמי שראוי בהקרבהו הוא הראוי באכילתו שהם הזכרים הבוגרים ככתוב יראה כל זכורך (שמות כג, י) (שמות לד, כג) (דברים טז, טז) - ומי שהוא הראוי באכילתו הוא הראוי בהקרבתו כי הנה אנשי בית כל איש ואיש לא היו רשאים לאכל ככתוב ויבשלו הפסח [באש] כמשפט^{^[384]} והקדשים בשלו בסירות ובדודים ובצלחות ויריצו לכל בני העם (דברי הימים ב לה, יג) כי הקדשים בשלום בסירות כדי שיאכלו בני העם וזהו טעם ויריצו לכל בני העם: אמנם בפסח מצרים נתחייבו באכילתו אנשים ונשים שנאמר במכסת נפשות תכוסו על השה (שמות יב, ד) - והחכם ר' אהרן ב"ה נ"ע אמר שב"ה חייבו בנשים בהקרבתו אמנם באכילתו עליהן רשות - וזה לא יתכן כי המתחייב בהקרבתו אינו כי אם בעבור אכילתו שהוא התכלית כי הנה אם כן תעשנה פועל בטל וזה לא יתכן:

סוף דבר המתחייב בהקרבתו יתחייב באכילתו והמתחייב באכילתו יתחייב בהקרבתו: ואמר החכם רבי אהרן ב"ה שכל חכמי הקראין הרחיקו מצות הפסח מכלל הנשים - והאסור עליו לאכלו הם אלו ישראל שהוא ערל אסור לאכל הפסח שנאמר וכל ערל לא יאכל בו (שמות יב, מח) - וכן העבד שקבל עליו המצות והוא ערל אסור לאכל מהפסח עד שימול ככתוב וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו (שמות יב, מד): והחכם רבי אהרן בע"ח נ"ע אמר שכשם שמילת עצמו מעכבת אותו כך מילת עבדיו ובניו שנאמר אז יאכל בו כי כמו שאפשר להחזירו אל העבד כך אפשר להחזירו אל רבו שהרי גר שנתגייר צריך להמול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו (שמות יב, מח) והכתוב אומר חוקה אחת לכם ולגר הגר (במדבר טו, טו) בתוככם וכן אמר החכם רבי לוי הלוי נ"ע ומי שהיה^{^[385]} לו עבד ערל יתחייב על אדוניו להמול עד שיוכל אדוניו לאכול הפסח שנאמר ומלתה אותו אז יאכל בו: וכן אמר המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו: ובן נכר יקרא למי שיש לו מילה אמנם אינו מאמין בתורה כגון המשומדים ואנשי אומות אחרות שהם מולים אמנם הם עובדי עבודה זרה ואסור להאכילם הפסח ותושב ושכיר אלו הם שיש להם מילה וקבלו עליהם רוב המצות כי על מנת זה היו תושבים ושכירים תוך בני ישראל כמו הגבעונים אסור להאכילם הפסח - כי אם היו ערלים כבר נאסר עליהם ממאמר וכל ערל לא יאכל בו - והחכם רבי סהל אמר שמדת האדם כשיהיה לו שכיר אי אפשר שיאכל שום דבר ולא יתן לשכירו כי זה מדת הכילות לכך הזהיר בתושב ושכיר ויפה פירש - והטמא בכלל אסור עליו לעשות הפסח מפני שהמקריב הפסח צריך ללכת במקדש והטמא אינו נכנס בו - והנה הטמאים במדבר קרבו אל משה ואמרו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן יי' במועדו (במדבר ט, ז) - ובאה התשובה שיעשוהו בחדש השני ככתוב איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם וכו' (במדבר ט, י) - ואף על פי שהכתוב הזכיר טמא מת ופרט מכלל הטמאות אין חשש מפני שהדין הוא בכלל כזה לכל טמאי שבעה כגון זבים ומצורעים ובועלי נדות - אמנם הנטמאין טומאת יום כגון הנוגע בשרץ ובנבלה וזולתם אינם נכללים תחת זה מפני שביום ההוא בערב טובלין ויוצאין לידי טהרה: וכן הטמאים טומאת שבעה שחל שביעי שלהם ביום י"ד נטהרים בערב: וא"ר אהרן בע"ח נ"ע ואם הם מחוסרי כפרה כשרים אל הפסח אחרי שלוקחים את ערבתם להקריב כפרתם ועושים פסח: ואם לא נטהרו ביום ההוא לא ידחו בחדש השני - וכן המטמא עצמו בכוונה כדי להדחות בחדש השני - והסמך שנסמכו החכמים להכליל שאר הטמאות בטומאת טמא נפש שהזכיר הכתוב הוא מפני שאמר הכתוב והאיש אשר הוא טהור (במדבר ט, יג) והטהור הוא הפך הטמא והטמא כולל כלל הטמאים: ואי אפשר לומר שזה המאמר אי אפשר לכלול יותר מהמאמר הקודם ר"ל שאלת טמאי נפש כי יהיה זה כשאלת בנות צלפחד בענין ירושתן ובאה התשובה להן בביאור דין הירושה בכלל ככתוב איש כי ימות ובן אין לו והעברתם וכו' (במדבר כז, ח) וקצת מהחכמים לקחו סמך בזה ממה שאמר או בדרך רחוקה שהטמא יהיה בדרך רחוקה מן המקדש: וב"ה אמרו ששאלו טמאי נפש זולת שאר הטמאים ואף על פי שהיו טמאים אחרים מפני שהשביעי שלהם חל בי"ד וכפי דתם שהפסח ביום י"ד נשחט קודם שקיעת החמה ועל כן שאלו אלו ואמרו שאם הוא מן האפשר להשחט בעבורם לאכלו בלילה וזה חייבוהו ממאמר ולא יכלו לעשות הפסח (במדבר ט, ו) ממשמע ולא יכלו לעשות מלמד שלא היו נמנעים אלא מן העשיה לא מן האכילה כי האכילה היא בלילה וכבר הם יטהרו בלילה: וכן גם כן ממאמר לבלתי הקריב את קרבן יי' במועדו - והטעם שהמניעה היתה בעבור ההקרבה לא בעבור האכילה - ומי שהוא בדרך רחוקה לא יתחייב עליו עשיית הפסח ככתוב או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם: כגון שנמנע מפני שהיה חולה אנוש או חבוש או שוגג או לסבה מן הסבות שנמנע ונתעכב בדרך רחוקה ולא היה יכול לעלות יעשהו בחדש השני ככל חקותיו - ומי שהיה יכול להגיע במקום הקדש ונתעכב בכוונה ממנו לא ידחה לחדש השני - ומרבית החכמים ובעלי הקבלה פסקו ואמרו כי אף על פי שנתעצל בחדש הראשון ולא עלה או שעשהו בכונה וכן מי שנטמא בכונה או שנתעצל ולא נטהר יעשהו בחדש השני - מפני שהכתוב דבר דבור משולח למי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא פרט אחר כן למי שיעשה בכונה - ויראה שהמשפט הוא כללי וצריך על כל פנים לעשותו בחדש השני - אמנם אם נמנע ולא הקריב בשני אם מפני טומאה ואם ממניעת דרך לא ידחה לשלישי - מפני שהכתוב אמר שמור את חדש האביב ועשית פסח (דברים טז, א) וזמן האביב כולל השני חדשים הראשון והשני - ולכן חייבו שיזהר האדם ממניעה בחדש השני כי ישאר בלא פסה ויתחייב בעונש - אמנם מי שהזיד בראשון אמרו החכמים שלא ידחה לשני מפני שלא הקריב את קרבן יי' במועדו - והחכם רבי אהרון בעל עץ חיים נוחו עדן אמר והאמת כי הכרת הויה למי שהזיד ולא עשה פסח בין על ידי סבה בין בלי סבה בין בראשון בין בשני מפני שהשני תשלומין לראשון ומי שהזיד לראשון בטל מן השני ויפה אמר - אמנם בעלי הקבלה אמרו שמי שהזיד בראשון בין על ידי סבה בין בזולת סבה נדחה לפסח שני ואם לא עשה בשני יתחייב בכרת - אמנם אם היה^{^[386]} הראשון במזיד ואפילו שגה בשני יתחייב בכרת - ואם שגה בראשון והזיד בשני לא יתחייב בכרת - וכן גם כן הרבו דברים בענין טמאי מת כפי מה שהזכירו החכמים ואלה דברים שאין להם שיעור:

סוף דבר הראוי באכילת הפסח הוא האיש הבוגר הישראלי שומר התורה ואינו ערל וכל אנשי ביתו שהם קנין כספו ובניו והם נמולים - והעבד שקבל המצות ואינו ערל - והגר שמל כל אנשי ביתו ככתוב וכי יגור אתך גר המול לו כל זכר - ואז יקרב לעשותו (שמות יב, מח) - והטהור מכל טומאה ומי שאינו בדרך רחוקה:

#III:7 הפרק השביעי

במקום הקרבת הפסח ואכילתו - דע שהקרבת הפסח הוא במקום המובחר ככתוב לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך (דברים טז, ה) - ומקום שחיטתו בעזרה ושפיכת דמו אל יסוד המזבח - ואמוריו היו נקטרים במזבח - ובלשכות שהיו סביב המקדש היו צולים הבשר ואוכלים אותו שמה: ככתוב ובשלת ואכלת במקום אשר יבחר יי' אלהיך בו ופנית בבקר והלכת לאהליך (דברים טז, ז) - והנה המקום המובחר הוא על שני חלקים - האחד הוא על המקדש עצמו - והשני כלל המדינה - ואי אפשר שתהיה [אכילתו]^{^[387]} בתוך המדינה - מפני שכתוב ופנית בבקר והלכת לאהליך - ואי אפשר שילך ישראל בדרך ביום הראשון - ועוד שכבר חייב עליהם לשבת במקום המובחר שבעת ימים ובאותה הלילה היו עומדים במקדש בלשכות ומתעסקים בפסח והוא ליל שמחה - ועוד כתוב בו ביום השמיני שלח המלך את העם (מלכים א ח, סו) ואחר כן אומר וביום עשרים ושלשה [לחודש השביעי]^{^[388]} שלח את העם (דברי הימים ב ז, י): והשלוח הראשון הוא שלוח לאהליהם מפני שהיה יום מועד שהוא יום שנים ועשרים וביום כ"ג שהיה חול שלח אותם למקומותיהם - ומה שאמר בפסח יאשיהו בשביל הלוים והקדשים בשלו בסירות ובדודים ובצלחות ויריצו לכל [בני]^{^[389]} העם (דברי הימים ב לה, יג) יורה שהיו צולים ואוכלים אותו בלשכות המקדש הפך דעת בעלי הקבלה שאמרו שהיה כל אחד לוקח פסחו והולך לביתו וצולהו ואוכלו:

#III:8 הפרק השמיני

במשפט הפסח כשיקרה שיהיה יום י"ד או יום ט"ו שבת: חכמי ישראל נחלקו בזה - מהם אסרו להעשות בשבת - ומהם התירו בין שחיטתו בין צליתו ואשר אסרו העשותו הם בעלי המשנה הראשונים - ומהם אמרו שהיו דוחים אותו בימי החדש - והטעם שהיו מונים העשירי תשיעי ותשיעי שמיני עד שיהיה הפסח ביום י"ד שיהיה חול וזה מבואר הבטול - ומהם היו דוחים אותו לחדש השני והיו אומרים שכמו שידחה לחדש השני מפני טומאה ודרך רחוקה כן יותר ראוי שידחה בעבור השבת וגם זה בטל מפני שהיה ראוי להזכירו הכתוב כמו שהזכיר שאר המניעות - ומהם אמרו כי מפני חיוב המצוה ראוי לשחוט שה אחד כאשר יהיה יום י"ד יום ששי ויקטירו חלבו ויזרק דמו אצל המזבח וישרף במוצאי שבת: והחכם רבינו יהודה האבל נ"ע^{^[390]} אמר שמצאנו בכתוב שלשה פסוקים בענין הפסח כתוב אחד אומר בארבעה עשר יום [לחדש]^{^[391]} פסח ליי' (במדבר כח, טז) - וזה יהיה^{^[392]} כשחל להיות הפסח בערב שבת ישחטו הפסח ביום ששי ולא יחללו השבת וכתוב אחר אומר שם תזבח את הפסח בערב כבא השמש (דברים טז, ו) והוא כשחל להיות הפסח במוצאי שבת ישחט הפסח אחר עבור השבת - והכתוב השלישי בין הערבים (ויקרא כג, ה) הוא בכל ימי השבוע: ומהם אמרו שמצאנו טעם הבית שהוא לפעמים בעצם - ולפעמים כטעם קודם ולפעמים כטעם אחר - והנה כשיקרה בימי החול יהיה הטעם בעצם: ואם יקרה יום י"ד שיהיה יום ששי יהיה טעם הבית כמו קודם ואם יקרה יום י"ד שיהיה יום שבת יהיה הטעם כמו אחר - אמנם דברי הכתוב על הרוב כמו ששת ימים תעבוד (שמות כ, ט) ויקרה ויהיה מועד בין ימי החול - ואלה הדברים שאין להם שיעור - והזכירו החכמים בספריהם שבעלי הקבלה האחרונים אמרו אם חל יום י"ד בששי היו שוחטין וזורקין ומקטירין וצולין מבעוד יום ובערב אוכלין: אמנם אם חל יום י"ד בשבת מוליכין פסחיהן בשבת והמאכלת בין קרניו או בין סובך הצמר: ואומרים שמאמר ויעשו את הפסח במועדו (במדבר ט, ב) שבת היה: והשיבו החכמים ואמרו שיש כאן סתירה לדבריהם מפני שהם אמרו שיום חמישי יצאו ישראל ממצרים ואין הבדל בין תחלת שנה פשוטה לתחלת שנה אחרת פחות מארבעה ימים - ובין תחלת שנה מעוברת לתחלת שנה אחרת פחות מה' ימים כ"א שעות ויותר מעט: והנה אם היה ראש חדש ניסן בזמן צאתם ממצרים ביום חמישי שמתחייב שהיה ט"ו בו גם כן שבו ביום יצאו יום חמישי איך אפשר להיות זה יום שבת כי אם היתה שנה פשוטה יתחייב שיהיה ביום שני ואם מעוברת ביום שלישי או רביעי: וממה שצריך שתדעהו שהחכמים הראשונים היו אוסרים עשיית הפסח בשבת: אמנם המתירים להעשות בשבת בין שחיטתו בין צליתו הם האחרונים - ואמרו שמצות הפסח קודמת למצות השבת כמילה ולכן הפסח ידחה השבת: ומהם אמרו שעשית הפסח צריך זמן מעוין ככתוב ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה (שמות יג, י) והעד על זה פסח שני שהוא ביום ארבעה עשר גם כן - ומהם אמרו שמצות הפסח היא ממצות הצבור וכל מצות הצבור נעשות בשבת - וזה חלש כי פסח שני יורה שאינו ממצות הצבור והראשון נכון: סוף דבר מצות הפסח דוחה את השבת - וכן פסק גם החכם רבינו אהרן בעל המבחר וכן הוא האמת כי חפצי שמים מותרים בשבת:

#III:9 הפרק התשיעי

בהבדלים שיש בין פסח מצרים ופסח דורות ובמשותפים שיש בין שניהם: דע שהחכמים נחלקו בזה - מהם אמרו שבפסח מצרים לא היה מקרא קדש ואכילת שבעת ימי מצה מפני שבו ביום יצאו ונשאו משאות וכתוב ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב (שמות ג, כב) וכתוב וינצלו את מצרים (שמות יב, לו) וכתוב וחמשים עלו בני ישראל (שמות יג, יח) וכן וישא העם את בצקו (שמות יב, לד) ועל כל פנים נשאו אותם והלכו וזה אי אפשר ביום קדש כי הטלטול במועד ברשות הרבים באסור כמו שיתבאר - ואפילו לפי דעת בעלי הקבלה נשיאות המשא ברשות הרבים במועד הוא באסור זולת הטלטול במאכל לבד וכן ממה שאמר הכתוב וישא העם את בצקו טרם יחמץ (שמות יב, לד) ונאמר גם כן ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים [עוגות מצות]^{^[393]} כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה (שמות יב, לט) וזה יורה שאלו לא גורשו היו מניחים אותו להתחמץ כמנהגו והיו אוכלים אותו חמץ - ועוד שהעסה ההיא היה בה שאור כמנהג העולם להשים שאור בעסה כי עדיין לא צוו במצוה ההיא והכתוב אומר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם: ומהם אמרו כי עשו מקרא קדש ואכילת שבעת ימי מצה והביאו ראיה ממה שכתוב והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו וכולי ואחר כן שבעת ימים מצות תאכלו ומה שנשאו משאות הוא בצווי השם כמו וככה תאכלו אותו: ומה שאמר ויאפו את הבצק כי לא חמץ כי גורשו ממצרים הטעם שגורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה לאפות אותו מצה והעד שאחרי כן אפו אותו מצה ככתוב ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגות מצות כי לא חמץ ומה שאמר וישא העם את בצקו טרם יחמץ יורה שכן היו מצווים שישאוהו טרם שיחמץ לעשות מצות ככתוב כי אלו לא היו מצווים איך אפשר שיהיה בלב העם שיעשוהו כל העם מצות ושישאוהו שלא יהיה חמץ: לא לפי דעת הראשונים שאמרו שאם לא היו מגורשים היו אופים אותו חמץ: הנה לפי זה לא נשאו מן הבצק אלא מה שלא בא לידי חמוץ - ככתוב וישא העם את בצקו טרם יחמץ: והחכם רבינו אהרן בע"ח נ"ע נטה אל זאת הדעת ואמר ויותר הדעת נוטה שיתחייבו ביציאת מצרים מקרא קדש ואכילת שבעת ימי מצה כי כיון שקדם הצווי במאמר והיה היום הזה לכם לזכרון (שמות יב, יד) מעת שיבא הצווי נתחייבו לעשותם - והחכם רבי יוסף הקרקסאני נ"ע אמר כי יוצאי מצרים נתחייבו במקרא קדש ואכילת שבעת ימי מצה - והחכם רבינו אהרן בעל המבחר נ"ע אמר שלא נתחייבו בשביתת מלאכה כי אם באכילת שבעת ימי מצה והאמת אתו כי מבואר הוא מהכתוב שלא נתחייבו בשביתת מלאכה ממה שאמר וחמשים עלו וכן וישא העם את בצקו - אמנם אכילת שבעת ימי מצה מבואר הוא ממה שצוה להם תחלה ענין המצות ואחר כן יצאו ואפו את הבצק עגות מצות וכן וישא העם את בצקו טרם יחמץ - מלמד שכן צוו שישאוהו קודם שיבא לידי חמוץ וכן גם כן ממה שכתוב ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו (שמות יב, ח) ואחר כן שבעת ימים מצות תאכלו (שמות יב, טו) - ואף על פי שצוה הכתוב באכילת הפסח על מצות ומרורים (במדבר ט, יא) מניעת מצה ומרור לא ימנע הפסח - אמנם כמו שיאכל מצה ומרור זולת הפסח כן יאכל הפסח זולת מצה ומרור - והנה בפסח מצרים בלילה ההיא ר"ל בעת אכילתם הפסח עדיין לא היה להם מצה כי למחר אפו המצות ככתוב ויאפו את הבצק עגות מצות (שמות יב, לט) וזה היה בבקר אף על פי שיתכן לומר שאפו מצות ואכלו עם הפסח ולא הזכירו הכתוב - ובהכנת הפסח גם כן נחלקו מהם אמרו שיהיה הפסח מוכן בעשור לחדש: ומהם אמרו שזה אינו מחוייב בפסח דורות: מפני שבפסח מצרים היה תועבת מצרים כל רועה צאן (בראשית מו, לד) ולא היה נמצא בקלות ולכן חייב הכתוב להכינו בעשור לחדש: אמנם בפסח דורות היה נמצא בקלות ולכן לא יתחייב זה - ואמר החכם ר' אהרן בע"ח שצוה להם שיכינו אותו בעשור לחדש מפני שהיה חשך כדי שלא יראוהו המצריים ולכן צוה שישחט בערב בין הערבים:

סוף דבר פסח מצרים מתחלף מפסח דורות בט' דברים: האחד שהכנת פסח מצרים היה בעשור לחדש ופסח דורות היה מכינו אפילו ביום י"ד - השני שדם פסח מצרים היה נתן על המשקוף ועל שתי המזזות (שמות יב, כג) ודם פסח דורות היה נשפך אל המזבח - השלישי חלב פסח מצרים לא הודיע לנו הכתוב מה עשו אותו ואפשר שהיו אוכלים אותו כי עדיין לא הוזהרו באכילת החלב אמנם [חלב]^{^[394]} פסח דורות היה נתן במזבח - הרביעי פסח מצרים היה נאכל לטהורים ולטמאים ופסח דורות היה נאכל לטהורים לבד שנאמר כל טהור בביתך יאכל אותו (במדבר יח, יא) - החמישי פסח מצרים היה נאכל לאנשים ולנשים בחיוב ככתוב במכסת נפשות (שמות יב, ד) ופסח דורות היה נאכל לאנשים הבוגרים בחיוב ככתוב יראה כל זכורך - הששי פסח מצרים היה נאכל בחפזון ככתוב וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים (שמות יב, יא) ופסח דורות היה נאכל בהשקט - השביעי פסח מצרים לא היה עמו הלל ושיר ופסח דורות היה עם שיר ככתוב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג (ישעיהו ל, כט) - השמיני פסח מצרים לא היה עמו מקרא קדש ופסח דורות היה עמו מקרא קדש - התשיעי פסח מצרים היה נזבח ונאכל במקום חול ופסח דורות במקום מובחר ככתוב לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך (דברים טז, ה) כי אם במקום אשר יבחר יי' וכו'^{^[395]}: אמנם בשאר תנאי הפסח הם שוים ומשותפים: שיהיה מן הכבשים ומן העזים ולא מן הבקר כפי מה שפירשנו - שיהיה תמים בלי מום - שיהיה זכר ולא נקבה - שלא יאכל נא ומבושל אלא צלי - ככתוב ויבשלו הפסח [באש]^{^[396]} כמשפט והקדשים בשלו בסירות (דברי הימים ב לה, יג) - שיהיה נאכל על מצות ומרורים (במדבר ט, יא) - שלא יצא מן הבשר חוצה (שמות יב, מו) - שלא שברו^{^[397]} עצם (שמות יב, מו) - שלא יותירו ממנו עד בקר (שמות יב, י) - שיהיה נשחט בביעור חמץ - שלא יאכל לערל ואם הוא ישראל - שלא יאכל בו כל בן נכר ואפילו נמול כמו ישמעאל ככתוב זאת חקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו (שמות יב, מג) - שיהיה נשחט בין הערבים:

#III:10 הפרק העשירי

בהבדלים שיש בין פסח ראשון ופסח שני ובמשותפים שיש ביניהם: כבר ביארנו בפרק הראשון שאין בפסח שני לא אכילת שבעת ימי מצה ולא מקרא קדש מפני שלא נמנע מהפסח הראשון אלא מפני שהטמא אסור עליו לאכלו - אמנם מקרא קדש ואכילת שבעת ימי מצה אינם באסור אל הטמא ולכן לא נתחייב בהם בשני אחר שהוא מותר עליו לעשותם בראשון: ואמרו החכמים שאין בין פסח ראשון ופסח שני אלא מה שלא יוכל לעשותו כגון הפסח: והנה הפסח יהיה נשחט והחמץ יהיה נמצא הפך פסח הראשון ככתוב לא תשחט על חמץ דם זבחי (שמות לד, כה) אמנם אמרו שהלשכה אשר בה אוכל הפסח אפשר שעשו בה ביעור חמץ: אמנם אינו חייב במקרא קדש ואכילת שבעת ימי מצה כפי מה שביארנו ושאר תנאי פסח ראשון נמצאים בפסח שני בלי תוספת ומגרעת: וב"ה אמרו שפסח ראשון אסור בבל ימצא ובל יראה ואינו נשחט על חמץ ואין מוציאין ממנו חוץ לחבורה וטעון הלל באכילתו ומביאים עמו חגיגה ואפשר שיבא גם כן בטומאה אם ימצא ברוב הקהל טומאת מת - אבל פסח שני חמץ ומצה בבית אחד - ומה שביארו החכמים^{^[398]} הוא האמת:

האל יזכנו - [לבוא] בימינו^{^[399]} - צמח משיחנו - לעלות בארצנו:

לראות זבחינו - גם קרבנותינו - זבחי פסחינו - אל מזבחותינו:

נשלם סדר ענין הפסח: בעזרת שוכן מרום אשר על בתינו פסח:

#IV ונחל סדר חג המצות

שלש רגלים - המה לעולים - רצים ורגלים - אל בית בחירה:

לראות פנואל^{^[400]} - בנין אריאל - שכלול הדום אל - אל העזרה:

מצות תחלה - הוא במסלה - נורא עלילה - יהיה לעזרה:

לחקור סתריו - עם מאמריו - לפרש דבריו - עם המשורה:

אמת שכונת תורתנו התמימה - להשיב הנפש החכמה: אל מקומה העליון - הנשגב בחדרי חביון: לאור באור הנצחיים - לראות יה בארץ החיים: וזה בהוראתה דעה צודקת - בעבותות האמת מוצקת: ואזהרה בדעת מקולקלת - שהאמת שוללת: כמצות אנכי יי' אלהיך - ולא יהיה לך: ואם מודעת סדרים ישרים - מפנינים יקרים: כזהב מזוקקים^{^[401]} - כראי מוצקים: או מונעת דרך מקולקלת - עד היותה דרך מסוקלת: כמצות השב תשיבנו לו (שמות כג, ד) - די מחסורו אשר יחסר לו (דברים טו, ח): וכן לא תחמוד בית רעך (שמות כ, יד) - לא תלך רכיל בעמך (ויקרא יט, טז): ואלה השנים דרכים האחרונים - מסלול ודרך בראשונים: כי המעשיים - אטים ונהולים בשכליים: ושורש אלה הארבעה דרכים - הוא היראה למניע פלכים: כי יראת יי' עמוד תורתנו השלמה - וכן כתוב יראת יי' מוסר חכמה (משלי טו, לג): ולכן באו מצות רבות לזכר יראת אלהינו - וכן עשותו נסים ונפלאות בינינו: לשנות - התולדות: לחבר פרודות - ולהפריד נצמדות: וזה על ידי נביא אלהים - אשר ראה אור נגוהים: כמשה רבנו - נביאנו וחוזנו: אשר ביציאת מצרים שנה בריאות - ויעש נסים ונפלאות: וזה בשם יי' התארי - כרע וכץ כארי: אמנם האבות לא ידעוהו - ואם השם העצמי הבינוהו: ולכן לא הגיעו למעלת אדון הנביאים - לשנות הנבראים: ואם היתה מעלתם רמה - במחקר הנבואה והחכמה: ומפני זה שמה תורתנו אותות וזכר בזמנים - לזכור אשר נעשו בימים הקדמונים: כמועדים וימים טובים - והמה בכתובים: לזכור ולדעת יראת יי' הטהורה - להיות מצות יי' ברה: וכתוב יראת יי' טהורה עומדת לעד משפטי יי' אמת צדקו יחדו (תהילים יט, י): ושם חג המצות זכר ליציאת מצרים - למעלה למשכיל אורח חיים: וימים שבע - בעבור המרובע: כי שנוי הטבעים - כנגד הארבעה רבעים: כי גלגל הירח שפל מכלם - ויש לי פעלות נגלות בעולם: ויניע הדברים הנחים - וממגד גרש ירחים (דברים לג, יד): גם יש עוד כשבעיות סודות - מפנינים חמודות: כי הנמצאים התחתונים - קשורים בעליונים: במספר המושלים - לתת תשורה בשפלים: וימשול מושל אחד בכל יום - על פי אל איום: ועוד חוזרים חלילה - בגדול החל ובקטן כלה (בראשית מד, יב): ושנת השמטה בשנים - לעתים מזומנים: ושבעה אקלימים מיוסדים - על פי סגולת השרידים: אשר יי' קורא - לעשות פעולתם בעצם לא במקרה: ומשפטי החלאים החדים בארבעה - והאמצעיים בשבעה: כי בקירוב הארבעה - חצי השבעה: וכלל משפטי הדברים - סובבים על אלה העקרים: סוף דבר המצות שהן לזכר יראת שמו - הלא המה עמוד לעמו: וכן אמר בן עזרא - בספר יסוד מורא: [בית לתורתו אבנה]^{^[402]} ועמודו - יראת אלהינו שתי להעמידו: ולכן אמר הכתוב וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך - יי' אלהיך (דברים טו, טו) - ואמר והגדת לבנך (שמות יג, ח) - והדבור הראשון אנכי יי' אלהיך - אשר הוצאתיך (שמות כ, ב) (דברים ה, ו):

הפרק הראשון בענין מועד וחג:

הפרק השני בהבדל ימי המועדים המקודשים מימי חולי המועד ומשפטם בשביתת מלאכה:

הפרק השלישי בבאור מאמר אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם: (שמות יב, טז)

הפרק הרביעי בבאור חמץ ומחמצת ושאור:

הפרק החמישי בדברים שצריכין בעור ביום י"ד וכן כל שבעת ימי מצה אם נמצאו:

הפרק הששי במצות:

הפרק השביעי אם אכילת המצות חיוב בכל השבעה ימים אם לא:

#IV:1 הפרק הראשון

בענין מועד וחג: הכתוב אמר אלה מועדי יי' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם (ויקרא כג, ד): וכולל י"ח ימים שיקראו מועדי יי' והם שבעת ימי מצה - יום חג השבועות - ויום ראשון של חדש השביעי הנקרא יום תרועה - ויום כפור - ושבעת ימי סכה - ושמיני עצרת: אמנם בשבתות אמר הכתוב אלה מועדי יי' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי (ויקרא כג, ב): ואמר מועדי ולא מועדם הטעם בעבור ששבת השם באלה הימים מה שאין כן בראשונים: ואמר החכם רבי יפת נ"ע מפני שהשבתות יסובבו בשנה ואין להם יום ידוע מהחדש ולא זמן ידוע מהשנה מה שאין ככה במועדים מי כלם ביום ידוע מהחדש והשנה זולת חג השבועות לבד שהוא בזמן ידוע מהשנה זולת החדש: כי הנה הפסח וחג המצות הוא בחדש האביב ככתוב [למועד חדש] האביב^{^[403]} (שמות כג, טו) (שמות לד, יח) - ובחג שבועות אמר וחג הקציר בכורי מעשיך (שמות כג, טז): ובחג הסכות אשר וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה (שמות כג, טז): ואמר עוד בשבעת ימי מצה בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחדש בערב (שמות יב, יח) - וכן אמר ביום תרועה שיהיה באחד לחדש השביעי (במדבר כט, א): אמנם חג השבועות אינו ביום ידוע מהחדש כמו שיתבאר - ואמר החכם רבי אהרן ב"ה נ"ע וכל הימים נוצרו להעשות בהם נוצר אבל יום השטח נוצר לעצמו - ואמר עוד שהכתוב קרא השבתות והמועדים מועדי יי' שכל המחלל המועדים כאלו חלל השבת: ואף על פי שחולי המועדים אינם באזהרת מלאכה כשאר הימים שהם בקדושה במוחלט כיום השבת זולת מלאכת אוכל אמנם עם כל זה קראם הכתוב מועדי יי': לכן יטעו קצת מהמקהלות שאינם קוראים בתפלתם בחולי המועד אלה מועדי יי' - כי הנה כתוב עוד בסוף ביאור ימי המועדים אלה מועדי יי' אשר תקראו אותם מקראי קדש להקריב אשה ליי' עולה ומנחה זבח ונסכים דבר יום ביומו (ויקרא כג, לז) ואחר כן כתוב מלבד שבתות יי' ומלבד מתנותיכם וכו' (ויקרא כג, לח) - והנה בכל יום מימי החול מקריבים אשה ליי' ועולה ומנחה כימים האחרים - וכתוב בחג המצות כאלה תעשו ליום שבעת ימים (במדבר כח, כד) זולת ימי הסכות שהפרים היו נחסרים בכל יום זה לסוד ידוע כמו שיתבאר - והנה שבעת ימי מצה יקראו מועדי יי' בביאור ממה שכתוב ויאכלו את המועד שבעת [ה]ימים^{^[404]} (דברי הימים ב ל, כב) שהטעם בו זבחי המועד:

אמנם בטעם מועד נחלקו המפרשים יש מי שפירשו מענין וועד כטעם קריאי מועד (במדבר טז, ב) רוצה לומר קריאי הוועד וכן בהר מועד בירכתי צפון (ישעיהו יד, יג) שהטעם בו בהר הוועד שהיו מתקבצים ונועדים שם המלכים - ומטעם זה פירשו מאמר והיו לאותות ולמועדים (בראשית א, יד) רוצה לומר וועד המאורות בעת קבוצם וכבר בטלנו זאת הדעת: ומהם פירשו טעם מועד מענין זמן כטעם במועד שנת השמטה (דברים לא, י) - מהבקר ועד עת מועד (שמואל ב כד, טו) שהטעם בו זמן וכן פירשו אלה מועדי יי' אלה זמני יי' שהם מקראי קדש: וזה נכון למשמעות מלת מועד: ובענין החג אמר הכתוב בעבור היום הראשון וחגותם אותו חג ליי' (שמות יב, יד) - ואמר בעבור השבעה ימים חג המצות שבעת ימים (ויקרא כג, ו) - ואמר ביום השביעי חג ליי' שבעת ימים תאכל מצום וביום השביעי חג ליי' (שמות יג, ו): ובטעם חג נחלקו המפרשים מהם פירשו טעמו המוספים ר"ל המוספים שהיו זובחים במועד והביאו ראיה בזה ממה שכנה הכתוב הזבח חג שנאמר ולא ילין [חלב]^{^[405]} חגי עד בקר (שמות כג, יח) שהטעם בו חלב זבח^{^[406]}: ואמר ולא ילין לבקר זבח חג הפסח (שמות לד, כה) - וכן אמר אוכלים ושותים וחוגגים (שמואל א ל, טז) שהטעם בו זובחים: וזה המאמר מבואר הבטול מפני שלפי זה יתחייב שיקראו כל ימי המוספים חג כגון יום שבת וראש חדש ויום תרועה ויום כפור ושמיני עצרת - והכתוב לא הורה לנו שיקרא חג אלא השלש חגים שנאמר בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסכות (דברים טז, טז) - ואחר שהכתוב לא הורה לנו בזה יתחייב שתהיה באלה השלשה חגים סגולה מה שלא תמצא בשאר ימי המוספים: ומהם אמרו שטעם זה השם הוא חיוב השביתה - וגם זה בטל מפני שבשאר המועדים יש גם כן שביתה ולא יקראו בשם זה: ומהם אמרו שטעמו מענין סבוב והקפה כענין וחוג שמים יתהלך (איוב כב, יד): על חוג הארץ (ישעיהו מ, כב): ובמחוגה יתארהו (ישעיהו מד, יג): והטעם שבזה היום היו סובבים המקדש ואומרים שירות כמעשה נחמיה בעת חנוכת חומת ירושלם (נחמיה יב, כז) והביאו סמך למאמרם ממאמר דוד ע"ה ואסובבה את מזבחך יי' (תהילים כו, ו): וזה נכון מפני שזה יורה שנקרא על שם הפעולה והטעם שם תאר: ויעזור בזה מאמר אוכלים ושותים וחוגגים (שמואל א ל, טז) כי משמות העצם לא יבואו מהם פעלים: ומהם אמרו שהוא מענין הליכה - והטעם הליכתם מן מקומותיהם אל המקדש:

אמנם במקום הסבוב נחלקו החכמים גם כן מהם אמרו סביב ירושלם - ומהם אמרו סביב המקדש - ומהם אמרו סביב המזבח: והחכם רבי אהרן בע"ח נ"ע אמר והאמת מכלם סביב המזבח דוגמת ואסובבה את מזבחך יי' (תהילים כו, ו) - אמנם החכם רבי לוי ב"ר יפת נ"ע אמר והקרוב עמי על אשר יראה לי דבר מי אמר כי החפץ בה החגיגה מן מדינותיהם - ויש לעזור בזה מטעם הענין כמו שזכרנו ואומר שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות וירושלם גבוהה מכלם: והנה העולה ממקום שפל אל מקום גבוה הוא עולה תנועה לולביית שהיא בסבוב אצל הגובה - כי ההליכה ביושר מהשפל אל הגובה היא קשה מפני הגובה - אמנם התנועה הלולבית היא קרובה אל התנועה הישרה שתהיה במקום ישר כי הגובה בה בלתי נרגש מפני שהיא הליכה בצד בסבוב - וכל דרכי ההרים הגבוהים הם בצורה הזאת - ר"ל בתנועה סבובית לולביית ואם היא מאוחרת מעט - ולכן ישראל כשהיו הולכים ועולים במקדש היו עולים בסבוב - ר"ל בתנועה לולביית כדי שימעט להם צער גובה הדרך: ומפני זה קרא הכתוב אלה השלש מועדים חגים - והטעם מפני שהיו הולכים תנועת חגיגה וזהוא אמרו שלש רגלים תחוג לי בשנה (שמות כג, יד) שיהיו הרגלים על ידי תנועה סבובית לולביית: ואין טענה שזה השם נאמר בכתוב ביום הקדש עצמו ולפי מה שפירשנו יהיה זה השם ביום קדש בעבור פועל שנהיה קודם יום קדש: כי ההליכה אי אפשר להיות ביום קדש אמנם מפני שעל ידי סבוב ההליכה יבאו במקדש לקדש הימים יכונה התכלית בשם פועל שנהיה מה שקודם התכלית המביא אל התכלית - ואמר החכם ר' לוי כי בני אדם ישתמשו בלשונם לומר נלך ונחוג עלה וחוג אל הקדש: והטעם כי סבובם והליכתם במקדש אינו כי אם לקדש מועדי יי' ובזכירת ההליכה והסבוב במקדש מיד יובן ענין קדוש הימים שהוא התכלית מפני שמה שקודם התכלית אמנם הוא בעבור התכלית ומה שאמר אסרו חג (תהילים קיח, כז) הטעם בו צאן חג: והדעת האומרת גם כן שהיו סובבים סביב המקדש והמזבח אינה רחוקה מפני שזה היה בעבור השמחה ככתוב ושמחת בחגך (דברים טז, יד):

סוף דבר טעם חג הוא מענין סבוב בהליכה מענין וחוג שמים יתהלך (איוב כב, יד) - וכל שבעת ימי מצה יקראו חג - וחג השבועות וכן שבעת ימי סכות יקראו חג: והנה בטעם חג נכללים הכל אמנם יש ליום הראשון והשביעי בחג המצות שביתת מלאכה מה שאין כן בשאר הימים וכן בחג הסכות - וכן אמר החכם רבי אהרן ב"ה^{^[407]} נ"ע ומלת חג שם משותף בחגים ובמועדים (יחזקאל מו, יא) הטעם ימים טובים אוכלים ושותים וחוגגים (שמואל א ל, טז) - המון חוגג (תהילים מב, ה) הטעם סבוב והליכה - ועל שם עולת החג נקרא המוקרב כן - אסרו חג (תהילים קיח, כז): חגים ינקופו (ישעיהו כט, א): או טעמו צאן החג:

#IV:2 הפרק השני

בהבדל ימי המועדים המקודשים מימי חולי המועד ומשפטם בשביתת מלאכה: דע שהי"ח ימים אשר קראם הכתוב מועדי יי' הם על שלשה חלקים: מהם שיש בהם אסור מלאכה במוחלט כמו השבת וזה כמו יום כפור - ויש מהם שיש בהם אסור מלאכה כמו השבת בלי תוספת וגרוע זולתי התר מלאכת אוכל ואלה הם היום הראשון והשביעי משבעת ימי מצה ויום חג השבעות ויום תרועה ויום ראשון משבע^{^[408]} ימי סכות ושמיני עצרת: ומהם שאין בהם אסור מלאכה אלא הורו החכמים שלא יעשו בהם מלאכות חרופות - ואפילו הבלתי חרופות שלא יעשו אותם כמו שיעשו אותם^{^[409]} בחול: אמנם ראוי שיהיה בהם הבדל משאר הימים מפני שיש בהם הקרבת קרבן וקראם הכתוב מקראי קדש ככתוב אלה מועדי יי' אשר תקראו אותם מקראי קדש להקריב אשה ליי' (ויקרא כג, לז): ומפני זה אין ראוי שיהיה העסק בדבר אחר זולת הקרבן אלא אם יהיה בהצנע לא להיות העסק בהם כימי החול: ואשר יראה לי בזה יש לעזור ממה שכתוב ושמחת בחגך (דברים טז, יד) - והנה השמחה לא תהיה כשיהיה האדם יגע במלאכתו כימי החול - אמנם אם יהיה עסקו בהן זמן מעט הוא שמח ועלז בחגו - ולכן הוא מותר בימי חולי המועד להשתמש האדם במלאכות שאינם חרופות - כגון יושב בחנות ומוכר - או מונה מעות ומלוה - או סוחר - או סרסור וכן שומר ונוצר וזולתם שאינם מלאכות חרופות והטעם שקרא^{^[410]} בעליהן בעל מלאכה מעט זמן: אמנם המלאכות החרופות כגון בנאי וצורף וצבע וזולתם שהן נודעות במלאכות ויקרא בעליהן בעל מלאכה אסור להשתמש בהן בעליהן במוחלט: ואמר החכם רבי לוי בן הרב רבינו יפת נוחו עדן וכל אשר יהיה מן המלאכות החרופות מן האריגה והצביעה והצריפות והחרישה וכיוצא בהן לא יעבוד בחמשה ימים מפני כי נקראו מקרא קדש וזה דבר טוב ואינו חוב - וראוי שתדע שביום הראשון והשביעי משבעת ימי מצה אמר הכתוב שלא יעשה בהם מלאכה זולת מלאכת אוכל ככתוב וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה^{^[411]} (שמות יב, טז): ובאלו הימים גם כן אמר הכתוב כל מלאכת עבודה לא תעשו - ובמשנה תורה אמר וביום השביעי עצרת ליי' אלהיך לא תעשה מלאכה^{^[412]} (דברים טז, ח) - אמנם בשאר ימי המועדים אמר הכתוב כל מלאכת עבודה לא תעשו זולת יום הכפורים שאמר וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה (ויקרא כג, כח) ואמר עוד כל מלאכה לא תעשו (ויקרא כג, לא): החכמים נבוכו באלה הפסוקים מצד חלופם קצתם אל קצת ופירשם כל אחד כפי דעתו עד שמקצת החכמים שמו חלוף במועדים בשביתה והרבו אמרים ואין לנו צורך בהבאתם - אמנם החכם רבינו ישועה סדר מאמרי הכתוב כראוי לפי הפשט הנכון - ונזכיר דעתו ואם אינו כלשונו - ואמר שאין הבדל בין אמרנו כל מלאכה ובין אמרנו כל מלאכת עבודה - ובכלם צריך קשירת תנאי - ואין הרצון באמור הכתוב כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש (שמות יב, טז) שבתחלה אסר ואחר כן התיר אך הרצון באמרו כל מלאכה לא יעשה בהם חוץ ממלאכת אוכל - וכדי להרמיז בזה שלא יכנס תחתיו מלאכת אוכל באמרו כל פרט ואמר אחר כן אך אשר יאכל לכל נפש והוא הדין בעצמו במאמר כל מלאכת עבודה שהרצון בו חוץ ממלאכת אוכל - וקצר הכתוב בזה קשר התנאי ולא פרט מפני בטחו^{^[413]} במאמר הקודם שפרט בו - ואין להקשות ולאמר ואיך לא אמר הכתוב כל מלאכה לא יעשה בהם זולת אך אשר יאכל - אמנם החליף המאמר בעבודה מפני שרצה הכתוב להשים הפרש בין המועד שיש בו מעשה אוכל והשבת ויום כפור שאין בהם מעשה אוכל - והנה יהיה מאמר כל מלאכת עבודה כמו כל מלאכה לא יעשה בהם: והכתוב חסר התנאי שהוא מלאכת אוכל - והראיה בזה במה שכתוב במשנה תורה וביום השביעי עצרת ליי' אלהיך לא תעשה כל מלאכה (דברים טז, ח) - ונאמר בו^{^[414]} בפרשת אמור כל מלאכת עבודה לא תעשו - ונשתמש הכתוב באחד מאלה הפסוקים המחולפים במקום האחר: ואם היה חלופם חלוף אמתי בענין לא היה משתמש באחד במקום האחר אמנם היה מזכיר שניהם בכל מקום: ואחרי שהכתוב השתמש בחג המצות במקומות מחולפים יראה שכונת הכתוב בכלם כונה אחת ואף על פי שבקצתם קצר תנאי מעשה אוכל - וזה בבטחו^{^[415]} במאמר הקודם הנאמר בפרשת בא אל פרעה:

סוף דבר הודיענו הכתוב מזה שהמועדים כלם הם בשוה בשביתת מלאכה כמו השבת חוץ ממלאכת אוכל מלבד יום הכפורים שהוא כמו השבת ויותר מפני שאין בו צורך הטלטול במאכל ובמשתה אשר יצטרך בם בשבת: וידענו זה ממה שהקדים בחג המצות בפרשת בא אל פרעה ואמר כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם (שמות יב, טז) - ואמר בפרשת אמור בחג המצות כל מלאכת עבודה לא תעשו (ויקרא כג, ח) וכן בשאר המועדים - ואחרי שהכתוב השתמש בפסוק כל מלאכת עבודה לא תעשו במקום כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש ידענו שרצון זה הפסוק כרצון זה אמנם קצר בשני בפני שבארו בראשון - ומזה גזרו החכמים שכל המועדים שהם היום הראשון והשביעי מחג המצות וחג השבועות ויום תרועה ויום ראשון מחג הסכות ושמיני עצרת הם בשוה במשפט השביתה ובכלם הותר מעשה אוכל - ואין להקשות מהנאמר ביום תרועה ושלחו מנות לאין נכון לו (נחמיה ח, י) שהטעם לפי דעתם לאין לו וזה מפני שאמר לאין נכון לו - ואם היה רשות לעשות מלאכת אוכל היו מכינים - מפני שרצון הכתוב בזה לפי מה שפירשו החכמים שזה נאמר על אותם שנסתפקו בקדוש החדש ורצו לעשותו מלא ולא הכינו מאכלות נאות לבשלם במועד - ואותם שרצו לעשותו חסר^{^[416]} הכינו מאכלות נאות ובשלום במועד ושלחו לאותם שלא הכינו - לא שיהיה טעם ההכנה על הבשול והאפיה אלא על הזמון כטעם תכין בקיץ לחמה (משלי ו, ח): וזהו טעם לאין נכון לו וזה הפירוש מסכים לאמת - כי קרה להם אז ספק בחדש ולא הכינו כמו שיקרה לנו היום פעמים רבות ביום תרועה שקצת מאנשי הזמן רוצים לעשות אלול מלא ואינם מכינים וקצת מהחרדים אל דבר השם רוצים לעשות שני ימים מספק מפני שעבודה תלויה בזה החדש ויש עליו כרת ועושים שני ימים כדי לראות הראות הירח עם השמש: כי אם יראה עם השמש היום ההוא מקודש - ואם יראה בעוד היום גדול היום הראשון מקודש: וההשתכלות בחדש בשני הימים היא הידיעה מהמתאחר אל הקודם וממין אחד: אמנם ראיית הישן לשפוט בחדש היא ידיעה מהקודם אל המתאחר זולת מינו - ואף על פי שהדרישה בדברים מהקודם אל המתאחר היא ידיעה אמתית יותר מהידיעה מהמתאחר אל הקודם: אמנם הידיעה מהמתאחר בחדש שהיא הראייה למחר היא ממין אחד - והטעם שהכל אחר החדוש - אמנם הידיעה מהישן לשפוט על החדש הוא^{^[417]} זולת מין אחר - ולכן ראוי לעולם בחדשים המסופקים לקחת ראיה מהמתאחר יותר מהקודם - והטעם מראיית החדש ולא מראיית הישן: מצורף לזה עוד בקוסדינא וכן במקומות אחרים ימצא במזרח המקום ההוא שבו בקשת הישן ים או נהר - ובמקום בקשת החדש בצד מערב דרכים ומדברות ואויר הצד ההוא הוא עכור לעולם וברוב בקיץ: והנה הישן במקום ההוא יראה גדול בעיני הרואים מפני האדים הלחים העולים מהמים - והחדש יראה קטן מפני האבק והעכירות - וכן אפשר שיקרה בקצת המקומות ההפך שיהיה ים או נהר ממערב המקום ההוא ויראה החדש גדול בעיני הרואים והישן קטן - ומפני זה ראוי לעולם לקחת ראיה בחדשים המסופקים מהחדש שהוא אחר זמן הראיה יותר מהישן - וממה שצריך שתדעהו שקצת מן החכמים נבוכו בענין השביתה במועדים ממה שקרא הכתוב יום תרועה וחג הסכות ושמיני עצרת שבתון: אמנם הראשון והשביעי מחג המצות וחג שבועות לא קראם הכתוב שבתון - ואמר שהתר מעשה אוכל נזכר באלה הימים שלא קראם הכתוב שבתון - אמנם בימים שקראם הכתוב שבתון אין בהם זכר התר מעשה אוכל כי שם הכתוב בהם קדושה יתירה במלת שבתון: וקצת מהם אמרו שהתיר בהם הטלטול ממה שאמר ושלחו מנות (נחמיה ח, י): והחכם רבינו לוי בן ה"ר יפת השיב ואמר ואלו היה שבתון כמו שבת היה משפטו לאמר בו לא תעשה [כל מלאכה]^{^[418]} משולח: הלא תראה כי לא הוציא מן כל מלאכה אלא מעשה אוכל באמרו הוא^{^[419]} לבדו יעשה לכם - וכי היה בזה המענה כבר יאסור אותו על זה המאמר היה משפטו [לומר]^{^[420]} כל מלאכה: ואמר עוד ואם שמנו לאמר שבתון עדפנות על כל מלאכת עבודה יתחייב עלינו לשום לאמר בשני הימים כל מלאכה - אך עדפנות על שאר המועדים האמור בהם כל מלאכת עבודה: ויהיה הוא יותר עדיף מן זה המועד [ויהיה אמרו בשני הימים כל מלאכת עבודה דבר על^{^[421]} מקצת המעשים והנשאר אסורים מן אמרו כל מלאכה]^{^[422]} ויוסיף המועד השני רוצה לומר שביעי עצרת אשר נאמר בו במשנה תורה לא תעשה כל^{^[423]} מלאכה על המועד הראשון: ויוליך אל זה^{^[424]} דבר לא יתפש ולא יודע מגמת המצוה בזה העיקר:

והחכם רבינו אהרן בעל עץ חיים אמר ומאי זה כח מדין תורה שם^{^[425]} שבתון מורה לאסור מלאכת מעשה אוכל: והלא שם שבתון הוא שם של תורה ובאורו צריך שיהיה עמו כאשר נאמר בשנת השמטה שנת שבתון יהיה לארץ^{^[426]} (ויקרא כה, ה) והביא באורו עמו - ועוד שההוצאה מרשות אל רשות מנין תהיה בהתר והיא נכללת במאמר כל מלאכה: ואם יאמר כי היא אינה נכללת במאמר כל מלאכה [אלא]^{^[427]} אסורה בשבת ממאמר שבו איש תחתיו (שמות טז, כט) ואם כן לא תהיה אסורה ביום כפור וכן לא יאות אם כן אסורה הוא תחת כל מלאכה - ומאמר ושלחו מנות לאין נכון לו (נחמיה ח, י) הם בני חצר אחת שמטלטלים מבית אל בית לא שיטלטלו במקום מחולל - ואמר החכם הנזכר ואני תמה בזה שלקחו ראיה מדברי הנביאים שסובלים פרושים להורות על דברי תורה - אמר אליהו מי יתן והיה זה החכם מסכים בזאת ההקדמה בכל מאמריו - אמנם לפעמים נעזר מדברי הנביאים במקום שיש סיוע לדבריו - ולפעמים בורח מזה ותמה כשיביא בעל מחלוקתו ראיה מדברי הנביאים - והאמת הוא כפי מה שאמר שאין ראוי לקחת ראיה מדברי הנבואה אל דברי התורה כי דברי הנבואה נאמרו על פי הזמן ולפי הדור וסובלים פרושים - וכן היא כונת החכם רבינו לוי כפי מה^{^[428]} שזכרנו במאמר לא תבערו:

#IV:3 הפרק השלישי

בבאור מאמר אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם (שמות יב, טז): דע שהחכמים נחלקו בבאור זה מהם אמרו שזה נאמר במועד כמו שנאמר בשבת אכלוהו היום (שמות טז, כה) כן התיר האכילה במועד במאמר אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו וכו' - וקצתם רצו בזה ערוב מאכלות כגון שמן וחומץ וערוב תבלין וכיוצא בהם - לא שכונת הכתוב להתיר הבשול במועד - וזה מבואר הבטול ממה שאמר אחריו הוא לבדו יעשה לכם - ועוד שמאמר אכלוהו היום אינו התר האכילה כפי מה שסברו כי אם כדי לחבר תשובה במה ששאלו לענין המן לאמר להם היום לא תמצאוהו בשדה (שמות טז, כה): ומהם אמרו שזה נאמר בעבור הפסח שהוא נאכל בליל ט"ו והוא יום קדש - מפני שהוא מצוה חמורה - וגם זה מבואר הבטול מפני שהפסח הוא נאכל בליל ט"ו שהוא יום ראשון של חג המצות - וזה המאמר נאמר בעבור השני ימים הראשון והשביעי - ועוד שאכילת הפסח הוא בליל ט"ו ולא ביום ט"ו וזה יורה על כללות היום והלילה: ועוד שהתר אכילת הפסח נאמר קודם זה באמור הכתוב ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש (שמות יב, ח) ושחיטתו היתה בין הערבים - ועוד שזה המאמר נאמר בעבור פסח דורות ככתוב והיה היום הזה לכם לזכרון (שמות יב, יד) - ופסח דורות נאכל לזכרים הבוגרים לבד ובזה כתוב לכל נפש: אמנם באור מאמר זה הוא כפי מה שפירשו החכמים ואמרו שמאמר אך אשר יאכל לכל נפש הנאמר במועד הוא לטעם הבשול והאפיה מפני שמחת היום והוא כמאמר את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו (שמות טז, כג) שהיא ההכנה מיום ששי מפני שמחת השבת - ואחרי שמלאכת הבשול והאפיה וזולתם שהן מלאכות בעבור צורך המאכל הותרו במועד צריך לחקור בזה ולדעת אם כולן מותרות או קצתן: מפני שיש מלאמות רבות נצרכות בתקון המאכל מהן קרובות ומהן רחוקות מהן ראשיות ומהן משרתות כגון האפיה בלחם צריך לקצור ולדוש ולטחון ולרקד וללוש: וכן בבשול הבשר צריך לצוד הבעל חי ולשחוט ולפשוט ולנתח ולנקר ולהוציא האש ולבקוע עצים - והנה לפי זה המלאכות שבצורך המאכלות שני מינים מהן קרובות ומהן רחוקות - והקרובות הן המלאכות שאחריהן האכילה כגון הלישה עם האפיה והבשול בבשר ובכל דבר מוכן: והרחוקות הן כרקוד הקמח ללוש וכל שכן הטחינה והקצירה - והשחיטה וההפשטה בבעל חי וכל שכן לצוד אותו: אמרו שהמלאכות שאחריהן האכילה הן מותרות להעשות במועד - ואלו הן המלאכות הראשיות כגון הלישה עם האפיה והבשול: אמנם המלאכות הקודמות מהן שמשרתות לאלה כגון רקוד הקמח והשחיטה וזולתן הקודמות לאלה גם כן המשרתות אותן הם באסור להעשות במועד - מפני שכל מאמר שבא להוציא פרט מן הכלל צריך שיהיה בו אחת ממלות התנאי כמו אם אך בלתי בלעדי זולתי רק - אף על פי שבקצת^{^[429]} מאמרים אינו כתוב בהם מלת תנאי כמו וביום השבת שני כבשים (במדבר כח, ט) שיצא פרט מן כלל אסור מאמר כל מלאכה לא תעשו - יש לומר שמאמר וביום השבת שני כבשים אינו נכלל תחת כל מלאכה לא תעשו מפני אמרו ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וזה אינו מלאכת האדם כי אם חפצי שמים וכל חפצי שמים מותרים בשבת - והשני שיהיה אחריו אחת ממלות התנאי שלא יהיה שם אחור - והשלישי שיהיה מעט מהרבה כמו כי אם לשארו הקרוב אליו (ויקרא כא, ב) שפרט אותם מכלל ישראל - והרביעי שיהיה הפרט ההוא ממינו - ומפני שפסוק כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי לכל בן נכר אשר בתוך עמי ישראל (יחזקאל מד, ט) כי אם הלוים עומד כנגד הקדמתם מפני שהלוים אינם ממין ערל לב וערל בשר (יחזקאל מד, ט) ואינם נכללים: פרשו הפסוק הנזכר ולא כל איש אחר כי אם הלוים כדי להכליל במאמר ולא כל איש אחר את כלל ישראל עד שיהיו הלוים ממינם כדי לאמת הקדמתם שהפרט צריך להיות ממין הכלל - והנה מאמר אך אשר יאכל לכל נפש אם נפרשהו שיהיה כולל כל המלאכות שנצרכות לצורך המאכל - הנה יהיה כולל יותר מחצי הארבעים אבות מלאכות חסר אחת מפני שהאפייה צריך שיקדמו לה הזריעה והקצירה והחרישה העומר הדישה הזרייה הברירה הטחינה ההרקדה הלישה הקריעה ההתרה הבנין האפיה הבעור הכבוי - והבשול גם כן צריך שיקדמו לו גם כן הצידה השחיטה ההפשטה ההוצאה מרשות אל רשות: ויצטרכו לאלה גם כן מלאכות אחרות כגון לתקן כלים לבשל הבשול ולארוג בגדים להציע הלחם - וכמעט ישתלשל הענין להצטרך בכל הל"ט מלאכות - והנה לפי זה לא יהיה מאמר אך אשר יאכל פרט כי הפרט צריך שיהיה מעט מהרבה - ולפי זה צריך שיפורש מאמר אך אשר יאכל לכל נפש המלאכה שאחריה האכילה שהן המלאכות הראשיות הקרובות אל האכילה כדי שיהיה הפרט עומד על מתכונתו לפרט המעט מהרב - ואחר שהיה הענין כן הנה מאמר הוא לבדו יעשה לכם הוא מותר: והחכם רבינו לוי נתן בזה שני טעמים ונזכיר דבריו ואם אינם כלשונו אמר כי הפרט מן הקב"ה בחלוף הפרט מזולתו - מפני כי לא יעבור עליו להנחם ואם יפרט אותו באותו העת או אחריו על דרך מי יראה כי יבא בכתוב לאחר הבאור כמו וביום השבת שני כבשים לא יכון עליו נתיצה וסתירה ונחום - ועל דרך מי שלא יראה בעכוב הבאור אמנם יאמר שלא ילך המצווה מן המעמד ההוא אלא שידע כל החפצים ויפרט^{^[430]} בעת ההיא נאמר כי מאמר הוא לבדו יעשה לכם הוא הדבור בכל אשר הורה עליו השכל ובאה בו הוראה גם כן כמו שבאה בתורה הוראה על הכפרנות והרציחה והחמס וכיוצא בהם: והטעם שמתנאי הפרט לבד משפיטת השכל ידענו כונת הכתוב היא לפרט המעט מהרב שהיא המלאכה שאחריה האכילה לבד - אמנם עם כל זה הרמיז לנו הכתוב בזה באמרו הוא לבדו יעשה לכם - עוד אמר שאלו לא היה זה המאמר היינו מקישים במלאכת אוכל ממלאכה אל מלאכה והיינו מתירים מלאכות רבות זולת המלאכה שאחריה האכילה - עד כאן דבריו: והחכם רבינו אהרן בעל עץ חיים הזכיר דברי החכם הנזכר אמנם החליף כונתו בטעם הראשון כפי מה שיובן אצל מעייני דבריו: סוף דבר העולה לנו מזה לפי דעת החכמים שמלת אך פרט מכל המלאכות מלאכת אוכל לבד - ומאמר הוא לבדו יעשה לכם פרט מכל המלאכות של אוכל המלאכות שאחריהן האכילה: ולכן הוא אסור לרקד הקמח - ולשחוק תבלין - ואסור לשחוט ולפשוט ולבקוע עצים - והוא מותר לבשל ולצלות וללוש ולאפות וכל מלאכה שאחריה האכילה: אמנם מה שיראה לפי השרשים שהקדמנו שהלישה במועד ראוי שתהיה באסור מפני שהיא מלאכה בפני עצמה זולת האפייה וכן הוא נמנית בל"ט אבות מלאכות - והחכמים שהתירוה במועד לפי הנראה שלא הפרישו בין הלישה והאפיה שיעשו אותן שתי מלאכות אמנם לפי האמת האפיה היא מלאכה בראשה והלישה עשייה משרתת לאפיה כמו שרחיצת הבשר ומלוחו הם מעשים משרתים למלאכת הבשול: והנה לפי דעת חכמינו לא יהיה מנין ארבעים אבות מלאכות פחות אחת כפי הסדר והמנין שסדרום ב"ה אמנם קצת מלאכות ששמום במנין מלאכות אינן מלאכות אמנם הם מעשים משרתים למלאכות וחבור שתיהן תהיה מלאכה אחת - וב"ה מנו אותן שתי מלאכות אף על פי שהחכם רבי יוסף הרואה נ"ע הסכים במנין המלאכות שמנו ב"ה - הנה לפי זה לא הותר במועד אלא המלאכה שאחריה האכילה ואשרי המחמיר - אמנם המאכל שיעשה במועד אם הוא מותר שיאכל בחול אם לא החכמים אמרו שהוא מותר להאכל בחול וזה כשלא יעשה בכונה - אמנם אם יהיה בכונה הוא באסור: מפני שהשבת עדוף^{^[431]} מן המועד ואם ערב האדם שמן וחומץ או מעשה אחר שהוא מותר להעשות בשבת בעבור השבת ונשאר בחול הוא מותר להאכל:

אמנם שיכין^{^[432]} האדם במועד בעבור השבת מהם אסרו ואמרו שהכתוב אמר אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם (שמות יב, טז): וכן אמר החכם רבינו אהרן בע"ח ואסור לתקן במועד מה שיאכל בחול ואפילו בשבת ואמר בשל להנאת המועד עצמו והותיר מותר לאכלו בחול עשה לכתחלה אסור להאכל: ומהם התירו להכין במועד מה שיאכל בשבת מפני שהשבת עדוף מן המועד ואחר שאכילתו מותר במועד כל שכן בשבת: ואמר החכם רבי לוי נ"ע אבל יעבור לתקן לו מאכל שיותר ממנו לאכל אותו ליום שבת ולא יכשר לגמות כמוהו כאשר יהיה אחר המועד יום חול - והראייה שהביא החכם רבי אהרן בע"ח ממאמר כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש שמלת בהם מתפשטת למאמר אך אשר יאכל איננה ראיה כי לפי כל הפירושים מלת בהם מתפשטת עד מאמר אך אשר יאכל: ובאמור הכתוב אך אשר יאכל לכל נפש הורה לנו התר מלאכת אוכל שיעשה במועד לא זולתו: ולפי דעתו היה ראוי לומר אך אשר יאכל לכל נפש ביום ההוא הוא לבדו יעשה לכם - ומלת בהם אם תהיה נמשכת ומתפשטת עד מאמר אך אינה מודיעה לנו כונת המאמר לפי כונתו:

סוף דבר מכונת הכתוב אין לנו ראיה בזה: אמנם החכמים אמרו שאין ראוי להכין במועד בעבור החול מפני שהוא עדוף ממנו: אמנם בעבור השבת מותר מפני שהשבת עדוף מן המועד: ובזה גם כן עשו הצנע ותקון בעבור המועד להפריש בין הקדש ובין החול - ואמרו שיכין מאכל במועד בכונה שיאכל במועד ושיותר גם כן בעבור השבת לא שיעשה מאכל לחוד בעבור השבת: והנה במשל יבשל ארבעה תרגולים ויאכל השנים במועד והשנים יאכל אותם בשבת לא שיתקן שנים תרנגולים לחוד בעבור השבת אמנם המאכל שיתקן במועד יאכל ממנו חלק במועד והשאר יעמוד בעבור השבת: אמנם^{^[433]} הבערת האש היא מלאכה בראשה ואף על פי שלא נזכר התרה בבאור הנה מהבשול נודע לנו התרה מפני שאי אפשר בלתה ועם כל זה יש לנו התרה על דרך רמז מן הכתוב ממה שאמר כל מלאכה לא יעשה בהם (שמות יב, טז) - וזה המאמר כולל אשר נעשה אנחנו ואשר יעשה מאליו ואחר כן אמר אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם - וצריך שיהיה בזה גם כן רצוני לומר בבשול אשר נעשה אנחנו ואשר יעשה מאליו וזהו הבערת האש: וכשלא תהיה אש תוך הגבול נמצאת להבעיר ממנו אש לבשל המאכל וזה כמו שיקרה לנו לעולם בחג השבועות שהוא נופל לעולם אחר השבת ויש בו מלאכת אוכל איך יהיה המשפט אמרו קצת מן החכמים שהיתה האש לעולם נמצאת במקדש והיו לוקחים ממנה - נאמר להם כי זה היה בירושלם לבד אמנם בשאר המקומות מדן ועד באר שבע מה היו עושים: ולפי הנראה שהיו ממציאים אש וזה על ידי פעולה: והנה ראוי לנו לדעת אי זה מהפעולות הוא יותר נקל להמציאה עד שלא נעבור במאמר כל מלאכה לא יעשה בהם: מהם אמרו להוציאה עם הכאת הברזל באבן וכיוצא בו וזה באסור מפני שיביא חלול במועד: והחכם רבינו אהרן בעל עץ חיים אמר שנקח כלי אחד זך וקשה או זכוכית מלאה מים להניח כנגד השמש ונקח בגד פשתן ונדביקהו בזכוכית או בכלי ההוא בזמן שיתהפך הניצוץ ואז ישרף הבגד ההוא ותצא האש: אמר המחבר מן הראוי לתמוה בדברי זה החכם כי נפל במה שברח ממנו כי הוא אסר הוצאת האש בברזל מפני שיביא לידי חלול שבת^{^[434]} והשמת הכלי נגד השמש ושרפת הבגד הוא חלול כמוהו ושתי הפעולות האלה בחלול שוות אצל המשכילים אמנם הנשים ואנשים הסכלים אפשר שישימו חלוף ביניהם: ועוד שהוצאת האש כזה לא יהיה אלא בחצי היום בעת חוזק התהפכות^{^[435]} הניצוץ ועד העת ההיא יגיע זמן האכילה ולא יספיק להם הזמן לבשל: ואם יהיה יום מעונן לא יוכלו להוציא אש: והנה לפי זה זאת הדרך היא ללא תועלת על הרוב אמנם אולי שזה החכם עשה זה בכונה כדי שיתיאשו האנשים מהאש ולא יביאו אותה דרך רשות הרבים או על ידי ברזל באבן להעתיקם מהמנהג ההוא להנהיגם בזה הדרך שזכר וגם זה הוא בצער ובלא תועלת וישארו רקים ממלאכת אוכל בזמן שלא תהיה להם אש מצויה: וממה שצריך שתדעהו שכמו שהוצאת האש על ידי הכאת ברזל הוא באסור מפני שהיא מלאכה כמו כן בעצמו הוצאת האש על ידי זכוכית נגד השמש הוא באסור מפני שהיא מלאכה בראשה - וזאת הדרך שזכר החכם בהוצאת האש לא זכרה שום חכם מחכמינו - והנראה לי שהוא באסור להוציאה על ידי הזכוכית כי היא מלאכה בראשה אמנם אם יהיה לנו שכונה עם אחינו ב"ה נקח אש מהם בצורה שלא נעבירה דרך רשות הרבים ולא נחפש אם הביאוה דרך רשות הרבים אם לא וכן אם יביאה לנו שום אחד זולת צווינו אין חשש ואם לא יביאה בזאת הצורה נשאר בלי אש ויותר טוב היה להתיר לנו להביאה דרך רשות הרבים על ידי אמירה מפני שזה יקרא עושה מלאכה על דרך מעבר משנוציא אותה על ידי זכוכית שהיא מלאכה בראשה: הלא תראה שהחכם רבינו לוי לא נכנס במשעול הדרוש הזה להתיר הוצאת האש על ידי ברזל או זכוכית: אמנם ההועלה באור במועד נחלקו החכמים מהם אמרו שהוא בהתר במקום^{^[436]} הבשול לבד משום טהרה במאכל מפני השרצים ואינו מותר בזולתו - ומהם אמרו שהוא מותר להתועל באור בכל מקום מפני שאנו צריכים למציאות האש ביום טוב מפני צורך המאכל וקיום האש לא יהיה בהמשך אלא על ידי האור אמנם זולת הבית שמשתמשים בו לצורך המאכל כגון בית הכנסת אסור להועלה באור: ומהם התירו הנר בכלל ואמרו אחרי שאנחנו לא מצאנו אסורו בשבת אלא ממאמר לא תבערו (שמות לה, ג) וזה לא נזכר במועד לכן הוא מותר להועלה באור - ואל זאת הדעת נמשכו הקהלות אשר במצרים וארם נהרים והקהלות הקרובות אליהן ומדליקין הנרות בבית הכנסת - והאמת אתם מפני שהוא חלול השם שיתפללו בחשך - ואסור לכבות הנר או האש במועד אמנם להדליקם מותר וזה בעבור השארות האש - אמנם במקום אחר כגון בית הכנסת אסור להדליקם ביום המועד עצמו אמנם ראוי להדליקם מבעוד יום מפני שהמבעיר והמכבה אחד מל"ט מלאכות - אמנם בענין הטלטול מרשות אל רשות אסרו החכמים מדין תורה כפי מה שבארנו שהכתוב לא התיר לנו אלא המלאכה שאחריה האכילה - וכבר בארנו כונת הכתוב במאמר ושלחו מנות לאין נכון לו (נחמיה ח, י) - ובעלי הקבלה התירוהו במועד בין בעבור צורך מעשה אכל בין שלא לצורך מעשה אכל - והם בעצמם אמרו שההוצאה מרשות אל רשות היא מלאכה ועמדו כנגד מאמר הכתוב אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם - ועוד שהם אמרו שלא נאסר במועד מהמלאכות שיש להן צורך במעשה אוכל אלא המלאכות אשר אם תעשנה קודם יום המועד אין להם הפסד במועד - אמנם המלאכות אשר אם תעשנה קודם יום המועד יש להם הפסד במועד מותר לעשותם ביום המועד: ומזה הקישו ואמרו שהשחיטה מותרת במועד מפני שאם תעשה קודם המועד יפסד ויבאש ויסור טעם הגוף הנשחט: וכן התירו שחיקת התבלין אף על פי שאין להם הפסד אם יושחקו קודם יום המועד: והנה לפי דעתם היה ראוי שיקישו בזה אסיפת הדגים כי השחיטה בבהמות היא כמו האסיפה בדגים וכמו שהתירו השחיטה במועד היה ראוי להתיר גם כן האסיפה בדגים: ואין להקשות משלמי החג מפני שהיו נשחטים עם הפסח ככתוב וזבחת פסח ליי' אלהיך צאן ובקר (דברים טז, ב) צאן לפסחים ובקר לשלמים - והפסח היה נשחט ביום ארבעה עשר כפי מה שבארנו - וכן היו נשחטים שלמי החג בארבעה עשר והיו נאכלים לשני ימים ולילה אחת: גם אין להקשות משלמי חג השבועות שהיו נשחטים במועד מפני שהם שלמי מצוה - ואין ראוי להקיש שחיטת הרשות לשחיטת חובה: סוף דבר השחיטה במועד היא באסור מפני שהכתוב לא התיר במועד אלא המלאכה שאחריה האכילה וכן הטלטול מרשות אל רשות - אבל בני חצר אחת מותר לטלטל כפי מה שבארנו במצות השבת:

#IV:4 הפרק הרביעי

בבאור חמץ ומחמצת ושאור: דע שהכתוב נשתמש במצות חג המצות באלה השלש מלות וצריך לדעת אם הם משמות הנרדפים וכלם יורו לענין אחד - או משמות הנבדלים שכל אחד יורה לענינו: ונאמר שמצד שבכולם יש להם חמוץ נאמר להם שמות נרדפים - ומצד שנושא כל אחד מהם מתחלף מנושא האחר נאמר להם שהם נבדלים: הנה לפי זה מצד מה יאמר להם נרדפים ומצד מה נבדלים - ואומר ששם שאור יאמר על תערובת קמח שנחמץ ומצד החמוץ אינו ראוי לאכילה אלא מחמיצין בו העסה להיותו חמץ ומשאירין אותו מהעסה להחמיץ עסה אחרת: והעד בזה שלא מצאנו בכתוב שיזהיר באכילתו מפני שאינו מדרכו שימצא בו: אמנם הזהיר בהמצאו מפני שמדרכו הוא שימצא בבתים להחמיץ בו העסה: וחמץ יאמר על לחם חמץ והטעם על תערובת קמח שנתערב עם שאור ונשהה זמן מה ונתנפח ונחמץ: והעד שנתחבר עם לחם ולא זולתו ככתוב על חלות לחם חמץ (ויקרא ז, יג): וכתוב חמץ תאפנה בכורים ליי' (ויקרא כג, יז) - וחמץ יאמר גם כן בלשון בני אדם על תערובת קמח עם מים שנשהה זמן מה ולא נאפה: ומחמצת יאמר על תערובת שיש בו חמץ והוא נאכל כגון שכר המדי וכיוצא בו שהוא לחם חמץ וישימו אותו במים נגד השמש ויעמוד ימים רבים ואחר כן יכתשו אותו כתישה רבה ויתערב עם המים ויהיה משקה כמו יין: והנה החמץ הוא נגזר מן חמוץ וכן מחמצת ושניהם שמות התאר: ובשאור גם כן יש חמוץ - והנה מצד זה יאמר להם שהם שמות נרדפים - ומצד שנושאיהם מתחלפים מצד שזה נאכל וזה אינו נאכל וזה ישתה וזה לא ישתה נאמר להם שהם שמות נבדלים - ומצאנו שהכתוב הזהירנו בהם בפנים שונים מצאנו בשאור שלא ימצא ושלא יראה ככתוב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם (שמות יב, יט) - וכן אמר ולא יראה לך שאור בכל גבולך (שמות יג, ז): ובחמץ אמר שלא יראה ושלא יאכל כתוב^{^[437]} ולא יראה לך חמץ (שמות יג, ז): וכתוב לא תאכל עליו חמץ (דברים טז, ג): ומחמצת בלא תאכל ככתוב כל מחמצת לא תאכלו (שמות יב, כ): וצריך לדעת שאין זה החלוף מצד החומרא שזה חמור מזה ולכן הזהיר עליו יותר מחברו - אלא בא הכתוב ללמדך להקיש בזה בכל עניני המצות והאזהרות להקיש מזה לזה שאם הכתוב הזהיר בחמץ שלא יראה הוא הדין בשניהם שלא יאכל ושלא ימצא - וכן הכתוב הזהיר במחמצת שלא תאכל כמו שהזהיר בחמץ הוא הדין במחמצת שלא תראה ושלא תמצא: והחכמים נבוכו במה שנאמר תחלה בשאור שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם (שמות יב, יט) ואחר כן אמר במשנה תורה^{^[438]} ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך (שמות יג, ז) כי אם לא ימצא לא יראה - והרבו פרושים כל אחד לפי דעתו ואמרו כי הכתוב שם הפרש במצוה הזאת בין הגבול והבית כי בבית צריך שלא ימצא וכל שכן שיראה ובגבול הזהירנו לבד שלא יראה: וזה מבואר הבטול מפני שהכתוב לא שם הפרש בעניני המצות ובמצות השבת בין הבית והגבול - ומהם אמרו נאמר שאור לא ימצא בבית ונאמר שאור לא יראה בגבול מה שאמור לזה יהיה אמור לזה לא ימצא ולא יראה בבית ולא ימצא ולא יראה בגבול - וזה אינו הקש שלם מפני שלא ימצא כולל את לא יראה ולא ההפך: ומהם אמרו שהאזהרה בלא יראה בגבול הוא בעבור הגרים מפני מהגרים נתחייבו שלא יאכלו חמץ בפסח ואינם נאמנים שלא יהיה נמצא בבתיהם חמץ: ולכן אמר הכתוב ולא יראה לך שאור בכל גבולך וזה הפירוש נכון: וכן אמר החכם רבינו אהרן ב"ה בכל גבולך גם גרים יהיו מוזהרים לעשות ככה בשבעת הימים - אמנם בחמץ של גוי לא מצאנו בכתוב אזהרה מבוארת אם יראה - ואמרו ב"ה שהכתוב לא הורה לנו באסור הראייה אלא שלך ככתוב ולא יראה לך שאור בכל גבולך שלך אי אתה רואה אבל של אחרים ושל הקדש אתה רואה: והקישו מן לא יראה ללא ימצא מגזרה שוה שאור הנאמר בבית לשאור הנאמר בגבול - וזה הפך כונת הפשט מפני שמלת לך מחוברת עם מלת יראה לא עם מלת שאור: חכמינו אמרו שאנו מחויבים לבער חמץ הגוי כמו חמץ שלנו ממה שאמר הכתוב ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך - והחכם רבינו יוסף הרואה אמר שמה שאמר הכתוב לא ימצא לא יראה לא נעשה על הגלוי כי אין לו גלוי שנשוב אליו עד שתבא עליו מצות עשה ומצות לא תעשה כמו שאמר הכתוב לא תעשה כל מלאכה שהטעם בו נודע שהיא מצות לא תעשה הפך מאמר עשה מלאכה: ומפני שהטעם בו נודע לכן יספיק מאמר כל מלאכה לא יעשה בהם במקום לא תעשו כל מלאכה: אמנם מאמר לא ימצא ולא יראה לא נפרשם על גלוים מפני שנאמר ולא יראה מצאנו יראה כל זכורך שהטעם ההליכה והביאה אל המקדש - וכן מאמר לא ימצא שאין אנחנו יכולים על ההמצאה עד שיהיה ענינו לא תמציאנו אלא טְעמו יהיה כמו לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש (דברים יח, י) שהטעם בו להעדר המציאות - והנה לפי זה יהיו אלו המאמרים ממין המאמרים שהגלוי שלהם אזהרה והסתר שלהם צווי כמו לא תחיה [כל]^{^[439]} נשמה שהטעם בו הרוג - וכן יהיה מאמר לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש שהטעם בו שנמנע הגוים להמצא באלו הענינים בתוכנו וכן גם נמנע הגוים להביא חמץ בגבולנו - ולכן בחיוב עלינו להבעיר חמץ של גוי כמו החמץ שלנו: סוף דבר אין ראוי להראות בגבולנו חמץ בין שלנו בין של אחרים וחייב האדם לבערו כל שבעת ימי מצה ממה שאמר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וטעם בבתיכם הוא בין שיהיו קנין כספנו בין על דרך שכירות בין שינתנו לנו על דרך חסד והכלל כל מקום שהוא תחת רשותנו בעת ההיא - אמנם אם נשכיר או נפקיד בתינו לגוים אין אנחנו חייבים לבער בהם מפני שהם תחת רשותם - ואסור להפקיד חמצו אצל גוי כדי לחזור לקחת אותו אחר השבעה כמו שעושים קצת מב"ה ומערימים: וכל שכן לקבל חמצו של גוי על דרך פקדון - ואמרו החכמים שמדין תורה הוא לחפש האדם ביום י"ד לבער החמץ ולבדוק במבואות ובחורים להוציאו מכל גבולו בכל מה שיכול - ואמרו שהביעור האמתי הוא כשימצאנו לשרפו כי אז לא יראה ולא ימצא - וב"ה שאמרו שיבטלנו מלבו הכתוב עומד כנגדם לא יראה ולא ימצא - ומזה נלחצו ואמרו שני דברים הם שאינם ברשות האדם והכתוב ייחסם כאלו הם ברשותו ואלו הם בור ברשות הרבים - וחמץ משש שעות ולמעלה - ועם זה המאמר לא נוצלו ממאמר הכתוב מפני שמה שאינו תתת היכולת שלא יראה ושלא ימצא לא יחייב עליו הכתוב מפני שהמצות נתנו לפי היכולת - ומה שאמר הכתוב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם (שמות יב, טו) הטעם בו ביעור השאור לא לפי מה שפירשוהו ב"ה מטעם בטול הלב כי שתוף שביתה בכתוב מצאנוהו לענינים לא בבטול הלב: נמצאת לענין העתקת הדבר למקום כמו וישבת את הסוסים (מלכים ב כג, יא) - ובהעדר הענין לגמרי אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם - ועמידתו מדבר שלא יפעלהו וביום השביעי תשבות (שמות כג, יב) (שמות לד, כא) - ובשתיקת האיש מדבורו וישבתו שלשת האנשים (איוב לב, א) - והנה לפי דעת אלה האנשים אין צורך למאמר לא ימצא: ואין צורך לומר מבתיכם: ואם יפרש בית רשות מה טעם לא ימצא בבתיכם כי אחרי שהוא בטל אין רשותו עליו ואיך יפרשו בית רשות והם מקישים מהבית אל הגבול ומהגבול אל הבית: והנה לפי זה יהיה פירוש תשביתו על הפשט הנכון ביעור השאור והעדרו - ונבוכו המפרשים [בבי"ת]^{^[440]} ביום הראשון ואמרו שאם נבער החמץ והשאור ביום הראשון אם כן לא יהיה מאמר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם על האמת כי אם על המעבר מפני שימצא חלק מן היום הראשון שאינו מושבת וימצא בו השאור ועוד כתוב לא תשחט על חמץ דם זבחי (שמות לד, כה) ושחיטה ביום י"ד - ואמרו ב"ה שטעם ביום הראשון ביום הקודם ר"ל בארבעה עשר כי מה ראה הכתוב להסגיל היום הראשון מכלל שבעת ימי מצה בביעור החמץ - וחכמינו ע"ה אמרו שבי"ת ביום הראשון כטעם קודם היום הראשון שהוא יום י"ד תשביתו שאור מבתיכם: וכן אמר החכם רבי אהרן ב"ה נ"ע: אמנם החכם ר' אהרן בע"ח נ"ע אמר ואני אומר שהבי"ת כטעם קירוב כמו ויהי [בהיות]^{^[441]} יהושע ביריחו (יהושע ה, יג) שטעמו קרוב: וטעם אך ביום הראשון בעת קרובה ליום הראשון תשביתו שאור מבתיכם מפני שעתיד לומר אחר כן שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם (שמות יב, יט): וראוי לתמוה בדברי זה החכם כי הטעם אם יהיה קרוב עדין הספק עומד כי הקירוב אפשר להיות קודם היום הראשון או אחריו ושיהיה אחריו אי אפשר אמנם הקירוב הוא קודם ואם יהיה קודם שב לדעת החכם בעל המבחר ולא הרגיש - ועוד שפירוש מאמר ויהי בהיות יהושע ביריחו טעמו ביריחו ממש והטעם מגרשיה כי כשילך שום אחד במגרש עיר פלוני יאמר לו שהלך בו כי העיר עם מגרשיו יחשבו כאחד ויקראו הכל בשם אחד: והנה תחום שבת שהוא מותר ללכת עד אלפים אמה שהוא מגרש העיר: סוף דבר בי"ת ביום הראשון במקום קודם כמו לא תחסום שור בדישו (דברים כה, ד): וכן ולקחתם לכם ביום הראשון (ויקרא כג, מ) ואף על פי שקצת חכמינו מדמים אותו לבי"ת וישבות ביום השביעי וכן ויכל אלהים ביום השביעי (בראשית ב, ב) שהטעם בו שלא יבוא יום השביעי אלא והמלאכות מושבתות - ועוד שכלוי מעשה איננו מעשה: וכן הטעם במאמר אך ביום הראשון שלא יבא יום ראשון אלא והשאור מושבת והטעם שיהיה הביעור מיום י"ד.

#IV:5 הפרק החמישי

בדברים שצריכים ביעור ביום י"ד וכן כל שבעת ימי מצה אם נמצאו: אמר החכם רבי יוסף הקרקסאני שבעלי הקבלה אומרים שחמשה מיני דגן הם שיעשה מהם חמץ והם חטה וכסמת ושעורה ושבולת שועל ושיפון ואמר שאם יבחן להעשות מהם חמץ יעשה מהם מצה - אמנם שאר הזרעונים כגון קמח פולים ועדשים ואפונים ודוחן ואורז אינם מחמיצים אלא מסריחים: ואמר החכם רבי אהרן בעל עץ חיים שכל אלו הענינים יודעו אחרי הבחינה ויפה אמר מפני שקמח הדוחן אם ישאר עם מים ימים מחמיץ: והנה לפי האמת ששה מיני דגן הם שיעשה מהם חמץ ויעשה מהם מצה החמשה הנזכרים והדוחן עמהם: והנה כל אלה אם יעשה מהם חמץ צריך לבערו: וקמח שלהם גם כן צריך להעבירו בנפה דקה מפני שאפשר שנפלו עליהם מים ונחמצו - ומנהג טוב ראיתי לקצת מהרבנים שמבררים החטה שעושים ממנה המצות ומוציאים הגרעינים שנשרו במים: ומנהג טוב יש בידינו היום שמצניעים הכלים והבגדים וכל הדברים שבבית המקבלים רחיצה ומנקים החלאה והעכירות בעבור החמץ - אמנם מה שעושים תערובת מהחמץ כגון להדביק הספרים וכל ענייני הדבקים וכן מה שעושים להלבין הבגדים ואינו ראוי לאכילה ולא נשאר בו צורת החמץ מפני הזמן שעבר עליו מותר לעמוד מפני שהכתוב לא אסר החמץ והשאור אלא מה שהוא ראוי לאכילה ומה שדרכו שימצא בו - כי כונת הכתוב שלא יאכל ככתוב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל חמץ (שמות יב, טו) - אמנם הניששטא שמשימין אותו במאכלות מן החיוב הוא לבערו: והכלל כל תערובת חמץ - וכן השכר העשוי מן החמשה מיני דגן ומן הדוחן - וקצת מהטפשים המתחכמים בזמננו זה אינם אוכלים שום חמוץ ממה שכתוב כל מחמצת לא תאכלו (שמות יב, כ) כמו החלב החמוץ ושרית הפירות במים ואינם אוכלים לא פולים ולא אורז ולא שום דבר מהזרעונים וזה לסכלותם ולהעדר ידיעתם בדברי החכמים:

סוף דבר פסקו החכמים מדין תורה שאינו אסור בחג המצות אלא החמץ שיהיה מחמשה מיני דגן והדוחן לפי דעתי לפי מה שיוצא מכח דברי החכמים: וחייב האדם לבערם ביום י"ד עד שקיעת החמה שמאז מתחיל שחיטת הפסחים שהוא הזמן שיקרא בין הערבים כפי מה שביארנו כי צריך להיות זה הזמן נקי מהחמץ ככתוב לא תשחט על חמץ דם זבחי (שמות לד, כה): וכן חייב האדם לבער החמץ כל^{^[442]} השבעה ימים - אמנם אם נשכח החמץ בבתינו ואחר עבור השבעה ימים נמצא מותר לאכלו: ואמר החכם בע"ח נוחו עדן שאינו אסור להאכל מפני שלא נאסר בהנאה אלא בזמן השבעה מפני שהכתוב אמר תשביתו שאור מבתיכם ורצונו להעביר חמץ מרשותנו וכאלו אם נשכח אינו שלנו ואם נמצא אחר הפסח יהא דינו כדין הדברים

המורשים אכן אם נשאר לכתחלה אסור:

#IV:6 הפרק הששי

במצות: אמר הכתוב שבעת ימים מצות תאכלו (שמות יב, טו) (ויקרא כג, ו) והמצה היא עסה שלא באה לידי חמוץ ולא נתערב בה שאור ולכן אמר הכתוב ושמרתם את המצות (שמות יב, יז) והטעם לשמרם שלא יבואו לידי חמוץ אמנם נמהר באפיתם בכל מה שנוכל - ולכן ראוי ללוש עסה מעטה כדי שנוכל למהר באפיתה - ובה"א שילושו כשיעור מ"ג בצים [וחומש]^{^[443]} ויפה דקדקו - ובכלל כשיעור המשתדלים כדי למהר באפיה - והנה המצה תעשה מחמשה מיני דגן שהזכרנו - ומכל מה שיעשה ממנו חמץ יעשה ממנו מצה: ור' ענן נ"ע אמר כי צריך להעשות המצה מהשעורים לבד ממה שאמר הכתוב לחם עוני (דברים טז, ג) ר"ל מאכל הענים: ואמרו החכמים שאין טעם המאמר כן אמנם בטעם מאמר לחם עוני אמרו פירושים רבים - אמרו שהמצה נקראת לחם עוני בעבור שהיא מאכל העניים כי מצד עניים אינם יכולים לעשות לחם חמץ בפעם אחת אמנם בעת שיזדמן כשירעבו עושים בעת ההוא מצה במעט זמן ואוכלים: ומהם אומרים שהוא לחם עוני מצד שהוא מאכל האורחים שמתענים בדרך כדרך שנאמר ענה בדרך כוחי קצר ימי (תהילים קב, כד):^{^[444]} ומהם אומרים שהוא לחם עוני לפני החמץ שהוא חזק: ומהם אומרים שנקרא לחם עוני על שהוא מענה הגוף ומזיקו - ואמר החכם רבי אהרן בעל עץ חיים נוחו עדן שנקרא לחם עוני הפך החמץ שהוא מתוסף אבל המצה אינה מוסיפה בשיעורה ויפה פירש - ואמר עוד החכם רבי ענן שצריך שתאפה המצה בין הערבים ממאמר בערב תאכלו מצות (שמות יב, יח) - וזה מבואר הבטול מפני שזה המאמר נאמר בעבור האכילה לא בעבור האפיה אבל האפיה אם תהיה קודם ימים לבד שתהיה בטהרה מהחמץ מותר להעשות - עוד אמר שהמצה אשר תעשה ראשונה עם הפסח תעשה עוגה על האש לא בתנור כדי שתהיה כדרך צלי ואלה סברות זולת הכתוב - וכבר השיבו החכמים על דבריו וכבר ספר החכם רבינו ישועה שאפילו תלמידיו השיבו על דבריו: והמצות צריך שיולשו במים צוננין מתוקים: מפני שהמים החמים וכן המלוחים מחמיצין - אמנם במי פירות כגון מי ענבים מי רמונים וזולתם מותר שיולשו בהם לבד שלא יהיו מעורבים עם מים מפני שהמים עם מי הפירות מחמיצין - וזה ידוע כשנרצה לעשות שאור מערבים מי פירות עם מים ולושים בצק ומשימין אותו בתנור חלש ויעשה חמץ: ומותר גם כן לעשות מצה עם דבש - ואסור לבשל קמח או סולת או חטים או ריפות או לביבות: וכן כל מאכלות שיצטרכו עסה כגון שעושים מעסה בית קבול ומשימין בשר או שפנק או ירקות אחרות זה הנקרא מולייתא וזולתם ממיני המאכלות שישימו בתוכם עסה הכל באסור: אמנם מצה אפויה מותר לבשל - ומותר גם כן לעשות המצה קמח ואחר שיולש במים לעשות ריפות ולביבות וכל המאכלות שזכרנו מפני שהיא מצה אפויה ואפילו אם תעשה קמח ויולש במים ויתאחר זמן אינה מחמיץ מפני שכח הקמח כבר נאבד בתנור על ידי האש ואינו מחמיץ - ועל האמת אין ראוי להעשות לפני שאפשר שיטעו קצת אנשים מעמי הארץ ויחשבו שנעשו המאכלים ההם מקמח ויעשוהו גם הם:

#IV:7 הפרק השביעי

אם אכילת המצות חיוב בכל השבעה ימים אם לא: בעלי הקבלה אמרו שהוא רשות ולא חובה - מפני שכתוב אחד אומר שבעת ימים תאכל מצות (שמות יג, ו) (שמות לד, יח) וכתוב אחר אומר ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת ליי' אלהיך (דברים טז, ח) - ודרשו מזה ואמרו כי אחר שהכתוב חייבו בשבעה ואחר כן חייבו בששה לבד ויצא יום השביעי מכלל השבעה לא יצא ללמד על עצמו אלא ללמד על הכלל כלו: כי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא והטעם כמו שיום השביעי הוא רשות כן כלל השבעה רשות אמנם ליל ראשונה חובה שנאמר בערב תאכלו מצות (שמות יב, יח) - והשיבו החכמים ע"ה ואמרו שזה הפסוק דרשוהו לטעם אחר באמרם שפסוק ששת ימים תאכל מצות הורה שמחרת השבת הוא מחרת יום טוב מפני שזה מורה ששה מן החדש - ועוד שטעם הפסוק אינו כמו שחשבו מפני שפירוש הפסוק על הפשט הנכון הוא שיהיה מאמר וביום השביעי נקשר עם ששת ימים אחר שהוא בוי"ו החבור והטעם כמו שאכילת המצות חיוב בששת ימים וביום השביעי - ואמנם הפריד יום השביעי מכללם כדי להודיע לך שהיום השביעי הוא עצרת ליי' אלהיך לא תעשה כל מלאכה כמו שיחד היום הראשון בקדושתו באמרו וביום הראשון מקרא קדש כל מלאכת עבודה לא תעשו: ומה שנעזרו מזה הפסוק למחרת השבת תתבאר תשובתם במקומה אם יעזור האל: אמנם מה שנעזרו במאמר בערב תאכלו מצות לחייבו בליל ראשונה תשלום הפסוק עומד כנגדם שכתוב עד יום האחד ועשרים לחדש בערב (שמות יב, יח) וכונת הכתוב בזה לחייב אכילת המצות מהערב הראשון עד יום האחד ועשרים לחדש וזה כדי להכליל כלל שבעת ימי מצה במשפט אחד ולכן הזכיר הכתוב השתי קצוות: ואלו היה חסר מהכתוב מאמר עד יום האחד ועשרים היה נופל צד אפשרות במאמרם - וקצת מאנשי אומתנו^{^[445]} אמרו שהוא רשות - ואמר החכם ר' לוי נ"ע כי יראה זה החכם כי מלת צווי ומלת ההתר ומלת הנדבה וזולתם כלם אחד ולא יודע כי הוא חוב אלא כאשר יאמר לו חייבתי עליך או ישפוט כאשר ימרוד וזולתו - אמנם חכמינו ע"ה אמרו שהוא חוב אכילת המצות בשבעת ימים והביאו סמך ממאמר שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתיך (שמות כג, טו) ואמרו שמלת צווי לא תבא אלא על החוב לא אל המותר: ומה שטענו ממאמר וזבחת ואכלת כאשר צויתיך (דברים יב, כא) שהאכילה היא רשות ולא חובה אין טענה כי אין מלת צויתיך תשוב אל האכילה כי אם אל הזביחה והטעם שתהיה בעת התאוה ככתוב כי תאוה נפשך לאכל בשר (דברים יב, כ) ומהם שמו החיוב ממאמר למען תזכור את יום צאתך (דברים טז, ג) - ואמרו שכל מצוה שבאה בעלה היא חובה - ומהם שמו החיוב ממאמר חג המצות מצד שהסמיך החג אל המצות כמו שהסמיך החג אל הסכות - ככתוב חג הסכות ואמרו כמו שהוא מן החוב הישיבה בסכות בכלל השבעה כן הוא מן החוב אכילת המצה בשבעה: עוד אמרו שהכתוב אמר ושמרתם את המצות (שמות יב, יז) ואמר גם כן ושמרתם את השבת (שמות לא, יד) וכמו שזה על צד החוב כן זה על צד החוב: והחכם רבי יוסף הרואה נ"ע חייב אכילת המצות בשבעה ימים מדרך החקירה התוריית ואמר שכל לשון צווי שבא בכתוב מורה לחיוב ממשמע הלשון אמנם אם ימצא לפעמים צווי שאינו מורה לחיוב לא ימנע משני פנים אם שהיה הצווי ההוא ואחריו תבוא מצות לא תעשה והטעם מפני שהוא רוצה לאסור מתיר תחלה וההתר ההוא בלשון צווי כמו ויצו יי' אלהים את האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו (בראשית ב, טז) (ואילך) - וכמו ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וביום השביעי שבת ליי' אלהיך לא תעשה כל מלאכה (שמות כ, ט) (ואילך) (דברים ה, יג) (ואילך): והנה תעבוד הוא צווי בעבור שרצה לומר אחר כן לא תעשה כל מלאכה: ואם כן לא יבוא הצווי על ההתר אלא מפני שרוצה להזהיר אחר כן: והאופן השני שיבא הצווי בדבר שהיה תחלה מנוע מהשכל ועתה הותר כשחיטת הבהמות וקנין העבדים - והנה מאמר צויתיך שנאמר במצות אין בו שום אופן מאלה האופנים שזכרנום רצוני לומר שיהיה אחר מאמר שבעת [ימים]^{^[446]} מצות תאכל מאמר וביום השמיני לא תאכל מצות - ולא היה גם כן תחלה מנוע מן השכל אכילת המצות ועתה הותר - כמו שאכילת הדבש באלה הימים לא היה מנוע מן השכל: סוף דבר אכילת המצה בשבעת ימי מצה חוב כפי המנהג בחמץ שאם היה רגיל לאכל חמץ פעמים בכל יום כן יאכל מצות ואם יותר יותר ואם פחות פחות והכלל כפי מנהגו בחמץ לא שתהיה האכילה בכלל היום חיוב: והחכם ר' לוי אמר וכאשר יהיה מנהגם בחמץ כן יתנהג מנהגם במצות אלא אם יירא מן נזקו וצררותו ויאכל ממנו על פי אשר לא יזיק ויפה אמר: ומי ששכח ולא אכל בקצת ימים מצות או עשה זה בזדון יאכל בימים הנשארים כמו שמי שלא ישב בסכות ימים מעטים לסבה מן הסבות וישב אחרי כן ימים הנשארים: אמנם אכילת המצות עם מרורים ככתוב על מצות ומרורים יאכלוהו (במדבר ט, יא) אינו בחובה עלינו בזמן הגלות מפני שהפסח אינו חוב בגלות מפני שהוא קרבן והוא מוסגל במקום מובחר בזמן שבית המקדש קיים - אמנם אכילת המצות חיוב בשבעה בין במקום המובחר בין בזולתו בין בזמן המלכות בין בזמן הגלות שנאמר בכל מושבותיכם תאכלו מצות (שמות יב, כ) ונאכלים לטהור ולטמא לנמול ולערל הפך הפסח שנאכל לטהור ולנמול מיחד לבד: ואף על פי שאין לנו אכילת המרור לחוד חיוב מן התורה מפני שהיה נאכל עם הפסח אמנם החכמים חייבוהו לנו מסבל הירושה לזכר שמררו המצריים את אבותינו במצרים - ועוד שהמרור אין לו ענין שיהיה לו תלייה בארץ כענין הפסח ולכן חייבוהו:

אמנם הצום באלה הימים אמר החכם ר' לוי נ"ע כי הוא אינו עובר באשר כבר חייב אכילת המצות בהם ואכילתו חוב להיותו על המנהג אשר הוא ידוע והצום הוא כחוש האכילה ולא יעבור: אמנם הצום החסר עובר והוא כאשר יאכל בחצי הלילה או בראשו על מנהג העולם כי לפי זה יאכל מצות תוך כלל היום ר"ל הכ"ד שעות ויצא מדי חובתו כי אינו בחיוב עליו לאכל בכלל היום כפי מה שזכרנו: ובצום אסתר נבוכו החכמים מפני שאמר הכתוב וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום (אסתר ד, טז) הנראה שהוא נפל תוך שבעת ימי מצה מהם אמרו שדחו אותו אחר שבעת ימי מצה אחרי שהוא בחיוב אכילת המצות בשבעה ימים - ומהם אמרו שישראל אז היו בצרה גדולה מפני שהיה סכנת נפש וסכנת נפש דוחה את השבת והאמת אתם מפני שהצום שהוא בעבור מקרה מה ממקראות הזמן ראוי להעשות בעתו לסוד ידוע אצל המבינים כי הדבק בשם כשיבין נזק מערכתו ראוי להקדים רפואה למכתו וזה בעתה אמנם בזולת עתה לא תקומם החולי ההוא או המכה ההיא - ולכן ראוי כל צום שראוי להיות בעבור צרת ישראל וכן תענית חלום והענין מחייב להיותו במועד וכן בשבת לא נמנעהו אמנם נעשהו בימים ההם ודבר בעתו מה טוב (משלי טו, כג) - אמנם הארבע תעניות שתקנו ישראל על שבר ציון וירושלים אם יפלו בשבת שראוי לדחותם אחר השבת כי הם לזכר ענין שעבר ובכל זמן שיעשו מהחדש ההוא עובר כי אינם בעבור מקרה שקרה עתה שראוי להעשות בעתם - ועוד שהכתוב אמר צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי (זכריה ח, יט) ולא פרט הימים וכל זה ביארנוהו במצות השבת:

תם סדר חג המצות

רוח אלי הוא עשני - גם נשמת שדי חייני^{^[447]}: (איוב לג, ד)

לפרוש מצות חג המצות - עם כל חקיו הפקידני:

#V ועתה אחל סדר חג השבועות

אשאל עזר מהעוזר - הוא הגוזר על הרוחות:

חכמת טוחות שית בשיחות - דבר צחות חג שבועות:

הפרק הראשון בראיות שהביאו ב"ה לאמת שמחרת השבת הוא מחרת יום טוב הראשון משבעת ימי מצה והתשובות עליהן:

הפרק השני בראיות שהביאו לאמת ששבעה שבתות הטעם בו שבעה שבועות והתשובות עליהן:

הפרק השלישי בראיות שנעזרו בבטול הסותר להורות שאין כונת הכתוב הנה שבת בראשית והתשובות עליהן:

הפרק הרביעי במה שטענו מר משה היוני ומרי רבי מרדכי כומטינו לרבינו אהרן בעל המבחר נ"ע והתשובות עליהן:

הפרק החמישי בטענות שטענו חכמינו לקיים שרצון הכתוב בזה הוא שבת בראשית:

הפרק הששי בבאור שמחרת השבת הוא תוך ז' ימי מצה ובזה יתבאר רצון הכתוב לאיזה שבת רצה הכתוב משבתות השנה:

הפרק השביעי בענין הקציר והעומר ומאיזה מין הקרנתו ומנחת הבכורים:

הפרק השמיני אם יתחייב חג השבועות בגלות אם לא:

הפרק התשיעי בספירה:

הפרק העשירי בשתי הלחם וקרבנו:

במועד הזה נבוכו החכמים לדעת טעמו: מהם אמרו שהטעם לשמור חקות קציר לשאול באלה הימים החמשים רחמים מאת יי' שיוציאם בשלום מעלינו בתבואות: וכתוב שבועות חקות קציר ישמור לנו (ירמיהו ה, כד) ויום החמישים שהוא זמן קציר חטים יום מועד לטעם זה: והחכם ר' ישועה אמר שהוא יום מתן תורה ופירש בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני (שמות יט, א) שלא היה ראש חדש עד שיהיה יום מתן תורה בששה^{^[448]} לחדש אמנם פירש ביום הזה ביום שנסעו מרפידים באו מדבר סיני (שמות יט, ב) מפני שאם נפרש בחדש השלישי בראש חדש שלישי אם כן ראוי להיות לנו מיום שיצאו ישראל ממצרים שלשה ראשי חדשים ואין לנו כי אם שנים והנה לפי זה יהיה מחרת השבת תוך שבעת ימי מצה - ואמנם כוון הכתוב ז' שבועות כדי להיות הטהרה בז' - ובעבור שטהרת הטמא בז' ובקבלת התורה צריכה טהרה בתכלית הטוהר אמר הכתוב שבעה שבועות (דברים טז, ט) והטעם שבעה טהרות: ובעבור שהפרישה מן האשה אי אפשר לאומה אחת בכללה חמשים יום אמר בטומאת האשה שהיא טומאת יום שלשת ימים אל תגשו אל אשה (שמות יט, טו) ואחר כן אמר וכבסתם בגדיכם ביום (במדבר לא, כד) השלישי^{^[449]}: ומה שהשיב עליו החכם^{^[450]} רבינו אהרן בעל המבחר באמרו ואלו לא היה באחד לחדש הואיל והזכיר חדש היה מבאר בכמה לחדש: יש להשיב שאין צורך אחרי ששם חדש כולל השלשים יום - ועוד היה ראוי לומר באחד לחדש כמו בחדש השביעי באחד לחדש (ויקרא כג, כד): והחכם רבי אברהם ב"ע ז"ל אמר כי טעם ביום הזה כי רחוק המסע מרפידים להר סיני ממרחק כל מסע: והנה בכל מקום שכונת הכתוב לזכור ספור שנהיה באחד לחדש מזכירו אמנם ספור שיהיה באמצעות החדש לפעמים מזכירו ולפעמים מקצר כמו צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי (זכריה ח, יט) שלא הודיע לנו הכתוב בבירור בכמה לחדש נהיו אף על פי שיודעו מכונת הכתוב במקום אחר: וממה שמסייע לדבריו גם כן שקדמונינו תקנו תפלות יום מתן תורה לזה היום: וממה שיש לעזור בזה הוא שאיך אפשר להיות יום נכבד כזה ולא יזכיר הכתוב בעבורו יום אחד קדוש להיות לזכר היום ההוא בכל שנה כשאר המועדים - והנה לפי דעת זה החכם ולפי האמת זה היום הוא לזכר יום מתן תורה כמו חג המצות שהם לזכר יציאת מצרים: ובעבור שלחם הבכורים היה משיג בזה היום נתחברו שתי זכירות בזה היום זכירת כבישת הארץ וקבלת התורה - והטעם בחבורם לי נראה שכבישת הארץ ותת כחה הוא בקבלת התורה ככתוב אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם (ויקרא כו, ג) - ונתתי גשמיכם בעתם (ויקרא כו, ד) - ולכן נתחברו שניהם בזה היום כי הם מתחייבים זה מזה ונדבקים זה עם זה ואם אין קמח אין תורה ואין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ודע זה: ובעבור שזה המועד אינו ביום ידוע מהחדש כשאר המועדים אמנם הוא בספירת חמשים יום והתחלתם ממחרת השבת ככתוב וספרתם לכם ממחרת השבת (ויקרא כג, טו) - ראוי לנו לפרש תחלה מחרת השבת אם הוא כדברי בעלי המקרא שאמרו שהוא מחרת שבת בראשית - ואם כדברי בעלי הקבלה שאמרו שהוא מחרת יום טוב: ואומר שכבר בארו החכמים שדרכי הראיה בלמוד המופתי על זולת דרכי הראיה בדברי התורה: וזה מפני שדרכי החכמה העיונית בחלוף דרכי החכמה המדינית כי בדרכי החכמה התוריית צריך שתהיינה הקדמות מופתיות בחוש כראיית הר סיני ומופתי מצרים כפי מה שראו אבתינו או הקדמות מקובלות אשר שמעו איש מפי איש עד האנשים אשר הענינים ההם והחקים נאמנו להם בזמנם על ידי מופת חושיי או מושכלות ראשונות - הנה כשנפול בדרוש אחד שלא תהיינה לנו הקדמות מופתיות חושיות ולא מושכלות ראשונות ולא מקובלות ותפול חלוקה בין בעלי החכמה ההיא המדינית לא יתבאר אמות הדרוש ההוא אלא בשלשה דרכים אם בהבאת ראיה בקיום הדעת האחת ממאמרים נבואיים אשר לא תפול חלוקה ביניהם בפירוש המאמרים ההם - ואם בבטול הסותר וזה במאמרים נבואיים מורים אצלם - ואם לא יהיו לנו אחד מאלו הדרכים שזכרנו רצוני לומר לא חיוב המאמר ולא בטול סותרו - הנה לא נשאר לנו כי אם לחקור לאי זה משני המאמרים הסותרים מעוט הספקות מהאחר ונצדיק המאמר ההוא: והנה בעלי המקרא ובעלי הקבלה בעבור שנפלה ביניהם חלוקה בענין מחרת השבת וזה מפני שאין להם הקדמות מקובלות מורות לשני הצדדים ולא מושכלות ראשונות הוכרחו שתי הכתות להביא ראיות מדברי הנבואה לאמת דעתם והביאו גם כן מאמרים נבואיים בבטול הסותר - ולכן נזכיר דעותיהם תחלה בפרטות ואחר כן נברר המכון לאי זה מהם מעוט ספקות ונצדיק מאמריהם:

#V:1 הפרק הראשון

בראיות שהביאו בעלי הקבלה לאמת שמחרת השבת הוא מחרת יום טוב הראשון משבעת ימי מצה והתשובות עליהם: ראשונה אמרו כי זה היום הוא יום מתן תורה ואי אפשר בזה היום שנהיו בו נסים ונפלאות שלא יהיה בו יום ידוע מהחדש וזה אי אפשר אלא שיהיה מחרת יום טוב: התשובה אמרו החכמים שזה לא יהיה ביום ידוע אלא בחשבון העבור שעושים היום אמנם בזמן ישראל שהיו מקדשים על פי הראייה לא יהיה ביום ידוע כי פעם יהיו החדשים מלאים ופעם יהיו חסרים: ועוד לפי דעתם מה שאמרו שביום חמישי יצאו ישראל ממצרים וששה בסיון היה יום שבת ובו ביום נתנה התורה מפני שנאמר זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ, ח) - אין הענין כן מפני שעולה חמשים ואחד יום ואייר מלא: ואם אייר חסר יהיה בשבעה: שנית אמרו שכתוב אחד אומר שבעת ימים מצות תאכלו (שמות יב, טו) (ויקרא כג, ו) - וכתוב אחר אומר ששת ימים תאכל מצות (דברים טז, ח) - וחלוף זה המאמר מורה ששבעה מן הישן וששה מן החדש: והנה לפי זה היו סופרים בששה עשר שהוא מחרת יום טוב: התשובה אמרו שזה הפסוק פירשו בו פירוש אחר - ואמרו שמזה למדנו שאכילת המצות רשות ולא חובה - מפני שהדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא יצא ללמד על עצמו אלא ללמד על הכלל כולו - וכבר בארנו פרוש הפסוק בענין חג המצות: שלישית אמרו שיום השבת נקרא שבת לענין השביתה ואחרי שיש שביתה במועד הנה ראוי שיקרא שבת: התשובה אמרו שיש הפרש בין שם של לשון ובין שם של תורה כפי מה שבארנו - ושם שבת הוא שם של תורה לא שם של לשון כי לא נקרא שבת ליום אחר שישבות האדם ממעשיו - אמנם התורה קראה שבת כגון שבת בראשית (בראשית ב, ב) ויום כפור ככתוב שבת שבתון היא לכם (ויקרא טז, לא) - ושנת השמטה שבת ככתוב והיתה שבת הארץ (ויקרא כה, ו) - ושבתה הארץ שבת ליי' (ויקרא כה, ב) - וקצת מהמועדים שיש בהם התר מעשה אוכל נקראים שבתון ולא שבת: ואמרו ולא יתכן חוץ מאותו שנושא את השם להטריד את השם: וכתוב אלה תעשו ליי' במועדיכם (במדבר כט, לט)^{^[451]} ואחר כן מלבד שבתות יי' (ויקרא כג, לח): והנה יחד הכתוב המועדים זולת השבתות - ואלו היה שם שבת ביום השביעי מוסכם מן הלשון היה אפשר להשאיל ממנו אל המועד - אמנם^{^[452]} כשלא יהיה מוסכם מן הלשון לא יהיה ממנו מושאל כי המושאל הוא מושאל מן המוסכם: ועם ההשלמה אלו נאמר שהוא שם מושאל השם המושאל לא תבא עליו ה"א הידיעה מפני שהוא בלתי ידוע הפך השם המוסכם - ולכן באה הה"א על שבת ככתוב וספרתם לכם ממחרת השבת (ויקרא כג, טו) והטעם על השבת הידוע ומוסכם מהתורה: רביעית אמרו מקל וחומר משנת השמטה שנקראת שבת ראוי שיקרא גם המועד שבת מפני שהוא עדוף בשביתה משנת השמטה: התשובה אמרו שאין ראוי להקיש משמות התורה כי אין ראוי להטריד את השם מהנושא ההוא אל נושא אחר: ועוד מפני ששנת השמטה היא שביעית בשנים כמו שהשבת שביעי לימים ולכן נקראת שבת הלא תראה שהיובל אף על פי שמשפטו בשביתה כשנת השמטה לא קראו^{^[453]} הכתוב עם כל זה שבת - החמישי אמרו שהנה כתוב ביחזקאל וכי יעשה הנשיא נדבה עולה או שלמים ליי' ופתח לו דרך השער הפונה קדים ועשו הכהנים את עולתו ואת שלמיו כאשר יעשה ביום השבת (יחזקאל מו, יב): ואי אפשר שיהיה זה שבת בראשית מפני שהדמיון הוא בעולה והשלמים והשלמים לא יעשו בשבת ואם כן הוא יום טוב: התשובה אמרו שכמו שהשלמים לא יעשו בשבת כמו כן לא יעשו במועד זולת מה שגזרה התורה בחג השבועות שני כבשים והם שלמי מצוה ואלה הם שלמי נדר ונדבה ושלמי נדר ונדבה לא יעשו במועד: ואם כן לאיזה דבר יהיה הדמיון - ועוד שהשלמים והעולות משפט אחד בעשייתם ומה טעם לומר כאשר יעשו ביום המועד - ואמרו שעל כל פנים צריך הנה דמוי מצד מכוון הלשון והוא פתיחת השער ממה שאמר מקודם וביום השבת יפתח (יחזקאל מו, א): והנה יהיה אמרו כאשר יעשה ביום השבת (יחזקאל מו, יב) על פתיחת השער ו[ה]טעם^{^[454]} כמו שהוא נפתח בשבת כן יפתח בזמן עשיית העולות והשלמים: ומהם אמרו שהדמיון ישוב אל העולה לבד מפני שכתוב למעלה והעולה אשר יקריב הנשיא ליי' ביום השבת (יחזקאל מו, ד): ואפשר שיהיה מאמר כאשר יעשה ביום השבת ישוב אל עשיית העולה ויהיה זה דומה למאמר והבאתם שמה עולתיכם וזבחיכם (דברים יב, ו) ואחר כן אומר ואכלתם שם לפני יי' אלהיכם (דברים יב, ז) ואינו שב אל כלל הכתוב כי העולה אינה נאכלת אלא הזבחים כן יהיה מאמר כאשר יעשה ביום השבת שישוב על העולה: הששי אמרו שהכתוב זכר שבת בתחלה וזכר שבת באחרונה ואחרי שאחרית המנין מועד יתחייב שתהיה תחלתו מועד: התשובה אמרו שאפילו לפי ספירתם אין [תחלת]^{^[455]} המנין מועד כי אם יום שני של מועד ואחרית המנין הוא יום ראשון של מועד שהוא העקר ועוד שבזמן המלכות לא היה המועד לבד יום אחד - השביעי אמרו כי הכתוב אמר שבע שבתות כאשר יקרה להיותו המועד שבת: ואמר חמשים יום כאשר יפול המועד תוך ימי השבוע: התשובה אמרו אם הזכיר הכתוב השתי חלוקות בשני הפנים ר"ל כשיקרה המועד יום שבת וכשיקרה תוך ימי השבוע ראוי לעולם להיות מספר הימים בשניהם שוה ואין הענין כן כי שבע שבתות בחשבונם מ"ט יום מספר^{^[456]} הימים חמשים יום ומתוך דבריהם יראה שמודים שהשבת היא שבת בראשית: השמיני אמרו כי הכתוב^{^[457]} שבעה שבועות תספור לך הוא מנין המוני - ואמר תספרו חמשים יום (ויקרא כג, טז) שהוא מנין בית דין: התשובה אמרו מנין שבעה שבעות אינו מנין המוני גם מנין חמשים יום: התשיעי אמרו מנה ימים וקדש חדש מנה ימים וקדש עצרת מה החדש ביום ידוע אף עצרת ביום ידוע: התשובה זה הקש בהקדמה מקולקלת מפני שהחדש אינו ביום ידוע מצד המנין כי פעם יהיה מלא ופעם יהיה חסר: העשירי אמרו כי הכתוב כשיאמר מחרת יום פלוני צריך להיות ביום ההוא מעשה ובמועד יש בו מעשה מוסף לכן מחרת^{^[458]} שבת הוא מחרת יום טוב: התשובה אם יהיה בעבור המוסף הנה כלל השבעה ימים יש בהם מוסף שוה ואיך יפרט הכתוב היום הראשון מכללם ואם בעבור שיש בו שביתת מלאכה הנה גם השביעי יש בו שביתת מלאכה: עוד טענות אחרות וראוי השחוק עליהן וכבר השיבו חכמינו בספריהם ואין צורך להשחיר ניירים: וספרו חכמינו שזקן אחד חכם מבעלי הקבלה היה אומר שמחרת השבת שבת בראשית היה:

#V:2 הפרק השני

בראיות שהביאו לאמת ששבע שבתות הטעם בו שבע שבועות והתשובות עליהן: האחת אמרו כי אחרי שנתבאר שמחרת השבת הטעם מחרת המועד ויפורש השבת מועד הנה באמור הכתוב שבע שבתות אין הטעם שבעה מועדים וכן אין ראוי שיפורש מאמר עד ממחרת השבת השביעית (ויקרא כג, טז) מועד ואם כן אחרי שנתבאר שאינו שבת בראשית ומשמע הענין גם כן מחייב שלא יהיה פירושו מועד הנה יחוייב להיות הטעם בו שבוע: התשובה זה מבואר הבטול מפני שעשו הדרוש מערכה: השני אמרו כי במקום אחד אמר הכתוב שבע שבתות ובמקום אחר אמר שבעה שבועות הודיענו בזה שהשבועות הן השבתות: התשובה זה צריך אהוב להאמין בו כי כונת הכתוב בספירה היא ספירת שבועות ושבתות וימים: השלישי אמרו שהכתוב אמר שבע שבתות תמימות תהיינה (ויקרא כג, טו) והנה החסרון לא יפול בשבתות כי אם בשבועות לכן נפרש השבתות שבועות: התשובה כי מנהג הכתוב להרחיב המאמרים ולחזקם כמו עד מלאת לו שנה תמימה (ויקרא כה, ל) והיה מספיק עד מלאת שנה ואמר תמימה לצד החזוק וההראות ואף על פי שיפול ספק במנין השנה כי קצתם יעשוה מנקודה אל נקודה וקצתם פחות אמנם מנין השנה בכל אומה ואומה הוא ידוע: ועוד מצאנו ולא אץ לבוא כיום תמים (יהושע י, יג) כי היה מספיק בלי תמים כן אמרו הנה תמימות הוא לצד הרחבת המאמר וחזוקו וכן קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק (בראשית כב, ב) - וכן לא את אבותינו כרת יי' את הברית [הזאת]^{^[459]} כי אתנו אנחנו אלה פה היום (דברים ה, ג) ואלו אמר כי אנחנו היה מספיק וכאלה רבים בכתוב וזה הוא הנקרא בפי חכמי הלשון הראות הדבור או הפלגת הדבור: ואמר מפרש אחד כי אמר הכתוב בשבתות תמימות מפני שהן חתימת השבוע ותמימותה: ואמר אחר כי מן החוב להיות ספירת השבת כאשר תהיה שלימה מענה במוצאי שבת: רביעי אמרו שהכתוב אמר וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות ואם נמנה מן יום ראשון לא ספרנו ממחרת השבת שבע שבתות - אמנם ספרנו ימים עד שיבא השבת והכתוב אמר שתספור ממחרת השבת שבתות שבעה אם כן השבתות הן שבועות: התשובה קצת מקטני אמנה נטיו רגליהם בזה הספק ואמרו שרצון הכתוב בזה שבועות - אמנם עם זה מאמר מחרת השבת כמשמעו - אמנם החכם רבי לוי אמר שהטעם בו שבתות ממש ואמר כי זה הוא מן דרך הלשון להשתמש באופן זה כמו שנאמר שמן בית המקדש עד מצרים עשרה מסעות והמסע היא אשר יחנו בה ובין מסע למסע מהלך יום אחד וחפצם בזה כי בין שני אלה המקומות באמצע הם אלה המסעות לא שתהיה החנייה נספרת ונדבקת מעת צאתם כמו כן הענין בשבע שבתות כי בין שתי המחרתות רוצה לומר מחרת השבת ועד ממחרת השבת השביעית הודיע שהם שבע שבתות - ואמר עוד תשובה אחרת כי אין אמרו שבע שבתות נשוא במאמר וספרתם לכם והטעם שתספרו שבע שבתות אבל נשוא מאמר וספרתם הוא מאמר עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום (ויקרא כג, טז) והנה כונת הכתוב בזה שתספור ממחרת השבת עד ממחרת השבת השביעית חמשים יום: ואמנם מאמר שבע שבתות תמימות בא באמצע להודיע לך שתכלית המספר הוא תלוי בשבת וכן תחלתו - ואמר שלפי זה הפירוש אינו חוב עלינו לספור השבתות - ולי נראה התשובה הראשונה נאותה יותר מן האחרונה כדי להיות בחיוב עלינו ספירת ימים ושבתות ושבועות - וכן אמר החכם רבינו אהרן בעל המבחר לכך סופרים ימים שבועות ושבתות כי זה מצות עשה: חמישית אמרו הנה כתוב על שנות היובל שהם חמשים שנה כמספר ימי הספירה שהם חמשים יום והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה (ויקרא כה, ח) - והודיע לנו הכתוב שהשבתות הם מ"ט שנה - ומזה יראה שפרוש השבת שבוע: התשובה מן המבואר שאשר קרא הכתוב שבת מן השנים היא שנת השמטה וביובל יש שבע שנות שמטה ופרוש הפסוק יהיה ככה וספרת לך שבע שבתות שנים בכלל שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתות השנים בכלל תשע וארבעים שנה (ויקרא כה, ח) - והכונה היא שאין כונת הכתוב לספור תחלה מהשבת אמנם תתחיל שתספור שש שנים ואחר כן השבת שהיא שביעית וכן הכל ובכל שבע שנים שבע פעמים תספור השבעה שבתות השנים: והנה מצאנו כזה במקרא משחך אלהים אלהיך שמן ששון מחבריך (תהילים מה, ח): הטעם בשמן ששון: וכן אתה ידך גוים הורשת (תהילים מד, ג) - הטעם בו בידך וכאלה רבים: וכן אמר החכם רבינו אהרן בעל המבחר וספרת לך כל שמטה ושמטה שהיא בשבע שנים שבע פעמים: עוד אמר וטעם תשע וארבעים שנה בתשע - כמו אתה ידך גוים: ואתה המעיין במאמרנו זה תתבונן שזה הדמוי שדמו השבע שבתות לשבתות היובל עומד כנגדם מפני שהיובל הוא לעולם אחר שנת השמטה כמו שחג השבועות לפי דעתנו נופל לעולם אחר השבת השביעית: ולפי הנראה שאלה המאמרים הם דברי הגאון כפעם בפעם וקצת מחכמיהם האחרונים שהיה להם חסרון ידיעה בפשטי הכתוב - אמנם הר' אברהם ב"ע לא דבר בפרוש זה הפסוק דבר: ששית אמרו הנה מצאנו באי השבת יוצאי השבת (מלכים ב יא, ט) (דברי הימים ב כג, ח) שפרושו שבוע: התשובה זה הוא בשבוע הבריאה בעבור שהשבת הוא בסופו אמנם בשבוע שהוא מיום אל יום לא יכונה לו שבת - ויש הפרש בין שבוע הבריאה ובין השבוע שהוא^{^[460]} מיום אל יום מפני ששבוע הבריאה לא יסמך אל ימים - והשבוע מיום אל יום יסמך אל ימים כמו שלשת שבועים ימים: והנה אמר שבעה שבועות בלי סמיכות אל ימים שהטעם בם שבועות הבריאה - ואין טענה ממלא שבוע זאת (בראשית כט, כז) כי הוא סמוך:

#V:3 הפרק השלישי

בראיות שנעזרו בבטול הסותר להורות שאין כונת הכתוב הנה שבת בראשית והתשובות עליהן:

אחת ממה שנאמר ביהושע ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי (יהושע ה, יא): כי לפי דעת בעלי מקרא שפרשו מחרת השבת שבת בראשית אם כן יהיה הפסח ביום שבת - ויום ראשון שהוא מחרתו ספרו ואכלו - וכתוב לחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה (ויקרא כג, יד) - וכתוב מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבעות (דברים טז, ט) - ולפי דעת בעלי המקרא אסור לקצור במועד וכל שכן בשבת: ויראה שקצרו מיום ששי - וזה הפך מאמר מהחל חרמש בקמה - אמנם כשנפרש זה הפסוק על מחרת יום טוב יתבאר המכוון: ואמרו שמחרת הפסח הנזכר ביהושע הוא יום י"ו ואף על פי שהכתוב עומד כנגדם ככתוב ויסעו מרעמסס בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש ממחרת הפסח (במדבר לג, ג) - אמרו ששני פסחים הם פסח השם ופסח ישראל - ופסח ישראל הוא יום י"ד ופסח השם יום ט"ו - וזה להם לטעות שיהיה הפסח דבר אחד ופעם יתיחס אל הפועל ופעם יתיחס אל הפעול - והלא פסח שני הוא לזכר פסח ראשון וצריך שיהיה ביומו ובעתו: והנה הר' אברהם בן עזרא השיב ואמר כי פסח השם הוא פסח ישראל ומחרתו יום ט"ו כי מפורש הוא ויסעו מרעמסס בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש ממחרת הפסח: ועם ההשלמה אלו נאמר שפסח השם היא יום ט"ו הנה על כל פנים מחרתו יום ט"ו מפני שהוא נאכל בליל ט"ו ומחרתו יום ט"ו כי כן מנהג בני אדם שיאמרו בלילה למחר נלך במקום פלוני ורצונם בזה בבקר הלילה ההיא: וכן מנהג הכתוב גם כן ויקם העם כל היום ההוא וכל הלילה וכל יום המחרת (במדבר יא, לב): והנה מחרת הטעם מחרת הלילה שאלו היה מחרת היום הראשון מה צורך להזכיר הלילה: ועל דעת מי שיאמר שימי הקרבנות מבקר אל בקר מבואר הדבר בעצמו שהלילה שיאכל הפסח נחשב מיום י"ד ומחרתו ר"ל בקרו הוא יום ט"ז וכאשר ראו בחולשת זה המאמר אמרו עוד שמאמר מעבור הוא מן הישן ונקרא עבור בעבור שהוא מהשנה שעברה - ושמו הפרש בין קלוי וקלי - ואמרו שהקלוי אינו אסור רק הקלי וזה הפך משמע הלשון מפני שמדרך הלשון שיאמר עבור על הדגן כשהוא עדין עם שבוליו - וכן הורה החכם שהיה ברומא שהזכירו ראב"ע: וכן הורה הגאון באמרו ששני פסחים הם: וכאשר ראו כי בנפשם הדבר שבו לאחריהם והפכו באור המאמר ואמרו שעבור הוא מהשנה שעברה וזה להם לטעות: האחד מפני שהזכיר בזה הפסוק המלות שנזכרו בפסוק אזהרת אכילת התבואה החדשה כי הנה הזכיר קלוי ושמה הזכיר קלי וקלוי הוא כמו קלי כי קלוי תאר נופל על התבואה החדשה ככתוב אביב קלוי באש (ויקרא ב, יד): ואמר אבן עזרא כי יקרא האביב הקלוי קלי בעבור שקלוי תאר המעשה ולא ידע כי בנפשו הוא כי הנה לפי זה כל קלי קלוי וכל קלוי קלי: והזכיר שם לחם והנה הזכיר מצות - ועוד מה צורך להזכיר מן התבואה הישנה קלוי: ועוד לחברו עם המצות: ועוד שמן המצה לא יעשה קלוי אלא מן הלחם - הנה קלוי אינו מן הישן אלא מן החדש רצוני לומר אביב קלוי באש: ומספיק שיאמר הכתוב שאכלו מתבואת הארץ (יהושע ה, יב): שנית שמנהג העיירות אשר ילך אויב עליהם שלא יניחו חוץ מהמדינה שום מזון כדי שיחלישום אבל ישרפו כל הבתים והמנוחות אשר מחוץ לעיר - ולא הזכיר הכתוב שפתחו אוצר או עיר והוציאו תבואה ואכלו: ועוד שהחדש היה לפניהם מוכן ולמה לא יקחו ממנו ויריחו היתה העיר הראשונה שלכדו ולא פתחו אותה אלא לאחר המועד ואם כן מאין עשו המצות והקלוי: שלישית שהתבואה הישנה אין מונע להם שלא יאכלו אותה מזמן שבאו אחר שהיתה מוכנת להם לפי דעתם והעם כבר עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון (יהושע ד, יט) - והיה ראוי להם שיאכלו ממנה [מן]^{^[461]} הזמן שבאו קודם המועד - והעד בזה שאמר להם יהושע הכינו [לכם]^{^[462]} צידה (יהושע א, יא): ואם היה להם תבואה שמה מה צורך להכין צידה: ועוד שהמן היה יורד בכל יום ומה צורך בצידה:

אמנם לפי הנראה מפני שרצו לעשות הפסח והמצות ככתוב שיאכל הפסח על מצות ומרורים (במדבר ט, יא) אמר להם יהושע שיקחו להם תבואה לעשות מצות שיאכלו עם הפסח בערב ההוא לבד כי לא היו רשאים לאכול מתבואת ארץ כנען החדשה קודם הספירה ולמחר ספרו ואכלו מהתבואה החדשה: ואם יאמרו שיום ארבעה עשר היה שבת לפי דעתנו ויום ט"ו מועד ואיך קצרו ואכלו: ואם נאמר קודם הנה כתוב מהחל חרמש בקמה (דברים טז, ט): יש להשיב כי כמו שהיו עושים בזמן בית המקדש כשהיה נופל על דרך הראייה הפסח בבד"ו והיה נופל [מחרת]^{^[463]} המועד בשבת כן נעשה אנחנו: ואין ראוי שילקח המאמר על אמתתו אמנם ילקח על דרך המעבר כי כמו שיאמר בתחלת הקציר והטעם בעת בואם לקצור מהחל חרמש בקמה כן יאמר מהחל עד שנים שלשה ימים: כי ראשית הדבר והתחלתו פעם יאמר בנקודה הראשונה ופעם יאמר בחלק מהדבר אשר הוא סמוך להתחלה - והנה יהיה מאמר מהחל כמו החלו הערמות ליסוד (דברי הימים ב לא, ז): ועיניו החלו כהות - שאינו מורה להתחלה אמתית - וכן אמר והמה באו בית לחם בתחלת קציר שעורים (רות א, כב): ואין הטעם שבא בעת שהתחילו להשים מגל על הקציר - אף על פי שהחכם רבינו ישועה ור' טוביא העובד^{^[464]} מתירים לקצור במועד - וזה לשון החכם רבינו ישועה בספר אוצר הנחמד ואני רואה שהעומר יכשר לקצור אותו ביום מקרא קדש: ובעלי הקבלה אמרו יכול יספור ויביא ביום שני ואימתי שירצה [יקדים לקצור אפילו שבוע קודם]^{^[465]} תלמוד לומר מהחל חרמש בקמה אינך רשאי להחל חרמש אלא ביום הספירה: וקצת מן החכמים אמרו כי יהושע מצא הגדיש קצור - והכתוב אמר ראשית קצירכם (ויקרא כג, י) ולקחו ממנו ועשו צרכם - והראשון נכון שיהיה זמן התחלת הקציר רחב שנים שלשה ימים וראשית הדבר חלק מהדבר: וקצת מן החכמים הביאו סמך בזה בפרשת כי תשא ואמרו שאחרי שהכתוב הזכיר חג המצות ואחר כן אמר ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות בחריש ובקציר תשבות (שמות לד, כא) ואחר כן^{^[466]} אמר וחג הקציר בכורי מעשיך (שמות כג, טז): ונכנסה מצות שבת ביניהם להודיע שלא יהיה העומר נקצר בשבת: והנה לפי זה כשיפול יום ראשון של חג המצות באחד לשבוע יקצרו העומר מיום ששי - ולפי זה יהיה מאמר מהחל על צד המעבר - ורבינו יפת אמר מהחל על צד האמת כי הוא בשבועות לא בימים כי הכתוב אמר מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות ולא חמשים יום: ולכן אם יקדמו לקצור אותו שנים שלשה ימים אין חשש מפני שעדין לא יושלם השבוע - והנה לפי זה קצרו ביום ששי והוא יום שלשה עשר וביום ראשון שהוא יום המועד הקריבו - וזהו אמרו ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי (יהושע ה, יא) - והנה לפי זה הפסוק הזה הוא עזר לבעלי מקרא שמחרת השבת הרצון בו שבת בראשית - ואין טענה ממה שאמר בן עזרא כי שם כתוב ויאכלו מתבואת ארץ כנען בשנה ההיא (יהושע ה, יב) אמנם אדרבה הוא עזר - והודיע זה המאמר פרוש מאמר ויאכלו מעבור הארץ:

שנית אמרו שמחרת השבת היינו מפרשים אותו שבת בראשית אמנם מפני שהכתוב אמר תספרו חמשים יום (ויקרא כג, טז) ולפעמים יהיה בין המועד הראשון וחג השבועות חמשים יום ופעם חמשים וששה לכן פרשנו אותו יום טוב - יש להשיב שאלה האנשים לפי הנראה שמעולם לא ראו מלאכת ההגיון מפני שעשו הדרוש מערכה כי מי אמר להם שהכתוב אמר לספור חמשים יום מהמועד הראשון ואלו נתבאר זה סרו כל הספקות: ואם חייבו זה מפני שאמרו שהתורה נתנה בששה בסיון אין הענין כן כי התורה לא נתנה בששה כפי מה שבארנו:

שלישית חלקו השבת לחמשה מינים ואמרו אם שתרצה בזה השבת הראשונה אשר בא בה הצווי וזה בחדש השני במדבר סין - או השבת הראשונה בשנה - או השבת הראשונה אחר בואם לארץ - או השבת הראשונה אשר היא קרובה בפסח - או השבת הראשונה בעת שירצו לקצור - ובטלו הכל ואמרו שלא נשאר אלא שיהיה פרושו מחרת יום טוב: יש להשיב שאנחנו נבאר תחלה שלא רצה הכתוב הנה כי אם שבת בראשית ואחר כן נבאר לאי זה שבת רצה הכתוב:

#V:4 הפרק הרביעי

במה שטענו מר משה היוני ומרי רבי מרדכי כומטינו לרבינו אהרן בעל המבחר והתשובות עליהם: אמר מר משה היוני אמר הצדוקי כי בעבור שאמר הכתוב השבת בה"א הידיעה מורה שהוא על שבת בראשית ואמר כי הטוען שכל השנה מלאה שבתות נשתבש כי לעולם מחרת השבת הוא מכלל שבעת ימי מצה: ואמר כי מי שטוען תשוב טענתו אליו אי זה יום טוב הראשון או האחרון: והנה הש"י לא הזכיר בימי הפסח לא שבת ולא שבתון ואנה ישיבו ידיעת ה"א השבת: ואמר מה שאמר הצדוקי כי ה"א השבת מורה שהוא על שבת בראשית יראה לנו אנה מצא בחג המצות שבת בראשית עד שיהיה ה"א השבת שבה אל השבת ההוא: ואמר עוד ועתה יראה לנו היכן נזכר בפסח שבת עד שנאמר כי ה"א הידיעה תשוב אל השבת ההיא הנזכרת: התשובה אין צורך לתחר בנבלות פה זה האיש כי היה נבל פה ונבל נבלה ידבר אמנם אשיב על הבליו כדי להסיר מכשול מעיני רואי דבריו ולגלות ערותו לעיני מאהביו: ואומר שאין צורך להזכיר הכתוב שבת בראשית בחג המצות מפני שלעולם תוך שבעה ימים יש שבת בראשית - אמנם הוא ידע ויבין שאנה מצא בכתוב שיקרא המועד שבת עד שישיב אליו ה"א השבת: ואם יאמר שיקרא המועד שבתון כבר בארנו שהכתוב שם הפרש בין שבת ושבתון: עוד אמר ואם יטעון טוען ויאמר כי הנה כתוב ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש (ויקרא כג, ג) זה יהיה עורון גמור כי אותו השבת נזכר קודם ענין המועדים והנה קודם ענין הפסח: וידוע כי הם לא יספרו רק משבת שבתוך הפסח: התשובה אמר החכם שהעמידה על הפסד הסברות קודם ההקפה במושג מהם שקר אבל הוא השתדלות בעורון וטעות: והנה זה האיש טען שהשבת נזכר קודם הפסח ואנו סופרים מהשבת שבתוך הפסח - ואין הענין כן כי כשיקרה להיות יום ארבעה עשר שבת אנו סופרים ביום המועד של חג המצות הראשון וזה הוא פסח יהושע ככתוב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי (יהושע ה, יא) - ואמרו החכמים שמחרת שבת צריך להיות לעולם תוך שבעת ימי מצה לא השבת עצמו - והנה לפי מה שזכרנו יהיה השבת קודם זמן שחיטת הפסח שהוא בארבעה עשר בערב ואם כן תהיה ה"א השבת שבה אליו - ולפי זה יראה להעדר ידיעתו בדברי החכמים טען מה שטען: עוד אמר ומה שאמר כי הטוען שכל השנה מלאה שבתות נשתבש כי לעולם מחרת השבת הוא מכלל שבעת ימי מצה אולי בחלום ראה זה כי אנה מצא מבואר בכתוב שיתחיל לספור משבת שבתוך ימי מצה כי זה לא נמצא כלל: התשובה כסיל שונה באולתו (משלי כו, יא) - ועוד אנה מצא הוא מבואר בכתוב שיתחיל לספור ממחרת יום טוב: ואם ירצה לראות סמיכות חכמינו בזה יגלה עיניו ויראה דבריהם בספריהם ומספיק לו לראות פסח יהושע ועוד אמר ולמה לפעמים מונה ממחרת השבת שלפני חג המצות כשחל חג המצות בראשון בשבוע ואינו מכלל שבעת ימי מצה: התשובה אתם עדת המעיינים ראו בלבול זה האיש שמפני מהירותו להשיב הוא בעצמו אינו מבין דבריו כי מי אמר לו שהשבת לעולם תוך שבעת ימי מצה - אמנם המחרת הוא תוך שבעת ימי מצה לעולם לא השבת - וכן הוא גם כן מאמר החכם רבינו אהרן באמרו כי לעולם מחרת השבת הוא מכלל שבעת ימי מצה - אמנם לסכלותו לא הבדיל בין שבת ובין מחרת השבת במאמר החכם: עוד אמר ומה שאמר כי מי שטען תשוב טענתו אליו אי זה יום טוב הראשון או האחרון - זה עורון גמור כי אחר שאמר הכתוב וספרתם לכם ממחרת השבת חזר ובאר איזה שבת ואמר מיום הביאכם את עומר התנופה (ויקרא כג, טו) הנה הכתוב מודיע כי השבת הנזכר בכאן שהוא מאי זה יום טוב :התשובה מאין ידע זה שיום הבאת העומר הוא מחרת יום טוב ואם יהיה יום הבאת העומר ידוע סרו כל הספקות - והנה הודיע הדבר בעצמו או במה שהוא כמותו בעומק: עוד אמר ומה שאמר [והנה]^{^[467]} הש"י שלא^{^[468]} הזכיר בימי הפסח לא שבת ולא שבתון ואנה ישיבו ידיעת ה"א השבת: הלא זאת הטענה תשוב אליו: התשובה כי באמור החכם בימי הפסח ירצה הראשון והאחרון - כי אם היה מזכירו באחרון לבד היו מקישים ממנו בראשון - ואיך זאת הטענה תשוב אליו - ומה שאמר כי הוא שסומך על דעתו החסרה אנה ישיב ידיעת ה"א השבת והכתוב לא הזכיר בחג המצות שבת כלל: התשובה אין צורך כי ידוע מעצמו כפי מה שזכרנו: אמנם זה החסר יודיע לנו אחר שאין לו ראיה נוכחת מהכתוב שיקרא המועד שבת אנה ישיב ה"א השבת ואיך אמר ששב לדעתו ולא הרגיש: וזה אינו אלא מפני שסכל בדברי החכם - ואם יאמר שכל יום שנקרא מקרא קדש ויש בו שביתת מלאכה נקרא שבת זה צריך אהוב להאמין בו - ולפי הנראה שזה האיש לא שם הפרש בין שבת ושבתון וזה לו לטעות כפי מה שבארנו - ומה שאמר כי מניעת כל מלאכת עבודה הוא השבתון כי הוא גדרו אין הענין כן כי הנה שנת השמטה שנקראת שבת ושבתון - ומה שאמר [שהחי]^{^[469]} המדבר הוא האדם ואין האדם זולתי החי המדבר: כן הוא האמת זולת עצמו שהוא יקרא אדם בלתי מדבר כי אין מדרך המדבר להביא משל בחלוף הנמשל: עוד אמר וספרתם לכם ממחרת השבת (ויקרא כג, טו) הוא מחרת השבת שכתוב ממחרת השבת יניפנו הכהן (ויקרא כג, יא) - והוא יום טוב ראשון וכו' ומאריך בזה וכבר בטלנוהו - ועוד מכפיל המאמרים שכבר זכר ואין צורך להשיב עליהם: עוד אמר אמר הצדוקי שהכתוב אמר שבע שבתות תמימות (ויקרא כג, טו) להודיע כי מאמר שבעה שבועות תספור לך (דברים טז, ט) הן שבועות הבריאה ולא שבועות ימים - והוצרך לומר תמימות בעבור שיאמר^{^[470]} תספרו חמשים יום (ויקרא כג, טז) - ואני אומר כי איך יהיו שבע שבתות תמימות פרוש של שבעה שבועות תספור לך ועדין לא הזכירו הכתוב רק הוא הפך הדבר - ואמר אחר כן כי איך יעלה על הדעת שיזכיר הכתוב הפירוש קודם המקרא: התשובה יגלה עיניו ויראה בפרשת כי תשא שכתוב וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים (שמות לד, כב) - ומאמר שבעה שבועות תספור לך הוא כתוב במשנה תורה והוא הנאמר בפרשת כי תשא - והנאמר בפרשת אמור אחר כן הוא באור לזה: ולכן אמר החכם ששבע שבתות הוא להודיע שהשבועות הן שבועות הבריאה: והנה זה הזד בכל מאמרי הכתוב זה דרכו להקדים ולהאחיר ואומר אין מוקדם ומאוחר בתורה: והנה שבאר הכתוב בפרשת כי תשא שחג השבועות יהיה בזמן [בכורי]^{^[471]} קציר חטים מה שלא הודיעו בפרשת אמור ובאר הדבר קודם המקרא: עוד אמר ואם השבתות כמשמען מה צורך תספרו חמשים יום כי שבע שבתות הם תשע וארבעים יום ולא ידע כי בנפשו הוא - אמנם כונת הכתוב להיות הספירה ימים ושבתות ושבועות כדי לחבב המצוה הזאת: עוד אמר ולמה הוצרך הכתוב לפרש עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום (ויקרא כג, טז) אם אין פרוש שבע שבתות שבועות: עוד הוסיף על חטאתו פשע כי מנין שבעה שבועות ושבעה שבתות לעולם הם תשעה וארבעים יום אמנם הזכירו הכתוב הוא להפליג הדבור כפי מה שזכרנו: אמנם אמרו מחרת השבת הוא מחרת יום השבת לא מחרת שבוע - כי אין מנהג הכתוב ומנהג הלשון לומר מחרת שבוע אלא מחרת יום: עוד אמר אמר הצדוקי כי בעלי הקבלה פרשו שבת ראשונה יום טוב ושבת האחרונה שביעתא^{^[472]} - וזה מרוב רחקם עד שאחד מהם בודה הביא כמוהו רוכבים על שלשים עיירים (שופטים י, ד) - ואיך ידמה זה עם זה ובמקרא לא נמצא שבוע בשם שבת כמו שנמצא ועל עיר בן אתונות (זכריה ט, ט) - ועיר פרא אדם יולד (איוב יא, יב) - עיר ועיר מדינה ומדינה (אסתר ט, כח) - ואמר כי אין יוצאי השבת באי השבת (מלכים ב יא, ט) (דברי הימים ב כג, ח) שבוע רק שבת - ואמר ולא פרש למה לא יהיה יוצאי השבת באי השבת שבוע ואין ספק שהוא שבוע - כבר פרשנו טעם באי השבת יוצאי השבת - ואמר עוד ואם נתן לו גם זה במתנה הלא הראתי כי הכתוב אמר שבע שבתות תמימות (ויקרא כג, טו) ובמקום אחר שבעה שבועות תספור לך (דברים טז, ט) - ואם יוסיף על חטאתו פשע לומר כי זה בעבור שתחלת השבוע יום ראשון הנה כתוב וספרת לך שבע שבתות שנים (ויקרא כה, ח): התשובה עוד הוסיף על חטאתו פשע כי שבע שבתות השנים (ויקרא כה, ח) הטעם שבתות ממש שהן שנות השמטה ככתוב ושבתה הארץ שבת ליי' (ויקרא כה, ב): והנה זה המאמר סיוע לדעתנו כי כמו שבמ"ט שנות היובל יש שבע שנות השמטה והן שבתות ומחרת שנת השמטה השביעית שהיא שנת החמשים היא שנת היובל כן הוא הענין בשבע שבתות שמחרת השבת השביעית הוא חג השבועות: וזהו אמרו עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום (ויקרא כג, טז): ומה שאמר ומה יעשה בפסוק וטמאה שבועים כנדתה (ויקרא יב, ה): התשובה יפרשהו שתי שבועות ימים שהם י"ד יום:

אמנם מרי החכם ר' מרדכי כומטינו בראותו שדרכי הפשט עומדים נגד דברי חכמיו אמר אחרי שאבתינו קבלו שיום התנופה מחרת יום טוב שהוא ששה עשר בניסן הוא האמת ואין צורך לבקש פרושי המלות - והטעם אם מלת שבת תצדק גם על המועדים כמו שתצדק על שבת בראשית אם לא - אמנם אמר מפני שראה את ה"ר אברהם בן עזרא שהשיב אמר אענה אף אני חלקי והתחיל להבדיל בין שמות העצם לשמות המקרה ואמר כי שם שבת שם מקרה והטעם על כל יום שישבות האדם ממעשיו ויקרא^{^[473]} שבת ולפי דעתו הוא שם של לשון - ואמר והראיה על כל שובת עושה שבת אמר בשנת השמטה ושבתה הארץ שבת ליי' (ויקרא כה, ב): התשובה לפי זה ראוי שתקרא גם שנת היובל שבת והכתוב לא קראה שבת אף על פי שהיא במשפט השביתה כשנת השמטה - אמנם המפרשים נתנו טעם בזה ואמרו מפני ששנת השמטה דומה ליום השבת כי כמו שהשבת שביעי לימים כן שנת השמטה שביעית לשנים מה שאין ככה שנת היובל - עוד אמר גם מצאנו זה השם בזולת שבת בראשית במקום אחר שבע שבתות שנים - ויש להשיב שאלה הן שנות השמטה שנקראות שבתות: עוד הביא ראיה ממאמר מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת (מלכים ב ד, כג) ואמר כי שם כתוב שהלכה עד הר הכרמל והיא היתה בשונם אם כן אינו מן הנמנע שיקרא המועד שבת: התשובה באמור מדוע את הולכת אליו [היום]^{^[474]} לא חדש ולא שבת הרצון בו שבת בראשית מפני שממנהג בני אדם החשובים ללכת אל הנביאים והחכמים בחדש ובשבת ומאיזה כח אמר שאין הרצון בו שבת בראשית ואם היתה היא בשונם והלכה עד הר הכרמל לא יוציא המאמר מהיותו שבת בראשית כי אין הטעם שאם היה שבת היתה הולכת וכבר הוא אסור בשבת ללכת מתחום אל תחום ולכן לא יהיה פירושו שבת ממש כי אם יהיה פירושו מועד כבר הוא אסור גם כן במועד ללכת מתחום אל תחום - ואם לא יהיה מועד יפרש לנו מה רצון הכתוב בשבת - ועוד מאין ידע ששונם והר הכרמל שני תחומים ואפשר לומר שהר הכרמל הוא תוך תחום שונם - והחכם רבי דוד קמחי פרשו שבת בראשית גם כלל המפרשים שראיתי - עוד אמר אם כן אינו מן הנמנע שיקרא המועד שבת - התשובה לא הועיל דבר - כי מה שאינו נמנע לא יתחייב להיותו מחוייב:

#V:5 הפרק החמישי

בטענות שטענו חכמינו לקיים שרצון הכתוב בזה הוא שבת בראשית:

אחד: אמרו ששם שבת הוא שם של תורה ולא יעתק מנושא אל נושא כפי מה שביארנו:

שני: אמרו בעבור שבא בה"א הידיעה רצון הכתוב בשבת בראשית שקדם זכרו שבת היא ליי' בכל מושבותיכם (ויקרא כג, ג) - ואם כונת הכתוב הנה בעבור יום אחר זולת שבת בראשית היה ראוי להזכירו:

שלישי: אמרו שאלו היה חג השבועות ביום ידוע מן החדש כשאר המועדים היה ראוי להזכירו:

רביעי: ממאמר ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח (יהושע ה, יא) כפי מה שביארנו:

חמישי: ממה שפירוש כל שבת שעבר^{^[475]} במועד הזה הטעם בו שבת בראשית: ואם נפרשהו יום טוב

נפרש שבע שבתות שבועות - והנה לפי זה יהיה שם שבת פעם הרצון בו מועד ופעם הרצון בו שבוע זה חלוף לא יתכן:

ששי: אם יפרשו השבת מועד נפרשהו על יום שביעי עצרת שהוא הקרוב יותר במאמר מחרת השבת:

שביעי: ששנת היובל דומה לחג השבועות כי כמו שזה שבעה פעמים שבעה שהם מ"ט כן זה - ויום החמשים קדש וכן שנת החמשים וזה משבעה שבועות והשביעי שבת כן ראוי להיות זה:

שמיני: שממנהג הכתוב כשירצה שיאמר שבועות משבעה ימים לא שבועות הבריאה יאמר שבועים ימים: וכן בחדש שהוא ממספר ימי חדש לא חדש הבריאה יאמר חדש ימים (במדבר יא, כ) (ואילך) - וכן ירח ימים (דברים כא, יג) (מלכים ב טו, יג):

תשיעי: אמר החכם רבי אהרן ב"ה נ"ע בפרשת כי תשא שנכנסה פרשת שבת בין פסח ושבועות סמך לדבר כי חג שבועות אחרי השבת: וכן השלים באחרונה ימי הפסח:

#V:6 הפרק הששי

בביאור שיום מחרת השבת הוא תוך שבעת ימי מצה ובזה יתבאר רצון הכתוב לאיזה שבת רצה הכתוב משבתות השנה: החכם רבי אהרן הביא דעת החכם רבינו יוסף נ"ע בדקדוק ה"א השבת שהורה ידיעת מענה שהשבת הוא בתוך שבעת ימי מצה - ואחר כן אמר שהחכם רבי יוסף החזיק להיות המחרת בפנים והשבת חוצה והחזיק זה מן ההעתקה המשלשלת אף על פי כן אמר שזה מחליש למה שדקדק מדיוק הה"א - והנה לפי זה אין צורך בזה - כי הוא מותר הדבור אף על פי שהוא הראות הדבור: האחת אמרו שכלל ישראל התחברו שיום הספירה תוך שבעת ימי מצה אמנם נפלה חלוקה ביניהם: מהם אמרו מחרת יום טוב: ומהם אמרו מחרת שבת בראשית: וכבר נתבטל מאמר האומר מחרת יום טוב: הנה נשאר מאמר האומר מחרת שבת בראשית ושתהיה הספירה תוך שבעת ימי מצה והוא אשר התחברו בו כלל ישראל: שנית אמר הכתוב בפרשת אמור תחלה בענין המועדים אלה מועדי יי' מקראי קדש (ויקרא כג, ד) - ואמר בסופם וידבר משה את מועדי יי' (ויקרא כג, מד) ואחר כן הזכיר יום הנפת העומר בכללה (ויקרא כג, יב) ועל כל פנים צריך להיות בו יום מועד מפני שלא הזכיר בזאת הפרשה אלה מועדי יי' המקודשים (עזרא ג, ה) ולא הזכירו הכתוב בפרטות חוץ מאלה - מלמד שהוא תוך שבעת ימי מצה - ואמר החכם רבי ישועה אף על פי שהיא דעת קדומה מחכמינו כי כבר הזכירה החכם רבינו לוי נ"ע שהיה קודם בזמן ממנו - שי"ח ימים הם שקראם השם מועדי יי' הנזכרים בפרשת פינחס ואלו היה יום הנפת העומר חוץ משבעת ימי מצה עד שיהיה יום בפני עצמו היה ראוי להזכירו להיות י"ט ימים - והם שבעת ימי מצה וחג שבועות ויום תרועה ויום כפור ושבעת ימי סוכה ושמיני עצרת - ואחרי שלא הזכירו הכתוב מלמד שהוא תוך שבעת ימי מצה - ואמר החכם רבי לוי וזה דבר קרוב וכן הוא האמת - ובן עזרא השיב שתי תשובות - האחת כי כמו שהניח קרבנות ראשי חדשים בפרשת אמור כן הניח הנה הנפת העומר ותשובתו מבוארת מהטענה הראשונה שבפרשת אמור לא הזכיר אלא הי"ח ימים מהם מועדי יי' מקראי קדש (ויקרא כג, ד) - והשיב עליו החכם רבי אהרן בעל עץ חיים נ"ע ואמר שבפרשת פינחס כלל והעד שזכר גם ימי החול אמנם בפרשת אמור לא הזכיר רק הימים שהם מקרא קדש לבד: וראיה גמורה בזה^{^[476]} שכל יום שיש בו שתי קרבנות מזכיר האחד בפרשה אחת והאחר בפרשה אחרת - אבל כל יום שיש בו מוסף אחד מזכיר בפרשת פינחס והעד על זה מעשה יום הכפורים מפני שיש בו שני מוספים הזכיר האחד בפרשת אחרי מות והאחד בפרשת פינחס - וכן בחג שבועות בעבור שיש בו שני מוספים קרבן הלחם וקרבן היום - וקרבן היום הזכירו בפרשת פינחס - וקרבן הלחם הזכירו בפרשת אמור - כמו כן הענין בהנפת העומר בעבור שיש בו שני מוספים קרבן היום והקרבת העומר הזכיר קרבן היום בפרשת פינחס שהוא אחד משבעת ימי מצה וקרבן העומר בפרשת אמור - והנה כמו שקרבן שתי הלחם הוא על יום שיש בו קרבן שהוא יום חג השבועות כן ראוי להיות ביום הנפת העומר על יום שיש בו קרבן שהוא יום אחד משבעת ימי מצה: עוד השיב ב"ע תשובה שנית ואמר שאלו היה יום הנפת העומר תוך שבעת ימי מצה היה ראוי לומר מלבד קרבן העומר: וזאת התשובה הזכירה החכם רבינו לוי ובטלה: וגם זאת תשובה בטלה כי כמו שיקרה תוך שבעת ימי מצה שבת אחד על כל פנים ולא חשש הכתוב לומר מלבד עולת השבת כן לא אמר גם כן בעומר מלבד עולת העומר: ועוד שעולת העומר נקרבת אחר קרבן המועד ומה צורך לומר מלבד עולת העומר^{^[477]}: והנה ראיה נוכחת כפי מה שאמר רבי לוי נוחו עדן מחג השבועות שיש בו שתי קרבנות קרבן היום וקרבן שתי הלחם ולא אמר מלבד: ואין ראיה מזה אלא דרך הכתוב לקצר - ולפי הנראה שהחכם בן עזרא ידע בחולשת טענותיו ולכן אמר אחר כן גם זאת איננה טענה עלינו כי אנחנו נסמוך במצות על הקבלה - רצה בזה שאין לו כח להשיב על דברי ב"מ אמנם נסמוך על הקבלה ויישר חילו שהודה על האמת וכן הוא ראוי לכל חכם מחכמי ב"ה להשיב כזאת התשובה לא לחלוק באמת ומה שאמר החכם רבינו יוסף קרקסאני שיש סמך ממאמר הנאמר בפרשת כי תשא ראשית בכורי אדמתך (שמות לד, כו) אחר מאמר לא תשחט על חמץ דם זבחי (שמות לד, כה) שיום הנפת העומר תוך שבעת ימי מצה הוא חלש מפני שאין בפרשה הזאת סדר במצות: והראיה שהזכיר חג השבועות קודם מצות הפסח: שלישית מענין יהושע שהוא מעשה שנהיה בברור שיום הנפת העומר תוך שבעת ימי מצה ככתוב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי (יהושע ה, יא) כפי מה שפרשנו: ואין טענה ממה שטענו ואמרו שזהו קציר אחרים והכתוב אומר והבאתם את עומר ראשית קצירכם (ויקרא כג, י) כי הנה כתוב וקצרתם את קצירה (ויקרא כג, י) והנה לפי זה בין קציר שלנו בין קציר של אחרים ראוי להקריב העומר כי מלת קציר יורה על הכריתה בין שלנו בין של אחרים וכשתתיחס אלינו התבואה ההיא ראוי לנו להקריב העומר - ואשר טענו ממה שאמר הכתוב וישבות המן ממחרת (יהושע ה, יב) שיורה שביום ארבעה עשר היה המן יורד ולפי דעתנו יום ארבעה עשר הוא יום שבת: זאת הטענה תפול עליהם כי לפי דעתם יום חמשה עשר הוא מועד והמן לא היה יורד במועד כי באמור הכתוב וישבות המן ממחרת נראה שהיה יורד ביום חמישה עשר ושבת למחרתו כמו וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו (בראשית ב, ב) הטעם ממלאכת יום הששי - אמנם טעם זה המאמר הוא ששבת ממנהגו שהיה יורד ביום ראשון לשבוע ואליו רצה באמרו וישבות המן ממחרת: סוף דבר מזה המאמר הנאמר ביהושע החזיקו החכמים להורות שמחרת השבת לעולם תוך שבעת ימי מצה ואם יהיה המחרת ידוע יהיה גם השבת ידוע - והנה יהיה פירוש הפסוק ככה וספרתם לכם ממחרת השבת שהמחרת הוא תוך שבעת ימי מצה מיום הביאכם את עומר התנופה שבאותו היום היו מביאים העומר ומניפים אותו שבע שבתות שבתות ממש תמימות תהינה בספירה שלא תעבור שבת שלא נספור אותה - וממנהג הלשון להוסיף חוזק הדבור והפלגתו במאמרים כמו ולא אץ לבא כיום תמים (יהושע י, יג) - וכן עד מלאת לו שנה תמימה (ויקרא כה, ל): ויהיה מאמר שבעה שבועות תספר לך (דברים טז, ט) הנאמר במשנה תורה שבועות הבריאה - ומאמר מהחל חרמש בקמה (ויקרא כה, ל) הוא מאמר מיום הביאכם את עומר התנופה (ויקרא כג, טו) כי ביום התחלת הקציר היו מביאים עומר התנופה: וממה שיש לחקור בזה הוא אם זאת המצוה שהיא הנפת העומר הוא נמשך אחר ראשית הקציר שהוא הכתוב מהחל חרמש בקמה או^{^[478]} אחר חג המצות או בשניהם יחד: ונאמר שהחכם רבינו ישועה אמר בספר אוצר הנחמד שאיש אחד מבני ישראל היה ושמו בכתאן והיה מסמיך זה החג אל הקציר לבד לא זולתו - והיה מפני סמכו במאמר מהחל חרמש בקמה - וכבר האריך החכם רבינו לוי להשיב על דבריו ותכלית דבריו היה שההגברה בדעתנו הוא מפסח יהושע כפי מה שזכרנו:

ועתה אפרש - דע שקצת מהמצות לא נתבארו בכתוב בגלוי אמנם הוצאו על ידי הקש ועל ידי מעוט ספקות שתפולנה באחד משני הסותרים: והנה גם זאת המצוה מהן כי הנגלה מהכתוב על דרך הפשט שהשבת היא שבת בראשית אשר אין ספק בזה: אמנם אי זו שבת היא אינו ידוע מהתורה אלא מפסח יהושע וגם זה לא בידיעה ברורה אשר אין ספק בה - אמנם אחר שכל ישראל פה אחד שיום הנפת העומר הוא תוך שבעת ימי מצה נתפוש זאת ההקדמה ונפרש השבת שבת בראשית ונבא עד תכונת כונת הכתוב שיהיה מחרת השבת שבת בראשית והמחרת תוך שבעת ימי מצה: ומסייע לזה גם כן מאמר יהושע כפי מה שזכרנו - וממה שיש לעזור גם כן בכונה הזאת שהכתוב אמר שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתיך למועד חדש האביב (שמות כג, טו) - וכתוב ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות ליי' שבעת ימים (ויקרא כג, ו): והנה הכתוב פעם קרא זה החדש הראשון חדש ראשון ופעם קראו חדש אביב^{^[479]}: והנה כונת הכתוב בזה להודיע שיעשה חג המצות בחדש האביב באמצעיתו כי כשישיג האביב בראש חדש ישיג זמן הקציר באמצעיתו כי כן מנהג העולם בזה כפי מה שידוע זה לעובדי האדמה והאכרים:

ולפי זה יראה שהתחלת הקציר היה נופל לעולם תוך שבעת ימי מצה ובו ביום הנפת העומר: והעד בזה כפי מה שזכרנו שאמר תחלה אלה מועדי יי' - ואחר כן אמר גם כן אלה מועדי יי' ולא הזכיר בזאת הפרשה לבד אלה מועדי יי' אשר נקראים מקרא קדש - והזכיר גם תנופת העומר בכללם - ואלו היה חוץ משבעת ימי מצה היה ראוי ליעד בעבורו יום אחד מועד כדרך הכל - ומפני זה נראה שהוא תוך שבעת ימי מצה ולכן אמר הכתוב מיום הביאכם את עומר התנופה (ויקרא כג, טו): והטעם להודיע הדבר בסבתו:

#V:7 הפרק השביעי

בענין הקציר והעומר ומאי זה מין הקרבתו ומנחת הבכורים: ראוי היה להסמך זה הפרק בענין האביב כפי מה שנהגו חכמינו: אמנם מפני שאלה יש להם דבוק ותליאה בענין חג השבועות לכן אחרנוהו הנה כדי שלא נכפיל המאמרים - ואומר שהנפת העומר הוא מהשעורים^{^[480]} בזמן קציר השעורים - וחג השבועות הוא הבאת הבכורים בזמן קציר חטים: ואמר הכתוב כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן (ויקרא כג, י) ולכן ראוי לבאר מלת קציר כדי שיתבאר המכוון: ונאמר שבענין קציר נחלקו ישראל לשתי תודות גדולות:

התודה האחת הם בעלי הקבלה שאמרו ששם קציר הוא נאמר על הכריתה ואמרו שטעם וקצרתם את קצירה לכרות כריתותיה - והנה לפי זה הוא שם של לשון ויאמר על כל דבר כרות כמו זרעו חטים וקוצים קצרו (ירמיהו יב, יג) - בשדה בלילו יקצורו (איוב כד, ו) - ואמרו שכריתת הזרע בין לח בין יבש תקרא קצירה אחרי שהיא שם נאמר על הכריתה: ומזה נמשכו לומר שמנחת הבכורים והעומר הם דבר אחד כי שניהם מן הלח והביאו ראיות לאמת דעתם ואמרו שאם היה העומר זולת מנחת הבכורים היה הכתוב מבאר ענין העומר מה יעשה בו כמו שבאר ענין שתי הלחם בחג שבועות ולכן בארו הכתוב במנחת הבכורים כי אי אפשר שלא יבארהו - ואמרו שאם מנחת הבכורים הוא זולת העומר לא ימנע הדבר משני פנים אם שהיו מביאים אותה קודם העומר או אחריו ואי אפשר שיביאוה קודם העומר מפני שאמר הכתוב בעמר ראשית קצירכם ואיך אפשר שיקצרוה קודם העומר: ועוד אם תוקרב קודם העומר ראוי שתאכל ליומה שהיא קדש קדשים והכתוב אמר ולחם וקלי^{^[481]} וכרמל (ויקרא כג, יד) ואם תובא אחרי העומר לא תקרא מנחת בכורים מפני שקדם לה העומר ואמרו^{^[482]} שהעומר צריך שיהיה מן הלח כי הכתוב אמר מהחל חרמש בקמה וחרמש לא יאמר אלא על הלח כי כתוב כי תבא בקמת רעך וקטפת מלילות בידך וחרמש לא תניף על קמת רעך (דברים כג, כו) - ומאמרו מלילות ידענו שזה על הלח מפני שעל היבש לא יאמר חרמש רק מגל ככתוב שלחו מגל כי בשל קציר (יואל ד, יג): ואמרו שהמנחה ראוי להיות מן הלח שהוא ערב שיעשה קלי אמנם היבש הוא מאכל הבהמות - ועוד שמלת קציר תאמר על הכריתה ובאמרו ראשית קצירכם יורה על הנכרת ראשונה והלח יכרת ראשונה: ואמרו שאין מלת עומר מגזרת וחצנו מעמר (תהילים קכט, ז) אלא העומר הוא מדה מגזרת והעומר עשירית האיפה הוא (שמות טז, לו): סוף דבר דעת בעלי הקבלה שהעומר הוא מן הלח והוא הוא מנחת הבכורים הכתוב ואם תקריב מנחת בכורים ליי' אביב קלוי באש גרש כרמל:

והתודה השנית הם בעלי מקרא שאמרו שהעומר הוא זולת מנחת הבכורים והעומר הוא מן היבש ומנחת הבכורים מן הלח והיתה נקרבת אחר מנחת העומר - והשיבו על בעלי הקבלה שאמרו שהקציר יאמר על הכריתה בין לח בין יבש: ואמרו שכונת הכתוב בקציר הוא על זרע שנתבשל כל צרכו והוא ראוי לכריתה שלא יתיבש יותר ויתפזרו גרגיריו כמו שלחו מגל כי בשל קציר אף על פי שבנגב יהודה יקצרו אותו בעודו לח מפני שהחום שמה גובר פן יתפזרו גרגיריו אמנם בהרים יקצרו אותו כשהוא יבש מפני שהחום חלש מפני הרוח הנושב והטל היורד - ואמרו החכמים ואין לומר שיקרא כל כרות קצור כי העלות לא יוציאו אותם לשמות אלא למשפטים יכתים וכמו זה השם יקרא שם מתגבר כמו שם אודם משום האדמימות ולא יקרא כל אדום אודם וכן אדם מאדמה ועופרת מעפר שלא יקרא כל היוצא מאדמה אדם וכל היוצא מהעפר עופרת - והנה לפי זה לא יקרא קציר על טעם הכריתה אלא מפני שנכרת הזרע בזמן שהיה בצורה ידועה אשר היה ראוי להכרת - ומאשר הביאו סמך ממאמר זרעו חטים וקוצים קצרו לא לעזר ולא להועיל כי זה הוא על דרך משל והראות הדבור לא על דרך אמתת הדבר כמו רוח יזרעו וסופתה יקצורו (הושע ח, ז) ואשר אמרו בשדה בלילו יקצורו (איוב כד, ו) אין טעמו מן בליל חמיץ (ישעיהו ל, כד) אמנם הוא שתי מלות כמו עב טיט (חבקוק ב, ו) והטעם בשדה בלי שלו יקצורו: ואמרו שאם היתה מנחת הבכורים הוא העומר היה ראוי לבארו הכתוב ואם מפני שנקרא העומר ראשית קציר וזה מנחת בכור והטעם שתכלית שניהם הוא הבכור אין הענין כן מפני כי לא יקרא הבכור בכור על שיכרת תחלה אלא בעבור השיגו תחלה: ואף על פי שיכרת באחרונה בכור יקרא לעולם ואם כן באמרו ראשית קצירכם אין הטעם אל הבכור שאם יהיה מרמיז אל הבכור לא ימנע משני פנים אם שהרצון בו מה שיבכר בארץ ישראל או שהרצון בכורי קציר שדה אחד: ולהיות הרצון על בכורי כלל ארץ ישראל אי אפשר כי בכור כלל ארץ ישראל הוא האביב אשר נמצא בראש החדש ועד יום ארבעה עשר יהיה יבש - ולהיות הרצון על בכור שדה אחד שנמצא ביום הנפת העומר אין טעם בזה:

ואמנם לפי בחינת החקירה השכלית הוא שבקשת האביב בראש חדש הוא בעבור הנפת העומר והנה לפי זה האביב אשר בכר בהתחלת החדש ממנו מקריבין העומר בעבור שהגיע אל הקציר השלם וזה הוא אמרו וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן (ויקרא כג, י): ועוד לפי דעתם לא היה ראוי להמצא ביום התנופה יבש כי אם לח לפי שאם ימצא יבש אם כן אינו בכור - והנה כתוב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו (ויקרא כג, יד) והלחם הוא מן השעורה החדשה לא מן הישנה וצריך שיהיה מן היבש - ואין טענה איך לא באר הכתוב בעומר מה יעשה בו כמו שבאר ענין שתי הלחם כי יש מן הנקרבים ענינם מבואר ויש מה שאינו מבואר אמנם יוצאים מכח המאמר כגון המעשר והתרומה וכן זה יתבאר מכח המאמר: ומה שאמרו שהיבש הוא מאכל בהמה ולכן ראוי להיות העומר מן הלח הנה מנחת שוטה שהוא^{^[483]} קמח שעורים - גם אין חוזק משם חרמש שהוא על הלח ומגל הוא על היבש כי כלי אחד שקוצרים בו הלח והיבש יש לו שתי שמות חרמש ומגל כגון שה וצאן כבשה ורחלה: גם שם עומר אינו מדה אמנם הוא מטעם וגם בין העמרים תלקט (רות ב, טו) שהרצון בו אסיפת השבלים ועוד אם העומר הוא מן הלח מה יעשו בשנים המעוברות שאז הוא יבש ברוב: והחכם רבינו אברהם ב"ע ברדפו אחרי הפשט אמר ואם תקריב מנחת בכורים - רבים אמרו שמלת אם חיוב ולפי דעתי שאין צורך כי החיוב הוא ראשי^{^[484]} הבכורים לא הבכורים והרוצה להביא מנחה מבכורי^{^[485]} נדבה יביא: הנה גם החכם רבינו אברהם הבדיל בין העומר ובין הבכורים ואמר שמנחת העומר חובה ומנחת הבכורים נדבה: וכן אמרו חכמינו שמנחת הבכורים היתה נקצרת וקרבה אחר הנפת העומר כדי שתאכל הנשארת לכהנים ולא תצא מתורת בכור אף על פי שקדם לה קצירת העומר מפני שהעומר הוא מן המצות הנעשות כדי והוא ממצות הצבור אמנם מנחת הבכורים הוא מנתת יחיד: והעד שנכתבה בפרשת ויקרא בקרבנות יחידים וכתוב למעלה בפרשה ההיא אדם כי יקריב מכם (ויקרא א, ב) שהוא בקרבנות נדבה אף על פי שקרבנות החוב נכנסות תחתיו: וחכמינו הבדילו בין העומר ומנחת הבכורים בשלשה עשר הבדלים:

האחד שמנחת הבכורים הוא בנדבה והעומר חובה:

השני מנחת הבכורים מנחת יחיד והעומר של צבור:

השלישי שמנחת הבכורים היו מביאים אותה קלוי באש והעומר היו מביאים אותו מן השדה:

הרביעי מנחת הבכורים קדש קדשים כשאר המנחות אשר בגבולה והעומר קדש לבד ונאכל לזכרים ולנקבות:

החמישי מנחת הבכורים תקרא מנחה והעומר עומר לבד:

הששי מנחת הבכורים מן האביב והעומר מן הקציר כי מנחת הבכורים לעולם הוא מן הבכור אמנם העומר מן הבכור וזולתו: כי אם נתברר שדה שבכר קרוב לירדן ובעת הבקשה נמצא שדה אחד קרוב לירושלים ומוכן לעומר לא היו חייבים לקצור מן הבכור אשר בירדן אלא מן הקרוב ואפילו שלא בכר כי לא הזכיר בעומר מלת בכור:

השביעי מנחת הבכורים אין עמה קרבן והעומר אחריו כבש:

השמיני מנחת הבכורים עמה לבונה זכה והעומר לא:

התשיעי מנחת הבכורים יוקח ממנו אזכרה והעומר לא יוקח ממנו אזכרה:

העשירי מנחת הבכורים יביאוה כל זמן שירצו והעומר יש לו זמן ידוע בהבאתו:

האחד עשר מנחת הבכורים היא מורמת והעומר מונף וכל מונף מן קדשים קלים וכן מנחת שוטה מן המונפים ונאכל לזכרים ולנקבות ואלו היה נופל שם הנפה בקדשי קדשים ובקדשים קלים מה היה הצורך לפרט למנות בקדשים קלים הנפה: ואם תאמר שיש קדשי קדשים והם מונפים ויהיה זה כמותם כמו האשם שהוא קדש קדשים והוא מונף ככתוב ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן והניף אותם תנופה לפני יי' (ויקרא יד, יב): יש להשיב דע שיש מן המוקרבין שלא יקראו קדשי קדשים כי אם אחר שיושחטו כמו החטאת - ויש שלא יקראו קדשי קדשים כי אם אחר שיוזרק דמם על המזבח כמו האשם - כי הנה בחטאת כל אשר יגע מבשרה יקדש ואשר יזה מדמה על הבגד אשר יזה עליה תכבס במקום קדוש (ויקרא ו, כ) - ובאשם לא הזכיר כן אמנם באשם בפרשת מצורע אמר ולקח הכהן מדם האשם ונתן הכהן על תנוך אזן המטהר הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית (ויקרא יד, יד) - ואם היה מקדשי קדשים לא היה ראוי לזורקו על המטהר לטהרו מטומאתו וילך עמו בביתו והוא דרך חול: אמנם דם החטאת שהוזה היה במקום קדוש והנה לפי זה האשם בהיותו חי עדין אינו קדש קדשים ולכן היה מונף חי - וכן שני כבשים של שבועות היו מניפים אותם חיים - וכן בשבט לוי כתוב והנפת אותם תנופה לפני יי' (במדבר ח, יא): וכן קדוש שלמים מעת זריקת הדם - לכן אם אכל טמא ממנו קודם זריקתו אינו חייב כרת שנאמר והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר ליי' (ויקרא ז, כ) הרצון שהוזרק דמו והוקטר חלבו אמנם אם אכל ממנו הטמא קודם אינו חייב מפני שפרט הכתוב בזה באמרו אשר ליי' וכן קדושת המנחה אחר הקרבתה - וכן קדושת העולה אחר זריקת דמה - לכן עורות שלמים הם חול ולא קדש זולת עור העולה לכהן:

השנים עשר מנחת הבכורים מלוקט מן השדה שבלים - והעומר יוקצר ממקום אחר:

השלשה עשר מנחת הבכורים מחולף שמו משם העומר כי זה יקרא מנחת בכורים וזה יקרא ראשית קציר:

סוף דבר חכמי הקראים הבדילו בין העומר ומנחת הבכורים ומנחת הבכורים היתה נקרבת אחר העומר - ואמרו שהעומר מקדשים קלים בעבור שהיה מונף וכל מונף הוא מקדשים קלים כמו שזכרנו - וכשהיה מונף היה נאכל לזכרים ולנקבות ואותו העומר היה גדול משאר העומרים בעבור שהיה נקרב אצל השם - ושם עומר נגזר מן וחצנו מעמר (תהילים קכט, ז) וצורתו בגעת אל הקציר - וכל עומר הסמוך אל הקציר אינו מדה: ותוכן אכילתו לא הזכירו הכתוב כמו שהזכיר שתי הלחם: ואמרו החכמים שאפשר שהיו טוחנים אותו ולשים ואוכלים אותו בקדושה: ובמה שהזכיר^{^[486]} הכתוב באכילת החדש עד שיובא קרבן העומר ככתוב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם (ויקרא כג, יד) נחלקו החכמים מהם אמרו שאינו מתיר הקרבת העומר אלא ללחם שעורים לבד ממה שמצאו קרבן שתי הלחם בחג השבועות שהוא זמן קציר חטים ואמרו שהוא מתיר לחם חטים וזה בטל מפני שאם היתה כונת הכתוב בזה היה ראוי לאסור אותו קודם זה ואחר כן להתירו בזה וזה לא נזכר בכתוב כמו שנזכר בענין העומר ככתוב ולחם וקלי וכרמל וכו': ומהם אמרו שהעומר מתיר אכילת לחם חדש של שעורים וחטים ושתי הלחם מתירים להקרבת קרבן במקדש מהחטה החדשה: אמנם שאר הזרעונים כפולים ועדשים ואפונים וזולתם הם מותרים לעולם ולא יכנסו תחת האזהרה: ומהם אמרו שהם נכנסים במלת קלי ששם קלי נאמר על החטים ועל השעורים ועל פול ועדשים כענין [ברזילי]^{^[487]} עם דוד באמרו וחטים ושעורים וקמח וקלי ופול ועדשים וקלי (שמואל ב יז, כח): וקלי השני הוא מפול ועדשים - והנה לפי זה יראה שיהיה קלי מפול ועדשים - והנה יהיה מאמר וקלי וכרמל כולל כל קלי שיהיה בין מחטים ושעורים בין מפול ועדשים: והעומר הוא מארץ ישראל רואים לא נמצא בארץ ישראל היו קונים מארץ פלשתים שהיא סמוכה לארץ ישראל ולא היו חוששים אם זרעוהו גוים או ישראלים - והנה יהושע שהקריב מארץ כנען שזרעו הגוים: הפך שתי הלחם כי ראוי שתהיינה מתבואת ארץ ישראל ככתוב ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וכו' (ויקרא כג, יז) - והוא מן המצות הנעשות כדי ממצות הצבור שאם יתנדב אחד ויביאנו ויוקרב יצאו הכל מידי חובתם והותר להם לאכול מלחם חטים ושעורים וקלי מהם ומפול ועדשים - ואחר העומר היו מקריבים מנחת הבכורים שהוא מנחת יחיד - אמנם בעלי הקבלה אמרו שאחרי העומר לא היה נקרב מן השעורים ואפילו מנחת קנאות - וראוי להפלא מדבריהם על אהבתם הראשות והנצוח כי כל כך נתרחקו מדעת חכמי הקראים [עד]^{^[488]} שאסרו הקרבת מנחת קנאות אחר מנחת העומר ומזה המאמר נקיש בשאר מאמריהם כי אין דעתם וכותם אלא להמשיך דברי התורה לדעתם: וממה שצריך שתדעהו שקצירת העומר לא היה בזמן הקרבתו אלא לפעמים קודם לו ביום או יותר כי הנה בפסח יהושע בו ביום ספרו ואכלו והיה יום מועד ואיך אפשר שיקצרו במועד וכן היום הקודם היה שבת ולא יקצרו בו גם כן: אמנם טעם הקציר הוא זמן הקציר ויש לו רוחב לא יום אחד לבד כפי מה שיחשבו קצת מבני אדם - וכן באמור הכתוב חג הקציר חג הבכורים אין הטעם שהיו קוצרים ביום המועד אמנם קודם ממנו ואף על פי שהכתוב מכנה היום ההוא חג הקציר חג הבכורים אין חשש כי לפעמים מכנה הכתוב דבר אחד ביום אחד ואף על פי שאין הדבר ההוא ביום ההוא כמו וחג האסיף תקופת השנה (שמות לד, כב) - ואמר החכם רבי אברהם בן עזרא ויותר דעתי נוטה שלא נקרא חג הקציר חג הבכורים אלא על מנת שהיה נקרב לחם הבכורים בזה היום כי אין הטעם באמרו חג הקציר זולתי אמרו חג הבכורים אל[א]^{^[489]} על מנת קציר הבכורים כי כן כתוב וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים (שמות לד, כב): לא על מנת שהיה נקצר באותו היום אלא על מנת שהיה נקרב אמנם היה נקצר קודם לכן והיה מוכן לזה היום להקריבו:

#V:8 הפרק השמיני

אם יתחייב חג השבועות בגלות אם לא: קצת מקטני אמנה חשבו שלא נתחייבנו בגלות לעשות חג השבועות ולספור חמשים יום לחשבם שזה המועד הוא נתלה בענין הקציר ככתוב וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה (ויקרא כג, טו) וכתוב והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן (ויקרא כג, י) - ובזמן הגלות אין לנו חקות קציר (ירמיהו ה, כד):

והשיבו חכמינו ואמרו שדבר אלה האנשים לא ימנע משני פנים אם שיקיימו כלל המועדים בגלות או לא יקיימום - ואם לא יקיימום מפני שיש להם קרבן וראיון ובזמן הגלות אין קרבן וראיון אם כן כפרו בהתחלות ומי שיכפור בהתחלות אין ראוי להשיב על דבריו כי לא יעמדו לדברים שיהיו מודים אצלם: ואם יקיימו המועדים בגלות יתחייבו שיקיימו אותם על אופן שהיו הקדמונים מתנהגים בם בזמנם ובעתותיהם בזמן ההוא - ואם לאו יאמרו כי מחדשים תורה מעצמם והם לא יאמרו כזה אמנם בעל כרחם יודו בקיום המועדים בעתותיהם על דרך שהיו מתנהגים הראשונים באביב וקציר והטעם זמן אביב וקציר: ואמנם נסמכו אל אביב וקציר כדי שיהיה הזמן מבואר וידוע וזה להיות הזמן פעל מחשבי ולא יודע כראוי התחלתו וסופו וכמותו אלא למשכילים אמנם המון העם אינם יודעים התחלת זמן אלא כשישימו התחלת זמנם מרושם אחד שיהיה בעולם מבואר נגלה תכלית ההראות: ומפני שהתורה נתנה לכל וההמון רב מהמשכילים לעולם וזה בהשגחה אלהית כי אם היו כל העולם משכילים היה נחרב העולם לכן התנהגה התורה בקצת ענינים אחרי דעת ההמון ושם פרקי זמניהם ידועים ממעשיהם ולכן שם התחלת השנה באביב וחג השבועות בתחלת קציר חטים - והנה לפי זה בזמן הגלות אף על פי שאין לנו קציר יש לנו יום ידוע שהוא יום קציר וממנו נספור וכן יום אביב - ונעשה הכל בדרך ההקרבה כי כבר בארנו שכשאין לנו דעת הברור נעשה בדרך ההקרבה:

ואמר רבינו לוי הלא תראה שאם היה במדינה מצור ולא היינו יכולים להביאו היה היום ידוע ונספור ממנו - והנה מצות אחרות גם כן שתלויות בארץ ואנו עושים אותם בגלות כמצות המצות שכתוב לא תשחט על חמץ דם זבחי (שמות לד, כה) וכתוב לא תאכל עליו חמץ (דברים טז, ג) שמצות המצות היא בעבור הפסח ובזמן הגלות אין לנו זבח פסח ואנו מחוייבים בעשיית המצות - וכן יום הכפורים הוא (ויקרא כג, כז) לאופן מעשה יום הכפורים ובזמן הגלות אין לנו מעשה יום הכפורים - וכן חג האסיף אף על פי שאין לנו אסיף אמנם הטעם זמן אסיף וכמו שלא נפיל בגלות חג האסיף ויום הכפורים אף על פי שנפל מעשהו כן לא נפיל יום חג השבועות והספירה אף על פי שאין לנו עומר: והנה ראיה נוכחת שכתוב שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך (שמות כג, יז) (שמות לד, כג) (דברים טז, טז) לעשות השלש חגים בבית הבחירה ומי שהיה לו מניעה ולא היה עולה היה עושה המועד במקומו אף על פי שנתחייבו בעליה וראיון: סוף דבר לא נתנו המצות אלא לפי היכולת: והנה באמור הכתוב וספרתם לכם ממחרת השבת (ויקרא כג, טו) ואחר כן אמר מיום הביאכם את עמר התנופה והוא על דרך אשור לא שתהיה הספירה מתחייבת בתנאי הבאת העומר - ואלו היתה ההבאה תנאי בספירה היה ראוי להיות הנה אחת ממלות התנאי כמו כי ואם^{^[490]} כמו השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה (דברים יב, יג) כי אם אל המקום אשר יבחר יי' אלהיך^{^[491]} - והנה הכתוב הורה בזה ברמז בפסוק ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם (ויקרא כג, יד) כי באמרו עד עצם היום הזה הרמיז שהכונה הוא בעבור היום ואפילו שלא הקריבו עומר מצד מניעה כגון שקרה שדפון או שנת בצורת היום יהיה מתיר להם לא העומר אמנם הקרבן הוא של יום לא של העומר: לכן בזמן הגלות אף על פי שלא נקריב קרבן היום יהיה מתיר לנו - והעד שכתוב חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם (ויקרא כג, יד) ולולי זה לא נאכל לחם בגלות - וחייבים אנו גם כן לספור מהיום ההוא: אמנם נבוכו החכמים בטעם חג השבועות והנה כל ימי המועדים נקראים בשם ענין שימצא בימים כמו חג המצות שהמצות באלה הימים - וכן חג הסכות - וכן יום הכפורים: ושמות זה היום הם רושם בפעולות שאינן נמצאות בזה היום כי שבועות הוא בעד ספירת ז' שבועות ככתוב שבעה שבועות תספר לך (דברים טז, ט) - ונסמך החג אל השבועות בעבור שהוא נודע בהם ויכונה התכלית במה שקודם^{^[492]} התכלית: וכן נקראים השלשה חגים שלש רגלים בעבור עולי רגלים והנה ביום קדש לא היו עולים אלא קודם מהם: ופרשו החכמים בי"ת בשבועותיכם (במדבר כח, כו) כטעם אחר כי אמרו שהבי"ת מצאנוה לטעמים^{^[493]} יש בי"ת בעצם הדבר וזה הרבה ויש בטעם קודם ויש בטעם אחר כמו בשכבך ובקומך (דברים ו, ז) (דברים יא, יט) שהטעם קודם שכבך ואחר קומך - ויש בטעם טרם כמו באכלכם מלחם הארץ (במדבר טו, יט) - ובי"ת בשבועותיכם בטעם אחר אמנם הוא בטעם קרוב כמו ויהי בהיות יהושע ביריחו (יהושע ה, יג) שטעמו קרוב ליריחו:

#V:9 הפרק התשיעי

בספירה: אמר הכתוב וספרתם לכם ממחרת השבת (ויקרא כג, טו) וכתוב עוד שבעה שבועות תספור לך (דברים טז, ט) וכתוב עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום (ויקרא כג, טז) - והנה מזה מצות עשה מן התורה לספור שבועות ושבתות וימים אמנם חכמי ישראל בזמן הספירה נחלקו לשני חלקים האחד דעת חכמי הקבלה שאמרו ראוי להיות הספירה בערב כדרך ימי התורה שהם מערב עד ערב - והשני הם חכמי מקרא שאמרו שהספירה ראוי להיות בבקר מפני שההתחלה היא מיום הבאת העומר שהיו מקריבין אותו בבקר כימי הקרבנות שהם מבקר אל בקר אף על פי שהחכם רבינו ישועה אמר ואין דעתי דעת מי שיאמר שימי הקרבנות מבקר אל בקר ולא שם הבדל בין ימי בראשית ובין ימי הקרבנות וכן הוא האמת: אמנם חכמינו נתנהגו לספור בבקר כזמן הקרבת העומר וספירת אלה הימים אינם כספירת וספרה לה שבעת ימים (ויקרא טו, כח) מפני שספירת אלה הימים יעבור למנות אותם בלב אמנם ספירת ימי העומר צריך להיות בכל יום ויום בדבור מבואר כפי מה שידוע מכלל ישראל אשר לא נפל עליו חלוק - וכבר אמרו שכשיהיה מנהג^{^[494]} אשר לא תסתירהו הראיה מן הראוי והנכון להחזיקו:

#V:10 הפרק העשירי

בשתי הלחם וקרבנו: הכתוב אמר ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים סלת תהיינה חמץ תאפנה בכורים ליי' (ויקרא כג, יז) - והנה מאמרו ממושבותיכם חייב הכתוב להביאו מארץ ישראל והם בכורי קציר חטים (שמות לד, כב) שהכינו בעבור היום להקריבו כדי להתיר החדש בהקרבה והיו מביאין אותן מסלת מתוקנות: ולא פרש לנו הכתוב מתי היו מתקנין אותן ואפשר לומר שהיו עושים אותן ביומן כמו השלמים בבית אחד אם נאמר שהוצאת האש במועד מותר: ואם נאמר שהוא אסור אפשר שהיו לוקחים מאש הקדש והיו עושים אותן באחת הלשכות והיו מביאים אותם משם: ובאמור הכתוב ממושבותיכם הטעם להביא הסלת שיעשו ממנו מהמושבות - אמנם התקון הוא בקדש הפך העומר שאותו היום היו מביאין אותו שבלים והיו עושים אותו קלי ככתוב ולחם וקלי וכו' (ויקרא כג, יד) וכל אחד מהלחם היה עשרון מסלת נקייה - אמנם לחם הפנים היתה כל אחד שני עשרונים ואמרו החכמים שהטעם בזה שיהיה כן מפני ששתי הלחם חמץ ולחם הפנים מצה והמצה כמותה מעט וכבדה הפך החמץ שכמותו רב וקל ביותר - ובה"א שכמות אחד משתי הלחם שבעה טפחים וגבהה ארבע אצבעות ורחבה ארבע אצבעות ולחם הפנים עשרה טפחים: אמנם היות לחם הפנים מצה ידעוהו החכמים מדרך הסברה מפני שלא היה חסר כל ימי השנה - ואם היה חמץ איך היו מתנהגים בחג המצות - ועוד שלחם הפנים היו משימין אותו על השלחן חם ככתוב לשום לחם חום ביום הלקחו (שמואל א כא, ז) ולבונה היתה נתנת עליו ואין ספק כי הלבונה היתה נמסת בעבור החום - ואם היתה נמסת היה נדבק בה מהלחם והלבונה היתה נתנת אחר כן במזבח והיה נתן עמה הלחם הנדבק בה - וכתוב כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו (ויקרא ב, יא): ולכן גזרו אומר שלחם הפנים היה מצה: אמנם בקרבן שתי הלחם נבוכו החכמים מהם אמרו שהוא מוסף היום מפני שנזכר בפ' אמור ופינחס ולא נכתב באחד משני המקומות מלבד כך וכך כמו שאמר מלבד חטאת הכפורים (במדבר כט, יא) - ועוד לא אמר והקרבתם אשה ליי' כמנהג במוספי היום - ואמרו שאף על פי שמה שנ' בפ' אמור הוא מתחלף מהנ' בפרשת פינחס^{^[495]} - אמנם מספר המוקרבים בפרשת אמור הוא כמספר המוקרבים בפרשת פינחס - כי בפרשת פינחס שני פרים ואיל אחד עם ז' כבשים ובפרשת אמור פר אחד ואלים שנים עם שבעה כבשים ומספרם עשרה: ומהם אמרו שהנזכר בפ' אמור הוא קרבן שתי הלחם - ומה שנזכר בפ' פינחס הוא מוסף היום - כי בפרשת אמור לא הזכיר מן מוספי המועדים דבר לבד והקרבתם אשה ליי': אמנם מוספי המועדים הזכירם בפרשת פינחס - ואין טענה על שלא נאמר מלבד כי כמו כן נתעצל הכתוב בחג המצות בעבור יום השבת שיפול בו לומר מלבד קרבן השבת - ויש לעזור בזה גם כן מקרבן העומר כי כמו שייעד הכתוב בעומר שהוא בתחלת קציר שעורים קרבן - הנה כמו כן ראוי ליעד קרבן בשתי הלחם שהוא בתחלת קציר חטים כי שניהם מנחה חדשה: ובעבור שלא הזכיר באחת משתי הפרשיות מלבד לא ידענו בבירור איזה מהם יוקרב ראשונה אם קרבן שתי הלחם או מוסף היום: וקצת מן החכמים אמרו שראוי להקריב קודם קרבן שתי הלחם מפני שבפרשת פינחס קודם שיזכיר מוסף היום אמר וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה (במדבר כח, כו): ואחרי שהקדים זכירתו ממוסף היום לאות כי הקרבתו גם כן קודם ממוסף היום - ועוד מפני שקרבן שתי הלחם ממעשה היום כמו שמעשה יום הכפורים קודם ממוסף היום - והשיבו עליהם החכמים ואמרו שאין הענין כן אמנם מוסף היום קודם מקרבן שתי הלחם כי הנה העומר נזכר תחלה ונתאחר בהקרבה - ועוד מפני שהוא מואחר לכן לא אמר בפרשת פינחס מלבד ובפרשת אמור לא אמר מלבד בקרבן שתי הלחם בעבור שלא הזכיר עדין מוסף היום: עוד אמרו מפני שקדשי קדשים הם מוקדמים בהקרבה מקדשים קלים ובקרבן שתי הלחם יש שלמים שהם קדשים קלים: אמנם מוסף היום קדשי קדשים וראוי לפי זה שיוקדם: סוף דבר קרבן שתי הלחם היה נקרב אחר מוסף היום:

תם חג השבועות תלי"ו^{^[496]}

אברך אל אדון על כל נשמה - אשר חנן תבונה במזמה:

להשכיל את יסוד עולם וגם אם - אמת תורת יי' היא תמימה:

#VI ועתה נחל סדר יום תרועה

אמת כי התשובה עם ידיעה - הלא המה בכפור חטא ישועה:

ולכן הרחיב אל חי עשרת - ימי רחמים וראשון יום תרועה:

הפרק הראשון בטעם תרועה:

הפרק השני בטעם יום תרועה:

להיות שיש ברוב המועדים טעם על חיובם: והטעם לזכר נס מה או פעולה מה שתביא לזכר אחד מה ובזה היום שהוא יום תרועה לא ידענו בו ממאמרי הכתוב טעם על חיובו - לכן נסתפקו החכמים בטעם זה היום: בעלי הקבלה וקצת מן חכמינו אמרו שזה היום הוא^{^[497]} ראש השנה: אף על פי שדעת כלל חכמינו היא שבניסן נברא העולם - כי אמרו ששני ראשי שנים הם - ניסן ראש לחדשים ותשרי ראש לשמטות וליובלים: ומהם אמרו שזה הפך כונת הכתוב כי כתוב וחג האסיף תקופת השנה (שמות לד, כב) והוא חג הסכות והראשון נכון - כי אף על פי שיקרא חג האסיף תקופת השנה הנה להיותו בחדש השביעי ראוי להקרא התחלת החדש ראש השנה - כי כמו שהשנה מחוברת מימים כן היא מחוברת מחדשים ובהתחלת החדש ראוי להיות התחלת השנה - ולכן נקרא יום תרועה (במדבר כט, א) והטעם שהיו מריעים ומכריזים בהתחלת השנה לדעת שנת השמטה והיובל והשמטת כספים ודרור העבדים והשמטת קרקעות וזולתם: ולכן הוא יום שמחה לא כפי מה שאמרו בעלי הקבלה שהוא יום דין - כי בעבור זה היום נאמר אל תתאבלו ואל תבכו כי קדוש היום לאדננו (נחמיה ח, ט) (ואילך) ומיום זה עד יום הכפורים שהוא בעשור לחדש שמחים בני ישראל לקבלת התשובה כדי שיתכפרו עונותיהם ביום העשור ולכן קראו אלה הימים ימי תשובה וקראום גם כן ימי רחמים: ולכן משוררים בם בתחנונים ובסליחות אשר בם תקובל תשובתם:

#VI:1 הפרק הראשון

בטעם תרועה: זה היום קראו הכתוב יום תרועה יהיה לכם (במדבר כט, א): ונסתפקו החכמים בענין תרועה: מהם אמרו בחצוצרות ובשופר ככתוב בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך יי' (תהילים צח, ו): ומהם אמרו בשופר לבד ואלה הם בעלי הקבלה: אמנם נסתפקו בענין תרועה אם גנוחי גנוחי אם ילולי ילולי - ושלשה שברים שהם גנוחי: וזה להם לטעות - כי הכתוב כנה זה היום ליום שמחה ככתוב אל תתאבלו ואל תבכו (נחמיה ח, ט) - ועוד שלא יתחייב ממאמר הכתוב שתהיה בשופר כי יש כתובים מורים שהתרועה אינה בשופר - ככתוב עלה אלהים בתרועה יי' בקול שופר (תהילים מז, ו): ועוד מצאנו תרועה להרמת קול כגון וירע^{^[498]} העם תרועה גדולה (יהושע ו, כ) והוא לענין שמחה - ויש עוד תרועה להרמת קול בזולת שמחה למה תריעי ריע (מיכה ד, ט) - וכתוב וישמע יהושע את קול העם ברעה (שמות לב, יז): ובענין הרמת שיר וזמרה רבו - לכו נרננה ליי' נריעה לצור ישענו (תהילים צה, א): נקדמה פניו בתודה בזמירות נריע לו (תהילים צה, ב): הרנינו לאלהים עוזנו הריעו לאלהי יעקב (תהילים פא, ב): רנו שמים כי עשה יי' הריעו תחתיות ארץ (ישעיהו מד, כג) וזולתם:

ואין טענה ממה שמצאנו בקצת מהכתובים תרועה מחוברת עם שופר או חצוצרה כי אין הטעם שקול השופר או החצוצרה היא תרועה אמנם היא תקיעה ככתוב ותקעו בהן ונועדו אליך כל העדה (במדבר י, ג) ואם באחת יתקעו ונועדו אליך כל הנשיאים (במדבר י, ד) - אמנם בחבור התרועה עם השופר ועם החצוצרה הטעם הוא הרמת קול מחובר עם תקיעה כי יש תקיעה בלי הרמת קול ככתוב ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו (במדבר י, ז):

סוף דבר התרועה היא זולת התקיעה והיא הרמת קול לבד בין בכלי בין בזולת הכלי - ולכן תמצא פעם מחוברת עם כלי ופעם לא - ולכן אין צורך ביום זה תרועה בתקיעת שופר כפי מה שחייבו בעלי הקבלה אמנם הרמת קול לבד בשיר והלל לא זולתו - ומה שאמרו קצת מחכמינו שזאת התרועה היתה עם כלים ולא יחדו בשופר כפי מה שיחדו בעלי הקבלה הנה עם כל זה אמרו שזה היה בעבור עולת המוסף כדי להרבות השמחה - אמנם בזמן הגלות אחרי שאין מוסף אין צורך בתרועה - ועוד שהשמחה ערבה בזמן הגלות ככתוב ערבה כל שמחה (ישעיהו כד, יא) - והכתוב הרמיז בזה באמרו במקום אחד יום תרועה יהיה לכם (במדבר כט, א) שהוא זמן המלכות ובמקום אחר זכרון תרועה (ויקרא כג, כד) יהיה לכם שהוא זמן הגלות:

#VI:2 הפרק השני

בטעם יום תרועה: אם זה היום נקרא יום תרועה לפי שהיו מריעים בו כפי מה שביארנו הנה שאר המועדים משתתפים בזה: כי בכל מוספי המועדים היו מריעים בם למען הרבות השמחה ככתוב ותקעתם בחצוצרות ונזכרתם לפני יי' אלהיכם (במדבר י, ט) (ואילך)^{^[499]} - ולפי הנראה שזה היום נתיחד בזה השם אם מפני שהוא ראש השנה לשמטות וליובלים ולדרור העבדים וזולתם והיו מריעין בו זולת עת המוסף - ואם מפני שהיו מריעים בו על עולת התמיד אשר בו מה שלא היה כן בשאר המועדים כפי מה שדקדקו קצת מן החכמים ממאמר וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם (במדבר י, י): כי אמרו שזה המאמר נאמר בעבור זה היום שהוא יום שמחה ומועד וראש חדש - ועולותיכם הם עולות התמידים - כי לא הסגיל הנה בעולות המוסף ולא אמר במועד או בראש חודש ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם - הנה לפי זה יראה שהיו מריעים בזה היום לבד אפילו בעולת התמיד מה שלא היה כן בשאר המועדים ולכן נקרא יום תרועה: וקצת מן החכמים אמרו שנקרא יום תרועה על שהיו מריעים כדי לעורר לבות בני אדם על התשובה בימים שבין זה היום ובין יום הכפורים מצורף שזה היום גם כן הוא ראש חדש והיו מריעין במוסף של ראש חדש: סוף דבר הקרא זה היום תרועה הוא בעבור הפלגת התרועה ויקרא מועד לא חג:

אנשי תבונה - דורשי אמונה - שפכו תחנה - בימי תשובה:

אל האלהים - דר בנגוהים - שוכן גבוהים - סלח לחובה:

נשלם סדר יום תרועה

#VII ועתה נחל סדר יום כפור

אל אל גדול עושה אורים - אודה חסדו במזמורים:

כי חמל אל^{^[500]} איש בו מעל - פן ישאר במכמורים:

וייעד לו יום לסליחה - הוא יום נקרא יום כפורים:

להיות שהאדם מורכב מהפכים שהם השכלי והגופיי: והגופיי גם כן מורכב מהפכים אשר הם בשנוי מתמיד ולכן פעולות הנפש משתנות לעולם כי תנועת הרוכב לפי תנועת הסוס - אלא לפעמים יגבר הרוכב כשימצאהו חלש בקצת העתים - או כשיתן עליו רסן חזק עד שיוכל להכניעו לחפצו אלא עם כל זה לא יכול לו כי לפתח חטאת רובץ (בראשית ד, ז) - ולפי זה היה האדם תמיד נדרש בעונו ולא היה מכוון תוחלת - אמנם היה משליך עצמו כאחד הפגרים והיה מכוון אחרי שלמות תאותו: לכן חנן השם ברוך הוא לאדם זה היום שיתכפרו עונותיו ככתוב כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם (ויקרא טז, ל) וזה על ידי תשובה ומעשה: אם על ידי מעשה מבואר מן הכתוב: ואם על ידי תשובה מהצום כי כתוב וגם עתה נאם יי' שובו עדי בכל לבבכם [ו]בצום^{^[501]} ובכי ובמספד (יואל ב, יב) מצורף שכפרת העונות לא תהיה כי אם על ידי תשובה ככתוב לכו ונשובה אל יי' כי הוא טרף וירפאנו (הושע ו, א): והנה לפי זה התשובה הוא על צד הליאוט בענין הכפרה: והחכמים נסתפקו בזה כי אם התשובה היא הליאוט לכפרה מה צורך במעשה: מהם אמרו ששניהם הכרחיים לכפרה ואף על פי שאין לנו מעשה בגלות הגיון פינו יהיה תמור המעשה ככתוב ונשלמה פרים שפתינו (הושע יד, ג) - ומהם אמרו שהמעשה הוא הליאוט לתשובה והגיון פינו בגלות יהיה ליאוט אל התשובה אמנם התשובה היא העקר: ואמרו החכמים שיש לה שני פנים פאת חוב ופאת חיוב: ופאת החיוב הוא בהפילה גמול הרע: ופאת החוב שיתחייב לה השכר כי הוא מצות עשה ככתוב ושבת עד יי' אלהיך ושמעת בקולו (דברים ל, ב) - ועל כן יתחזקו בה קריאי המצווים להנצל מגמול הרע ולזכות בגמול הטוב: ואמר החכם רבי יוסף הרואה נ"ע ואולם להיות המעשה שיעשה בזה היום רוצה לומר הקרבן הוא המכפר זולת התשובה אי אפשר משני אופנים - האחד שמחילת העון הוא על צד החסד ואי אפשר שיצוה מצוה לעשותה המצווה בשביל כפרת העונות עד שיהיה שכר המצווה מכריע לגמול העונות כי לפי זה לא תהיה המחילה על צד החסד - והשני יתחייב שיתחלף הקרבן לפי רבוי העונות ומעוטם ולא כן הענין אמנם לעולם קרבן אחד ולכן יתחייב שתהיה מצוה אחת תפיל כלל העוונות ועמה יתחייב שכר טוב - ומן [המבואר]^{^[502]} שהתשובה היא המצוה אשר במדרגה זאת לכן יתחייב שתהיה התשובה בזה היום עקר ושאר המעשים על צד הליאוט - ולכן חייבו החכמים שיהיו ישראל בתפלה ובתשובה בודוי בכלל היום ואבלי ציון הם בזה מערב עד ערב לפי זמן הצום: ודרכי התשובה הראויה הם שנים עשר:

האחת הנחום ממעשה הרע - השני שישנאהו - השלישי שלא יאחר התשובה משעת הנחום כאומר אחטא ואשוב אלא אם יהיה לו מונע - הרביעי הודוי - החמישי ההכנעה עם כל תנאיה כגון ענוי הנפש וזולתם - הששי עזיבה - השביעי שיקבל עליו שלא יעשהו פעם אחרת - השמיני שיהיה עם התשובה קרבן בזמן הבית ובזמן הגלות הגיון הפה ככתוב ונשלמה פרים שפתינו - התשיעי שיעזוב הרע לדעתו - העשירי שלא יעשה כדמותו - האחד עשר שיעשה התשובה על מנת להפיל הגמול הרע - השנים עשר לעשות התשובה מפני שהיא חובה כשאר מצות עשה שבתורה: וממה שצריך שתדעהו שהשני דרכים מאלה שהם הודוי והגיון הפה בגלות הם מעצם התשובה אבל הנשארים הם דרך אליה ולכן ביום הזה שהוא יום תשובה צריך להיות עדת ישראל מתעסקים באלה השנים ויאמרו חטאנו פשענו ועשינו כך וכך ותפלות והודאות לבורא עולם - הלא תראה בעלי אשמות וחטאות בעת שהיו מביאים קרבנותיהם בעבור שגגתן או זדונן לא היו מתכפרים אלא עם הודוי ככתוב והתודו את חטאתם (במדבר ה, ז) אשר חטאו עליה^{^[503]}: וכהן גדול בעבור שהיה שליח כלל ישראל היה מתודה ככתוב והתודה עליו את כל עונות בני ישראל (ויקרא טז, כא): ובימי הרחמים אשר נקראים גם כן ימי תשובה צריכים להשתדל בעשרה דרכים הנשארים אף על פי שבזה היום הם מחוייבים בכללם היותם מבקשים סליחה ורחמים על מעשיהם ושערי התשובה פתוחים לכל כאחד ככתוב וישוב אל יי' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח (ישעיהו נה, ז): לא כפי מה שאמרו קצתם שהם חלוקים וזה כל זמן שבעלי תשובה בזכיות ובעונות מדרגתם אחת - ואף על פי שזה היום הוא מועד לתשובה אמנם עם כל זה ראוי לכל אדם לפשפש במעשיו בכל יום ויום להיות בתשובה שלמה פן יפגענו המות וישאר בלי תשובה - ולכן החכמים עליהם השלום הרמיזו בתפלת בקר וערב דרכי התשובה כדי שיהיה האדם בתשובה בכל יום:

הפרק הראשון בהסגל יום העשור של חדש השביעי:

הפרק השני בטעם מעשה יום הכפור:

הפרק השלישי בטעם התיחד יום העשור בכפור:

הפרק הרביעי בשאר הצומות:

הפרק החמישי בצום צרה:

#VII:1 הפרק הראשון

בהסגל יום העשור של חדש השביעי: דע שזה היום הסגל מכלל המועדים בשני דברים האחד בענוי - והשני בשבת שבתון: וכבר זכרנו משפט שביתת זה היום שהוא עדוף מהשבת מפני שאין בו הטלטול במאכל ובמשתה ולכן הסגילו בשבת שבתון: וקצת מן החכמים הקשו ואמרו שאחרי שקראו הכתוב שבת מה צורך בשבתון כי שבת חמור משבתון ואיך אפשר להקל אחרי שהחמיר - אמנם טעם שבתון הוא על החלק הנוסף עליו מיום תשיעי וזהו אמרו ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב (ויקרא כג, לב): אמנם הענוי שחייב הכתוב בזה היום הטעם בו הצום כי כל ענוי דבק בנפש הטעם בו צום ונפש נענה תשביע: ואין טענה ממאמר עניתי בצום נפשי (תהילים לה, יג) כי היה די לומר עניתי נפשי כי מנהג הכתוב לפעמים להרחיב גם לא יתכן להיות הטעם בו ביום צום כי הבי"ת בפתח: והנה אף על פי שהענוי עם נפש גם לזולת הצום כמו שמצאנו כל נדר וכל שבועת אסר לענות נפש (במדבר ל, יד) - אמנם בשמוש הכתוב הוא על הצום ככתוב למה צמנו ולא ראית ענינו נפשנו ולא תדע (ישעיהו נח, ג) - והנה צמנו וענינו נפשנו כפל מאמר כי הנה כתוב מאמר שישוב אל שניהם הן ביום צומכם תמצאו חפץ וכל עצביכם תנגושו (ישעיהו נח, ג) ולא הזכיר הענוי: ולפי האמת אין ענוי נפש כי אם הצום מפני שהוא המכלה אותו בעצם וראשונה מה שאין כן שאר הענויים - והנה לפי זה הענוי שנאמר בזה היום הוא בצום שהוא מניעת המאכל והמשתה: ומה שחייבו בעלי הקבלה דברים אחרים ממלת ענוי הוא מדברי סופרים כי הם עצמם אמרו כי אין חייב כרת אלא על האכילה והשתיה - ומנהג טוב לאדם שיענה נפשו בזה היום בכל צד ענוי כדי שיהיה ליאוט אל התשובה: והנה הענוי ראוי שיהיה מיום תשיעי ר"ל שיתחיל בענוי קודם שתשקע החמה ויארך עד עבור הערב השלישי ויתחיל יום אחד עשר התוריי - ולכן אינו ראוי שיתחילו בתפלת חול אלא אחר סור האור בכללו משולי הרקיע ויהיה חשך במוחלט: וממה שאמר הכתוב כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה (ויקרא כג, כט) הוא מן החיוב לצום כל מי שהוא בדת ישראל בין איש בן אשה בין גדול בין קטן - גם יש סמך לזה ממצות שבת שכתוב אתה ובנך ובתך וחייב גם הקטנים כי יום כפור כמו השבת: ואמרו שמצאנו בעתות הצרות שהיו ישראל מכניסים בניהם ובנותיהם וטפם ונשיהם עמהם שנאמר כל יהודה עומדים שם לפני יי' גם טפם נשיהם ובניהם (דברי הימים ב כ, יג) וזה כל זמן שתוכל הנפש ההיא אמנם במקום שיש סכנת נפש בעבור הצום אינו חייב כי כתוב וחי בהם (ויקרא יח, ה) - וכן אמר רבינו יפת ואין הענוי יתקיים על כל כי יש בו ספק נפש כי אם ישיג החולה אל ספק הנפש ראוי שיאכל דבר כדי ספוק קיום נפשו - ומן הראוי הוא לחנוך הנערים בצום מקטנותם כל זמן שיסבלוהו כי הם התעוררות גדולה לבעלי התשובה מפני שאינם בעלי חטאות ואשמות כגדולים והם עם כל זה כאלו מפשפשים במעשיהם ומשתוקקים אל התשובה אמנם לפי האמת אין ראוי להכריחם בענוי מפני שחומם הטבעי חזק ויכלה לחותם הטבעי וישתרפו^{^[504]} גופיהם ויבאו לידי סכנה והנה לפי זה המכריחם בצום כאלו עובר בלא תרצח והנשים וגרי הצדק חייבים בצום ולכן נכריחם אמנם בגרי שער אין לנו חיוב להכריחם וכן העבדים והשפחות שהם קנין כספנו כמו שהוא חוב עלינו להשביתם ממלאכתם בגלוי בשבת: אמנם ראוי למנעם שלא יחללו הצום בפרהסיא: וממה שצריך שתדעהו שהצום ראוי להיות צום בכונה אל התשובה כי אם יצום בלי כונה כלא היה אחרי שהצום דרך אל התשובה ואין ראוי לעשות ביום זה מחוץ לגוף דברים מרטיבים ומרככים כדי להסיר צער והזק הצום כפי מה שמערימים קצת מהבחורים ורוחצים ידיהם ופניהם ועורקיהם הדופקים ר"ל השרינים כדי לקרר חום הלב ולהרטיבו כי זה הפך כונת הכתוב אלא אם יתעלף - ולהיות שזאת המצוה היא בעצם הנפש עצמה לכן חייב הכתוב לעובר בה כרת כי הוא משפט בין הנפש ובין בוראה ועם כל זה אם ראו בית דין לאיש אחד עובר בה היו מחייבין לו רגימה כי היא חמורה כמצות השבת ויותר כפי מה שבארנו:

#VII:2 הפרק השני

בטעם מעשה יום הכפורים: החכמים הרבו לדבר במעשה יום הכפורים וכל אחד מהם המשיך המכוון כפי כונתו בענין הקרבנות אמנם לא ראיתי לאחד מהם לתת טעם מספיק על לקיחת שני שעירים בעבור העם ואחד בעבור הכהן ועל שרפת האחד מהקהל ושל כהן ועל שלוח האחד לעזאזל - ואומר שסוד הקרבן הוא להציל מחרבן כפי מה שרמזנו בענין הפסח: והטובות והרעות אצל הצורות הגלגליות נשמעות ולכן בתת כל חלק בעתו ימלט האיש מרע מוכן לבא עליו במבטו כפי מה שידוע זה לחכמי האמת: וחלילה שזה סותר פנה מפנות התורה בי כבר מצאנו בכתוב כתובים מורים על הנהגת העולם השפל מהעולם האמצעי ואמרו החכמים שהוא כגרזן ביד החוצב בו ואם לא לבטלה נברא - ולכן השגחת השם היא במשכיל להצילו מהרע המוכן לבא עליו ולהודיעו עת מבורך להשתדל בברכתו ובזה העת יפעל בהיולי העולם - ולכן כל נביא לא היה מתנבא בכל עת שירצה זולת משה שאמר עמדו ואשמעה (במדבר ט, ח) - ובו גם כן סוד סתום וחתום (דניאל יב, ד) ולולי שלא אהיה מדרס לשונות^{^[505]} עמי הארץ אמנם הייתי מאריך בענין זה ודי למבין: ואחרי שסוד הקרבן כפי מה שזכרנו נאמר כבר ידעת שהאדם מורכב מגופני ונפשי ולכן פעלותיו לשני פנים אם חטאי הגוף לבד ואלה הן השגגות - ואם חטאי הנפש אף על פי שהגוף יחד ואלה הן הזדונות: ולהיות שחטאי הנפש הם יותר קשים מחטאי הגוף כי היא המנהגת הגוף - ועוד שבגוף לפתח חטאת רובץ (בראשית ד, ז) והוא החומר שהוא לבוש ההעדר - לכן הזדונות יותר קשות מן השגגות - ואחר שהיה הענין כן והכפור לא יהיה כי אם בכפור השני חלקים הנזכרים לכן גזרה תורתנו בכפור הקהל להביא שני שעירים גורל אחד ליי' וגורל אחד לעזאזל (ויקרא טז, ח) - השעיר שהיה נשרף היה בעבור חטאת הגוף שהן השגגות ולכן היה נשרף לתת חלק כנגד חלק כי הגוף תחת המערכת - וגורל אחד לעזאזל הוא בעבור הזדונות והטעם שיקח הזדונות עליו ויסירם מעל ישראל וידריכו עצמם אל הראוי כי הנפש אינה תחת המערכת אמנם היא למעלה מהגלגל מהמקום העליון ולכן אין צורך בשרפתו הלא תראה החטאות שהזכיר הכתוב בפרשת ויקרא צוה בשרפתם וזה לטעם שזכרנו וכלם שגגות זולת פרשת הפקדון ומה שבה שהוא במזיד שתלה הענין לכהן ולא הזכיר שרפה כי אין צורך ואף על פי שלא הזכיר בכללם שרפה אין צורך כי חטאת הם ונזרק דמם במזבח: ואין טענה ממה שלא הזכיר בשגגת הקדשים חטאת אמנם שמו בגדר האשם ולא היה נשרף אמנם היה לכהן כי השגגה בקדשים הוא נזק הכהן ולכן היה נתן לו להנאתו: ולהיות שכהן גדול לא היה חוטא כי אם בשגגה לא במזיד לכן היה מביא פר חטאת והיה שורפו תמור הגוף - וישראל שנים בעבור שהיו חוטאים בשגגה ובזדון חטא הגוף וחטא הנפש: ומה שאמרו בעלי הקבלה שעזאזל הוא שחד לסמא"ל אין הענין כן כי הנשרף מספיק:

#VII:3 הפרק השלישי

בטעם התיחד יום העשור בכפור: החכמים נבוכו בזה ואמרו אחרי ששערי התשובה פתוחים לכל בכל עת למה הסגיל זה - מהם אמרו בעבור שבזה היום נהיה כפרת עון העגל כי אמרו שמשה רבינו ע"ה עשה בהר שלשה ארבעים ולפי הפשט אינו כי אם שנים ועוד אם לפי האמת נתנה תורה בשלשה בסיון כפי מה שמורה פשט הכתוב ממאמר היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה (שמות יט, טו): וכתוב כי ביום השלישי ירד יי' לעיני כל העם על הר סיני (שמות יט, יא) לא נתנו הלוחות השניות בעשור לחדש השביעי - ומהם נתנו טעם בעבור התקופה שהיתה בחמשה עשר לחדש ובה התחלת השנה צוה להם הכתוב שיהיו נקיים מכל חטא קודם תחלת השנה חמשה ימים: וגם זה אינו נכון כי אם הכפרה היא מפלת כלל העונות שקדמו כל זמן שתהיה היא נכונה: והחכם רבינו אהרן בעל עץ חיים נתן טעם בזה ואמר מפני שאומות הצבא היו מתנהגים בזה להתענות באלה הימים ר"ל ימי החדש השביעי מסבת חסרון האור וחסרון ההויה ותגבורת החסרון על התוספת כמו שידוע זה לבעלי הטבע וישראל יתנהגו במנהג ההוא לא יכול הכתוב להעתיקם מזה המנהג לבד גזר עליהם שיהיה הענוי לשם יי' לא לשם עבודה זרה - וראוי לתמוה בדברי זה החכם איך דרך בזה הדרך שדרך המימוני והלא הוא בעצמו מגנה זאת הדעת בפרק הקודם באמרו וטעם זאת הכונה הקשה בעיני מפני כי לא היה כל כך קשה להעתיקם מעצתם הנבערה כאשר העתיקם מאמונתם הסכלה: ולפי דעתי שיום זה יחדו השם בכפרת העונות להיותו סמוך להתחלת החורף כי אחרי שהעונות לא יבאו כי אם מסבת תאות הגוף והתעוררות הגוף אינו כי אם בזמן הקיץ שמתגבר החום הטבעי ויערבו הבריות וכל הבעלי חיים והמזונות בתקפם ורוב משא ומתן בני אדם בקיץ ולפי זה עונות בני אדם בזמן הקיץ שהוא מניסן עד תשרי מרובים מעונותיו בזמן החורף שהוא מתשרי עד ניסן: לכן השם ברוך הוא שם זה היום שהוא תשלום ימי רוב העונות היותו לכפרה ולסליחה: ועוד שרוב מיתת בני אדם הוא בזמן התחלת החורף מסבת תגבורת החום בקיץ ואכילת הפירות והדברים הלחים המולידים העפוש ולכן יחד כפרתם בזה היום כדי שתהיה הכפרה סמוכה למיתה כי אם תתרחק יחטא האיש וימות בעונו וזה הפך כונת השם יתעלה שמו אשר יעד זה היום לסליחה ולכפרה בכלל עונות בני ישראל בין שגגות בין זדונות ככתוב לכל פשעיהם ולכל חטאתם (ויקרא טז, כא) והפשע הוא מוסגל על הזדון: האלהים כל זה בעונות שבין אדם לבוראו: אמנם אם גנב ממון חברו או מצא אבדה ולא השיב וזולתם שיש בין איש לחברו אינו מתכפר עד שישיבם על פי תנאי התורה - וכן גם כן אינו מתכפר מיסורי בית דין אמנם בכל מה שיתחייב על פי בית דין יקבלנו על כל פנים:

#VII:4 הפרק הרביעי

בשאר הצומות: מצאנו כתוב צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים (זכריה ח, יט): אמנם החכמים נסתפקו בחיוב אלה הצומות בגלות - מהם אמרו שלא נתחייבנו בהם אחרי שנבנה בית שני אמנם אנו חייבים לצום בימי חרבן בית שני כי בעבור הראשון נתנחמו ואלה הם בעלי הקבלה שמתענים בשבעה עשר לתמוז בעבור שבירת הלוחות ותשעה באב בעבור שבו ביום נחרב בית שני: וצום שביעי בעבור הריגת גדליה: סוף דבר אינם מתענים בעבור בית ראשון כל עיקר: וחכמינו אמרו שלא נוחמו בבנין בית שני נחמה ראויה עד שיהיו אלה הצומות לששון ולשמחה אמנם מאמר לששון ולשמחה הוא על דרך הגדה לעתיד בזמן המשיח כי בעבור הזמן ההוא כתוב כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם (ירמיהו לא, לד) ואין שמחה יותר גדולה מזאת ואז יהיו הצומות לששון ולשמחה - מצורף שבני אדם בזמן ההוא יתבררו ויתלבנו ויהיו בלי חטא ולא יצטרכו אל התשובה אמנם באלה הזמנים האדם מלובש בעונו^{^[506]} וצריך להיות בתשובה תמיד על ידי הצום כמו שבארנו וזה ראוי יותר בימים שארע לישראל חרבן וימים רעים - ועוד שמצאנו סיוע בזה מהכתוב כי כתוב האבכה בחדש החמישי הנזר כאשר עשיתי זה [כמה שנים]^{^[507]} (זכריה ז, ג) - וזה היה בבנין בית שני כי חשבו שהתנחמו ויהיו הצומות מעתה לששון ולשמחה והשיב ואמר כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי הצום צמתוני אני (זכריה ז, ה): ופרשו בו פרושים אמנם הפרוש הנכון לפי מה שפרש רבינו אהרן הוא שהטעם באמרו הצום צמתוני אני ר"ל אני המתענה או אני הנהנה באכלכם או בצומכם: והטעם אחרי שאתם עושים אותו לעצמכם כדי שיהיה ליאוט אל התשובה ראוי לעשותו וזה בדרכי התשובה ככתוב והאמת והשלום אהבו (זכריה ח, יט) - אמנם השאלה היא למה שאלו בחמישי לבד ובאה התשובה על שניהם האם יתחייב האדם בשנים שזכר הכתוב ובשאר לא או יתחייב בכללם - ומן המבואר שהוא חייב בכללם ממה ששאל באחד ובאה התשובה בשנים כי לפי זה יראה שמשפט אחד לכל ואם לא היה ראוי להשיב על השאלה לבד - אמנם מנהג הכתוב לקצר והם שאלו על עקר אלה הצומות שהוא החמישי והוא שתף גם השביעי שהוא יותר קל מהרביעי והעשירי כדי שיקיש ממנו המקיש אל הנשארים - ועוד בבית שני צמו צום השביעי ככתוב בעזרא - וזה סיוע כי הצומות הראשונים לא נתבטלו בבית שני: סוף דבר חכמינו לא חייבו צומות בעבור חרבן בית שני כל עיקר לבד בעבור חרבן בית ראשון - והם צום העשירי שנאמר ויהי בשנה התשיעית בחדש העשירי בעשור לחדש (ירמיהו נב, ד) - והצום הרביעי שנאמר בחדש הרביעי בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר ולא היה לחם לעם הארץ ותבקע העיר (ירמיהו נב, ו) (ואילך) - וצום החמישי שנאמר בחדש החמישי בשבעה לחדש היא שנת תשע עשרה שנה למלך נבוכדנאצר מלך בבל בא נבוזראדן רב טבחים וישרוף את בית יי' ואת בית המלך (מלכים ב כה, ח) (ואילך) - ובעשרה בו עוד צום אחר שנאמר ובחדש החמישי בעשור לחדש וגו' (ירמיהו נב, יב) ואחר כן כתוב וישרוף את בית יי' (ירמיהו נב, יג) - הנה הצומות הם חמשה בחדשים הארבעה: ואין הטעם באמור הכתוב צום הרביעי וגו' שיהיה הצום בכלל ימי החדש אבל הטעם לצום בהם והם הימים שזכר הכתוב בהם שהיו ישראל בצרה ובחרבן הבית והעיר: וקצת מן החרדים אל דבר יי' המתאבלים על שבר ציון וירושלים מתענים ארבעה ימים בחדש החמישי שהם משבעה בו עד עשרה בו אמנם דעת מרבית החכמים לפי משמע פשטי הכתוב הם הארבעה שזכרנו: והצום השביעי הוא שנאמר וביום עשרים וארבעה לחדש נאספו בני ישראל בצום ובשקים (נחמיה ט, א) - ובטעם זה היום מהם אמרו שהוא בעבור השלמת המועדים והיה ביום עשרים וארבעה מפני שיום עשרים ושלש אולי היה שבת ונדחה ביום^{^[508]} ארבעה ועשרים: ומהם אמרו בעבור הריגת גדליה שנהרג ונכרת שבט אחד מישראל ולא ידענו אותו בברור לכן הראשון נכון: ובהתחלת הצומות נחלקו החכמים מהם אמרו כי ראוי להיות מערב עד ערב עד שיהיה הצום עשרים וארבעה שעות: ומהם אמרו כי ראוי להיות כפי מנהג האכילה בערב והטעם אם המנהג בהתחלת הלילה ואם בשתי שעות ואם ביותר עד רובע הלילה ממנהג העולם לעשות כן והביאו ראיה ממה שפרט הכתוב במאמר וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום (אסתר ד, טז) כי אם המתענה בצום מערב עד ערב מה צורך במאמר ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום - וכתוב ויצומו שבעת ימים (שמואל א לא, יג) (דברי הימים א י, יב) ולא יתכן להיות מערב עד ערב: סוף דבר בכל מקום שיזכיר הכתוב צום ולא יחייב מערב עד ערב או לילה ויום הוא צום בכלל היום ומקצת הלילה: ובאלה הצומות אחרי שלא הזכיר אלה אינו בחיוב מערב עד ערב אמנם השומר אותם מערב עד ערב ישא ברכה מאת יי': ומנהג טוב הוא לחדש^{^[509]} אב משבעה בו עד עשרה בו שלא ירחצו גופם ולא בגדיהם ומתנהגים אבלות ויושבים לארץ - וקצת מהחרדים שוכבים על הארץ ואינם אוכלים בשר - וקצת מהם אינם שותים יין - וקצתם בליל שביעי ועשירי אוכלים פת חרבה תוך מים והם בדאגה ובשממון ומקוננים על חרבן ציון וירושלים וקוראים בתוכחות וספורי הנביאים על ענין זה ואינם קוראים בדברי תורה מפני שהם משמחים - וביום עשירי בו קוראים בספר איוב ואחר כן קוראים הנחמה ושוחטים - ואמנם נהגו ומקבלים נחמה בעשירי לחדש החמישי מפני שההבטחה בבנין הבית היתה בו ככתוב בעשרים וחמש שנה לגלותינו בראש השנה [בעשור]^{^[510]} לחדש בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר (יחזקאל מ, א) - ואלה השנים הם מעת אל עת - ולכן אנו מתנחמים ביום שבאה הבשורה: ואמרו החכמים שכל העושה מלאכה באלה הארבעה ימים אינו רואה סימן ברכה: וממה שצריך שתדעהו שהכונה באלה הצומות הוא הליאוט בדרכי התשובה כפי מה שבארנו שהצום הוא דרך אל התשובה: ואחרי ששערי התשובה פתוחים לכל והשם יתעלה שמו מקבל לשבי פשע ראוי בכל ערב צום לאמר סליחה והיא פרשת ויחל עם ויעבור כסדר לא כפי מה שיחשבו קצת מהטפשים שאומרים שאין ראוי לאמר סליחה אלא בערב עשרה באב לבד - וכבר בארנו שהצום בשבת אסור זולת יום הכפורים שהוא לעתו אמנם אלה הם לזכר מה ובכל יום שיעשו אין חשש והעד צום השביעי שנדחה מפני שיום עשרים ושלש היה שבת: וקצת מאנשי הזמן רצו להחמיר [בכונה]^{^[511]} מהם ורצו להשיב דברי החכמים לדעתם וכבר השיבונו על דבריהם באגרת אחת קראנוה אגרת הצום^{^[512]} ואין צורך להאריך כי מי [שיסכל]^{^[513]} בזה סכל^{^[514]} בסוד השבת: אמנם במה שכתוב במגלת אסתר וכאשר קיימו וקבלו על נפשם דברי הצומות וזעקתם החכמים נחלקו מהם שחייבו לצום שבעים יום מן י"ג לחדש ניסן עד כ"ג מן חדש סיון כי מן גזרות האבוד שכתב המן עד הפוך הגזרות שכתב מרדכי עברו אלה הימים ואז היו ישראל בצרה גדולה ככתוב וכל מדינה ומדינה אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד (אסתר ד, ג) - וכבר השיבו על זאת הדעת מרבית החכמים באמרם שזה המאמר אינו מורה שהיה הצום בכלל הימים ההם: אמנם מאמר וצום ובכי הטעם בו צום ביום אחד שהוא יום הגעת כתב האבוד ואפשר שזה הצום הוא צום אסתר: ועוד שלא היה לכל העיירות כאחד: ועוד שלא נתחייבו בצום עד שיכתבו הספרים השניים אלא היה מספיק עד הריגת המן: ואפשר שהריגת המן היתה בחדש הראשון לפי מה שיראח מדבוק המאמרים כי כאשר כתב המן ספרי האבוד מיד נודע הדבר למרדכי לעתו מפני שהיה יושב בשער המלך ומן הראוי הוא לבישת השק והאפר בעת ההיא - והגיע הדבר לאסתר וגזרה עשיית הצום ואחר כן הלכה אל המלך ובקשה להנתן נפשה בשאלתה ובאותו היום נתלה המן: וכל זה היה בחצי החדש הראשון: והשאלה השנית נתעכבה עד החדש השלישי כי אין מדרך המלכות לשאול האדם מהמלך שאלה על שאלה אלא שיעבור זמן בנתים: הנה העולה מזה שלא נתחייבו ישראל בצום באלה הימים גם לא נתחייבו הדורות הבאים על צום אסתר ממה שכתוב וכאשר קיימו וקבלו על נפשם דברי הצומות וזעקתם (אסתר ט, לא) כי פרוש זה הפסוק לפי דעת ר' לוי הוא לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם (אסתר ט, לא) תמור שהיה להם צום וזעקה מפני הגזרה הרעה שנגזרה עליהם ונוצלו - או הטעם בו לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם כאשר קיימו הצומות ההם בעת הצרה שהיו מקוים מהם תועלת כן לקיים הפורים בכל שנה ושנה (אסתר ט, כא) (אסתר ט, כז) ר"ל השמחה זולת הצום - גם יתכן שהטעם בו לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם אף אל פי שלא נצטוו בתורה כמו שקבלו הצומות הארבעה עליהם לעשות אותם בזמנם אף על פי שלא נצטוו בתורה כי דבר שלא נצטוו בו בתורה הוא קשה שיקבלוהו כלל ישראל - לכן הביא אל חיוב הפורים דומיא מהצומות כי כמו שהצומות קבלום עליהם ועושים אותם בזמנם כן יקבלו הפורים עליהם לעשותם בזמנם:

#VII:5 הפרק החמישי

בצום צרה: מצאנו כתוב קדשו צום קראו עצרה (יואל א, יד) (יואל ב, טו) ומצאנו ששאול מנע את אנשיו לאכול לחם בעת הישועה מפלשתים: ומצאנו וכי תבואו^{^[515]} מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם (במדבר י, ט) - ואי אפשר מבלתי צום כי אי אפשר הזכירה בלתי התשובה ובתשובה צריך צום לכן מצות עשה מן התורה שיתענו ישראל בכל עת צרה - וכן כשתבא צרה בקהלה אחת או באיש אחד ראוי להתענות וכן כשיראה איש אחד הגון מאנשי הקהל חלום על ייעוד רע ראוי לו להתענות יחד עם כלל הקהל לא כחלומות שיחלמו קצת מעמי הארץ שאוכלים השומים והבצלים ועולים אדים רעים במוחם ונראים להם בחלומם יעודים רעים - וגם לא כחלומות האנשים השחוריים כי מטבעם לראות בחלומם דברים מפחידים אלא כחלומות תלמידי חכמים שוכני נפש מזגם ממוזג: ויתענו בימים ההם לא מערב עד ערב ובערב יאמרו סליחת ויחל משה - וקצת מהחרדים על דבר השם מתענים שני וחמישי וזה כדי שתהיה זמן התשובה קרוב אליהם והשם יכפיל שכרם:

הצום הוא אט אל הסליחה - רוקח מרקחת כל רקחה:

תחת קרבן הוא בגלות - כי בו תהיה נפש נחה:

נשלם סדר יום כפור עם סדר תעניות:

#VIII ועתה נחל סדר חג הסכות

אל עזרת חי נותן חקות - לשמים יתן צדקות:

טובו אל הנפשות זכות - אחל באור חג הסכות:

טעם חג הסכות מבואר בכתוכ ממאמר כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים (ויקרא כג, מג) כי גם זה החג הוא לזכר יציאת מצרים ולכן הוא שבעה ימים - והנה לפי משמע פשט הכתוב היה ראוי להיות סמוך לחג המצות ולכן החכמים נבוכו בזה מהם אמרו שנתרחק כדי לחבב את בני ישראל בזכר יציאת מצרים וטעם בחדש תשרי כדי שיהיה זה החדש ראש לשמטות וליובלים כאשר ניסן ראש לחדשים - ומהם אמרו מפני שעלי האילנות בחדש השביעי דשנים ורעננים וזה הפך המציאות כי אז מתחילים בחסרון בכל המקומות - מצורף שארץ ישראל היא אמצע הישוב והתחלת החסרון יוקדם מהחדש השביעי וכל שהמקומות מעמיקות בצפון יתאחרו אביביהם ולכן גם החורף שהוא התחלת החסרון יתאחר כי רבוי היובש עם החום הוא הנובל עלי האילנות הלא תראה שהאילנות אשר במקום מים יתאחרו על הנבילה מאשר על ההרים הגבוהים - ולכן גם פרי זה החג חסרים בכל יום כמשפט הזמן החרפי: וביום הראשון שלשה עשר כדי שיהיה ביום השביעי שבעה כנגד החדש השביעי: ומהם אמרו שישראל לא עשו הסכות רק עד זמן תשרי מפני שלא היו צריכים הסכות רק בהכנס החורף אשר הוא חדש תשרי להיות למחסה - וזה בטל כי הוא מבואר בכתוב שעשו הסכות מיד כשיצאו ממצרים ככתוב ויסעו מרעמסס סכותה (שמות יב, לז): ולפי דעתי שישראל עשו סכות בחדש הראשון ככתוב וזה בעבור החום כי לא יכלו לשבת בלי סכך מסבת התנהגם לשבת בבתים במצרים - ועוד שנצרכו לעשות סכך יתר בעבור החורף וזה בחדש תשרי אמנם הכתוב לא הזכירו בפרטות - אמנם מצווי המצוה הזאת בחדש תשרי ידוע זה ולהיות שסכך החורף יותר הכרחי מסכך החום לכן צוה שתהיה זאת המצוה בתשרי לא בניסן ושניהם לזכר יציאת מצרים: מצורף שזכירת יציאת מצרים תתקיים יותר כשתהיה בשני זמנים נבדלים רחוקים זה מזה רוחק מה משתהיה בשני זמנים מדובקים זה עם זה כי שניהם כאחד יחשבו ולכן נעמו דברי הראשונים שאמרו שנתרחק

כדי לחבב:

הפרק הראשון בראיות חיוב עשיית הסכה מן הכתוב - ופרוש המאמרים שנאמרו בחג הסכות:

הפרק השני בעת עשיית הסכה והמתחייב בה ומי יעשה אותה:

הפרק השלישי במקום עשייתה וכמותה:

הפרק הרביעי בישיבתה:

הפרק החמישי בשמיני עצרת:

#VIII:1 הפרק הראשון

בראיות חיוב עשיית הסכה מן הכתוב ופרוש המאמרים שנאמרו בחג הסכות: כתוב ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וגו' (ויקרא כג, מ) - וכתוב עוד בסכות תשבו שבעת ימים (ויקרא כג, מב) הנה ראוי לנו לחקור אם שני המאמרים תכליתם אחד עד שיהיה מאמר ולקחתם לכם כדי לעשות סכה או שיהיו שני מאמרים נבדלים וחיוב עשיית הסכה ממאמר בסכות תשבו שבעת ימים כי אם לא יעשה אותה איך ישב בה ולכן נחלקו החכמים בזה: החכם רבינו יוסף אמר שהם מאמרים נבדלים וחיוב הסכה אינו מן הכתוב בדבור אלא בענין ממאמר בסכות תשבו שבעת ימים ואם הישיבה תורה על חיוב עשייתה יש לנו חיוב עשייתה - ואמר שמאמר [ולקחתם]^{^[516]} לכם ביום הראשון לא יורה גלוי המאמר על עשיית סכה מפני שלא אמר תקחו ותעשו סכה אמנם הוא לטעם אחר: ומהם אמרו שזה המאמר נאמר בעבור עשיית הסכה כי אחרי שידוע ממכוון הכתוב עשיית הסכה אי אפשר שלא תבא מצוה בכתוב לכן יהיה זה המאמר בעבור חיוב עשייתה והביאו סיוע לדבריהם ממה שנאמר בעזרא לעשות סכות ככתוב (נחמיה ח, טו): ולפי זה יראה שעזרא הודיע שעשיית הסכה כתוב בתורה (נחמיה ח, יד): ואמרו שמאמר ולקחתם לכם כטעם ויקחו להם איש שה לבית אבות (שמות יב, ג) - ואין חשש אם לא אמר תעשו סכות: ומפני שפרי עץ הדר אינו נצרך בעשיית הסכה ויהיה כהורס לפירושם לכן פרשוהו מטעם^{^[517]} ותעש פארות: ומהם אמרו שהמאמר מהופך והטעם עץ פרי הדר ולכן אמר כפות תמרים בלי וי"ו שהוא עץ פרי הדר: וקצת מן החכמים טוענים עליהם ואומרים שאין מאמר לעשות סכות ככתוב ישוב אל מאמר ולקחתם אמנם הוא כמו לעשות את יום השבת (דברים ה, טו) והטעם שמירה - או שמאמר הכתוב ישוב לעצם מלת סכות לא למלת לעשות: ועוד שלפי דעתם צריך שישוה מאמר עזרא למאמר הכתוב ולא כן הענין כי עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס שנזכרים בעזרא (נחמיה ח, טו) אינם נזכרים בתורה: ולפי דעתי שהאמת הוא שמאמר ולקחתם לכם הוא צווי עשיית הסכה ומאמר לעשות סכות ככתוב ישוב אליו - ואל זאת הדעת נמשך המלמד הגדול רבינו יפת והשווה מאמר עזרא למאמר ולקחתם כאשר באר בספרו: אמנם לפי האמת אין צורך שווי המאמרים מפני שהכתוב לא הוצרך להסגיל עלי האילנות בעשיית הסכה אלא מכל מין ערב במראהו הדבר עובר ולכן לא הקפיד הכתוב בהשואת המאמרים והדומיא אשר הביאו לא ראי כי אין הדומה דומה לנדמה כי בשבת לא תפול עשייה מה שאין כן בסכות ובעבור מה שאין מדרכו שימצא בו העשייה פרשו בו שמירה ולא כן לעשות סכות: ועוד שלא תפול מלת שמירה בסכות אלא עשייה כי שמירתם עשייתם - גם לא יתכן שישוב מאמר הכתוב אל מלת סכות לבד כי לא בא הנביא לפרש מלת סכות אלא מנהג הנביא לאמר ככתוב בתורת משה על מצוה שיצוה בזמנו (מלכים א ב, ג) (דברי הימים ב כג, יח) (עזרא ג, ב) - והטעם להודיע שהוא אינו מוסיף על מצות התורה: סוף דבר שני המאמרים שזכרנו תכליתם אחת ר"ל מצות הסכות לא לפי מה שאמרו בעלי הקבלה שמאמר ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר (ויקרא כג, מ) הדר באילנו והוא האתרוג וכפות תמרים הוא הלולב ולפי דעתם חסר וי"ו - אמנם מאמר וענף עץ עבות פרשוהו עץ שבו עלים על דרך שלוש מגזרת מעשה עבות (שמות כח, יד) (שמות כח, כב) (שמות לט, טו) שיורה על השלוש: וזה חוץ ממהות הלשון כי זה בקמץ העין והוא בשוא: והחכמים פרשו עבות מגזרת בין עבותים היתה צמרתו (יחזקאל לא, ג) והוא מין ארז: והאחרים פרשוהו אילן הבטנים - ועוד חייבו אותם בשבעה מה שלא חייבם הכתוב לבד ביום הראשון - והנה לפי האמת פרוש ולקחתם לכם ביום הראשון הוא בעבור עשיית הסכה ופרי עץ הדר הטעם בו עץ פרי שכולל אילני פרי ואילני סרק: ולכן הזכיר אחריו כפות תמרים שהוא עץ פרי וענף עץ עבות ושהוא אילני סרק ועץ פרי הוא בדמיון הסוג עליהם ולכן הקדימו - או עץ פרי הוא כפות תמרים לא שיהיה כולל אילני סרק ולכן אמר כפות תמרים בלי ו"ו ואחר כן אמר וענף עץ עבות בו"ו: וכן אמר בעזרא משני^{^[518]} המינים ר"ל אילני פרי ואילני סרק ככתוב צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי עץ עבות ועלי תמרים^{^[519]} לעשות סכות ככתוב (נחמיה ח, טו): ומעלי תמרים שהזכיר בעזרא היה ראוי לבעלי הקבלה לפרש כפות תמרים לפי פשוטו - וגם זה לפי מנהגם בכל פעם להשיב דברי תורה לדעתם:

#VIII:2 הפרק השני

בעת עשיית הסכה והמתחייב בה ומי יעשה אותה: מצאנו בכתוב טעם הבי"ת כטעם קודם כגון בי"ת באכלכם מלחם הארץ (במדבר טו, יט) - וכן טעם בי"ת ביום הראשון ר"ל קודם היום הראשון כי כתוב בסכות תשבו שבעת ימים (ויקרא כג, מב) וראוי להיות הימים שלמים - ועוד שאי אפשר להעשות במועד אף על פי שהוא דבר מצוה: ומהם פרשו הבי"ת בי"ת הקרוב כטעם ויהי בהיות יהושע ביריחו (יהושע ה, יג) - וכן ביום השבת יערכנו הכהן (ויקרא כד, ח) אשר הוא תחלת הערב הראשון - ואמרו שראוי להעשות הסכה ביום י"ד סמוך לערב ויפה פרשו לבד אם יגביר האדם בדעתו שלא יוכל לעשותו סמוך לערב ויעשהו קודם אין חשש וכן אם יהיה יום י"ד שבת כמו שיקרה זה בקצירת העומר וזולתו - ואמר רבינו לוי ולא יעבור לעשות בשבת מן החובות כלם אלא כמו הקרבן וכיוצא בזה: והמתחייב בעשיית הסכה הם האנשים הבוגרים האזרחיים מישראל מפני שחייב הכתוב בישיבה באזרח ככתוב כל האזרח בישראל ישבו בסכות (ויקרא כג, מב) והמתחייב בישיבה מתחייב בעשייה - ואמר רבינו לוי אחרי שאנשי הגלות מתיחסים בגלוי מהם שכלם ישראל וחייבים בעשיית הסכה: אמנם החכמים מהם אמרו שהיא מן המצות הנעשות כדי כגון המילה וקבורת המת כי כונת הכתוב היא הישיבה ואלה הם אשר הוציאו חיוב עשייתה מהענין לא מן הכתוב: ומהם אמרו שעשיית הסכה חיוב על כלם מפני שהכתוב הורה בחיוב עשייתה ממאמר ולקחתם לכם ביום הראשון (ויקרא כג, מ): גם החכם רבינו לוי אמר שהחיוב על כלם בשוה וכן הוא האמת כי אחרי שחייב הישיבה בהם ראוי להיות גם חיוב העשייה בכלם מצורף שהכתוב חייב עשייתה כפי מה שפרשנו והנה כתוב בבית שני שעשו כלם סכות ככתוב ויעשו להם סכות איש על גגו ובחצרותיהם ובחצרות בית יי' (נחמיה ח, טז): ובעבור שהחיוב הוא לישראל צריך העושה אותה^{^[520]} להיותו ישראל: ואמרו החכמים שכל המנהגים והחקים הם כתורות וראוי לעולם ללכת אחריהם כגון שטיפת הכלים ותפירת הציצית ועשיית הסכה: ולא יכשר לעשותם אלא אזרח וגר צדק: סוף דבר עשיית הסכה ראוי להיותו ביום ארבעה עשר לחדש השביעי וקודם אם תהיה מניעה וזה חיוב בכל ישראל ואין חשש אם ישתתפו שנים או יותר בעשייתה^{^[521]} כי יצאו מידי חובתם - ולא יעשוה על ידי גוי - ואם עבר ולא עשה אותה ביום ארבעה עשר או עשאה ונפלה ראוי לעשותה כל זמן שיוכל ואפילו ביום האחרון אף על פי שכתוב ביום הראשון מפני שהכתוב חייב הישיבה בה בכלל השבעה:

#VIII:3 הפרק השלישי

במקום עשייתה וכמותה: אין ספק אחרי שהכתוב הודיע לנו שזה נהיה בעבור סכך ראוי להיות תחת השמים - ואחרי שהכתוב חייב ישיבתה ראוי להיות כקומת בית בפתח ומזוזה: וצריך להיות כשעור היושבים לא פחות ואם יוסיף יוסיף: אמנם הסכך על ידי העלים מלמעלה אין חולק עליו: אמנם על הדפנות אמר החכם רבינו אהרן אין חשש אם יהיו כותלי אבן או כותלי עץ - ולפי דעתי ראוי להיות הסכך על ידי העלים מכל הדפנות אפילו שיהיו מאבן או עץ כי המכוון הוא לדמות אלה בסכות שעשו אבותינו כשיצאו ממצרים: וקצת מן החכמים אמרו שחיוב עשיית הסכה הוא בירושלם מפני שהכתוב חייב חגיגה תחלה ואחר כן הישיבה ככתוב וחגותם אותו חג ליי' (ויקרא כג, מא) ואחר כן כתוב בסכות תשבו שבעת ימים (ויקרא כג, מב) ומי שלא יחוג לא יתחייב בעשיית הסכה: ומהם הביאו סיוע לזה ממה שכתוב אשר ישבו בני ישראל בסכות בחג בחדש השביעי (נחמיה ח, יד) - כי לא נתחייבו בישיבה אלא בחג - ומהם הביאו סיוע ממאמר באספכם את תבואת הארץ (ויקרא כג, לט) - וטענו החכמים עליהם ואמרו כי כתוב למען ידעו דורותיכם (ויקרא כג, מג) - וחייב הזכרון להם כזכירת השבת וזולתם מן המצות שזכירתם לעולם:

#VIII:4 הפרק הרביעי

בישיבתה: מטעם^{^[522]} שנתן הכתוב בישיבתה באמרו כי בסכות הושבתי את בני ישראל וגומר (ויקרא כג, מג) ידענו שהישיבה צריך להיות כישיבת האיש בביתו והטעם לדור בה לשכב ולאכל ולשתות ולקרא ולהתפלל ולעשות כל צרכיו זולת מלאכות פחותות כדי ליקר המצוה: ואמר רבינו לוי ולא יבשל בה ולא יביא אליה בהמה מפני כי היא מצוה: והאזרח הוא המחוייב בישיבת הסכה - ככתוב^{^[523]} כל האזרח בישראל ישבו בסכות (ויקרא כג, מב) - אמנם בגר אמרו החכמים שאינו אסור לנו להושיבו כי זה כהאכילנו אותו המצה - אמנם יהיה הדבר ברשותו:

#VIII:5 הפרק החמישי

בשמיני עצרת: טעם עצרת הוא מטעם ועצר את השמים (דברים יא, יז) - והטעם שישראל היו נעצרים בזה היום למקדש חוץ משבעת ימי סכות כי זה המועד אינו מעצם חג הסכות: גם לא יקרא חג - ואף על פי שהיו נעצרים גם ביום שביעי לחג המצות כמוהו זה נקרא עצרת מפני שהיו עושים עצרת יתרה ממנו מפני שהיה סוף המועדים והיו שמחים וששים בו - כי למחרתו היו הולכים איש איש על מקומו בשלום - ומה שכתוב וביום השמיני שלח את העם (מלכים א ח, סו) זה היה באחרית היום לאהליהם כי הוא יום קדש - ומה שכתוב עוד וביום עשרים ושלשה שלח את העם (דברי הימים ב ז, י) הוא שלוח העם בבתיהם - כי המלך היה רוכב ביום שלשה ועשרים והיה הולך עמהם עד קצת הדרך: סוף דבר יום שמיני עצרת הוא זולת חג הסכות - אמנם הוא מועד דבק לשבעת ימי סכות והוא כשאר המועדים בשביתת מלאכה ובהתר מלאכת אוכל בלי תוספת ומגרעת:

תם סדר חג הסכות עם שמיני עצרת

אהודה לאלי בשלש רגלים - בהלל והודות וזמרת עתרת:

אשר שת לבבי להחל בפסח - ולגמור במועד שמיני עצרת:

#IX סדר ענין התפלה

בשם נורא עלילא

אל חי אשר יסד יסודנו - מורכב בהפכיות בשיאנו:

ובכן פעלותיו נסוגות הן - רבו כמו רבו עונינו:

חנן רפואתם אלי קרבן - בזמן היות משכן כבודנו:

גם בזמן גלות הלא חנן - ונשלמה פרים שפתנו: (הושע יד, ג)

להיות שנשמת האדם העליונה חוצבה מחדרי קדש לבא בתוך ארמון להשלימו מהמון הגשמיות כדי שתשלים עצמה ככתוב נר יי' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן (משלי כ, כז): וזה לא יהיה כי אם בידיעת המושכלות עד שתשוב אל מקומה וכל זמן שהיא במשכנה צריכה שתשתדל בקיומו - לכן חייבנו הכתוב לקצת עתים בענין התפלה כדי שלא תשכח הנפש את מקורה שתמהר בהשבתה אל מקומה ולא תטפל אל משכנה כי בתפלה תדע מעלתה ופחיתות משכנה - מצורף שכפרת עונותיה לא תהיה כי אם בתשובה וזאת היא התפלה: ועוד ששלמותה לא יהיה כי אם בדרכי התורה ודרכי האמונה: כי אלה השני דרכים הם מרקחת רפואת הגוף והנפש - וזה בידיעתם ובהגיונם יחד לא בהגיונם לבד כתפלת עמי הארץ שהיא בצפצוף הגיונם לבד ועיניהם בשמים ולבם בין תנור וכירים - אף על פי שאין פעולתם בטלה אם כונתם לשם שמים כי ההגיון לבד אולי יעוררם אל בקשת הידיעה - ולכן חברו החכמים בתפלתנו פסוקים מורים על דרכי התורה והאמונה כדי להכין^{^[524]} ולעורר לבות בני אדם אל אלה השני דרכים שזכרנו - ואל אלה רמז הכתוב באמרו והגית בו יומם ולילה (יהושע א, ח) - ולכן אמרו החכמים שחיוב התפלה הוא מדין תורה ככתוב ועבדתם את יי' אלהיכם (שמות כג, כה) כי עבודת הלב היא התפלה - וטעם תפלה ענין בקשה ותחנה ככתוב שמעתי את תפלתך (מלכים א ט, ג) (מלכים ב כ, ה) (ישעיהו לח, ה) (דברי הימים ב ז, יב) - ומהם אמרו שהיא מגזרת ופללו אלהים (שמואל א ב, כה) והטעם דין כי המתפלל מבקש מהשם שידינהו לפי פעלותיו הטובות ועל עונותיו יסלח - ועל שני הפירושים התפלה היא הצטרפות מה בין הבורא יתעלה לעבדיו - והנה לפי זה יש לנו בביאור ענין התפלה שלשה דרושים העובד והנעבד שהוא הבורא יתעלה שמו - והעבודה שהיא התפלה: ולכן ראינו לחלק זה המאמר לשלשה חלקים:

החלק הראשון בביאור הדברים אשר ראוי שייוחסו לשם יתעלה:

החלק השני בתנאי העובד וכל התלוי בו ממדות גופיות ונפשיות והנהגת החבור עם בני אדם וכבוד אב ואם והחכמים: ועניני נדוי וחרם וערכים והקדשות:

החלק השלישי בעניני התפלה ותנאי המתפלל: ועניני בית הכנסת והמדרש ומה שתלוי בהם:

החלק הראשון

יחלק לתשעה פרקים

הפרק הראשון בהקדמת ענינים בדברים אשר ראוי שייוחסו לשם יתברך ויתעלה:

הפרק השני בבאור הדברים אשר ראוי להתרחק מהם כל בעל דת ואמונה כגון עבודה זרה וזולתה:

הפרק השלישי במסייעים לעבודה זרה יש ענינים אחרים שאינם עבודה זרה:

הפרק הרביעי במדיחים ובמסיתים לעבודה זרה - ונביאי השקר ודין עבודה זרה - ודין המסעיין אותה:

הפרק החמישי באסור עבודה זרה:

הפרק הששי במחרף השם וכל המצטרף אליו:

הפרק השביעי במקדש השם והמחלל:

הפרק השמיני לאהוב את יי' ולירוא ממנו:

הפרק התשיעי שלא להוסיף על הכתוב ולא לגרוע ממנו:

#IX:1 הפרק הראשון

בהקדמת ענינים בדברים אשר ראוי שייוחסו לשם יתברך ויתעלה:

דע שמהדברים המיוחסים לשם יתעלה הם קצת מעקרי האמונה העשרה שהזכירום החכמים ולכן ראינו לבארם בזה הדרוש אשר אנחנו כי מצורף שהם הכרחיים אצל כל מאמין באמונתו ובתפלתו:

העקר הראשון

שכל זה המציאות הגשמי רצוני לומר הגלגלים וכל אשר בהם נבראו - דע שהבריאה על דעת המאמינים היא על שני פנים - יש בריאה שיתהוה דבר מדבר ויש שיתהוה דבר מלא דבר: אמנם הבריאה התמידית הוא דבר מדבר לפי מה שאנו רואים כי האפרוח מביצה והאדם מהזרע ודם הנדות: והבריאה שהוא מלא דבר תהיה לפי רצון השם יתעלה - להודיע עוצם גבורתו: הנה בזה הדרוש שאנחנו בו שהוא בריאת הנמצאות אין ספק שכל המורכבים נתהוו מדברים אחרים והם היסודות והחומר הראשון על פי תנועת הגלגלים ברצון השם יתעלה כי הם הפקידים לעשות פעלותיו על פי רצונו הקדום: ובזה אין חולק עליו אמנם החקירה היא ביסודות והחומר הראשון והגלגלים אם הם נבראו מלא דבר אם לא אף על פי שביסודות יש לומר שנבראו מהחומר הראשון לפי ההכנה על ידי התנועה כי כל מה שיקרב אצל התנועה גבר בו החום כיסוד האש ואחריו יסוד האויר שמתדמה לו באיכות אחת ואחריו יסוד המים שמתדמה לאויר באיכות אחת - ואחריו יסוד הארץ שמתדמה לו באיכות אחת: ולכן היא קרה ויבשה להיותה בתכלית הרוחק:^{^[525]} סוף דבר העיון הוא בחומר הראשון והגלגלים שהם העגולה והמרכז: כי פעולת החומר הראשון נראית יותר בארץ שהיא המרכז מבין שאר היסודות לפי מה שיראה מן ההויות המתמידות והפעלות אשר בשאר היסודות תהיינה לעתים מוזמנים:

הפלוסופים אמרו שאלה לא נבראו: אמנם הם נצחיים לעולם בשתי קצוות הזמן כי אי אפשר שיתהוה שום נמצא מההעדר והענין לא ילך לבלתי תכלית: אמנם מן ההכרח לעמוד אצל דבר אחד קדמון וממנו יתהוו הנמצאות - והוא החומר הראשון: ודבר אחר נותן ההכנה והם הגלגלים - וזה אמנם קרה להם מפני לקחם הראיה מהמתאחר אל הקודם - בראותם הדברים כלם מתהוים מדברים ולא עבר שכלם למעלה מזה: וזאת ראיה חלושה כי הרבה מן ההויות אלו לא היינו רואים אותן היינו מונעים אותן תכלית המנע כהוית האפרוח תוך הביצה להיותו חי וכהיות האדם תוך רחם האשה להיותו חי עת מה בתוכו בלי נשימת הרוח החיוני לכן אין ראוי לקחת ראיה מההויות הפחותות והשפלות אל ההויות העליונות והנכבדות כי כשם שעצם השם נבדל מעצמנו כן הנהגתו נבדלת מהנהגתנו - ואחר שהענין כן אין ראוי לנו לבאר דרושנו זה בזה הדרך כי נפול בטעות שנפלו הפילוסופים אמנם נלך בזה מהקודמים אשר הם ידועים אל האמת אל המתאחרים אשר הם ידועים אצלנו - והעניינים הקודמים אינם ידועים לנפש הפילוסופית כי אם לנפש הנבואית לכן יותר טוב לקבל אמות זה הדרוש מדברי הנבואה ממה שנקבלהו על ידי דרכי הפילוסוף ואמנם שהדברים הקודמים אצל הטבע ידועים אצל הנביא זה ממה שלא יכחיש בו דעת כל משכיל כי דעת הפילוסוף גם כן שהנביא ידע אמתות הדברים בלי הקשים מופתיים - אמנם גלוי המציאות כולו על אמתתו לנפשו כי נפשו כמראה לטושה בה יראו הדברים כלם כפי אמתתם בלי שנוי וחלוף שהקש המופתי אינו כי אם מהמתאחר אל הקודם שהיא הידיעה מהידועים אצלנו אל הבלתי ידועים וזאת ידיעה חלושה אפילו לדעת הפילוסוף:

ולהיות שזה הדרוש יקשה ציורו אצל השכל כפי מה שזכרנו והוא יסוד היסודות ועמוד האמונה והדת - לכן התחילה תורתנו האלהית לספר באמותו מפני שהדברים המבוארים אצל השכל בחקירה הפילוסיפית לא הקפידה התורה כל כך בבאורם לבד הדברים שיקשה ציורם אצל השכל והם מיסודות האמונה: אמנם עם כל זה נחזיק בביאור זה הדרוש מדברי הפילוסוף ואם הוא בפנים מה - דע שכלל הנמצאים הם אפשרי המציאות זולת השם יתעלה שהוא מחויב המציאות וכל הנבראים הם אפשרי המציאות^{^[526]} - אם כן כלל הנמצאים אפשרי המציאות נבראים - ואמנם שהנמצאים זולת השם יתעלה הם אפשרי המציאות זה נתבאר במופת כפי מה שאומר והוא שמציאות בלתי בעל תכלית בפועל כבר ביארו הפלוסופים המנעו ולפי דעת בעלי האמונה אין ספק המנעו - וכבר ידוע ומבואר שכל הדברים הנכנסים במחשבת האדם ימצא השכל אותם [אם]^{^[527]} אפשרי המציאות או מחייבי^{^[528]} המציאות או נמנעי המציאות: אמנם אין שום אחד מן הנמצאות נמנע כי אם היה נמנע המצאו לא היה נמצא - ואמנם שבמציאות דברים אפשרי המציאות זה ידוע מפני שכל דבר שיתהוה מסבה או תעמוד מציאותו בסבה הוא אפשר המציאות מצד עצמו מחוייב בבחינת סבתו כי לולי סבתו המעמידו לא היה נמצא ובזה אין חולק עליו ואפילו הגלגלים הם אפשרי המציאות מצד האפשרות הנמצא להם בתנועה כי הדבר הנמצא בפועל במוחלט לא יתנועע - ואלה האפשרי המציאות קצתם סבה לקצת וזה הענין אי אפשר ללכת לבלתי תכלית כפי מה שהתבאר שקרותו לכן ראוי שיעמוד הענין אצל נמצא אחד מחוייב המציאות לעצמו ושאר הנמצאים אפשרי המציאות כי אי אפשר היות מחוייבי המציאות שנים כי לא ימנע אם שיהיה האחד סבה לאחר ואם כן האחד לא יהיה מחוייב המציאות ואם שלא יהיה אמנם שניהם יהיו סבת הנמצאות ולא יצטרך אחד לחברו וזה שקר - כי יהיה האחד מותר מפני שהמציאות נקשר קצתו בקצתו ויעלו אל מחוייב המציאות אחד - האלהים אם יהיו שני עולמות וגם זה שקר כפי מה שהתבאר במופת: סוף דבר כל דרוש ודרוש שנמצא אמתתו על ידי החקירה מהמתאחר אל הקודם ומסכים למאמרי הנבואה נאמר שחקירתנו חקירה אמתית ותולדת החקירה מסכמת לאמת ותהיינה שתי הנרות בשתי ידינו נר דתנו ונר חכמתנו וכשלא תסכים בהם נאמר שלא ירדנו לסוף דעת החקירה ההיא בידיעה האנושית ונקבלה^{^[529]} ממאמרי הנבואה - ואם היה מן האפשר לדעת השכל האנושי כלל המושכלות לפי דרכיו והקדמותיו לא היה צורך אל הנבואה: אמנם הנבואה באה כדי להשלים ידיעת המושכלות שלא הגיעו בידיעת השכל: ולכן באה באותות ומופתים משונים לטבעי הנמצאות כדי להודיע לבני אדם שהיא ירדה לסוד הענינים כדי שיאמנו דבריה באותם שלא יבינם השכל האנושי בחקירה מהקודם אל המתאחר: והנה נעשה ההקש כן אם תתאמת הנבואה יתאמתו מאמריה: אמנם באמתת הנבואה אין ספק כי הכל מודים בה ואפילו הפלוסופים אם כן דבריה אמתיים: אמנם עם כל זה כל מה שיוכל המשכיל להשוות מאמרי הנבואה עם מאמרי

הפילוסופיא עד שיהיה משתמש בשתי נרות ראוי לו להשתדל בזה כי טובים השנים מן האחד (קהלת ד, ט): וראוי שתדע שכבר מצאנו מאמרים נבואיים על בריאת הנמצאות כפי מה שנזכר במעשה בראשית לפי דעת קצת מן המפרשים: ואמר הנביא עליו השלום בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם עד עולם אתה אל (תהילים צ, ב): וכתוב אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי אני ידי נטו שמים אף על פי שפרשו מלת עשיתי ענין תקון כי כתוב אני ידי נטו שמים: ואמרו החכמים שאף על פי שמצאנו מאמרים נבואיים יותר מורים על הקדמות - כמאמר אתה יי' לעולם תשב כסאך לדור ודור וכתוב השמים כסאי וזולתם ואיך אפשר היות בלי כסא כי יתיחס לבורא חסרון חלילה לו - אלא בעבור שבאמונת הקדמות תפול התורה בכללה - לכן אמרו כי שורש החדוש הוא עמוד תורתנו האלהית - והכריעו אמונת החדוש על אמונת הקדמות בדרכי האמונה: לכן כל בעל דת צריך להאמין במציאות בריאה יש מאין עד שיהיה זה לעמוד באמונתו ועליו יבנה בנינו:

העקר השני

שיש להם בורא ולא ברא נפשו: זה העקר יתבאר ממכוון העקר הקודם - כי ידיעת המצטרפים היא בידיעת אחד לחברו וכשיהיה ברואי יהיה בורא - אמנם מציאות השם יודע במופת ממה שביארנו שהנמצאים כלם זולת הבורא הם אפשרי המציאות ויצטרכו על כל פנים שיעלו אל נמצא מחוייב המציאות - עוד מופת שני שכל מתנועע יש לו מניע אם גשמי ואם רוחני - והגשמי לא יניע אלא כשיתנועע והרוחני יניע בלי שיתנועע כמו שיניעהו חשקו או כונתו ללכת למקום פלוני: ואם תנועת השמים על ידי מניע גשמי צריך שיתנועע ואי אפשר שילך הענין לבלתי תכלית: לכן ראוי שיעמוד הענין אל מניע רוחני שיניע בלתי שיתנועע - ואמנם שאר המופתים המורים על מציאותו אשר ילקחו מחדוש העולם לא הוצרכנו בהבאתם לשתי סבות - האחת כי הם מבוארים בעצמם אחרי קיום אמונת החדוש כי כל מחודש צריך אל מחדש - והשנית שמציאות השם הוא יסוד היסודות ועמוד החכמות ואין ראוי לבנותו על עמוד שימצא שום אדם יקעקענו - אמנם יהיה הבנותו על ידי דעות שאין שום אדם יכול לעמוד נגדן בדרכי הראיה: ואלה המופתים שזכרנו כראי מוצקים בין לדעת בעלי האמונה בין לדעת הפלוסופים כי כן ראוי להיות זה העקר כל העולם פה אחד - ואמנם שזה הבורא לא ברא עצמו זה מבואר ממה שקדם כי אחר שהוא מחוייב המציאות לא נברא ואם לא נברא לא נברא אפילו מזולתו כל שכן שיברא עצמו כי אין שום נברא בורא עצמו - אמנם היותו בורא הנמצאות זה ידוע אצל כל בעל דעת כי הכל במצותו לפי רצונו הקדום: ואם יהיה על ידי אמצעיים הן כגרזן ביד החוצב וכלם אפשריים מצד עצמם מחוייבים בבחינת היותו עלתם: וזאת היא הבריאה ר"ל הוצאת הדבר מן האפשרות אל החיוב - וכתוב יהללו את שם יי' כי הוא צוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם חק נתן ולא יעבור (תהילים קמח, ה) (ואילך):

העקר השלישי

שאין לו דמות והוא אחד מכל צד: אמנם שאין לו דמות לשום נמצא מהנמצאות זה מבואר ממה שקדם שכלם אפשריים זולתו: ועוד שהוא סבת הכל ואין שום אחד מהם סבה לו וכתוב ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו (ישעיהו מ, יח) ואל מי תדמיוני ואשוה (ישעיהו מ, כה): ואמנם שהוא אחד מכל צד זה מבואר ממה שקדם כי אם יהיו מחוייבי המציאות שנים אם שיהיה האחד עלה לאחר ואם שיהיה כל אחד לעצמו - ואם יהיה האחד עלה לאחר אם כן מחוייב המציאות הוא אחד ואם יהיה כל אחד לעצמו לא יעבור כי יתחייב להיות נבדלים זה מזה בתואר נוסף לאחד מהם או בשניהם כי בזולת זה לא יתרבו - ואם יהיה לו תואר נוסף על עצמותו אם כן הוא מורכב וצריך אל פועל אשר הרכיבו ואם כן לא יהיה מחוייב המציאות: ועוד שכל הגשמים הם מורכבים והוא אינו דומה להם כמו שביארנו - ולכן צריך להיות פשוט בתכלית הפשיטות והפשוט הוא מתדמה מכל צד לכן לא יושג לו רבוי בשום צד: סוף דבר הבורא יתעלה שמו אין לו דמות בכל הנבראים לא ארך ולא רחב ולא עומק ולא שום משיג ממשיגי הגשמים והוא אחד מכל צד אשר לא יושג לו שום רבוי לא במחשבה ולא במציאות: וכתוב שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד (דברים ו, ד) - יי' אין כמוך ואין אלהים זולתך (דברי הימים א יז, כ) - מאין כמוך יי' (ירמיהו י, ו) - וזולתם: וממה שצריך שתדעהו ותתעורר עליו שלא תטעה בשכלך ותחליש אמונתך ממה שתמצא מאמרים נבואיים מראים לו הדמות כמאמר עורה למה תישן ה' (תהילים מד, כד) ומאמר תהיינה אזניך קשובות (תהילים קל, ב) - והארץ הדום רגלי (ישעיהו סו, א) - אף ידי יסדה ארץ (ישעיהו מח, יג) - כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך (תהילים ח, ד) והדומים להם - בי כל אלה המאמרים הם כדי להבין השומעים וכן וירד ה' (בראשית יא, ה) (שמות לד, ה) - ארדה נא ואראה (בראשית יח, כא) - הטעם בא השגחתו או ידיעתו וזולתם וכל אחד יפורש לפי מקומו: אמנם בתארי הבורא נחלקו החכמים מהם אמרו אחרי שנתבאר שאין בו שום רבוי אין ראוי לתאר לו תארי החיוב כי יחייבו רבוי בעצמותו: אבל נתארהו בתארי השלילה אף על פי שתארי השלילה לא יודיעו מעצמותו דבר והחכמים ע"ה חייבו לו תארי החיוב ממה שהם הכרחיים לו מצד השכל שעל ידי אותם התארים יודע מעצמותו דבר והם חמשה יכו"ל יוד"ע ח"י רוצ"ה נמצ"א ואלה התארים יחסום לו מצד פעלותיו כי בראותם שהוא מחדש טובו בכל יום קראוהו יכול השאלה מאדם שעשה מעשה שקראנוהו יכול והיותו יודע ממעשיו המתקנים חק נתן ולא יעבור (תהילים קמח, ו) כי לכל אחד שם כח בתולדתו לשמור מינו וכאשר ראה שאי אפשר השארו^{^[530]} אישו הוכרח להעמיד מינו בהכרח כדי שישתתף ההוה הנפסד הנצחי התמידות^{^[531]} בשיעור שאפשר בטבעו וכל אלה אינם לתועלת עצמו כי הוא מחוייב המציאות אמנם לאופן רצונו הקדום על ידי הכח הקושר אשר בו יהיו הענינים משונים - ולכן קראוהו רוצה כי שנוי הפעלות לא יהיה כי אם בעבור הרצון ובעבור שאלה התארים אי אפשר מציאותם אלא בנמצא שהוא חי תארוהו בשם חי ובעבור שאי אפשר מציאות תאר כי אם בנמצא תארוהו בנמצא ובעבור שמתארי החיוב אפשר שידומה לו רבוי בעצמותו חששו להנצל מזה המכשול וקראו אותם ספורים עצמיים והטעם הם עצמו ועצמו הם ואינם דבר חוץ מעצמו: ואף על פי שהם עצמו אינם חלוקים זה מזה עד שיהיה תאר יכול חלוק מעצם החיים ומעצם יודע והטעם שיהיה כל אחד מהם חלוק מהאחר אמנם הם עצם אחד ובו סגולות רבות כענין השמש שהוא כוכב אחד מאיר ומחמם ומיבש ומבשל ומגדל ומבריא ומחליא וזולתם מהפעלות וחלילה שהחכמים כונו לתאר תארים חלוקים זה מזה בעצם הבורא או נוספים עליו כי הם אמרו אין בעצמו ענינים נוספים ואין עצמו מורכב מעצמים רבים - וממה שיש לסייע למאמרם הוא שהתארים אשר יתוארו במתוארים הם על שלשה פנים אם תארים עצמיים או תארים מקריים או תארים צרופיים - אולם התארים העצמיים הם אשר יושמו לדבר מצד ידיעת עצמותו והוא חלוק הפנים וייחסו לו התארים ההם לפי חלוקי הפנים וזה נמנע בחק הבורא כי אין שום בריה יכולה בזה ר"ל ידיעת עצמותו מצד החבור בחומר ואפילו משה רבינו ע"ה שהיה זך החומר לא זכה על ידיעת אמתת עצמותו אמנם העבירו מהשגת הפנים - ואמנם היה זה כן כי ידיעת הדבר לא תהיה אלא בגדר והגדר הוא מחובר מסוג והבדל ואין לבורא סוג עד שיודע בסוגו והבדלו: ואם תאמר הנמצא סוגו אין הענין כן כי הסוג הוא אשר יאמר במיניו בהסכמה ואין למציאותו יחס אל מציאות שאר הנמצאות כי הוא מחוייב המציאות ולכן לא נוכל לדעת אמתת מהותו: ומה^{^[532]} שאמרו החכמים ספורים עצמיים לא רצו באלו כי כבר ידיעת זה נמנע בחק השכל האנושי כל זמן היותו מחובר בחומר: ואולם התארים המקריים הנה יתוארו בנושא שיושגו לו מקרים בעצמותו כגון שתאמר פלוני הארוך פלוני השחור ופלוני הלבן וזולתם אשר אלה וזולתם יתוארו באלו התארים מפני מקרים נוספים על הנושאים ההם - וכל אלה לא יתכנו לבורא מצד שאלה לא יתוארו כי אם בעבור רבוי שהוא המקרה והנושא אותו - אמנם התארים הצרופיים כגון שתאמר פלוני הרחמן הנדיב המשכיל היכול היודע שהם תארים מצד פעלותיו לענינים זולתו והם אפשריים לבורא כי אלה לא יחייבו רבוי בעצמותו כמו שפעלות השמש המתחלפות לא יחייבו רבוי בעצמותו - ועל האמת כל אלו הפעלות אשר ניחסם לבורא הם אחד באמת אמנם לקצרון יד שכלנו בעצמותו לסבה שזכרנו אנו מתארים לו רבוי התארים כאלו כל עוד שניחס לו רבוי פעלות אנו מכנים לו שלמיות יותר - ואלה התארים הצרופיים לא יחייבו בעצמותו רבוי ושנוי: כי הנה ראובן אם יעמוד שמעון בשמאלו ואחר כן יעמוד בימינו לא יתחייב לראובן שום שנוי: כמו כן הענין אצלו אם נתאר לו תאר מה מפעל שיתחייב ממנו עוד נחייב לו תאר אחר בעבור פועל שני לא יתחייב רבוי בעצמותו כי זה החלוף והשנוי הוא מצד המקבלים לא מצד הפועל אמנם הוא לעולם אחד בלי שנוי כי הנה השמש המכה בדברים הזכים מזהיר ובדברים הנדעכים בלתי מזהיר והשמש אחד ולא יחייב רבוי הפעלות רבוי בעצמותו - אמנם פעולת המזהיר והבלתי מזהיר אחת - ובעבור אלה התארים אמרו חכמינו שהם תארים עצמיים ר"ל הם עצמו ועצמו הם כדי שלא יתארו בו התארים המקריים הנוספים על העצמות לא התארים העצמיים שזכרנו קודם - והחכמים חלקו אלה התארים לג' חלקים מהם לנפש ומהם לעלה ומהם לא לנפש ולא לעלה - מהם לנפש ר"ל שמתחייבים מעצמותו תמיד כגון יכו"ל יוד"ע ח"י רוצ"ה נמצ"א - אשר הם נמצאים לו בכל העתים ולא יוסרו ממנו בשום עת - ומהם לעלה כגון שיכונה לו תאר מה בעבור פועל שיעשה בעת מה ובעבור עלת הפועל ההוא יכונה בתאר ההוא כל זמן שיעשה הפועל ההוא כגון רחום בזמן שמרחם וקנא בזמן שמקנא ושדי וזולתם שהם שמות לעתים - ומהם לא לנפש ולא לעלה אמנם הם תארים שמתחייבים לו מצד החקירה השכלית כגון אח"ד ראשו"ן עצ"ם נבד"ל קדמו"ן ואף על פי שגם אלה נודעו לנו ממעשיו לא תארו בם מצד תכונת הפועל כתארים שהם לנפש או לעלה: ובעבור שהתארים החמשה הנפשיים נמצאים לו תמיד לא בעת זולת עת כתארים שהם לעלה קראום החכמים תארים עצמיים אף על פי שכלם תארים עצמיים יקראו

כפי מה שביארנו:

העקר הרביעי

כי הוא שלח משה רבינו ע"ה: זה העקר לא יתאמת אם לא נבאר אמתת מציאות הנבואה - ונאמר כי ידיעת בני אדם בנמצאות על שלשה פנים - אם שתהיה ממלמד - ואם שלא תהיה אפילו במלמד כפי מה שיקרה בקצת אנשים שלא ישכילו בנמצאות בשום צד - וזה לסבת התרחקות מזגם מדרכי ההקש - ואם שתהיה בלתי מלמד כי אי אפשר התלמדות ללכת לבלתי תכלית - אמנם ראוי לעמוד אל מלמד שלא נתלמד אמנם הגיע בידיעת המושכלות בדרכים שחדש משכלו או הושכלו לו בבלי דרישה ועיון כענין המושכלות הראשונות שיודעו לאנשים בבלי דרישה ועיון^{^[533]} - ויתחייב זה החלק השלישי עוד מדרך החלוק: כי אחרי שנמצא בלתי מתלמד אפילו במלמד צריך שימצא החלוק האחר נגדו שהוא הלמוד בלתי מלמד והוא הנביא: כי הידיעות השכליות תודענה לו מעצמו על דרך הידיעה מהקודם אל המתאחר בדרכים מוסכמים וידועים אצלו בידיעת המושכלות הראשונות - ועוד שכח הקושר בנמצאות מחייב זה להמצא איש שלם בנמצא השפל להיות המציאות גלוי לנפשו גלוי כולל לאמתי אין סכלות בו ואין טעות כי אחרי שהשכין השכל בזה העולם הפחות אשר אלו לא היינו יודעים זה היינו שופטים מציאותו בו לצד הנמנע - לכן ראוי להיות הפועל ההוא גם כן על השלם שבעניניו כמו שברא הכל על היותר שלם וראוי להיות בו אשר לא יתכן זולתו ופועל השכל לא יהיה בתכלית הראוי לו כי אם בידיעת הדברים גלוי כולל אמתי או ידיעה מהקודם אל המתאחר שהיא הידיעה האמתית - ולכן לא חסרו הנביאים בכל דור ודור זולת זמן הגלות לסבת העונות עד בא זמן המשיח - והנה אחרי שכח הקושר מחיב זה מצורף שקבוץ בני אדם אשר הוא סבה להשארות מינם לא יהיה כי אם על ידי נתינת התורה אלהית על ידי שליח שלוח מהשם: לכן תתחייב אמתות שליחות משה רבינו ע"ה על ידי חקירה מדעיית אשר אין ספק בה וכאלו טבע המציאות יחייב זה - ולזאת הסבה בעצמה יחדש אותות ומפתים כי הנביא חבר לטבע אחרי ששכלו

הוא השכל הזך אשר בזה העולם השפל והוא חלק מהעליונים וכמו שהעליונים פועלים שנוי התנועה בגלגלים כמו כן זה בשפלים - והנה ראיה נוכחת מעין רע של קצת בני אדם שתכניס הצאן לקדרה והאדם לקבר - ואין זה אלא מסבת פעולת שכלם בדברים ההם - וראוי לכל מי שיודה^{^[534]} על שכל האדם שהוא חלק מהעליונים שמשנים הצורות העליונות במצב והשפלות בצורות בעצם שיודה לנביא שמשנה צורות הנבראים לחפצו: ולכן אמרו שפלאי הנביא בשפלים לא בעליונים ר"ל בעולם הגלגלים אף על פי שמצאנו שמש בגבעון דום (יהושע י, יב) כי פירשו בו שתפלת יהושע האיר להם: כי אמרו שנבואת משה^{^[535]} מעולה מכלם ולא מצאנו ששנה העליונים לבד השפלים כי אפילו המלאכים לא יוכלו לשנות העליונים בצורה בעצם כי אם במצב וזה אל סדר אחד חק נתן ולא יעבור (תהילים קמח, ו): ולכן שכל האדם כשיעלה במעלה העליונה שידבק בשכל אחד עמו וישוב כל ויפעל בהיולי העולם: אמנם ההפרש שבין פעולת השכל הנבדל ובין פעולת השכל כי השכל^{^[536]} אף על פי שישוב כל עם כל זה אינו ערום מן החלקיות - ולכן שנוי פעלותיו אינו קיים בזמן כפעלות השכל הנבדל: ואל זה רמז המשורר במאמר ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו - תמשילהו במעשה ידיך (תהילים ח, ו) (ואילך) - ופעלתו בנמצאות הוא בציור ככתוב ויפול על פניו וירא כבוד ה' אל כל העם^{^[537]}: וכתוב ואליהו עלה אל ראש הכרמל ויגהר ארצה וישם פניו בין ברכיו (מלכים א יח, מב):

סוף דבר אמתת הנבואה מבוארת על ידי חקירה מדעיית אשר לא יוכל שום משכיל לסתור בה והכל מודים בה ואפילו הפלוסופים אף על פי שיתחלפו בדרכיה כי התורניים אשר לא נתפלספו אומרים שהנביא יפעל פעלותיו על ידי השם המפורש וזה מה שלא יודו בו הם - כי אמרו שהאומרים שבשם יעשו אותות ומופתים לא ידעו השם אלא אם ירצו בזה הדבוק האמתי והוא האמת - ולכן מדרגות הנבואה לפי מדרגות הדבוק ונבואת משה נבדלת מנבואת שאר הנביאים: ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים (דברים לד, י) ר"ל דבוק אמתי בתכלית מה שאפשר שיהיה בשכל האנושי^{^[538]} - ולפי זה היה הוא הראוי בשליחות מזולתו: הנה זה העקר נודע לנו על ידי ההשגה השכלית ונודע לנו גם כן מההשגה החושיית שראו אבותינו כשיצאו ישראל ממצרים ובמעמד הר סיני ובזולתם מפלאי משה רבינו ע"ה - האלהים זה לנו בהשגה מקובלת שהיא למטה מהחושיית בפי החכמים - אמנם לפי האמת המקובל שיקובל מאיש נבחר או מעדה נבחרה הוא במורגש - ולקצת הפנים אפשר לומר שהוא לפעמים יותר אמתי ממנו כי לפעמים יקרה לאיש פגע בחושיו ויחשב הדברים על זולת העניינים אשר בם: אמנם מורגש איש נבחר או עדה נבחרה הוא אמת אין ספק בו כי מציאות אמת קשה להמצא באיש אחד וקל להמצא בעדה אחת: זולת אם האיש ההוא נבחר הוא כעדה כי הוא כולל: ולכן המקובל ממנו גם כן אמת אף על פי שלא יהיה בחוזק האמת כמקובל העדה - ושליחות משה ופלאיו היה מושג אצל שש מאות אלף אנשים ויותר אשר אין ספק עליו - מצורף שבעלי ריבנו ר"ל הגוים וזולתם מודים בזה ולכן הוא כמושג - וכתוב שלח משה עבדו (תהילים קה, כו):

העקר החמישי

כי הוא שלח עם משה רבינו תורתו התמימה - להיות שהוא היה הראוי בשליחות מזולתו כמו שזכרנו והיה מן ההכרח שיסודר סדר מדיניי בזה העולם השפל לשמירת מין האדם אשר זה הוא תכלית זה העולם - לכן שלח תורתו עמו: מצורף לזה כדי שתאמן אצל המקבלים על ידי אותות ומופתים אשר לא היו אפשריים לזולתו מן הנביאים כמוהו וזה כדי שיתחזק האמות בה: ולהחזיק היראה בלב העובדים: אשר עם זה יתקיים הרצון בשליחותה - הנה זה העקר נודע לנו על ידי ההשגה השכלית וגם על ידי ההשגה החושיית כמקובל מעדה נבחרה אשר אין ספק באמתתו - וכתוב זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב (מלאכי ג, כב):

העקר הששי

לדעת המאמין לשון תורתינו ופירושה ר"ל המקרא והפירוש: זה העקר נחלק לשני חלקים: החלק האחד הוא ידיעת דרכים שבהם יגיע אל ידיעת המקרא: והחלק השני הוא ידיעת דרכים שבהם יגיע אל ידיעת פירושה:

אולם הראשון שהוא ידיעת המקרא יודע כפי מה שאומר - ואומר שלשון תורתנו האלהית הוא לשון עבר מימי קדם ונתנהגו בניו ובני בניו בלשון ההוא - ומשה רבינו ע"ה נשתמש בכתיבת התורה מפי השם בלשון ההוא: ובימים ההם הקדמונים היה נקרא לשון עבר אמנם מזמן משה והנה קוראים אותו לשון

הקדש ומפני שהלשון סמוך אל הקדש הטעם בו לשון עם קדוש ככתוב קדושים תהיו (ויקרא יט, ב): והייתם קדשים (ויקרא מא, יד): לא כפי מה שאמרו שנקרא קדוש בעבור שאין בו שמות לכלי המשגל לא מן האנשים ולא מן הנשים ולא לגוף המעשה המביא להולדה ולא לזרע ולא לשתן ולא לצואה: כי הנה מצאנו ישגלנה ויורה על עצם הבעילה: ועוד אם היה כן היה ראוי לקראו לשון נקייה: ואמנם לא קראוהו לשון ישראל או לשון ארץ ישראל מפני שמאמר לשון הקדש כולל את שניהם - ואין ספק שזה הלשון היה שלם בתכלית השלמות בזמן הבית אמנם אחר שגלו ישראל בארץ לא להם שקעה לשון הק[ד]ש^{^[539]} בין לשונות החול ולא נמצא אתנו ממנו כי אם העשרים וארבעה ספרים ספרי הקדש ומלים מעטים שנשתמשו חכמי המשנה אף על פי שקצתם מושאלים מלשונות אחרות - ואחרי שתורתנו האלהית נכתבה בלשון הזה צריך כל מאמין ללמוד אותה בזה הלשון לא בזולתו - כי אף על פי שתובן כוונתה גם כן בלשונות אחרות אין הבנת מכוונה בם כלשונה - ועוד ששמות התורה לא יועתקו - ועוד כי יש השאלות שונות לכל לשון ולשון ואי אפשר שיועתקו בלשונות אחרות - הלא תראה ספרי הפילוסופים שחוברו בלשון יון והעתיקום חכמי ערב אל לשונם ונפלו ספקות בהעתקות: עוד העתיקום חכמי ישראל מהם ונכפלו הספקות: והאומות שהעתיקו ספרי הקדש אל לשונם לא יכלו להעתיק כלל המלות אשר בם וכתבו אותם בלשון הקדש לקושי העתקתם - ואין טענה מחכמינו שחברו ספריהם בלשון הערב כי אנשי זמנם לא היו בקיאים בלשון הקדש כראוי ואם לא תוכל במה שתרצה תרצה במה שתוכל ואחרי שהענין כן צריך כל מי שהוא מזרע הקדש ללמוד וללמד לבניו לשון הקדש לדעת לשון תורתנו ודברי הנביאים באופן ראוי ונאות בתנאים מיוחדים מקרבים ללמידתו^{^[540]} ואלה הם:

התנאי הראשון שלא יהיה התלמיד פחות משש שנים אלא אם יהיה חזק הגוף והבשר בבנין גופו יהיה בן חמש לא פחות אלא אם יהיה הליכתו במדרש כדי לחנכו לא שיצערהו הלמוד כי מוח הנער הקטן חלוש ואם יטריד שכלו בלמוד יחלשו יתרי המוח ותהיה לו חולשת המוח לקנין ויתאחר ללמוד:

השני שיהיה המלמד ראוי ללמד הלמוד שמלמד בעל מדות טובות לא שפל ביותר ולא כעסן ביותר פן ילאו התלמידים ממנו: אמנם להיות כעסו בעבור שלמות התלמיד לא זולתו: ולא יכה בשוטין ולא במקלות אלא ברצועה קטנה להיות הכאב לשעתו לא זולתו:

השלישי שיכוון הקורא תמיד שישים סימנים בלמוד ולמוד כי ההגבלה בדברים הוא מבוא להקפת הידיעה כי הבלתי מוגבל לא תקיף בו ידיעה ולכן התקין עזרא הסופר הפרשיות מהן סתומות ומהן פתוחות:

הרביעי שיהיה העסק בקריאה בספר אחד עד שישלימהו לא שיחליף הספרים כי שנוי הספרים כל שכן הכתיבה ממה שיחליש כח הזוכר: כי התנועה מחלישה הזוכר הלא תראה הנערים לרבוי תנועותיהם אין בהם כח הזוכר כבחורים אף על פי שרבוי לחותם מסייע בזה:

החמישי שיהיה העסק בקריאה בספר יפה מכתיבה וקלפים: ובית המדרש שיהיה יפה הבנין וזה לשתי סבות האחת בעבור מעלת הספרים והמדרש ככתוב לפאר מקום מקדשי (ישעיהו ס, יג) - והמשתדל בזה יש לו שכר רב מהשם כי הוא מכבד תורתו ולכן העשירים שאין להם חכמה ראוי להם שישתדלו בזה תמורת חסרונם - כי אם לא יזכו במעלת התורה יהיו סבה בהגדלתה ורבויה - והשנית שיופי הספר והמדרש ממה שיפיל החשק לקרא הקורא - ולכן כל מלמד שלא יהיה בית מדרשו נקי מדברים מכוערים ולא יהיה מקושט לפי כחו אסור לו ללמד כי ירחיק החשק מהתלמידים ותמעט התורה: האלהים אם יהיה עני ולא יוכל בזה ראוי לאנשי הקהלה ההיא שיפורו בזה לפי כחם ולבנות בתי מדרשות כדי להגדיל תורה ולהאדירה - הספרים הנמצאים בבית הכנסת שהקדשו ראוי לתתם לבני העניים ללמוד בהם במדרש - ואם לא יהיו נמצאים להם ראוי לקהלה ההיא להקדיש ספרים בעבור בני העניים ולפרנסם גם כן בכל מה שיוכלו מפני כבוד התורה:

הששי שתהיה הקריאה בקול נשמע לאזניו כדי לעורר כלי הלב אל הדבור ההוא ככתוב בכל לבי דרשתיך אל תשגני ממצותיך (תהילים קיט, י) - הטעם אחרי שדרשתיך בכל כחות לבי אל תשגני ממצותיך כי כבר עשיתי הדרך המונע השגיאה שהיא הדרישה בכל כחות הלב - אשר זה לא יהיה כי אם בקול המוחש - מפני שבקול הנמוך יחלשו כחות הלב ותרבה השגיאה: וממה שיחזיק ידי זה התנאי קראם החכמים דברי הנבואה מקרא והטעם בעבור שהם נלמדים בקריאה שהוא הקול המוחש: הלא תראה הטעמים אשר במאמרי הנבואה שיש לכל אחד ואחד מהם נגון מופרד מחברו מתיחסי הקולות אחד לסמוך אליו כדי שתהיה בקול מוחש נערך הנגון: ואם היה הכתוב בלתי מקפיד בזה מה צורך אליהם: וכתוב קול רנה וישועה באהלי צדיקים (תהילים קיח, טו):

סוף דבר הקריאה בספרי הנבואה ראוי להיות בקול חזק ערב על ידי העמדת הטעמים לפי מנהג מקום ומקום - אמנם אם תהיה הקריאה עם נגוני הטעמים כפי מה שמתנהגים גלות ירושלים אשר בספרד מה טוב ומה נעים: כי זה להם בקבלה דור אחר דור - מצורף שאלה הקולות הערבות הן ממה שתוסיפו תאוה לקריאה והשואת מזג הקורא כי רוח יי' לא תשכון כי אם בשווי המזג - וכתוב והיה כנגן המנגן ותהי עליו [יד]^{^[541]} יי' (מלכים ב ג, טו) ואפשר להיות טעם למנצח מטעם זה ר"ל על שהנגון הערב הנערך הקולות מנצח הטבע הבלתי שוה להשיב אל השווי - ואמרו הפילוסופים כי לחכמה הזאת אשר הוא החלק המעשי מחכמת המושיק"א ר"ל הנגון פועל בהנעת הכחות והשואת מזג האדם עד שכבר ישיבהו אל בריאותו בסורו: ולכן כששאלו מאנשי הגלות לשיר להם משיר ציון אמרו איך נשיר את שיר יי' על אדמת נכר (תהילים קלז, ד) ר"ל להשוות מזג אויביהם:

השביעי ללמד הקריאה לזולתו מפני שזה ממה שיחזיק כח הזוכר - כי זה סבה אל ההשנות וההשנות יביא מה שהוא בכח אל הפועל - ואפשר שדוד המלך ע"ה הרמיז בזה במאמר מכל מלמדי השכלתי (תהילים קיט, צט): ואמרו ב"ה הרבה למדתי מרבותי ומחברי יותר ומתלמידי יותר מכלם:

השמיני שתהיה הקריאה במלמד והתלמיד בישוב דעת ומתינות בלי מהירות כדי שיורשם המאמר בכח הזוכר: מצורף שהמהירות בדבור לפעמים תביא עלגות בחתוך הדבורים ויביא האדם לדבר דברים בלתי נאותים והפך הכונות המביאים אל כפירה:

התשיעי שיקבע הקורא בקריאתו זמן לא הגבלת הקריאה בו עד שיאמר כי תוך זמן פלוני אקרא פרשה פלנית או ספר פלוני - כי הידיעה והלמוד לא יוגבלו בזמן כי הם מתן אלהי והם למעלה מהזמן - מפני שהזמן לא יקיף ויגביל אלא הדברים הגשמיים לא הדברים הרוחניים - אמנם קביעות בזמן ראוי להיות כדי שלא ישתדל בו בזולת הלמוד לא זולתו - ואף על פי שחייב האדם להגות בתורה יומם ולילה ככתוב ובתורתו יהגה יומם ולילה (תהילים א, ב): אמנם מפני שהוא מדיני בטבע מצורף שהוא בזמן הגלות ויצטרך אליו מתקון הגוף וקבוץ הממון והנהגת הבית יסתפק בקביעות שלש זמנים שהם ערב ובקר וצהרים ככתוב ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי (תהילים נה, יח): והטעם שלש פעמים תוך הארבע ועשרים שעות שהן יום שלם: אמנם בימי החורף ראוי להגות יותר בלילות הארוכות ככתוב קומי רוני בלילה (איכה ב, יט) - ועסק הלילה הוא עסק שיגיע העוסק לתכלית פעלתו - ושאלו לחכם אחד מפני מה השיג מהחכמה יותר מחבריו והשיב לפי שהוסיף בשמן יותר ממה שהוציאו הם ביין: ולכן קוראים ללילי החורף לילי החכמה:

העשירי שישנה הקריאה ההיא בכל מה שיוכל עד שתורשם בכח הזוכר - כי חזרת הלמוד ממה שירשמהו בכח הזוכר וכתוב ושננתם לבניך (דברים ו, ז):

החלק השני והוא ידיעת פירושה הוא על שני אופנים:

האופן האחד הוא פירוש לשון תורתנו על פי פשוטו בלי תוספת ומגרעת לפי הענין ולפי המלות הסמוכות - כי הנה מצאנו שרש אחד לענינים רבים וזה על דרך השתוף - ושרשים רבים לענין אחד וזה על דרך ההרדפה - וכל זה כדי שיתישבו הענינים לפי משמע האמת וגם לא יצאו ממהות הלשון: וזאת הכונה חייבה לחכמים להקיש במצות תורתנו אף על פי שדרך ההקש יחייבהו גם כן השכל האנושי מה שלא הסכימו בו ב"ה וסבלו טורח כל ההרחקה: ולהיות שמלאכת הדקדוק כמאזנים לפרושי פשטי הכתוב לכן ניחסה למשרתת לפירושי לשון התורה: ולכן ראוי קודם למידת פירוש לשון תורתנו ואחר ידיעת לשונה למידת מלאכת הדקדוק ההכרחית ממנה - כי בלתה לא יהיו נודעים פירושי הכתובים - וזה ראוי היה בזמן הבית שהיתה לשונם לשון עברי כלשון תורתנו - אמנם בזמן הגלות ראוי ללמוד תרגום לשון תורתנו בלשון שמשתמשים ואחר כך ללמוד הדקדוק ואחר כך בפירושי הכתובים:

והאופן השני פירוש מאמרי הכתוב על זולת פשוטם וזה לשני פנים אם פירוש הלשון על זולת מכוונו ואם פירוש הענין על זולת מכוונו וזה רחוק: אולם פירוש הלשון על זולת מכוונו יהיה כשיהיה מכוון הלשון ההוא עומד כנגד יסודות השכל: וזה כמו השמות^{^[542]} המושאלים שנאמרו בשם יתעלה כגון וירד ה' (בראשית יא, ה) - ויעל ה' (יחזקאל יא, כג) - ויתעצב אל לבו (בראשית ו, ו) וזולתם וכן פי הארץ יד הירדן וכדי להבין השומעים נפש האדם תגביה השפלים ותשפיל הגבוהים כדי לקרבם אל מדרגת היכלה^{^[543]} - כי כנתה ירידה ועליה בשכל הנבדל והשפילה הגבוהים: ופה לארץ ויד לירדן והגביה השפלים: כי אין מדרכם שימצא בם פה ויד כמו שאין מדרך השכל הנבדל שיכונה בירידה ועליה: ואמנם פירוש ענין הכתוב על זולת מכוונו^{^[544]} - כגון ספורים נבואיים ונראים שהם בהקיץ והם במראה הנבואה - כגון וירא אליו ה' וירא והנה שלשה אנשים (בראשית יח, א) (ואילך) - וספור בן בקר וכל הספור ההוא שפירשו אותו במראה הנבואה - וכן ספור איוב לפי דעת קצת המפרשים שלא היה ולא נברא אלא למשל היה ושאר ספורים נבואיים שאינם יכולים המפרשים לפרשם כפשוטם מפרשים אותם שהיו במראה הנבואה: ואמרו החכמים שמה שראוי לכל בעל אמונה הוא לפרש המאמרים הנבואיים כפשוטם בכל מה שיוכל כי המכתב מכתב אלהים לבלתי נטות אחרי אמונה כוזבת או השגה נעדרת כי יתעה בדרכו ולפניו יתן מכשול - ואחרי שהוא מעקרי האמונה לדעת המאמין פירוש תורתנו האלהית על הדרכים שזכרנו וזה לא יהיה כי אם בידיעת הנמצאות כלם כי התורה כללה הכל: לכן כל מי שירצה לשכון במשכן האמונה הרמה אי אפשר לו מבלתי התלמד בקריאת דברי הנבואה על הסדר ודקדוקיהם ופירושיהם ודרכי החקירה במצות תורתנו האלהית עם דרכי ההקשים שיעשו בהם וזה עם ספר מצות של ר' אהרן בע"ח נ"ע או עם זה החבור שאנחנו בו מתחלתו עד סופו - ובספרי ההגיון על הסדר שהם מבוא מאמרות מליצה הקש מופת הטעאה - כי מספיק בידיעת האמת ולהשמר מן הטעות: אמנם נצוח והלצה ושיר אינם הכרחיים באלה הזמנים מפני שהחכמות נשלמו בזמננו: ואחרי כן חכמת המספר של נקומאקו^{^[545]} שהוא העיוני מהמספר: ואחר כן חכמת המספר המעשי כגון הכאת מספר במספר וחלוקו וזולתם - והכלל ספר המספר שחבר בן עזרא - וחכמת המושיקא הנקראת נעימות: ואחר כן בתשבורת שהוא כל מה שיכלול ספר אקליד"ס^{^[546]} עם המתנות אשר לו וחכמת המבטים וחלוף המבטים וחלוף המראים וחכמת הכדורים למיליאו"ש^{^[547]}: ואחרי כן בלמוד הספר הגדול הנקרא אלמגישטי^{^[548]} או מגשט"י של אפלח האשבולי - ואחריו כלי התכונה כגון האצטורל"ב וזולתם: ואחר כן פעלות הכוכבים בעולם השפל: ואחר כן ספרי הטבע שהם שמע - שמים והעולם - הויה והפסד - אותות עליונות - צמחים בעלי חיים - ספר הנפש - חוש ומוחש - שינה ויקיצה: ואחרי כן מה שאחר הטבע - ואחרי כן ספר עץ חיים של רבינו אהרן נ"ע: ואם לא יספיק הזמן בלמוד אלה אחר ספרי ההגיון ילמוד ספר הכונות לאבוחמד^{^[549]} ואחר כן ספר עץ חיים - ואחר העיון בכל אלה והשקידה בהם עוד יהיה הלמוד במאמרים הנבואיים כדי להשוות יסודיהם עם יסודי אלה החכמות בכל מה שאפשר בהם - ולחלוק במאמרים העומדים כנגד דעות האמונה והמאמרים הנבואיים: וכבר הרמיז הנביא על אלה החכמות במאמר והיה אמונת עתך חוסן ישועות [חכמת]^{^[550]} ודעת יראת יי' היא אוצרו (ישעיהו לג, ו) - ואין ספק שאלה החכמות היו נמצאות באומתנו בזמן המלכות ככתוב ותרב חכמת שלמה מחכמת מצרים ומחכמת כל בני קדם (מלכים א ה, י) וכשגלינו ממקומנו נפלו ספרינו אצל האומות והעתיקום בלשונם - ולכן רובם דברי אבותינו הם - ואם נשקוד בהם לא יונה לנו בזה אחד מן הבורים ואין ראוי לחוש בדבריו כי בז לדבר יחבל לו - וממה שצריך שתדעהו ותתעורר עליו שפירוש תורתנו האלהית הוא יוצא מכח מאמריה ולא תצטרך לזולתה - לא לפי דעת בעלי הקבלה שאמרו שקבלתם היא פירוש תורתנו כי לפעמים חולקת עליה ולכן אמרו החכמים שכל מי שיאמר שיש העתקה שאין לה סיוע מן הכתוב אין זה אלא מצד קצרון יד שכלו במצוה ההיא - האלהים זולת קצת מצות שהשכל גוזר אותן לפי הסדור במדיני^{^[551]} והיו נהוגות קודם נתינת התורה לא הקפיד הכתוב בביאורן: אמנם הנביאים הזכירום בדרך תוכחה או על דרך ספור: סוף דבר תורתנו האלהית היא שלמה אינה צריכה לא תוספת לא חסרון ככתוב תורת ה' תמימה (תהילים יט, ח) - וכתוב לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה וכולי (דברים ד, ב):

העקר השביעי

שהשם יתעלה נבא שאר הנביאים: זה העקר מתבאר מהעקר הרביעי - אמנם מה שיש לשאול הנה הוא אחרי שמשה רבינו ע"ה היה שליח מהשם ועל ידו נתנה תורה אלהית והיא תמימה מה צורך אל שאר הנביאים: התשובה שהשגחת השם בישראל היא על שני פנים אם בהשגחה כללית על דרך הסדור הכולל וזאת היא דרך השגחת השכל הכולל במה שהוא שכל כולל: ואם השגחה פרטית בפועל מה באומה מה וזה לא יתכן על דרך הסדור הכולל שהוא בהשגחת השכל הכולל - כי הכולל לא יטפל אל הפרטי - וזה לא יהיה כי אם בשכל פרטי ששב כולל מצד הדבקות אמנם בעצמו הוא פרטי - והפרטי יטפל אל הפרטי וזהו הנביא - ובעבור שכוכב ישראל הוא כוכב שבתי שמורה על החרבנות ועל החסרונות ועל אורך זמן בפעלותיו הרעות - ולכן מצד זה היתה אומת ישראל לעולם בדאגות ובשממון זולת זמן שלמה שהיה זמן מעט: וזה מצד רוח הקדש בטוב השכל המעשי אשר בו שהיה מנצח המערכת - לכן לא היו נמצאים זמן מה כי אם על ידי נביא שתהיה ההשגחה מגעת בהם - והם עם כל זה מצד מזגם המגונה לא היו שומעים לקול הנביא והיתה בורחת ההשגחה מהם לפעמים והיו באים תחת צל המערכת וקורים להם מקריו: הלא תראה אחרי שגלו ישראל בארץ לא להם נחתם חזון מהם ונשארו בלי נביא וארכה גלותם כפי אורך זמן כוכבם ונשארו תחת המערכת:

סוף דבר שאר הנביאים לא נתנבאו כי אם כדי להגיע השגחת השם באומת ישראל מצורף להוכיח להם במעשיהם הרעים כדי שישובו מהם על ידי פרסום יראת השם וזה טעם כה אמר ה': ולכן יקדימו ספרי הנבואה קודם בא המכה לספר שהשם פקד מעשיהם - וממה שצריך שתדעהו שכמו שהנביאים היו מגיעים ההשגחה לישראל בזמן הבית כן המשכילים והחכמים מגיעים ההשגחה בזמן הגלות: כי לפי כוכבם ומזלם שהם שבתי ודלי לא יתחייב להם שום הצלחה ולא קיומה כשתקרה - אלא בסבת החכמים אשר בכל דור ודור אשר הם הגבול האמצעי להגעת ההשגחה - כי לא יפעל השכלי בגופני אלא על ידי אמצעי מורכב מהם^{^[552]} - ולכן כל זמן וזמן שלא יהיו נמצאים חכמים בדור ההוא בורחת מהם ההשגחה - כי אחר הנפש הנבואית היא הנפש השכלית: ולפיכך ראוי להיות מדרגת החכמים בזמן הגלות במדרגת הנביאים בזמן המלכות: וכל קהלה וקהלה שיבזו לחכמים ענשם גדול למאד כי הם הסבה אל שתסור מהם ההשגחה:

העקר השמיני

שהשם יתעלה שמו יחיה בני אדם ביום הדין - דע שבזה העקר יש לנו לחקור שתי חקירות: האחת תחיית המתים והשנית שבזמן תחיית המתים יהיה יום הדין בחשבון מעשיהם: אולם בענין תחיית המתים הרבו החכמים אמרים - מהם אמרו שתחיית המתים הוא שתתלבש הנפש בגוף ההוא שהיתה נקשרת וזהו אחרית האדם אשר בו יהיה תשלום הגמול והעונש - ונקרא גם כן עולם הבא והביאו ראיות מן הכתוב רבו מספר - ואמרו אחרי שנודה ביצירת אדם הראשון מן העפר לא יהיה מנוע מן השכל לעשותו שנית: ועוד אחרי שפעולותיהם לא יהיו כי אם בחברת שניהם בין לטוב בין לרע - כן ראוי להיות גמולם בחברת שניהם וזהו יום תחיית המתים אשר הוא יום דין: ואמרו אחרי שיתחברו עוד לא יפרדו ככתוב ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם (דניאל יב, ב) - והנה הרשעים יהיו לעולם לדראון והמשכילים יהיו לחיי עולם כי יהנו מזיו השכינה - ואמרו כי הנה אדם הראשון אם לא היה אוכל מעץ הדעת לא היה מת ולא היה צריך למזונות להחליף מה שיותך אמנם היה חי לעולם: ולכן צריך להשיב הענין על הכונה הראשונה שיהיו בני אדם חיים לעולם ומשתעשעים מזיו השכינה: והרשעים לדראון עולם עד שישובו האישים במדרגת המינים - לא אוכלים ולא שותים ולא נצרכים לשום צורך גופני: ומהם אמרו שתחית המתים ותכלית האדם האחרונה הוא עולם הבא שהוא עולם הנשמות: וזה אם בתענוג וזה כשתדבק הנפש במשכלה - וזהו הנקרא בפי התוריים גן עדן רוצה לומר עדן שכליי לא גופיי: כי אין שם לא אכילה ולא שתיה לבד תענוג שכלי לא זולתו וזה בהמשך תמידיי אשר בזה רמז הכתוב במאמר והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך (שמואל א כה, כט): ואם בצער שכליי וזה כשתהיה הנפש נזופה ומגורשת ממעונה: וימשכה העכירות והחלאה שקנתה בזה העולם השפל מפני שלא הוחלצה מפחתיות המדות - וטבעה ימשכה ללכת למעונה ותהיה מצטערת בזה דומה לאדם שרוצה ללכת אל מקום מולדתו וימנעוהו מהליכתו מונעים מטרידים לסבה מן הסבות וזהוא הנקרא בפי התוריים גיהנם: ויהיה מאמר אלה לחיי עולם הדבקות השכלי - ואלה לחרפות לדראון עולם כשלא תדבק - אמנם תהיה נזופה ומגורשת - ואלה החכמים לא שמו שום אפשרות בתחית המתים - אמנם מנעוהו מכל צד בראיות שכליות - ואמרו שהנפש לא נפרדה מהגוף כי אם מסבה שהוא המונע הנפש מלכת בדרכי היושר - ואחר שנוצלה ממנו מה צורך החבור אליו פעם שנית - כי מי שהשכיר סוס ללכת במקום פלוני בהגעתו שמה יהיה הסוס טפל לרוכב ואם לא תהיה פעלתו פעלת שחוק - ועוד מה צורך בתחיית המתים בכלי האכילה והמשגל אם יהיה ההסתפקות בלתם: ואם כן תהיה בריאתם ללא תועלת: ועוד שההשגה השכלית בהיות השכל בגוף אינה שלמה מסבת החומר ואם כן מה צורך בחבורו: סוף דבר אמרו שמה שראוי להאמין כל בעל אמונה בזה הוא שהנפש אחרי המות אם זכתה לעלות בעולם השכלי אשר הוא נקרא עולם הבא וגן עדן להדבק במושכלה תהיה חיה לעולם - ואם תהיה נזופה ומגורשת ממעונה מצד עכירות חלאתה תהיה בצער ודראון ותולעתה לא תמות ואשה לא תכבה (ישעיהו סו, כד) זהו הנקרא גיהנם: אף על פי שקצתם אמרו שנפש הרשע נכנסה בגוף הבהמה וממנה אל זולתה והוא ענשה וצערה - וזאת דעת מקולקלת כי נתינת הצורות והנפשות מנותן הצורות למין מיוחד ולגוף מיוחד לא שיהיה איזה דבר הזדמן באיזה דבר הזדמן ולא מאיזה דבר הזדמן^{^[553]}: ומהם נכנסו בשתי הדעות הנזכרות בראותם מאמרי הכתוב נוטים לצד הדעת הראשונה ושפיטת השכל נוטה אחרי הדעת השנית - ואמרו שארבע תכונות יש לנפש - מות וחיים בריאות וחולי - אולם המות יכונה לה בהיותה מגואלת בחטאות והאיש ההוא יקרא רשע: ואולם החיים בהיותה טהורה מחלאת החטאות ותדרוך במעשים הטובים והאיש ההוא יקרא צדיק - ואולם הבריאות בהשיגה סדור המציאות רוצה לומר חכמתה והאיש ההוא יקרא חכם ואולם החולי הוא סכלותה אם העדרי או קנייני - וזה כשתשקע בחולי - והאיש ההוא יקרא סכל ועם הארץ: והנה צרופי אלה התכונות הם ששה והשנים מהם הם חבור הפכים ואי אפשר מציאותם והם מתה וחיה בריאה וחולה: אמנם הארבעה הנשארים שהם חיה ובריאה חיה וחולה מתה ובריאה מתה וחולה יתכן מציאותם - כי מדרגת בני אדם בתכלית האחרון תהיינה תחת אלו הארבעה - והנה הנפש להיותה חיה ובריאה תדבק בעולם העליון ככתוב והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים ולא תצטרך לשוב לגופה: ובהיותה מתה ובריאה לא תדבק בעולם העליון אלא היא נזופה ומגורשת ואין לה שום תוחלת לשלמותה כל ימי עולם - אמנם תשוב לגופה ותהיה נדונת בחברת גופה ועליה אמר הנביא ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר (ישעיהו סו, כד) - והטעם שיהיו בכאב תמידי לנצח נצחים וזהו דין גיהנם - אמנם בהיות הנפש מתה וחלה תפסד הפסד גמור: כי אין לה לא מעשה ולא חכמה והיא הנפש הבהמית: ועליה אמר הנביא והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש וליהט אותם היום הבא אמר ה' צבאות אשר לא יעזוב להם שורש וענף (מלאכי ג, יט) - ובעבור זה לא תשוב בגופה פעם שנית - ולכן המשיל הכתוב הרשעים לחשך שהוא העדר לגמרי: באמרו ורשעים בחשך ידמו (שמואל א ב, ט) - ובהיות הנפש^{^[554]} חיה וחולה לא תפסד אמנם לא תזכה לשוב בעולמה^{^[555]} - אמנם תשוב לגופה ותנהג עצמה אל הבריאות - וכשתהיה בריאה אז תשתעשע בעולם העליון ותדע את השם יתעלה ידיעה אמתית וזה בזמן המשיח ככתוב כי כלם ידעו אותי למקטנם עד גדולם (ירמיהו לא, לד) - והנה לפי זה ממדרגות בני אדם הארבע אשר בתכלית האחרון לא יחיו ביום הדין כי אם השתים שהן מדרגות אמצעיות - אמנם המדרגה העליונה שהיא מדרגת הנביאים והחכמים שהגיע בקרוב למדרגת הנביאים לא יצטרכו פעם שנית שתתלבשנה נפשותיהם בגופות - כי אם היה כן לא היה צורך אל המשיח כי משה רבינו ע"ה יהיה מנהיג האומה אל השלמות אם יהיה חי: ואלה האנשים הם מעט מן המעט: וכן המדרגה האחרת הפחותה בתכלית שהיא מדרגת הרשעים הגמורים שיפסדו הפסד מוחלט היא מעטה אף אל פי שהיא יותר מרובה מן הראשונה: והנה לפי זה רוב בני אדם הם תוך המדרגות השתים האמצעיות ר"ל שתהיינה נפשותיהם מתות ובריאות חיות וחולות - ולכן אמר הנביא ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם (דניאל יב, ב) שנפשותיהם חיות וחולות תחלה ותשובנה בגופות ותהיינה בריאות וחיות - ואלה לחרפות לדראון עולם (דניאל יב, ב) אשר נפשותיהם מתות ובריאות - אמנם יום הדין אשר בו יחשבו מעשי בני אדם הוא יום תחיית המתים לפי דעת הכל וזהו תכלית בתחיית המתים - אמנם צורת הדין יתחלף לפי דיעותם בתחיית המתים - והדעת הראשונה והשלישית משתתפות שתוף רב והן מסכימות לפי שרשי הנבואה וסודותיה: אמנם אצל עדת בעלי השכל והתבונה מסכמת הדעת האמצעית שהיא הידיעה מהמתאחר אל הקודם אמנם הדבר אשר יקרב אצל השכל אמות תחיית המתים הוא בריאת אדם הראשון כי כמו שבראו מן העפר כן יכול להחיותו פעם שנית וטעם אחר יכללם - וכמו שהוא מן החיוב אצל כל מאמין שיאמין בבריאת האדם כן מן החיוב עליו להאמין בתחיית המתים: וזה לפי דעת השלישית שזכרנו אשר היא יותר קרובה לשפיטת השכל האנושי יותר מהראשונה וממה שאמר רבים ולא אמר וכל יחזיק ידי פירושה: סוף דבר אחרי שהדעת השלישית היא דעת המאמינים נבאר דיני הנפשות לפי זאת הדעת: ונאמר שכבר התבאר שמהארבע מדרגות בני אדם באחרית לא יקומו לחיות כי אם השתים והן הנפשות שהן מתות ובריאות ר"ל אותן שזכו בשכליות ולא זכו בשמירת המצות אמנם יצאו למינות ועליהם אמר הכתוב ואלה לחרפות לדראון עולם: ואמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר - ומאמר ואשם לא תכבה סבה אל שלא תמות תולעתם כי העפוש לא יהיה כי אם בחום נכרי הלא תראה כל הדברים המתעפשים יש להם חום נכרי ולכן כל עוד שאשם לא תכבה תולעתם לא תמות כי לא תהיה מיתה בתולעתם כל עוד שאשם לא תכבה ולכן יהיו דראון לכל בשר והטעם יהיו למאוס מהתולעים והנפש כזה תחיה עם הגוף כדי שירגיש הגוף בצער ושתצטער גם היא יחד - ואף על פי שיהיה גוף האדם מלא תולעים אחר מותו אינו מרגיש הגוף בצער כי אין הנפש עמו - אמנם בזמן ההוא היא יחד - ולכן יהיה הצער עצום מורגש - וזהו הנקרא בפי החכמים גיהנם - וטעם גיהנם מגזרת גא בן הנם (ירמיהו יט, ב) - ועצם צערם כעצם עונם - כי לפי רבוי העונות ומיעוטם יהיה צערם בימים ההם: והשנית הן הנפשות שהן חיות וחולות רוצה לומר^{^[556]} הנפשות שזכו בקיום המצות ולא עלו במעלת החכמה ובעבור חיותן עומדות לעד ומשתדלות אל הבריאות וזהו צערן מצורף שלא תשתעשענה בעולם הנשמות אמנם הן רחוקות ממנו עד שתזכנה במעלות השכליות ותנוח בהן הבריאות ואז תהיינה יכולות לעלות ולהתענג בעולם הנשמות לדעת את השם ידיעה ברורה: ככתוב כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם (ירמיהו לא, לד) וזהו הנקרא גן עדן בפי החכמים - ומדרגת אלה האנשים בגן עדן כמעלתם במחקר החכמה ואלה הנפשות הן אשר זכו במעלת החכמה אמנם לא בתכליתה רוצה לומר חולות ובריאות יחד לא חולות שאין להן חלק מהבריאות כי אלה מתות נקראות ולכן הסכלים עמי הארץ שלא ראו אור החכמה מעולם לא יזכו בתחיית המתים כי אם החכמים אשר לא השלימו עצמם מתחלה - וכתוב והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע (דניאל יב, ג) רוצה לומר שיזדכך חמרם עד שלא ישאר להם מחיצה מונעת מלהשיג אמתת הבורא - אמנם תהיה נפשם כמראה לטושה בה יראו כל הצורות ואלה המשכילים יהיו בחיים לעולם - ולא יצטרכו לדברים גשמיים לא אכילה ולא שתיה ולא התגרות מהאויב וזולתם: האלהים שלא יהיו כמדרגת^{^[557]} הנפשות שהיו חיות ובריאות מתחלתן כי אותן הן צרורות בצרור החיים ונדבקות בעולם הנשמות ואלה נקשרות בגופים אף על פי שיזדכך חמרם ותשתעשענה בעולם הנשמות: סוף דבר דיני הנפשות יהיו בזמן תחיית המתים: האלהים אחר המיתה וקודם תחיית המתים תהיינה הנפשות הזכות עולות ונדבקות בעולם הנשמות ולא תצטרכנה שתשובנה לגופיהן: והנפשות שהן מתות וחולות תפסדנה לגמרי כנפש הבהמות - והנפשות שהן מתות ובריאות הן בצער גדול מצד שהן נזופות ומגורשות ממעונתן ומיתתן מושכת אותן למטה ובריאותן מושכת אותן למעלה וענשן גדול כי ענש תלמיד חכם שאין לו מעשה גדול מעם הארץ שאין לו מעשה: והנפשות שהן חיות וחולות צערן הוא מצד שחלין מושך אותן למטה וחיותן ימנעם מרדת מטה ולא תדבקנה לעולם אמנם אינן נזופות ממעונן כנשמות המתות והבריאות - כל אלה הדברים שסדרתי לך באמונת תחיית המתים סדרתים לך על שדעת החכמים שמו אמונת תחיית המתים מעקרי הדת אף על פי שמצאנו מאמרים סותרים על זאת האמונה כמאמר הלמתים תעשה פלא אם רפאים יקומו יודוך סלה (תהילים פח, יא): וכן אם ימות גבר היחיה^{^[558]} (איוב יד, יד) - וכן כלה ענן וילך כן ירד שאול לא יעלה (איוב ז, ט) - וכן כי מות נמות וכמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו (שמואל ב יד, יד): וכתוב רוח הולך ולא ישוב (תהילים עח, לט) וזולתם: והמאמרים המורים בקיומה^{^[559]} מעטים כמאמרי ישעיה ומאמר דניאל - ואלה גם כן אפשר יפורשו על צד המשל על דרך רוב המאמרים הנבואיים - מפני שזאת האמונה ר"ל אמונת תחיית המתים הוא^{^[560]} דעת עומדת אצל מופתי השכל כי כבר התבאר במופת שאי אפשר שימצא איש אחד דומה מאישי המין לאיש אחר כל ימי עולם כל שכן שישוב הגוף מחובר עם נפשו פעם שנית - ולו אמר אומר שיהיה זה כעשיית הנפלאות שהם מנועים מהשכל אין הענין כן כי אלה נתאמתו בימים שעברו וזה גם כן לסבת קבלת התורה אמנם בזמן העתיד מה הצורך בזה - מצורף שזאת האמונה לא נזכרה בתורה: והחכמים אמרו שאין לנו לקחת ראיה מדברי הנבואה אל דברי התורה כי דברי הנבואה נאמרו על פי הדור - ומה שאמר לחיותינו כהיום הזה (דברים ו, כד) אין הטעם בעבור זמן תחיית המתים אמנם הטעם בו כטעם והארכת ימים (דברים כב, ז) - למען יאריכון ימיך (שמות כ, יא): ואמנם הסבה אשר שמו תחיית המתים אחד מעקרי האמונה היא שההצלחה האחרונה האמתית לא תודע אצל רוב בני אדם זולת האישים יחידי סגולות - אמנם ההצלחה האחרונה אצל רוב בני אדם היא גשמית בשומם ההנאות הגשמיות תכלית השלמות ועקרי האמונה להם ראוי להיות לפי מחשבתם ההנאות ההם בצורה שיהיו להם עקרים לא שיהיו לעוקרים: ולכן ראוי לכל בעל דת להודות בזאת האמונה וזולתו בטל^{^[561]}:

העקר התשיעי

שהשם יתעלה נותן לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו (ירמיהו לב, יט) - לא יתבאר זה העקר אלא בביאור ענין ההשגחה כי זה סעיף מסעיפי ההשגחה ונאמר שבענין ההשגחה הרבו החכמים אמרים ונמשך כל אחד בענין ההשגחה לפי דעתו בענין המציאות: ואין לנו צורך בהם וכבר הזכירם החכם ר' אהרן בספר עץ חיים ואנחנו לא נזכיר הנה כי אם דעת חכמינו מחוברת במה שיראה אצל האמת כדי שנשתמש בשתי הנרות ר"ל נר דתנו ונר חכמתנו - אמרו שהשם יתעלה ידע כל הדברים בין כללים בין פרטים ולא יסכל בשום אחד מהם כי הסכלות בדבר מהדברים היא פחיתות אצל המשכיל השלם מהשלמים - ואנחנו כונתנו והשתדלותנו לתאר לו כלל השלמיות ולשלול ממנו כלל החסרונות: מצורף שהוא יודע לעצמו ועצמו מהות כלל הנבראים וכשידע עצמו על כל פנים ידע כלל הנמצאות ומפני זה שנוי הנמצאות לא ישנו ידיעתו עד שיתחייב לו רבוי וכשם שמציאותו לבלתי תכלית כן ידיעתו לבלתי תכלית לאשר קדמו ועברו ואשר יתחדשו ויהיו כלם חקוקים בידיעתו בלי חלוף ושנוי - ואחרי שידיעתו בכל דבר יתחייב להיות השגחתו בכל דבר כי אם נקצר השגחתו מידיעתו יתחייבו לו חסרונות כגון העדר היכולת לעשות מה שראוי בעבוך הראוי ובעת הראוי^{^[562]} אשר זה תנאי מתנאי השלמים כשירגישו בו וזולתם ממה שהזכירו החכמים: והנה רוב מה שדברו בענין ההשגחה חברו ההשגחה בידיעה בשווי שלא יעדיף אחד לאחר: סוף דבר פסקו ואמרו שכמו שהידיעה היא בכל דבר כן ההשגחה בכל דבר - ומה שמצאו קצת דברים שהיה^{^[563]} ראוי להם שיושגחו ולא הושגחו וקצת שלא יושגחו והושגחו כגון צדיק ורע לו רשע וטוב לו ודומיהם - אמרו הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט (דברים לב, ד) אבל אנחנו לא ירדנו לסוף מכוונם ונחשוב^{^[564]} בם הפך מכוונם מצד עצמם וניחס זה לנו לקוצר דעתנו ולא ניחס לו העול או הסכלות ההעדרי חלילה לו - וזאת הדעת הוצצה אלינו מנר דתנו לפי דעת מרבית החכמים האחרונים וקצת מן החכמים האחרונים רצו לפרש זאת הדעת לפי דעת הראשונים מחכמי ישראל ליחס ההשגחה לבורא יתעלה בכלל האישים לא מצד ההשגחה במינים אלא מצד האישים עצמם וזה לא יתכן כי יחייבו לשם יתעלה חסרונות יותר ממה שברחו מהם - ואין ראוי לחכם לתאר חסרונות לשם יתעלה מפחדו מקצת עמי הארץ המתיהרים כי יפול במה שברח ויוסיף על חטאתו פשע: ואם ניחס לשם יתעלה ההשגחה בפרטים מצד עצמם יתחייב לו שנוי בעצמותו כי^{^[565]} ההשגחה לא תהיה אלא בידיעה ושנוי הידועים יחייבו שנוי בעצמותו - אמנם אם ניחס לו ההשגחה מצד הכח הקושר אשר בסדור הנמצאות על צד שזה עלה לזה יתכן ולא יחייבו שנוי בעצמותו: מצורף שיתחייב שתהיה ידיעת השם כידיעתנו שהיא מהמתאחר אֶל הקודם כי אנו נדע הסוגים מהמינים והמינים מהאישים וידיעת השם יתעלה בם בחלוף: כי ידיעתו באישים היא מצד ידיעתו במינים וידיעתו במינים מצד ידיעתו בסוגים: וידיעתו בסוגים מצד ידיעתו בסוגים^{^[566]} העליונים עד שיגיע הענין אל העצם שהוא הסוג העליון והוא אחד - ואם כן האחד לא ישיג אלא אחד - ועוד יתחייב מזה ר"ל אם ישגיח הבורא יתעלה באישים מצד היותם אישים כלל האישים במדרגה אחת לא שיהיו קצתם במדרגה למעלה מקצתם - אמנם להיות הכל במדרגה המעולה מהם כי השם לא יעשה כי אם היותר טוב כי מן הטוב לא יבא כי אם טוב - ואם תתלה הענין אל הרצון עד שפעם יעשה הטוב ופעם הרע זה יביא שנוי בעצמותו כי שנוי הרצון הוא משנוי בעל הרצון: ואמרו החכמים אין רע יורד מלמעלה - הלא תראה האדם כשיצא ממנו טוב ורע הנה הטוב יצא מן הכח הדברי והרע יוצא אם מן הכח הכעסני או מהכח המתאוה וזה יתכן במורכב - אמנם בפשוט אשר בתכלית לא יתכן זה: ולא יספק עלינו מספק ויאמר שאם [כן]^{^[567]} יהיו בזה העולם פועלים אחרים או פועל זולתו: מפני שההעדר אינו צריך פועל: אמנם המניעה מלפעול או לקיים הוא ההעדר לא זולתו - והנה האור באויר הוא בזריחת גשם מאיר עליו והחשך שהוא העדר האור הוא כשלא יזרח בלי שישתנה עצמות האויר: הנה ההעדר אין בו שום רושם אחרי שאינו נמצא - ואחרי שהענין כן היה מן המחוייב להיות כלל הדברים וכלל בני אדם על היותר טוב להיות וזה במדרגת המלאכים ולא תתחלפנה מדרגות הנמצאות ויהיה כלל העולם שכל מופשט בלי שנוי ותמורה - כי היתושים והזבובים בראם השם יתעלה על הטוב שהיה אפשר להם מצד טבעם: וכן כלל הנמצאות הנבראות בראם על היותר טוב ומשובח מה שהיה אפשר להם מצד טבעם - והנה מהתחלפות הנמצאות יראה שיש הנה דברים שיש להם הכנה מצד טבעם על הסדר שנתן להם במעשה בראשית כל אחד לשמור תולדתו: וכפי הכנתו על ידי המשרתים יתן להם צורה משער טובו הפתוח בחוט חסד המתוח ויקבל כל אחד צורה כפי הכנתו כענין גבול שמת בל יעבורון בל ישובון לכסות הארץ (תהילים קד, ט): ובהיות הענין כן יתחייב כשתהיה הכנה בחומר אנושי לקבל הפקחות יהיה השכל זך ונקי והחשיבות ושמירת הדת בתכלית מה שאפשר להיות ויהיה האיש ההוא מעולה במדרגתו משאר בני אדם: ואם יהיה במזג ההוא האנושי מעוט קרירות ויהיה הלב יותר קר מן השווי אז לא יקבל המזג ההוא הפקחות ויהיה האיש ההוא איש בער פתי אין בו תבונה כלל ולא יחשוש מהראוי או מהמגונה אמנם הכל יחשבו לפניו כאחד ויהיה להוט אחר תאוותיו - ואל זאת המדרגה מן האנשים כתוב למה תתענו [יי']^{^[568]} מדרכיך (ישעיהו סג, יז): ואתה הסבות את לבם אחורנית (מלכים א יח, לז): ואלה החסרונות אשר יכונו להעדרים אינם מהשם כי הוא לא יפעל ההעדר - והנה לפי זה יראה שהצדקות והרשע הם תלוים אחרי המזג ואם כן האדם מוכרח בפעולותיו ותבטל הבחירה לגמרי - אמנם אין הענין כן כפי מה שאפרש - דע שנפש האדם חוצבה מחדרי קדש אשר אינם תחת פועלי ההכנות רוצה לומר הגלגלים: ולכן לא ישלטו עליה ובעבור זה אמרו הראשונים הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים - ובעבורה כתוב הנה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב (דברים ל, טו) והטעם שאף על פי שהמזג מוכרח בפעולותיו אמנם הנפש היא בעלת בחירה ורצון - ואחרי שהיא בעלת בחירה והיא הרוכב יהיה הסוס בבחירה טפל לרוכב - ולכן אמרו שיש כח במשכיל לנצח המערכת - ואמרו שהיה מכח המערכת עדיין להיות ישראל בגלות: אמנם משה רבינו עליו השלום הוציאם בעבור נפשו המשכלת ברצון השם יתעלה - ואחר שלא ישלוט על הנפש שום גשם מגשמי העולם ולכן^{^[569]} לפי שכלו יהולל איש (משלי יב, ח) - ועם כל זה לא יהיה השכל בן חורין ממצודת החומר המכוער וזהו סבת התחלף מדרגת בני אדם בהצלחה: אמנם שכל כלל בני אדם מתדמה אין בה חלוף: כי אין הבדל בין הנבדלים אלא לפי התיחסם בחמרים - ולכן כשיהיה השכל ההוא שולט אל החומר אז יערבו מושכליו ויאותו מעשי הגוף אליו לא חולקים בו וידבק בנבדל ויורהו המקרים הרעים אשר יבואו לו מסבת ההכנות והדברים הגשמיים ויקדים רפואה למכתו וינצל מהרע ההוא וזאת היא ההשגחה: ולכן ההשגחה בבני אדם לפי מדרגתם בהדבקות: ובעבור שהענין כן כמו שבארנו נתנו התורות והמצות מעשיות ושכליות לעם בחר ה' על ידי משה רבינו ע"ה אשר הן מרקחת לרפואת הגוף והנפש בעבור ההדבקות: ולכן כתוב ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום (דברים ד, ד) ולפי זה שומר התורה לא ימנע מן הדבקות והוא מושגח מהשם והנה ראיה נוכחת על פירושנו שההדבקות סבת ההשגחה שישראל לא היו מושגחים השגחה ראויה כי אם בזמן הנביאים וזה בסבת ההדבקות בנבדל: וכן ההשגחה תהיה בסוגים ובמינים בסבה שהסוגים והמינים אינם נמצאים חוץ לשכל כמציאות האישים: אמנם מציאותם הוא בשכל לבד - והיודע יתאחר^{^[570]} עם הידוע בידיעה המופשטת מן החומר - ואחרי שזאת הידיעה ר"ל ידיעת המינים והסוגים הוא מופשטת מן החומר - לכן תתאחר עם היודע שהוא הנבדל ותהיה ההשגחה בהם כמו שהוא בשכל: והפלוסופים אמרו שההשגחה בסוגים ובמינים היא בסבת שהם כללים וכל הכללים ידועים לנבדל - מפני שהם נמשכים לסדור המציאות הנקשר קצתו בקצתו וההשגחה תהיה בידועים לו ולכן כשידבק שכל האדם בנבדל ישוב כללי ויהיה ידוע לנבדל ולכן תפול בו ההשגחה:

סוף דבר ההשגחה בשפלים היא בעבור ההשגחה בכלל ואם כן ההשגחה עליהם בשנית - אלא על הרוב תהיה ההשגחה בישראל מכל מין האדם וזה מפני קבלתם התורה שבה מרקחת רפואת הנפש והדבקות בנבדל ככתוב ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום (דברים ד, ד) ואם הם בגלות הוא בסבת מערכתם הרעה ואין בם הדבקות כראוי מסבת עונותיהם עד שיהיו יכולים לנצח המערכת: וכל אדם שאין בו כח הדבקות לנצח המערכת נשאר תחת מקריו ומי שעיניו למרחוק יביטו יתעורר בשכלו וידע הרע המוכן לבא עליו ויקדים רפואה למכתו וינצל ממנו: ולזאת הסבה עצמה יקרב אליו הטובות כשיקדים סדור ענינים המביאים אליהם וזאת היא ההשגחה - וזה דומה לשני אנשים ההולכים לסחורה בדרך - ואחד מהם תם וישר שומר התורה והמצות ובעבור זה עיניו למרחוק יביטו וראה מרחוק רוצחים באים עליו וברח ונסתר והרוצחים הלכו לדרכם ונוצל - והאיש האחר שוטה רשע וגם רוח מסבת אולתו לא יביט ביאת הרוצחים ויהרגוהו זהו הכתוב לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו (ירמיהו לב, יט) ואם מצאנו צדיק ורע לו רשע וטוב לו אפשר להיות לסבה לא ידענו באופנה - ואפשר להיות רשע וטוב לו בעבור התחברו עם הצדיקים וזכותם תגן עליו כדרך הולך את חכמים יחכם (משלי יג, כ) כי אם יהיה אותו הרשע בחברה עם התם כשיברח התם מהרוצחים יברח גם הוא וינצל וזה לא מצדקותו - ואם מצאנו צדיק ורע לו אפשר להיות מחברתו עם הרשע או הכסיל ככתוב ורועה כסילים ירוע (משלי יג, כ) ולפעמים ימצא צדיק ורע לו לסבה אחרת כגון חוזק מערכתו אל הרוע עד שלא יוכל לנצחו וזה על המעט - אמנם רשע וטוב לו ימצא מסבת טוב מערכתו וזה כשידרוש במעשיו ככתוב רשע כגובה אפו בל ידרוש (תהילים י, ד) כי אם ידרוש במעשיו ידמה לצדיק ולכן התפלה שלא ידרוש - וכן אם נברא צדיק חלש בגופו יקרו לו מקרים ויתפעל בקלות - ואם יהיה רשע חזק בגופו לא יתפעל בקלות - אמנם אם יולדו צדיק ורשע במזג אחד או במערכת אחת אין ספק שהצדיק יהיה טוב לו יותר מהרשע מצד הדבקות כפי מה שביארנו ככתוב משכיל על דבר ימצא טוב ובוטח בה' אשריו (משלי טז, כ)- ובעבור שמעשי זה העולם הפחות אינם בדין מפני השנוים שיקרו מהמערכת לכן ייחד דין הצדיק והרשע בעולם הנצחי שהוא העולם הבא - וכתוב בעבור הרשעים השלוים בזה העולם עד אבא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם (תהילים עג, יז) - [בהכרת] רשעים תראה^{^[571]} (תהילים לז, לד) - כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש וליהט אותם היום הבא (מלאכי ג, יט) - וכתוב בעבור הצדיקים והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע (דניאל יב, ג): והיו לי אמר ה' צבאות ליום אשר אני עושה סגולה וחמלתי [עליהם]^{^[572]} (מלאכי ג, יז) וכתוב ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו (מלאכי ג, יח): ואלה הכתובים מסייעים לכונתנו בענין ההשגחה ואם לא כן מה צורך לייעד עונש הרשעים ועונג הצדיקים בעולם הבא אם ההשגחה היא לפי מה שפירשו התוריים: ואין צורך להאריך בזה כי דבורנו עם הראוי: וכבר אמתנו האמת אליו בגלוי:

העקר העשירי

שהשם יתעלה לא מאס לאנשי הגלות אמנם הם תחת יסורי ה' וראוי להם בכל יום לקוות ישועתו על ידי משיח בן דוד: אמנם שיי' יתעלה לא מאס לאנשי הגלות זה הדבר מבואר כי אם היה מואס אותם היו כלים והולכים בתכלית הכליון לאורך הגלות בין השונאים מצורף שלפעמים כשיקרה להם צרות והשפלה אחר כן מיד תתחדש להם הצלחה והצלה ואלה הם הנקראים יסורי השם: והצרות והשפלות לא יקרה להם מהשם כי אם מהמערכת ובעבור רחוקם מהשם יתעלה לא יוכלו לנצח המערכת להנצל מהרע ההוא - וכזה יקרא יסור מהשם כענין אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו (משלי יט, ג) - ואחרי שהענין ביסורים הוא מצד עצמם אם כן אין המנע הישועה כי אם מצד אנשי הגלות לכן ראוי להם לקוות בכל יום ישועת השם כי הוא מדרכו להשפיע למוכן לקבל השפע - ומבואר שהישועה היא השגחה ואי אפשר היות ההשגחה בכלל האומה כי אם על ידי נביא ומלך וזהו המשיח או נביא עמו וזהו אליהו הנביא ככתוב הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא (מלאכי ג, כג) - וממה שצריך שתדעתו שהמלך המשיח יהיה מזרע דוד ע"ה ולא יוסיף על הכתוב ולא יגרע ולא יבטל דבר ממנהג העולם ולא עשה שום חדוש במעשה בראשית ולא יצטרך בקיום היותו משיח בעשיית נפלאות ולא לחיות מתים אמנם יקבץ נדחי ישראל וילחם מלחמות השם וינצח כל האמות שסביביו ויבנה המקדש במקומו ועוסק^{^[573]} במצות כדוד אביו ויכריח כל ישראל ללכת במצות התורה וחקיה - אמנם אם לא יעשה אחד מאלה דע שאינו המלך המשיח אבל הוא כשאר מנהיגי האמות שבאו אחר דוד: ובה"א שבזמן ר' עקיבה היה בן כוזיבא המלך והיה ר' עקיבה חושב שהוא המלך המשיח והיה נושא כליו ואחר כן נהרג ומזה ידעו שלא היה המלך המשיח - לכן כל בעל אמונה ובעל שכל^{^[574]} צריך בכל יום ליחל ולחכות המלך המשיח - כי ביאתו על דרך האמונה מחוייב: ועל דרך השכל אפשר קרוב למחוייב ואין ספק בו כי אפילו לפי דעת בעלי חכמת הכוכבים אם נתאחר הוא לסבה שכוכב שבתי הוא כוכב ישראל והוא מאחר במהלכו ולכן בבא הקץ ברצון השם יבא על כל פנים - אמנם בעלי הקבלה אמרו תפח רוחם של מחשבי קיצים וכן הוא האמת כי אין ראוי לחשוב קיצים בזמן ביאת המשיח כי כבר טעו בו רבים - אמנם אנו מייחלים אותו בכל עת ככתוב פתאום יבוא אל היכלו (מלאכי ג, א) - וראוי להגדילו ולרוממו ולאהוב אותו - ולהיות שזה העיקר הוא לליאוט יותר לאנשי הגלות לכן רבו בזכרו המתפללים בתפלתם - האל יזכנו לבא בימינו אמן:

אלה הם העשרה עקרים שהזכירו החכמים ע"ה מחובר למה שפירשנו בם מסכימים על דעת בעלי השכל והאמונה:

וממה שצריך שתדעהו שכל מי שהוא מזרע ישראל ואינו מאמין באלה העקרים או באחד מהם אינו בכלל ישראל ואין ראוי לאהוב אותו ולא לקראו בשם אח אפילו שיהיה עושה כלל המצות: ולא יהיה מן הנכנסים לגן עדן ויקרא אפיקורוס כופר בעקר והוא במדרגה פחותה מן הבעלי חיים: ואם יהיה מאמין בהם ויודע אותם בראיה ומופת לפי מה שסדרנום הוא ישראל גמור אפילו שלא יהיה מזרע ישראל וראוי לאהוב אותו כאח בן ישראל ואפילו שיעבור בקצת מהמצות לתגבורת תאוה לא על צד החפץ עד שיהיה משומד להכעיס והיה מן הנכנסים בגן עדן והוא יקרא בעל אמונה אמתית והוא הראוי להקרא איש ומותר לאכל משחיטתו - אמנם אם לא ידע אותם בראיה ומופת לפי מה שסדרנום לבד בקבלה אסור לאכל משחיטתו כי הוא יקרא אדם לא איש וכתוב איש איש אשר ישחט וגומר:

#IX:2 הפרק השני

בבאור הדברים אשר ראוי להתרחק מהם כל בעל דת ואמונה כגון עבודה זרה וזולתם: המאמין באלה העקרים צריך להיות מעשיו נמשכים לאמונתו לכן אין ראוי לו לעבוד ולא להשתחות לאחד מהנמצאות כגון מלאך או גלגל או כוכב או אחד מארבע יסודות או המורכב מהם כגון עץ אבן ובעל חיים וזולתם כגון פסילים ומסכות והדומים להם שהם מעשי ידי אדם כי כבר ישתף הבורא עמהם וכבר נתבאר שאין לו דמות: וכתוב ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הככבים אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים (דברים ד, יט) - והטעם אל תטעה בם בעבור שהם מנהיגי^{^[575]} האומות ככתוב אשר חלק ה' אלהיך - כי הם משרתי השם כפי מה שביארנו: וכן כתוב לא תעשה לך פסל וכל תמונה (שמות כ, ד) - וממה שצריך שתדעהו שהאזהרה בעבודה זרה הוא יסוד כלל התורה - והמחליש בזה מבטל כלל התורה: ולכן הדבור השני לא יהיה לך אלהים (שמות כ, ג) - וממה שאמר לא תעשה לך פסל וכל תמונה ובמקום אחר פסל ומסכה (דברים כז, טו) ידענו שטעם תמונה היא מסכה - ומכוון הכתוב בשניהם אחד ר"ל שלא יעשה שום מעשה תמונה שתהיה בולטת - לכן אסור לאדם לצייר בביתו או בטבעתו שום דבר מהדברים הנעבדים לעובדי עבודה זרה בצורה בולטת אלא אם יהיה בצורה שקועה הדבר עובר: כי זה נקרא חרות אבל הבולט דומה למסכה והוא יתוקן כתקון הפסל: ואסור לישראל לחתום בטבעת שיש בה צורת עבודה זרה חדותה ר"ל שקועה מפני שבנחתם תהיה בולטת: אלא הטבעת שבו חותם ורוצה לחתום תהיה בו צורה על זולת צורות עבודה זרה: אמנם כלל הציורים שיצוירו בבתים בעינות והם צורות שטוחות או שקועות בין צורות בן אדם בין צורות בעלי חיים בין צורות כוכבים הכל מותרות לבד שלא תהיה לשם עבודה זרה האלהים אין ראוי להעשות כצורות עבודה זרה אלא להיות ביניהם הפרש כדי שיובדל בין בית עבודה זרה ובין בית ישראל: אסור ליהנות מכל מין עבודה זרה ומכל מה שהוא תקרובת לעבודה זרה - כגון לקנות עבודה זרה עצמה ולמוכרה: או נפלה בגורלך והיא תחת רשותך אל תהנה ממנה - וכן בית שהוכן לעבודה זרה - או תכשיטי עבודה זרה לפי מה שהם - או דבר שהוכן בעבורם: כי כל אלה אסורים בהנאה ממה שכתוב את מזבחותם תתוצון (שמות לד, יג) ואשריהם תגדעון (דברים ז, ה) - וכן דברים שנצרכים לעבודה זרה לבד לא לזולתה אסור ליהנות מהם - אמנם דברים שנצרכים לעבודה זרה ולזולתה מותר ליהנות מהם ואסור למכרם לכומרים או לאנשים שצריכים אותם לשם עבודה זרה - והנה קטורת תועבה (ישעיהו א, יג) אם אינם משתמשים בה הגוים לצורך אחר זולת עבודה זרה אסור להסתחר בו^{^[576]} - אמנם אם יצטרכו בה בני אדם זולת עבודה זרה מותר להסתחר בה: אבל אסור למוכרו לכומרים או לאנשים שיוליכוהו לעבודה זרה אלא אם ימכרנו לסוחרים אינו אסור: וכל אלה הדברים הם אסורים בכל מיני הנאה: הן לדירה הן לסכך הן לחלוף הן למשכון ובכלל שלא יהנה מהם: אמנם אם בית עבודה זרה או עבודה זרה עצמה וזולתם בטלום גוים קודם שיגיעו לידי ישראל כגון שהיתה עבודה זרה שנשברה או שברוה ובטלוה ומכרוה או בית שהוכן קודם לעבודה זרה למשכן ולתפלה ובטלוהו הם בהיותו בידיהם מותרים בהנאה כי כבר יצאו משם עבודה זרה: גוי שבטל עבודה זרה באונס לא תבטל לעולם הפך דעת ב"ה שאמרו אף על פי שאנסו ישראל על כך הרי זו בטלה כי כל דבר שהוא באונס אינו קיים - המבטל עבודה זרה צריך להיות מאמין בה וכן צריך שלא יהיה קטן ושוטה: יש דברים שהוכנו לעבודה זרה או הם עבודה זרה עצמם ואינם אסורים בהנאה כל דבר שלא יוכל אדם להעתיקו ממקומו ולא יוכל לעשותו אמנם נברא על דרך הטבע כגון הכוכבים וההרים והמעיינות והאילנות וזולתם שלא נבראו לשם עבודה זרה אמנם הבהמות שהוכנו לתקרובת עבודה זרה הכל אסורים כל שכן כשיעשה בה סימן עבודה זרה הפך דעת ב"ה שאמרו שהבהמה מותרת בהנאה כשלא יעשה בה סימן עבודה זרה: אמנם חפירת עפר לעשותו כדמות הר וחפירת מעין ונטיעת אילן לשם עבודה זרה הכל אסורים בהנאה - ונטיעת אילן לשם עבודה זרה ר"ל היותו נעבד הוא הנקרא אשרה בתורה: כל ענייני עבודה זרה שזכרנו לך עד עתה הם דברים שיוצאים מכח מאמרי הכתוב: אמנם גם בזולת מאמרי הכתוב מופתי השכל גוזרים עליהם לפי העקרים שזכרנו - ויש דברים אחרים שגזרה התורה באיסורם על היותם מין ממיני עבודה זרה: כגון המעביר בנו ובתו באש קוסם ומעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים (דברים יח, י) (ואילך) וכתובת קעקע (ויקרא יט, כח): עבודה זרה היתה בימים ההם שמה מולך ובעבור כבודה היו מעבירים בניהם ובנותיהם באש - וזהו הכתוב ומזרעך לא תתן להעביר למולך (ויקרא יח, כא): וזה היה העברה לבד אמנם היתה עבודה זרה אחרת שהיו שורפים בניהם באש - ובה"א אינו חייב כרת או סקילה עד שימסור בנו למולך ויעבירו ברגלו באש דרך העברה - מסר ולא העביר העביר ולא מסר או שמסר והעביר שלא כדרך העברה פטור: ואנו אומרים חייב: הקוסם הוא שמשליך נקודות בחול או בנייר לדעת מה יהיה דבר פלוני או מה נהיה בשורי"א וזולתם - מעונן הבוחר יום למלאכה או להתחיל ספר או זולתו - והטעם מבחר הזמנים מן ועונתה - ואוחזי עינים שמראים שעושים פעלות והם אינם עושים יקראו מעוננים כי גם הם צריכים באלה הזמנים - ומנחש הוא המביט בצפצוף העוף להבחין דבר שצריך - כגון מי שיאמר היום ראיתי אדם פלוני על כל פנים לא אוכל או לא ארכב וכן האומר נפל פתי מפי לא אלך למקום פלוני - וכן על דבר העתיד אם יארע לי דבר פלוני אעשה כך ואם לא לא וכיוצא לאלו - אמנם אם לא יכון מעשיו לפי אלה שזכרנו או לא ימנע מהם אמנם יקחם על שהם סימן לו כגון האומר מיום שנולדה לי בתי יש במעשי ברכה או מיום שקניתי זה העבד נתעשרתי: אלה וכיוצא בהם מותרים: מכשף הוא העושה תחבולות טבעיות כמו מה שעשו חרטומי מצרים ששנו התולדת: חובר חבר הוא המדבר דברים על ענין מה וחושב שהדבורים ההם יעשו פועל בדבר ההוא: ואמרו החכמים שהאומרים שבשם יעשו אותות ומופתים לא ידעו השם כל שכן בדברי תוהו - כנון המלחשים על הנחש או העקרב שלא ינשכו אותם - אמנם בעלי הקבלה אמרו מי שנשכו עקרב או נחש מותר ללחוש על מקום הנשיכה ואפילו בשבת כדי לישב דעתו ולחזק לבו אף על פי שאין הדבר מועיל כלום הואיל ומסוכן הוא התירו לו שלא תטרף דעתו: ולפי זה נתיר כל מיני עבודה זרה לחולה כדי שלא תטרף דעתו - והלא הם אמרו על שלשה דברים יהרג האדם ואל יעבור על עבודה זרה ועל גלוי עריות ועל שפיכות דמים: אוב וידעוני יש אומרים שהם שני מיני עופות ומשימים עצם ידוע בפיהם ומדברים עתידות: ודורש אל המתים ההולך בקברי המתים ומקטיר להם קטורת ומבעיר לפידים ונרות וישן שמה לראות חלום בעתידות: כל אלה ודומיהם שיכוון האדם להתועל מהם ויהיה בוטח בהם בין הוא בעצמו בין שישאל לאחר על ידם הם באסור כי הם מקעקעים יסודי הדת על שהם מין עבודה זרה אמנם כתובת קעקע הוא מעשה עבודה זרה לא עבודה זרה עצמה והוא כתיבה שתהיה [בעור]^{^[577]} על ידי דקירת מחט בצורת אותיות ואחר כן יושם עליהן דיו או צבע אחר וידבק תוך הדקירות ותראה ככתיבה בעור ותקשה הוצאתה: והכתיבה שהיו כותבים אנשי עבודה זרה היתה שם עבודה זרה או סימן מסימניה כדי שיכירום כל רואיהם: לא תחשוב שכללנו לך בזה הפרק כלל מיני עבודה זרה אמנם יש מיני עבודה זרה חוץ מאלה קצתם נזכרו בתורה ובנביאים והם ידועים - ומהם לא הוזכרו והם בכלל האסור - ולכן אמרו החכמים שכל מי שיבטח לשום נמצא מן הנמצאות או בפעולה מפעלותיהן הוא בכלל עובד עבודה זרה והעובד אותו חייב:

#IX:3 הפרק השלישי

במסייעים לעבודה זרה: יש ענינים אחרים שאינם עבודה זרה אמנם הם מסייעים לה ונקראים עבודה זרה - ואמרו ב"ה הרהורי עברה קשים מעברה: ואלה הם שלא לעיין בספרי עבודה זרה באיזה אופן עקר עבודתם ולא דברי עבודה זרה ולא לפנות בה על צד החקירה לדעת תכונתה ככתוב אל תפנו אל האלילים (ויקרא יט, ד) - וכתוב ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו (דברים יב, ל) - וכן אין ראוי לעיין האדם במחשבת לבו על עקרי התורה והאמונה לדעת אם הם אמתיים אם לא - כגון לחקור אם השם נמצא או לא ואם נתנה התורה מן השמים או לא ומה למעלה ומה למטה ודומיהם - אמנם אחר שיקבלם אמונה אמתית אשר אין ספק בה עד שיהיה דולק נר דתו: ואחר כן ירצה להדליק נר חכמתו עד שישתמש בשתי הנרות אין חשש וזה ממלמד הגון בעל דת ואמונה - ולזה אמר הכתוב ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם (במדבר טו, לט) - הטעם שלא ימשכו אחרי דעתם הקצרה וידמו שמחשבתם הגיעה אל האמת - ורוב מן החוקרים באלה הדברים יצאו לידי מינות: אסור לדבר עם המינים שבישראל בחקירת אלה הדברים ואפילו להשיב על דבריהם אלא אם תדע בודאי שיחזרו מדרכם הרעה - מפני שהולכים באלה אחרי שרירות לבם ועוברים על גופי התורה להכעיס וזה מצד רוע מזגם ולא יחזרו למוטב ולא נקוה מהם תועלת ככתוב כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים (משלי ב, יט) - ובעבור זה ראוי להתרחק מהם בכל מה שאפשר פן ידיחו האנשים הנקיים ככתוב יצאו אנשים בני בליעל וידיחו את יושבי עירם (דברים יג, יד):

אסור לגלות^{^[578]} פאת הראש כאשר עושים הכומרים ככתוב לא תקיפו פאת ראשכם (ויקרא יט, כז) - וגלוח פאת הראש הוא שיגלח סביב הראש ויניח אשר באמצע בלתי מגולח - אבל אם יגלח כלל הראש אינו אסור: כי כתוב פאת ראשכם - ועוד כתוב תקיפו שהטעם בו סבוב מלשון הקף את העיר (יהושע ו, ג): לא לפי דעת בעלי הקבלה שאמרו אחד המגלח כל הפאות בלבד ומניח שער הראש - ואחד המגלח כל הראש כאחד הואיל וגלח הפאות לוקה: במה דברים אמורים באיש המגלח אבל המתגלח אינו לוקה אלא אם כן סייע למגלח: והמגלח את הקטן לוקה כי אם היה כן היה כתוב לא תגלחו ראשכם: וזה ההקף בראש הוא למינים יש הקפה סביב הראש והשער שעל הראש נשאר ויש שיגלחו בתוך הראש וישאירו שער מהנה ומהנה ויש מה שישאירו באמצע ראשיהם והשאר יגלחו כל אלה הם באסור: ואמר ר' יפת נ"ע שאם יסובב ראשו בקצור^{^[579]} שערו לא בהשחתה מותר - וב"ה אמרו הנשים אינן חייבות בזה מפני שהסמיך הכתוב פאת הראש אל פאת הזקן - ורבינו יפת נ"ע אמר שפאת הראש על האנשים והנערים והנשים אסורו בשוה ככתוב פאת ראשכם והזקן מפני שהוא על האנשים הגדולים לבד להפריד הדבר אמר ולא תשחית את פאת זקנך כי אלו היה לפי דעתם היה לו לומר ולא תשחיתו או לא תקיף: אמנם כדי להבדיל במשפט החליף הכתוב מרבים ליחיד - וכן ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם (ויקרא יט, כח) שהוא אזהרה בכללם: וכן אסור להשחית פאת הזקן כדרך כומרי עבודה זרה: ואמר ר' אהרן בע"ח נ"ע שהשחתת הזקן באסור בין בתער בין במספרים אלא אם יהיה בדרך תקון - ואמרו החכמים שחמש פאות יש לזקן לחי העליון ולחי התחתון מימין ולחי העליון ולחי התחתון משמאל ושבולת הזקן - ואמר הכתוב פאה^{^[580]} ולא פאות לחייב על כל אחת ואחת: והחכם רבינו יפת אמר יכשר לישראל לגלח בפאת זקנם אחר שלא ישחיתו לפאה - ואינו נראה מדבריו אסור ההשחתה במספריים כי אמר לגלח ולא יהיה הגלוח כי אם בתער: ולפי הנראה שהסכים לדעת ב"ה שאמרו ואינו חייב עד שיגלחנו בתער שנאמר ולא תשחית גלוח שיש בו השחתה - לפיכך אם גלח זקנו במספרים פטור: האשה שיש לה זקן מותר להשחיתו בכל אופן שתרצה: והתחלת הזקן מן הרקות: אמנם השפם מותר לגלחו כי אינו מן הפאות - ואיזהו שפם השער שעל השפה העליונה - ועם כל זה נהגו חסידי ישראל שלא לגלחו אלא בכדי שלא ימנע המאכל ומנהג טוב הוא: העברת השער מכל הגוף זולת הזקן מותר בכל אופן - וכן אסור השריטה למת הוא מפני שכומרי עבודה זרה שורטים בשרם לכבוד עבודה זרה - והנה הנוצרים שורטים בבשרם בעבור ישו הנוצרי^{^[581]} - והשריטה היא רושם שעושים בבשר ויוצא דם בין בצפורן בין בברזל בין בדבר אחר כגון סם וזולתו: ורבינו יפת נ"ע אמר לא יכשר שיעשוהו ישראל על המתים: אבל בעבור חרבן הבית יכשר: אמנם הכהנים לא יכשר להם על כל אודות ככתוב ובבשרם לא ישרטו שרטת (ויקרא כא, ה) - וכן אסור לישראל להתגורד ולקרוח בשרם ושערם על המת מפני שהוא מעשה עובדי עבודה זרה: ואיזו היא גרידה^{^[582]} שריטה בבשר בלי הטפת דם - ואיזו היא קרחה שריטה בעור לבד בין במריטת השער בין בעור לבד - הנה לפי זה שריטה קשה מן גרידה וגרידה קשה מן קרחת ואחר שהכתוב אסר אלה למת כל שכן שהם אסורים על הפסד ממון - ואמר רבינו יפת אמנם בעבור המקדש מותרים כי כתוב בעבור המקדש קרחי וגזי על בני תענוגיך (מיכה א, טז): וכן הוא מותר לעבדים לעשותו בעבור כבוד אדוניהם: ככתוב ולא יקרח להם (ירמיהו טז, ו): לא לפי דעת ב"ה שאמרו הקורח ראשו או השורט בשרו על ביתו שנפל או על ספינתו שטבעה בים פטור - וכל אלה בין שיהיה בצפורן או בכלי או בסם הכל כאחד באסור: וכן אסור לאיש שילבש שמלת אשה (דברים כב, ה) והטעם שיקשט עצמו בקשוטי האשה בין במלבושיה בין בתמרוקיה בין בכל דבר שיתיחס לאשה - וכן אסור שיהיה כלי גבר לאשה (דברים כב, ה) - והטעם שתלבש האשה ממלבושי האיש כגון מצנפת וכלי מלחמה וזולתם או שתנהיג עצמה כמנהג האיש כגון שתגלח ראשה כאיש - או שתגלה רגליה ובשרה לאנשים וזולתם ממעשי האנשים: כי כל אלו הדברים מביאים לידי זנות מפני שיתערבו האנשים עם הנשים בלי פחד: וגם זה היה ממעשה עובדי עבודה זרה בימים הקדמונים^{^[583]} וכל אלה הדברים אסורים כל זמן שלא תהיה סכנה אמנם בזמן הסכנה כגון שלל וביאת אויב כל אלה מותרים בעבור הסכנה:

וכל מי שהוא מזרע הקדש אסור לו ללכת בדרכי הגוים בין בלשונו בין בהליכתו בין באכילתו ובמלבושיו - אמנם יחליף לעולם מנהגיו ממנהגיהם כדי שיהיה נכר וידוע ככתוב ובחקותיהם לא תלכו (ויקרא יח, ג): ואם אנחנו בעונותינו נשקענו תוך הגוים לסבת העונות שארכה גלותנו ונתנהגנו במנהגם אין ראוי להיות בתכלית אבל ראוי לעולם להבדיל בין מנהגם למנהגנו - וזה הענין תלוי לראשי הקהלה ההיא להנהיג אנשיה במנהגים טובים זולה מנהגי הגוים ולגעור וליסר ההולכים במנהגם - מפני שזה יהיה סבה להרהורי עבודה זרה וכתוב ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם (תהילים קו, לה): אין ראוי לאכול ולשתות עם הגוים אלא אם יהיה לצד הכרח - או כדי שלא תרבה השנאה - וראוי למעט החבור עמם בכל מה שאפשר: אין ראוי להוליך לגוים מנחה ביום אידם אלא אחריו וזה מפני דרכי שלום - ולא לקבל מהם מנחה ביום ההוא אלא אם נפחד משנאה אבל לא יהנה ממנו כי העושה אלה מיקר עבודה זרה - ואין ראוי לתת להם שלום ביום אידם אלא אם יהיה פחד בעבור שנאה יהיה השלום בשפה רפה ובכובד הראש: וכן אסור לבקר חוליהם ולהכנס בבתיהם ביום אידם אלא אם יהיה רופא כי מנהגו כפעם בפעם - וכן אסור לספר בשבחן של גוים או במעשיהם כי אלה יביאו לידי הרהור:^{^[584]}

#IX:4 הפרק הרביעי

במדיחים ובמסיתים לעבודה זרה - ונביא שקר - ודין עבודה זרה ודין המסייעין אותה:

המדיחים הם המדיחים עיר אחת או כפר אחד גדול או קטן לעבוד עבודה זרה על ידי הגדלתה ללכת אחריה לעבדה בראיות ונסיונות וזה בגלוי - כי לא יודחו אנשי עיר אחת אלא במאמרים גלויים ומפורסמים - אמנם המסיתים הם מסיתים קצת אנשים מהעיר ללכת לעבוד עבודה זרה וזה בסתר ורמזים כי ההסתה לא תהיה אלא בסתר וזה באנשים מעטים - וההסתה תקדם להדחה - כי אם לא יסיתו המדיחים קצת מאנשי העיר קודם לא יוכלו להדיח בכלל העיר - ולכן כל מדיח מסית תחלה - ולכן הקדים הכתוב פרשת ההסתה לפרשת ההדחה - אמנם המסית כשיפליג בהסתה על ידי מאמרים גלוים יקרא מדיח ככתוב כי בקש להדיחך מעל יי' אלקיך (דברים יג, יא) - וזה מפני שהמסית לא יומת אלא על ידי עדים וכבר מאמריו נתפרסמו אצל העדים - ודין המסית והמדיח סקילה - אמנם במסית תהיה יד המוסת בו בראשונה ויד כל העם באחרונה - אמנם אנשי עיר הנדחת חייבים הריגה וכן הנשים הנמשכות אחריהם אבל הטפים אינם חייבים מיתה כי לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות (מלכים ב יד, ו): וכן אם נמצאו בהם צדיקים שלא נטו אחריהם אינם חייבים - אבל ממונם נשרף ככתוב ואת כל בהמתה (דברים יג, טז) ואת כל שללה (דברים יג, יז) - וכל אשר בעיר הנדחת ישרף עד שתהיה תל עולם (דברים יג, יז) - ואסור לבנותה כל ימי עולם - אמנם אם תעשה שדות וכרמים אינו אסור - ואם יהיו בעיר הנדחת נכסי מדינה אחרת שהיו לפקדון בידי אנשיה ואפילו שקבלו אותם באחריות יחזרו לבעליהן - וכן קדשים יחזרו לכהן - כי כתוב שללה לא שלל זולתה - נכסי אנשי עיר הנדחת אם נמצאו למדינה אחרת ינתנו ליורשיהם כי כתוב ואת כל אשר בה: וממה שצריך שתדעהו שדין המסית והמוסת היה דן בכל שער ושער: אמנם דין עיר הנדחת היה דן בבית דין הגדול בירושלים מפני שהוא דין עם וצריך ממשלה תקיפה לדון עליו - וקצת מן החכמים אמרו שכשיהיה הדבר נודע לבית דין הגדול שהודחו אנשי עיר פלוני היו שולחים להם שני תלמידי חכמים להחזירם בתשובה - ואם היו חוזרים היו כדין כל בעלי תשובה כמו שמצאנו בימי יהושע ששלחו הנשיאים ופינחס לשני השבטים וחצי מעבר לירדן כשבנו המזבח להחזירם למוטב - ואם לא חזרו בתשובה היו מצוים בית דין הגדול לישראל לערוך עליהם מלחמה להחרים אותם - וכשתבקע העיר היו חוקרים עליהם מי ומי הודחו ואם נמצאו קצתם מודחים והטעם פחות מחצים היו דנים אותם כדין המסיתים ר"ל דין סקילה נכסיהם^{^[585]} ינתנו ליורשיהם: אמנם אם נמצאו רובם מודחים מעלים אותם לבית דין הגדול והורגים אותם ומצילים הצדיקים ונשיהם וכלל העיר עם כלל אשר בה שורפים אותם להיות תל עולם לא תבנה עוד:

נביא שמתנבא ונותן לך אות או מופת כדי להסיתך לעבוד עבודה זרה אף על פי שיאמת נבואתו לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או חולם החלום ההוא כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה' אלהיכם (דברים יג, ד): והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת (דברים יג, ו) - וכן נביא השקר אף על פי שנתנבא בשם ה' ולא הוסיף ולא גרע יומת ככתוב ומת הנביא ההוא (דברים יח, כ) - כל דיני עבודה זרה שזכרנו עד עתה ידינו בית דין לפי מה שגזרה התורה שהעובד עבודה זרה ברצונו בסתר חייב כרת ואם היה בפני עדים נסקל על ידי בית דין ואם עבר בשגגה חייב חטאת - וכל הנהנה מעבודה זרה עובר בלאו וכן המשתמש במסייעים לעבודה זרה עובר בלאו - כל אלה בהיות לנו שבט המושל בזמן המלכות אמנם בזמן הגלות אם נוכל למוסרם בידי גוים אשר עלינו^{^[586]} להאבידם הוא חיוב עלינו: אמנם אם הצרות תכופות ואומת ישראל שפלה עד מאד ננהוג בהם נדוי וחרם^{^[587]} עד שישובו מחטאם אם יוכלו לשוב - אמנם אם חזרו לעבודה זרה עצמה שאין להם דרך לשוב לתורה עוד^{^[588]} נחשבם כמתים ככתוב ויאשם בבעל וימות (הושע יג, א):

#IX:5 הפרק החמישי

באבוד עבודה זרה: מצות עשה מן התורה לאבד עבודה זרה והמשמשים אותה - ככתוב אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים (דברים יב, ב) - ככתוב את מזבחותם תתוצון (שמות לד, יג) - וזה בכל מקום שהוא תחת רשותנו בין בזמן המלכות בין בזמן הגלות אלא אם יגיע נזק ממושל העיר^{^[589]} - וכן עקור אשרה נוהגת בכל מקום: אל יחשוב אדם שאין עבודה זרה אסורה מן הכתוב אלא אותן שזכר הכתוב וכן המסייעים שזכרנו - אמנם כל עבודה זרה מהשם היא אסורה - ואפשר שנתבטלו העבודות שהיו בימים הקדמונים ועתה נתחדשו אחרות - ולכן ראוי לכל אדם לדקדק בהן לבלתי יכשל בפח עבודה זרה כי העובד עבודה זרה כופר בכל התורה - ולכן הזהיר הכתוב בה בכמה מקומות: וחרבן הבית נהיה בעבור עבודה זרה - וכן אמרו הפילוסופים שהכופר בשם כופר לכח הקושר שהוא נקרא השגחה בפי בעל התורה - והכופר לכח הקושר לא ישכיל בדרכיו ויטפל אליו ולא יוכל להנצל ממנו והוא ימיתנו - וזהוא על דרך תאות עצל תמיתנו (משלי כא, כה) - וכתוב בז לדבר יחבל לו (משלי יג, יג): סוף דבר הכופר בשם לדעת הכל ישוב עמלו בראשו ועל קדקדו חמסו ירד (תהילים ז, יז) ולכן כתוב אחרי כן אודה ה' כצדקו ואזמרה שם ה' עליון (תהילים ז, יח):

#IX:6 הפרק הששי

במחרף השם וכל המצטרף אליו: המקלל את השם או המחרפו כשפירש שם אחד משמותיו המיוחסים שנזכרו בכתוב או שלא נזכרו חייב סקילה אם זה בעדים - ככתוב ונוקב שם ה' מות יומת (ויקרא כד, טז): ואם בלי עדים חייב כרת ככתוב איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו (ויקרא כד, טו): שהטעם בו כרת כמו עונם ישאו (ויקרא כ, יט): והיו מוציאים אותו חוץ למחנה - והטעם שאם ימצא לו תוך זמן זה מי שידע שיש לו זכות בידו יחזירהו: ואחר כן היו סומכין העדים ידיהם עליו כדי שיהיו נקיים מהחטא הזה בהמיתם אותו כי היו אומרים לו דמך בראשך - ואחר כך היו רוגמים אותו העדים עם כלל העדה: מקלל שחזר אפילו תוך כדי דבור נסקל: כל השומע ברכת השם מישראל חייב לקרוע בגדיו אפילו שנשתמד ולא מן הגוי - ואליקים ושבנה קרעו בגדיהם כששמעו מרבשקה שהיה ישראל משומד (מלכים ב יח, לז) - כל המוחק שם אחד משמות השם יתעלה או חלק ממנו עובר בלאו - כי בעבודה זרה כתוב ואבדתם את שמם ואחר כן כתוב לא תעשון כן לה' אלהיכם (דברים יב, ג) (ואילך) - וכן אם היה כתוב בכלי מתכות או בכלי זכוכית אסור לאבדו או להתיכו אמנם ראוי לחתכו^{^[590]} מהכלי ההוא לשמרו ובכלי יעשה בו כרצונו - וכן השורף ספרי הקדש ופירושיהם או המוחק אותם עובר בלאו בין שכתבם ישראל בין שכתבם גוי - לא כפי דעת בעלי הקבלה שאמרו מין ישראל שכתב ספר תורה שורפין אותו מפני שאינו מאמין בקדושת השם יתעלה מפני שהקדושה והכבוד הוא מצד הדבר עצמו לא מצד עושהו:

#IX:7 הפרק השביעי

במקדש השם והמחלל: כל בני ישראל חייבים לקדש השם ככתוב ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כב, לב) וקדוש השם הוא כשיאנס ישראל על אזהרה מהאזהרות שחייב הכתוב עליהן עונש מות או כרת שיומת ולא יעבור - אמנם בשאר המצות אם יעבור בהן באונס אינו עובר כי כתוב וחי בהם (ויקרא יח, ה) ולא שימות בהם - לא לפי דעת בעלי הקבלה שאמרו על שלשה דברים יהרג ואל יעבור על עבודה זרה ועל גלוי עריות ועל שפיכות דמים: והמחלל את השם הוא אשר לא יהרג כשיאנס על המצות אשר עליהן עונש מות או כרת והנה בטל מצות עשה שהוא קדוש השם ועבר על לא תעשה ככתוב ולא תחלל[ו] את שם קדשי (ויקרא כב, לב): ובעלי הקבלה הפרישו בענין הקדושה והחלול אם יהיו תוך עשרה אנשים או יחידים כי זה יקרא מקדש השם ברבים וזה מחלל השם ברבים ממאמר בתוך בני ישראל ויפה דקדקו כי אין המקדש או המחלל ברבים כיחיד - וכן תלמיד חכם שאין מעשיו על דרך היושר אפילו שלא עבר על מצוה מן המצות כגון שלוקח דבר ואינו נותן דמיו מיד ויש לו: והוא בעל קטטה וכעס ומבקש זכותו עד התכלית בהרמת קול וצעקה - ואינו מקבל פני הבריות בשמחה ואינו חושש בהזקם: ומרבה אכילה ושתייה בחברת עמי הארץ יקרא מחלל את השם: והמשתמר מאלה יקרא מקדש את השם: מפני שתלמידי חכמים ממונים בעולם הזה לסדר הדרכים הישרים המנהיגים בני אדם אל היושר וכשיעוהו הם בדרכיהם לא יתכן להנהיג העם ותבטל ההנהגה האלהית שהיא הקדוש וזהוא חלול השם:

#IX:8 הפרק השמיני

לאהוב השם ולירוא ממנו: מצות עשה מן התורה לאהוב את השם ככתוב ואהבת את ה' אלהיך (דברים ו, ה) וכן לירוא ממנו ככתוב את ה' אלהיך תירא (דברים ו, יג): וממה שצריך שתדעהו שהאהבה והיראה הם דברים שלא יפלו מן הרצון והבחירה ואם כן מה צורך בצווים - דע שצווי הכתוב בם הוא בדברים המסייעים אותם כי המשתכל בדבר המסייע לדבר יקרבהו אליו ולכן באמור הכתוב לאהוב את השם הכוונה היא בעבור ידיעת מציאות הבורא יתעלה איך הוא המציאות השלם אשר בכלל זה המציאות והוא ההתחלה הראשונה לכלל^{^[591]} הנמצאות - והשגתו אותו בזאת המעלה היא ההשגה היותר ערבה - ואז יהיה אהוב בתכלית האהבה - ותורתנו האלהית הרמיזה בזה באמרה שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד (דברים ו, ד) ואחר כן ואהבת הטעם אחרי שתדע שהוא האחד היותר שלם בכל וממנו הושפעו הכל כי זולתו רבים מתדמים והוא בלתי מתדמה להם אז תאהוב אותו כי האדם אוהב השלם ואפילו בלתי רצונו - ולזאת הסבה בעצמה יהיה ירא ממנו גם כן ואפילו שלא ברצונו - כי כשידעהו שהוא האחד שהכל תלוי בו ידע העובד שהוא נברא מנבראיו והוא עבדו והעבד ירא מאדונו בהכרח - וכן כתוב ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו (דברים י, יב) ואחר כן כתוב הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה (דברים י, יד) - הטעם שהאהבה תהיה בעבור שהשמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה הם שלו:

#IX:9 הפרק התשיעי

שלא להוסיף על הכתוב ולא לגרוע ממנו: כתוב את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו (דברים יג, א) - והורנו הכתוב מזה שלא יהיה שום אדם רשאי להוסיף על דברי תורתנו האלהית אפילו היותו נביא כל שכן היותו חכם אמנם תורתנו האלהית היא תורה תמימה ככתוב תורת ה' תמימה (תהילים יט, ח) - לכן אם יעמוד שום אחד מבני אדם להוסיף או לגרוע על דברי תורתנו האלהית אף על פי שיעשה אותות ומופתים כמשה רבינו עליו השלום לא תשמע אליו כי לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם (במדבר כג, יט) ואין בו תוספת ידיעה וחדוש דעת אמנם אם יבוא אחד ויודיע לך פירוש מצוה מה שסובלת פירושים עד שלא יצא מעקרי האמונה והדת עד שיהיה זה בענפים לא יקרא הוא מוסיף: וכן אם יודיע התר ענין מה מן ענפי המצות בראיה נוכחת מדברי הכתוב לא יקרא הוא גורע - אמנם יקרא זה האיש מדקדק במצות כי אין כונתו להוסיף ולא לגרוע - לא לפי מה שעשו בעלי הקבלה בתורה שבעל פה שאמרו שהוא הלכה למשה מסיני - כי כבר ידוע מדבריהם לפי מה שנראה במאמרנו זה שהוסיפו על הכתוב וגרעו דרכי ההקש שהשכל גוזר אותם - והם עם כל זה משתמשים בהקש בצורה אחרת בקצת דברים שירצו כפי מה שיתבאר בענין העריות - אמנם חכמינו ע"ה דרכו על הכתוב ועל ההקש שהכתוב מורה עליו כפי מה שביארנו ועל סבל הירושה שיש לה סיוע מן הכתוב: ואמנם עם כל זה הדברים שהם מסבל הירושה אינם תורות כי אם הנהגות לחזק מאמרי הכתוב וכל הנותן סדר ישר לאומתו לחזק הדת לא יקרא מוסיף כי המוסיף הוא אשר יאמר כי ה' דבר וה' לא דבר - אמנם מה שכתוב נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלהיך אליו תשמעון (דברים יח, טו) - הטעם בו כדי לצוות להם בדברי תורה ולפרש להם המצות ולהזהיר שלא יעברו במצות - הלא תראה הנביאים שבאו אחרי משה לא שנה אחד מהם מדברי משה אמנם חזקו אותם - וכתב מלאכי הנביא האחרון זכרו תורת משה עבדי (מלאכי ג, כב):

#X החלק השני

בתנאי העובד וכל התלוי בו ממדות גופיות ונפשיות והחבור עם בני אדם - וכבוד אב ואם ותלמידי חכמים ועניני נדוי וחרם והקדשות וערכים וחרמים:

הפרק הראשון בדברים שינהיג האדם גופו:

הפרק השני בהנהגת האדם נפשו:

הפרק השלישי במה שראוי להתנהג האדם עם אחיו מבני ישראל:

הפרק הרביעי בכבוד אב ואם ואיכות ההנהגה עם הבנים:

הפרק החמישי בכבוד בעל שיבה והחכמים:

הפרק הששי בבאור איך יתנהג החכם עם התלמיד:

הפרק השביעי בענין הנדוי:

הפרק השמיני בערכים:

הפרק התשיעי בהקדשות ובחרמים:

#X:1 הפרק הראשון

בדברים שינהיג האדם גופו: הנהגת האדם גופו הוא סיוע להנהגת נפשו - כי כתנועת הרכוב כן תנועת הרוכב: ולכן ראוי להפליג הדבור בו: ונאמר שהתורה הזהירה בענין מאכלות כשרצים ונבלות ובהמות טמאות ודגים וזולתם ממה שהמזון שיולד מהם רע להיותו מזון האדם: כי ממקצתם יקרו חלאים טבעיים וממקצתם יקרה עובי הנפש החיונית אשר היא משכן הנפש השכלית: ויתעורו עיני השכל מלראות יה בארץ החיים: ולכן הרבה הכתוב באזהרת המאכלות המתועבות ועוד במאכלות הטהורות הזהירה התורה ברבוי אכילתם שלא יאמר האדם כיון שהם מותרות אוכל מהם כרצוני כאזהרת זולל וסובא (דברים כא, כ) ואמר הנביא אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו (משלי כג, כ) והוא אזהרה שלא יאכל אדם בשר יותר מדי שבעה ר"ל יותר מקיום נפשו ואם יאכל יותר מהם והוא הדין לכל מאכל חייב סקילה כי בטן רשעים תחסר (משלי יג, כה) וישפוך דם לקחת ממון למלאת תאותו - וכן הנותן ממונו במאכלות ובמלבושים יותר משויונם והמפזר ממונו יותר מכחו יקרא זולל וסובא וחייב סקילה - כל זה כשירבה בעשייתו: אמנם אם יהיה על דרך הרצון בקצת עתים כפי מה שיעשו הטיילים אינו חייב - ולכן אם נמצא כזה בזמן ישראל היו מיסרים אותו בדברים או בשבט ככתוב ויסרו אותו (דברים כא, יח) ואם הוסיף ושנה היו סוקלים אותו: וכן ראוי להיות בזמן הגלות ליסרו בדברים ואם לא ישוב מדרכו הרעה ינהגו בו נדוי כי סופו יהיה לאבדון אם שמד או מיתה - כי יהרוג אדם לקחת ממונו או יגנוב ממון וימות במחתרת: וזה הצווי תחלה הוא לאב ולאם ככתוב ותפשו בו אביו ואמו (דברים כא, יט) כי הם היודעים דרכיו ומעשיו יותר משאר בני אדם ולכן יביאוהו הם בבית דין לעשות דינו: וחכמים אמרו שבית דין היו משביעין אותו שלא יוסיף לחטא ואם היה מוסיף לחטא היו סוקלין אותו ואין ראוי לאדם להקיש מזה ולומר אחרי שהכתוב הזהיר בזולל וסובא אם כן המתענה תמיד והמסגף עצמו בקצת מאכלות כגון שלא יאכל בשר ופירות וזולתם מהמזונות והתאוות שכרו גדול: מפני שההולך בדרך זו אדרבא יקרא חוטא - כי כתוב בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש (במדבר ו, יא): ואם בעבור היין לבד יקרא חוטא וצריך כפרה - כל שכן המפריש עצמו משאר דברים גופיים שהם הכרחיים לאדם מצד שהוא חי: לכן ראוי לכל אדם שלא יאסור על עצמו אלא דברים שאסרה התורה - כי בזולתם לא יהיה לו שכר: ועל כיוצא לאלו אמר שלמה אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם (קהלת ז, טז) - ואחרי שכל אלה הדברים שאסרה התורה הם בעבור שמירת הבריאות לעבוד את ה' כי החולה לא יוכל לעבוד - ותכלית האדם היא בעבודה - לכן כל המשתדל בשמירת הבריאות מסייע בעבודה ומקיים מאמר ועבדתם את ה' אלהיכם (שמות כג, כה): ואף על פי שהכתוב הדריך האדם בשמירת הבריאות באסורי מאכלות - הדרך ההיא היא דרך כללית ובמוחלט - כי אין מדרך הנפש הנבואית לגודל מעלתה לפרש העניינים ההם בפרטות - ולכן ראוי לנו לפרש קצת דרכים שהם לשמירת הבריאות בעבור עבודת ה': לא יאכל אדם עד שתמלא אסטומכתו כי לא יסתם פיו ואז לא יהיה העכול כראוי: ולא יאכל מאכל דק אחר מאכל גס כי יעביר הגס תוך הגוף בלתי מעוכל: מפני שהדק עובר בנקבים יותר מהגס ויעביר גם הגס עמו - כגון אכילת הפירות אחר אכילת הבשר אף על פי שקצת אנשים הורגלו בו ושב המנהג טבע: ולזאת הסבה בעצמה לא ישתה לשובע תוך זמן האכילה כל שכן יין חי מפני שהמשקה מזון דק ויעבור בנקבים בקלות ויביא המזון שמה בלתי מעוכל ולפי זה אין ראוי שיאכל דברים משלשלים על המאכל אלא אחר שיתעכל המזון באסטומכא: לא יאכל אלא לעשות תנועה מעטה כדי שיתחמם גופו להתיך מותר המאכל הקודם והלחות אשר באסטומכא משארית המאכל שלא נתעכל באברים וכן בכבד: בזמן הקיץ לא ירבה במאכלים חמים - אלא אם תרבה הלחות והקור באסטומכתו יאכל מהם מעט כדי לנגב הלחות ולמזג האסטומכא וכן בזמן החורף לא ירבה במאכלים קרים אלא אם יתחמם אסטומכתו ויחדד כבדו יאכל מהם כדי להשוות המזג: יש מאכלות שהם רעות מצד עצמן כי מהם יולדו חלאים וראוי להשמר מהם: כגון בשרים מלוחים שנתישנו ודגים מלוחים וגבינה שנתיישנה ויין שעבר עליו יותר משנה - האלהים אם יאכלו ברשות הרופא לרפואה כגון הדג הישן לבעלי הקדחת הרביעית והיין הישן לבעלי הלבנה: ויש מאכלות שהם למטה מהם ברוע: כגון הבצלים והשומים וכרוב וגרגיר וצנון וחרדל ופול ולחם מצות ושאר מיני קטנית זולת העדשים לבד שמזיקים לזקנים ובשר שוורים ודגים גדולים וכל הבעלי חיים והעופות ההרריים ועופות המים ובני יונה הקטנים ולחם מולש עם שמן - ומאלה לא יאכל מהם כי אם מעט כדי לחזק התאוה וזה בזמן החורף שהמעכל הוא חזק: אמנם בזמן הקיץ רעים למאד: וכן מאכלות התנור ר"ל החמין הם קשים בעכולם וכל שכן בקיץ וראוי שתדע שהפירות המתוקים יותר טובים מהחמוצים: והדבש רע לבחורים וטוב לזקנים וכן היין: כל המאכלות שזכרנו לא יאכלו אלא בעת הרעב: וכן לא ישתה אלא בעת הצמא - ואחר שיאכל לא יעשה תנועה ולא טיול כל שכן שירכב על הסוס ובכלל כל תנועה כי התנועה מולידה חום באברים והחום מושך המזון בלתי מעוכל: אמנם ינוח עד שיתעכל המאכל מעט ואחר כן יעשה תנועה בנחת כי זאת התנועה עוזרת לעכול - ואחר התנועה יעשה שינה אחר שיעבור מהמאכל שלש שעות: כי אם יאכל ואחר כך ישן מיד לא יהיה העכול כראוי מפני שהטבע בעת השינה הוא מתקבץ בפנים ולא יתעסק בעכול - ועוד שהרוח החיוני מתקבץ בלב ויקח עמו מלחיות המאכל ויביאם אל הלב: ולכן הישן עם מלוי^{^[592]} המאכל יקרה לו כובד בלבו כשיעור משנתו: וכשישן לא יישן על גבו וזהו הנקרא פרקדן כי יכבד לאסטוֹמכתו וכן על פניו אלא על צדו השמאלית תחלה מפני שהכבד ששם העכול השני בצד ימין ויוריד המזון אליו בלתי מעוכל ויקרה סתום במשרייקש שבין האסטומכא והכבד - אשר יעבור המזון בתוכם כי הלחיות מבקשים המורד ואחר שיעבור זמן מה בכדי שיעבור המזון מהאסטומכא יפול על צדו הימנית כדי לעזור בעכול הכבד והשינה טובה בלילה שמונה שעות וזריחת השמש לא תמצאנו והוא במטה - אמנם יקום קודם זרוח השמש: אמנם השינה ביום היא מזיקה מאד בגופים הבריאים כל שכן בקיץ - מפני שהרוח החיוני בעת השינה מתקבץ בפנים וביום לא יוכל להתקבץ כראוי מפני שחום היום מושכו בחוץ והוא חפץ להתקבץ בפנים ומסבת הפוך התנועה יקרה לו התוך ויחלש: וכשיחלש הרוח החיוני יגברו ליחות רעות נושנות שהיו בגוף ויתעוררו חלאים נושנים - ואמנם שהתוך הרוח יהיה בזמן שלא תהיה השינה שלימה זה מבואר מהמנומנם שיחלשו כחותיו וחולשת הכח לא יהיה כי אם מחולשת הרוח: כשירגיש האדם ללכת לנקביו לא יתאחר כי אם יתאחר ירגיל הטבע שלא יחשוש מהכח הדוחה ויקצר פעלתו ויתוספו המותרות בגופו: צריך האדם להנהיג נקביו אל השלשול - וזה על ידי מאכלים משלשלים כגון תותים ומי דבש ומי הפירות וזולתם מן המשלשלים כי העצירה בגוף תביא חלאים רבים - ואמרו חכמי הרפואה שההתעמלות בריאות מפני התכת המותרות - כמו שראוי לאדם להשמר מן הדברים היורדים אל הגוף כגון מאכלות ומשקין כן ראוי להשמר מן האוירים והדברים אשר מחוץ: הרוח הדרומית מפסדת לטבע האדם - ולכן שוכני דרום ירבו בהם חלאים - כי הרוח הדרומית חמה ולחה והחום והלחות מסייעי העפוש והנזילות אשר הם יסודי החלאים: והרוח המערבית גם כן מפסדת מעט מפני שהיא קרה ולחה: והרוח המזרחית חמה ויבשה ממוזגת בחום וביובש: לכן אינה מפסדת כמערבית - והרוח הצפונית קרה ויבשה והיא טובה מכלם מפני שמונעת העפוש והנזילה:

סוף דבר הצפונית טובה מכלן ואחריה המזרחית ואחריה המערבית והדרומית רעה מכלן ולכן המקום שהוא מגולה המזרח והצפון מסותר הדרום והמערב הוא מקום חשוב: והמקום שהוא מגולה הצפון והמערב למטה ממנו - ואשר הוא מגולה הדרום והמערב למטה ממנו - ואשר הוא מגולה המזרח והדרום רע מכלם - וכן המשפט^{^[593]} בבתים: והמקומות הגבוהים נכבדים אבל לא בתכלית הגובה ולא אבניים - והמקומות השפלים כל שכן בהיות סביבם מימות וכל שכן אגמים הם רעים עד מאד כי ירבה בהם הלחות אשר הוא שורש כל מחלה - לא יכנס האדם במרחץ אלא מעשרה ימים אל עשרה - ולא יכנס רעב כי הוא מתוך הרוח ויבא התוך על התוך - ולא שבע מפני שימשך המזון אל האברים בלתי מעוכל ויולדו סתומים - אמנם יכנס כשהמאכל כבר ירד מהאסטומכא - וכן לא יכנס אלא שינקה גופו תחלה פן יעצר ויתעב^{^[594]} הפרש בגופו - ויכנס תחלה בבית הראשון שאינו חם ביותר וישב מעט: ואחר כך בשני שהוא יותר חם שינהיג עצמו בחום לאט וישב מעט ולא ישרה גופו עד שיזיע כי אם ישרה גופו לא יזיע מפני שהחום מושך הלחות אשר בנגלה גופו לבד: אמנם כשלא ישרה גופו ימשוך החום הלחות אשר בתוך גופו אל נגלתו ויזיע: ואחר שיזיע יעשה חפיפה בבשרו כדי להוציא חלאת בשרו עם דבר שעיר - ואחר כן ירחץ גופו במים פושרים זולת ראשו ואחר כך כלל גופו במים חמים - ואחר יגלח ראשו - ועוד ירחץ גופו במים חמים ואחר כך במים פושרים זולת ראשו ואז יצא - וכל מה שימהר ביציאתו אחר שיזיע הוא הנכון - ואחר שיצא יכסה ראשו יותר ממה שיכסהו בעת צאתו ויכסה גופו גם כן וישן מעט: ואחר כך ילבש בגדיו וינוח מעט ואם יצמא ישתה מי דבש או סוקר או יין מזוג במים בלתי קרים - אמנם בהיותו בתוך המרחץ לא ישתה כלל בכל מה שאפשר כל שכן קרים - וביום המרחץ אל יעשה תנועה רבה ולא יגיעה ולא משגל ולא זולתו מן התנועות - ולכן ראוי להיות המרחץ אחר חצי היום שתי שעות עד שלש - ומשגל ראוי להיות לא על המלוי ולא בריקות בטן כי על המלוי יעבור המזון באברים בלתי מעוכל - ועל הרקות יותך מהרוח החיוני מפני שהגוף נגוב - ולא ישגל אלא שיבדוק נקביו תחלה ולא בעמידה ולא בישיבה אלא יעמוד על ארכבותיו כדי שלא יחלשו האיברים: כי הזרע יוצא מכלל הגוף וכאלו כלל האיברים נגועים באותה עת - ולכן המרבה המשגל מחליש גופו: ובפרט הראש והחושים מפני שמהמוח יוצא רוב הזרע מצד לחותו - ואמרו חכמי הרפואה שהמשגל סבת כלל החלאים: ולכן ראוי לכל בעל דעת להתרחק ממנו כל מה שאפשר - אלא אם יהיה לקיום המין ולשמירת הבריאות: כי לפעמים יחלה האדם מהעדרו כי כשלא ישפך הזרע מן האדם יהפך ללחות ארסיות: ולכן ראוי להיות בעת חוזק הגוף וכשיתעורר הטבע מעצמו: לא כשיעוררהו בדברים מעוררים כגון מרקחות וצורות נאות וזולתם - ולכן האוכלים מרקחות בעד המשגל הם עוברים במאמר ועבדתם את ה' אלהיכם (שמות כג, כה): האלהים אם יהיה לקיום המין מותר לאכלם:

#X:2 הפרק השני

בהנהגת האדם נפשו: דע שהתכונות הנפשיות אשר באדם תהיינה מכמה פנים - יש מהם שסבתן מזג הגוף כגון שיהיה האדם כעסן ביותר מצד שמזגו אדומיי: ושפל מצד שמזגו לבניי: ועל אלה הרמיז הכתוב במאמר למה תתענו ה' מדרכיך (ישעיהו סג, יז) - ויש מהם שסבתם רגעיית כגון שיהיה מאכילת דברים חמים זמן מה ותגבר עליו המרה האדומה כעס מעט - והפך בהפך ואלה תכונות רגעיות - ויש מהם שסבתם ההרגל והמנהג כי מי שגדל עם אנשים כעסנים יהיה כעסן וכן עם אנשים שפלים יהיה שפל יותר ממה שהיה אם הונח לטבעו כי ההרגל והמנהג יעשה רושם בטבעים: וממה שצריך שתדעהו שהתכונות שתהיינה מהסבה הראשונה והשלישית תקשה הוצאתן כשלא ישלוט השכל על הנפש הבהמית ותהיה הנפש בלי רסן משולחת לנפשה: אמנם כשישלוט השכל בנפש הבהמית אז תאותנה התכונות הנפשיות וזה בהנהגת הסבות המחייבות אותן - כגון לקרר המזג החם על ידי דברים מקררים או מסירים הליחה המביאה לתכונות ההן - ולפעמים יוסרו בשלטנות השכל לבד - אף על פי שלא יתוקן המזג וזה על המעט בתגבורת השכל בתכלית - ולזה רמז הכתוב באמרו^{^[595]} ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב וגו' (דברים ל, טו) - ולכן סדרה תורתנו האלהית סדרים במאכלות ואזהרת זולל וסובא בעבור השקט רתיחת הטבע:

סוף דבר ראוי לכל המבקש ההצלחה האחרונה להנהיג עצמו בתכונות הנפשיות על צד המשובח וההכרחי - כגון שלא יכעוס בכל מה שראוי לכעוס - אלא בשלמיות שלא יגיעו אלא בו - כי לפעמים הכעס הכרחי לתשלום פועל מה אשר אי אפשר בלתו - והוא באדם כחרב בידי הגבור אשר לא יוכל להכניע אויביו זולתו - וכן אם תהיה הסבה הרגל ראוי למנוע ההרגל - ככתוב אשרי האיש וגו' (תהילים א, א) - ולכן מי שלא ייסר נפשו שתכנע לשכלו תגבר הנפש עליו ותפילנו ויאבדו שניהם: ולכן תורתנו האלהית ודברי הנבואה מדריכים האדם אל התכונות הראויות בספורים נבואיים כפי מה שהרחבנו בפתיחתנו - ושלמה המלך עליו השלום הרבה לדבר בזה בספר משלי - אל יחשוב אדם ויאמר כיון שאין התכונות הנפשיות מכעיסות רצון הבורא מה צורך בשמירתם - מפני שאלה התכונות משחיתות חברת הנפש בגוף ותבטל עבודת השם - ועוד שמונעות שכל האדם מלהשכיל במושכליו:

#X:3 הפרק השלישי

במה שראוי להתנהג האדם עם אחיו מבני ישראל: כתוב ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח) וזה משפט כולל בכל מה שיתנהג האדם עם זולתו מאחיו כי כל דבר שלא יקבלהו שלא ישיאהו לאחר - וכתוב לא תשנא את אחיך בלבבך (ויקרא יט, יז) וזה פרט למאמר הקודם: ועוד כתוב לא תלך רכיל בעמך (ויקרא יט, טז) וגם זה פרט - וכן לא תקום ולא תטור [את] בני^{^[596]} עמך (ויקרא יט, יח) כי כל אחד מאלה הענינים לא יקבלם האדם לעצמו וכן אין ראוי לעשותם לאחיו - ואף אל פי שאלה פרטים והם תחת מאמר ואהבת לרעך כמוך: אמנם הם אבות לענינים אחרים ומהם יקיש האדם דברים רבים - ואלה הם הדברים שראוי לאדם להמנע מהם ממאמר ואהבת לרעך כמוך: אסור להוכיח את חברו ברבים בין בענינים שיש ביניהם בין בעניני המצות כגון שהוא מחלל דברי תורה וזולתם אלא אם יתחרו לו בחלול ההוא בני עמו ראוי להוכיחו לאט ברבים כדי להפסיקו - ואמרו בעלי הקבלה המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא ומה שכתוב הוכח תוכיח את עמיתך (ויקרא יט, יז) אינו ברבים: ומזה הוא מצות עשה מן התורה להוכיח האדם לחברו כדי שלא ישנאהו ואם יוכיחנו ויצא זכאי ויבקש ממנו מחילה ראוי למחול לו כי ה' מוחל: ועוד כי כתוב לא תקום ולא תטור - והתוכחה תהיה בנחת ובלשון רכה באופן שידע המוכח שהתוכחה היא לטובתו וזה פעם אחרי פעם כל זמן שידע שיש לו תועלת מתוכחתו: אמנם אם לא יחזור מדרכו הרעה מכלימין אותו ברבים ומחרפין אותו עד שיחזור ואם לא יחזור מנדין אותו בית דין לבד - ואם לא יחזור מנדין אותו הם וכלל הקהל כל אלה בזמן שתבטח שלא יחליף בגדיו - וכן אסור לדבר דברים שיבייש חברו או שיזיקנו - ובכלל ראוי לכל אדם להקיש מעצמו לחברו - ורכיל יקרא המגיע דברי חברו לחברו ואומר כך וכך שמעתי: ואף שאינו מוסיף מדעתו הוא מקלקל הסדור המדיניי מפני שהוא סבה להתקוטטות האנשים - וכן המוציא שם רע לחברו אף על פי שהוא אומר אמת הוא יותר רע מהקודם ויקרא בעל לשון הרע כגון האומר פלני אבותיו היו עושים עבודה פלנית או חמסו את פלוני - ועליו הכתוב אומר יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות (תהילים יב, ד): ויש למטה מזה ויקרא גם זה לשון הרע כגון האומר שפלוני חסיד או פלוני צדיק וזה בדרך לעג - וכן המגיד שבח אהובו בפני שונאו כי מגרים לספר בגנותו ככתוב מברך רעהו בקול גדול [בבקר השכם]^{^[597]} קללה תחשב לו (משלי כז, יד) - וכשם שאסור לאדם להשתמש בלשון הרע כן אסור לו שישב בין בעלי לשון הרע - ככתוב ובמושב לצים לא ישב (תהילים א, א):

והנוקם יקרא המזיק לחבירו בנזק שהוזק מחבירו אחר שקבל מחילה - כגון האומר השאילני אלף לבנים ולא יתנם לו חברו ואחר כן יקבל מחילה כשישאלם ממנו חברו אל יאמר לא אתנם לך כי אתה לא נתת לי - והנוטר הוא השומר הנקמה לזמן ארוך אחר שקבל המחילה - והנוקם לעתו ר"ל בזמן קצר - אמנם האנשים אשר גמלו רע ולא חזרו למוטב לקבל מחילה אינו אסור לנקום ולנטור מהם: ואמר רבינו יפת נ"ע כי יש אנשים רשעים שיכשר להנקם מהם האיש כמו שנוקם הבורא יתעלה מברואיו - ככתוב לא לנצח יריב ולא לעולם יטור (תהילים קג, ט) - ולא יריב עם הצדיק ולא יטור למי שישוב אליו ככתוב הינטור לעולם (ירמיהו ג, ה) - כן יכשר איש לחברו הרשע שינקום ממנו וינטור אם הוא עומד על רשעתו כמו שהיתה הנטירה בלב דוד בעבור שמעי כל ימיו וצוה לבנו שיהרגהו: וממאמר ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח) חייב האדם לפדות את השבויים לפי שויונם ויותר עד ששית החלק כי ההוספה בששית הוא מתקנת השוק ואינו חיוב שיוסיף עליו כדי שלא יכוונו הגוים בלקיחת ממון ישראל - וכשיפדוהו יעבוד שש שנים ובשביעית יצא לחפשי - אמנם עבדי ההתנחלות שהם הגוים אפילו שיתגיירו בידינו הם עבדים לעולם כי השחרור בשביעית אינו כי אם באחינו ככתוב כי ימכר לך אחיך העברי וכו' (דברים טו, יב) וכן גר צדק שנשבה חייבים אנו לפדותו ולשחררו בשביעית: ומזה גם כן יתחייב לישראל להעניק לאחיו די מחסורו אשר יחסר לו (דברים טו, ח) אף על פי שיש כתובים אחרים מורים על חיוב הצדקה כגון פתוח תפתח את ידך (דברים טו, יא) - ונאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך (ויקרא כה, לה) - וכן חייבה באזהרה ככתוב לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון (דברים טו, ז) - ובעבור קיום מצות הצדקה נהגו הקהלות להעמיד גבאי לצדקה והוא נאמן בקבוץ הצדקה ובחלוקה לידי העניים ואין ראוי לחשוב עמו ככתוב אך לא יחשב אתם את הכסף הנתן על ידם כי באמונה הם עושים (מלכים ב כב, ז): והגבאי יקדים עניי קהלתו לעניי קהלה אחרת ועניי עירו לעניי עיר אחרת ככתוב לענייך ולאביונך אשר בארצך (דברים טו, יא): וכמו שהנותן צדקה יש לו שכר ככתוב ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה (ישעיהו א, כז) כן המעורר לזולתו בצדקה יש לו שכר - והחכמים אמרו ששכרו גדול מהנותן ועל המעוררים כתוב ומצדיקי הרבים ככוכבים (דניאל יב, ג) - וראוי לתת לפי כחו ואם הוסיף הוסיף אמנם המפחית ענשו גדול:

#X:4 הפרק הרביעי

בכבוד אב ואם ואיכות ההנהגה עם הבנים: כתוב כבד את אביך ואת אמך (שמות כ, יב) (דברים ה, טז) וממה שלא פרט באופן הכבוד ראוי לקחת אותו על כללו - והטעם הכבוד בכל אופן בין בדברים בין במעשה - אולם בדברים הוא לספר טוב וכבוד וגדולה בעבורם - וכן כשיזכיר שמם: אמנם במעשה הוא בשני מינים יש שהוא בפזור ממון כגון לפרנסו ולהלבישו לפי כבודו כהשגת ידו - ויש שהוא בכבוד לבד כגון לקום מפניו וללכת לקראתו כאשר עשה שלמה לאמו ככתוב ויקם המלך לקראתה וישתחו לה (מלכים א ב, יט) - וללוותו במקום שילך ושלא ימרה בגזרתו ושלא יסתור דבריו בכל מה שידבר זולת דברי תורה שנוגעים בדת - אמנם כגון פשטים וחכמות שאינם מעצם הדת אין ראוי לסתור דבריו כי עובר על מצות כבוד אב ואם: ולא ידבר בפניהם ולירוא מהם - ככתוב איש אמו ואביו תיראו (ויקרא יט, ג) - וכשם שחייב לכבוד אבותיו בחייהם כן חייב לכבדם אחר מיתתם לקברם לפי כבודם ולהתאבל עליהם ולבנות מקום קבורתם כדי שיהיה נכר: ולקיים צואתם כמו שהקים שלמה את מצות אביו - ולהשתדל בצרכי יתומיו - וכן חייב בכבוד אחיו הגדול ממנו ולהתנהג בכל מה שזכרנו בהפרש מעט - וכן ישים הפרש בכבוד אמו מאביו כי האב נכבד מהאם אף על פי שהקדים הכתוב לפעמים האם מן האב - וכן ראוי לכבד אחי האב ואחי האם המשרפים^{^[598]}: אמנם הזקנים שהם אבי אביו ואבי אמו ראוי לכבדם כאביו - כי כבוד האב אינו כי אם מפני שלמדו וגדלו וכתוב והודעתם לבניך ולבני בניך (דברים ד, ט): ואם יבאו לידי זקנה ויצאו מדרך הראויה לא יבזה אותם כי כתוב ואל תבוז כי זקנה אמך (משלי כג, כב): וממה שצריך שתדעהו שמי שלא היה מקיים מצות כבוד אב ואם וזולתם מן הקרובים היו מוליכין אותו לבית דין אביו ואמו כי הוא בעצמו זולל וסובא ככתוב ותפשו בו אביו ואמו (דברים כא, יט) כי לא יבאו אלה המדות ברוב אלא ממנו או מדת זולל וסובא מהם: וכאלו אלה התארים מתחייבים אחד מן האחר - המקלל אביו ואמו בגלוי היה דינו בבית דין: אמנם בסתר דינו כרת ככתוב ארור מקלה אביו ואמו (דברים כז, טז): והמקיים כבוד אב ואם שכרו אריכות ימים ככתוב למען יאריכון ימיך (שמות כ, יב) כדי להרמיז לו שגם הוא יגיע במדרגתם - וכמו שהם מצערים אותו ככה הוא יצער לבניו וכן לֹא ילֹאה מזקנותם וכשם שהבן חייב בכבוד אביו ולשמוע בקולו כן חייב האב ללמד לבנו תורה ומוסר ולהשיאו ולהדריכו בדרכי משא ומתן להרויח די פרנסתו ולתת לו חלק מממונו בחייו כי אם לא ישתדל לבנו באלה יהיה זולל וסובא ויומת ויהיה סבה להריגתו מפני שהוא הביאו לחיי העולם הזה וחייב להדריכו - כמו שהבורא יתעלה ברא העולם ומדריכו אל הסדר והקשר אל התמד^{^[599]} מציאותו אף על פי שהוא לא יהנה ממנו דבר והאב יהנה מבניו בסוף ימיו ואם כן הוא לתועלת עצמו ועוכר שארו אכזרי (משלי יא, יז) - וכתוב כרחם אב על בנים (תהילים קג, יג) - ואמר רבינו יפת נ"ע ואשר יעסיק^{^[600]} לבנו בצרכיו ולא ילמדהו תורה אבל יניחהו שיהיה בור אין חייב הבן לכבדו כי מצוה על האבות ללמד לבנים^{^[601]} ככתוב ולמדתם אותם את בניכם (דברים יא, יט) וזה אם בעצמו או בדמיו והמלמד לבנו בפיו יותר חייב לכבדו ממה שילמדהו על ידי פזור:

#X:5 הפרק החמישי

בכבוד בעל שיבה והחכמים - כתוב מפני שיבה תקום והדרת פני זקן (ויקרא יט, לב): ונחלקו החכמים אם שיבה היא הזקנה או זולתה: ר' יוסף הקרקסאני אמר שזקנה יותר משיבה כי לא יקרא זקן אלא מי שהרבה בזקנה ולכן הזכיר הדור בזקנה והקימה בשיבה כי ההדור מעולה מן ההקמה^{^[602]} כי אין הדור בלי הקמה^{^[603]} - ושיבה תאמר על לבנות הזקן - ואחרים אמרו שזקנה ושיבה אחד הם אמנם הזכיר שניהם בעבור שיאמר תקום והדרת והאמור לזה אמור לזה ר"ל שאתה חייב על כל אחד מהם קימה והדור: ומהם אמרו ששיבה תאמר על לבנות השיער והטעם שיבה במשמע וזקן על הזקן החכם כטעם מזקנים אתבונן (תהילים קיט, ק) ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה (שמות כד, יד) ויפה פירשו ממה שהוסיף הדור על הזקן כי יש גם חיוב הקימה לזקן ופירוש הפסוק כן מפני שיבה והטעם מפני איש בעל שיבה תקום ואפילו שלא תהיה לו שיבה אבל הוא דל בזקן אתה חייב לקום מפניו מפני רבוי שנותיו: ומפני זקן תקום ותהדר כי הוא"ו לתוספת והדור הפנים הוא בהליכה לקראתו ולוויו עד מקום הליכתו ואמר רבינו יפת נ"ע כי אתה חייב כאשר יעבור הזקן בדרך ואתה תהיה עומד על רגליך חייב אתה שתלך אליו ותשים פניך אליו ותהדרהו ותברכהו: ואם עבר ואתה יושב חייב אתה לעמוד על רגליך לפניו ותסביר לו פנים יפות ותשתחוה לו ותלך אחריו מעט בדרכו וזה עדפנות של זקן על בעל שיבה אשר יהיה הזקן חכם וירא השם - וממה שכתוב ויראת מאלהיך חייבו החכמים שאפילו שיהיו השב והזקן עיניהם כהות שלא תעלים בכבודם - ואמרו החכמים שהוא מצות עשה מן התורה לקום מכל בעל שיבה ולכבד ולהדר החכמים בכלל כל שכן^{^[604]} בהיותם מפורסמים בחכמה אפילו שלא יהיו בעלי שיבה ואופן כבודם לקום מפניהם ולצאת לקראתם וללכת עמהם ללוותם בצד שמאלם ואם יהיו שנים גדול בימינו קטן בשמאלו ולעולם תלמיד חכם יהיה באמצע: ולא יסתור דבריהם ולשמוע בקולם זולת חלול השם - ואמר רבינו לוי כל מי שיש לו הקדמה על הצבור חוב על הצבור לכבדו ולשמוע בקולו - ואמרו החכמים שחוב על הזקן לקום לפני הצעיר אם יהיה הצעיר יותר חכם ממנו או בעל מעשים טובים - ור' ישועה אמר שאם לא יהיה לזקן חכמה ולא יראת אלהים לא יחייב כבודו כי כתוב עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא (משלי טז, לא): ואמר אם יהיה בחור חכם בעל דין הוא עדיף מזקן בעל דין לבד - כשיהיו שני אנשים שוים במדרגה ר"ל בדין או בחכמה או בשניהם חייב כל אחד לכבד חברו - ואמר החכם ואם לא יתכבד הזקן ומי שהוא בעל מדרגה יראה זה על חרבן המקום ואבדת שוכניו שנאמר ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד (ישעיהו ג, ה): כל הדברים שהקדמנו מחיוב הכבוד אינו בכל זמן כי בעת התפלה אינו חייב בכבוד כי תפלתו חובה עליו יותר מפני כבוד בוראו - וכן אם ידורו בחנות או תוך בית תלמיד חכם או זקן עם בחור ובור אין בחיוב עליהם לקום אלא פעמים ביום וכן תלמיד חכם או זקן^{^[605]} שעובר פעמים רבים בתוך אנשים אינם חייבים לקום מפניהם ולהדרם בכל עת שיעברו לפניהם אלא פעמים ביום - אלא אם ימצאו שם אנשים אחרים שלא היו בעת שכבדוהו חייבים עוד לקום לפניהם כדי שלא יגנו אותם ויאמרו שאינם חוששים בכבוד החכמים - ואמר רבינו ישועה כי אם יהיה האב והבן בחנות והיה הבן יושב במעשהו והאב יוצא ובא^{^[606]} לא יחייב עליו שיקום לו בכל עת כי אם יחייב זה פעם אחת בראשונה: אלא אם יבואו אנשים אחרים שלא היו שם: והחכמים שאלו בעד המוחל לכבודו ואינו מניח האנשים לכבדו: מהם אמרו שמי שמחל על כבודו כבודו מחול - ומהם אמרו שאין ראוי למחול כי הכתוב חייבו: ועוד כי יש שכר למכבד ואין ראוי למנוע טוב מבעליו: ואמרו שאם היה מן האפשר למחול על הכבוד היה האב מוחל לבן סורר ומורה ולא היה ממיתו - והנה אהרן שהיה נכנע למשה אף על פי שהיה זקן ממנו ואמר אל יחר אף אדוני (שמות לב, כב): בי אדוני (במדבר יב, יא): והנה כל העם שהיו נצבים בעד משה כל אחד בפתח אהלו ולא קם ענו כמוהו ועם כל זה לא מנעם: לכן אמרו שאין ראוי לחכם למחול על כבודו וזה מפני כבוד החכמה - אמר רבינו לוי נ"ע והקרוב בזה כי יעבור למחול על כבודו כי לא מצאנו איש ידרוש מיד לא יקום מפניו ויאמר למה לא כבדתני והוא הנכון כשם שחייבים בני אדם בכבוד תלמידי חכמים כן ראוי לחכמים שלא ירבו לעבור בתוכם ולהשתמש עמם בדברי שוא כדי שלא יצערו בני אדם ויקלו בזלזולם ותתזלזל התורה:

#X:6 הפרק הששי

בביאור איך יתנהג החכם עם התלמיד וההפך: אין ספק שחייב התלמיד בכבוד רבו בכלל מיני הכבוד שזכרנו והם אותם שחייב האדם לכבד לחכם - אמנם יש דברים אחרים שחייב לעשותם לכבוד רבו בין בפניו בין שלא בפניו כי החולק על רבו כחולק על השם ככתוב בהצותם על ה' (במדבר כו, ט) ולא יהרהר אחר רבו כי הוא מהרהר אחר השם ככתוב וידבר העם באלהים ובמשה (במדבר כא, ה) - ולא ישב במקומו - ולא יסתור את דבריו - ולא ישב לפניו עד שיאמר לו שב - ולא יעמוד מלפניו עד שיאמר לו עמוד - וכשיצא מלפניו יקח רשות ואחר ילך - ובהליכתו לא יסוב אחוריו אלא ילך לאחוריו ופניו כנגד פני רבו - ויעמוד לפני רבו כשיראנו מרחוק וילך לקראתו ללוותו עד מקום הליכתו - ולא יורה לפני רבו אלא אם יראה אדם עושה לפניו אסור מותר לו להחזירו - ובעלי הקבלה אמרו המורה הלכה לפני רבו חייב מיתה: ולא יקבע מדרש ללמד או להורות ואפילו במקום רחוק אלא ברשות רבו ואסור לו לקרא את רבו בשמו - וכן שיזכירהו בשמו אלא יאמר מורי ורבי: ואם הוא מפורסם בחכמה לפני קטנים ממנו יאמר רבינו - כשיבא לפני רבו ישתחוה לו ויאמר שלום עליכם אדוני ומורי וזה בלחש: וכשילך יאמר השתחויתי לאדוני וברשותך אני הולך: ובלי רשות לא יפרד ממנו - כשימות חייב להתאבל עליו כאביו - ובעלי הקבלה אמרו שכבוד הרב יותר מכבוד האב שאם נשבו שניהם רבו קודם בפדיה מאביו - אבידת רבו קודמת משל אביו - אלא כשיהיה תלמיד חכם אפילו שלא יהיה כרבו אביו קודם עליו: כל אלה עם רבו שלמד עמו רוב חכמתו - אמנם עם רב שלמד ממנו מעט אינו חייב בכלם אלא עומד מלפניו ומתאבל במותו: ואינו מדבר לפניו כל שכן שיסתור את דבריו: ואמרו אין ראוי לתלמיד חכם לדבר לפני יותר גדול ממנו בחכמה אפילו שלא למד ממנו: ובעבור קצת תלמידי חכמים שלא השלימו חכמתם וחושבים לעצמם שהם חכמים והוי חכמים בעיניהם (ישעיהו ה, כא) - ורוצים להתגדל ולהשתרר תוך אנשי קהלתם: ומורים הלכות לפני גדולים מהם: ומזה תרבה המחלוקת בתוכם - אמר שלמה המלך ע"ה אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים (שיר השירים ב, טו): כשם שהתלמיד חייב בכבוד רבו כן רבו חייב להוקירו ולכבדו בבני אדם כבנו - ולקבלו בשמחה בביאתו - ולהורות לו מקום שישב: ושיעורר בני אדם לכבדו - ולהדריכו בדרכי הכבוד לפי כבודו: ושלא לבזותו ברבים - ובה"א יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך: יש קצת מן התלמידים שמתנהגים בדרכים שזכרנו אמנם אינם ראוים במעשיהם אבל הולכים אחר תאותם: אמרו החכמים ראוי לקרבן עד שישובו למוטב ואחר כך מלמדין להן דברי תורה - אמנם אם לא ישובו מדרכם וכל שכן שלא ישמרו תנאי התלמידים שזכרנו אסור ללמד להם דברי תורה - ועליהם אמר שלמה המלך ע"ה כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד (משלי כו, ח): והתורה היא הכבוד כי אין כבוד יותר ממנה: וכשם שאסור ללמד לתלמיד שאינו הגון כן אסור ללמוד ממלמד שאינו הגון - ככתוב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא (מלאכי ב, ז) - הטעם בעבור שהוא מלאך ה' יבקשו ממנו תורה לא כשלא יהיה כמלאך ה': אין ראוי לרב לשחוק לפני התלמידים ולא לאכול ולשתות עמהם ולא להרבות עמהם בדברים בטלים - וכן לא ירבה מאכליו ומשתיו בהרבה מקומות ולא ישתתף בשלחנות עמי הארץ אלא בסעודת תלמידי חכמים בשלחן מצוה כגון חופה וקדושין כדי ליקר עצמו בתוך בני אדם - וכן אין ראוי לתלמידים לשחוק לפני הרב ולהרבות דברים בטלים כדי שתהיה היראה מוטלת עליהם - ובה"א ומורא רבך כמורא שמים - וכן אין ראוי לתלמידים לשאול שאלה מהרב כשיכנס בבית המדרש עד שתנוח דעתו: וכן התלמיד לא ישאל כשיכנס עד שתנוח דעתו - ולא ישאלו שנים כאחד - בעת הלמוד ראוי לתלמיד שישב כנגד הרב כדי שיבין דבריו בשני חושיו בשמע ובראות: כי הרבה פעמים יבין האדם כונת המדבר מתכונת מצביו - ואם לא יבין התלמיד אין ראוי לכעוס הרב ולהרגיז התלמיד: אמנם ישנה וישלש הלמוד ההוא עד שיתישב דעתו - אין ראוי לתלמיד חכם שיהיה צווח ומגביה קולו - אלא דבורו יהיה לאט ובישוב דעת - משיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון: ולא ישנה דבורו: ולא יגרע מדבורו אלא כדי שיובן דברו: ולא יגזור גזרות והוראות במקום שאין שומעין לו כי יזלזל התורה בזה: אמנם יורה ויגזור במקום שהרוב שומעין לו - ולא יצעד האנשים בהוראות שלא הורגלו בפתע פתאום אלא לאט מדרגה אחר מדרגה - ואמרו החכמים שתלמידי חכמים ראוי להם לכבד עצמם במלבושיהם בעבור כבוד תורתם וחכמתם ואין הרצון ביוקרם אלא בנקיותם ר"ל שיהיו נקיים מעכירות וחלאה: אין ראוי לתלמיד חכם להתגאות ולאמר כיון שאני מכובד לא אחוש מן האנשים ואהיה הולך בקומה זקופה ועיני בשמים וגרון נטוי אלא ילך בשפלות ועיניו למטה שפל וענו מכבד הבריות ומקדים להם שלום שיהיה חביב בעיני הבריות כדי להיות כבוד התורה חביבה בעיניהם - ולא יספר בגנות אנשים ואפילו שיהיו עמי הארץ אלא ידרוש ויספר בשבח כל אדם ולא יזלזל עצמו בשוקים וברחובות כמנהג עמי הארץ - ולא ירבה במשא ומתן אלא כשיעור המספיק לו: ראוי לו לשמור מוצא שפתיו יותר מכלל האנשים פורע דמי מקחו מיד או בזמן שיתנה - ולא אלה בלבד אלא ראוי לו^{^[607]} להתנהג בכלל המדות החשובות שהזכיר שלמה ע"ה בספר משלי כי תורה יבקשו מפיהו וראוי להיות כמלאך:

#X:7 הפרק השביעי

בענין הנדוי: להיות שכבוד תלמידי חכמים הוא בעבור תורתם לכן המבזה תלמיד חכם בפני עדים מנדים אותו בית דין שבעה ימים - ואם יחזור ויקבל מחילה מהחכם מתירין נדויו ברשות החכם: ואם מת החכם מתירין אותו בית דין - ואין זה למבזה תלמיד חכם חי לבד אלא אפילו מן המתים - וכן המבזה לנשיא מנדין אותו - ובה"א על עשרים וארבעה דברים מנדים את האדם: וחכמינו אמרו שדין הנדוי בגלות הוא השבט המושל לישראל וזהו היסוד שיעשו בית דין לעבריינים המחללים מצות תורתנו והתקנות וההנהגות שיעשו תלמידי חכמים לקיום הדת - ולכן המורד בדברי החכמים הנמצאים בכל דור ודור בכל תקנה ודין שיעשו ראוי לנדותו ולהחרימו ככתוב יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה (עזרא י, ח) - וענין הנדוי לפי דעת ר' בנימין האוונדי הוא שלא נשאל בשלומו ולא נעמוד אצלו ולא נאזין לו ולא נקבל ממנו כל מתנה וכל תשובה^{^[608]} ונבדל ממנו ונחשבהו כמת: ולא יתירו לו נדויו עד שיבא לבית דין לקבל מלקות ולקבל גם הדין שנפסק עליו שלא קבל - וענין החרם הוא שאומרים פלוני מוחרם - ועל הרוב מנדין כל מוחרם אמנם אין מחרימין לכל מנודה אלא לפעמים: ולכן מי שהרשיע למאד לפי מה שיראה בבית דין מחרימין אותו תחלה ואחר כך מנדין אותו ככתוב יחרם כל רכושו וגו' - וממה שצריך שתדעהו שכמו שמנדין בית דין למי שמבזה לתלמיד חכם ככה מנדה תלמיד חכם לכבודו הוא בעצמו לעם הארץ שבזהו ואין צורך לעדים ואין בית דין מתירין לו אלא ברשות החכם: ואם מת מתירין לו בית דין - המנודה לחכם מנודה לכל תלמידיו והמנודה לתלמידו אינו מנודה לחכם - ואמרו החכמים שאין ראוי לתלמידי חכמים למהר לנדות לכבודם אלא להעלים כפי מה שמצאנו שנתנהגו הנביאים בזה: וזה כל זמן שלא יהיה בפרהסיא - לא יחשוב שום אדם ויאמר כי הנדוי יהיה בקהלה שיש בית דין ובמקום שאין בית דין לא יתנהגו במשפט הנדוי אלא ינהגו בו בדין המתדיין לבית דין הקהלה הסמוכה להם - אף על פי שענין הנדוי חיוב לכבוד התורה ראוי להתרחק ממנו לפעמים - כגון תלמיד חכם שנתחייב בו או אדם גדול בכבוד אלא אם חטא כירבעם בן נבט: מי שנדוהו וקבל נדויו מתירין לו בית דין ואם לא יקבל מנדין אותו עוד שבעה ימים עד שלש פעמים - ואם לא יקבל אמר ר' בנימין שהולכין אצל דייני גוים ומעידין עליו להרגו^{^[609]} - אמנם התר הנדוי הוא כשיאמרו לו בית דין תהיה מחול: מנודה שלא בקש להתירו הוא מנודה עד שיתירוהו: אחד מבני ישראל שלא נהג בנדוי המנודה בית דין מנדין אותו לכבודם: כי בכבודם קיום התורה:

#X:8 הפרק השמיני

בערכים: במצות הערכים בגלות נחלפו החכמים - מהם אמרו שאין ערך נפש בגלות מפני שבערך צריך לכהן ועוד שכסף הערכים היה נתן לכהנים כשאר ההקדשות ובזמן הגלות אין כהן משרת: ומהם אמרו שזה היה בעבור בדק הבית ככתוב במעשה יואש מלך יהודה כסף נפשות ערכו כל כסף אשר יעלה על לב איש להביא בית ה' (מלכים ב יב, ה): ובזמן הגלות אחרי שאין בית המקדש לא נתחייבו בו: ואל זאת הדעת נטה ר' לוי נ"ע: ומהם אמרו יתכן להיות בגלות כי זה כדין הנדרים ככתוב^{^[610]} איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה' (ויקרא כז, ב): וכמו שמצות הנדרים לא נפלה בגלות כן נדר הערכים לא יפול בגלות - וממה שיש לסייע לזאת הדעת לפי דעתנו ממה שהיה כסף הערכים לבדק הבית ובתי כנסיות בזמן הגלות הם למקדש מעט יהיה כסף הערכים בגלות לבדק בתי כנסיות - ואין טענה מערך המך שהיה תלוי לכהן כי זה יהיה כשיצטרך לפחות מהסכום שנכתב בכתוב: אמנם כשיתן סכום הכתוב אין צורך לכהן - ואמרו החכמים שתלמידי חכמים בגלות במקום הכהנים בזמן הבית: כי לא נתלה זה הדבר לכהן אלא מפני תורתו ולכן אם יעריכו המך החכמים הנמצאים בכל דור ודור הדבר עובר - והכתוב חייב בערך הזכר מבן חדש עד בן חמש שנה חמשה שקלים לזכר ושלש לנקבה - ומבן חמש עד בן עשרים לזכר עשרים שקלים ולנקבה עשרה שקלים - ומבן עשרים עד בן ששים לזכר חמשים שקלים ולנקבה שלשים שקלים - ומבן ששים ומעלה לזכר חמשה עשר שקלים ולנקבה עשרה שקלים (ויקרא כז, ה) (ואילך) - והשקל הוא עשרים גרה (שמות ל, יג) - ובאלה השנים מהם אמרו בשנות הבריאה ומהם אמרו מעת אל עת: והוא הנכון:

אמנם נסתפקו על ערך הנקבה כי אינו על יחס אחד כי פעם הנקבה חצי הזכר ופעם יתר - והחכמים אמרו שלעולם צריך להיות הכפל - אמנם כדי שיהיה חשבון משוער בסך ידוע בלי חצי ולא יפחות מיחס הכפל לכן הולך החשבון אל התוספת בחשבון משוער - ואין טענה מחשבון מבן עשרים עד בן ששים שלא שם לנקבה חציו אמנם שם שלשים והיה ראוי עשרים וחמשה כי גם החמשה חצי העשרה ויחס החמשים אל השלשים כיחס החמשה אל השלשה:

#X:9 הפרק התשיעי

בהקדשות ובחרמים: דע שההקדשות והחרמים כלם קדשים - אלא שההקדשות היו נגאלים זולת בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' (ויקרא כז, ט) בתוספת החומש בין בהמה טמאה בין בתים ושדות וזולתם - אמנם גאלת בתים ושדות היה לפי שויונם עד שנת היובל ככתוב ואם אחר היובל יקדיש שדהו וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות עד שנת היובל ונגרע מערכך (ויקרא כז, יח): ואם לא היה גואל אותו בעליו לא היה קדש קדשים ולא היה חוזר לבעליו לעולם והיה כשדה החרם (ויקרא כז, כא): אמנם היה לכהן אחזת עולם כי כן כתוב - וכשלא יגאלנו הבעל וימכרנו הכהן לֹאיש אחר לא ישוב לבעליו ביובל אלא לכהן: אמנם החרמים הם קדשי קדשים ואינם נגאלים לבעלים ולא נמכרים לעולם ככתוב לא ימכר ולא יגאל כל חרם קדש קדשים הוא לה' (ויקרא כז, כח): סוף דבר ההקדשות נגאלים ומומרים^{^[611]} ונמכרים - והחרמים לא: הנה היוצא לנו מזה שמי שיקדיש דבר לבדק בית הכנסת לשם ה' כגון ספרים ובתים ושדות ומטלטלים ואזרות ימכרו מהם לבעלים ולאנשים אחרים ויחליפו וימירו אותם בטוב מהם כי מעלין בקדש ולא מורידין - והעלוי לא יהיה פחות מחומש - האלהים אותם שאין להם צורך לבית הכנסת ולצבור כגון אזרות יתרות שמתעפשות וזולתם שיגיע מהם הפסד אם יעמדו - או בתים שצריכים פזור ואין להם הכנסה או מפני שנעתקו קהלות ממקומן ונשארו ההקדשות חרבים: אמנם ההקדשים שהם לצורך בית הכנסת והצבור לא ימכרו לעולם כי הם כדמיון הבהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' שאף על פי שהיתה קדש ויתכן למכרה ולהחליפה אמר הכתוב לא יחליפנו ולא ימיר אותו (ויקרא כז, י) - אמנם מי שיחרים דבר פלוני לא ימכר ולא יוחלף אבל יהיה לעולם בקדושתו ומפני שבני ישראל בגלות הם בצרות רבות תכופות מן הראוי להם הוא להקדיש לא להחרים: וזה ביותר בקרקעות: כי ישראל נעתקים ממקום למקום ואם לא יומכרו ישארו בידי האומות - אף על פי שהוא מותר למכור ההקדשות כמו שזכרנו עם כל זה אין ראוי למהר במכירתם אלא כשיהיה הכרח:

מי שיקדיש דבר כגון בית וספר וזולתם: או מעות לתתם לצדקה או מעות שיעמדו בקהל ליהנות מהם והקרן יעמוד הם ברצון הבעל לתתם לדבר מצוה באיזה מקום שירצה: כגון שיהיו שנים עניים ורצה הבעל לתת לאחד מהם הבית שהקדיש או החרים הוא ברשותו אפילו שירצו בית דין לתתו לאחר: וכן אם ירצה שלא ימכר הקדשו לא ימכרוהו כל זמן שלא ירצה הבעל כי כתוב ואיש את קדשיו לו יהיו (במדבר ה, י) - כל ההקדשות והחרמים שבכל קהלה הם תלויים ברשות בית דין והם החכמים המפורסמים אשר בה כי הם בגלות במקום הכהנים מורי התורה - לבד אם יהיה כהן תלמיד חכם ככתוב ותורה יבקשו מפיהו (מלאכי ב, ז): אמנם אם יהיה עם הארץ תלמיד חכם עדוף ממנו - וכן אמרו ב"ה ממזר תלמיד חכם עדוף מכהן גדול עם הארץ: אין בהקדשות קהלה אחת נהנים אנשי קהלה אחרת שלא ברצונה אלא אם יקדיש המקדיש לשם הקהלה ההיא - עמי הארץ לפעמים גוזרים על ההקדשות להיות תלויים ברשותם: וענשם גדול עד מאד כי הם המכבים נר התורה: ואלה הם הנקראים שועלים קטנים מחבלים כרמים (שיר השירים ב, טו):

#XI החלק השלישי

בעניני התפלה - ותנאי המתפלל - ועניני בית הכנסת והמדרש והתלוי בהם:

הפרק הראשון בחיוב התפלה וענינה:

הפרק השני במספר תפלות היום ועתותיהן:

הפרק השלישי במקום התפלה והוא הנקרא בית הכנסת ופאת ההשתחויה והמדרש:

הפרק הרביעי במתחייב בתפלה ובתנאיו:

הפרק החמישי במהות התפלה ולשונה ותנאיה:

הפרק הששי בתפלת יחיד:

הפרק השביעי במצות הציצית:

הפרק השמיני בברכות:

הפרק התשיעי בכהנים:

#XI:1 הפרק הראשון

בחיוב התפלה וענינה: התפלה היא מצות עשה מן התורה ממאמר ועבדתם את ה' אלהיכם (שמות כג, כה): לעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם (דברים יא, יג) - ועבודת הלב אינו כי אם הלב התמים אשר יראה בהגיון הפה והיא התפלה: ואמר שלמה המלך ע"ה להיות עיניך פתוחות אל הבית הזה יומם ולילה (דברי הימים ב ו, כ) לשמוע אל הרנה ואל התפלה (דברי הימים ב ו, יט) - וכדי שלא יקלו אנשי הגלות במצות התפלה אמר והתפללו אליך דרך ארצם (מלכים א ח, מח) - וכן וקראתם אותי והלכתם והתפללתם אלי (ירמיהו כט, יב) - והחכמים החמירו בה ואמרו שבאה עליה אזהרה ככתוב וכל אשר לא ידרוש לה' אלהי ישראל יומת (דברי הימים ב טו, יג): והדרישה לשם היא התפלה:

סוף דבר חיוב התפלה ידוע מהכתובים: גם שפיטת השכל גוזר חיובה מפני שהאדם מלובש בעונו מסבת חברת הרשע ר"ל הגוף וצריך להיות בתשובה וביראה תמיד כדי שינצל מרשת הרשע וזה לא יהיה כי אם בתפלה: ולכן חברו בה פסוקים נאותים לאלה השנים - גם ממה ששתפו עמה דברים אחרים: כגון פרישת ידים ככתוב ופירש ידיו אל הבית הזה: וכריעת ברכים והשתחויה ככתוב בואו נשתחוה ונכרעה (תהילים צה, ו) שהם אט אל התפלה שלא תשלם התפלה אלא עמהם: והטעם שכלל האברים ראוים אל העבודה והשירות ככתוב כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך (תהילים לה, י) - אמנם ההוראה היא זולת התפלה אף על פי שהיא בתוכה והיא חלק ממנה ואין לה זמן מועד כתפלה אבל היא בתנאים כגון עת שנוי מעשים והוית דברים נפלאים: או הצלה מרע - או בעת ההשגחה בנמצאי הבורא וזולתם: או בעת החנינה וההשגחה שתבוא אל האנשים ובעת האכילה והשתיה וזולתם שהם דברים באים אל האנשים על דרך חסד: ואמרו החכמים שהתפלה היא ליראת נזק ולתקות גמול: וההודאה והשבח אינם כי אם על צד הראות האמת והטוב ופרסומם: ומצאנו לפעמים שהתפלה השאלה על שאלה ובקשה ככתוב התפלל נא בעדנו אל ה' (ירמיהו לז, ג): התפלל נא בעד עבדיך (שמואל א יב, יט): וענין התפלה תחלה הוא שבח - והטעם לשבח השם במעשיו - והשני להודות באמתתו ועוצם גדולתו בבריאת העולם וקיומו: והשלישי ודוי - והטעם להתודות על העונות: והרביעי בקשה והטעם לבקש סליחה על העונות: והחמישי תחנה והטעם להתחנן לשם על העונות שיסלחם בדרך חסד מה שאין כן הבקשה כי הבקשה היא בצורת החוב אחרי אשר יצר את האדם מלובש בחומר: וקצת מן החכמים אמרו להוסיף צעקה וקריאה כגון קולי אל אלהים ואצעקה (תהילים עז, ב): אליך ה' אקרא (תהלים ל, ט):

סוף דבר ענין התפלה הוא שבח והודאה ודוי ובקשה ותחנה צעקה וקריאה והם שבע: וממה שצריך שתדעהו שהתפלה היתה מזמן אדם הראשון עד זמן משה וכן ברוב האומות כפי מה שידוע בספריהם: לכן לא הקפידה התורה לפרסם חיובה ואיכותה ועתותיה אלא עם כל זה חייבה וייעד על עזיבתה עונש כפי מה שזכרנו:

#XI:2 הפרק השני

במספר תפלות היום ועתותיהן: במספר ההתפלות נחלקו החכמים - מהם אמרו שהתפלות שבע ממה שכתוב שבע ביום הללתיך (תהילים קיט, קסד) - ומהם אמרו שהן שלש ממה שכתוב ערב ובקר וצהרים (תהילים נה, יח): וממה שכתוב עוד חצות לילה אקום להודות לך (תהילים קיט, סב) אמרו קצתם שהם ארבע - ומהם אמרו שהן שתים ככתוב ולעמוד בבקר בבקר להודות ולהלל לה' וכן לערב (דברי הימים א כג, ל): והוא הנכון מפני שהם עתי התמיד: וזהו החוב אמנם היתר מהן הן נדבה - כי הנה יראה מן הכתוב יותר משבע ממה שהשבע הם הארבע שזכרנו שהן ערב ובקר וצהרים וחצות לילה ושלש אשמורות ככתוב באשמורות אהגה בך (תהילים סג, ז) כי כתוב בראש האשמורת התיכונה (שופטים ז, יט) - ועוד כתוב קדמתי בנשף ואשועה (תהילים קיט, קמז) ולפי זה הן יותר משבעה - לכן פירשו החכמים מאמר שבע ביום הללתיך (תהילים קיט, קסד) לשון הפלגה ממאמר כי שבע יפול צדיק וקם (משלי כד, טז) - וכן עד עקרה ילדה שבעה (שמואל א ב, ה) - ומה שאמר ערב ובקר וצהרים אמרו שתפלת צהרים הוא נדבה וכן תפלת חצות לילה:

סוף דבר התפלות החובות הן שתים תפלת הבקר ותפלת הערב: ככתוב ולעמוד בבקר בבקר להודות ולהלל לה' וכן לערב (דברי הימים א כג, ל) ותפלת הבקר תהיה אחר עלות השחר קרוב לזריחת השמש - כי עת עלות השחר היא תפלת המלאכים ככתוב ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים (איוב לח, ז) - ויאמר שלחני כי עלה השחר (בראשית לב, כז) - ותפלת הערב אחר שקיעת השמש עד שיכלה האור - ככתוב ואת הכבש השני תעשה בין הערבים (שמות כט, לט) (במדבר כח, ד) שהוא זמן הערב השני לפי מה שביארנו - וקצת מן החכמים אמרו כי יש רוחב רב בזמן התפלה מפני שעולת הבקר תעמוד על המזבח זמן רחב - וכן עולת הערב - ולפי זה יתכן להתפלל תפלת ערב עד חצי הלילה - וכן תפלת הבקר - ואמר רבי לוי נ"ע וזה הדבור מושחת מפני שכבר מצאנו יאמר במעשה ויקרא בו לפני הרחוב אשר לפני שער המים מן האור עד מחצית היום (נחמיה ח, ג) ולא יכשר להיות החפץ בו מתחלת שיתחיל נוגה האור מפני כי לא יוכל לקרות מעת עלות השחר מפני כי לא יבין לקרות מן הספר רק מעת יציאת השמש וכבר היה מועד וראש חדש והקריבו שני מוספים על עולת התמיד עד כאן תורף דבריו - הנה היוצא מזה שמזריחת השמש עד חצי היום שהיו קוראים תורת משה עשו שלש קרבנות שהם התמיד ושני המוספים הפך דעת החכמים שאמרו שבעולת הבקר היה זמן רחב מהבקר עד חצי היום - יפה טען החכם בזה לפי המנהג התמידיי - אמנם אין חשש לפעמים שתתאחר התפלה זמן רחב בעבור כבוד תלמידי החכמים שלא נמצאו לעתה אחרי שעתי הקרבן היה להם זמן רחב - ואמר ר' אהרן בע"ח ועל כן כל כנסיה שאין בה תלמידי חכמים אשר דעתם שלמה להיות דעת כל הכנסת ידיעה כללית הנה כתוב אוטם אזנו משמוע תורה (ישעיהו לג, טו) (משלי כח, ט)^{^[612]} - ועם זה אין ראוי לתלמידי חכמים שיתאחרו בעת התפלה כדי להטריח הצבור אלא אם זה מסבה הכרחית להם: קצת מעמי הארץ גוזרים על החזן להתפלל ועונשם גדול למאד במקום שיש תלמיד חכם - אמנם עת התפלה ראוי להיות על פי גזרת תלמידי חכמים - כל חזן שיגזור עליו תלמיד חכם להתפלל ולא יתפלל ענשו גדול עד מאד כי המורד בדברי תלמיד חכם כמורד בתורה - בערב שבת ראוי להיות עת התפלה קודם שקיעת השמש ובמוצאי שבת אחר שיצא אור השמש מהעבים ויהיה חשך כי מוסיפין מחול על קדש כפי מה שביארנו:

#XI:3 הפרק השלישי

במקום התפלה והוא הנקרא בית הכנסת ופאת ההשתחויה והמדרש: אין ספק שבזמן המלכות היה המקדש בית תפלה ככתוב כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים (ישעיהו נו, ז) - אמנם הכתוב הודיע לנו גם כן שיתכן להיות התפלה גם בזולת המקדש ואפילו בחוצה לארץ ככתוב ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת (דברים ד, כט): ואמר וקראתם אותי והלכתם והתפללתם אלי (ירמיהו כט, יב) - ואמר שלמה והתפללו אליך דרך ארצם (מלכים א ח, מח) - וכתוב ואהי להם למקדש מעט (יחזקאל יא, טז): הטעם שהשם יתעלה ישגיח בהם מעט כשיתפללו אליו - והנה ממאמר למקדש מעט מתחייבות בתי כנסיות לפי מה שפירשו החכמים מצד התחייבות המאמר לא שפשט המאמר מורה זה כפי מה שפירש רבי לוי:

סוף דבר חיוב הכנסת בגלות יוצא ממאמר הכתוב: ולכן הוא חיוב בכל קהלה שיבנו בית הכנסת להתכנס אליה לתפלה - והפזור שיעשה בו בבנין כותליו וכסויו ראוי להיות מאנשי הקהלה ההיא בשוה כי יסוד המשכן שהם האדנים היו מכסף הכפורים: אמנם העשירים והנדיבים ראוי להם להתנדב בקשוטו בכל מיני הקשוט: וכן חיוב על הצבור לפזר בשווי בקנין ספר תורה ככתוב ועתה כתבו לכם את השירה הזאת (דברים לא, יט) הטעם כתבו לכם התורה עם השירה כי לא יתכן להיות הרצון בעד השירה לבד שהיא פרשה אחת כי כל התורה כסדר - וכן בקנין חומש אחד כדי שלא יקראו תמיד בספר תורה כדי להיות חביב ונורא בעיני הבריות: וכן הפטרות וסדור אחד - ולהעמיד חזן להתפלל בה ובחיוב לאנשי הקהלה להכנס בכנסת בקר וערב ככתוב במקהלות ברכו אלהים (תהילים סח, כז) - במקהלים אברך ה' (תהילים כו, יב) - אלא אם יהיה לאדם הכרח וימנע מתפלת הצבור יתפלל לבדו תפלת יחיד כמו שנסדר אחר כן - ואף על פי שבתפלת יחיד יצא מידי חובתו אין תפלת יחיד כתפלת הצבור - כי אין השגחת הכלל כפרט כי ההשגחה בכלל בעצם וראשונה ובפרט בשנית: פאת ההשתחויה במקדש היתה לפאת מערב הפך אומות העולם שהיו משתחוים במזרח כפי אמונתם בצבא השמים - אמנם בעבור המתפללים חוץ מהמקדש כתוב שיתפללו נגד המקדש ככתוב והשתחוו להר קדשו (תהילים צט, ט): ובעד אנשי הגלות כתוב והתפללו אליך דרך ארצם (מלכים א ח, מח) - ובדניאל כתוב וכוין פתיחן ליה בעליתיה נגד ירושלם (דניאל ו, יא): סוף דבר כוונת הכתוב להיות ההשתחויה כשאנו חוץ מהמקדש נגד המקדש - ולכן ראוי להיות ההיכל ששם ספרי הקדש אשר אליו ההשתחויה בכותל בית הכנסת שכנגד המקדש: ולכן ראוי לבנות הכותל ההוא מכוון נגד המקדש לפי שרשי התכונה והתשבורת בלי שום טעות עד שתהיה ההשתחויה שמה - וזה דרך החשבון והציור:

קח לך שטח אחד ישר ותשימהו על המקום שתרצה לבנות כותל ההיכל ותשימהו על יושר האופק והטעם שלא יטה שום פאה מפאותיו לצד מעלה או לצד מטה אבל יהיה ישר מכל צד עד שכשישפכו מים עליו שישפכו מכל צדדיו יחד - אחר כן תחוג עליו עגולה אחת על מרכז ה' כזאת ועל מרכז ה' תעמיד עמוד נצב ר"ל שלא יטה בשום צד מן הצדדים וקודם חצי היום תביט בצל העמוד ההוא עד שיגיע קצהו בשפתי העגולה ותסמן שם באות ז' וכן תביט אחר חצי היום עד שיגיע קצה הצל בשפת העגולה ותסמן שם באות ח' - אחר כן תמשוך קו בין שני הסימנים והוא קו ח"ז וחלקהו בשני חצאים בנקודת ט' - אחר כן הוצא העמוד מנקודת ה' ותמשוך קו אחר ישר מנקודת ט' עד נקודת ה' ותמשכהו על יושר עד שפתי העגולה משני קצותיו ונשים עליו א"ג וזה נקרא קו חצי היום הנה לפי זה נחלקה העגולה לשני חלקים שוים חציה למזרח וחציה למערב - עוד נחלק כל אחד מאלה החצאים לשני חצאים בשתי נקדות ב"ד ונמשוך קו ביניהם והוא קו ב"ד - הנה עגולת אבג"ד נחלקה לארבעה רבעים וזהו חצי כפת הארץ ששם הישוב - ונקודת א' תכלית הצפון - ונקודת ב' תכלית המערב: ונקודת ג' תכלית הדרום: ונקודת ד' תכלית המזרח: והישוב אינו כי אם בשני החלקים הצפוניים והוא חצי העגולה שעליה ב'א'ד ומתחיל הישוב להתרחב מקו השוה שהוא קו ד"ב לצד א' עד מרחק ס"ו מעלה בחשבון שיהיה קו ה"א צ' מעלה ומתארך מקצה מערב עד קצה מזרח שהוא ב"ד שהוא ק"פ מעלה - הנה לפי זה מרחב המקומות הוא נחשב מנקודת ה' לצד נקודת א' וארכם נחשב מנקודת ב' לצד ד': ואמנם שמו חכמי התכונה התחלת האורך מקצה מערב ולא מקצה מזרח - מפני שהיו קרובים לזה הצד יותר מצד מזרח ונתברר להם התחלתו: וזה משני איים אשר תוך ים אוקינוס: הנה כשתרצה למצא נגדיות מקום המקדש או מקום אחר זולתו דע לך ארך מקומך ורחבו וכן [ארך]^{^[613]} המקום ההוא ורחבו מאורך ורוחב המקומות הכתובים בספרים המדויקים ויהיה שמור אצלך - אחר כן חלק קו ד"ב לק"פ חלקים וקו ה"א לצ' חלקים: אחר כן שים סימן בקו ד"ב במספר אורך מקומך וכן במספר אורך המקום שתרצה למצא נגדיותו: וכן שים סימן בקו ה"א במספר רוחב מקומך וכן במספר רוחב המקום ההוא: אחר כן הוצא קוים על זויות נצבות מאלה הארבע נקודות ובמקום שיחתכו קוי הארץ ההיא מקום הארץ ההיא - ובמקום שיחתכו קווי ארצך שם מקום ארצך: אחר כן תמשוך קו אחד בין מקום ארצך ומקום הארץ ההיא וזהו הנגד:

המשל קוסדינא ארכה מקצה מערב נ"ו מעלות ורחבה מ' וחצי ואורך ירושלם ס"ו וחצי ורחבה ל' וחצי - והנה תהיה קוסדינא באורך בקו ב"ד בנקודת י' ואורך ירושלם בזה הקו בנקודת כ' ורוחב קוסדינא בקו ה"א בנקודת ל' ורוחב ירושלם בזה הקו בנקודת מ': אחר כן נוציא שני קוים על זויות נצבות משתי נקודות כ"י לצד א' שהוא הצד הצפוני - ועוד נוציא^{^[614]} משתי נקודות מ"ל שני קוים על זויות נצבות לצד הקוים הראשונים כדי שיתחתכו אלה באלה ונחתכו במשל על שתי נקודות נ"ס הנה נקודת ס' מקום קוסדינא כי שם נחתכו הקוים היוצאים מארכה ורחבה - ונקודת נ' מקום ירושלם כי שם נחתכו הקוים היוצאים מארכה ורחבה הנה קו ס"נ הוא נגד ירושלם והכותל ששם ההיכל ראוי להבנות על נקודת ס' ויהיה קו נ"ס עמוד על הכותל ההוא ר"ל שיתחתך עם הכותל על זויות נצבות וההיכל יהיה על נקודת ס' ממש בלי תוספת ומגרעת: ואז תהיה ההשתחויה נגד המקדש ככתוב והשתחוו להר קדשו (תהילים צט, ט):

וכשם שהוא חיוב בכל קהלה וקהלה לבנות בית הכנסת להתכנס אליו לתפלה כן הוא חיוב לבנות מדרש ולהושיב מלמד תורה ומצוה וחיוב זה ידוע ומבואר כי בזה קיום התורה והמצוה ובזולתו אבדתן - וב"ה אמרו כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן מחרימין אנשי העיר ההיא עד שמושיבין מלמדי תינוקות - ואם לא הושיבו מחריבין את העיר שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהן - ולפי זאת הסבה בעצמה ראוי להקדיש ספרים בעבור בני העניים ולפרנסם ולהלבישם ללמוד תורה כדי שתרבץ תורה בישראל - וכל קהלה שלא תתעסק באלה סופה יהיה לאבדון ולשממה מפני שהשליכה התורה אחרי גוה - וכל כך חייבו הראשונים בבנין בית המדרש עד שאמרו מותר לעשות בית הכנסת בית המדרש אבל בית המדרש אין עושין בית הכנסת מפני שקדושת בית המדרש יתרה מקדושת בית הכנסת - וכן האמת שקיום בית הכנסת שהיא התפלה לא תתקיים אלא בלמוד התורה שהוא המדרש - אמרו אין הורסין בית הכנסת והמדרש כדי לבנות אחר אלא בונין ואחר כן הורסין: אמנם אותן שנתישנו וצריכין בנין הורסים אותם ובונים מיד יומם ולילה ביותר מהר - חייבים כל ישראל לכבד ולהוקיר ולטהר בכל סביבות בית הכנסת והמדרש וכל שכן בתוכם ככתוב לפאר מקום מקדשי (ישעיהו ס, יג) - ואין אוכלים ושותים בהם ולא צוחקים ולא מחשבין חשבונות אלא חשבונות של מצוה וחשבונות צבור לא חשבונות יחידים ולא חשבונות רוב הצבור - ובה"א מותר לתלמידי חכמים לאכול ולשתות בהם מפני הדחק: וממה שצריך שתדעהו שכל הדברים שהם אצל בני אדם לחלול אסור לעשותם בבית הכנסת והמדרש:

#XI:4 הפרק הרביעי

במתחייב בתפלה ובתנאיו: המתחייב בתפלה הוא האיש הבוגר וכן האשה הבוגרת - אמנם הקטנים ראוי לחנכם לאט אל התפלה: ובטמא נחלקו החכמים מהם אמרו שהטמא לא יתפלל עד שיטהר ונסתיעו בזה מן הקרבן שלא היה מקריבו הטמא כי כתוב ותיטב לה' משור פר (תהילים סט, לב): ומהם הבדילו בענין הטומאה אם היא מצד עצמו אפילו טומאה קלה מהטומאה שתהיה מדבר אחר - וכל אלה אסרו התפלה בכלל עד שיטהר כי אמרו שהכתוב הורה בזה במאמר [ו]לא^{^[615]} יראה בך ערות דבר ושב מאחריך (דברים כג, טו) - ומהם התירו התפלה לטמא באמרם אחרי שהתפלה חיוב בגלות כפי מה שבארנו וישראל טמאים בגלות לכן התפלה מותרת לטמא: אמנם קצתם לא התירו ההשתחויה והכריעה אלא למתפלל הטהור והשיבו על סיוע הראשונים ממאמר ותיטב לה' ואמרו שאין הדמיון מפני קדושתה רק לאופן שהיא מכפרת כמוהו: סוף דבר קצת מן החכמים האחרונים התירו התפלה לטמא באמרם שאנו טמאים בגלות ואיך נהיה בלי תפלה - והנה מצאנו שאלישע הנביא התפלל על הנער המת והיו שניהם תוך בית אחד וכבר נטמא טומאת מת אף על פי שאמרו קצת מן החכמים שזאת התפלה תפלת נדבה - ולפי האמת ראוי להקיש מן תפלת נדבה לתפלת חובה - ואמרו החכמים שעם כל זה ראוי לאדם לעולם לנקות עצמו בעת התפלה בכל מה שאפשר - כי אם ההולך אצל אנשים ראוי להיותו נקי כל שכן ההולך אצל מלך מלכי המלכים - ותנאי המתפלל הם אלה שירחץ ידיו ורגליו ככתוב ורחצו ממנו [משה ו]אהרן ובניו את ידיהם ואת רגליהם^{^[616]} (שמות מ, לא) - ורחיצת הידים יותר חמור מהרגלים ממה שכתוב ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה' (תהילים כו, ו): וכתוב אשר יצק מים על ידי אליהו (מלכים ב ג, יא) - ואף על פי שאלו נאמרו בעבודת הקרבנות התפלה בגלות תמור קרבן ככתוב ונשלמה פרים שפתינו (הושע יד, ג) - ולפי זה צריך לכסות הערוה ככתוב אשר לא תגלה ערותך עליו (שמות כ, כג) - וראוי להיות מלבושיו נקיים הקש מכבוס השמלות - וראוי להיות בעל ידיעה בעשרה עקרי האמונה כדי שיהיה יודע למי הוא נעבד^{^[617]} - מצורף שצריך להבדיל בתארי הבורא שקראום חכמינו^{^[618]} אשורים והם שלשה חלקים מהם לנפש ומהם לעלה ומהם לא לנפש ולא לעלה: ולא יתאר קצתם תחת קצתם כי זה כפירה בחק הבורא: וכבר הרחבנו ביאור זה: ולפי זה צריך למתפלל שתהיה לו כונה בתפלתו להבין אלה מצורף שהתפלה מלאה מהעשרה עקרים שזכרנו וצריך להבחין ביניהם - ולכן לא יתפלל והוא שכור או שתהיה כונתו עוסקת בכונה אחרת או שיצטרך ללכת לנקביו וזולתם אמנם ראוי להיות לבו שוה עם פיו ולא ירבה בשיחה בטלה תוך תפלתו: כל אלה התנאים ראוים לשליח צבור יותר על אחת כמה וכמה מפני שהוא שלוח מהצבור ואין חטא הכלל כחטא הפרט: וראוי להיותו בוגר קולו ערב ונהוג לקרא מיושב בדעתו בעל ידיעה ושלא יהיה עלג לקרא לעין אלף וכן מי שלא יוכל לקרא האותיות כקריאתן: וכל אנשי קהלה שממנים שליח צבור ואין לו התנאים האלה תפלתם תועבה: האנשים עמי הארץ שאין להם ידיעה בתפלה מלמדים להם החמש קדושות עם קרית^{^[619]} שמע ומלכות שמים ומתפללים בם כדי שלא יפרקו עול התפלה מעליהם - וראוי להרגילם אל התפלה לאט לאט בכל מה שאפשר אף על פי שתהיה על דרך צפצוף כי זה יעוררם אל בקשת ידיעתה:

#XI:5 הפרק החמישי

במהות התפלה ולשונה ותנאיה: רוב החכמים פסקו שלא יתפלל המתפלל אלא בלשון הקדש לא זולתו מפני שלשוננו שפה ברורה שאין בה שמות לענינים מגונים - ועוד שהכתוב חייב לקרא בשם ה' ממש וזה לא יתכן בזולת לשון הקדש - ככתוב כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' (צפניה ג, ט) - ומה שטענו קצת מן החכמים להתיר התפלה בזולת לשון הקדש^{^[620]} ממה שהתפלל דניאל בלשון כשדים אינה טענה כי הוא לא התפלל בלשון כשדים על שלא היה יודע בלשון הקדש אלא כדי שיבינו תפלתו הכשדים שהיו ממונים עליו מפני שאם היה עם בני ישראל היה מתפלל בלשון הקדש ואלה החכמים עם זה התירו להתפלל תפלת דניאל לבד בלשון ארמי והאמת אתם: ותנאי התפלה הם השתחויה ובריכה וכריעה וקידה ונפילה ונשיאת ידים ופרישת כפים ונשיאת עינים ועמידה והרמת קול בצעקה ותפלה בלחש - אולם ההשתחויה והכריעה ככתוב בואו נשתחוה ונכרעה (תהילים צה, ו): וההשתחויה היא שחוח הראש - והכריעה היא הדבק הכרעים בברכים ואולם הבריכה היא העמידה על הברכים ככתוב ויברך על ברכיו (דברי הימים ב ו, יג) ובדניאל והוא בריך על ברכוהי (דניאל ו, יא) - והקידה היא השפלת הקדקד ושחותו יותר מההשתחויה ככתוב ויקדו וישתחוו (נחמיה ח, ו) - ויקד דוד (שמואל א כד, ח) - לא השמת הקדקד בארץ לפי מה שפירשו כי מה טעם וישתחוו אחר ויקדו - ועוד שהשמת הקדקד בארץ היא הנפילה ככתוב ויפלו על פניהם: ונשיאת ידים ככתוב שאו ידיכם קדש (תהילים קלד, ב) - ופרישת כפים ככתוב ופרש כפיו אל הבית הזה (מלכים א ח, לח) (דברי הימים ב ו, כט) - ונשיאת עינים ככתוב אליך נשאתי את עיני (תהילים קכג, א) - ועמידה ולעמוד בבקר (דברי הימים א כג, ל) - קומו ברכו את ה' (נחמיה ט, ה) - והרמת קול בצעקה ככתוב קולי אל אלהים ואצעקה (תהילים עז, ב) - ותפלה בלחש ככתוב רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע (שמואל א א, יג): ויש עוד תנאים אחרים שהשכל גוזר אותם כגון תקון הגוף ותקון המלבוש ותקון המקום: תקון הגוף הוא להשוות רגליו זה בצד זה ועיניו מכוונים למקום השתחויתו ולהניח ידיו על לבו הימני על השמאלי לא על חלציו עומד באימה ופחד כעבד לפני אדניו: תקון המלבוש צניעות בגדים מחלאה ועכירות מלובש בהם כמנהג החשובים וכמנהג העבדים לפני מלכם: תקון המקום יעמוד במקום נמוך ויסוב פניו נגד ירושלם - וחייבו החכמים לפתוח שערים וחלונות בבית הכנסת מצד כותל ההיכל ממאמר וכוין פתיחן ליה בעיליתיה נגד ירושלם (דניאל ו, יא) - וזה כדי שתהיה התפלה נגד המקדש - וצריך להיות המקום נקי מכל טנוף וריח רע: ואין ראוי לאדם להרבות מקומות לתפלתו אלא ליעד מקום אחד ושלא יהיה חרב:

אמנם במהות התפלה נחלקו החכמים מהם אמרו להתפלל בפיוטים כפי המכוון לכל אחד - ומהם אמרו להתפלל מדברי הנביאים לבד - ומהם אמרו להתפלל מדברי הנביאים תפלת חובה ופיוטים בתוכה לפי המכוון לכל אחד ואחד וזהו הנכון והדרך שדרכו בו החכמים המפורסמים - לכן תקנו החכמים הראשונים והם הנקראים התאנים הטובות כלל תפלת חובה בפסוקים מדברי הנביאים ולא נשתמשו בה בזולתם אמנם הפיוטים שבתוך התפלה הם זולת תפלת חובה ואמנם תפלת חובה היא אשר תכלול השבעה דרכים הנזכרים שהם שבח והודאה ודוי ובקשה ותחנה צעקה וקריאה: והשבח הוא מזמור אברכה (תהילים לד) עם קומו ברכו (נחמיה ט, ה): וההודאה היא שמע ישראל ה' אלהינו (דברים ו, ד) עם מזמור כי לעולם חסדו (תהילים קלו) שהוא זכר הנסים והנפלאות שעשה השם עם ישראל - וקרבן התמיד גם זה מהודאות השם שהיו עושים הקרבנות במקדש והוא לזכר המקדש מצורף שהיה לכפרת כלל ישראל - ובזמן הגלות יהיה הגיון הפה תמורת המעשה ככתוב ונשלמה פרים שפתינו (הושע יד, ג): וכן מאמר ובהעלות אהרן את הנרות (שמות ל, ח) ובבקר והקטיר עליו אהרן קטרת סמים (שמות ל, ז) לזכר המקדש באלו עבודות המקדש נעשות תמיד וזה במאמר לבד ואחר כן מחבר מזמור היום וגם זה הודאה: ואחר כן יושב ומתודה ואומר ועתה מה נאמר אלהינו וגומר (עזרא ט, י) - ואחר כן אומר ה' קראתיך (תהילים קמא, א) שהוא ענין בקשה - ואומר תכון תפלתי קטרת לפניך (תהילים קמא, ב) ומבקש שיהיו הקרבנות באמת ובמציאות לא במאמר לבד: במאמר הטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלם אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל וגומר (תהילים נא, כ) (ואילך): ואחר כן מחבר מזמור הבו לה' בני אלים (תהילים כט) שגם זה הודאה והטעם שהכל תלוי בידו ר"ל שעם גזרתו שהוא קולו מה שיחפוץ יעשה לבנות הבית ולהשכין הכבוד וזולתם - ואחר כן מחבר מזמור לענין תחנה ובקשה כפי רצון המתפלל ואחר כן מזמור תפלה למשה (תהילים צ) שמודיעים קושי גלותם ומתחננים ומבקשים קץ הישועה ככתוב יראה אל עבדיך פעליך (תהילים צ, טז) ויהי נועם ה' אלהינו עלינו (תהילים צ, יז): אחר כן מחבר פסוקי אל תנאץ (ירמיהו יד, כא) והם צעקה לשם על זכר הברית שכרת עם האבות ושיביט מן השמים צרתם וצעקתם: ואחר כן מחבר החמש קדושות שהם קריאה והם כנגד חמשה חומשי תורה - הקדושה הראשונה שהיא ואתה קדוש (תהלים כב, ד) היא כנגד ספר בראשית ורומזת על סוד הספר ההוא כי בספר בראשית נודע מציאות השם על ידי חדוש העולם שנזכר שם ועל ידי אדם הראשון ונח ואחר כן ספור אברהם אבינו ע"ה שהודיע שהוא פרסם מציאותו בעולם והבדילו והפרישו משאר האלוהות שהיו מאמינים אמות העולם:

והקדושה השנית היא גואלינו ה' (ישעיהו מז, ד) והיא רומזת על הספר השני שהוא ספור גאלת ישראל ממצרים אשר גאלם מיד צר (תהילים קז, ב):

והקדושה השלישית היא קדוש קדוש קדוש ה' צבאות (ישעיהו ו, ג) ורומזת אל^{^[621]} הספר השלישי שבו הזהיר בקדושת האדם שהוא ישראל מיתר האמות וזה בעניני הקרבנות ובעניני נדה וצרעת ועריות וזולתם שהם מפרישים אומת ישראל משאר האמות ולכן פרשת קדושים בזה הספר ומאלה ידענו קדושת השם והבדלהו מזולתו כי תארי הפועל לא יודעו כי אם מפעלותיו והמקדש הוא קדוש:

והקדושה הרביעית היא ברוך כבוד ה' ממקומו (יחזקאל ג, יב) ורומזת אל הספר הרביעי ששם תקון משמרות המשכן ואופן נסיעת הענן ששם הכבוד אשר על המשכן ככתוב ובהאריך הענן על המשכן לשכון עליו יחנו בני ישראל ולא יסעו ובהעלותן יסעו (במדבר ט, כב):

והקדושה החמישית היא שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד (דברים ו, ד) והיא כנגד הספר החמישי שבו נזכר זה הפסוק והטעם להודיע לך כי אף על פי שיכונו לבורא יתעלה תארים כגון גואל וקדוש ג' פעמים וכבודו חונה במקום וגדול ונורא וזולתם לא תחשוב שיש רבוי בעצמותו אמנם הוא אחד פשוט מכל צד בלי שום רבוי מאופני הרבוי: והנה שמע ישראל הראשון הוא על דרך הודאה וזה השני הוא על דרך שהגלוי שבו צווי והסתר שבו אזהרה: והטעם אל תחשוב רבוי מצד רבוי הפעלות והתארים: ולכן אחר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד מחבר אחד אלהינו גדול אדוננו קדוש ונורא שמו לעולם ועד כדי לחזק בענין האחדות מה שאין כן בראשון ואחר כן ואהבת (דברים ו, ה) אף על פי שחבר הכתוב שמע עם ואהבת ומסדר אחר כן פסוק ואהבת עם והיה אם שמוע (דברים יא, יג) ואחר כן פרשת ציצית (במדבר טו, לז) (ואילך) על שאלה כלם חייב האדם לקראם בכל יום ויום ככתוב ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך (דברים ו, ז): ואחר כן מסדר הודאות שהם אל אחד אמת ותורתו ומקדשו ונביאיו ומצוותיו וחקותיו ועדותיו ומשפטיו וכל דבריו אמת וכן מסדר ממין אלה עד ברוך אתה ה': ועוד מתחיל שבחות ואחר כן נופל על פניו ואומר בך בטחו אבתינו (תהילים כב, ה) ומבקש ומתחנן סליחה ורחמים בעדו ובעד עמו ישראל ובעד בנין ירושלם וחותם ועושה תפלה בלחש כפי מה שמצאנו בתפלת חנה: וכן כל העם עושים תפלה בלחש כל אחד כפי כונתו - אחר כן אומר החזן בקול נשמע חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה' (תהילים לא, כה): ואתם חזקו ואל ירפו ידיכם (דברי הימים ב טו, ז) על אורך הגלות כי יבנה ירושלם ויכנס נדחי ישראל ואחר כן אומר בורא ניב שפתים ויתן שלום אפילו לרחוק (ישעיהו נז, יט) ממנו בשגגה ולקרוב אליו אמר ה' ורפאתיו (ישעיהו נז, יט) - וחותם המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו וגו' (איוב כה, ב): ועוד עושים תפלה בלחש בביאת המשיח ולבנות היכלו וזולתם ומשתחוים לשם ואחר כן נותנים שלום איש לחברו: זאת תפלת הערב וכן תפלת הבקר אלא מחליפים קצת מזמורים וכן במקום הפסוקים הנאותים בערב אומרים פסוקים נאותים בבקר כגון במקום תשת חשך (תהילים קד, כ) אומרים ברוך היוצר אור (ישעיהו מה, ז) - ובמקום ובהעלות אהרן את הנרות (שמות ל, ח) אומרים והקטיר עליו אהרן קטרת סמים (שמות ל, ח): ובעבור שבזמן הבית היו מקריבים קרבנות נדרים ונדבות אחר התמיד על כן אחר התמיד בודוי ועתה מה נאמר (עזרא ט, י) אומרים נדרי לה' אשלם (תהילים קטז) וזולתם ממזמורים קרובים אל טעם אלה: אלה הן תפלת חובה: אמנם בראשי חדשים ובשבתות ובמועדים מוסיפים מוסף היום הקרבן^{^[622]} אחר תפלת התמיד כאשר היה בזמן הבית: ואומרים מזמורים ופסוקים נאותים לפי המוסף וענין היום: ואם יש חלוקה בקדוש היום ההוא בינינו ובין אחינו בעלי הקבלה מוסיפים פסוקים ומזמורים כנגדם להורות שהם נוטים בזה מדרך האמת כגון בראש חדש שאומרים משיב חכמים אחור ודעתם יסכל (ישעיהו מד, כה) כי התרפים דברו און והקוסמים חזו שקר (זכריה י, ב) וזולתם שמרמיזים בטעות בעלי הקבלה בענין הקדוש ברדפם אחרי החשבון: וכן עשו במחרת השבת:

אין צורך להאריך בפרטות הטעם בסדר התפלות כי כבר הזכירם החכם רבינו אהרן ב"ה נ"ע בסדר הסדור - וכן גם כן האריך ר' אהרן בעל עץ חיים בסדרן ובטעמיהן - האלהים בקצתם העביר ולא נתן טעם ויראה שזה מצד שלא היו מסדר המסדר אלא מתוספות החזנים וברבות הזמנים כאלו נהיו מנהג פשוט מזמן תקון תאנים הטובות - ולפי הנראה שבעד אלה שלא נודע טעמם אמר ר' אהרן בעל המבחר בפתיחתו לסדר תפלות ולולי השוטים הייתי מחליף הרבה ברוב המקומות ואפשר שאמנע - וזה גם כן סבה מן הסבות שלא נכנסתי במשעול זה - אמנם סדר הפרשיות עם הפטרותיהן בשנה פשוטה ובמעוברת לא הזכירו אלה החכמים בספריהם: לכן ראוי לנו לבארם:

דע שמנהג פשוט בישראל להתחיל התורה מהשבת אשר אחר שמיני עצרת לקרא פרשה בכל שבת ושבת עד שישלמו התורה בחג הסכות ר"ל שיקראו פרשת וזאת הברכה בשבת שתוך שבעת ימי סכות: ואם יפלו המועדים בשבת משלימים התורה בשבת שהוא שמיני עצרת - ולעולם מתחילים התורה בשבת שאחר שמיני עצרת וזה המנהג לקחוהו ישראל ממה שכתוב בעזרא ויקראו בספר תורת האלהים יום ביום מן היום הראשון עד היום האחרון (נחמיה ח, יח) - וזהו הנאמר בתורה בבא כל ישראל לראות את פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם (דברים לא, יא): ועתה בגלות אינם מתקבצים בחג הסכות ונהגו לקרא התורה בכלל השנה פרשה אחר פרשה: סוף דבר בשבת שאחר שמיני עצרת מתחילים פרשת בראשית ופותח הפסוק הראשון החכם והחשוב שבקהל ואחר כן משלימה בחור אחד הגון ועוד חותם החכם הנזכר הפסוק האחרון ומאשר התורה בפסוקים נאותים קודם הקריאה ואחריה כפי סדר המסדר ואחר כך אומר הקורא פתיחה להפטרה פסוק ודברתי על הנביאים וגומר (הושע יב, יא) ופסוק כי לא יעשה ה' אלהים וגומר (עמוס ג, ז) ופסוק אריה שאג וגומר (עמוס ג, ח): ואומר ההפטרה וחותם בפסוק גואלינו וגומר (ישעיהו מז, ד):

אחר כן בשבת השנית קוראים פרשת נח וכן כסדר פרשה אחר פרשה אם השנה מעוברת - ואם השנה פשוטה צריך לכפול קצת פרשיות מפני ששבתות השנה פחותות מהפרשיות: וחכמים אמרו כי צריך לכפול קצת פרשיות שיש להן דבוק בענין כגון ויקהל ואלה פקודי - אשה כי תזריע וזאת תהיה - אחרי מות וקדושים - בהר סיני ואם בחקותי - מטות ומסעי: ואמרו עוד שבשבת הגדול צריך לקרא בפרשת צו כי אמרו צו ופסח - ופרשת ויהי ביום השמיני תקרא בשבת שתוך שבעת ימי מצה: ואחר כן להכפיל פרשיות כדי שתבא פרשת נשא בשבת השביעית משבע שבתות: וכן לעולם תסדר הפרשיות כדי שתהיה פרשת ואתחנן בשבת שאחר הנחמה בעבור הפטרת נחמו - וזה בין בשנה הפשוטה בין במעוברת: ואם לא יספיקו הפרשיות שנשארו לתשלום התורה עד השבת שבתוך חג הסכות ראוי לקרא פרשת אתם נצבים בשתי שבתות ואם לא יספיק ראוי להכפיל גם פרשת האזינו עד שנקרא פרשת בראשית בשבת שאחר שמיני עצרת:

ואלה הם סדר ההפטרות שסדרו החכמים עליהם השלום בכל פרשה ופרשה כי סדר ההפטרות לפי דעת בעלי הקבלה בצורה אחרת:^{^[623]}

בראשית - כי הנני בורא - ישיעה ס"ה

נח - כי מי נח - ישעיה נ"ד

לך לך - ואקח את אביכם - יהושע כ"ד

וירא אליו - מלך ביופיו - ישעיה ל"ג

חיי שרה - הביטו אל אברהם - ישעיה נ"א

תולדות יצחק - לא יגעו לריק - ישעיה ס"ה

ויצא יעקב - ועמי תלואים - הושע [י"א]^{^[624]}

וישלח יעקב - חזון עובדיה - תרי עשר^{^[625]}

וישב יעקב - וישב עמי בנוה - ישעיה ל"ב

ויהי מקץ - והיה כחלום חזון - ישעיה כ"ט

ויגש אליו - ויגשו בני יהודה - יהושע י"ד

ויחי יעקב - ואלישע חלה - מלכים [ב'] י"ג^{^[626]}

ואלה שמות - ארח לצדיק^{^[627]} - ישעיה כ"ו

וארא - אני יי' הוא שמי - ישעיה מ"ב^{^[628]}

בא אל פרעה - וירשוה קאת וקפוד - ישעיה ל"ד

ויהי בשלח - ויצעקו אל יי' - יהושע כ"ד

וישמע יתרו - שמעו רחוקים - ישעיה ל"ג

ואלה המשפטים - כה אמר יי' שמרו משפט - ישעיה נ"ו

ויקחו לי תרומה - תחת הנחשת אביא זהב - ישעיה ס'

ואתה תצוה - זית רענן - ירמיה י"א

כי תשא - כל הנקרא בשמי - ישעיה מ"ג

ויקהל - אז יקהל שלמה - מלכים [א'] ח'^{^[629]}

אלה פקודי - כה אמר יי' הנני - ירמיה ל'

ויקרא - עם זו יצרתי לי - ישעיה מ"ג

צו את אהרן - וערבה ליי' - מלאכי ג'

ביום השמיני - ויכלו את הימים - יחזקאל מ"ג

כי תזריע - בטרם תחיל ילדה - ישעיה ס"ו^{^[630]}

זאת תהיה - ויאמר אלישע - מלכים^{^[631]} [ב'] ז'

אחרי מות - ויהי דבר יי' התשפוט - יחזקאל כ"ב

קדושים - והיה הנשאר בציון - ישעיה ד'

אמור אל הכהנים - ואל מת אדם - יחזקאל מ"ד

בהר סיני - והיה כעם ככהן - ישעיה כ"ד

אם בחקותי - אם תאבו ושמעתם - ישעיה א'

במדבר סיני - והיה מספר בני ישראל - הושע ב'

נשא - לא אפקד על בנותיכם - הושע ד'^{^[632]}

בהעלותך - רני ושמחי בת - זכריה ב'

שלח לך - וישלח יהושע - יהושע ב'^{^[633]}

ויקח קרח - חלק לבם עתה יאשמו - הושע י'

זאת חקת - ויפתח הגלעדי - שופטים י"א

וירא בלק - והיה שארית ישראל - מיכה ה'

פינחס - בריתי היתה אתו - מלאכי [ב']^{^[634]}

מטות - דברי ירמיהו - ירמיה א'

מסעי - ויאמר אלי אלה בית המבשלים - יחזקאל [מ"ו]^{^[635]}^{^[636]}

אלה הדברים - חזון ישעיהו - ישעיה א'

ואתחנן - נחמו נחמו עמי - ישעיה מ'

והיה עקב - ותאמר ציון עזבני - ישעיה מ"ט

ראה - עניה סוערה - ישעיה נ"ד

שופטים - אנכי אנכי - ישעיה נ"א

כי תצא - רני עקרה - ישעיה נ"ד

כי תבא - קומי אורי - ישעיה ס'

אתם נצבים - שוש אשיש - ישעיה ס"א^{^[637]}

[וילך משה^{^[638]} - דרשו ה' בהמצאו - ישעיה [נ]"ה^{^[639]}]

האזינו - שובה ישראל - הושע י"ד

וזאת הברכה - ויהי אחרי מות - יהושע א'

#XI:6 הפרק הששי

בתפלת יחיד: קצת ממבקשי התורה והאמונה בראותם שהתפלה לאדם חובה: והאדם מדיני בטבע - ולפעמים ימנע מתפלת הצבור ולא ישתתף בה בקשו ממני להורות להם תפלת יחיד להסתפק בה בעתי המניעה מתפלת הצבור:

ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך: (תהילים נא, יז)

אדוני האדונים - מושל עליונים ותחתונים: פועל הכל באמירה - ברוחו שמים שפרה (איוב כו, יג): הוא אלהים חיים ומלך עולם (ירמיהו י, י) - ומעשי ידיו כלם (איוב לד, יט): וכל נמצאיו כאין נגדו - אין עוד מלבדו (דברים ד, לה): אחד ולא כאחד - בלי שנוי וכחד: לא יוגבל בראשית והתחלה - ואם בגדול החל ובקטן כלה (בראשית מד, יב): מציאותו אמתת מהותו - אין חקר לתבונתו (ישעיהו מ, כח): ואם יתואר^{^[640]} לו תארים - לא יפול בו שנוי לבד במאמרים: אודה ה' בכל לבי אספרה כל נפלאותיך (תהילים ט, ב) - בשורי קשר מציאותך: קצתם בקצתם נקשרים - חדשים לבקרים (איכה ג, כג): בעולם העליון - הנשגב בחדרי חביון: וכסא הכבוד החלק - אשר במחשבה נחלק: ואחריו גלגל המזלות - המסבב סבות ועלילות: לפי מצביו - בהצטיירות כוכביו: ואחריו השבעה כוכבים - בשבעה רקיעים סובבים: למלאות רצונך - באוכלי שלחנך: לתת לכל דבר חלקו - הראוי לו לפי חקו: ואם נסכל בקצתם - לא ידענו תכליתם: והחומר מלובש בצורת היסודות - אשר זו מזו פרודות: ובתנועת הפקידים - יתפרדו^{^[641]} ויתקבצו הנפרדים: ויתהוו נמצאים משונים - לכמה פנים: וכלם בעבור האדם - להחיותם ולהשמידם: להיותם מסעד אליו - כל שתה תחת רגליו (תהילים ח, ז): ומכללם בני ישראל הקדושים - להיות שמך דורשים: בזכות אברהם אבינו - אשר פרסם אמתת עצמותך אלינו: ואחרי כן יצחק ויעקב - אשר הישירו כל נתיב עקב: ואחרי כן זרח משה רבנו - על ידי נסים ממצרים גאלנו: ובמדבר הביאנו - ומן ושלו האכילנו: וחננת על ידו תורתך התמימה - המסדרת סדרים ומחכימה: ותתן לנו ארץ טובה ורחבה - נחלי מים וערבה: ארץ שבעה עממים - חזקים מכל אומים: ובחרת למשכן כבודך - ירושלם עירך: לבנות משכן ומקדש - מהרה יחודש: להקריב במזבח עולותיך ושלמיך - מוספי מועדיך בקדוש ימיך: ולהעלות בערבים נרות - ובבקרים להקטיר קטורות: ושאר עבודות - המה לכהנים פקודות: וברוב עונינו - ועונות אבותינו: נחרבה מלכותנו ומקדשנו - ושבת משושנו: ונפלה עטרת ראשנו (איכה ה, טז) - וגברו אויבינו: והיינו ללעג וקלס לסביבותנו - מסכלותנו ונערותנו ובערותנו: ולכן בושתי ונכלמתי (עזרא ט, ו) - לערוך לפניך תפלתי: ועוד שאני מלא מרמה - עפר מן האדמה: ולא שקט ולא שלו - ערל לב: וידי דמים מלאו - ומרעה אל רעה יצאו (ירמיהו ט, ב): לנקי יורו חצים - ורגלי לרע רצים: עיני למרום יביטו - ושפתי מדבר און לא ישקיטו: לשוני יהגה מרמה - חורש דברי חמה: ואין לי פה להתודות לפניך - כי עונותי כגודל רחמיך: ולא נשאר לי כי אם לבקש רחמים - ומרפא וניחומים - ממך צור עולמים: לסקל מעגלי - ולהישיר שבילי: אל הטובה הצפונה - וההצלחה האחרונה: לאור באורך - להסתופף בקרב ביתך: אנא ה' ברחמיך - חוס וחמול על עבדך המתחנן לפניך: בעד סליחה וכפרה - על עברה וזעם וצרה (תהילים עח, מט): מכובד אשמותי - ועוצם עונותי: ואם למשפט תביאני - במדת רחמיך שפטני - ואל באפך תוכיחני (תהילים ו, ב): כי מחמר קורצתי (איוב לג, ו) - וממרכבת משנה נוצרתי: זה יאמר לשמים משכני - וזה יאמר לארץ מעוני: ואל תתעני ה' מדרכיך - השיבני ה' אליך: צעקתי הקשיבה - כי באתי אליך בתשובה: לספר תלאותי - וכובד זדונותי: מרוע המכונה - נגוע מוכה ומעונה (ישעיהו נג, ד): אשר סוגר תוך ארבע - ובתוך מצולה טבע: וצועק ואינו נענה - כי הוא לו שונא: לבד צעקתו לפניך תענה - ובשועתו תפנה: להחליצו מהעצמות היבשות - להתלונן בצל הנפשות הקדושות: ולכן קראתי שמך ה' מבור תחתיות (איכה ג, נה) - אלי אלי למה עזבתני (תהילים כב, ב) בין אריות: העלני מבין מצולות ורחם עלי - ואל תדינני כמפעלי: וחוס וחמול עלי ועל בני ישראל עמך - וקרב ישועתך עלינו על ידי משיח בן דוד עבדך: בזמן קרוב ונאמר אמן:

ובעבור שהחמש קדושות וקריאת שמע חיוב בכל יום וכן מלכות שמים לכן ראוי לחברם המתפלל לזאת התפלה ועמם ישלים תפלתו:

#XI:7 הפרק השביעי

במצות הציצת: כתוב ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת (במדבר טו, לח): וכתוב במשנה תורה גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה (דברים כב, יב): החכמים נבוכו באלה המאמרים אם מכוונם יורה אחד או לשנים^{^[642]}: ופסקו ששניהם יורו לענין אחד והוא הטלית שלובשים בעת התפלה מפני שכסות ובגד שמות נרדפים ויורו לענין אחד אף על פי ששם בגד לא ישתמש כי אם בלבוש - ורבינו אהרן בעל המבחר אמר ואמר כסותך שהיא ביום כי כתוב ותכסהו בשמיכה (שופטים ד, יח) - וממה שכתוב כנפי בגדיהם וארבע כנפות כסותך יחזיק ידי זה הפירוש: ועוד שמאמר גדילים תעשה לך הוא במשנה תורה ששמה נכפלו רובי המצות לבד הנה ביאר באי זה מקום יהיה הציצת באומרו על ארבע כנפות כסותך: סוף דבר שני המאמרים מכוונם אחד שהוא הטלית והוא הכסות אשר למעלה ויש לו ארבע כנפות - והנה טעם צצית לסימן ולראייה מטעם מציץ מן החרכים (שיר השירים ב, ט) - וגדילים הטעם פתילים והם הציצת - ומהם פירשו ציצת מטעם ציץ והוא הנכון מפני שהוא דומה לפתיל - ומה שכתוב ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת הוא חוץ מהציצת מקושר עמו ומאמר גדילים שהרצון בו פתילים כולל הציצית ופתיל תכלת - ואופן עשיית הארבע כנפות הנקרא טלית הוא שיניח האורג בארבע כנפות הטלית חוטים מעטים בסוף האריגה מחוטי הבגד עצמו - או לקשרם אחרי כן ושניהם אחד כי כתוב ועשו ולא אמר ונתנו או ממנו יהיו - ואלה החוטים יעשו פתיל ולפחות יהיו שלשה כי כתוב נפתולי אלהים נפתלתי עם אחותי (בראשית ל, ח) שהם שני פתילים וכלל הבנים היו ששה שמגיע לכל פתיל שלשה - ואחר כן יקשרו בחוטים ההם פתיל תכלת בכל כנף וכנף - ולא יהיה הפתיל פחות משלשה חוטין - ורבינו יוסף נ"ע אמר שזה על ידי ישראל יהיה: והעקר הוא התכלת שהוא דומה למראה הרקיע והטעם להתדמות אליו רואהו שלא ילך אחר מחשבותיו וראות עיניו ככתוב ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם (במדבר טו, לט) ואין הבדל בין שיהיה משי או שש או צמר לבד שיהיה נצול מאסור שעטנז - והראוי להיותו משי כדי ליקר המצוה וכן הטלית עצמו: ובעלי הקבלה נתבלבלו במנין החוטים מהם אמרו חמשה חוטים ושמונה קשרים ומהם אמרו שלשה חוטים ושנים קשרים - ואין צורך כי אחרי שהכתוב הודיע להיות פתילים ראוי להיות מספר החוטים בהספקת הפתיל:

סוף דבר בארבע כנפות הטלית יש לכל אחת שני פתילים פתיל לבן והוא הנקרא ציצת ופתיל תכלת - ומאמר והיה לכם לציצת וראיתם אותו ישוב אל פתיל תכלת לא אל הציצת כי הוא ציצת יקרא מתחלה - וחייב הכתוב לראותו בעת הלבישה ממאמר וראיתם אותו ומזה חוב ללבשו ביום ולא בלילה - והיה ראוי ללבשו בכלל היום וכל שכן בשוק שהוא עת משא ומתן לפי מה שנראה ממשמע הכתוב - אמנם נהגו ישראל ללבשו בעת התפלה מפני שאנו תחת ממשלת אחרים ואויבינו ילעגו למו(תהילים פ, ז): ומסבה זו נמנעו בקצת קהלות מלבישתו ונפל מהם שכר זאת המצוה כי היא מצות עשה מן התורה לפי מה שפירשנו: ומסבל הירושה נודע לנו כי צריך הלובש לעשות ברכה בעת שילבשנו ויאמר - ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו ללבוש ארבע כנפות בציצת: ומנהג ללבשו מעת שיתפלל שמע ישראל הראשון אשר ביחוד עד השלמת התפלה - או מעת התחלת הקדושות: כי זאת התפלה היא העקר: ומצות ציצת חיוב לאנשים הבוגרים ובפרט לתלמידי חכמים שחוששים בשכר מצות עשה ולא לנשים ולקטנים - כי כתוב דבר אל בני ישראל - ואם חייב הראייה הסומא אינו פטור מלבישתו - מפני שכתוב וראיתם אותו ר"ל התעוררות הראייה אצל אחרים: וקצת מהקהלות נהגו ללבישתו קצת מן האנשים כגון תלמידי חכמים וזולתם ויהיו הם מעוררים הראייה לאחרים ובזה יצאו מידי חובתם ומנהג טוב הוא אמנם התפלין והמזוזה שמחייבים בעלי הקבלה חכמינו עליהם השלום אמרו שהם על דרך משל שמאמר וקשרתם לאות על ידך (דברים ו, ח) הם עשרת הדברים ואצבעות הידים עשרה וכן לטוטפות בין עיניך (דברים ו, ח) הוא על צד המשל וכן וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך (דברים ו, ט) - והטעם שיהיו תמיד לנגדך במוצאך ובמובאך - וזה כדרך כתבם על לוח לבך (משלי ג, ג) (משלי ז, ג) - ולכן אין אנחנו חייבים במזוזה ותפלין:

#XI:8 הפרק השמיני

בברכות: מצות עשה מן התורה לברך את השם אחר האכילה - ככתוב ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך (דברים ח, י): ואין טעם ושבעת עד שיתמלא כרסו כי בטן רשעים תחסר (משלי יג, כה) אלא לפי חקו הראוי לו לקיום גופו - ומתחיל לברך את השם שמרחם על כל מעשיו וזן ומפרנס לכל וזולתם ומברך השם עוד ומחבר פסוקים מענין היום אם שבת ואם מועד ואם ימי שמחה ואם ימי אבלות כגון פורים ואם ארבע תעניות מחבר פסוקים מענין היום ההוא וחכמים הקישו לחייב מזה ברכה על דבר הנהנה ממנו האדם כגון ברכת היין וברכת המוציא וזולתם כגון האוכל פירות וזה בתחלה לא בברכת המזון אחרי כן: מפני שאינם מקיימים הגוף כלחם ובשר: והחסידים בכל עת שאכלו בין מאכל בין פירות ובכל דבר מברכים ברכה כללית - ואומרים ברוך שהכל נהיה לדברו ומנהג טוב הוא - אמנם ברחיצת ידים קודם המאכל הנקרא נטילת ידים הוא מתקנת חכמים לצד טהרה ושמירה מסכנה כי יתכן שיגע האדם בדבר טמא ומגונה ויגעל נפשו: וכן אפשר שיגע בדברים ארסיים ממיתים כגון סמי המות ואם ישים אצבעותיו בפיו בעת האכילה ינזק - לכן החמירו החכמים בנטילת ידים קודם המאכל וזה להם מסבל הירושה דור אחר דור - וב"ה חייבו ברכה בנטילת ידים ואמרו אשר קדשנו במצותיו וצונו וזה לא נמצא בכתוב אלא הוציאוה מדיוק הכתוב אשר יאמרו לך תעשה (דברים יז, יא) - ואצלנו זאת ברכה קשה כי איך נאמר צוה וה' לא צוה: ולכן ראוי לומר ברוך אתה ה' אמ"ה אשר ברא יסוד המים לטהרה: וב"ה החמירו בנטילה אחרונה יותר מהראשונה מפני שאמרו שהיא מפני סכנה מהמאכלות שנוגע האדם אף על פי שאין מברכין בה בראשונה - ואחר הנטילה מברכין את השם בכוס יין ואומרים ברוך אתה ה' אמ"ה בורא פרי הגפן: ואם הוא שבת או מועד מברכים השם בקדוש היום ההוא ואומרים המברך והמקדש את יום פלוני קודם ברכת היין - ואם הוא מוצאי שבת עושים הבדלה להבדיל בין קדש לחול כפי הסדר המסודר - וכן מברכין בכל הפירות ואומרים ברוך אתה ה' אמ"ה בורא פרי העץ - ואחר כן מברכין בלחם ואומרים ברוך אתה ה' אמ"ה המוציא לחם מן הארץ - ואחר כן אומרים ברוך שהכל נהיה לדברו ואוכלים: ובעת השתיה בכל כוס וכוס משבחים תחלה לשם יתעלה ואחר כן מזכירים האבות ובנין הבית וביאת המשיח - ואחר האוכל מברכים ברכת המזון כפי שזכרנו: באלה הברכות מתנהגים בני ישראל כל אחד בביתו - אמנם בסעודה ובחופה או בהפך השמחה ששם קבוץ אנשים ראוי לברך תלמיד חכם חשוב שביניהם וכולם יענו אמן ויצאו מידי חובתם - החכמים חייבו עוד לברך האדם קודם עשיית מצות עשה שצותה התורה כגון ברוך אתה ה' אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת מצה ומרור - וכל מצוה שעשייתה הוא חיובה לבד - מברך בשעת עשייתה או קודם - אמנם מצוה שיש אחר עשייתה צווי אינו מברך אלא אחר עשייתה בעת הצווי האחרון כגון העושה סוכה וציצת אינו מברך בעת עשייתם אלא בעת הצווי האחרון שהיא הלבישה והישיבה ואומר ברוך אתה ה' אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו לשבת בסכה או ללבישת^{^[643]} ארבע כנפות בציצת - אמנם במעקה מברך בעת עשייתו וכן בעת שחיטת הפסח וזולתם שאין להם צווי אחרון ובעלי הקבלה חייבו לברך האדם בהרבה דברים אפילו שאינם ממצות התורה לבד הם מדברי^{^[644]} סופרים - כי אמרו שכתוב בתורה על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה (דברים יז, יא) - ויראה מזה שכל מה שיחייבו^{^[645]} החכמים כאלו כתוב בתורה - וכן הוא האמת - שכל מה שיגזרו החכמים שלא יהיה עומד כנגד פשטי הכתוב כאלו הוא כתוב בתורה - כי אי אפשר שלא נמסרו להם גם כן דברים שהם כענפים למצות תורתינו: ויש ברכות אחרות על דברים שיהנה האדם מהם: כגון הבונה בית חדש והקונה כלים חדשים והרואה חברו או קרובו והרואה פרי חדש בתחלת ראותו וזולתם אף על פי שלא יאכל ממנו אומר ברוך אתה ה' אמ"ה שהחיינו^{^[646]} והגיענו לזמן הזה וכשתגיע בשורה טובה או הנאה ובכלל^{^[647]} השגחה מה' בדבר מן הדברים אומר ברוך אתה ה' אמ"ה הטוב והמטיב - ועל הזמיון והנזק אומר ברוך דיין האמת: סוף דבר ב"ה הרבו לדבר בענין הברכות על כל דבר ודבר עד שהבדילו בין ברכת ריח עץ לריח עשב או פרי - וחכמינו הכלילו כל הדברים שנסבל ברכתם זולת המצות על שלשה מיני ברכות - בדברים שיגיע מהם הנאה לגופו נברך ונאמר ברוך שהכל נהיה לדברו - ובדברים חדשים בתחלת הראותם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה: ועל נזק וזמיון שיגיע אם לבר מינן^{^[648]} ברוך שדינו דין אמת - ובכלל אסרו החכמים לאדם ליהנות משום דבר בלי ברכה - כי אמרו שכל הנהנה משום נברא מנבראי השם ולא יברך שכרו ירחק ממנו - משום שהשכר בעשה - וכלל הברכות נכנסות תחת סוג ההודאה:

#XI:9 הפרק התשיעי

בכהנים: להיות שהכהנים בגלות אין שמושם אלא בקריאת התורה ובברכות - ראינו לחברו הנה בענין התפלה - ונחקור בהם חקירות: האחת אם יתכן להיות כהנים בלי כתב היחש: השנית בתנאיהם אשר יחסר אחד מהם יהיו חללים: השלישית איך יתנהגו בני ישראל עמהם:

קצת מן החכמים רצו לבטל הכהנים שאין להם כתב היחש בראותם הכתוב בעזרא כתוב אלה בקשו^{^[649]} כתבם המתיחסים ולא נמצאו ויגואלו מן הכהונה (עזרא ב, סב): והחכם רבינו יפת נ"ע אמר שלא נתבטלו מן הכהונה כי כתוב לא יאכלו מקדשי הקדשים (עזרא ב, סג) לבד - לא מכלל הקדשים - ועוד שיחסם אל אביהם ככתוב ובני הבית בני הקוץ (עזרא ב, סא) - ועוד ייחסם אל אמם ככתוב בני ברזילי אשר לקח מבנות ברזילי הגלעדי אשה ויקרא על שמם (עזרא ב, סא) - ואם כן היו יודעים במשפחתם - כמו שבירושה נתן הירושה למי שנתפרסם שהוא קרוב למוריש - וכן בסוכה אינו חייב אלא מי שהוא אזרח בישראל בפרסום כי לא נאמר אפשר שהוא גר - כן בכהנים קבלה בידיהם שהם כהנים - ואלה האזהרות שהזהיר הכתוב לכהן גדול ולהדיוט: האחד שלא יתטמאו לכהנים ממה שכתוב לנפש לא יטמא בעמיו (ויקרא כא, א): וכל שכן שאר מתי ישראל: וכן לאשתו ממה שכתוב לא יטמא בעל בעמיו (ויקרא כא, ד) - ושלא יקרחו קרחה בראשם ר"ל למרוט השיער אשר על ראשם - ושלא יגלחו הזקן: ושלא ישרטו בבשרם שרטת: ובידוע שהכהנים בכלל ישראל וכבר הוזהרו ישראל באלה בפרשת קדושים - אמנם הזהירם לכהנים בפרטות להודיע לך שאם יעברו באלה לא יהיו עוברים בלאו לבד אלא יהיו חללים: ולכן כתוב אחרי כן קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו שם אלהיהם (ויקרא כא, ו):

אמנם כהן גדול לא יטמא בשום מת ככתוב ועל כל נפשות מת לא יבא (ויקרא כא, יא) ואפילו לקרוביו - והזכיר אביו ואמו שלא יאמר בעבור שהם עקרים חייב לכבדם וכל שכן האחרים: וכן לא יפרע את ראשו ר"ל לגלותו ולא יפרוס את בגדיו כמנהג האבלים - ולא ילך אחר המטה כמנהג הקרובים - ככתוב ומן המקדש לא יצא (ויקרא כא, יב): אמנם כהן הדיוט מתטמא לששה שאריו ככתוב לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו הבתולה הקרובה (ויקרא כא, ב) (ואילך) שהיא מאב ומאם אמנם באח מתטמא בין שהוא אח מן האב ובין שהוא אח מן האם - אמנם האלמנה^{^[650]} או באשת איש אינו מתטמא: ומתאבל לקרוביו כמנהג האבלים: אמנם כהן גדול לא יקח אלמנה או גרושה - והטעם שנתגרשה מבעלה על ידי גט ואפילו גרושתו מפני שאין הטעם מאמר מאישה לאיש אחר חוץ ממנו - אמנם מאמר הכתוב בדרך כלל ר"ל כל שנתגרשה מאישה לא שנתגרשה מאיש מפני שהיתה לו מאסורי לאוין כי כן כתוב ואשה גרושה מאישה (ויקרא כא, ז) הטעם אשר הוא ראוי להיות אישה - ולא אשה שנתגרשה מצרתה - כגון שמת איש והניח שתי נשים לחליצה וליבום האחת תפטר חברתה: וחללה והיא המחללת עצמה בשוקים וברחובות אף על פי שלא תהיה שכובה - והנולדת מאסורי כהונה: וזונה והיא הנבעלת שלא לשם אישות אלה ארבעתן אסורות לכהן גדול - ומצות עשה לכהן גדול ותוכה לא תעשה שיקח בתולה מעמיו (ויקרא כא, יד): ולפי זה אסורה עליו הגיורת והשבויה - והמוכת עץ ממה שכתוב והוא אשה בבתוליה יקח (ויקרא כא, יג) - ולפי הנראה מן הכתוב ששלשתן אסורות לכהן הדיוט חוץ מן האלמנה כי לא הזכירה הכתוב שמה: וקצת מן החכמים התירוה לכהן הדיוט מפני זה - אמנם בזמן העתיד תהיה אסורה זולת אלמנת כהן ככתוב והאלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן יקחו (יחזקאל מד, כב): ומהם אסרוה לבד אלמנת כהן מכתוב זה - ולכן לא הזכיר האלמנה בנשי כהן הדיוט: וכן אמר רבינו אהרן בע"ח נ"ע: ויש אומרים שכן היה לשעבר ר"ל שלא יקח כהן הדיוט אלמנת ישראל לבד אלמנת כהן ועמד בזה הפסק: וכן הוא לפי דעתי שאלמנת כהן לבד מותרת לכהן כי לא יתכן לאסור אלמנת ישראל בזמן העתיד:

סוף דבר כהני הגלות הם כהנים הדיוטים ואסור להם להטמאות בנפשות מת זולת הששה שארים - ולא יקרחו ולא ישרטו ופאת זקנם לא יגלחו ולא ישאו זונה וחללה וגרושה ואלמנת ישראל וכשיזהרו מאלה הם כשרים לכהונה אפילו בלי כתב היחוש לבד שנתפרסם שהם כהנים מאנשי דורם: וישראל חייבים שיקדישום בכל דבר בין בקריאה בין בחתימה בשטרות בין בברכות ובכל דבר כל זמן שיבקשו מהם תורה ככתוב ותורה יבקשו מפיהו (מלאכי ב, ז) - אמנם בזמן שאין להם תורה אינם חייבים לכבדם אלא כישראל כי מעלת הכהנים לא היתה אלא בעבור שהיו מורים התורה - ולכן אמרו ב"ה ממזר תלמיד חכם עדוף מכהן גדול עם הארץ: והמומים שהזכיר הכתוב אחרי כן הם י"ב - הארבעה מהם קבועים - והשמונה מהם מתרפאים: האחד עור בין באחת מעיניו בין בשתים - השני פסח והוא חולי וכאב שיקרה בארכובותיו או ברגליו והיה פסח או פסח שנחתך רגלו או שתיהן - השלישי חרום והוא שיהיה לו חסרון באחד מאבריו - הרביעי שרוע והוא שיהיה לו אצבע יתר או אבר אחר יתר מטעם מה שתדע - והחמישי שבר רגל - והששי שבר יד - ואף על פי שהיד הוא מן פסת היד עד האצבעות - והרגל מן הקרסולים עד האצבעות אם יפול שבר בזרוע או בארכובה נחשבו עם שבר יד ושבר רגל - השביעי הגבן והוא הקצר קומה - השמיני הדק והוא שיהיה כחוש למאד ואין לו שומן כלל כלל^{^[651]}: התשיעי תבלול בעינו והוא שיהיו דמעות יורדות מעיניו מטעם בלולה - העשירי גרב וענינו ידוע בין יבש בין לח: האחד עשר ילפת והוא שפניו שבו לאחריו והוא הנקרא לקוה ר"ל עקום הפה - והשנים עשר מרוח אשך - והוא בעל מבושים גדולים מסבת מותר שירד אליהם: אלה הם שנים עשר מומים שזכרם הכתוב - ויש מומים אחרים שהזכירו החכמים זולת אלה והם ידועים ממשפט השכל ויוצאים מכח הכתוב בסוף ממאמר כל איש אשר בו מום מזרע אהרן (ויקרא כא, כא) - כי כבר אמר לעיל אשר יהיה בו מום לא יקרב (ויקרא כא, יז) - ואלה הם שלשה: האחד אלם כי אם יהיה הכהן אלם לא יוכל להתפלל בעבור בעל הקרבן - והשני חרש כי לא ישמע דברי בעל הקרבן - ולא יתכן להרים קולו בעל הקרבן כדי שלא ישמעו הכל חטאתו - והשלישי שיהיה בעל לשון ולא עלג לסבה שזכרנו ר"ל התפלה הנה לפי זה המומים הם חמשה עשר אשר אם ימצא אחד מהם לכהן יהיה חלל ולא יקרב - וכהן שבתו זונה הוא חלל ככתוב ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת (ויקרא כא, ט): וממה שצריך שתדעהו שכהן גדול אם יתחלל באחד מאלה כגון שיקח זונה וחללה וזולתן זרעו מחולל ככתוב ולא יחלל זרעו בעמיו (ויקרא כא, טו) - ולכן בתו אסורה לכהן ואפילו להדיוט ממה שכתוב אשה זונה וחללה לא יקחו (ויקרא כא, ז) - אמנם כהן הדיוט אם יתחלל באחת מאלה אין זרעו מחולל כי לא נזכר בו ולא יחלל זרעו בעמיו: וממה שצריך שתדעהו עוד שאם ימצאו כהנים רבים במעמד אחד יקרא היותר חשוב בהם פעמים יותר מהאחרים: והאחרים לפעמים כדי שלא תשכח כהונתם - אמנם ביום הכפורים במעשה כהן גדול יקראו כלם יחד - אף על פי שהכהנים והלויים מעלתם יתרה מישראל כפי מה שביארנו אין ראוי להם להתגאות עליהם ולא יכבדו מתלמידי חכמים והחשובים לפי כבודם - אמנם ראוי להם לכבד כל אדם לפי כבודו ולהתנהג במדת הענוה כי במדת הענוה נשתבח משה רבינו ע"ה:

אמנם בלוים לא התנה הכתוב תנאים ומדרגתם למטה ממדרגת הכהנים וישראל למטה מהם - לכן בקריאת ספר תורה קורא הכהן תחלה עם פסוקים נאותים קודם - ואחריו הלוי - ואחריו ישראלים שנים שלשה עד שבעה - והנכבד שבהם קורא באחרונה ומשלים - ובשמחת החתן קורא כהן ולוי והחתן - ואם החתן כהן קורא הוא לבדו - כי אם יקרא כהן אחר לפניו פוסל כהונתו:

תם סדר תפלות:

תפלה לאלי - בשומו שבילי

למולו וחבלי - למלל תהלות:

וסודות אמונה - בחדרי תבונה

למשכיל למנה - בסדר תפלות:

#XII סדר ענין השחיטה והמאכלות

אמת כי הבריאות הן נקלות - אלי עושה לאין חקר גדולות:

והמשיל האנוש מושל עליהן - ותחת מצעדי רגליו אמולות:

היות נברא בצלם האלהים - וכבוד עטרהו עם תהלות:

והלאיטו במשפטיו וחקיו - בתורתו בענין מאכלות:

כבר ביארנו בפתיחתנו - שמצות תורתנו: לשני סוגים עליונים - נטעי נעמנים: מצות מעשיות - ומצות שכליות: והמעשיות דרך והגעה - אל השכליות עד תנוח הישועה: לראות יה בארץ החיים - שש כנפים שש כנפים^{^[652]}: ואם נסכל בקצתם - ולא נבא עד תכונתם: ימים ידברו בהוצאת האמת - ואם כעת היא נעלמת: ואמרו החכמים - באמת ובתמים: שהאזהרות התוריות - סוד האזהרות השכליות: ככתוב לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו (דברים ז, ג): וכתוב כי יסיר את בנך מאחרי (דברים ז, ד): ולכן ראוי לחקור באזהרות התוריות - לדעת בם סוד האזהרות השכליות: והנה באסור מאכלות - שבאו אזהרות גדולות: כי אורח חיים הם למעלה - למשכיל למען סור משאולה (משלי טו, כד): כי התכלית היא ההצלחה האחרונה - להשיב הנפש אל מלונה: וזה על ידי סדרים - מפנינים יקרים: אם להופיע דעות אמתיות - בנויות לתלפיות: ואם בהנהגת משכן הנשמה - להתנער מתרדמה: ואם כדי לחזק יראה בלב העובדים - והנה השרידים: וזהו שורש התורה - וכתוב יראת יי' טהורה (תהילים יט, י): ולכן הקדים משה רבינו - באותות ומופתים להודיענו: עוצם גדולת השם הנכבד והנורא - ביום מתן תורה: והתחיל לספר בחדוש העולם - להחזיק ביראת אל נעלם: ואף על פי שמצאנו בכתוב מאמרים - בקדמות מורים: יותר ממאמרי חדוש הנמצאות - אלא באמונת הקדמות תפול התורה והמקראות: ותפול הנהגת המדינה - ותעדר האמונה: ולכן כל בעל תורה - צריך להאמין במציאות יצירה: וכל הבריאות בראם בעבור האדם - להחיותם ולהשמידם: לצורך הכרח - ולריח נחוח: כי שוכן מעל - עזר זה לזה פעל: לא לאכזריות ולבטלה - אלא להכרח בדרך חמלה: וזה בכדי קיום נשמתו - צדיק יודע נפש בהמתו (משלי יב, י): כי הדומה בדומה מבריא - בין אחים יפריא (הושע יג, טו): והמזון עם הנזון תחת סוג אחד - בלי שנוי וכחד: ולכן התיר יי' ברוך הוא - לאכל החי חי אחר כמוהו: וזה מזמן אדם ונח - וירח יי' את ריח הניחוח (בראשית ח, כא): ואף על פי שקצת מהאומות - אסרו שחיטת עופות ובהמות: כי אמרו שאין הבדל בין נפש הבהמה - ובין נפש החכמה: וזה להעדר ידיעתם במחקר החכמה - להוציא לאור תעלומה: אמנם תורתנו כונה בהתר כדי לחזק הכחות הטבעיות - אשר בם יתחזקו הכחות הנפשיות - אשר הם דרך והגעה לשכליות: ועם כל זה לא שימצאו תכליתן - כי אם כדי קיום מציאותן: ולכן גזרה התורה - בזולל וסובא אזהרה: והזהיר האדם - באכילת הדם: כי הוא מזון הנפש החיונית - ותתגבר ותחליש העיונית: וכן אסור הבהמות הטמאות - היות גופם מתועב בבריאות: ויחשיכו הרואות - העיוניות השכליות - מצד עובי הנפשיות: כי כפי כח הנפשיות בהכנה - תהיה בשכל התבונה: כי הכח הנפשיי מעין הנשמה העליונה - ואסור החלב הוא לטעם שהיה: נתן במזבח חלק ממנו - וזה כדי לחזק יראת אלהינו: אשר היא שרש כל מצוה - אשר בתורת משה כתובה: וטעם אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב, כח) - להנהיג הרחמנות לעם מיוחד: וכן שלח תשלח את האם וגו' (דברים כב, ז) והתכלית לשמירת בני אדם - לבלתי בא יום אידם: זולת רצון בורא כל נמצא - אשר בטובו הפתוח רצה: לברא אדם ולכבדם - והכל שת תחת ידם: ובעבור שמדת הרחמנות יסוד מיסודות תוריות - ודרך והגעה למצות השכליות: גזרו החכמים בשחיטת הבעלי חיים - שתהיה בצורת הרחמנות פן נהיה אכזריים: וזה על ידי כריתת הארבעה סימנים - להקל הכאב בפנים: יותר קלים שאפשר להיות - בבהמות ובחיות: ובקצתם צוה לכסות דמם - ובקצתם להשפך אל יסוד המזבח שמם: והכלל שלא יראה דם - בזמן המדבר בעיני האדם: לעשות בו פעלות זרות - בפעלות המזרות: כפי מנהג הקדמונים - לעתים מזומנים: וכתוב ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים (ויקרא יז, ז) - כי אם לעושה אורים (תהילים קלו, ז): כדי להגדיל האהבה והיראה בלב העובדים - והמה השרידים: סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם (קהלת יב, יג):

הפרק הראשון במה שטוענים בעלי הקבלה לבעלי מקרא בענין השחיטה:

הפרק השני במקום השחיטה ופרוק חלקיו וצורתם:

הפרק השלישי בביאור מלת שחיטה וצורתה:

הפרק הרביעי בביאור תנאי השחיטה:

הפרק החמישי בדברים המנבלים את השחיטה:

הפרק הששי בענין המליקה:

הפרק השביעי במינים הנשחטים:

הפרק השמיני במתחייבים ממאמר אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד: (ויקרא כב, כח)

הפרק התשיעי במשפט אכילת אותו ואת בנו שנשחטו ביום אחד או בשנים:

הפרק העשירי אם שחיטת ההרה אסורה ממאמר אותו ואת בנו או לא:

הפרק האחד עשר במה שטען ראב"ע ז"ל במאמר ויתרוצצו הבנים בקרבה: (בראשית כה, כב)

הפרק השנים עשר אם יש התר לשחוט בכל מקום אם לא:

הפרק השלשה עשר בתנאי השוחט:

הפרק הארבעה עשר בתנאי המאכלת רוצה לומר הכלי שבו ישחוט השוחט:

הפרק החמשה עשר באיכות פועל השחיטה:

הפרק הששה עשר במקום השפך דם השחיטה וכסויו:

הפרק השבעה עשר באסור הדם:

הפרק השמונה עשר באסור החלב:

הפרק התשעה עשר בבירור מיני החלבים האסורים:

הפרק העשרים בטענות שטען מר משה היוני ומר[י]^{^[653]} מרדכי כומטינו על החכם רבינו אהרן בעל המבחר נ"ע:

הפרק העשרים ואחד בגיד הנשה:

הפרק העשרים ושנים במאמר לא תבשל גדי בחלב אמו: (שמות כג, יט) (שמות לד, כו) (דברים יד, כא)

הפרק העשרים ושלשה בדגים:

הפרק העשרים וארבעה בשרץ העוף:

הפרק העשרים וחמשה בלחיות:

הפרק העשרים וששה בפרי החדש:

הפרק העשרים ושבעה בענין חוב אסור ועובר: ונשלמו מפתחי ענין הלכות שחיטה:

#XII:1 הפרק הראשון

במה שטוענים ב"ה לבעלי המקרא בענין השחיטה: קצת מב"ה האחרונים טוענים ואומרים אנה מצאו בעלי המקרא בכתוב לעשות השחיטה בצורה שהם עושים היום: ונאמר כבר נתבאר בפתיחתנו שעל שלשה דברים תהיה יסוד דתנו - על הכתוב ועל ההקש ועל סבל הירושה שיש לה סיוע מן הכתוב - וענין השחיטה והזביחה נודע לנו מסבל הירושה מזמן נח שנאמר כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה (בראשית ט, ג) ואחר כן אמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו (בראשית ט, ד) שהוא הנקרא אבר מן החי מפני שבזמן ההוא היו אוכלים הבשר בכל אופן שירצו - ולכן צוה להאכל על ידי שחיטה וזה על צד הליאוט למנוע מדת האכזריות לשמירת מין האדם: ואין מאמר כל רמש אשר הוא חי התר כפי מה שסברו קצת מהמפרשים - אמנם אכילת החי באי זה אופן שירצו היה מזמן אדם הראשון ככתוב וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ (בראשית א, כו): והנה כונת הכתוב מופיע בענין השחיטה שמזמן אדם עד זמן נח היו אוכלים החי בלי שחיטה - ומזמן נח עד זמן משה היו אוכלים על ידי שחיטה ובא משה והוסיף על ענין השחיטה הבדלת הבהמות הטהורות מהטמאות (ויקרא כ, כה) וכן בשאר הבעלי חיים - והנה בדבר שהיו מצווים קודם נתינת התורה ונתנהגו ונשרשו בו אין צורך להרחיב בו: אמנם עם כל זה לא נמנע הכתוב על ביאורו: כי באמור הכתוב וכל דם לא תאכלו (ויקרא ז, כו) הרמיז למשכילים איכות צורת השחיטה ר"ל להיות על ידי כריתת ארבעה סימנים - מפני שמקורי הדם הם אלה הארבעה כמו שיתבאר: כי בזולת כריתת אלה הארבעה יבלע הדם תוך המקורות ובאברים ולא יצא כראוי הלא תראה שרוב האומות כשירצו להמית הבעל חי באופן נקל כורתים אלה הארבעה סימנים כי בכריתתם יוצא הדם כראוי זולת דם עורקים וזה גם כן יוצא במליחה וברחיצה: ועוד שהרחמנות הוא יסוד מיסודות תורתנו האלהית ובכריתת אלה הסימנים יקל כאב החי - ובכריתת קצתם יקשה הכאב ולזאת הסבה צריך להיות הכלי אשר בו ישחטו בצורה שתאות הכריתה בנקל: מצורף שהרמיז בו הכתוב באמרו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו (בראשית כב, י) והטעם הידוע - ואמרו החכמים שכל כריתה וכריתה שתהיה בבעלי חיים יש לה שם מיוחד כפי אבר ואבר: כי הנה הנחירה בצואר והקצוץ חתיכת האבר בכללו: והמילה על חתיכת העור החופה עטרת האבר: כמו כן השחיטה היא שם תורה על כריתת ארבעה סימני הצואר - וזה השם היא^{^[654]} ידוע לישראל דור אחר דור עד זמן משה רבנו ע"ה - ונשתמש גם הוא בשם ההוא באופן שהיו מתנהגים קודם ולא הוסיף ולא גרע - ואמר ושחטו הפסח (שמות יב, כא) - ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל (שמות יב, ו): וכבר ידענו שהמצות המעשיות אשר בתורתנו האלהית לשלשה פנים:

האחת שהיתה המצוה ההיא מקודם ובא הכתוב והוסיף עליה תנאים - כגון העולה שהיתה נוהגת מזמן אדם ונח: אלא שבא הכתוב והוסיף עליה תנאים בכמות ובאיכות ובאנה:

השנית שהיה דבר שהיה נהוג מקודם אלא לא היה על דרך מצוה וחוב - ולכן לא היה לו זמן מיוחד - ולהיות שהכתוב הצטרך בו לחייבו להיותו בעבור מצוה וחוב ייחד לו זמן מיוחד שלא יחסר הפועל ההוא מהזמן ההוא אף על פי שאינו נמנע להעשות גם כן בזולת הזמן ההוא כגון אכילת המצות:

השלישית שלא היה קודם נתינת התורה כלל כגון הזאת מי חטאת ועזאזל ופרה אדומה וזולתם: והנה כמו שהמילה היתה ידועה לנו בכמות ובאיכות ובאנה מזמן אברהם אבינו כן משמע השחיטה היה ידוע לנו מזמן נח ולכן לא הוצרך הכתוב לבאר לנו איכות משפטה: ועוד שההעתקה היא מיסודי הדת: כי הנה מצאנו שהשם יתעלה יצוה לנו להעתיק אל בנינו דברים ותורות וצוה גם כן הבנים לשמוע בקול אביהם: וכתוב בענין מצרים ולמען תספר באזני בנך ובן בנך (שמות י, ב): וכתוב והיה כי יאמרו אליכם בניכם (שמות יב, כו) ואמרתם זבח פסח הוא ליי' (שמות יב, כז) - ואמר שאל אביך ויגדך וגו' (דברים לב, ז) - ואמר המשורר אלהים באזננו שמענו אבתינו ספרו לנו (תהילים מד, ב) לא נכחד מבניהם לדור אחרון (תהילים עח, ד): ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל (תהילים עח, ה) - ובכלל אם לא תתקיים ההעתקה לא תתקיים התורה: כי אם לא יעתק אמות האותות והמופתים שעשה משה במצרים ומעמד הר סיני וזולתם מאב שראה אותם בעיניו אל הבן וממנו אל בנו עד עתה לא תתאמת התורה: כי אמות התורה ותמימותה לא יתקיים בכתיבתה אלא בעדות איש מפי איש עד זמן משה רבנו עליו השלום - האלהים שההעתקה זולת הקבלה שתופשים בעלי קבלה - כי ההעתקה מסכמת למשמעות הכתוב מה שאין כן הקבלה כי היא לפעמים חולקת עליו: ואמרו החכמים עליהם השלום שכל קבלה שאינה עומדת כנגד הכתוב ויש לה סיוע מן הכתוב נקבלה עלינו: וכן כל התקנות שתקנו החכמים לתקנה לשמירת הדת נקבל אותן עלינו - כי הנה כתוב על פי התורה אשר יורוך (דברים יז, יא) - לא במה שיאמרו לך על שמאל ימין ועל ימין שמאל - ולכן אמרו שלא נלמוד מן התורה ההעתקה אלא מן ההעתקה נלמוד התורה - והנה כל הדברים המבוארים בתורה נדע אותם מהתורה ומההעתקה - ואשר אינם מבוארים בתורה נדע אותם מההעתקה לבד: הלא תראה שמות הבעלי חיים והעופות והשרצים לא נדע אותם אלא מההעתקה - ולעולם לא תסתור ההעתקה לתורה - אמנם התורה תסתור להעתקה אשר תחליף פשוטי מאמריה - כי אם ביאור פשוטי מאמריה ידענו אותם מההעתקה אם כן תהיה ההעתקה סותרת להעתקה ויהיה הדבר סותר לעצמו:

סוף דבר איכות צורת השחיטה היא ירושה לנו מההעתקה ויש לנו סיוע מן הכתוב גם כן כפי מה שביארנו - לא כפי מה שאמרו בעלי הקבלה שהשם צוה למשה בסיני הלכות שחיטה - והביאו סיוע לזה ממאמר כאשר צויתיך - כי אין מאמר כאשר צויתיך ישוב אל מצות השחיטה כי כתוב בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר כברכת יי' אלהיך (דברים יב, טו): ואמר עוד וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן לך יי' אלהיך כאשר צויתיך (דברים יב, כא) ולפי זה לא יהיה טעם למאמר תזבח ואכלת בשר אמנם יהיה הטעם כמו שיאמר בכל אות נפשך תאכל בשר או אכל בשר והכתוב לא ירצה בזה: אמנם ירצה בענין הזביחה והשחיטה בצורה שראוי להיות לפי משמע הכתוב אשר נודע לנו מההעתקה - ועוד לא היה ראוי להקדים מאמר תזבח ואכלת בשר ממאמר וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך: אלא להיותם במאמר אחד רוצה לומר הזביחה שתהיה בצורה שנצטוה בסיני - ולפי האמת היה ראוי להיות מאמר וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך קודם מאמר תזבח ואכלת בשר עד שיהיה מאמר צויתיך מופיע צורת הזביחה: אמנם לפי מה שביארו החכמים שהזביחה נודעה לנו מההעתקה יכונו מאמרי הכתוב: ופירוש מאמר כאשר צויתיך הטעם כאשר צויתיך שלא תזבח לאכל אלא כשתתאוה ככתוב בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר: ורבי משה הנחמני זכרו לברכה סייע בזה ואמר וטעם וזבחת כאשר צויתיך על דעת רבותינו זכרם לברכה כאשר צויתיך על פה מהלכה למשה מסיני מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה: ואמר ודע כי השחיטה בלשון הקדש הוא הכורת סימני הצואר ואל תחוש בעבור שאמר וישחטם במדבר (במדבר יד, טז) כי הוא מליצה שזבח אותם כצאן - ואמר עוד וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך (דברים יב, כא) בהיותם קרבנות ותאכל אותם חולים - בכל אות נפשך (דברים יב, טו) שיתירם חולין בכל מקום:

#XII:2 הפרק השני

במקום השחיטה ופירוק חלקיו וצורתם - דע שהשחיטה כפי מה שנודעה לנו מההעתקה היא בפני הצואר ששם הסימנים אשר בם מקורי הדם: ויש סיוע בזה ממאמר ושפך את דמו (ויקרא יז, יג): כי שפיכת הדם לא יהיה כי אם בכריתת הארבעה סימנים אשר בפני הצואר: ועוד יש סיוע בזה ממאמר ומלק את ראשו ממול ערפו (ויקרא ה, ח) - כי אחרי שהמליקה היא ממול העורף השחיטה ראוי להיות בפני העורף - והנה אחרי שמקום השחיטה היא בפני הצואר יש לדעת אם הוא יפול בכלל חלקי הצואר או ממקום מוגבל עד מקום מוגבל ונאמר שבפני הצואר ארבעה סימנים שמהם ישפך דם בעלי חיים ותצא נפשו:

האחד הוא הסימן הגדול הנקרא קנה ומבועו ושרשו הוא בלב - ועל ידי כריתת זה הסימן ישפך הדם אשר בצדדי הלב ויצא הרוח החיוני ותצא הנפש וכאלו הוא מחובר מטבעות קטנות מדובקות ובו עוד טבעת אחת גדולה והיא הנקראת טבעת הגדולה: ואינה כשאר הטבעות שפניהן מתחלף לאחריהן: אמנם היא מכל פניה בצורה אחת: וקצת זה הסימן הוא מחובר תתת הבשר שבלחי - וקצהו השני בריאה והבשר שסותם את שער הקנה אשר בקצהו נקרא בפי בעלי הקבלה שפוי כובע - ובפי הטבעת הגדלה מלמעלה שני חטים והם חתיכות קטנות משחוסים כל אחד כשיעור חטה:

והשני הוא הנקרא ושט ומבועו ושרשו הוא בכבד: ובכריתתו ישפך הדם אשר בצדדי הכבד ובשפיכת זה הדם תצא הנפש הטבעית אשר בכבד: ובית הבליעה אשר בוושט והוא המקום שמקבץ בעת בלוע המאכל: יקרא בפי בעלי הקבלה תורבץ^{^[655]} הוושט - ויש עוד שנים סימנים דקים משני צדדי הצואר יקראו ורידים ובכריתתם יצא דם רב מגוף החי: וכריתת אלה גם כן הכרחי בהסרת חיי החי הלא תראה בקצת הנשחטים כשיקרה שלא יחתך אחד מהם יעמוד הבעל חי על רגליו זמן מעט:

בעלי הקבלה הגבילו השחיטה בצואר ואמרו שחיטה כשרה מאוזן לאוזן ומקום השחיטה בקנה משפוי כובע ולמטה עד ראש כנף הריאה ומקום השחיטה בוושט מתורבץ הוושט ולמטה עד המקום שיתחיל המאכל להיות פרצים פרצים - וחכמינו עליהם השלום הגבילו השחיטה בצואר מאוזן אל אוזן - ומקום השחיטה בקנה מסוף הטבעת הגדולה ולמטה עד חוץ כנף הריאה רוצה לומר שלא יגיע בריאה - ומקום השחיטה בוושט מבית הבליעה ולמטה שתי אצבעות בבהמה בינונית - ובכלל מסוף בית הבליעה ולמטה עד מחוץ כנף הריאה - וכן השחיטה בורידין מסוף בית הבליעה עד מחוץ כנף הריאה - ולמטה מזה תקרא חבורה לא שחיטה - וזה יקרה כשימשוך השוחט הסימנים מאוזן אל אוזן: וימשכו למעלה ולכן ראוי להשמר מזה: סוף דבר להיות שחכמינו עליהם השלום שמו הגבלת השחיטה בצואר למטה מטבעת הגדולה ומסוף בית הבליעה לכן לא הוצרכו לבאר שפוי כובע והחטים: והנה לפי זה אורך מקום השחיטה בצואר לפי דעת בעלי הקבלה יותר ארוך מאורך מקום השחיטה לפי דעת בעלי מקרא כי אלה כוונתם להקל הכאב ובזולת זה המקום שהגבילו יקשה הכאב ולא יצא הדם כראוי:

#XII:3 הפרק השלישי

בביאור מלת שחיטה וצורתה: בעלי הקבלה אמרו שטעם שחיטה הוא שתי מלות רוצה לומר ממקום ששח חטהו ר"ל ממקום שיכוף ראשו מענין וישח אדם וישפל איש (ישעיהו ב, ט) (ישעיהו ה, טו) ומהם אמרו ממקום ששח חטהו רוצה לומר במקום שיוציא הדבור מענין שיח לארץ ותורך (איוב יב, ח) - וכן אמרו טעם על הזביחה ממקום שזב חטהו: אמנם החכמים עליהם השלום אמרו שטעם שחיטה מענין זהב שחוט (מלכים א י, טז) - חץ שחוט לשונם (ירמיהו ט, ז) - שהרצון בם ענין משיכה - וכן השחיטה היא במשיכת הסכין בהולכתו ובהובאתו - ובעלי הקבלה אמרו שלא יפחות משלשה פעמים ואם פיחת ושחט בהולכה או בהובאה השחיטה כשרה - וכן אם הוסיף להוליך ולהביא אפילו כל היום לבד שלא ישהה שחיטתו כשרה: וחכמים אמרו מיעוט יהיה שתי פעמים הולכה והובאה: וזה כדי לכרות השני וורידים משני הצדדים - וזה אם יתחזק השוחט במחשבתו להגביר שכבר נשלמה השחיטה: אמנם אם לא יגביר יוליך ויביא עוד פעם שנית כדי שתשלם פועל השחיטה: ולא יוסיף בזה כי ההוספה בזה מכאיב החי יותר היות כי זה לא יהיה אלא מפני חסרון חדות המאכלת - או מפני חולשת יד השוחט - ואם יהיה השוחט בעל זרוע אומן במלאכת השחיטה אולי יספיק לו בהולכה אחת שתשלם מלאכת השחיטה ויספיק לו בזה לבד כשיגביר בדעתו הגברה חזקה:

#XII:4 הפרק הרביעי

בביאור תנאי השחיטה: כבר ביארנו שהכונה בשחיטה הוא הוצאת הדם מכל אברי החי בפעולה היותר קלה זולת הכאב החי - ולכן אמרו החכמים שצריך בשחיטה לכרות הארבעה סימנים אשר בפני הצואר שהם קנה ושט ורידין: כי עם כריתתם יצא הדם כלו אשר בגוף החי - לא כפי מה שפסקו בעלי הקבלה שאין צורך בשחיטת הורידין וזה בבהמה מפני שאם ישאר דם בנוף הבהמה יצא בנתיחה ובמליחה - אמנם שחיטת ארבעתם צריך להיות בעוף מפני שצולהו בלי נתיחה - ומהם אמרו צריך כריתת ארבעתם בכלם והאמת אתם: ובשיעור כריתת הסימנים אמר רבינו שלמה הנשיא כריתת רוב הסימן - והחכם רבינו ישועה ורוב החכמים אמרו ואם יכרות מקצת הקנה ומקצת הושט אחר שינקוב חור במדת^{^[656]} שיצא ממנו הרוח והדם יהיה כשר - והכונה בכדי שישפך הדם - ואין ראוי לומר שאם נחתכו השלשה סימנים כלם ונשאר האחד שיהיה במקום כריתת ארבעתם כריתה נגלית עד שיהיה הסימן שלא נכרת מקום חלקי הסימנים שלא נכרתו - כי הסימן שלא נכרת לא יצא ממנו דם כלל - אמנם הסימן שנחתך יצא ממנו דמו בהכרח - לא לפי דעת בעלי הקבלה שאמרו מנקב הוורד בקוץ לשפוך הדם אם לא נשחט:

סוף דבר השחיטה הראויה אשר נודעה לנו מההעתקה ויש לה סיוע מן הכתוב היא כריתת הארבעה סימנים שהם קנה ושט ורידין כריתה נגלית מבוארת וזה כפי שיעור גודל הגוף הנשחט וקטנו רוצה לומר להיות החור כפי שיעור הדם שיצא ממנו כי אם יהיה הנשחט גוף גדול ראוי להיות החור יותר גדול מהחור אשר יהיה בגוף קטן: ואין חשש בכריתת הסימנים בין שיחתכו בדרך עקלתון - בין שיחתכו בקולמוס - בין שיחתוך העור אשר באחרי הצואר ואשר בפני הצואר לא נחתך וזה יקרה כשיהפוך השוחט העור אשר באחרי הצואר לפני הצואר וישחטנו וכשהניחו שב לאיתנו - בין שיהיו שני מקומות בעור כרותות שזה יקרה מצד הכפל העור בעת השחיטה: כי כל אלה המקרים לא יוסיפו כאב לחי - אמנם אין ראוי להעשות אפילו אחד מהם בכונה כי הם זולת כונת השחיטה:

#XII:5 הפרק החמישי

בדברים המנבלים השחיטה: האחד כגון ששחט קצת מהסימנים או העור לבד ושהה זמן משוער בזמן השחיטה - ואחר כן שחט הסימנים הנשארים בין במקום ההוא בין במקום אחר בין בכונה בין באונס בין בשוגג שחיטתו נבלה: כי משמע השחיטה היא המשיכה: ובעלי הקבלה אמרו שאם שהה כשיעור שתגביה הבהמה וירביצנה וישחוט שחיטתו פסולה: ואם שהה פחות מכדי שיעור זה שחיטתו כשרה - ואם שהה מעט וחזר ושחט מעט ושהה מעט ועוד חזר ושחט ולא שהה בפעם אחת שיעור השהייה אבל כשתחשוב כל זמן השהיות יצטרף מכלן שעור שהייה הרי זו ספק נבלה: וההפרש בינינו ובינם בזמן השהיה הוא בכדי זמן שיגביהנה וירביצנה - והאמת הוא כפי מה שאמרנו כי כל עוד שיהיה זמן השהיה קצר הוא יותר טוב בכונת פועל השחיטה: והחכם רבינו שלמה הנשיא אמר ולו כרת השוחט אחד מהסימנים בזמן ושב לכרות הנשאר בזמן אחר לא היה זה שחיטה - כי לא השלים המעשה ולא תקן המעשה הנקרא שחיטה: סוף דבר בפועל השחיטה אין ראוי להיות שהייה כלל בכל מה שאפשר אלא שיהיה בהמשך אחד עד תכליתה בכל הסימנים: הפך דעת בעלי הקבלה שאמרו שאין שהייה אלא בוושט - אבל בקנה אין שהייה כלל אלא שחט מיעוטו ושהה חוזר ושוחט בין במקום ההוא בין במקום אחר - וכן על שחיטת העוף אמרו שאם שחט רוב הקנה ושהה כבר נגמרה שחיטתו וכשחזר וגמר כמחתך בשר הוא והאמת הוא כפי מה שפסקנו:

השני כגון ששם המאכלת על הצואר והחזיק ידו מלמעלה וחתך הסימנים בפעם אחת בלא הולכה ולא הובאה או שהכה המאכלת בצואר וכרת אותם בפעם אחת שחיטתו נבלה וזה יקרא דרסה כי זה נהיה בלי משיכה והוא הפך משמע שחיטה:

השלישי כגון ששחט בטבעת הגדולה עצמה שחיטתו נבלה: מפני ששחט למעלה ממקום השחיטה - כי השחיטה בטבעת הגדולה ממה שיוסיף כאב לחי: לא לפי דעת בעלי הקבלה שאמרו אם שחט בטבעת הגדולה ושייר מלא חוט למעלה על פני כולה השחיטה כשרה שהרי שחט למטה משפוי כובע - וכן לפי דתנו אם שחט בבית הבליעה שהוא הנקרא תרבץ הוושט שחיטתו נבלה - מפני שיצא מגבול השחיטה - וזה גם כן ממה שיוסיף כאב לחי - ועוד שיתקשה הדם ביציאתו וזה יתחייב מפני שהסימנים הנזכרים רוצה לומר הקנה והושט מתדמי העצם מחוץ כנף הריאה עד הטבעת הגדולה ותורבץ הוושט - ומשם והלאה משתנה עצמותם אל ההתקשות וצרות המעבר - ולכן אם יחתכו משם ולמעלה לא יצא הדם כראוי ובקלות - ועוד שיקשה כריתתו לקושי מקשיותו ולכן יוסיף כאב לחי: וזה אשר הביא אל הקדמונים להגביל מקום השחיטה מטבעת הגדולה ולמטה בקנה ומתורבץ הוושט ולמטה בוושט:

הרביעי כגון שנכנסה המאכלת בין הסימנים ושחט קצתם ואשר על המאכלת לא נשחטו - או שנכנסה

המאכלת בין הסימנים והעור ושחט הסימנים והעור לא נשחט - או אפילו שנשחטו הכל אמנם הגביר בדעתו שנכנסה המאכלת ביניהם ושחט מה שלמעלה ומה שלמטה ונשחטו הכל השחיטה פסולה ותקרא חלדה: מפני שמה שלמעלה ממנה לא נכרתו על ידי שחיטה כי אם על ידי נתוק וזה הפך משמע ענין השחיטה - וזה יקרה כשישחוט במאכלת דקת הראש ומפני מקרה מן המקרים נכנסה בין הסימנים - ובעלי הקבלה אמרו אפילו החליד תחת הצמר או תחת מטלית שהיה הצואר קשור השחיטה פסולה - ואמרו אם החליד במיעוט השחיטה כשרה - ומהם אמרו שהיא בספק והחמירו - והחכמים עליהם השלום אמרו שאם היתה המאכלת דקת הראש והיה הצואר קשור ושחט תחת הקשר ולא הגביר בדעת שלא החליד שחיטתו פסולה - אמנם אם יגביר שלא החליד שחיטתו כשרה: ואם שהה או החליד במיעוט השחיטה פסולה - כי אף על פי ששיעור השחיטה נשחט בהכשר זה הוא תוספת צער בבעל חי - מפני שהוא שנוי פעולה מן דרך השחיטה - ואמרו שהדבר בשחיטה^{^[657]} אסור להוסיף עליו - הלא תראה שאם התיז הראש בבת אחת שחיטתו פסולה: ואמר רבינו שלמה הנשיא והתורה התירה כאב השחיטה ומה שהוסיף עליו [לא]^{^[658]} יכשר: ועל זה יתחייב על השוחט בעת שיתחזק רעיונו כי נשלם פועל [השחיטה]^{^[659]} שלא יוסיף לכרות מאומה:

החמישי כגון שנשמטו הסימנים ממקום דבקותם אם מתחת הלחי ואם מהצואר אף על פי שנשחטו כראוי השחיטה פסולה - וכן אם נשמטו הסימנים אחר שנשחטו - וכן אם נשמטו קודם השחיטה זמן מה - מפני שכשישמטו הסימנים ממקום דבוקם לא יריקו הדם בקלות מכל האברים כמו אם היו דבוקים במקום דבוקם: כי הסימן שנשמט מעקר הלחי לא יריק הדם אשר בראש בקלות ויצטער הבעל חי וזהו הנקרא עקור בפי החכמים אמנם ב"ה קראו לפסיקת הגרגרת עקור וחכמים אמרו שזה יקרא נתוק לא עקור:

השישי כגון ששחט הסימנים וחתך מהצואר עד שהגיע אל המוח כל שכן להתיז הראש - השחיטה ההיא פסולה: לא כדעת בעלי הקבלה שאמרו אם התיז את הראש בבת אחת שחיטתו כשרה ובלבד שתהיה אורך המאכלת כשיעור שנים מן הצואר - ולפי הנראה מדבריהם שאם תהיה המאכלת כשיעור שנים מן הצואר ויותר תתיז הראש על ידי הולכה והובאה: אמנם אם תהיה פחות תתיזנו על ידי דרסה וראוי לתמוה מדבריהם מפני שאם יתיזנו על ידי דרסה אסור הדרסה כבר נתבאר במקומו: ועוד אם יהיה

השוחט זריז במלאכתו אפשר שיתיזנו על הרוב אפילו במאכלת קצרה מכפל הצואר - ואם יהיה עצל במלאכתו לא יתיזנו אפילו ביותר מכפל הצואר:

השביעי כגון שנפסקו קצת מהסימנים מאליהם במקום השחיטה - או נקב קנה או וושט או וורד ואחרי כן שחט השחיטה ההיא פסולה - וזה יקרה לפעמים מפני תגבורת הבהמה שתטה ראשה אל הצדדים ויפסקו קצת מהסימנים או כולם ואופן אסורה הוא מפני שהוצאת חיי החי לפי זה לא נהיית לפי משמעות השחיטה רוצה לומר בהולכה ובהובאה אמנם נהיית על ידי נתק ופסיקה או נקב:

סוף דבר הדברים המנבלים את השחיטה הם שבעה אף על פי שהחכם רבינו אהרן בע"ח נ"ע אמר שהם עשרה - מפני שכבר ביארנו שהשחיטה הראויה היא כרות הד' סימנים - והגבלנו גם כן מקום השחיטה ובהם נכללים הנשארים: ואף על פי שהדרך השלישי שזכרנו נכלל גם הוא תחת הגבלת מקום השחיטה שזכרנו - זכרנוהו עוד מפני שב"ה הקלו בו ואנחנו ביארנו הדבר בסבתו:

#XII:6 הפרק הששי

בענין המליקה: חכמינו ע"ה נחלקו בענין המליקה לשלש דעות - הדעת האחת היא^{^[660]} רבינו ענן שאמר שאין שחיטה בעוף כלל אלא מליקה: מפני שאין הבדל בין מה שיעשה למקדש ובין מה שיעשה חוץ מן המקדש במליקת העוף וכתוב ומלק את ראשו ממול ערפו (ויקרא ה, ח): וזה בטל מפני שמצאנו ושחט את הצפור (ויקרא יד, ה) (ויקרא יד, נ) עד שקצתם הכרחו לומר שהיה שוחט תחלה ואחר כך מולק - ובעלי הקבלה אמרו ההפך וזה הביאם לומר שתתחייב מליקה גם בחיה: מפני שהכתוב שתף העוף עם החיה ממה שכתוב אשר יצוד חיה או עוף (ויקרא יז, יג) - וכשם שהעוף במליקה כן החיה ראוי להיות במליקה - וזה לא יתכן כי כתוב אחר כן ושפך את דמו וכסהו בעפר (ויקרא יז, יג): ושפיכת הדם לא יהיה אלא על ידי שחיטה - והחכם רבינו ישועה אמר שתלמידי ענן שהיו נקראים ענניים שבו מזאת הדעת בראותם שפשוטי הכתוב עומדים כנגדם: והדעת השנית היא דעת קצת מן החכמים שאומרים שהמליקה היא השחיטה ופרשו מאמר ממול ערפו פני הצואר: וכבר השיבו עליהם החכמים ואמרו כי עבר ומול במעלה אחת מן הלשון שנאמר ובהעלות אהרן את הנרות (שמות ל, ח)^{^[661]} - והאיר [על]^{^[662]} עבר פניה (שמות כה, לז) אל מול פני המנורה (במדבר ח, ב) (ואילך) והחפץ אל פאת פני המנורה - וכן ואת הים נתן מכתף הבית הימנית קדמה ממול נגב (מלכים א ז, לט) והחפץ בו מפאת נגב - ועוד שהיה ראוי לדבר הכתוב במלה ידועה לנו שהיא השחיטה - והדעת השלישי היא דעת רבינו בנימין האוונדי שאמר שהכתוב שם הגבלה בקרבן ובזולת הקרבן - בקרבן^{^[663]} שיהיה במליקה ובזולת הקרבן שיהיה בשחיטה - וכמו שאין ראוי להחליף רצון הכתוב בקרבן לעשותו בשחיטה כן אין ראוי בזולת הקרבן לעשותו במליקה: ובזאת הדעת הסכים גם החכם רבינו לוי נ"ע ואמר ונסגיל מעשה המליקה במקדש לבד - וכן הוא האמת: סוף דבר עופות הקרבן במליקה ובזולת הקרבן בשחיטה: ולכן הזכיר הכתוב מליקה ושחיטה והבדיל ביניהן בלשון כמו שהן מובדלות בענין:

#XII:7 הפרק השביעי

במינים הנשחטים: דע שהמינים הנשחטים בכלל שני מינים אם בהמות ואם עופות: אולם הבהמות שני מינים מהם ביתיים ומהם הרריים - וכן העופות מהם ביתיים ומהם הרריים והכתוב נתן לנו סימנים בכל מין ומין לדעת הטהורים מהטמאים קצתם בסימנים כוללים ובקצתם בשמות: ונתחיל מהעופות ונאמר שהכתוב לא נתן לנו סימנים כוללים בעופות - אמנם בעלי הקבלה מלאם לבם לתת סימנים - ואמרו שאי אפשר שלא ישתתף מין הטהור בענין אחד - ומין הטמא בענין אחר: עוד אמרו שהכתוב אמר למינו והמין יכלול אישים חלוקים אינם נקראים בשם ההוא ואינם דומים זה לזה לא במראית ולא בשם אלא בסימנים יהיה להם הדמיון לבד ואם לא כן מה טעם למינו - והשיב החכם רבינו ישועה ואמר שהנה האדם הוא מין אחד ובדין העריות ממנו אסור וממנו מותר - ועוד שהמין האחד לא יכלול אלא אישים שנקראים בשם ההוא כי אין הכל זולת חלקיו: לא במה שנקראים בזולת השם ההוא - כי מציאות המין לא ימצא מציאות מוחש אלא מציאות שכלי מהאישים אף על פי שהם חלוקים מפוזרים - ואף על פי שנשתמש הכתוב באישים בשמות נרדפים בשם כבש ועז ושה אין חשש כי צאן כולל אותם - ככתוב ואם מן הצאן קרבנו (ויקרא א, י) ואחר כן פרט כבש ועז: והחכם רבינו אהרן ב"ה נ"ע טען על בעלי הקבלה ואמר שאם היה טעם למינו כדי לכלול הכל היה ראוי להאמר על הנשר לבד שהוא תחלה וידמו הכל אליו והנה המין נאמר לארבעה מהם - ומה שהשיב עליו מר משה היוני ואמר כי איך יהיה למינו נזכר בנשר שהוא הקודם ובנשר אין לו דומה לא במראית ולא בשם - יש להשיב כי אם לא יהיה לו דומה לא במראית ולא בשם הנה גם בעורב שנאמר בו למינו אין לו דומה לא במראית ולא בשם כי כן אמרו למינה למינהו שיהיה באותו מין שאינו דומה זה לזה לא במראית ולא בשם וכבר הכחיש דברי חכמיו ולא הרגיש - עוד טען בעל המבחר ואמר כי פעם נשענים בדורס ואוכל ופעם אחרת^{^[664]} על מי שיש לו זפק וקרקבנו נקלף - והשיב מר משה היוני ואמר כי רז"ל אמרו שכל עוף דורס ואוכל טמא ואין צריך לבקש סימנים אחרים - ואם אינו ידוע לנו אם דורס ואוכל ואם אין אמרו שכל מי שיש לו אצבע יתרה וזפק וקרקבנו נקלף בודאי שהוא טהור: אין צורך להשיב בזה כי כבר הודה בדברי החכם: עוד טען בעל המבחר ואמר כי אסרו הזרזיר בעבוֹר שהולך אצל העורב מפני ההליכה בלבד - והשיב מר משה היוני ואמר כי לא אסרוהו רק בעבור שהוא ממינו - וכן אמרו רז"ל לא הלך אצל עורב אלא מפני שהוא ממינו: ויש להשיב כי אם אסרוהו בעבור שהוא ממינו מה צורך לומר לא הלך אצל עורב כי לפי זה יראה שהם לא ידעו שהוא ממינו אלא מפני שהלך אצלו - כי כל עוף למינהו ישכון - ואם יאמרו שהסימנים הם ארבעה שהם זפק וקרקבנו נקלף ואצבע יתרה ומה שאינו דורס ואוכל כנגד ארבעה פעמים למינו: השיבו החכמים ואמרו שהסימנים ראוי להיות קיומים ואלה מהם קיומים ומהם העדר - ואנחנו לא מצאנו סימן טהרה שיהיה העדר - ועוד שהשנים סימנים מאלה לא יודעו רק אחר השחיטה ואם לא ימצאו תהיה שחיטה לבטלה ומנהג תורתנו לתת סימנים נראים גלוים קודם השחיטה - ומהם אמרו בהיות שואף ומאכיל אפרוחיו ולקחו מן התורים ובני היונה ואמר רבינו לוי נ"ע שאם היה מן האפשר לתת סימנים היה הכתוב מזכירם כאשר הזכירם בדגים ובבהמות כי הסימן הוא לעולם מבואר: והחכם רבינו יפת נתן טעם במה שנאמר למינו לארבעה מהם ואמר מפני שאלה יש להם מינים חלוקים כמו העורב שהוא שני מינים אחד שכולו שחור - ואחד מזה ומזה: ואמר ויש לעורב מינים דומים זה לזה וכן בשאר שהזכיר למינו יש להם מינים תחתיהם דומים זה לזה - ולכן אמר בארבעה מהם למינו ויפה פירש - וממה שצריך שתדעהו שהכתוב הזכיר בפרשת ויהי ביום השמיני עשרים עופות - ובפרשת ראה עשרים ואחד כי שם הזכיר הדיה ובשמיני לא הזכירה כי נכללה בשם איה - ובא כמו ולו צאן שלשת אלפים ואלף עזים (שמואל א כה, ב) ר"ל שפעם יקחהו בשם כללי ופעם בשם פרטי:

סוף דבר לא נתן לנו הכתוב סימנים בעופות כמו שנתן בדגים ובבהמות והזכיר הטמאים בשמות ואם היינו יודעים שמם בביאור היינו אוכלים הרבה מהעופות אמנם מפני שאנו מסופקים בהם וזה אומר בכה וזה אומר בכה חדלנו מאכילת רובם ואין אנו אוכלים עופות משום מין לבד הנודעים לנו מההעתקה המשלשלת המתגדלים בבתינו - ומההרריים הדומים להם אשר לא נמצאו שמותם תוך האסורים: כגון האווזים והברבורים והתרנגולים והשלו והקורא והתורים והיונים וזולת אלה קצת מהרריים שידענו אותם שהם טהורים כגון הצפרים הטהורים: ולכן בעוף שנסתפק בשמו אסור לנו לאכלו: וביצי עוף טהור מותר לנו לאכלם - אמנם ביצי עוף טמא או אשר שמו מסופק אסור לנו לאכלם ממה שאמר מבשרם לא תאכלו^{^[665]} כי הטעם בו היוצא מבשרם: כן פירש החכם רבינו יפת:

אולם בבהמות כתוב זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ (ויקרא יא, ב) הטעם ביתיים והרריים: אחר כן אמר כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו (ויקרא יא, ג) - ואמר החכם רבינו יפת דע שהכתוב באר שלא נאכל בהמה כי אם בשלשה סימנים גלויים ולא נסתרים שנאמר זאת החיה אשר תאכלו (ויקרא יא, ב) ולא אמר אלה החיות אשר תאכלו להודיע כי על כל נפש ונפש הוא אומר: ועוד אמר אותה תאכלו ולא אמר אותם: והחכם רבינו אהרן בעל עץ חיים טען ואמר שהסימנים שנים מעלה גרה ופרסה שסועה ואמר ואלו היה הפרסה חוץ מן השסועה סימן היה ראוי להביא המפריס לבד עם אותם הארבעה שהזהיר בנגיעתם: אך בעבור שלא היה סימן שלם לא הביאו עמהם: והאמת שהסימנים שלשה כפי דעת רבינו יפת לפי שהמציאות יורה בזה כי יש מהם מפריסי פרסה לבד כמו הסוס והחמור ויש מהם מפריסי פרסה ויש בהם שסוע לבד כמו החזיר ויש מהם שהם מעלת גרה לבד כמו הגמל והשפן - ואין צורך להזכיר המפריס לבד תוך אלה מפני שהדבר יתבאר מהפכו כי בהזכירו הגמל שהוא מעלה גרה זולת שאר הסימנים יודע גם הסוס שהוא מפריס פרסה לבד זולת שאר הסימנים ועם כל זה לא נמנע הכתוב מלהודיע בזה אחר כן באמרו לכל הבהמה אשר היא מפרסת פרסה ושסע איננה שוסעת וגרה איננה מעלה טמאים הם לכם כל הנוגע בהם יטמא (ויקרא יא, כו) - ואמר רבינו יפת שהכתוב הזכיר אלה הארבעה לבד לשני דברים: האחד שנקיש על כל בהמה שיש לה אחת מאותות הטהרה - והשני דרך קל וחומר כי החזיר יש לו שתי אותות מפריס פרסה ושוסע שסע והוא מטמא לנוגע בו קל וחומר שאין בו אות כל עיקר - והנה לפי זה הסימנים שלשה ככתוב כי מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו (דברים יד, ו) - אמנם בפרשת ראה אמר זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים איל וצבי ויחמור וגו' (דברים יד, ד) (ואילך): והזכיר עשרה מינים השלשה ביתיים והשבעה הרריים: וקצת מן החכמים אמרו שאלה שהזכיר הם הטהורים לבד מכל הבהמות ופירשו וי"ו וכל בהמה מפרסת פרסה נוסף: וזה כדי שלא תוכללנה בהמות אחרות תחת זה המאמר: ואין הענין כן מפני שיש בהמות אחרות טהורות חוץ מאלה כגון המריא - ואין טעם למאמר האומר שהמריא הוא מין ממיני החיות - מפני שהמריא היה מובא בקרבן כדרך הביתיים ככתוב שבעתי עולות אילים וחלב מריאים (ישעיהו א, יא) - וכן ושלם [מריאיכם]^{^[666]} לא אביט (עמוס ה, כב): ואם תאמר טעם מריאים כטעם בריאים הנה כתוב ויזבח שור ומריא וצאן לרוב (מלכים א א, יט) (מלכים א א, כה) ולא אמר שור מריא: וכתוב ועגל וכפיר ומריא (ישעיהו יא, ו) - וב"ה אמרו אם אין לנו הגבלה אמתית יש לנו סימנים אחרים והם שאין לו שינים^{^[667]} למעלה ואין^{^[668]} בשרו וחלבו שתי וערב: וכל זה לא יודע רק אחרי הבחינה:

סוף דבר כל הטהורים נשחטים לבד שלא יהיה חולה או גוסס: כי כתוב זאת החיה אשר תאכלו (ויקרא יא, ב): מפני ששם חי שם משותף יאמר על הבעל חי ויאמר על הבריא ככתוב כי חיות הנה (שמות א, יט) שהטעם בריאות: ואסור לשחוט הנרבע והממית כשור נגח כי אלו מחוייבי סקילה - וכן בהמת מועל בחרם ובהמת עיר הנדחת כי אלה מחוייבי שרפה ואסורין בהנאה - ולפי דעת קצת מן החכמים בהמת זובח לאלהים יחרם (שמות כב, יט) מפני שהוא בכלל החרם אף על פי שקצת מן החכמים אמרו שאינו אסור - מפני שהכתוב הזכיר שיוציאו האיש או האשה ולא הזכיר בהמתם: וכן שעיר המשתלח וצפור של מצורע כי הכתוב צוה לשלחם חיים והטעם שיהיו בחיים שלא ישחטו לעולם אף על פי שבה"א שצפור של מצורע מותר להשחט ממאמר הכתוב כל צפור טהורה תאכלו (דברים יד, יא) כי מלת כל כללה הכל: וכן מה שהוא תקרובת לעבודה זרה מעת שיעשה בו סימן לשם עבודה זרה אסור להשחט: כי כתוב לא תאכל כל תועבה (דברים יד, ג) - ומה שהוא אסור להאכל אסור להשחט - ויש מין אחר שנאסר שחיטתו כמו מה שהוא מחוסר שבעה מזמן הולדו ככתוב שור או כשב או עז כי יולד [והיה שבעת ימים]^{^[669]} תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן (ויקרא כב, כז) - וזה המאמר ראוי לקחת אותו על כללו ר"ל שיכלול גם בזולת הקרבן - מפני שהטעם בו הוא בעבור רחמנות ובענין הרחמנות אין הבדל בין הקדש ובין החול ובין אלה השלשה שנזכרו בכתוב ובין זולתם - ולפי זה אסור גם כן לשחוט האם תוך השבעה: וכן אם מתה אמו אסור להשחט וזה בעבור החמלה: ואין השבעה ימים מעת אל עת אמנם משפטם כדין כל שבעה: אמנם בעוף הודיע לנו הכתוב לקחת הבנים ולשלח את האם ככתוב שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך (דברים כב, ז) - אבל לקחת האם ולשלח את הבנים הוא באסור מפני כי ישחתו היא והם: וממה שאמר הכתוב שלח תשלח את האם - ולא נודע לנו התר שחיטת האם^{^[670]} קודם השבעה נשאר הדבר במשפט החמלה וזה עד שבעה כמשפט הבהמות: ואין הפרש בין שהיא מעופפת בין שהיא רובצת ואף על פי שאמר הכתוב רובצת כי הכתוב דבר על הרוב: וכן אין הפרש בין האם והאב כי משפט אחד להם: ואמנם הזכיר האם מפני שרובם עם אמם: ודין אחד הוא בביתיים ובהרריים אף על פי שאמר כי יקרה קן צפור (דברים כב, ו) כי אם באותם שאינו מכיר ראוי לחמול כל שכן בביתיים וכן הדין בעופות אשר בים אף על פי שאמר בדרך כי כתוב הנותן בים דרך (ישעיהו מג, טז): ואסור לשחוט את הטרפה והטעם הדרוס מבעל חי ככתוב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו (שמות כב, ל) - וכתוב וכל הנפש אשר תאכל נבלה וטרפה באזרח ובגר (ויקרא יז, טו): וממה שאמר הכתוב בשדה הודיענו שטעם טרפה דרוסה כי זה יקרה בשדה על הרוב - והוא הדין לאשר יקרה בישוב - לא כפי מה שפירשו בעלי הקבלה האחרונים שמשמע טרפה חולי והביאו סיוע ממאמר כי הוא טרף וירפאנו (הושע ו, א): כי כתוב קודם [אני אני אטרוף ואלך אשא ואין מציל]^{^[671]} (הושע ה, יד): ועוד שבעלי הקבלה הראשונים אמרו שהטרפה היא דרוסת היד ולא הרגל ולא השן אף על פי שמצאנו טרפה בשן במאמר טרף [ב]פיה^{^[672]} (בראשית ח, יא): ואמרו ששאר הטרפות הלכה למשה מסיני - והחכמים הכלילו גם העוף בזה המאמר מפני שבעונש האוכל טרפה כתוב לעיל אשר יצוד ציד חיה או עוף (ויקרא יז, יג) - והנה כמו שבעונש כלל את שניהם כן ראוי באזהרה שיכלול את שניהם - ועוד שבשר כולל בהמה ועוף כי כתוב בשלו [בין הערבים]^{^[673]} תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם (שמות טז, יב): ואחרי שהכתוב אסר לנו האכילה הנה גם השחיטה תהיה באסור כי לא הותרה השחיטה אלא בעבור האכילה: הכתוב החמיר בטרפה יותר מהנבלה כי בנבלה אמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה (דברים יד, כא) אבל בטרפה אמר לכלב תשליכון אותו (שמות כב, ל) - ואסור לשחוט את החולה ממאמר כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה (בראשית ט, ג) - וממאמר זאת החיה (ויקרא יא, ב) כפי מה שביארנו - וזה לא יבחן רק על ידי פעלותיו הטבעיות שתהיינה שלמות כגון הליכתו ומאכלו ומשתיו לא על ידי דבר נעלם אשר לא יודע רק אחרי השחיטה עד שתהיה שחיטה לבטלה אמנם צריך להיות האכילה אחר השחיטה הכשרה ככתוב תזבח ואכלת (דברים יב, טו) לא שתבדוק אחר השחיטה ואחר תאכל: ויותר יגלה החולה מהבריא בחיותו וזה מפעלותיו ממה שיגלה אחר מותו:

#XII:8 הפרק השמיני

במתחייבים ממאמר אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב, כח): דע שבזה הפסוק הורה לנו הכתוב באסור שחיטת האב עם בנו והוא הדין על בתו - וכן האם עם בנה או עם בתה: מפני שמכוון הענין מורה שמלת אותו כולל הזכר והנקבה - וכן הבן כולל הבן והבת כי כתוב בעצב תלדי בנים (בראשית ג, טז) בניה ללא היו לה (איוב לט, טז): וכן דרך הכתוב ברוב להזכיר בלשון זכר והוא כולל הזכר והנקבה: כמו איש איש אל כל שאר בשרו (ויקרא יח, ו) שכולל הזכר והנקבה וכן לא תונו איש את עמיתו (ויקרא כה, יז): וזה הדין יהיה גם בחיות ברא - אף על פי שאמר ושור ושה - מפני שפרט העוף בדין אחר באמרו שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך (דברים כב, ז): כי מזה ידענו שהחיות נשארו במשפט שור ושה וזה שהכתוב נתן לצד החמלה שתי תקנות בביתיים ובהרריים האחד שיהיו שבעת ימים התת אמם ובעופות שישלח את האם ויקח הבנים: והשנית שלא ישחטו האבות עם הבנים ביום אחד - וזה משפט כולל ביתיים והרריים ועופות - כי אחרי שכונת התקנות הנזכרות היא לצד החמלה - הנה בשיזכיר הכתוב במין אחד מהמינים הנזכרים דבר שמכוונו בעבור תקנה ראוי לקחת אותו על הכלל - האלהים אם יפרט הכתוב דבר אחר המביא אל התקנה ההיא ראוי לעשותו במין ההוא שנזכר - והשאר יהיו במשפט הראשון - וזה כמו העופות שפרטם הכתוב מהבעלי חיים במאמר שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך אשר זה מביא גם כן אל תקנת החמלה - אמנם הוא בצורה אחרת זולת מאמר שבעת ימים יהיה עם אמו - ולפי זה בענין אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב, כח) - אחרי שלא פרש במין אחר צורה אחרת המביאה אל החמלה ראוי לקחת זח המאמר על הכלל שלא ישחט הפרח עם העקר ביום אחד בין בביתיים בין בהרריים וכן בעופות: וזה כל זמן שנדע אותם כי המצות לא נתנו אלא לפי היכולת - ואף על פי שנדע ברוב האם זולת האב ראוי לעולם לחקור ביניהם על צד היכולת אחרי שהכתוב כלל את שניהם - לא כפי מה שאמרו קצת מן החכמים שכונת הכתוב באם זולת האב בעבור שהיא ברוב ידועה:

סוף דבר אסור לשחוט העקר עם הפרח ביום אחד: אמנם פרח הפרח אינו באסור - כי אף על פי שהאסור בעריות ילך מעלה מעלה מטה מטה כי בן הבן כבן יקרא הוא מפני שהכתוב הוצרך לפרש בזה באמרו ערות בת בנך או בת בתך (ויקרא יח, י) וכן את בת^{^[674]} בנה ואת בת בתה לא תקח (ויקרא יח, יז): ואם היה רצון הכתוב בזה היה מפרש כאשר פירש שמה - ואין טענה מהחנינה כי אין החנינה אל הבן עם האב כחנינה אל האב עם בן הבן: כי האב יאהב את בנו יותר מבן בנו: ואמר רבינו לוי נ"ע שיום אחד הוא כימי הטומאה והטהרה שהוא עד בא השמש: ואמר עוד והיתר והעדוף להשמר בזה: ולפי דעתי שאין ראוי לשחוט העקר עם הפרח אלא שיעבור בין שחיטת שניהם יותר מעשרים וארבע שעות - ואין הפרש בין שישחוט העקר קודם ואחר כן הפרח ובין שישחוט הפרח ואחר כן העקר - ועל הראשון פטור ועל השני חייב - אמנם אם יהיו השוחטים שנים כגון ששחט האחד העקר או הפרח ובא השני אחר כן ושחט הפרח או העקר השני חייב אם ידע שחיטת הראשון והראשון פטור - אמנם אם שחטו שניהם לכתחלה שניהם חייבים - רצה האחד לשחוט העקר והלך האחר מיד ושחט הפרח והשני בא אחר כן ושחט העקר ולא הרגיש בשחיטת הפרח הראשון חייב אחרי שישחוט השוחט השני והשני פטור - וידענו אסור שחיטתם בשני שוחטים מאמרו לא תשחטו שנאמר בלשון רבים - והנאמר בשאול ויקחו צאן ובקר ובני בקר וישחטו ארצה (שמואל א יד, לב): אין הטעם ששחטו העקר ופרחו: אמנם שחטו עקרים עם פרחים אחרים: כי לא הזכיר הכתוב זה המאמר לגנאי: אמנם אם יהיה העקר שור נגח והפרח נרבע ושניהם מחוייבי הריגה היתכן להרגם ביום אחד כי יהיה זה כמו החרם אם לא: קצת מן החכמים אמרו שאין ראוי להרגם ביום אחד - ומהם אמרו שראוי להרגם והוא הנכון: כי אחרי שסרה החנינה מהם ראוי להרגם כדי לקיים מאמר הכתוב:

#XII:9 הפרק התשיעי

במשפט אכילת אותו ואת בנו שנשחטו ביום אחד או בשנים: דע שהחכמים נחלקו בזה: החכם רבינו אהרן ב"ה נ"ע וקצת מן החכמים התירו את שניהם - כי אמרו שאין כל דבר שנאסר מעשהו אכילתו יותר חמור ממעשהו - ולכן אם עבר השוחט ושחט השחיטה כשרה - וזה דומה לפרי המורכב והמסורס שמעשהו אסור ומותר ליהנות ממנו - וטען עליהם רבינו אהרן בע"ח נ"ע ואמר שפרי המורכב אם הותר לא הותר רק ממה שפרט הכתוב בכלאי הכרם במאמר פן תקדש המלאה (דברים כב, ט) כי השאר יהיו בהתר: ואלו היה הכתוב מחריש מזה היו הכל באסור מכח ההקש - ועוד שהדומיה שהביאו אינה כדמיון הנדמה לפי שהפרי המורכב והמסורס מעשהו מתמים ואינו מכשיר: אבל השחיטה מכשרת האכילה ואם השחיטה נתעבה גם האכילה נתעבה - ומה שהשיב על החכמים שאמרו שכל דבר שנאסר מעשהו אכילתו יותר חמור ממעשהו: כבר ביארנו דברי החכמים על נכון במצות שבת: ומהם שאסרו את שניהם והביאו דמיון ערות אשה ובתה לאב ובנו ככתוב ערות בת אשת אביך (ויקרא יח, יא) כי בגלוי ערות הבת תאסר האם לאביו כמו שיתבאר בענין העריות: כמו כן אם נשחטה הראשונה בהכשר והיא בהתר להאכל כשנשחטה השניה נאסרה הראשונה וגם זאת הדעת בטלה: מפני שהדומיה שהביאו אינה כדמיון הנדמה: בעבור שהראשונה נלקחה בהכשר וכל מה שהוליד עד לקיחת השניה הכל הוא בהכשר - אמנם אסור הראשונה מהשנית הוא בעד פועל שיעשה לה מעתה והוא השכיבה - אבל שחיטת הראשונה היה בהכשר ואין לה פועל שיעשה לה מעתה עד שתאסר:

סוף דבר היוצא מכח דין תורתנו לפי מה שפסקו מרבית החכמים שהאכילה ראוי להיות לפי משפט השחיטה - כי אם השחיטה בהכשר גם האכילה בהכשר ואם השחיטה נתעבה גם האכילה נתעבה והנה לפי זה אחרי ששחיטת הראשונה הוא בהכשר אכילתה תהיה בהכשר: ואחרי ששחיטת השניה נתעבה גם האכילה תהיה נתעבה ואם שחטו שתיהן כאחד אכילתן באסור: ואם נשחטה הראשונה בכונה והשנית בלי כונה אכילתן באסור: ואם נשחטו בשני ימים אסור לאכול את שתיהן ביום אחד: כי טעם השחיטה היא האכילה וטעם לא השחטו כטעם לא תאכלו:

#XII:10 הפרק העשירי

אם שחיטת ההרה אסורה ממאמר אותו ואת בנו אם לא: חכמי ישראל נחלקו בזה לשתי תודות גדולות - התודה האחת הם בעלי הקבלה שאמרו שהעובר אבר אחד מאברי הבהמה ושחיטת אמו מטהרתו: ואמרו שאפילו מת העובר קודם שחיטת אמו אחר שתשחט אמו מותר להאכל אחרי שהוא אבר מאבריה - ואם ימצא בתוכה מין טמא כגון סוס או חזיר מותר לאכלו - כי אמרו שכל היוצא מן הטהור טהור וכל היוצא מן הטמא טמא: והסמיכו זה במאמר אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה (ויקרא יא, ד) (דברים יד, ז) שאם נמצא בבטן החזיר כבש שלא יאכל: אמנם אם נמצא בבטן כבשה חזיר שיאכל - ואפילו שיצא חי ויתגדל ימים רבים ויהיה חורש בשדה אין צורך באכילתו לשחיטה אמנם יכו אותו בעץ או יקצצו רגליו להמיתו: כי שחיטת אמו מטהרתו - ואמרו עוד שאפילו אם ימצא בתוכה מין עוף טהור אסור להאכל: והתודה השנית הם בעלי מקרא שאמרו שהשוחט הרה עובר על אותו ואת בנו לא תשחטו וגו' (ויקרא כב, כח) - כי העובר במעי אמו יקרא בן שנאמר ויתרוצצו הבנים בקרבה (בראשית כה, כב): וכתוב העוד לי בנים במעי (רות א, יא): והטפה מעת שבאה ברחם והקפיאה דם הנדות אשר ברחם נהייתה שמה צורה מלובשת רוח חיוני ותקרא חי: ואף על פי שאמר לא תשחטו שהעובר בלתי נשחט הנה להיות שבשחיטת האם ימות גם הפרח הנה כאלו שחט אותו וזה הפך כונת החמלה שסייגה לנו התורה: ועוד שאם ימות הולד במעי אמו בלי שחיטה הוא נבלה ואסור להאכל ומנבל את אמו: ועוד שהכתוב לא הרשה להמית חי אלא כדי שיאכל: ומה שאמרו בעלי הקבלה שהוא אבר מאבריה אין הענין כן כי לא ראינו מעולם שתהיה בהמה בעלת ארבע גידי הנשה - ואין שחיטת אמו מטהרתו - אמנם אדרבה מטמאה אותו ועצמה כשימות בתוכה - ואיך יהיה מותר בשחיטת אמו שהאבר המדולדל וביצי המסורס אסורים להאכל לפי דעתם אחר השחיטה אף על פי שהם אבר מאברי החי: ומה שאמרו שאם נשחטה הבהמה והיא טרפה אם העובר בן ט' חדשים הוא צריך שחיטה להתירו - כי לא תועיל בו שחיטת אמו עומד כנגדם: מפני שמן הראוי היה לפי דעתם שיהיה גם הוא טרפה הואיל והוא אבר מאבריה: וכל אדם ראוי להפלא מדבריהם שיאמרו שאם נמצא בתוכה חזיר שיאכלוהו: ואפילו אם יהיה חורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו ואין בו צורך אל שחיטה: אף על פי שקצתם הודו בצורך השחיטה: ומה שאמרו שאם נשלמו חדשיו אינו צריך שחיטה אבל חלבו אסור - ואם לא שלמו לו חדשיו חלבו מותר וגיד והנשה אסור עומד כנגדם - ומה שהביאו סמך ממאמר ממפריסי הפרסה משמע הכתוב לא יורה בזה - לפי שפשט הכתוב אם שיהיה חוזר על האסורים ויהיה יו"ד ממפריסי נוסף: או שיהיה [רומז]^{^[675]} על כל מין ממפריסי הפרסה ועל כל מין ממעלה הגרה - ופרט מהכלל במלת אך: עוד אמרו בהמה שהפילה טפה הבא אחריה פטור מן הבכורה: וזה סיוע לדבר חכמינו שאמרו שמעת נפילת הטפה נתנה צורה לדם הרחם: סוף דבר אסור לשוחט לשחוט ההרה מפני שמשחית העקר עם הפרח ביום אחד - ולכן בהמה שהיא חשודה על ההריון אסורה להשחט - אלא אם יגביר שאינה הרה ממה שהיא הרה וזה בחקירה מבעלה כי האדם חס על ממונו ואי אפשר שיכזב בעדו - ויראת החטא הוא לפי מה שיגלה אצל השכל ואם נשחטה ונמצא בתוכה העובר חי והיה יותר מיום אחד מותר שתאכל האם - אמנם אם יכון השוחט לשחטה עם מחשבתו שהיא הרה והיא נמצאת טהורה אכילתה באסור מפני שהשחיטה היתה במזיד וכשהשחיטה נתעבה גם האכילה נתעבה: וזה משפט יהיה גם לחיות ברא כל זמן שלא יפרט בהם הכתוב משפט אחר - אמנם העופות אין בבטנם בעל חי לבד ביצה - והיא אינה דבר מרגיש עד שתהיה נכללת במאמר אותו ואת בנו: (ויקרא כב, כח)

#XII:11 הפרק האחד עשר

במה שטען בן עזרא במאמר ויתרוצצו הבנים בקרבה (בראשית כה, כב) - ומה שטען רבינו אהרן בעל המבחר נ"ע - ומה שטענו על דבריו מר משה היוני ומרי מרדכי כומטינו והתשובות עליהן: אמר ר' אברהם בן עזרא ויתרוצצו הבנים נקראו בנים על סופם - כמו ובגדי ערומים תפשיט (איוב כב, ו) - ורבינו אהרן בעל המבחר השיב ואמר כי השם הנקרא על שם סופו אינו נמצא בקריאתו כלל - כי יפול הנופל ממנו (דברים כב, ח) ועדיין לא נפל - ושבית שביו (דברים כא, י) - ועוד אמר בקרבה - אמר מר משה היוני כי מפני שאמר בקרבה היא ראיה שנקראו על שם סופם - והעד שני גוים בבטנך ושני לאמים ממעיך יפרדו (בראשית כה, כג): והנה אין ספק כי בבטנה לא היו גוים ולא נקראו גוים ולאומים אלא על שם סופם: והעד ולאם מלאם יאמץ (בראשית כה, כג):

התשובה אתם עדת בעלי השכל והתבונה הביטו וראו דברי זה האיש איך לוקח המאמרים שהם כנגדו ומשימם בצדו - ומה יתועל לפי דעתו במאמר הכתוב בקרבה - ואדרבה חולק עליו - ומאמר שני גוים בבטנך אינו לא לעזר ולא להועיל כי טעמו עקר שני גוים - ושיקראו גוים על שם סופם לא יתכן אפילו לפי דעתו: כי הוא אמר שלא יאמר גוי אלא על חבור - ולא יתכן להיותו על יחיד - ואם הוא יאמר על רבוי הנה אלה לא יקראו גוים בהיותם בבטן אמם גם לא אחר צאתם כי אם עם בניהם או עם הנלוים עמהם - ואם יקראו גוים בעבור אשר עמהם אם כן עקר שני גוים לא גוים - ואם הם עקר גוים כמו שיכונה להם זה בהיותם חוץ מבטן אמם כן יכונה להם זה בהיותם בתוך בטן אמם - והנה לפי זה שב לדעת החכם ולא הרגיש לבד שיאמר שגוי יאמר על יחיד והוא לא יודה בזה: וכן שני לאמים הטעם עקר שני לאמים - ומה שהביא ראיה מן ולאום מלאום יאמץ מאמר ורב יעבוד צעיר (בראשית כה, כג) סותר לדעתו - כי לא עבד עשו ליעקב כי אם בניו לבניו ככתוב ויהיו כל אדום עבדים לדוד (דברי הימים א יח, יג): ומה שרצה אחר כן להשיב על מאמר החכם שהשם הנקרא על שם סופו אינו נמצא בקריאתו - באמרו שהדברים הנקראים על שם סופם על שני פנים יש מהם שאינם בפועל אמנם הם בכח הגמור - כמו כי יפול הנופל ושבית שביו כי לא נדע בפרטות טי יהיה ולא יכנה להם שם: ויש שיצאו לפועל ואף על פי שאינו בפועל הגמור - כמו הילדים אשר בבטן שיש להם מציאות קרוב אל הפועל ויקרא להם שם על סופם - עד כאן תורף דבריו:

התשובה לפי מה שיראה מדברי זה האיש שעשה הדרוש מערכה: ועוד שדעת החכם שכל שם שנקרא על צד שהוא נמצא לא יקרא השם ההוא על שם סופו - אמנם השם שאינו נמצא בקריאתו כלל הוא יקרא על שם סופו ואם הבנים יש להם מציאות ואף על פי שאינם בפועל הגמור כי עדיין לא נולדו - ראוי שלא יקראו בנים על שם סופם - ואין ראוי להיות משפט אחד בכח הגמור ובכח אשר יקרב אל הפעל הגמור - והנה מן המקום אשר בקש זה האיש הנבל פה להתיר משם חייבו^{^[676]} בשומו ההבדל בין ויתרוצצו הבנים ובין כי יפול הנופל - ושבית שביו - ומה שטען מפסוק [העוד]^{^[677]} לי בנים במעי (רות א, יא) כדי שיקובל הזרע ברחמה ופירוש שנקראו בנים על שם סופם - צריך אהוב להאמין בו: אמנם זה הפסוק אדרבה עזר לחכם רבינו אהרן כי קראם בנים ואפילו שהם במעים הפך דעתו: כי מעת שיקובל הזרע ברחמה נקרא בן: וגם חכמיו אמרו בהמה שהפילה טפה הבא אחר כן פטור מן הבכורה: ומה שטען על החכם הנזכר מרי מרדכי כומטינו באמרו כי הנה שכח ויצאו ילדיה (שמות כא, כב) - ותקח את הבצק ותלש (שמואל ב יג, ח) - ואף אפיתי על גחליו לחם (ישעיהו מד, יט) - ויעקב נסע סכותה (בראשית לג, יז) - אינה טענה: ולפי הנראה שלא ראה דבר החכם במאמר ויצאו ילדיה כי אמר שהילדים כמו ואחר יצא אחיו (בראשית לח, ל) - לא שנתק הבטן שלה ויצאו ילדיה בלתי שיולדו עד שיקראו ילדים על שם סופם - גם לא שכח מאמר ותקח את הבצק ותלש - כי כתב שם את הבצק כמו כי יפול הנופל או השאור - ר"ל שנקרא בצק על שם סופו: ויהיה כמו כי יפול הנופל - או אינו נקרא על שם סופו אמנם לקחה שאור ולשה^{^[678]} הלביבות לעולם עם שאור - גם אין טענה ממאמר ואף אפיתי על גחליו לחם - כי גם זה יקרא על שם סופו - כמו קחי ריחים וטחני קמח (ישעיהו מז, ב): ולפי הנראה שלא ירד לסוף דעת החכם כי לפי מה שיראה מדבריו שהבין שדעת החכם היא שבעל השם הנקרא על שם סופו אינו נמצא כמו כי יפול הנופל - ושבית שביו - שהבעלים לא היו נמצאים ידועים ורמוזים - אמנם ותקח בצק ותלש היה הקמח נמצא שמה רמוז - וכן ואף אפיתי על גחליו לחם היתה שמה העסה נמצאת ואין ככה כונת החכם אמנם היא שהשם הנקרא על שם סופו אינו נמצא בעת שאתה קורא אותו כמו שאתה קורא אותו - כי הנה ותקח בצק ותלש בעת שאתה קורא הקמח בצק - אין לו מענין בצק שום דבר - וכן הקמח בעת שאתה קורא אותו לחם אין לו שום ענין ממשמעות שם לחם - אבל הבנים בעודם במעי אמם שיקראו בנים יש להם מטעם ענין השם כמו שהם אחר שיולדו כי יש להם בשר וחיות: ואין הפרש ביניהם אלא מצד צורה בלתי שלמה וצורה שלמה: לא מצורה אחת אל צורה אחרת כצורת הקמח שתהפך אל צורת הלחם - וכן הקמח אל הבצק: ועם ההשלמה אפילו שנפרש מאמר החכם כפי מה שפירש: אין הפסוקים שזכר עומדים כנגדו - אם מאמר ויצאו ילדיה לפי דעת החכם לא יקראו ילדים על שם סופם - ואם מאמר ותקח בצק ותלש גם זה לא יקרא על שם סופו: כי בצק לקחה לעשות לביבות כמנהג כל עושה לביבות - ואם מאמר ואף אפיתי על גחליו לחם כל הנבואה ההיא היא על שם העתיד: ולא היה שמה הנושא רמוז אליו אמנם הוא כמו כי יפול הנופל - ושבית שביו - וכן קחי ריחים וטחני קמח על שם העתיד כי לא היתה שמה החטה רמוזה ונמצאת וזה כפי מה שיובן ממאמר הנבואה וכפי מה שפירש אבן עזרא - וכן נשברה קרית תוהו (ישעיהו כד, י) אף על פי שיהיה מהדברים הנקראים על שם סופם: אמנם הנבואה היא על שם העתיד: ופירש החכם נשברה כל קריה עד שנהיית לתוהו: או הטעם שיושביה הלכו אחרי התוהו לא יועילו למו (שמואל א יב, כא) - ומה שטען ממאמר ויעקב נסע סכותה - הוא דבר הסופר כמו וירדף עד דן (בראשית יד, יד): ואינו מן הדברים הנקראים על שם סופם כי אלה שהזכיר להסתייע מהם כבר הזכירם ר' דוד קמחי בשרש אפה זולת מאמר ויעקב נסע סכותה להיותו דבר הסופר:

עוד טען מר משה היוני על דברי החכם בפרשת אמור: והקדים להפריש בין הדברים הנקראים על שם סופם כדי להכפיל להשיב עוד במאמר החכם שהשם נקרא על שם סופו^{^[679]} - וכבר בטלנו זה - עוד אמר ומה שאמר ולמה ממתינים לחייב^{^[680]} עד שתלד - לא דבר נכונה - כי ידענו כי המין האנושי לבדו הוא אשר תחת ההשגחה מכלל החי ולא כן הבהמות והחיות ואין השגחה בבהמות כי לא נבראו רק לצורך האדם: התשובה אם אין השגחה בבהמות למה צוה הכתוב שלא ישחטו אותו ובנו ביום אחד - וההשגחה עליהם אינה כי אם בעבור האדם שהוא התכלית - והנה במשל מי שיש לו השגחה על בנו צריך להשגיח גם כן במזונותיו ובכל הדברים שצריך בהם - ובזולתו לא תתכן ההשגחה - עוד אמר ומה שאמר כי האם והבן משמות הצרוף - לא ידע כי בנפשו הוא - כי על כן אמר אבן עזרא שנקראו בנים על שם סופם כי איך יקרא בן קודם שיולד רק נקרא בן על שם סופו כי האם והבן משמות הצרוף - ואיך יצטרף דבר אל דבר קודם שיהיה - רק אם יצטרף מה שבכח אל מה שבפועל - כמו שנאמר לחתיכת הברזל סכין ולנער חכם וזהו על שם סופו: התשובה דברי זה האיש הוללות וסכלות ולכן לא היה ראוי להשיב אמנם כדי שלא יתפארו קצת מאנשי בני עמו - על כן אמרתי אגלה את ערותו לעיני מאהביו (הושע ב, יב) - מה שאמר החכם שהאם והבן משמות הצרוף אמרו להיותו תשובה על מאמרם ששחיטת אמו מטהרתו: כי היא לא תקרא אם אלא כשיקראו מה שבקרבה בן - וראה איך הם בתוך דבריהם מודים בזה - ואם כן זה המאמר חולק לדעתם - אמנם זולת זה לא היה צריך בספורו - ולפי דעת החכם שיקראו בנים ממש איך יהיה זה המאמר בנפשו - ומה שאמר ואיך יצטרף דבר אל דבר קודם שיהיה צדק - אלא זה נהיה כי בעודו במעי אמו יקרא בן כמו שבארנו - ומה שהביא דמיון מחתיכת הברזל אל הסכין אין המשל דומה לנמשל - כי אין בברזל צורת הסכין - אמנם צורת הבן בקרב האם מעת שנתקשרה הטפה ברחם - וההפרש ביניהם כהפרש בין הכח הגמור אל הפועל הגמור - ובין הפועל הבלתי שלם אל הפועל השלם: עוד אמר ומה שאמר שלא ראינו חיה מעולם שיהיו לה ארבעה גידי הנשה - אין זה ראיה כי הכתוב אמר על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך (בראשית לב, לג): וזה על כף הירך הוא וראוי לצאת: התשובה זאת טענה על זולת המכוון אמנם היא בנפשו כי אם צוה הכתוב להוציא גיד הנשה של כל בהמה והוא מוציא גיד הנשה של העובר אם כן משפטו כמשפט כל בהמה שהיא לאויר העולם: ומאמר החכם טענה על^{^[681]} מאמר חכמיו שאמרו שהעובר אבר מאבריה ושחיטת אמו מטהרתו - וכמו ששחיטת אמו מטהרתו כן הוצאת גיד הנשה של האם מספיק לבנה: עוד אמר ומה שאמר כי המדמה זה עם אשה ובתה חלום בלי פתרון - כי הלוקח אשה ובתה שניהם בעלי דעת - לא ידע כי בנפשו הוא - כי בעבור ששניהם בעלי דעת על כן אמר הכתוב באש ישרפו אותו ואתהן (ויקרא כ, יד) בעבור שהיה הדבר ברצונה שאם נאנסה לא היתה נענשת כלום: התשובה זה הנמהר חשב שזה המאמר טענה על חכמיו ולא כן אלא טענה על קצת מן חכמינו שאמרו שהנשחטים אסורים והביאו דמיון ערות אשה ובתה (ויקרא יח, יז): ואמר בסוף טענותיו שהעובר אסור והרבה בראיותיו ואמר אחר כן האלהים אומר ולא אחוש בתלונת המשוגעים כי אפילו הכלבים אין להם חפץ לאכלו - ועליו הכתוב אומר גם כל חלי וכל מכה (דברים כח, סא) - ואם היו כל ישראל שומעים לי הייתי אוסר אותו כדם חזיר - ואני אומר שהדברים נאים כאשר יצאו מפי עושיהם - אמנם זה היה יודע את בוראו ומכוון למרוד בו - והשיב^{^[682]} הטענות הנזכרות על דעת חכמינו ולבסוף שב לדעתם ואם הוא באופן אחר:

#XII:12 הפרק השנים עשר

אם יש התר לשחוט בכל מקום אם לא: דע שהחכמים בזה נחלקו לשתי תודות גדולות:

התודה האחת הם מהראשונים אשר אסרו שחיטת בקר וצאן בגלות ואמרו שבזמן הבית היו אוכלים קדשים במקום המובחר וחולין בשערי ישראל - אמנם בזמן הגלות לא נאכל קדשים כי אין לנו מקום מובחר ולא חולין כי אין לנו שערי ישראל:

והתודה השנית והם מהאחרונים אמרו ששחיטת בקר וצאן מותר בגלות זולת המקום המובחר: וטענו הראשונים והשיבו עליהם האחרונים: הטענה האחת ממאמר איש איש אשר ישחט שור או כשב במחנה וגומר (ויקרא יז, ג) כי אחרי שזה נאמר בזמן המדבר שהיה המחנה וחוץ למחנה - הנה בכל מקום שיהיה במשפט הזה רוצה לומר פנימי וחיצון ראוי להיות זה המשפט זולת שיפרט הכתוב בזה כמאמר כי ירחיב יי' אלהיך את גבולך כאשר דבר לך (דברים יב, כ) והתיר שיאכלו חולים זולת המקום המובחר שהיה במקום המחנה - כמו שבא הכתוב ופרט התר עשיית שני כבשים בשבת אחר אמרו כל מלאכה לא תעשו - והנה לפי זה בזמן המחנה לא היו רשאים לשחוט חוץ למחנה - ובזמן הבית לא היו רשאים לשחוט חוץ משערי ישראל - ובמקום המובחר לא היו שוחטים חולים לבד קדשים - עתה בזמן הגלות אין ראוי לשחוט במקום המובחר לא קדשים ולא חולים - וגם בשאר שערי ישראל אין ראוי לשחוט חולים כי אין המקום ההוא תחת רשותנו - ועוד שהמקום המובחר אינו עומד על משפטו הראשון - כי במאמר כי ירחיב הסמוך משפט המקום המובחר באמרו ועשית עולותיך הבשר והדם (דברים יב, כז): ואם כן כל זמן שהעולות נעשות יהיה מאמר כי ירחיב תמים - אמנם בזמן שלא תעשנה יהיה בטל: ולכן אסרו בפסק אכילת בקר וצאן בגלות: התשובה כבר ידעת שמזמן נח הותר אכילת בשר על ידי שחיטה ממאמר כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה (בראשית ט, ג) - ונאמר עוד אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו (בראשית ט, ד): וזה המנהג היה נהוג בכל הדורות עד בא זמן המדבר וכשקבלו התורה רצה נותן התורה להעתיקם מהמנהגים הרעים אשר נהגו במצרים בפעלות דם בעל חיים ככתוב ולא יזבחו את זבחיהם לשעירים (ויקרא יז, ז) - וצוה דם של שלשה מינים שישפך אצל המזבח ודם חיה ועוף שיתכסה - והטעם שלא ישתמשו בדם הזה לפעלות זרות - ולכן אמר הכתוב איש איש אשר ישחט שור או כשב במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה (ויקרא יז, ג) ואל פתח אהל מועד לא הביאו (ויקרא יז, ד) רוצה לומר שישפך דמו אל יסוד המזבח דם יחשב לאיש ההוא דם שפך (ויקרא יז, ד): ולפי זה לא היה שום אדם רשאי לשחוט חולים במקום אחר חוץ מאהל מועד - בין במחנה בין מחוץ למחנה במקום קרוב בין במקום רחוק: כי אף על פי שטעם מחוץ יורה במקום קרוב למחנה מפני שכל ישראל היו שם: אמנם טעם הענין ומכוונו שהוא כדי להעתיקם מהמנהג כולל כל העולם - ולכן מי שהיה בדמשק או במקום אחר לא היה רשאי אז לאכל חולים - אמנם כשבאו ישראל לארץ הקדושה בטל זה המנהג כי לא היה שמה מחנה וחוץ למחנה - ונשאר הדבר כמו שהיה קודם זמן המחנה - והטעם שישחטו חולים בכל מקום: ועם כל זה לא הניח הכתוב בזה אמנם התיר הענין שאסר בזמן המדבר באמרו כי ירחק ממך המקום (דברים יב, כא) וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן לך יי' אלהיך ואכלת בשעריך (דברים יב, כא): ואין מאמר ואכלת בשעריך כדי לאסרו חוץ משערי ישראל אלא לאסרו בבית הבחירה - והטעם שלא ישחטו חולים בירושלם כי נוכל לומר שזה הצווי היה בזמן המחנה: אמנם בזמן שאין מחנה בטל פנימי וחיצון - וכמו שנוכל לשחוט השלשה מינים חוץ מאהל מועד כן נוכל לשחוט חולים בירושלם^{^[683]} - ואין ראוי לטעון ולומר איך לא אמר הכתוב מאמר שיכלול התר החולים בכל העולם - מפני שהכתוב לא רצה לבשר להם קלקלה: ולזה לא מצאנו בכתוב להורות לנו במצות איך נתנהג בגלות - והנה הענין הוא על פי ששיערה החכמה האלהית שהקרבנות בזמן המחנה היו ברשות: ככתוב לא תעשו ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו (דברים יב, ח) - ובזמן הבית חייב הקרבנות ואסר החולים שהיה אז בא הנה והתירו לכל העולם - והטעם כי בזמן המדבר לא האמינו ישראל אמונה אמתית והעד ענין המרגלים - כי עדיין לא התנערו מתועבות מצרים לסבת ההרגל והמנהג ולכן הזהירם בענין החולים ולא העמיס עליהם חיוב הקרבנות - אמנם נהלם לאט בהדרגה עד שבאו ונחלו את הארץ והאמינו אמונה אמתית ואז חייב להם הקרבנות והתיר להם החולים - כי הדור הראשון שיצאו ממצרים כלם מתו במדבר ונשכח המנהג ההוא - ולמה יצוה השם שלא יאכלו חולים בהן זולת שערי ישראל: כי אם בשערי ישראל נשחטים בזולת מזבח: הנה ראוי שישחטו גם כן בכל מקום שאין שם מזבח: אמנם בזמן המחנה היתה הכונה שישחטו הכל באהל מועד שהיה שם מזבח: וכן בירושלם שישחטו כלם קדשים מפני שהיה שם מזבח - והמצות לא נתנו לבני ישראל לנקום מהם אלא לחיות בהם ככתוב וחי בהם (ויקרא יח, ה) - ומה שטענו קצת המתירים מן אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם (זכריה ח, טז) - אמר רבי לוי שזה נאמר בעבור שערי הדין ככתוב ועלתה יבמתו השערה (דברים כה, ז): ועוד שזה ספור המצוות אשר כבר צוה את אבותם מאז ואינו מצוה עתה על השואלים מחדש:

טענה שנית - בעבור שזכר החולים בתוך הקדשים יראה שהחולים נתלים בקדשים והטעם כל זמן שנעשים קדשים במקום המובחר אז יהיו החולים מותרים בשערים ובזולת זה שהוא זמן הגלות הם באסור: התשובה לא נזכרו החולים בתוך הקדשים אלא כדי לאסור החולים במקום שיעשו הקדשים: ומאין יחייבו הם מצד שנזכרו בתוכם שיהיו נתלים בם - ועם ההשלמה שנאמר שהם נתלים בם הנה כמו שאכילת לחם וקלי וכרמל היה נתלה בהבאת העומר ובזמן הגלות אנו אוכלים אותם אף על פי שלא נקריב עומר כמו כן בענין החולים נאכל אותם אף על פי שאין קדשים - ואם יאמר לפי זה תתיר חולים בגלות בירושלם כי אסורם היה בעוד שהיו הקדשים נעשים שם: נאמר אף על פי שאין קדשים נעשים שם קדושת המקום לא נעדר במוחלט אף על פי שנשרף ונהיה תל הרוס - והנה דניאל הנביא שהיה משים פניו בתפלתו נגד ירושלם ככתוב וכוין פתיחן ליה בעיליתיה נגד ירושלם (דניאל ו, יא): ומה שנסתייע ר' אהרן בעל המבחר להתיר החולים בירושלם ממאמר ואכלת בשעריך (דברים יב, כא) שאמר אין הטעם שלא יהיה התר לאכלו במקום המובחר אלא כדי לומר לא תוכל לאכל בשעריך (דברים יב, יז) רק קדשיך אשר יהיו לך (דברים יב, כו): ימחול על כבודו - מפני שההתר אינו רק בהרחק המקום שהם השערים ככתוב ואכלת בשעריך (דברים יב, כא): והשערים הם זולת המקום המבחר לא כמו וגרך אשר בשעריך (שמות כ, י) כי לא הזכיר שמה מקום מובחר אמנם הנה קדם במאמר: ולכן דין המקום המובחר עומד על עניינו:

טענה שלישית - אמרו ידענו ממאמרי הכתוב שהבשר לא היה נאכל אלא על ידי רשות - כי הנה במדבר סין כתוב מי יתן מותנו ביד יי' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר (שמות טז, ג): מפני שבהמתם היה עמהם ואם היו רוצים לאכל מהם היו אוכלים - אמנם לפי הנראה שהיה אסור להם: ואם יאמר אומר שהתאוו דגה - נאמר אלו היתה תאותם דגים לבד לא היה מביא להם בשר - מפני שהמתאוה דג אין תאותו בשר ואם יביא לו בשר לא השלם רצונו: התשובה שהעם היו מתאוננים על שלא היה להם הבשר בשופע כאשר במצרים: ולכן הביא להם השלו שהיה^{^[684]} בשר עוף השמים עד שישבעו מפני שבהמתם לא היה מספיק להם מפני שהיה עם רב: וכן גם כן התאוו הדגה על שלא היתה נמצאת שמה כאשר במצרים לא שהכתוב אסרו להם ולכן היו מתאוננים: והכתוב שאסר להם החולים במדבר לא אסרם בעבור עצם הבשר עצמו שלא יאכל אלא מסבת הדם כפי מה שזכרנו להעתיקם מהאמונות השקריות בהדרגה: הלא תראה כשבאו אל הארץ ומת הדור ההוא ונתרחק המקום אמר רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר כברכת יי' אלהיך אשר נתן לך בכל שעריך (דברים יב, טו) שהם ערי ישראל - ואחרי שידענו מזה שמותר לאכל חולים בשערים ידענו מזה שהוא מותר לאכל חולים בכל המושבות מפני שהכתוב בטל הסבה שבעבורה לא היו אוכלים חולים:

טענה רביעית אמרו ששחיטת חולים צריכים מזבח ובכל מקום ומקום משערי ישראל היה מזבח והיו שוחטים שמה - הלא תראה בענין שאול שכתוב הנה העם חוטאים לאכל על הדם ואמר גולו אלי אבן (שמואל א יד, לג) ואמר אותו החל לבנות מזבח (שמואל א יד, לה): ובזולת שערי ישראל בזמן הגלות שאין שערי ישראל^{^[685]} עומדים ואין בהם מזבח - יהיה אסור לשחוט בשר בקר וצאן: התשובה כבר ביארו החכמים שאין מביאין ראיה מדברי הנביאים אשר יסבלו פירושים אל דברי התורה מפני שדברי הנבואה נאמרו על פי הדור והם דברים נעלמים: והנה במאמר הנה העם חוטאים לאכל על הדם פירושים - מהם אמרו שחטאם היה על ששחטו חולים והארון היה שם - מפני שזה היה בזמן המדבר שהיה שם הארון ולא היו שוחטים חולים כמשפט דם יחשב לאיש ההוא דם שפך (ויקרא יז, ד): ולכן אמר גולו אלי אבן ואמר פוצו בעם להקריב איש שורו ואיש שייהו ואמר ושחטתם בזה ואכלתם (שמואל א יד, לד): וזה בטל מפני שלפי זה גזר להם שיאכלו קדשים ואנשי המלחמה אי אפשר שלא יהיו בהם טמאים כמנהג כל בעלי מלחמה ולא יוכלו לאכל קדשים - ושישארו בלתי אכילת בשר לא יתכן כי היו יעפים מהמלחמה ועוד שזה נהיה בלילה והקרבת העולה היא על מוקדה על המזבח כל הלילה (ויקרא ו, ב) ואם כן כל הלילה לא הקריבו חלבי השלמים - אמנם על עולת הבקר היו מקטירים חלבי השלמים: ואם לא יוקרבו [חלבי]^{^[686]} השלמים לא יאכלו השלמים: ולפי הנראה שאכלו אותם בלילה: מפני שעד אור הבקר היו רוצים להלחם ולא שמו אותם על עולת הבקר: ועוד מה טעם לשחטם בלילה ולא יאכלו לעתם: ועוד שזה היה מנהג לפי דעתם ומה צורך לומר אותו החל לבנות מזבח - ולפי הנראה מהכתוב שלא היו שלמים אף על פי שהחכם ר' אהרן בעל המבחר נמשך אחרי זאת הדעת: ומהם אמרו שהאבן כדמות מחיצה להבדיל בין מקום קדשים לחולים - מפני שהיה שם הארון ולא היו יכולין לשחוט חולין ממאמר ואל פתח אהל מועד לא הביאו (ויקרא יז, ד) - ולכן שם האבן כדי לשחוט חולין - ואם כן אינו מזבח כי במזבח נקרבים קדשים - ולא מזבח שחיטה כי לא שחטו שמה - ומהם אמרו שעשאו בעבור תודה - ולפי זה לא היה ראוי לומר הנה העם חוטאים לאכל על הדם: ועוד שזה היה אחר בואם מהמלחמה: הנה יראה מזה שאין להם ראיה מדברי שאול לאסור חולים בגלות: ומה שפירש החכם רבינו אהרן בעל עץ חיים נוחו עדן שהעם חטאו על שאכלו בקר ובני בקר ועברו על מאמר אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב, כח) - אין הענין כן כי כבר הזכיר החכם רבינו אהרן בעל המבחר זאת הדעת ואמר ואין צורך - ועוד כי בקר ובני בקר לא יודעו רק על ידי נבואה: והנראה לי מפני שהיו העם יעפים מן השלל ככתוב ויעף העם (שמואל א יד, לא) [ושחטו]^{^[687]} כל אחד ואחד באהלו בלתי שישחטו אותם אצל הכהנים מורי התורה - כנה אותם הכתוב אוכלים על הדם כי לא עשו השחיטה כהוגן להשפך הדם מהמקורות כצורת השחיטה שהיתה מסורה להם - ויש לתת עוד טעם אחד והוא כי העם לרוב עייפותם לא המתין שיעמוד המלח בבשר עד שיוסר דמו - וכן שיוסר דמו בקצף בבשולו אמנם מהרו ואכלו הבשר בעוד שדמו בו וזהו אמרו ושחטתם בזה ואכלתם (שמואל א יד, לד) - ויהיה מאמר הנה העם חוטאים לאכל על הדם כטעם עם הדם כמו ויבואו האנשים על הנשים (שמות לה, כב) שפירושו עם הנשים - והכתוב הרמיז שחטאו במאמר ולא תאכל הנפש עם הבשר (דברים יב, כג): ומה שאמר אותו החל לבנות מזבח - הטעם לבנות מקום שחיטה מיוחד לחולים - לא להיותם חולים אלא לסבה שזכרנו: ומקום השחיטה קראו הכתוב הנה מזבח על דרך ההשאלה - כי כמו שהמזבח יקרא מזבח מצד שמכפר את עונות בני ישראל על ידי הזבחים - כן זה להיות שהסיר החטא מבני ישראל קראו מזבח - ולפי הפשט מזבח נגזר מן וזבחת ולכן כל מקום שחיטה יצדק עליו שם מזבח:

ולהיות שאמות הדבר על נכון יהיה בשני אופנים אם בבטול הסותר ואם בהבאת ראיה על אמתתו - לכן ראו לנו אחר בטול הסותר בהבאת ראיה על אמתת התר אכילת בשר בקר וצאן בגלות: ואף על פי שזה לא יתחייב בכל הדברים כי המבדיל והפורט והאוסר עליו להביא ראיה - כי מדרך התורה ידענו ממאמר נח התר אכילת בשר בכל מקום: וכן בזמן הבית בשערים ממאמר ואכלת בשעריך - והנה כשנבטל ראיות האוסרים נשאר הדבר על התרו שהיה מקודם - וכן אמר ר' יוסף הרואה נ"ע - כי מתיר הבשר לא יצטרך אל ראיה כי הוא מותר - אלא הראיה תתחייב על מי אסר אותו - הנה עם כל זה יש לנו ראיה בהתרו ממאמר כל חלב וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם (ויקרא ז, כה) (ואילך): כי אם לא יאכלו חולים בגלות מה טעם לאסור חלב הבלתי נמצא - ומושבותיכם כולל כלל המקומות שישכנו שמה בין בזמן המלכות בין בזמן הגלות - ולא יוכל לטעון שזה בעבור מושבות ארץ ישראל לבד כמאמר והי[ו] אלה [לכם] לחקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם^{^[688]} כל מכה נפש וגו' (במדבר לה, כט) (ואילך) מפני שחבר הדם עם החלב: ואחרי שדם חיה ועוף אסור בגלות להיות מושבות כולל כלל העולם בין בזמן המלכות בין בזמן הגלות הנה כמו כן יהיה במאמר כל חלב - ולולי זה יהיה דם חיה ועוף מותר בגלות - ואין טענה ממאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו (בראשית ט, ד) - כי הטוען יפרשהו בפנים שונים - אמנם הנאמר בפרשת צו וכן בפרשת אחרי מות ובפרשת ראה הכל נאמרו אחר מאמר כי^{^[689]} כל חלב וכל דם לא תאכלו (ויקרא ג, יז) הנאמר בויקרא והם נסמכים אליו: ר"ל להיות בכל המושבות על משפט אחד:

סוף דבר שחיטת קדשים בזמן הגלות ואפילו במקום המובחר אסור: אמנם שחיטת בקר וצאן בגלות מותר בכל מקום חוץ מהמקום המובחר: מפני ששם לא היו נאכלים חולים לבד קדשים - ואף על פי שנתבטל הסדר ההוא בגלות ובאו זרים על מקדשי בית יי' (ירמיהו נא, נא) - אמנם המקום עדין בקדושתו עומד - הלא תראה מהשתחוית דניאל כפי מה שזכרנו: אמנם חיה ועוף מותר בכל מקום ואפילו במקום המובחר ועד אלפים אמה שהם מגרש העיר אסור לשחוט חולים וכן קדשים - אמנם היו אוכלים שלמים משלמי המקדש לא חולין ממאמר בשעריך תאכלנו (דברים טו, כב): ואדוניהו ששחט חולין קרוב לירושלם יראה לפי האמת שהיה חוץ ממרחק אלפים אמה:

#XII:13 הפרק השלושה עשר

בתנאי השוחט: הראשון שיהיה איש בוגר: כי הכתוב אמר איש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר [יצוד] וגו' (ויקרא יז, יג)^{^[690]} - ואם יהיה קטן לא יקרא איש - ועוד שבזה המעשה צריך תקון לעשות תנאי השחיטה שזכרנו והנער לא יהיה שלם לעשותם - ועוד שצריך להיות אמונה בזה המעשה וזה יתחייב בבעל דעת שיהיה מקבל גמול ועונש: לא לפי דעת בעלי הקבלה שאמרו חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אותם שחיטתם כשרה - מפני שהכשר הפועל ראוי להיות בהכשר הפועל לא בזולתו - ואין הפרש בין שיהיה מבני ישראל ובין שיהיה גר שנתגייר באמר הכתוב ומן הגר הגר אתכם - אמנם האשה אם ימצאו לה תנאי השחיטה קצת מן החכמים התירוה לשחוט ממאמר ולאשה עגל מרבק [בבית]^{^[691]} ותמהר ותזבחהו (שמואל א כח, כד) - ומהם אסרו כי אמרו אולי זה בצווי כמו ויאסור יוסף מרכבתו (בראשית מו, כט) - ולפי דעת מרבית החכמים ראוי לקרבה אל המלאכה כל זמן שלא יהיה שמה איש בהקש מן צפורה אשת משה בעבור שמשה היה חולה: השני להיות שלם הדעת ר"ל שלא יהיה שוטה או שכור - וכן לא ישחוט הסומא לכתחלה אלא אם ראוהו אחרים ששחט כראוי ויש לו שאר תנאי השוחט מותר לאכל משחיטתו - ולפי דעתי אין ראוי לשחוט כלל כי לא יפול פעלת השחיטה על נכון אלא על המעט: השלישי להיות בעל זרוע עם טוב המשער לעשות הפעולה בזריזות בפנים היותר טובים - יודע דרכי האסור וההתר בחתוך הסימנים בדרכים שזכרנו: הרביעי להיות בעל אמונה יודע ומודה בעשרה עקרי האמונה: החמישי להיות לו ידיעה בכונת הכתוב באכילת החי על ידי שחיטה כדי להקל הכאב בפנים: וזה להוציאו מהיותו חמס על צד שנברא זה מפני זה ככתוב כל שתה תחת רגליו וגומר (תהילים ח, ז) לא על צד התמור כפי מה שנמשכו בזה קצת מן חכמינו הנמשכים אחרי דעת המדברים כי זאת דרך מקלקלת כפי מה שביאר החכם רבינו יפת נ"ע ורבינו אהרן בעל המבחר ורבינו אהרן בע"ח נ"ע: ולא לפי דעת ב"ה שאמרו מה איכפת לו להב"ה^{^[692]} בין מי שהוא שוחט מן הצואר בין מי שהוא שוחט מן העורף - הוי אומר לא נתנו מצות אלא לצרף בהן את הבריות שנאמר אמרת יי' צרופה (שמואל ב כב, לא) - מפני שלא שמו תכלית לפעולת השחיטה שהיא כדי להקל הכאב - אבל אמרו שהוא גזרת מלך לבלתי היות בה שום תכלית מכוונת אצל בני אדם: הששי להיות שומר מצות התורה המעשיות והשכליות לבלתי יקל בהם כי המקל במצות יקל גם כן באופני השחיטה - ועוד שהמקל במצות לא יהיה אלא מסבת חסרון אמונתו בעקרי האמונה שזכרנו - הנה היוצא לנו מזה שהאדם הראוי לפעלת השחיטה צריך להיות לו אמונה ומעשה - אמנם מי שיהיה לו אמונה והטעם שיודע עקרי האמונה בדרכי הראיות שהזכירו החכמים בספריהם ומקל במצות אסור לאכל משחיטתו: וכן מי שיש לו מעשה והטעם ששומר מצות התורה עד תכליתם אבל אין לו ידיעה בעקרי האמונה אסור לאכל משחיטתו - כי אינו יודע להוציא פועל השחיטה מהיותו חמס: ועוד שאינו יודע איכות רצון הבורא יתעלה בענין השחיטה וסכל בדרכי מציאות השם ואחדותו ואם כן אינו יודע למי הוא עובד: ואמרו ב"ה אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד:

סוף דבר ראוי להיות השוחט איש בוגר בעל זרוע - יודע במלאכת השחיטה על אופן ראוי יודע דרכי האסור וההתר בענין השחיטה - יודע עשרה עקרי האמונה בראיותיהם - יודע איכות רצון האל יתעלה בצורת השחיטה להוציאו מהיותו חמס - שומר מצות התורה נכנע להן ואפילו במצוה הקלה מהן על דעת חכמי המקרא בתורה שבכתב - והנה לפי זה השחיטה שתהיה ממי שאין לו התנאים הנזכרים שחיטתו נבלה כי זבח רשעים תועבה (משלי כא, כז) - ומאמר וזבחת ואכלת בשעריך (דברים יב, כא) עם הראוי ידבר - ומי שיחשוב בדעתו שיש לו התנאים הנזכרים והוא במקום שאין יותר מעולה ממנו מותר לו לשחוט לעצמו ולמי שהוא למטה ממנו שלא יכיר חסרונו - אבל אם יכיר חסרונו ראוי לו להמנע מאכילת שחיטתו - ואם יהיה במקום שיש מעולה ממנו אסור לו לשחוט אפילו לעצמו - כי שגגתו עולה זדון: אמנם אם ימצאו שוחטים במעמד אחד ראוי לשחוט היותר מעולה מהם אלא אם ירשה הוא לאחד מהם: בענין הרשאת השחיטה ראוי להיות על פי הראוי ר"ל מהיותר מעולה שבדור עם חברת שני חכמים הנמצאים במקום ההוא - לא שתהיה ההרשאה מאיזה אדם הזדמן - כי זה דבר שנוגע לכל וראוי להיות על פי העצה והחכמה - מותר לשחוט הטמא שיאכל הוא וטמא אחר עמו ממאמר וזבחת מבקרך (דברים יב, כא) וכתוב אחר כן הטמא והטהור יחדו יאכלנו (דברים יב, כב): שנים ששחטו בסכין אחד זה תופש בקצה אחד וזה תופש בקצה אחר שחיטתם כשרה - וכן השוחט שנים ראשים בבת אחת שחיטתו כשרה - אמנם שנים ששחטו בשני סכינים צואר אחד שחיטתם פסולה - כי זה לא יהיה בלי תוספת כאב או שהייה:

#XII:14 הפרק הארבעה עשר

בתנאי המאכלת ר"ל הכלי שבו ישחוט השוחט: הכתוב כנה הכלי אשר בו ישחטו מאכלת ככתוב ויקח את המאכלת לשחוט את בנו (בראשית כב, י) - ומאמרו המאכלת בה"א הידיעה ידענו שלא היו שוחטים בכל סכין שנמצא - אלא היה סכין ידוע לפועל השחיטה וקראוהו מאכלת - כמו שהחרב מיוחד להריגה - ואמנם היתה המאכלת מיוחדת לפועל הזה כדי שלא ישתמשו בה בחתוך דברים אחרים ויפגימוה ויוציאו חלקותה וחריפותה - וזה כדי שלא תתן כאב לנשחט נוסף על כאב השחיטה כי הסכין הפגום או הבלתי חלק וחריף יכאיב הנשחט כאב נוסף על כאב השחיטה ולכן אמרו החכמים זכרם לברכה שתהיה המאכלת בתנאיה:

האחד שלא תשחוט בקרום הקנה ולא בשן ולא בעצם חד ולא בזכוכית ולא בחרש ולא בשאר מתכות כי אין להם כח לחתוך לבד עם הברזל:

השני שתהיה ישרה שלא תהיה כקשת וחדות פיה מקערוריתו ולא מגבנוניתו:

השלישי שלא תהיה אוגרת מצדדיה ר"ל שיטה פי המאכלת בצד אחד מצדדיה - כי לא תהיה השחיטה כראוי:

הרביעי שלא תהיה בקצה חדה כמו שפוד - כי מזה יקרה חלדה - אבל אם תקשור הקצה בבגד או בדבר אחר עד שלא חפחד מחלדה מותר לשחוט בה:

החמישי שלא תהיה קצרה מכפל הצואר - כי תעשה דרסה - לבד אם יגביר בדעתו שלא יעשה דרסה מותר לשחוט בה:

הששי שלא תהיה פגומה - אבל אם יהיה הפגם במקום שלא ישחוט בו אמנם יקשרנו בבגד או בדבר אחר מותר לשחוט בה:

השביעי שלא תהיה בלתי חריפה וחדה:

השמיני שלא תהיה מגואלת בגיעולי גוים - או שנתגאלה בשחיטת בהמה שנתנבלה:

סוף דבר ראוי להיות בתנאים הנזכרים ויבדקנה תחלה לראות אם היא חדה וחריפה בלי פגימה ואחר כן ישחוט ואם אינה חדה וחריפה כל שכן להיות בה פגימה ישחיזנה ויבדקנה ואחר כן ישחוט: הפך דעת בעלי הקבלה שאמרו סכין שפיה חלק ואינה חדה הואיל ואין בה פגם שוחטין בה: ואחר שישחוט יבדקנה ואם תהיה פגומה הנשחט פסול: כי אולי בעת השחיטה נפגם - אמנם אם אחר השחיטה נשתמשה בדברים אחרים ואחר כן נבדקה ונמצאת פגומה הנשחט כשר כי אולי נפגמה בעת השתמשה בדברים אחרים:

#XII:15 הפרק החמשה עשר

באיכות פועל השחיטה: כשירצה השוחט לשחוט יתפוש בידו האחד המאכלת ובידו האחר הסימנים וישחוט - והבהמות ראוי לקשור רגליהן פן יתנועעו ולא ישחטו כראוי וכן העופות ראוי לתפוש אותם אדם אחד והשוחט יתפוש הראש וישחוט - או ידרוס השוחט רגלי העוף או הבעל חי אם יגביר בדעתו שלא יתנועע וישחוט - וקצת מהשוחטים שתופשים העופות בידם האחד ומהפכים צוארם ושוחטים על הרוב יפסלו השחיטה: ואין ראוי להעשות כן אלא אם יסמוך באומנותו - ומדה טובה אל השוחט להשים פניו נגד ירושלם בעבור כבוד יי' אשר התיר לו להשחית החי חי אחר כמוהו אף על פי שאינו נוגע בעצם השחיטה ויברך השם יתעלה ויאמר:

ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו והתיר לנו לשחוט בהמה טהורה - או חיה טהורה - או עוף טהור:

וראוי שתדע שבכל הברכות צריך לומר אתה יי' אלהינו עד שתהיה הברכה מורכבת נאמרת לפנים ולא לפנים: כי הדבר השכלי אין לו מקום - ולכן יתואר לפנים ושלא לפנים - השוחט גופים רבים ממין אחד יספיק לו בברכה אחת אם לא ידבר דבר בינתים כי כתוב כי תמצא איש לא [תברכנו]^{^[693]} (מלכים ב ד, כט) והטעם שלא יפסיק - ואם ידבר בינתים חוזר ומברך: ואחר שישחוט ראוי לו לבדוק הנשחטים אחד אחד אם שחיטתם הגונה - האלהים אלא אם יגביר שנשחטו כראוי - כי השוחט הזריז במלאכת השחיטה אשר בו טוב המשער בעת ששוחט יודע אם נשחטו כראוי אם לא:

#XII:16 הפרק הששה עשר

במקום השפך דם השחיטה וכסויו: להיות שכתוב ושפך את דמו וכסהו בעפר (ויקרא יז, יג) - ראוי להיות כסוי דם הנשחט מכוסה מכל פאותיו - ולכן לא יושחט להשפך דמו על אבן או על מים או על זולתו מהדברים אלא בעפר - ואם במקרה נפל על זולת העפר חייב לכסותו - ואם במים או בדבר ניגר חייב לכסותו כל זמן שיתאדם: ואם יהיה העפר על אבן או על כלי אין חשש - וראוי לכסות אותו בעפר - ובשחיקת זהב ככתוב עד אשר דק לעפר (דברים ט, כא) - ועפרות זהב לו (איוב כח, ו) - וכן באפר כי הכתוב קראו עפר ככתוב מעפר שרפת החטאת (במדבר יט, יז): ולא יכסהו לא בחול ולא בסיד ולא בקמח ולא בשברי חרש ולא בזרניך - והכלל זולת מה שזכרנו - שחט ונבלע הדם תוך העפר ואינו נראה פטור מלכסותו - אבל אם יראה בו לחלוחית הדם ראוי לכסותו כי אם יתנגב אפשר שיראה - דם שחיטה שנתנבלה אינו חייב לכסותו כי הוא כדם הריגה אמנם דם שחיטה כשרה שנתערב בדם נבלה חייב לכסותו: הדם שצריך כסוי הוא דם המקורות שיצא בשחיטה לא דם המאכלת אם ישפך אחריו דם - אבל אם לא ישפך חייב לכסותו על המאכלת - ולא דם שישפך אחר שפך דם השחיטה ולא דם הצואר ולא דם שטיפה ולא דם הבשר אשר יוטף בעת הנקור - וחייב השוחט לכסותו כל זמן שלא יכסהו אחר - אמנם אם יכסהו אחר או הרוח די בכסויו כי הנמצא לא יתהוה - וראוי לכסותו במאכלת או בעץ או באבן לא ברגלו כדי שלא יזלזל במצות השם - ובעת הכסוי יברך את השם יתעלה ויאמר:

ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על כסוי דם החיה הטהורה הנשחטת - או העוף הטהור הנשחט:

הדם אשר הוא צריך כסוי הוא דם חיה ועוף: אמנם דם מריא ושור וכבש ועז אינו צריך כסוי לבד ישפך בארץ ככתוב על הארץ תשפכנו כמים (דברים יב, טז) (דברים יב, כד) (דברים טו, כג):

#XII:17 הפרק השבעה עשר

באסור הדם: אסור הדם בא בארבע פרשיות - האחד בפרשת ויקרא חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו (ויקרא ג, יז): השני בפרשת צו וכל דם לא תאכלו (ויקרא ז, כו): השלישי בפרשת אחרי מות ואיש איש מבית ישראל ומן הגר הגר בתכם אשר יאכל כל דם ונתתי פני בנפש האוכלת (ויקרא יז, י) - ואמר עוד כל נפש מכם לא תאכל דם (ויקרא יז, יב) - ועוד כתוב ואומר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו (ויקרא יז, יד): הרביעי בפרשת ראה בפעמים רבות רק הדם לא תאכלו על הארץ תשפכנו כמים (דברים יב, טז) - עוד רק חזק לבלתי אכל הדם (דברים יב, כג) - עוד לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים (דברים יב, כד) - עוד לא תאכלנו למען ייטב לך (דברים יב, כה) - עוד רק את דמו לא תאכל על הארץ תשפכנו כמים (דברים טו, כג): עתה המכוון הוא לדעת אם הדם הוא אסור בכלל הבעלי חיים אם לא - ב"ה אמרו שהדם האסור מן הכתוב הוא דם העוף והבהמה שפרט הכתוב בפרשת צו באמרו וכל דם לא תאכלו לעוף ולבהמה (ויקרא ז, כו): אמנם דם דגים וחגבים אינו אסור כי אם היה מאמר ויקרא לבד היינו מפרשים כל דם סתם - אמנם אחר שחשש הכתוב לפרט - לפי הנראה שדם אלה הוא באסור לא זולתו - וחכמינו ע"ה אמרו גם כן שאין לנו כח ממאמר ויקרא לאסור כל דם אחרי שבא בפרשת צו ופרט - אמנם הקשה להם מלת כל - כי בפרט לא יצדק מלת כל - ופירשו מלת כל כוללת מיני הדם היוצאים מן החי כמו דם שחיטה דם אברים דם רחיצה - אמנם מהנאמר בפרשת אחרי מות דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו הוא כל אוכליו יכרת (ויקרא יז, יד) ונתן טעם בעבור הדבר עצמו לא מפני יחסו אל דבר אחר ידענו אסורו בכלל - והטעם כל דם דם דגים וחגבים וזולתם - ואין טענה מאמרו כל בשר ולא יכנס תחתיו דם הדגים כי גם הדגים בשר יקראו ממאמר מאין לי בשר (במדבר יא, יג) ואמר הצאן ובקר ישחט להם אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם (במדבר יא, כב) - וחגבים הם שרץ העוף ונכללים באזהרת דם העוף: ומפני מצאם מאמר הכתוב לפי האמת כפי הטעם שנתן הכתוב כולל כל דם אמרו שמאמר כל חלב וכל דם לא תאכלו הוא כולל כל דם: ומה שפרט אחר כן בפרשת צו הוא בעבור שהעוף והבהמה הם בדמות שני סוגים עליונים שכוללים מינים תחתיהם: אמנם אחר זה בפרשת אחרי מות עוד כלל ואמר ואיש איש מבית ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יאכל כל דם ונתתי את פני בנפש האוכלת (ויקרא יז, י) - ולפי זה יאסר הדם אשר בתוך הביצה אבל קולף אותו ואוכל הביצה - אמנם אם תהיה ארוגה בדם ומסתבכת תוך החלמון או בקשר הזרע או בזרע אסור להאכל הביצה ההיא - מפני שכבר התחיל להתהוות אפרוח - ואסור להאכיל דם לגוי ממאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו (בראשית ט, ד) שנצטוו בני נח: סוף דבר אסור הדם הוא בכלל בין בבהמות בין בחיות בין בעופות בין בדגים בין בשרצי העוף - והכלל כל דם - ולכן ראוי לכל ישראל להזהר בזה בכל מה שיוכל - וזה דרך שמירתו - כשישחט הבעל חי או העוף שימלחו מקום השחיטה כדי שימצא דם העורקים שנשאר בתוכם: ואחר כך ינקר הבשר ויוציא כל המקורות אשר בהם דם נגלה כפי מה שידוע לנו מסבל הירושה - ואף על פי שיש עורקים דקים שתקשה הוצאתם אין חשש - כי במליחת הבשר וחתוכו יצא הדם אשר בתוכם - ולכן ראוי שיחתך הבשר אשר בו עורקים דקים כדי שיוצא הדם אשר בתוכם - וכן ראוי שימלח הבשר במלח שיהיה בינוני ר"ל לא דק ביותר ולא עב ביותר - כדי שימס הדם אשר בתוכו ויצא - כי אם יהיה דק ביותר ימס המלח קודם שימס הדם - ואם יהיה עב לא יעשה הפעולה אלא בזמן רב - והמלוח צריך להיות בכלי נקוב או בכלי משופע מכל צדדיו - או על מקום שיהיה נוטה לאחד מצדדיו - כדי שישפך הדם - כי אם יהיה תוך כלי כשיתקבץ הדם ויהיה הבשר בתוכו עוד יבלע הדם בבשר - ושיעור עמידתו במלח צריך להיות כזמן צלייתו - ואחר עמידתו במלח ירחצנו רחיצה רבה עד שיצאו מי הרחיצה זכים בלי אדמימות - ואחר כן ישימנו בסיר או בפרור אשר בו מים חמים כי אם ישימנו במים קרים יקפא הדם ולא יצא כראוי ברתיחה - ואחר כן בעת בשולו צריך להוציא הקצף אשר על פה הכלי אשר בו - אמנם הצלי ראוי שיפול דמו בחוץ לא כפי מה שעושים קצת מהטיילים שמשימים תחת הצלי כלי שיפול בו הדם והשומן ואוכלים אותו כי זה הוא אסור גמור - אמנם אחר שיוציא דמו מותר להשים כלי תחתיו בעד השומן וכל זה באזהרה גדולה: בנקור הראש לא נהגו בעבור שעורקיו רחבים ויוצא דמם במליחה - וכן העופות לסבה שאינם גופים עבים להסתבך עורקיהם לא חששו בנקורם - לבד הסתפקו במליחה - ויש אברים שהורו החכמים באיכות בשולם כגון הכבד והטחול - אמרו שלא יאכלו לבד צלי אש מפני שהם מבוע הדם ומקורו - ובמליחה ובבשול לא יצא דמם כראוי - אמנם הצלי מצד חוזק החום נמשך הדם ויוצא כראוי - ובפרט ראוי לחתכו חתיכות כדי לעזור בהוצאתו - אמנם בלב אמרו שראוי לקרעו להוציא דמו ואחרי כן אם יתבשל במים אין חשש - הפך דעת בעלי הקבלה שאמרו שאחרי הבשול קרעו ומוציא הדם ואכלו - מפני שהלב חלק כבולעו כך פולטו - ולהיות שהאדם באזהרת הדם על הרוב אפשר לו שילכד אם לא ישמר כראוי לסבות רבוי התנאים שיצטרך בשמירתו: לכן הזהירו הכתוב בפעמים רבים בפרשיות הנזכרות - והבטיח בו גם כן שכר העולם באמרו למען ייטב לך ולבניך (דברים יב, כה) - ולכן ראוי כל בעל תורה לשמור המצוה הזאת עד תכליתה: לא כפי מה שעושים קצת אנשים שמשימים הבשר נא בכלי - או בבית קבול מעיסה ומשימין אתו בתנור ויורד הדם עם השומן תוך הכלי או העסה ועוד נבלע בבשר - היא הנקרא בלשון חכמים מוליתא - אבל ראוי לבשלו מעט עד שיוסר דמו על ידי הקצף ברתיחה מעטה ואחר כן ישימנו בתנור - ואף על פי שזה ראוי להתנהג גם בתרנגול אין חשש - כי לדקות גופו כמעט כלל דמו יצא במליחה:

#XII:18 הפרק השמונה עשר

באסור החלב: חכמי ישראל נחלקו בזה לשלש תודות גדולות:

התודה האחת הם האומרים שהכתוב לא אסר מן החלבים [רק]^{^[694]} חלבי קדשים לא חלבי חולים - ואל זאת הדעת נמשכו משוי העכברי וסיעתו - והביאו ראיות מן הכתוב לאמת זאת הדעת:

ראיה אחת ממה שכתוב כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב^{^[695]} ממנה אשה ליי' (ויקרא ז, כה) - שהוא חלב קדשים - אמנם חלב בהמה שלא יקריבו ממנה אשה ליי' כגון החולים חלבם מותר: התשובה מלת בהמה אם שיהיה הטעם בה פרט ר"ל בהמה אחת - או כלל והטעם שם המין - והנה ממשמעות המלה היינו מפרשים אותה פרט - אמנם מפני שמצאנו כתוב ואם בהמה אשר יקריבו ממנה [קרבן]^{^[696]} ליי' כל אשר יתן ממנו^{^[697]} ליי' יהיה קדש (ויקרא כז, ט) שטעם הענין בה כלל בבירור ממה שאמר ואם המר ימיר בהמה בבהמה (ויקרא כז, י) - יתכן לקחת גם זאת המלה על הכלל ר"ל כי כל אוכל חלב ממין הבהמה - ואחרי שיתכן לפרש זאת המלה על הכלל ועל הפרט - ראוי לנו לחפש על דרך הפשט ממשמע הכתוב להכריע אחת משתי הדעות על האחרת - ויש להקשות ולומר שקודם לכן אמר כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו (ויקרא ז, כג) והוא כולל חלב קדשים וחלב חולים - והאוכל חלב חולים יהיה עובר בלאו - אמנם מאמר כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו וגומר הוא על חלב קדשים - יש להשיב שאם היתה כונת הכתוב לאסור חלב קדשים לבד היה לו לומר כי כל אוכל חלב הקרב - או כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה ר"ל מהחלב אשה ליי' - מפני שהחלב נתן אשה ליי' - ואחרי שהחלב נתן אשה לה' - יותר ראוי לומר שלא יאכל מן הבהמה חלב הקרב אשה ליי' משיאמר שלא יאכל חלב מן הבהמה הקרבה אשה ליי' - כי אחרי שנתן הכתוב הטעם בזה מפני ההקרבה יותר טוב שיהיה בעבור הקרבת החלב עצמו משיהיה מסבת הקרבת הבהמה - אלא אם יאמר שהחלב לא היה נקרב לבד הבהמה וכבר הוא לא יודה בזה - ואם יאמר שישוב אל החלב לא אל הבהמה אי אפשר כי כמו שאין ראוי לאסור אבר מאברי העולה כן אין ראוי לאסור חלב הקרב - כי העולה היתה כולה עולה לגבוה: ועוד שכתוב כל חלב ליי' ואם כן לא יאכל: אמנם פירוש מאמר כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה אשה ליי' הטעם בו כלל רוצה לומר האוכל חלב בהמה שישחטו אותה חולים אשר יקריבו ממינה^{^[698]} אשה ליי' כגון שור ושה ועז ונכרתה - הנה זה המאמר נאמר כדי לאסור חלב חולים לא חלב קדשים: כי למה בא הכתוב לאסור דבר שהוא אסור - מפני שכלל חלבי קדשים חלבם נקרב לבלתי ישאר ממנו דבר - אף על פי שבשרם ממנו נקרב וממנו בלתי נקרב: ויש ראיה אחרת גם כן על שזה המאמר אינו כי אם בעבור החולים ממה שכתוב אחר כך באותה הפרשה וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם (ויקרא ז, כו) - כי לפי דעתם ראוי להיות מאמר וכל דם ישוב על הקדשים לבד - וזה לא יתכן כי דם הקדשים היה בחיוב שיובא אל המזבח ומה צורך באזהרתו - אמנם דם חולים שהיה נשפך היה ראוי בו האזהרה - אבל לפי פירושנו פשט הכתוב ילך על נכון שיהיה המאמר הנזכר כולל כל חלב בין בקדשים בין בחולים - כן אזהרת הדם ראוי להיות כולל הקדשים והחולים: ראיה שנית אמרו בעבור שאסור החלב נזכר תוך הקדשים בלבד ולא נזכר תוך החולים: התשובה מהנאמר בפרשת ויקרא חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו (ויקרא ג, יז) אין להם ראיה - כי זה לא יצדק על חלב קדשים כי הקדשים לא היו נעשים אלא במקדש - ועל פי הנכון החכים נותן התורה בשומו חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם קודם מאמר כל חלב וכל דם לא תאכלו - פן יאמר הטוען כי מאמר בכל מושבותיכם ישוב על הדם לא על החלב - ועוד ששם נאמר בעבור הקדשים קודם זה הפסוק כל חלב ליי' - ואם כן יהיה זה בעבור חלב חולים - גם אין להם ראיה מהנאמר בפרשת צו כי גם זה כפי מה שביארנו לא ישוב על חלב קדשים: אמנם הסבה שנזכר אסור החלב בתוך הקדשים הוא שלא נאסר חלב חולים אלא בעבור שחלב כמותו קרב למזבח שהוא חלב קדשים - ובזולת זה לא היה חלב חולים באסור כלל - ולכן אמר הכתוב כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה אשה ליי' (ויקרא ז, כה) ר"ל ממין הבהמה ונכרתה: ועוד להודיע לך הכתוב כי כמו שחלב קדשים באסור כן יהיה לך חלב חולים באסור - והטעם ששניהם שוים באסור וכמו שהזהיר באזהרת הדם בקצת הפעמים קרוב לקדשים כן הזהיר אזהרת חלב חולין קרוב לקדשים - ואין ראיה מהקרבה והרחק להעתיק המאמרים על זולת מקומם: ראיה שלישית להם אמרו שזה נאמר בעבור הקדשים - כי איך אפשר להזכיר הכתוב אסור חלב חולין קודם שיתיר להם בשר חולין הנאמר בפרשת ראה: התשובה מפני שרצה הכתוב להזכיר אסור חלב הקדשים ככתוב כל חלב ליי' הזכיר גם משפט חלב חולין - כי מנהג הכתוב כשיזכיר מצוה אחת מחבר עוד מצוה דומה לה במשפטה - הלא תראה בבנות צלפחד שחבר הכתוב דין הירושה - ולפי דעתי שהתר אכילת חולין נאמר קודם ולא הזכירו הכתוב כמשפט מצות רבות שלא הזכירם הכתוב ובמשנה תורה הזכירם כמצות היבום וזולתם - ולהיות שכונת נותן התורה להזכירם במשנה התורה לא הזכירם שם אמנם נאמרו בכלל שאר המצות שנאמרו שם: ועוד שמדרך הכתוב להזכיר מצוה קודם שיזכיר ענינה כגון כימי נדת דותה תטמא (ויקרא יב, ב) ועדין לא הזכיר משפט הנדה - וכן ולחטאת ולאשם ולמלואים (ויקרא ז, לז) ועדין לא הזכיר משפט המלואים לישראל ואף על פי שאמרם השם למשה בפרשת ואתה תצוה: ראיה רביעית להם אמרו שאלו היה חלב בחולין באסור למה לא הזכיר אסורו שם במשנה תורה כשהזכיר התר בשר חולין אמנם הזכיר אסור הדם לבד זולת החלב וברוב הפעמים מזכירם יחד: התשובה בעבור שהזכיר אסור חלב חולין בפרשת ויקרא ובפרשת צו לא הוצרך עוד להזכירו - אמנם הזכיר אסור הדם במשנה תורה אף על פי שהזכירו שם למעלה בעבור שבאכילת חולין אמר שישפך דמו על הארץ ככתוב על הארץ תשפכנו כמים הזהיר הכתוב שלא יאכל כדי שלא יחשב אחרי שאין לו צורך בעבור המזבח יהיה מותר לאכלו לכן הוצרך באזהרתו - ועוד שכבר הזכיר במשנה תורה תורת הקדשים ולא הזכיר חלבם ככתוב ועשית עולותיך הבשר והדם (דברים יב, כז) - וכן והבשר תאכל (דברים יב, כז) והוא בשר השלמים: והחכם רבינו אהרן בעל המבחר נ"ע אמר והזכיר הדם ולא החלב וכבר הזהיר בשניהם וצוה בדם עתה שהקישו בצבי ובאיל ונראה מן הענין לכסות דמו הוצרך לומר על הארץ תשפכנו כמים: ראיה חמשית להם ממאמר וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלוהו (ויקרא ז, כד) כי לפי זה יתחייב שחלב זולתו חוץ מחלב קדשים להיות בהתר: התשובה יאמר לו שאלו לא היה הכתוב מזכיר אסור חלב נבלה מן המבואר שהיינו יודעים אסורו אחרי שהוא חלק מנבלה - ומאיזה צד היה מתיר אכילתו - אמנם לפי האוסרים חלב חולין המאמר הולך על נכון: והטעם אל יחשוב החושב בעבור שחלב חולין באסור שהאוכל חלב נבלה חייב משום אוכל נבלה אלא משום חלב ונבלה כדי לחייבו בכרת ולכן הזכירו קודם משפט הכרת כדי שיכלל תחת עונש הכרת: ואמר יעשה לכל מלאכה שלא יאסר מפני שחל אסור על אסור:

והתודה השנית הם בעלי הקבלה שאמרו שחלב חולין האסורין הם שלשה והם החלב המכסה ואשר על הקרב וחלב הכליות - ראיה אחת אמרו שממשמע הלשון על דרך האמת לא יאמר חלב אלא לאלה השלשה - ואם תחייב שיקראו חלב הנשארים שהם האליה ויותרת הכבד והכליות - הנה ראוי שיקראו חלב גם כן אשר בצבי ובאיל - וזה מה שלא יודה בו שום משכיל - אמנם שם חלב על האמת לא יאמר אלא על החלב הלבן הנמס שהם המכסה ואשר על הקרב וחלב הכליות: התשובה כבר ביארנו במאמרינו הראשונים ההפרש שיש בין שמות של לשון ובין שמות של תורה וההפרש בין שמות האמת ושמות המעבר כשם חטאת ואשם ושבת וזולתם אף על פי שיש להם גם כן טעם מהלשון - ואם נקח שם חלב על שיהיה שם של לשון לא שם של תורה כפי מה שמפרשים בעלי הקבלה יהיה שם חלב נאמר על כל דבר משובח כי שם חלב על טעם הלשון יאמר על המשובח כגון ואכלו את חלב הארץ (בראשית מה, יח) - וכן שם חלב על האמת לא יאמר אלא על הדבר המשובח - ואם נפרשו על דרך אמתת הלשון ישתתפו עמו דברים אשר לא תכון כוונת הכתוב בם: ולכן ראוי לומר שהוא שם של תורה ולאמר^{^[699]} על דרך מעבר מטעם הלשון - ואם כונתם שאלה השלשה לא יקראו חלבים מטעם הלשון ולכן הוציאום למה הוציאום ממאמר כי כל אוכל מן הבהמה אשר יקריבו ממנה באמרם חלב^{^[700]} שכמותו קרב אסור יצא חלב שעל הדפנות והוא דומה לחלב מטעם הלשון - הנה אשר אינו דומה לחלב הוציאוהו ממאמר אשר יקריבו לא מטעם הלשון כפי מה שחשבו - ואם ימשכו אחר הכתוב הנה הכתוב קראם חלב בכמה מקומות - והלא הם עצמם אמרו במאמר ואת כל חלב פר החטאת (ויקרא ד, ח) לרבות לשתי הכליות ויותרת הכבד: ראיה שנית טען מר סעדיה הפיתופי ואמר שאם שם חלב יאמר על הששה חלבים ויכלול האליה ויותרת הכבד והכליות איך יתורגם בלשון ערבי - ואם תתרגמנו תרבא והוא שם המכסה את הקרב בלשון ישמעאל יתחייב להתיר זולתו אשר לא יקרא בשם ההוא מפני שהאליה והכליות ויותרת הכבד יש להם שמות אחרים - ואם תתרגם אותו שחמא שהטעם בו שם כלל יתחייב עליכם לאסור כל שחמא שבגוף ויצאו הכליות והדומים לו - ואם תתרגמו אותו טוב וטוב כמו כל חלב יצהר^{^[701]} (במדבר יח, יב) יתחייב לאסור כל אבר טוב שבגוף כגון המוחות וכיוצא בם: התשובה שמות התורה אי אפשר שיתורגמו בלשון אחת ואפילו בלשון הקדש עצמו לא יובנו כי אם בדרך שמות התורה ואיך יתורגם שם חלב שהוא שם של תורה: וכמו שיתרגם הוא שם חלב בקדשים כן נתרגם אנחנו שם חלב בחולין - וכמו שתרגם הוא החלבים פעם תרבא ופעם שחמא כן נתרגם אנחנו - ואם יאמר שהוא סומך בדברי הקבלה באלה השלשה שקר יאמר מפני שהם הוציאו אסורם ממשמע הכתוב ממאמר כי כל אוכל חלב מן הבהמה וגומר (ויקרא ז, כה) כמו שזכרנו: ואם יסמוך על הקבלה לפי הנראה שאין לו כח להשיב מדרך הפשט: ולפי הנראה מהאמת כן ראוי להיות תשובת בעלי הקבלה לבעלי מקרא כי ברוב הדעות הכתובים עומדים נגדם: ולכן הראשונים מחכמיהם אינם משיבים לדיעות בעלי מקרא אלא קצת מהמפרשים האחרונים אשר סובלים טורח הרחקת מאמרי הכתוב: ראיה שלישית ממאמר וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה (ויקרא ז, כד): ומהכליות ויותרת הכבד לא יעשה דבר: התשובה לפי ראיתו ראוי היה שלא יעשה גם מהאליה דבר: ועוד בעניני הרפואות משתמשים בכליות: ראיה רביעית ממה שמפרט הכתוב לפעמים קצת מן החלבים הששה בשם והשאר מכנה אותם בשם חלב ואלו היו הכל נכללים בשם חלב במשפט אחד לא היה ראוי לפרט קצתם בשם: התשובה הדברים שהם במשפט אחד ויש להם שם אחד כולל אשר בו ישתתפו - אם יהיה לקצתם שמות ידועים מזכירם הכתוב לפעמים והבלתי ידועים נכללים בשם הכללי המשותף לכלם - כמו שכלל בני יעקב יקראו בשם ישראל והוא שם כלל - ותחתיו כהנים וישראלים וכתוב דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל (ויקרא יז, ב) (ויקרא כב, יח) - וכן ולו צאן שלשת אלפים ואלף עזים (שמואל א כה, ב) שהכל יקראו בשם צאן - ואחרי שידענו ששם הכלל נקרא חלב לא יזיק לנו לקצת הפעמים אם יפרט אותו בקצתם - והנה הכתוב לפעמים יחליף שם אחד מהם ואומר החלב המכסה ולפעמים אומר החלב אשר על הקרב - וזה תמצא אותו בענין המלואים - והזכיר הפיתומי עוד טענות אחרות ראויות לתינוקות והן מבוארות הבטול וחכמינו הקשו על דבריו והביאו ראיות מן הכתוב לבטל מאמריו: ואמרו שיש ראיה נוכחת מן הכתוב שהאליה תקרא חלב ממאמר [חלבו]^{^[702]} האליה (ויקרא ג, ט) ואמר שהרצון בו חלב והאליה כמאמר אדם שת אנוש (דברי הימים א א, א): וזה לו לטעות כי הוספת אות במאמרי הכתוב יהיה כשהדבר מבואר בכתוב במקום אחר אמנם במאמר המסופק אשר תפול בו חלוקה מאין לו להוסיף - ועוד אם היתה כונת הכתוב בתוספת הו"ו היה ראוי לומר חלבו ואליתו עד שיהיו שניהם בכנוי לא שיהיה האחד בכנוי והאחר בלי כנוי: ואין טענה ממאמר שלחו המים (נחמיה ד, יז) והטעם שהאחד בכנוי והאחר בלי כנוי והרצון בו ומימיו - כי הטעם שלחו אל המים: אמנם אם יהיה חלבו כולל האליה הפשט הולך על נכון - או שיאמר החלב והאליה בלי כנוי והטעם להיות שתי המלות במשפט אחד אחרי שהם שני דברים נבדלים מיוחסים לדבר אחד: ועוד לפי זה יתחייב שיהיו החלבים שבעה: כי אם מלת חלבו אינו כולל מה שאחריו והזכיר אחר כן ששה עם האליה מן המבואר שכללם שבעה - ולא יכול לומר ששם חלבו כולל החמשה זולת האליה כי לפי זה לא היה ראוי לומר אחר כן ואת החלב המכסה (שמות כט, כב) (ויקרא ג, ט) (ויקרא ז, ג) בו"ו אלא את החלב המכסה: עוד הקשו עליו ממאמר ואת החלבים מן השור ומן האיל האליה והמכסה והכליות ויותרת הכבד (ויקרא ט, יט) אחר כן כלל הכל ואמר וישימו החלבים על החזות ויקטר החלבים המזבחה (ויקרא ט, כ) ולפי זה יראה שהכל יקראו חלבים - וטען ואמר שכשיתחברו שני דברים האחד רב והאחר מעט מזכיר הכתוב הרב והמעט נכלל תחתיו כי הנה כתוב רועה צאן עבדיך (בראשית מז, ג) ואחר כן^{^[703]} אמר וצאנם ובקרם (בראשית נ, ח) - וקראם רועי צאן (בראשית מו, לב) לבד בעבור שהצאן היה רב - וכן הענין הנה ביותרת הכבד והאליה והכליות קראם הכתוב בשם חלב בעבור שנכללו עם החלבים שהם רבים וגם זה לו לטעות כי כמו שנכללו יותרת הכבד והכליות בשם חלב בענין הקדשים כן יהיו נכללים במאמר כל חלב שור וכשב ועז - ולא יוכל לומר כי לשם פרטם ולכן נאמר שהם נכללים - כי נאמר שגם הנה אמר אשר יקריבו ממנה אשה ליי' וכל הנקרב ממנה אשה יהיה נכלל בשם חלב - ועוד אם לפי דעתו קראם הכתוב בשם חלב בעבור שנכללו עם החלבים שהם רבים היה ראוי להזכיר תחלה אשר שם חלב להם עצמי ויהיה הפסוק כן ואת החלבים מן השור ומן האיל החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב והחלב אשר על הכליות ואחר כן שיזכיר יותרת הכבד והכליות והאליה:

והתודה השלישית הם החכמים ע"ה שאמרו שהחלבים ששה בכבשים וחמשה בבקר והעז והם אסורים לעולם בין בקדשים בין בחולים - ואמרו שאסורם בקדשים מבואר בפרשת ויקרא ככתוב והקריב ממנו קרבנו אשה ליי' את החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב ואת שתי הכליות ואת החלב אשר עליהן אשר על הכסלים ואת היותרת על הכבד על הכליות יסירנה (ויקרא ג, יד) (ואילך) - וכתוב והקטירם הכהן המזבחה אשה לריח ניחח כל חלב ליי' (ויקרא ג, טז) - אחר כן כתוב חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו (ויקרא ג, יז) - ופירשו זה המאמר על חלב חולין כי מאמר כל חלב ליי' נאמר בעבור הקדשים - ונעזרו בזה מהנאמר בפרשת צו כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו (ויקרא ז, כג) ואחר כן אמר כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה אשה ליי' (ויקרא ז, כה): כי אמרו שזה נאמר בעבור החולין ופירשו הפסוק כן כי כל אוכל חלב מן מין בהמה אשר מאותו המין יקריבו אשה ליי' ונכרתה והטעם בעבור כבוד הקרבן אין ראוי שיאכל האדם ממינו והטעם ממין שהיה נקרב: ואמר רבי משה נחמני ז"ל שהוא מבעלי הקבלה והראיה הגמורה שפירוש מן הבהמה אשר יקריבו ממנה מן המין הקרב כי כן נאמר בערכים ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן ליי' (ויקרא כז, ט) וכן ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן ליי' (ויקרא כז, יא) - ולזאת הסבה חשש גם כן לאסור הדם כי דם הקדשים היה נקרב - ולהיות שהמכוון באסורם הוא בעבור כבוד הקדשים לכן הזכירם עם הקדשים - ועוד ששם חלב הוא שם משמות התורה - ובעבור שהזכיר באורו בקדשים הוכרח להזכיר אסורו בסמוך בעבור החולין כדי שיהיה המכוון בו אחד בעד הששה חלבים - כי אם היה מזכירו במקום אחר זולת ביאורו היינו מפרשים אותו על דרך הלשון לבד והיה כולל השלשה חלבים לבד כי שם חלב על דרך הלשון יאמר על הלבן הנמס לבד ואין הכונה הנה לאסור חלב קדשים כי כמו שלא חשש לאסור אבר מאברי העולה להיות שכבר צוה להנתן במזבח כן לא היה ראוי לאסור החלב כי כבר צוה להנתן הכל במזבח ולפי זה יהיה גם אסור הדם שזכר^{^[704]} יחד עם החלב בעבור דם קדשים - וכבר התבאר שדם חולין באסור כל שכן דם קדשים - אמנם הטוב והנכון על פי מכוון מאמרי הכתוב שזה נאמר בעבור החולין - וכמו שהדם אסור בכלל בין מקדשים בין מחולין כן החלב הוא אסור בין מקדשים בין מחולין - ומאמר חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם ראיה בזה המכוון - כי חלב קדשים אינו כי אם בירושלים - וחלב חולין בכל מקום - וזה המאמר כולל כלל המושבות בין בזמן המלכות בין בזמן הגלות ואין קרבנות בזמן הגלות לאסור חלב קדשים - לכן זה המאמר עונה על חלב חולין - ואמר ה"ר אהרן בע"ח נ"ע וכדי להשבית טענת כל טוען לא אמר קודם לכן כל חלב וכל דם ואחר כן שיאמר חקת עולם לדורותיכם למצא הטוען מקום לומר שבכל מושבותיכם עונה על הדם - ואין ראוי לנו מזה להקיש אל החיות כדי לאסור חלב צבי ואיל כי שם חלב הוא שם של תורה ונאמר על הששה חלבים בכבש ועל החמשה בבקר והעז - וכבר ביארו החכמים שאין ראוי להקיש משמות התורה - ואם אסרנו חלב חולין לא אסרנוהו בהקש מחלב קדשים אלא גם האזהרה באה בהם ככתוב כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה אשה ליי' כפי מה שביארנו - וממין החיות לא היו נקרבים עד שנבא לאסור חלבם - ואין טענה ממה שהקשנו בדם מדם עוף ובהמה אל דם דגים וחגבים כי הוא שם של לשון ומשם של לשון ראוי להקיש - ועוד שאמר אחר כן בכלל כי כל נפש אשר תאכל כל דם (ויקרא ז, כז): ר"ל אשר שמו דם - הנה היוצא מזה שחלב החיות מותר - אמנם מה שהוא ספק חיה ספק בהמה חלבו אסור - וכן הצבי הבא מן העז והעז הבא מן הצביה חלבם אסור:

#XII:19 הפרק התשעה עשר

בבירור מיני החלבים האסורים: להיות שגדר החלב הוא השומן הלבן אשר לו קליפה דקה ונקלף במהרה - וכבר ימצא גם לזולתו: לכן ראינו להודיע האסור מן המותר - ונאמר שהכתוב אמר החלב המכסה את הקרב והוא חלב דק על הקרב: אמנם אינו דבק דבוק חזק: עוד אמר החלב אשר על הקרב והוא חלב הדבק בקרב דבוק חזק - הנה לפי זה השומן אשר בבני מעים מותר להאכל ולא יקרא חלב אף על פי שיש בו קליפה דקה ונקלף במהרה וכן השומן אשר על הצדדים אף על פי שיש קצתם שאוסרים אותו על דרך החמרה - ואשרי המחמיר: והחלב אשר בכליות הדבק דבוק חזק וזולתו הכל הוא באסור וכן הכליות עצמם - אמנם ביותרת הכבד נסתפקו החכמים מפני שמצאו כתובים שונים - כתוב אחד אומר ואת היותרת על הכבד (שמות כט, יג) - וכתוב אחר אומר ואת היותרת מן הכבד (ויקרא ט, י): ובה"א שהיותרת על הכבד היא באסור והיא יריעה שבעקר הכבד נטויה ודבקה אל הצדדים - וחכמינו אמרו שהיא היותרת מן הכבד והוא כמו לשון דבק בכבד ונבדל ממנו בקצת והוא מעצם הכבד סמוך אל המרה שתחת הכבד - ואמר שאין טענה ממאמר ואת היותרת על הכבד שמראה שהיותרת חוץ מהכבד ממאמר על - כי אחרי שהיותרת הוא כדמות לשון דבק בכבד הנה כשהולך החי על רגליו תפול היותרת על הכבד - ולכן אמר הכתוב פעם מן הכבד ופעם על הכבד כי יש לו שני תארים - אמנם באליה אמר הכתוב האליה תמימה לעמת העצה יסירנה (ויקרא ג, ט) - ואמר תמימה כי שאר החלבים מוכרים^{^[705]} ונבדלים - אמנם האליה להיותה מחוברת בשדרה אמר תמימה ר"ל שתשתכל בהוצאתה ולא תוסיף ולא תגרע - וחשש הכתוב להודיע מקום הבדלה ואמר לעמת העצה - ובפירוש מלת עצה נחלקו החכמים - בה"א שהוא מגזרת עצה ר"ל שיוציאנה ממקום שהוא לעומת הכליות ששם העצה - ובנכון דקדקו במלת לעמת אמנם במלת עצה דרכו הפך דקדוק הלשון - ומהם פירשו מלת העצה סוף חוליות השדרה - וזה להם לטעות - כי לא דקדקו במלת לעמת כמו שדקדקו ב"ה - אמנם חכמינו פירשו המאמר על נכון - ופירשו העצה מן ועוצה עיניו (משלי טז, ל) - והטעם סתום פי המוצא והטעם שיסירנה במקום שהוא בשדרה לעומת פי המוצא שהוא סותם - ועד אותו המקום תקרא אליה תמימה: סוף דבר החלבים האסורים מן התורה הם ששה בכבשים וחמשה בבקר ועז - כי האליה לא נאסרה בהם כאשר נאסרה בכבשים: וכדי להחמיר באסור החלב מוציאין חלבים יותר מאלה - והם ידועים בהעתקה דור אחר דור - כגון החלב שעל הצדדים וכן חלבים אחרים תוך הבשר - ולכן ראוי אחר שיפרד החלב מהבשר שלא יתערב עוד עמו - כי אסור להתערב אסור עם עובר כמו שיתבאר - וכן ראוי לשמור הכלים והמאכלות בכל צד ופנה שלא יתלכלכו בו - כי התורה הזהירה באסור החלב פעם אחרי פעם:

#XII:20 הפרק העשרים

בטענות שטענו מר משה היוני ומרי מרדכי כומטינו על החכם רבי אהרן ב"ה נ"ע: טען החכם על ר' אברהם בן עזרא ואמר^{^[706]} אמת שהאליה חלב וחכמים התירוה ואסרו כל חלב על פי קבלתם והלא הם אמרו בתורת כהנים בפסוק כי כל אוכל חלב מן הבהמה (ויקרא ז, כה) אין לי אלא חלב תמימים הראוים לפני^{^[707]} מזבח: חלב בעלי מומין מנין תלמוד לומר מן הבהמה: ואין לי אלא חלב קדשים חלב חולין מנין תלמוד לומר כי כל אוכל חלב אם כן למה נאמר אשר יקריבו ממנה חלב שכמותו בשר לקרבן יצא חלב שעל הדפנות: הנה הם לא אסרו מה שאסרו מן ההעתקה כי אם מן התורה - ואיך פצה פיו ואמר כי החכמים התירו האליה - ואמת כי התירוה אבל החליפו הכתוב שאינם מודים שהיא בשר^{^[708]} חלב - ובאמרו שאסרו כל חלב איננו כן כי לא אסרו כי אם המכסה את הקרב ואשר על הקרב וחלב הכליות אף על פי שנמצא אמרם בתורת כהנים ואת כל חלב פר החטאת (ויקרא ד, ח) לרבות פר יום הכפורים לשתי כליות וליותרת הכבד וזהו מנהגם לסתור דבריהם - אבל הכתוב כולל הכליות והיותרת בשם חלב כאשר תמצאנו לפנים - ובאמור רבי אברהם כי אסור החלב אינו אלא בקדשים אינו כאשר חשב כי הנה החלב נתן לאשים מכל הקרב ואיך בא הכתוב לאסור דבר שלא היה שום אדם רשאי לאכלו היתכן לאסור אבר מאברי העולה והיא כולה לגבוה - ועוד הקדשים לא היו כי אם בירושלם - ומה טעם בכל מושבותיכם ומאמרו בחלב נבלה וחלב טרפה - מפני שהתירו במלאכה הזכיר אסורו באכילה להכלילו על ונכרתה - ובבשר תאוה לא דמהו על צבי ואיל כי אם שיאכלנו הטמא והטהור ושם אסר הדם לבדו כי דם של שבעה מינין צריך כסוי הוצרך הכתוב [להודיע]^{^[709]} מה יעשה לדם חולין כי ישפך כמים מפני שדם הקדשים קצתו נזרק וקצתו נתן למזבח - והוסיף להזכיר לא תאכלנו כמנהג הכתוב להזהיר פעם אחרי פעם והלא הזכיר הקדשים ולא הזכיר החלב ועשית עולותיך הבשר והדם וקצר החלב וכן והבשר תאכל והוא בשר שלמים ולא זכרם דרך קצרה - ועל שדמה בכל מושבותיכם עם מושבותיכם הכתוב בעומר אינו דומה כלל שאם אין קרבן אינו אסור: ובמה יתפאר בן עזרא על דברים הורסים פנת התורה והלא הקדימו האיש הנודע משוי העכברי הוא וסיעתו שהתירו כל חלב והביאו ראיות בדברים שהביא רבי אברהם היתפאר הגרזן על החוצב בו וחכמינו שברו מלתעותיו ע"כ דברי החכם: אמר מר משה היוני הנה הם לא אסרו מה שאסרו מן ההעתקה כי אם מן התורה - ואיך פצה פיו ואמר כי החכמים התירו האליה: אני משיב משם אבן עזרא לזה כי מה ראיה לו מזאת הגרסה שהאליה היא חלב - כי מעולם לא אמרו רז"ל שהאליה היא חלב והראיה שהתירוה - ואלו היתה חלב לא היו מתירים אותה: התשובה אין צורך לתחר בנבלות פה זה האיש כי אין כונתי להגיע במדרגתו אמנם ראוי לו שיבוש ויכלם - כי משיב על החכם רבי אהרן בלתי דעת כונתו: כי אין כונת החכם בהביאו לשון התלמוד להורות שחכמיו הורו שהאליה היא חלב - כי אפילו שיאמרו חכמיו שתקרא חלב מן התורה אבן עזרא יאמר כי הם לא אסרו חלב חולין מן התורה רק חלב קדשים אמנם חלב חולין אסרוהו מן הקבלה זולת האליה - אמנם הוא חולק על מאמר בן עזרא שאמר ואסרו כל חלב ר"ל שאסרו אותו מן הקבלה והוא משיב עליו ואומר כי מה שאסרו מן החלבים לא אסרום רק מן התורה - ולכן אמר ואיך פצה פיו ואמר כי החכמים ה[ת]ירו^{^[710]} האליה ר"ל שהתירוה מן ההעתקה - הלא תראה מרי מרדכי כומטינו הבין מאמר החכם על נכון ואמר כי מה שהביא מתורת כהנים אין משם ראיה על שהחלב אסרוהו מן התורה כי כבר ביארתי זה פעמים שכל המצות צריכות לקבלה - ואם ראינו שדורשין פסוק על המצוה ההיא הוא על דרך אסמכתא בעלמא - ואני אומר שזה בריחה מלהודות על האמת וצריך אהוב להאמין בו - כי מה שאמרו בזה הוא מהכתוב על דרך הפשט: הלא תראה מה שאמרו ואין לי אלא חלב קדשים חלב חולין מנין תלמוד לומר כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה אשה ליי' - ואמר הנחמני שהוא פשט גמור וזה לשונו והראיה הגמורה שפירוש מן הבהמה אשר יקריבו^{^[711]} ממנה מן המין הקרב כי כן נאמר בערכים ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן ליי' - וכן ואם כל בהמה טמאה אשר [לא]^{^[712]} יקריבו ממנה קרבן ליי' - וכן בענין האליה אמר שהיא לא תקרא חלב מן התורה: סוף דבר דעתו היא שמה שאסרו חכמיו ומה שהתירו מהחלבים הוא מדרך הפשט: ואמר מר מרדכי אחר כן אמנם בעבור שידיעת דרכי התלמוד נעלמו מזה האיש וכל מה שאתה רואה מביא מדבריהם הוא על צד צפצוף העופות לא על שיש לו ידיעה אמתית: התשובה דברי הנחמני מכחישים לדעתו - והיה ראוי לו להראות לנו המקומות שדבר בהם על דרך צפצוף עוף לא שיקדים הקדמה אחת רצונית בלתי אמתית - והשם עד ודיין כי כל בעלי התלמוד שראו דברי החכם שבחו ידיעתו בתלמוד היות דבריו שאובים מעמקי התלמוד - ואין צורך להאריך בדבר ידוע אצל עדת בעלי השכל והתבונה: אמר מר משה היוני ומה שאמר זה הצדוקי כי הם לא אסרו מה שאסרו מן ההעתקה אלא מן התורה - זאת הטענה שבה עליו ועל אבן עזרא כי הנה האליה מותרת מן התורה ועל כן התירוה: התשובה כסיל שונה באולתו כי לא הבין דעת החכם - עוד אמר מר משה ומה שאמר זה הצדוקי ואמת כי התירוה אבל החליפו הכתוב - הוא מכזב בין שניו כי האליה בשר היא ואיננה חלב כלל כאשר פירשתי: התשובה כבר ביארנו שבוש זאת הדעת ממאמר חלבו האליה - גם ממאמר בן עזרא שאמר שתקרא חלב מן התורה ראוי לו שיבוש - עוד אמר ומה שאמר זה הצדוקי על מאמר רבי אברהם שרבותינו התירו האליה ואסרו כל חלב - והשיב שאיננו כן כי הם אמרו בתורת כהנים ואת כל חלב פר החטאת לרבות פר יום הכפורים לשתי כליות וליותרת הכבד - והצדוקי השיב שזהו כמנהגם לסתור את דבריהם אבל הכתוב כולל את הכליות ואת היותרת בשם חלב שקר יהמה כי לא נמצא בכל התורה שהיותרת והכליות יקרא בשם חלב כאשר אבאר וכולי: התשובה ייעד להשיב תשובה ואין צורך להזכיר הבליו כי כתוב מבואר בזה בפרשת ויהי ביום השמיני ואת החלבים מן השור ומן האיל האליה והמכסה והכליות ויותרת הכבד (ויקרא ט, יט) ואחר כן כלל הכל ואמר וישימו החלבים על החזות (ויקרא ט, כ) - אמנם במה שאמר החכם שמנהגם לסתור דבריהם הוכה בסנורים: ומרי מרדכי כומטינו השיב בזה ואמר כי לא רבו אותם בעבור היותם חלב רק בעבור שהם קרבים עם החלב - ואין לטעון כי רבו אותם מן כל חלב כי לא כן הענין אבל ממלת כל לבד כי חלב לגופיה אצטריך ואדרבא מזה נראה שאין הכליות חלב גם לא יותרת הכבד שאם כן לא אצטריך כל לרבוי: התשובה מר שלמה הצרפתי אמר ואת כל חלב פר החטאת חלבו היה לו לומר פר מה תלמוד לומר לרבות פר יום הכפורים לכליות וחלבים - הנה זה האיש שהיה מורה דברי חכמיהם הוציא הדיוק מאמרו ואת כל חלב פר החטאת ולא אמר ואת כל חלבו כפי מה שהזכיר בשאר הקרבנות: ועוד יודיענו לפי דעתו איך אפשר שיהיה זה בעבור מלת כל כי בחטאת הקהל כתוב מלת כל ואת כל חלבו ירים ממנו (ויקרא ד, יט) - וְבחטאת הנשיא כתוב ואת כל חלבו יקטיר המזבחה (ויקרא ד, כו) - ובחטאת נפש כתוב ואת כל חלבה (ויקרא ד, לא) ואיך אפשר שיהיה ממלת כל - ומה שאמר חלב לגופיה אצטריך כן הוא האמת אמנם היה לו לומר ואת כל חלבו כפי מה שנהג בשאר - ומה שאמר עוד ואדרבא מזה נראה שאין הכליות חלב גם לא יותרת הכבד שאם כן לא אצטריך כל לרבוי - הוליד תולדה בלי אמות ההקדמות - הנה חכמיו לא רבו אותם ממלת כל לפי מה שפירש הצרפתי: הנה בזה ראוי להבחין בין יודעי התלמוד על דרך צפצוף - ובין יודעי התלמוד על דרך חכמת הדבר: עוד אמר היוני ומה שטען זה הצדוקי על אבן עזרא בעבור שאמר כי אסור החלב אינו אלא בקדשים - והצדוקי השיב כי החלב נתן לאשים ואיך יבא הכתוב לאסור דבר שלא היה שום אדם רשאי לאכלו היתכן לאסור אבר מאברי העולה והיא כלה לגבוה - זה עורון כי החלוק על זה היתה אם ראוי לאכל החלב שאינו נתן לאשים ואם לא - ואין ראיתו ראיה היתכן לאסור אבר מאברי העולה והיא כלה עולה לגבוה - כי הכתוב לא יאסור אבר מאברי העולה בעבור שהיא קרבה כלה לגבוה - אבל הכתוב יתיר אבר בהמה וכלה בשאינה עולה על גבי המזבח - וכמו שאי אפשר להתיר אבר מאברי העולה בעבור שהיא קרבה כלה לגבוה ויתיר אחרת שאיננה עולה: ככה לא יתיר הכתוב החלב של הקדשים הקרבים לגבי המזבח - אבל יתיר חלב בשר^{^[713]} תאוה לפי שאין חלבו קרב למזבח - והנה לא ידע כי בנפשו הוא: התשובה לפי הנראה שזה האיש לא חשב שיפול ספרו בידי אנשים - או חשב זולתו כמוהו - כי בכל מה שהרבה לדבר לא השיב על הדרוש - כי מה שאמר שהחלקה על זה היתה אם ראוי וכו' לא אמר כלום - כי בעבור שהחלוקה היתה בחלב חולין אמר החכם שזה הפסוק שאתם מפרשים אותו בעבור הקדשים אינו בעבור הקדשים כי אם בעבור החולין - ומה שאמר כי הכתוב לא יאסור אבר מאברי העולה וכו' - עוד אמר וכמו שאי אפשר להתיר אבר מאברי העולה וכו' לא השיב דבר על ראית החכם אמנם אדרבה שב לדעת החכם ולא הרגיש - באמרו כי הכתוב לא יאסור אבר מאברי העולה וכו' - ויראה לנו אנה התיר הכתוב חלב בשר תאוה - אלא אם יעשה הדרוש מערכה: ובראותו מרי מרדכי כומטינו הבלי זה האיש - חשב להשיב על עצם הראיה שהביא החכם ואמר הנה שכח פסוק וכל זר לא יאכל קדש (ויקרא כב, י) שזה לא היה צריך לפי דעתו אחר שצווה לאכל הקדשים אהרן ובניו - אך מפני שבקרבן השלמים הותר לאכל מהם הבעלים הזהיר שלא יחשבו שהותר לאכל החלב מהן ולכן הזכיר בקרבן השלמים כל חלב ליי': התשובה אין הנדון דומה לראיה כי הקדשים לכמה מינים יש קדשים שנאכלים לבעלים כגון השלמים - ויש שנאכלים לכהן ולבניו זולתי בתו אם תנשא לאיש זר ונפש קנין כספו - ולא נשאר אכילת הקדשים לכהן לבד ולכן חשש הכתוב להזהיר באכילתם ואמר וכל זר לא יאכל קדש שלא תחשוב כמו שקנין כספו אוכל מהם ואינו כהן יאכל מהם גם כן זר - ולכן אמר עוד תושב ושכיר אשר הוא עם הכהן לא יאכל קדש - אמנם חלב קדשים והעולה לא הותרו לשום אדם ואפילו לכהן - והכתוב צוה שיעלו כלם במזבח ולפי זה לא היה צריך להזהירו - ומה שאמר ולכן הזכיר בקרבן השלמים כל חלב ליי' לא ידעתי תועלתו כשישימהו בשלמים לבד כי אחרי שחלבי שלמים נתנים למזבח אין צורך להזהיר בהם - ועדין טענת החכם תפול גם בחלבי שלמים כי חלבם נתן לאשים כמו שאברי העולה נתנים לאשים^{^[714]}: עוד אמר ואם לפי דעתו יודיעני אם כן למה הזכיר זה אחר שהזכיר שיקטירם הכהן המזבח - והעד הנאמן כי אחר זה כל חלב וכל דם לא תאכלו והוא פרוש כל חלב ליי': התשובה משם החכם יודיענו אחר שהזכיר בפרטות חלבי השלמים שינתנו במזבח וזה משפט כלל השלמים מה צורך שיזהיר אחר כן בעבורם אמנם אם יהיה בעבור החולין יהיה נכון - והטעם מסבת כבוד חלב קדשים יאסר גם חלב חולין אף על פי שדעתי ודעת החכמים שמאמר כל חלב ליי' הוא בעד חלב כלל הקדשים - אבל מאמר כל חלב וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם נאמר בעד חלב חולין - לא לפי מה שפירש - כי שקר ענה באחיו מאמר בכל מושבותיכם: אמר היוני ומה שאמר ועוד הקדשים לא היו כי אם בירושלם ומה טעם בכל מושבותיכם שקר וכזב ידבר - כי הנה כתוב כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה אשה ליי' (ויקרא ז, כה) - ושם כתוב וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם (ויקרא ז, כו) - רק הטעם בכל המקומות שהיו ישראל דרים בקירוב מקום: התשובה מי אמר לו שמאמר כי כל אוכל חלב מן הבהמה (ויקרא ז, כה) נאמר בעבור הקדשים עד שיביא ראיה לדבריו ממאמר בכל מושבותיכם הנאמר שם כי זה נאמר בעבור החולין ולא ידע כי בנפשו הוא - הלא תראה הנחמני שאמר לא יתכן שיהיה פירוש מן הבהמה שהיא עצמה קרבן ולהוציא החולין - ואמר אחר כן ועוד שאמר שם חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם ולא אמר בקרבנות בכל מושבותיכם - עוד אמר היוני ומה שאמר ומאמרו וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה (ויקרא ז, כד) - מפני שהתירו במלאכה הזכיר אסורו באכילה להכלילו על ונכרתה דבריו הבל - רק בעבור שאין זה החלב קרב לגבי המזבח אסרו הכתוב באכילה שלא נחשוב שאחרי שאסור החלב איננו רק בעבור שהוא קרב לגבי המזבח יצא זה שאינו קרב לגבי המזבח על כן אמר הכתוב יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלוהו (ויקרא ז, כד) ואסור אכילתו בעבור היותה נבלה - וכל זה חזוק לדברי אבן עזרא כי לולי שהיה נבלה לא אסר הכתוב חלבו: התשובה מי יחשוב שחלב נבלה יהיה בהתר מפני שחלבה חלק ממנה ומשפט החלק כמשפט הכל - אמנם לפי דעת החכם כדי להכלילו בכרת הוא תוספת ביאור - והטעם אל תחשוב אחרי שהותר במלאכה יהיה מותר גם כן באכילה ויהיה עובר משום אוכל נבלה ולא יהיה עובר משום אוכל חלב: ואמר מרי מרדכי כומטינו גם מה שאמר בחלב נבלה וחלב טרפה שהזכיר אסורו באכילה להכלילו על ונכרת - לפי דבריו חלב נבלה וטרפה הוא חלב חולין - ומלת ונכרתה ישוב על האוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה קרבן ליי' כי כן כתוב: התשובה עשה הדרוש מערכה כי החלוקה היא על זה - וכבר החזיק הנחמני שזה נאמר בעבור החולין - ומה שאמר עוד ואין לפרש מלת ממנה ממינה כי לא היה צריך להזכיר זה אחר שהזכיר כל חלב שור וכשב ועז כי הם כל הבהמות המותרות באכילה - גם לא בא להתיר חלב האסורות באכילה כי כל הגוף אסור וקרבו וכרעיו וחלבו - יש להשיב כמו שיפרש הוא הכפל בקדשים כן נפרשנו אנחנו בחולין - אמנם אין חשש מזה כי מנהג הכתוב להזהיר פעם אחרי פעם: אמר היוני ומה שאמר הצדוקי כי בשר תאוה לא דמהו על צבי ואיל כי אם שיאכלנו הטמא והטהור ושם אסר הדם לבדו כי דם של שבעה מינים צריך כסוי: והוצרך הכתוב לומר שדם חולין ישפך כמים מפני שדם הקדשים קצתו נזרק וקצתו נתן למזבח - כל זה חזוק לאבן עזרא כי למה לא יזכיר הכתוב החלב כלל כמו שהזכיר רק הדם לא תאכלו (דברים יב, טז) ועוד רק חזק לבלתי אכל הדם (דברים יב, כג) - למה לא יזכיר גם החלב פעם אחרת: התשובה יגלה עיניו ויראה איך נשמר החכם מזה הספק ונתן הטעם בהזכירו הכתוב הדם זולת החלב באמרו כי דם של שבעה מינים צריך כסוי - ובפרשת ראה הרבה לדבר בטעם זה - ואין כונת זה האיש לעמוד על הסברות קודם עמדו על הפסד הסברות אמנם הוא אץ להשיב וישוב עמלו בראשו ועל קדקדו חמסו ירד (תהילים ז, יז): ומרי אמר כי אחר שהזכיר הטמא והטהור יחדו יאכלנו מה צורך להקדים אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל (דברים יב, כב) אם לא שידבר בשני הענינים האחד אכילת החלב והשני שיאכלנו הטמא והטהור יחדו והטעם שלא ינהוג בו מנהג קדושה - ואין לטעון שאם כן היה ראוי והטמא כי יחסר הו"ו כאשר יחסר מן אשר על הכסלים: התשובה כי מאמר הטמא והטהור יחדו יאכלנו הוא פירוש למאמר כצבי וכאיל כי זולתו לא היינו יודעים מה טעם כצבי וכאיל - ומאין ידע שמאמר כצבי וכאיל עונה על החלב - אמר הנחמני ולא יאמר בשום מקום כצבי וכאיל בלבד כדי שלא יהא גם החלב בכלל - ומה שאמר שחסר ו"ו יבקש אדם אוהבו אולי יאמין בו כי הוספת אות בכתוב יהיה כשלא תפול בו חלוקה - והנה שכח פסוק הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל (דברים יב, טו): עוד אמר ושם אסר הדם לבדו וגו' אם כדבריו לא היה צריך לומר לא תאכלנו וכל שכן פעמים רק על הארץ תשפכנו כמים: התשובה כבר התיר החכם זה באמרו מנהג הכתוב להזהיר פעם אחרי פעם - וכדי שיאמר על הארץ תשפכנו כמים שהוא הדרוש אמר לא תאכלנו - וכן אמר לא תאכלנו כדי לומר למען ייטב לך (דברים יב, כה) והוא אמר כן בעצמו בפרשת ראה - לא תאכלנו בעבור שיזכיר על הארץ תשפכנו כמים: עוד אמר ומה שאמר והלא הזכיר הקדשים וגו' אינו צריך כי שם נתבאר במקום אחר אבל פה בזה המחלוקת: התשובה כמו שהזכיר הקדשים במקום אחר ואין צורך להזכירם לעולם כמו כן החולים: ומה שאמר בזה המחלוקת לא אמר דבר - כי אין כותב התורה ברצון החכם - אמנם מנהגו לכל מנהג אחד: ואמר היוני ולפי דעת זה הצדוקי שזה פנת התורה ולמה קצר בו ואם קצר במקום אחד יראה לנו בכל התורה באי זה מקום הזכיר הכתוב שחלב החולין אסור - יש להשיב כמו שאסור חלב הקדשים שהוא מפנת התורה לפי דעת הכל וקצר הכתוב ולא הזכירו - כמו כן בחלב חולין - אמנם עם כל זה הרבה הכתוב יותר להזכיר אסור חלב חולין מאסור חלב הקדשים כפי מה שזכרנו - ומה שאמר יראה לנו באיזה מקום הזכיר הכתוב שחלב החולין באסור - יגלה עיניו ויראה בפרשת צו - ולא אמרתי זה על היותי עושה הדרוש מערכה אלא לפי מה שפירש הנחמני שהיה איש גדול בחכמי התלמוד: עוד אמר ומה שאמר כי מה שדמה אבן עזרא בכל מושבותיכם עם מושבותיכם הכתוב בעומר איננו דומה כלל שאם אין קרבן אינו אסור - אני משיב לו מפי אבן עזרא שככה נאמר גם כן שאם אין מזבח אין החלב אסור: התשובה יודיענו אנה נאמר בכתוב והרוצה לשקר מרחיק את עדיו: ומרי אמר מנין לו כי התורה לא התירה רק עם הקרבן: התשובה הנחמני כבר השיב בזה - ואין צורך להאריך כי אין כונתם כי אם להשתורר במעלה הנצוח במאמרים הטעאיים וכבר הזכרתי הרבה מדבריהם עד עתה ואמרתי שהמעט יהיה הקש אל הרב אמנם מפני שבקשו ממני קצת מחושקי האמת הארכתי בזה - ומה שמשיבים מעתה בזה הדרוש הכל הוא אחרי הפרסום וידועים למשכילים ואין צורך להאריך:

#XII:21 הפרק העשרים ואחד

בגיד הנשה: כתוב על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך (בראשית לב, לג) - ונסתפקו החכמים אם הוא הגדה או אזהרה - מפני שמצאו קצת אזהרות באופן זה - לא יבוא ממזר בקהל יי' (דברים כג, ג) - וכל זר לא יאכל קדש (ויקרא כב, י) - ולא ידמו לאזהרות כגון לא תלבש שעטנז (דברים כב, יא) - לא תזרע כרמך כלאים (דברים כב, ט) - ויותר נכון להיותו אזהרה כי אם יהיה הגדה תהיה זאת המצוה על דרך קבלה דור אחר דור לא על שצוו בה - וזה בלתי אפשר כי בני ישראל במצרים עבדו ברית חלפו חק - ויהיה בני ישראל כולל האמת והמעבר מפני שנותן התורה כתב עד היום ובזמן ההוא לא היו בני ישראל בחיים כי אם בניהם שיקראו בני ישראל על דרך מעבר - ומאמר עד היום הטעם בו ההתמדה כמו שנאמר בי"ב אבנים שהקים יהושע בירדן (יהושע ד, ט) ככתוב ויהיו שם עד היום הזה (יהושע ד, ט) - וממאמר אשר על כף הירך דקדקו החכמים ואמרו כי אין אסור גיד הנשה אלא בבעלי חיים שיש להם כף - אמנם באשר אין להם כף כמו העופות אינו אסור מפני ששם כף יורה על עומק: ומהם אמרו ששם כף לא יורה על עומק - אמנם כף יאמר על המקום שהירך בו - ר"ל המקום שיכנס בו העצם העגול אשר בירך: ולכן יהיה אסורו בכלל בין בבהמות בין בחיות בין בעופות - והחכם רבי אהרן בע"ח נ"ע אמר שאופן אסורו אינו משום קריאתו בשם כף אלא לאופן הצליעה כי כן נאמר והוא צולע על ירכו (בראשית לב, לב) - ואין חשש בין שיקרא כף בין שלא יקרא: ואחרי שהצליעה לכל חי תבוא מאותו המקום הוא באסור - ואיש אחד תורני מאנשי הזמן חשב שהחכם מתירו בעוף וכבר השיבונו על דבריו באגרת אחת קראנוה אגרת גיד הנשה^{^[715]} - ולפי דעתי שהאמת כדברי הראשונים שאין צד אסורו נוהג בעוף מפני שאין בו כף עמוק כבהמות ולא תבא הצליעה בהם כבהמות כי עומק הכף יביא הצליעה^{^[716]} כפי מה שידוע זה לחכמי הרפואה: אמנם הרוצה להחמיר ישא ברכה מיי' - ואחרי הבדלו ראוי שלא יתערב עם דבר טהור ומשפטו כמשפט החלב:

#XII:22 הפרק העשרים ושנים

במאמר לא תבשל גדי בחלב אמו (שמות כג, יט) (שמות לד, כו) (דברים יד, כא): קצת מהמפרשים פירשו בו פירושים זרים אמנם לפי פשוטו הוא שלא תבשל גדי עם חלב אמו: וזה משפט כולל בכל הבהמות והחיות והטעם שלא תבשל הפרח עם חלב אמו - כי כמו שהקשנו במאמר אותו ואת בנו הנאמר בבהמות אל החיות כן נקיש זה כי המצות לא נתנו אלא על הכלל לא על הפרט כי הכולל יותר ידוע מן המיוחד: ומזה יתחייב גם כן לאסור החבור ר"ל שלא תחבר חלב האם עם בשר הבן - וזה המשפט מתהפך לאסור מזה גם כן חבור חלב הפרח עם בשר העקר - וכן בשר הפרח עם בשר האב או האם וההפך - והטעם להיות שורש וטעם זאת המצוה יוצאת מטעם מצות אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב, כח): קצת מן החכמים נסתפקו אם בשולם הוא אסור או אכילתם גם כן מפני שמצאו קצת דברים שנאסרו מעשיהם ולא נאסרו הנאתם כגון הרכבת האילנות והבהמות שנאסר עשייתם - אמנם אכילתם ורכיבתם לא נאסר - כי הנה מצאנו דוד ושלמה שהיו רוכבים על הפרדים: ומהם אמרו שטעם לא תבשל כטעם לא תאכל כטעם לא תשחטו שהטעם בו לא תאכלו ואסרו הבשול והאכילה יחד ואמרו שאסור לאכל בשר עגל בחלב אמו וכן להפך והוא האמת לא כפי מה שאמרו ב"ה שלא יאכלו בשלחן אחד חלב עם בשר אי זה בשר שיהיה: סוף דבר אסור לאכל חלב יחד עם בשר שהוא חלב אמו ר"ל שיהיו מעורבים - והוא מותר לאכל בשר עם חלב שהוא ידוע בבירור שאינו חלב אמו בין בבהמות בין בחיות:

#XII:23 הפרק השלשה ועשרים

בדגים: כתוב את זה תאכלו מכל אשר במים - כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים^{^[717]} ובנחלים אותם תאכלו (ויקרא יא, ט) - וטעם סנפיר הוא הכנפים אשר בצדדי הדג שבהם ישחה במים: וקשקשת הוא אשר על עורו כדמות עצמים דקים קרובים לעגולים וירכבו זה על זה: ואלה השני סימנים ראוי שימצאו שניהם בדג ואז להיותו מותר באכילה - לא שיהיה טעם ו"ו וקשקשת כטעם או כו"ו מכה אבי ואמו (שמות כא, טו) שהרצון בו או אמו כפי מה שיראה מטעם הענין - כי טעם הו"ו בעבור או לא יהיה אלא בראיה - ומאמרו בימים ובנחלים הודיע לנו שהסנפיר והקשקשת צריך שיהיו נמצאים בהם כשהם תוך המים ואם יפלו מהם אחר שיצאו אין חשש - כי הנה בקוסדינא עיר גלותנו יש דגים הרבה שנופלים הקשקשים בעת צאתם מהמים והם מותרים ממאמר בימים ובנחלים - האלהים ראוי לבדוק בזה כהוגן: כי בזמננו זה רצו קצת אנשים להתיר הדג הגדול העגול הנקרא צייקי בראותם בעלי הקבלה אוכלים אותו לחשבם שקשקשיו נופלים בעת צאתו מהמים - ובראותנו שרצו להתירו בעדותם אמרתי נלך במקום שצודים אותם לראות מה יהיו קשקשיו והלכתי במקום ההוא ועמי קצת מנכבדי הקהל החרדים אל דבר יי' ונכנסו קצתם בביצית שצודים אותם וצדו בעת ההיא יותר ממאה ויבקשו בעד קשקשים ולא מצאו אפילו אחת - אחר כן הביאום ביבשה ועדיין קצתם חיים וחפשתי גם אני ולא מצאתי: עד שראה אותי דייג אחד טפל מהיונים ואמר מה אתה מבקש ואמרתי קשקשים ואמר שלא תמצא בזה המין מהדגים קשקשת לעולם - אחר כן נסעתי לבוא אל העיר וקצת מהתאבים להתירו נשארו שמה לראות עוד פעם שנית ולא מצאו: בעת ההיא נמצא שמה זקן אחד מב"ה ונשבע שלא יאכל אותו כל ימיו - וכאשר באנו בעיר באו קצת מב"ה החרדים לשאל אם נמצא בדגים ההם קשקשת ואמרנו כי לא מצאנו והסכימו שלא יאכלוהו לעולם וקצתם אמרו הנה אנחנו נראה לכם קשקשים והביאו מהם והיו קלפות העור ולחות העור שנתיבש עליו ונהיה כדמות עור ושמנו אותם במים וימסו עד שקצתם הסכימו שלא יאכלוהו: והארכתי בספור זה כדי שלא יהיה האדם אץ בהתר האסור בנקל - וממה שצריך שתדעהו שהסנפיר לא יפול מהדג לעולם וכמו שהוא עמו תוך המים כן הוא עמו לעולם: אמנם אופן אכילתם הוא על ידי אסיפה ככתוב אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם (במדבר יא, כב) - ובענין האסיפה יש חלוף בין החכמים: מהם אמרו כי צריך שתהיה הצדיה שבה תהיה האסיפה על ידי איש בעל אמונה כמו השחיטה: ומהם אמרו כי צריך שתהיה האסיפה בעת הצדיה לא אם ימות מיתת עצמו תוך המים או לטמון אותם בחול - כי הוא יקרא נבלה: וכן אם יוכה במזלג או ברומח יקרא הרוג ולא נאסף מעצמו כי זה כהריגת הבהמות בלי שחיטה: אמנם אין חשש אם יצוד אותם הגוי אבל ראוי להיות האדם שומר עליהם שלא יתגאלו הטהורים עם הטמאים ושלא יהרגו אבל שיאספו - ומהם אמרו שאין אנו חייבים בזה אלא כל זמן שנדע אותו בבירור - מפני שרוב הדגים אסיפתם אחר הצדיה ואם ימותו תוך המים נבאשים לעתם - ולכן נאכל אותם כי הם בחזקת כשר: וכמו שלא נוכל להמנע מאכילת הפירות אשר הוא אפשרי ללכת עליו עוף ובפיו חתיכת נבלה או שרץ כן לא נמנע מאכילת הדגים: ועל כיוצא לאלו אמר הנביא ככה יאכלו בני ישראל לחמם טמא בגוים (יחזקאל ד, יג): ואני אומר שהמשתמר מאלה הגיאולים ישא ברכה מיי' - ואין ראוי שיושמו הדגים על האש והם חיים אלא שיאספו - כי כן אמר אם את כל דגי הים יאסף להם ואחר כן אמר ומצא להם:

#XII:24 הפרק העשרים וארבעה

בשרץ העוף: להיות ששרץ העוף קשה להודע - ולכן נהג בו הכתוב בהכרתו בשני פנים - האחד בסימנים כדרך הבהמות והדגים - והשני בשמות כדרך העופות: אם הסימנים הם אשר לו כרעים ממעל לרגליו (ויקרא יא, כא): ואם השמות הם ארבה וסלעם וחגב וחרגול - אמנם השמות הם יותר מוסגלים - כי אמר את אלה תאכלו את הארבה וגו' (ויקרא יא, כב) - והטעם שלא יהיו מותרים משרץ העוף אשר הולך על ארבע אלא אותם אשר יש להם כרעים ממעל לרגליו לנתר בהם על הארץ (ויקרא יא, כא) - ואותם גם כן המותרים הם אלה הארבעה שזכרנו: הנה לפי זה מה שאמר אשר לו כרעים ממעל הוא מיחד בטהורים: ומה שזכר הארבעה מינים בשמם הוא מיחד מן המיחד - וב"ה נתנו סימנים ואמרו שהטהורים הם אשר להם כרעים וקרסוליו וכנפיו חופים את רובו - ואלו היו אלה הסימנים תמימים היה הכתוב מזכירם: ודע שהארבה שני מינים חסיל וילק - כי אמר המשורר ויבא ארבה וילק ואין מספר (תהילים קה, לד) - ואמר ויתן לחסיל יבולם ויגיעם לארבה (תהילים עח, מו): ובתורה לא נזכר ילק וחסיל ולפי זה יראה שהילק והחסיל הוא ממין הארבה כי נביא ישראל לא ישקר: ויש לדעת כי אחרי שהכתוב לא הניח הדבר בסימנים לבד כאשר נהג בבהמות ובדגים - אמנם הזכירם גם כן בשמות ואנחנו לאורך גלותנו לא ידענו שמותיהם כמו שקרה לנו בעופות - לכן ראוי לנו להמנע מאכילתם: מצורף שלא הודיע לנו הכתוב איכות אסיפתם אם על ידי אש או על ידי מים אף על פי שמרבית החכמים אמרו שאסיפתם תהיה על ידי מים קרים הפך אסיפת הדגים שטבעם בתוך המים ומיתתם^{^[718]} על ידי האויר ושרצי העוף טבעם באויר ואסיפתם ראוי להיות במים - ועוד שאמר במשנה תורה וכל שרץ העוף טמא הוא [לכם]^{^[719]} לא יאכלו^{^[720]} (דברים יד, יט) ולא פרט אותו בשמו - ובעוף אמר כל עוף טהור תאכלו אף על פי שלא פרט אותו בשמות: סוף דבר שרץ העוף בגלות אין ראוי להאכל:

#XII:25 הפרק העשרים וחמשה

בלחיות: כתוב אל תשקצו את נפשותיכם (ויקרא יא, מג): וראוי לדעת הדברים המשקצים הנפש - ונאמר שאין צורך להזכיר הדברים שהזכיר^{^[721]} הכתוב שהם שקוצים כגון שרצי הארץ וזולתם: אמנם נזכיר הדברים שהורו דברי הנבואה והיוצאים מהם בהקש: אמר השם לנביא ועוגות שעורים תאכלנה והיא בגיללי צאת האדם (יחזקאל ד, יב) והקשה זה הדבור בעיני הנביא וצעק ואמר הנה נפשי לא מטומאה ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה ולא בא בפי בשר פגול (יחזקאל ד, יד) ומזה ידענו שצואת האדם באסור: וכאשר אמר לו אחר כן הנה נתתי לך את צפיעי הבקר תחת גללי האדם (יחזקאל ד, טו) ושתק - ידענו שצפיעי הבקר הם בהתר: ומזה ידענו שצואת ורטיבת דבר אסור הם בכלל האסורים זולת חלב הנער כי הוא מחיתו - וזה עד זמן הגמלו שהוא שלש שנים: אמנם אם יספק הנער במאכל קודם השלש שנים אסור להניקו - אמנם שאר רטיבות האדם כגון הרוק והזיעה ושתנו כלם אסורים - אלא אם יצטרכו אותם לדבר רפואה אשר מהעדרם יגיע סכנת נפש כגון התותיא שאומרים שהיא בשר אדם^{^[722]} - או האשפודיו שאומרים שהוא עצמות אדם - ויהיו בהתר כמשפט החלב: וממה שצריך שתדעהו שאף על פי שרוק האדם הוא באסור לא יאסר מצד זה השתיה בכלי אחר אנשים רבים בעבור שידבק בכלי מהרוק: כי אין לרוק ההוא שעור מורגש אבל ראוי לקנחו ולרחצו אם יהיה לו שעור מורגש ומזה ראוי לנו לרחוץ הירקות ולהוציא קליפת הפירות מלמעלה כי אפשר שהגיעו בהם דברים של שקץ או נבלה - והכלל דבר אסור ונדבק בם מרטיבותם: וכן התולעים והזבובים הנמצאים בפירות ובחטה ובענבים ראוי לנקותם^{^[723]} כראוי פן יתערב בם מלחיותם: וכן הדגים המלוחים שבידי הגוים: מצורף שאפשר שיתערב בם רטיבות דג טמא - והחכם רבי לוי אסר להריח ולכחול ר"ל הפוך בדברים אסורים משום כי יורגש טעמו בגרון - וכן למשוח הגוף בשמנים אסורים: סוף דבר ראוי לכל אדם שישמר מאלה בכל מה שיוכל כי המצות לא נתנו אלא לפי היכולת משום אל תשקצו את נפשותיכם (ויקרא יא, מג) אבל אנחנו בעונותינו נכשלים בקצתם מפני עול הגלות אשר על צוארנו ועל כיוצא בזה אמר הנביא ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגוים (יחזקאל ד, יג):

#XII:26 הפרק העשרים וששה

בפרי החדש: כתוב שלש שנים יהיו לכם ערלים לא יאכל (ויקרא יט, כג) והחכמים נחלקו בזה מהם אמרו שזאת המצוה היתה נהוגה בארץ ישראל מפני שהיו מוליכים אותו בשנה הרביעית במקדש ככתוב ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים ליי' (ויקרא יט, כד): ובזמן הגלות אין מקדש להוליכו לכן יהיה מותר לאכלו בגלות - ומהם אמרו שהוא אסור בכלל המקומות כי לא פרט הכתוב מקום מוסגל בארץ כנען כי לא אמר אשר אני נותן לכם ולא אמר ארץ כנען ולא מושבותיכם ולכן יהיה זה המשפט בכל מקום שנטעו - ואלה נחלקו גם כן מהם אמרו שזה המשפט נוהג בכל פרי הצמחים: ומהם אמרו שזה אינו נוהג לבד בפרי העצים הנאכלים ממה שאמר ובשנה הרביעית וצריך שיהיה העץ ההוא עומד יותר מארבע שנים: והוא האמת:

סוף דבר ראוי שלא יאכל פרי האילן עד שלש שנים מצד שהוא ערל: ובשנה הרביעית יאכל אף על פי שהוא קדש הלולים - מפני שזאת המצוה נפלה כאשר נפלה מצות חלה - אמנם החכם רבי לוי אמר והטוב להשתמר ולא נאכל אותו בשנה הרביעית והדין עמו כי הוא קדש אם כן פרי החדש אסור להאכל עד ארבע שנים מזמן שיתחיל אף על פי שתעבור שנה אחת באמצע ולא יעשה פרי:

#XII:27 הפרק העשרים ושבעה

בענין חוב אסור ועובר: אין ספק שאם יתערב אסור עם עובר נדין אותו אל חומרת האסור כגון שנסתפקנו באסור ערוה נדין אותו לחומרת האסור - וכן כשיתערב מאכל אסור תוך מאכל מותר נדין שהכל הוא באסור: לא כפי מה שאמרו ב"ה חלק אחד מששים: כי לא יתכן התר האסור במעוט: אמנם חלק האסור אסור באיזה שיעור שיהיה - ואם יתערב חוב ועובר נדין על פי החוב - כגון בכור שבא בתוך עדר נקדשו הכל: ואם יתערב אסור וחוב נדין אותו על פי האסור - כגון המילה שתפול בין השמשות לערב שבת כי הוא ספק שביעי ספק תשיעי: ואם נעשה בשבת אולי יהיה יום תשיעי וכתוב וביום השמיני ימול בשר ערלתו (ויקרא יב, ג): ואם נעשה ביום ששי אולי הוא יום שביעי והחוב הוא יום שמיני ככתוב - לכן ראוי ללכת אחרי האסור ולא אחרי החוב ר"ל שלא לחלל השבת בדבר ספק ונמול אותו ביום ראשון לשבוע: וכן אם יחלה הילד ביום שמיני לא נמול אותו ביום ההוא אף על פי שהוא חוב אמנם נלך אחרי האסור שהוא הספק אם ימות כי נעבור על לא תרצח - לכן נעביר היום ההוא למחרתו - וכן עד שיתרפא - וכן לעולם בכל המצות נלך אחרי חמרת האסור ולא אחרי חמרת החוב: סוף דבר האסור יותר חמור מן החוב והחוב יותר חמור מן העובר ולעולם ראוי ללכת אחרי החמור וכל ספק לחומרא:

אמוני אל דעו וראו פלאים - בסודות אל אדון כל הברואים:

בהקדימו ברואים מברואים - היות מסעד לעם חכם קרואים:

ונשלם ענין השחיטה והמאכלות - שבח לאל נורא עלילות:

#XIII סדר טומאה וטהרה

אמת כי אמונה - הלא אל חננה - לעמו למנה - היותה למשרה:

במצות וחקים - במצרף זקוקים - להסיר נזיקים - באמרה יקרה:

לטהר לבבות - לבושות בחובות - היותן קרבות - לאל חי ונורא:

וסדר סדרים - בצדק קשורים - והמה אמורים - בטמאה וטהרה:

אל יעלה בדעתך לבקש בכל מצוה ומצוה מן המצות התוריות עלה פרטית בפירוש להיותן מנותן משכיל מכוון - אף על פי שהענין כן כאשר ביארנו שיש לכל מצוה ומצוה עלה ואינן גזרת מלך - מפני שיש מן המצות שטעמן ידוע למשכיל ויש מהן לא - אמנם נרוה צמאוננו בהן בידענו שהן נתנו לתועלתנו לא לתועלת המצוה: ועם כל זה לא סרו החכמים מתת להם טעם מה בדרך כלל מקובל למשכילים - והנה המצות אשר אנחנו כווננו בביאורן עתה הן בנבלת בהמה וחיה ועוף ודג ושרצים המטמאים טמאה קלה - בנבלת בהמה מן סימן אחד ושמונה שרצים שמטמאים טומאה חמורה: במת מן האדם: במצורע - בזב - בנדה - בזבה - ביולדת - בשכבת זרע - בצרעת הבתים: וטעמי אלה המצות ישובו אל התכלית הראשונה המכוונת בתורתנו האלהית: ונאמר כבר ביארנו שקוטב התורה אשר עליו תסב הוא להנחיל לאדם ההצלחה האחרונה אשר לא תושג איכותה בעוד שאנו באלה החיים וזה לא יהיה כי אם על ידי ההצלחות הגופיות תחלה שהן מסלול ודרך לשכליות כי אם אין קמח אין תורה: וכן אם אין לנפש החיונית מסעד לא יהיה לשכלית גבורה כי היא מרכבה ולפי המרכב כן מסעד הרוכב - ולכן הדריכה תורתנו האלהית דרכים מדריכים למסעד הנפש החיונית: ומסעד הנפש החיונית לא יהיה כי אם במזונות נאותות למזגה - ובמניעת מזונות ואוירים מזיקים לה: מצורף לשמירת מין האדם בכלל בהרחקת הדרכים הממעטים אותו בכל אופן כי זה הוא התכלית בבריאת העולם כדי להיות דעת אלהים בארץ וכבוד יי' מלא העולם וזה לא יהיה [א]לא^{^[724]} בקיום מין האדם: אמנם טעם אסור אכילת הנבלה בכלל כי הוא מאכל מתועב והליחה אשר תתהוה ממנה רעה ולא יהיה ממנה מזון טוב לנפש ואמנם הנבלה שמטמאה טמאה קלה או טומאה חמורה הטעם הוא מפני ההזק שיגיע בגוף מנגיעתם לבד או מנשיאותם שבודאי הנושא מתמיד בקרבתו יותר או מפני התוספות והחסרון שיגיע מנבלתם לאדם - כי מהם מזיקים ביותר ומהם לא לפי מזגי הנבלה ואם הבעל חי המת מעפש האויר ומזיק כל שכן הנוגע בו: לכן חששה תורתנו האלהית לשמרנו מאלה הנזקים וכן המת מן האדם מזיק לחיים ומעפש האויר ביותר לכן החמיר בו לטמא אפילו בלי מגע וזה באהילה - ואמרו שהמת מן האדם הוא אבי הטמאות ולכן כתוב לא תלין נבלתו על העץ כי קבר תקברנו ביום ההוא (דברים כא, כג) שעדיין לא יזיק ביותר וכתוב כי קללת אלהים תלוי (דברים כא, כג) והטעם שהקללה תבא לכל מקום קרוב מהתלוי - והצרעת מן החלאים הנדבקים - והזב מצד העפוש - וכן הנדה והזבה והיולדת ושכבת זרע ריחם מעפש ומעכיר האויר היותם דברים חמים ולחים ממהרים לקבלת העפוש - וכן צרעת הבתים הוא מצד עפוש האויר עצמו שיקרה באויר שבבתים - וסוד זה נעלם מחכמי המחקר והחכמה האלהית שיערה בו והודיעתהו לכהנים בסימנים ידועים להם: סוף דבר זה הכלל יהיה בידך שכל ספור וספור וכל מצוה ומצוה שבאו בכתוב לא באו כי אם לתועלת המקבל לא לתולעת הנותן - ואף על פי שהכתוב הזהירנו להזהר מן הטמאים ובפרטות לכל אחד ואחד מהם - עוד הזהירנו בדרך כלל כאשר אמר ולא תטמאו את נפשותיכם (ויקרא יא, מד): וכתוב והקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני יי' (ויקרא יא, מד): והטעם כמו שאני מובדל ומופרש משאר הנמצאות היותי קיים לעולם והם אובדים כן אתם תהיו מובדלים משאר בני אדם שתהיו קיימים בזמן המשוער לכם בחייכם ר"ל שלא יתקצרו ימיכם כשאר בני אדם מסבת הגיאול בטמאים - ומה שמצאנו שהעניש הכתוב על טמא שאכל קדש או שנכנס למקדש הוא על צד ההרחקה להורות בהזיק וברוע הטומאה ולא נלמוד מזה להתיר הטומאה בזולתם אחרי שלא העניש בהם אבל הטומאה היא באסור בכלל אף על פי שתתחלף בפחות ויתר - וכתוב והושעתי אתכם מכל טמאותיכם (יחזקאל לו, כט) הוא על השגגות מסבת הגלות לא על הזדונות אף על פי שאנו בגלות בעונותינו נכשלים ברשת הטמאה - לכן צריך כל מי שהוא מזרע הקדש להשתמר מן הטמאה בכל מאדו כדי להתדמות לבוראו - ככתוב והתקדשתם והייתם קדושים (ויקרא יא, מד) (ויקרא כ, ז) - וההתדמות סבה אל הדבקות אליו שהיא ההצלחה האחרונה:

הפרק הראשון בנבלה:

הפרק השני באפן הנגיעה בהם בהגעת הטמאה:

הפרק השלישי בביאור הדברים המקבלים טומאה הבלתי נאכלים:

הפרק הרביעי באופן טהרת הדברים המקבלים טומאה:

הפרק החמישי בביאור הדברים המקבלים טומאה מהנאכלים:

הפרק הששי במשקין המקבלין טומאה:

הפרק השביעי בביאור מאמר אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור: (ויקרא יא, לו)

הפרק השמיני בזב:

הפרק התשיעי בהבדל נדה מזבה:

הפרק העשירי בנדה:

הפרק האחד עשר בזבה:

הפרק השנים עשר ביולדת:

הפרק השלשה עשר בטומאת שכבת זרע:

הפרק הארבעה עשר בנגעי צרעת:

הפרק החמשה עשר בטהרת המצורע:

הפרק הששה עשר בצרעת הבגד:

הפרק השבעה עשר בצרעת הבתים:

הפרק השמונה עשר בטומאת המת:

הפרק התשעה עשר בנגיעת המת:

הפרק העשרים בביאור טומאת אכילה:

הפרק העשרים ואחד בביאור מאמר וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל וגומר: (במדבר יט, טו)

הפרק העשרים ושנים בביאור מאמר וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר (במדבר יט, טז) - ובשאר חומרי [טמאת המת]^{^[725]}:

הפרק השלשה ועשרים בביאור ענין פרה אדומה וטעמה:

#XIII:1 הפרק הראשון

בנבלה: הנבלה תאמר על האבר או הגוף שסרה חיותו ממנו ואינו על פי שלמותו והטעם היות למאכל כפרי הנובל מן האילן שאינו על פי שלמותו להאכל - והוא מטעם ועלהו לא יבול (תהילים א, ג) לכן יקרא נבלה למת מן הבעלי חיים הטהורים ולנשחט מהם שלא בדרכי השחיטה ככתוב וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלוהו (ויקרא ז, כד): אמנם החכמים נחלקו על שיעור הנבלה מהם אמרו והם הענניים שנבלה בכלל תאמר על כלל הגוף המת אמנם חלקי המת לא יקראו נבלה ונסתיעו בזה במצאם בכתוב פעם כתוב והנוגע בנבלתם (ויקרא יא, כז) (ויקרא יא, לו) שהטעם בו כלל הגוף ופעם והנושא מנבלתם (ויקרא יא, כה) שהטעם בו חלק מן הגוף: והנה לפי דעתם אם יכרת אבר אחד מהבהמה לא תקרא נבלה - וב"ה קראו נבלה לגוף כלו ולאבר הפורש מן הגוף - והטעם בכלל ובפרט אמנם בפרט נחלקו בראיותיהם - והחכם רבינו יוסף נ"ע אמר שהשמות הם על שני פנים יש שם נאמר בכלל ולא בפרט כשם דרכמון - ויש שם נאמר בכלל ובפרט - ואם יהיה שם נבלה כשם דרכמון יהיה צודק מאמר הענניים ממאמר ב"ה: ואם יהיה שם נבלה נאמר על הכלל והפרט יאות מאמר ב"ה - זולת מאמרם שאמרו^{^[726]} שיצדק על חלקי הכלל כלם זולת הבשר כי מה טעם להוציא זה החלק מכלל חלקי הכלל והנה לפי דעתם הבשר לא יקרא נבלה: ושתי הדעות חוץ ממשמע האמת אמנם דעת רבינו יוסף נ"ע ששם הנבלה יאמר בכלל ולכל חלקי הכלל היא דעת אמתית לפי משמע האמת כי מה שיצדק בכלל יצדק בפרט אמנם מה שנזכר במקום אחד בנבלתה בעבור הכלל ובמקום אחר מנבלתה שהוא בעבור הפרט אמר החכם כדי ללמד מזה לזה שזה לכלל ויובן גם כן לפרט וזה לפרט ויובן גם כן לכלל - ומה שאמר החכם רב אהרן בע"ח נ"ע כמו שאמר הכתוב והאוכל מנבלהם ולא אמר והאוכל את נבלתם ודבר הכתוב על ההוה כי אי אפשר להאכל כלל הנבלה בבת אחת כן אמר והנושא מנבלתם מפני שבזה רוצה הסוס והחמור ואי אפשר לשאת את הגוף כלו אין זה המשפט תמים כי הנה בנבלת בהמה טהורה שאי אפשר שתנשא גם היא בכללה כתוב והנושא את נבלתם - ולפי פרושו היה ראוי להיות מנבלתם: לכן דברי רבינו יוסף נכוחים: סוף דבר הנבלה היא הגוף או האבר מבעל חי שסרה חיותו ממנו ואינו על שלמותו בין שימות מיתת עצמו באויר העולם בין היותו שליל בין שיהרג בין שיטרף בין שיחנק בין שיפסל בשחיטה ובכלל כל שסרה חיותו ממנו שלא כדרכי השחיטה שזכרנו ואפילו אותו ששחיטתו כהלכתה אמנם לא היה ראוי לשחיטה כגון תקרובת עבודה זרה ומחוסרי שבעה ואותו ואת בנו לפי מה שזכרנו ואלה כלם יקראו נבלות - אמנם אם יחתך אבר מן החי לא יקרא האבר ההוא נבלה - כי כתוב וכי ימות מן הבהמה (ויקרא יא, לט) אף על פי שב"ה אמרו מטמא על מנת אם יהיה עצם ובשר וגידים ויהיה שיעורו כזית - ואם יהיה אבר שלם אפילו פחות מזית מטמא - אמנם העצמות והקרנים והטלפים היותם בנבלה יקרא נבלה ומטמא לנוגעים בם: וכן אם יבדלו ומתחבר בם בשר או דם: אמנם אם יבדלו שלא יתחבר בם בערקיהם דם או בשר אינם מטמאים כי לא יקראו נבלה אמנם העור מטמא כי הוא חלק מהנבלה: אמנם בעלי הקבלה אמרו שאינו מטמא כי לא יקרא נבלה ואם כן מה צורך למאמרם שמלאכת הגלדים יטהרם: ודקדקו החכמים בהתר הקרנים והטלפים ממה שמצאו שפרט הכתוב במת מן האדם אחר שטמאו בכללו בעצמו ובקברו באמרו או במת או בעצם אדם או בקבר (במדבר יט, טז) - ולפי הנראה אחרי שלא הקפיד הכתוב בביאורם בנבלה שהכתוב הסכים בהתרם: אמנם חלב הנבלה יקרא נבלה - לא לפי דעת בעלי הקבלה שאמרו שבשר הנבלה מטמא אמנם החלב אינו מטמא ממה שמצאנו כתוב וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלוהו (ויקרא ז, כד) - והחכמים השיבו עליהם ואמרו שאין להם סיוע ממאמר זה כי חלב נבלה על כל פנים מטמא כי לא יופרש מבשר נבלה אלא בנגיעת הבשר ועל כל פנים מטמא: אמנם טעם מאמר יעשה לכל מלאכה (ויקרא ז, כד) הטעם שהוא מותר להטמא בו כי יש מן הטמאים שלא הרשה הכתוב להטמא בהם ככתוב ובנבלתם לא תגעו (ויקרא יא, ח) (דברים יד, ח) ולקצתם כתוב ולאלה תטמאו (ויקרא יא, כד) ואף על פי שהנבלה בכלל מטמאה מצאנו בכתוב בה כתובים שונים לפי חלוף המתנבלים - על המתנבלים שיש להם סימן אחד לבד כגון שפן ארנבת חזיר כתוב מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו: ועל המתנבלים שאין להם סימן אפילו אחד כגון הסוס והפרד והחמור כתוב כל הנוגע בהם יטמא: ועל המתנבלים מההולכים על כפיהם כגון כלב ואריה אמר ר' אהרן בע"ח שלא הורה הכתוב זמן טמאתם - ואולי בתורה שהיה מעיין היה חסר אמנם כתוב כל הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב והנושא את נבלתם יכבס בגדיו וטמא עד הערב (ויקרא יא, מ) - ועל המתנבלים מהטהורים כתוב לנוגע בהם יטמא עד הערב והאוכל והנושא יכבס בגדיו וטמא עד הערב - ויש לדעת שעל הנבלה מהטהורים כתוב נוגע ואוכל ונושא - וזה כדי להקיש ממנה הנאכלים בהכשר או הבלתי נאכלים כלל והורה בנבלה זאת זמן הטמאה בנוגע ובנושא - ואמנם הזכיר על הטהור ועל אשר יש לו סימן אחד אזהרה על האכילה כי יתכן לטעות האדם מצד השני סימנים או מצד הסימן האחד ויאכל ממנו - ועל אשר יש להם סימן אחד כגון גמל חזיר ושפן לא תגעו שהוא אזהרה גדולה שלא יגעו בהם ואם יגעו בהם עוברים בלאו וחייבים מלקות וקרבן - ולכן לא חייב לנושא ולנוגע משפט אמנם אין ספק שמשפט הנושא והנוגע אחד בהם הפך כל הנוגע בהם יטמא שיש^{^[727]} להם סימן אחד כי באלה אם יגע לא יהיה חייב לבד יטמא - וכן בהולך על כפיו (ויקרא יא, כז) אינו חייב לבד יטמא - נמצא באותם שיש להם סימן אחד הנוגע בהם עובר בלאו וחייב מלקות וקרבן ויטמא אמנם באחרים אינו חייב לאו לבד יטמא - אמנם החכמים אמרו שדין הוא להתרחק מהם בכל מה שנוכל שלא נגע בהם לכתחלה כי כתוב קדשים תהיו (ויקרא יט, ב): סוף דבר נבלה בכל מטמאה במגע עד הערב ויטהר ברחיצה ואם יאכל ממנה חייב לכבס בגדיו למין הטהור ולמין הטמא לאו וכבוס בגדים ואם ישאנה גם כן חייב לכבוס בגדים ולאשר להם סימן אחד עובר בלאו וחייב מלקות וקרבן - וממה שכתוב מבשרם לא תאכלו דקדקו החכמים ואסרו לנו כל רטיבות האסורים והטעם היוצאים מהם כגון בצים וחלב וזיעה וזולתם וכל היוצא מן הטמא טמא - אמנם הדבש אינו יוצא מעצם הדבורים אלא מלחות העשבים שמקבץ בפיו מתהוה שמה לא שמתערב בו דבר מעצמות הדבורים עד שיאסר - מצורף שמצאנו שהתיר לנו הכתוב באכילתו באמרו דבש מצאת אכול דייך (משלי כה, טז) - אמנם לא אסר הכתוב בנגיעתם - ואמנם רטיבות הנבלה מטמאות בכלל - הנבלה או חתיכה של אסור שנתערב במותר שהוא העובר הכל נאסר אפילו כטפה בים - אמנם בנבלת הדגים מצאנו שהכתוב כנה אותם בנבלה - אמנם לא חייב לנוגע בם טומאה עד הערב לבד שקוץ ככתוב מבשרם לא תאכלו ואת נבלתם תשקצו (ויקרא יא, יא) - בשרץ העוף הטמא לא כנה נבלתו בשם נבלה לבד שקוץ ככתוב שקץ הוא לכם (ויקרא יא, כ) (ויקרא יא, כג): בנבלת שרץ העוף הטהור: כנה אותה בנבלה ולנוגע בה טומאה עד הערב ולנושא טמאה וכבוס בגדים ככתוב ולאלה תטמאו כל הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב (ויקרא יא, כד) וכל הנושא מנבלתם יכבס בגדיו וטמא עד הערב (ויקרא יא, כה) - לנבלת שמונה שרצים טומאה עד הערב ככתוב כל הנוגע בהם במותם יטמא עד הערב (ויקרא יא, לא) - וכנה אותם בנבלה ככתוב וכל אשר יפול מנבלתם (ויקרא יא, לה) - אמנם בנבלת העוף הטהור לא הזכיר לנו הכתוב משפט וחייבו החכמים לאוכל כבוס בגדים ורחיצה בערב מדיוק פסוק והנפש אשר תאכל נבלה וטרפה (ויקרא יז, טו) שכולל נבלת בהמה ונבלת עוף וחייב הכתוב רחיצה וכבוס כי כתוב למעלה אשר יצוד ציד חיה או עוף (ויקרא יז, יג) - אמנם לנוגע ולנושא לא חייב הכתוב טומאה וכבוס - וכן חייב האוכל מנבלת הדגים - אמנם לנוגע בם לא חייב לו הכתוב משפט וכן לשרצים שהם במים ובחוץ המים כתמסח ונמיה - אמנם בשרץ העוף הטמא לא כנהו הכתוב בשם נבלה לבד בשם שקוץ - ולפי זה לא היה לאכילתו שום משפט אלא מפני שמצאנו בנבלת שרץ העוף הטהור שכנה אותו בנבלה וחייב על הנוגע ועל הנושא והוא יותר קל ממנו נלך מדרך קל וחומר ונחייב בו כל מה שנתחייב לשרץ העוף הטהור - כאשר הקשנו במשפט הבהמות שאין להם סימן ממשפט הבהמות אשר בם שני סימנים ולעולם נלמוד סתום מן המפורש - אמנם רמשי האדמה והם השרצים השורצים על הארץ ההולכים על גחון כגון התולעים והנחשים ואשר אינם שורצים כשרפים והעקרבים האוכל מהם עובר בלאו ככתוב אל תשקצו את נפשותיכם (ויקרא יא, מג): אמנם במגע ובנשיאה לא הורנו הכתוב בהם משפט וכן אם יטמא האוכל מהם: ולפי דעתי שבכל הנבלות בין בהמות בין דגים בין שרצים בין עופות משפט אחד להם לאוכל נבלה בזדון כבוס בגדים וטומאה עד הערב בטהורים - ובטמאים לאו וקרבן וכבוס בגדים וטומאה עד הערב - ואם בשגגה כבוס בגדים וטומאה עד הערב לטהורים - ולטמאים אלה וקרבן זולת לאו - כי אין חיוב לאו אלא על הזדון - אמנם מאלה שנודעו בסימנים כבר נודע מהכתוב - ואותם שהם בשמות הם ידועים מסבל הירושה - ואשר ספק בו נטהו לדרך החומרא כי כל ספק לחומרא - ולכן לא הוצרכתי בבאורם אף על פי שחכמינו עליהם השלום הרחיבו בביאורם:

#XIII:2 הפרק השני

באופן הנגיעה בהם בהגעת הטומאה: בנגיעה נחלקו החכמים מהם אמרו שהנגיעה היא בטמא עצמו שהיא הנגיעה באמת כגון הנגיעה בקדשים לא על ידי אמצעי - וזהו שמוש המלה על דרך האמת - ומהם אמרו שראוי לקחת שמוש המלה על האמת ועל המעבר כאשר מנהג המחמירים במצות - מצורף שמצאנו ספורים בכתובים שהנגיעה תהיה אפילו בבינוני כגון וילך האיש ויגע בעצמות אלישע (מלכים ב יג, כא) ואין ספק שהיו תכריכי המת וכנהו הכתוב נוגע אפילו בבינוני - עוד כתוב הן ישא איש בשר קדש ונגע בכנפו אל הלחם (חגי ב, יב) היקדש ויאמרו לא יקדש והוא בבינוני: וכתוב [אם]^{^[728]} יגע טמא נפש בכל אלה היטמא (חגי ב, יג): ואמרו [יטמא]^{^[729]} וכמו שהשאלה בקדש בבינוני כן ראוי להיות השאלה בטומאה בבינוני - וכן הנאמר במלאך ויגע בבשר (שופטים ו, כא) והוא נגע בקצה המשענת - והמפרשים אלה הפסוקים להיות בלי בינוני לא לעזר ולא להועיל כי הנגיעה ראוי לקחת אותה על האמת ועל המעבר - ואמנם בזה יפול ספק מה כי לפי זה נטמא גם בגדי הנוגע כאשר נטמאים של נושא ולא מצאנו בכתוב לחייב כבוס בגדים לנוגע לבד לנושא - והיה די בכתוב לחייב כבוס בגדים לנוגע והיינו למדים בזה לנושא אמנם התר זה הספק הוא שאין משפט הנוגע בבינוני כמשפט הנושא כי הנושא יכבס בגדיו לעולם אמנם הנוגע אם נגע בבינוני מקבל טומאה יטמא: אמנם בבינוני בלתי מקבל טומאה לא יטמא: והבינוני המקבל טומאה והבלתי מקבל יתבאר אחרי כן: סוף דבר הנוגע בבינוני מקבל טומאה ואפילו בינוניים כמה שיהיו ממקבלי טומאה יטמא: אמנם הנוגע בבינוני בלתי מקבל טומאה לא יטמא:

#XIII:3 הפרק השלישי

בביאור הדברים המקבלים טמאה הבלתי נאכלים: דע שמצאנו בכתוב בטומאת הכלים מאמרים מפורדים ולמדים זה מזה - מצאנו בפרשת השרצים כתוב וכל אשר יפול עליו מהם [במותם יטמא]^{^[730]} מכל כלי עץ או בגד או עור או שק כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם (ויקרא יא, לב) ודקדקו החכמים ממאמר כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם לבאר הדברים הנטמאים כי באמור או עור לא ידענו אם העור שאינו כלי מקבל טומאה או לא ועוד דברים אחרים זולת אלה יקבלו טומאה או לא - אף על פי שהזכיר קצתם בשבי מדין ככתוב אך את הזהב ואת הכסף וגו' (במדבר לא, כב) ולכן בא הכתוב וגדר הדברים אשר יקבלו טומאה באמרו כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם והטעם כל דבר שהוא כלי ר"ל שנקרא כלי בפי בעלי הלשון ויעשה בו מלאכה והטעם משתמשים בו ולפי זה יקבלו טומאה דברים רבים: והחכם רבינו אהרן ב"ה אמר לא כל כלי אלא כל כלי^{^[731]} שכל ישראל מודים באסורו - והביא דמיון מהזב שכתוב כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא (ויקרא טו, ד) ולא נאסור התבן המושם תחתיו ויפה פירש - אמנם רוב החכמים טמאו כל כלי שיקרא אצל בעלי הלשון כלי לבד שיעשו בו מלאכה - אמנם אם יעשה בו מלאכה ולא יקרא כלי כגון הדלת והכותל והספינות והעגלות וזולתם: או יקרא כלי ולא יעשה בו מלאכה כגון עכברי הזהב וצלמי אילנות וצלמי בעלי חיים וזולתם שיקראו כלים ולא יעשה מלאכה בהם אינם מקבלים טומאה: סוף דבר הדברים המקבלים טומאה מהם הזכירם הכתוב בפרטות בסדר טומאה וטהרה ובשבי מדין והם י"ד דברים כלי מתכות ו' וכלי עץ ובגד ועור ושק ומעשה עזים וכלי חרש ואוכלין ומשקין: ומהם הזכירם בדרך כלל במאמר כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם - ונכללו בו כלי האבנים וכלי הזכוכית וכלי העצמות וקרנים ואילני הים כגון הקור"ל ועורות העוף ועצמו והדג ועצמו וכן בגד הנעשה מצמר הים^{^[732]} וצמר העוף ופשתים וצמר גפן והכלל כל דבר שיקרא כלי ויעשה בו מלאכה: וממה שכתוב וכל אשר יפול עליו (ויקרא יא, לב) (ויקרא יא, לה) ממלת עליו דקדקו החכמים שאם יהיו כלים זה על זה ויפול טמא או יגע טמא על העליון יתטמאו כלם עד למטה לבד אם יהיה ביניהם דבר שאינו מקבל טומאה יתטמאו עד אליו לבד ואשר למטה ממנו טהורים: ואם יפול תחת הכלי שלמטה או בצדו לא יתטמאו הכלים שעליו ואפילו שלא יהיה ביניהם דבר בלתי מקבל טומאה: נפל הטמא בתוך אויר הכלי אינו מתטמא ולא^{^[733]} מה שבתוכו כי כתוב אשר יפול אל תוכו (ויקרא יא, לג) והטעם שיסמך אליו וכן מה שבתוכו לא לפי דעת בעלי הקבלה שאמרו שהכלי הנטמא צריך שיהיה לו בית קבול שהכלי נטמא מתוכו ולא מגבו ממה שאמר וכלי חרש אשר יפול בתוכו כל אשר בתוכו יטמא ואותו תשבורו (ויקרא יא, לג) כי לא אמר יפול בתוכו אלא לומר כל אשר שבתוכו יטמא (ויקרא יא, לג) והטעם כדי לאסור מה שבתוכו לא שהטעם שהתוך תנאי בטומאתו כי כתוב בזב וכלי חדש אשר יגע בו הזב (ויקרא טו, יב) יטמא^{^[734]} ולא אמר בתוכו ואלה הפסוקים למדים זה מזה: דברים המקבלים טומאה אם ידבקו בדברים שאינם מקבלים יקבלו טומאה כי נהיו כעצם אחד: דברים המקבלים טומאה אם יבנו או ידבקו במקום שלא יתטלטלו משם כדרך הכלים המטלטלים לא יקבלו טמאה כגון הגת שדורכים הענבים והכדים הקבורים בארץ וזולתם מן הכלים שהם נחים במקומם כי אלה לא יקראו כלים אמנם הם כמו הבית שנח במקומו: לכן טמאו החכמים הסולם והערש הנעתקים לא המסומרים ודקדקו בזה ממאמר במים יובא (ויקרא יא, לב): והדברים הנדבקים במקום לא יובאו במים לבד המים מובאים אליהם:

#XIII:4 הפרק הרביעי

באופן טהרת הדברים המקבלים טומאה: להיות שהדברים המקבלים טומאה בשלשה חלקים - אם צמחים - אם כלי חרש ואבנים והדומים להם שגובר עליהם יסוד הארץ - או מתכות - ורצה הכתוב בטהרתם החכים לכל אחד ואחד בדרך טהרתו בצורה שתוסר ממנו הטומאה ולא יגיע הפסד בצורתו על כלי הצמחים כגון משארות ובקבוקים וחביות ובגדי מוך ופשתן כגון סדינים ומפות ובגדים תפורים מהם וזולתם יטהרו ברחיצה ככתוב במים יובא וטמא עד הערב וטהר (ויקרא יא, לב): והרחיצה היא בהוצאת הרשמים והכתמים של טומאה אמנם אם יבלעו בהם כגון שמנונית של טמא בתוך כלי עץ או בגד לא יטהרו לעולם כי כתוב ומורק ושוטף במים (ויקרא ו, כא): ובארו החכמים שהשטיפה היא נקייה יתרה מן הרחיצה - והכלים המצופים בזפת או בדבק או בדברים אחרים כגון ורוניקי וזולתם לא יצאו לידי טהרה כל זמן שלא יגיעו המים לעצם העץ לכן ראוי לקלף הדבקים ההם ואחר כן לרחצם ואז יצאו לידי טהרה: וקצת מן החכמים טהרו קצת מן הדברים המקבלים טומאה כגון העורות עם הצמר שלהם ואמרו שאינם מקבלים טומאה מפני שהם מן הצמחים וצריך להעבירם במים ומפני שצורתם תתקלקל בבואם למים לא יובאו במים אמנם טהרתם הוא בזולת המים ודקדקו זה ממאמר וכל אשר לא יבוא באש תעבירו במים (במדבר לא, כג) כי אמרו שהכתוב לא הקפיד בזה אלא כדי שלא תפסד צורתו כן כל דבר שתפסד צורתו במים לא יבא במים: ולפי זה גם הבגדים היקרים המוזהב^{^[735]} באש לא יעברו כי תפסד צורתם וכן במים ולפי זה לא יקבלו טומאה לעולם: וכן הניירים והספרים ושאר דברים שיקראו כלים לא יובאו במים מפני שתפסד צורתם: אמנם בכלי חרש כתוב ואותו תשבורו (ויקרא יא, לג) והטעם שאין לו טהרה כי הוא יבלע הרטיבות יותר^{^[736]} מכלי עץ ואין שבירתו טהרתו כאשר חשבו ב"ה שהחלקים הנשברים טהורים הם - וכלי חרש הוא המתהוה מן העפר כשיצלה בתנור אמנם כלי חומר הוא המתהוה מן העפר גם כן אמנם אינו נצלה בתנור לבד יחרב בשמש וגם הוא מקבל טמאה היותו כלי אמנם לא הזכירו הכתוב כאשר הזכיר כלי חרש בעבור שאינו חזק להשתמש בו: הלא תראה תנור וכירים היותם ממין כלי חומר טמאם הכתוב - ותנור וכירים הם מחמר ותנור כמו פורון וכירים כמו בית קבול שמניחים אש בתוכו ומבשלים המאכל ואינם נדבקים בקרקע אמנם נעתקים ממקום למקום ולכן נקראו כלים ונטמאים וינתצו כשיטמאו ככתוב יותץ - אמנם פורון שהוא בנוי מאבנים או מלבנים שהוא דבק בקרקע וכן גם כן מחמר לבד שנדבק בקרקע ואינו נעתק אינו מקבל טמאה: והחכם ב"ה אמר שכלי הזכוכית ומאבן יקרה^{^[737]} במים יבואו כי אינם כלי חרש היות כלי חרש יקראו הצלויים בתנור - ולפי דעתי שמשפטם ככלי חרש וכן אמרו ב"ה הכלים יש להם טהרה במקוה חוץ מכלי חרש וכלי זכוכית: ובכלי מתכות כתוב אך את הזהב ואת הכסף וגו' (במדבר לא, כב) כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר (במדבר לא, כג) וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים (במדבר לא, כג) הטעם כל דבר מהמתכות החזקים שבהם כגון זהב וכסף ונחשת וברזל תעביר^{^[738]} באש והטעם תשרפו באש כי צורתם לא תפסד אמנם כגון הבדיל והעופרת שתפסד צורתם אם תעבירם באש לא יבואו באש אלא תעבירום במים וזה טעם וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים:

אמר אליהו יש לתמוה בדברי החכמים בטהרת הכלים ובפרט בדברי רבינו אהרן בעל עץ חיים שמחמירים לפי הנראה ועוד מתירים באופנים רחוקים לפי דעתם כי מתאונן על העם בטהרם כלי כסף במים לבד והוא מתיר העורה^{^[739]} בלי העברה במים ולפי דעתי שצריכה העברה במים אם תקרא כלי בפי בעלי הלשון - לכן דברי רבינו אהרן ב"ה נכונים שלא יקבלו טומאה אלא הדברים שיקראו כלים וכל ישראל מודים באסורם בין קראים בין רבנים: וחייבו החכמים לכל הכלים הנטהרים בשרפה שירחצו מאחר כן כי כתוב בכלל כל כלי אשר יעשה מלאכה במים יובא וטמא עד הערב (ויקרא יא, לב) ואמרו שאין טענה ממה שכתוב כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים (במדבר לא, כג): והטעם הדבר אשר יבא באש יטהר על ידי האש: ואשר לא יבא באש טהרתו תהיה על ידי המים - לא שהנשרפין צריכין העברה במים: כי מאמר וכל אשר לא יבא באש הוא בעבור הדברים שאינם מקבלים אש לא שהמקבלים אש אינם צריכים העברה במים כי כבר אמר הכתוב מאמר כללי: סוף דבר כלי חרש ישבר כי אין לו תקנה - ושבריו טמאים - לא לפי דעת ב"ה שאמרו שטהרת כלי חרש בשבירה: ותחתיו נכנסים כלי זכוכית כלי אבנים והכלל כל כלים המתהוים מהדוממים: וכלי עץ ובכלל כל כלים המתהוים מצמחי האדמה או מבעלי חיים כגון כלי עורות וכלי עצמות וזולתם כי גם הם צמחים הם טהרתם במים - וכלי בדיל ועופרת היות שאינם מקבלים אש טהרתם במים - וכלי מתכות חזקים כגון כלי זהב וכסף ונחשת וברזל טהרתם באש ובמים: ובטהרת המים אמרו החכמים כי צריך להיות סמוך לערב כאשר כתוב בבעל קרי והיה לפנות ערב ירחץ במים וכבוא השמש יבוא אל תוך המחנה (דברים כג, יב): וביארו החכמים שפנות ערב סמוך לערב וזה פירוש למאמר וטמא עד הערב - לכן פסקו שטהרת הטמאים כלם במים צריך להיות סמוך לערב - וממה שכתוב עד הערב דייקו החכמים להיות זמן מה בין הרחיצה והערב והטעם להיות קודם ממנו זמן מה ושיעורו שיהיה כשיעור שעה לא שיהיה סמוך לערב ממש כדין טמאה חמורה - ואופן הרחיצה ידוע ואין צורך טבילה כי לא כתוב וטבל אלא ורחץ והרחיצה תהיה בכל אופן שתעשה בין שתשים הכלי במים בין שתשים המים על הכלי הכל בצורה אחת - ואין טענה ממאמר במים^{^[740]} יובא שהטעם בו טבילה כי מצאנו ורחץ בשרו במים שהטעם בו שיושמו המים עליו ונקיש זה מזה - אמנם אופן הרחיצה צריך להיות בכלל הדבר עד שלא ישאר ממנו מקום שלא רוחץ: ולכן אמרו החכמים שצריך להיות בשטיפה והטעם במים רבים ככתוב ומורק ושוטף במים (ויקרא ו, כא) - והמים המטהרים הם מים חיים והטעם מים נובעים לא מי המטר ולא מי אגם הנחים במקומם ומשתנים ממראיתם וריחם וטעמם - גם מי הים מטהרים היות כל הנחלים הולכים אל הים (קהלת א, ז) - אמנם החכם רבינו יוסף אמר שצריך להיות מתוקים וכבר הודענו דעתנו: גם חכמי הרבנים לא הקפידו בהיותם מתוקים לבד חיים: והמים המטהרים יכשר גם כן היותם חמים כי חמימותם אינו משנה אותם מטבעם: והרחיצה צריך להיות בכונה בעבור הטהרה אמנם אם תהיה שלא בכונה אינה לטהרה לא לפי דעת האומרים שכמו שהטומאה היא בלי כונה והיא טמאה כן הרחיצה תהיה בלי כונה והיא טהרה כי הטומאה היא משפט^{^[741]} והטהרה אינה משפט^{^[742]}:

#XIII:5 הפרק החמישי

בביאור הדברים המקבלים טומאה מהנאכלים: כל הנאכלים מקבלים הטומאה כשיבוא עליהם מים - ולהיות שהנאכלים מתטמאים משתי סבות - אם מחמת כלי טמא והוא בתוכו או עליו או בלי כלי ונפל טמא עליו - לכן הורה הכתוב גם בשניהם אשר הוא מתטמא מכלי טמא - ככתוב מכל האכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא (ויקרא יא, לד) שחברו אל דין כלי חרש שכתוב כל אשר בתוכו יטמא ואותו תשבורו (ויקרא יא, לג): ואשר יפול עליו נבלה ככתוב וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא (ויקרא יא, לז) - ועוד כתוב וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם (ויקרא יא, לח) - ולזה הורה במשפטו בשני הפנים בהין ובלאו - אף על פי שנלמוד מן הין לאו ומן לאו הין - ודקדקו החכמים מאלה המאמרים לחייב למאכלים טומאה כשיבאו עליהם מים בין מעצמם בין מחוץ ואפילו מן המטר - והטעם שהקפיד הכתוב במים הוא בעד עירוב הטומאה אבל כל זמן שהוא פג לא יקבל טמאה לכן כל מאכל שיערב בדבר שיחייבו לחלוח או שיצאו מים ממנו אף על פי שאינם באים עליו מחוץ אמנם הם מעצמו יקבל טומאה כגון הטחינה בשומשמין שיצא השמן - והסחיטה בענבים - והמלח הוא בכלל המים ומוציא מים וכן האש מוציא מים אף על פי שאינו בכלל המים: ועוד הקישו מהמים אל האש ואמרו שכמו שהמים מטהר ומטמא בבוא על המאכל כן האש אחרי שמטהר צריך לטמאת^{^[743]} גם כן בבוא על המאכל - וכן גם כן המאכלת מוציאה מים מהדבר עצמו על ידי השחיטה: לכן אמרו החכמים שאלה הדברים הם מכשירים המאכלים לקבל הטמאה ר"ל מכינים אותם: ושמו הטחינה והשחיטה במדרגה אחת ואמרו שמכשירי הטומאה במאכלים הם ממטמ"א והם ראשי תיבות מים מלח טחינה מאכלת אש: ונסתייעו עוד באלה המכשירים הטמאה ממה שאמר וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם יטמא: ואם יפול בלי מים לא יטמא כי אמרו דבר שנתן עליו מים ואחר כן נתיבש אין לו לחות עד שתתערב הטמאה: ואם כן לא יקבל טומאה אלא אחר שמצאנו שהכתוב הקפיד במים שנפל על המאכל לבד בין שיהיה עם המים בין שלא יהיה כגון שנתיבש - אם כן לפי הנראה שאינו בעבור הלחות שבמים לבד אלא אם כן בעבור השנוי ששנו בדבר ההוא והוציאוהו מממשותו: לכן כל דבר שנשתנה ממשותו בין על ידי האש בין על ידי טחינה בין על ידי מאכלת בין על ידי מלח ראוי לקבל טומאה - לכן קראו אלה הדברים מכשירי הטומאה - ומכשירי הטומאה בזרעים אשר בארץ הוא כשהם נתלשים מן הארץ אמנם כל זמן שהם בארץ בלתי תלושים לא יקבלו טומאה כי חיים יקראו: וזה כגון הכלים הדבוקים בקרקע שאינם מקבלים טומאה: סוף דבר חייבו החכמים מדין תורה בכל דבר שיקבל שנוי על ידי אלה החמשה מכשירי הטומאה לקבל טמאה - והנה לפי זה הנאכלים שנשרו במים ואפילו שנתיבשו או שנטחנו או שנקלו באש וכל שכן שנשרפו או שנחתכו או שנמלחו מקבלים טומאה כי נשתנו ממשותם: ואלה אם יפלו תוך כלי טמא או נגעו בדבר טמא מקבלים טומאה: ולפי זה הזרעים כגון חטה ושעורה וזולתם מחמשה מיני דגן והדוחן גם כן וכן הזרעונים כגון פולים ואפונים וזולתם כל זמן שלא יבואו במים או שלא יבואו מים עליהם - וכן כל זמן שלא יוטחנו או לא יוקלו או לא יומלחו לא יקבלו טומאה - אמנם אחר שיעשה להם רושם על ידי ממטמ"א מקבלים טומאה: זולת הקמח שהורו החכמים בהתרו כי אמרו שאינו מוציא מים - ועוד אמרו שדינו כדין עפר לפי שאינו מאכל ואם הוא טחון: ורבינו לוי עמד על הרשום בכתב אמת ואמר כי מאמר אשר יבואו עליו מים - וכן וכי יותן מים על זרע שיובאו עליהם מחוץ לא מעצמם כי כתוב יותן ויובא - ולפי דעתו שמכשיר הטמאה אינו כי אם המים לא האש וזולתם: וכן כל המשקין מכשירין הטמאה: כי מצאנו שהכתוב יחסם למים: היות שמצאנו בם שתייה כגון היין והחלב והדבש והדם והטל והשמן וכן מי הפירות כולן אף על פי שבה"א שמי פירות אינן מכשירין וכן הוא האמת כי הלחות הוא המדביק הדברים - אמנם היובש והוא פעל האש אדרבה מפריד: ולפי זה לא יקבלו טומאה דברים הרבה כגון זרעים קלוים וכגון זרעים חתוכים וכגון דברים מלוחים או דברים נשחטים: סוף דבר החכם רבינו לוי נטה אחר ההתר מפני היותנו ברשת הגלות ככתוב ככה יאכלו בני ישראל [את]^{^[744]} לחמם טמא בגוים (יחזקאל ד, יג):

#XIII:6 הפרק הששי

במשקין המקבלין טומאה: כל המשקין מקבלין טומאה חוץ מן המים: לא לפי דעת האומר ששבעה משקין לבד הן מקבלין טומאה - והם מים יין שמן חלב דם דבש טל מפני שמצאנו בהם שתייה: במים השקיני נא מעט מים מכדך (בראשית כד, מג): ביין ישתו יין נסיכם (דברים לב, לח): בשמן משתה שמנים (ישעיהו כה, ו): בטל וימץ טל מן הגזה (שופטים ו, לח): בדבש ויניקהו דבש מסלע (דברים לב, יג): בחלב ותפתח את נאד החלב ותשקהו (שופטים ד, יט): בדם ושתיתם דם לשכרון (יחזקאל לט, יט): והנה שכחו מעסיס רמוני^{^[745]} (שיר השירים ח, ב) וכמו שעושים מעסיס הענבים היין כן עושים מעסיס הרמונים משקה דומה ליין - ועל פירוש רחוק יפורש רמוני שם עיר מערי ישראל כמו עין רמון (יהושע יט, ז) - עם כל זה אין צורך כי מופת השכל מורה [שאין]^{^[746]} הבדל בין עסיס של ענבים ובין עסיס שאר פירות: סוף דבר כל המשקין מקבלין טומאה חוץ מהמים - ואפילו שיותלשו: לא לפי דעת בעלי הקבלה שאמרו שגם המים נכנסים תחת מאמר וכל משקה אשר ישתה (ויקרא יא, לד) ואמרו שהמים התלושים מקבלים טומאה - ומכשירים הטומאה - אמנם הבלתי תלושים אינם מקבלים ולא מכשירים - כי אם ישתתפו המים עם המשקים ראוי שישתתפו כלל בין בכלי בין בזולת כלי - והלא המשקין מקבלים טומאה ואפילו בזולת כלי ולא כן המים: ועוד שהמים התלושים אם היו מקבלים טומאה איך יטהרו הטמא: ואם יאמרו שהם אינם מטהרים אלא הבלתי תלושים והם אשר במקואות לא כן כי כתוב במים יובא: וכתוב ורחץ בשרו ולמדים זה מזה והטעם ששניהם תכליתם אחת בהעברת המים עליהם - וראוי לשאול להם על פי חקירת המדע אם המים הם המטהרים או מקומם והטעם מקום טבעם או שניהם - אם נאמר מקומם לבד לא יודו בזה: ואם נאמר שניהם מה שלא יעשה רושם נפרד לא יעשה מחובר - לבד שיאמרו שכח המים נפסק בתלישתו ולא כן הענין כשיותלשו ביום ההוא:

סוף דבר המים אינם מקבלים טומאה ואפילו תלושים אלא אם יתערב בהם דבר טמא והטעם שיצא מעצמו ולחותו דבר ויתערב בהם - אמנם שאר המשקים כלם והטעם כל דבר שישתה מקבל טומאה בין בכלי בין בזולת כלי - ומה שכתוב וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא (ויקרא יא, לד) אין הרצון בו שכשיהיה בכלי לבד יקבל טומאה - אלא אמר בכל כלי מפני שהזכיר למעלה כלי חרש ואמר אשר יפול מהם אל תוכו (ויקרא יא, לג) והיינו חושבים שטומאת המשקים לא תהיה אלא בכלי חרש לכן כתב בכל כלי יטמא (ויקרא יא, לד) מפני שדרכם להיותם^{^[747]} בכלים: אמנם אפילו שיהיו בזולת כלי כגון הגת והבדים הטבועים בארץ יקבלו בתוכם טומאה - שמה שנפל במשקה שבתוך כלי מתטמא הכלי ממנו ומהמשקה - לא לפי דעת בעלי הקבלה שאמרו שמתטמא הכלי מהמשקה לבד - ונסתייעו ממאמר וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא - והחזירו מלת יטמא על הכלי כי יטמא לא יחזור על הכלי אלא על המשקה כי הכלי כמו שפירשנו יטמא מהטמא שנפל בתוכו אפילו בלי משקה: בעלי הקבלה נתנו שיעורים למאכל הטמא שיתערב בטהור וחכמינו לא הודו בדבריהם כי אין שיעור לטמא אלא טפה אחת מטמאה בכל מה שיהיה:

#XIII:7 הפרק השביעי

בביאור מאמר אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור (ויקרא יא, לו): בזה הפסוק הודיענו הכתוב משפטים בטמאה ממה שאמר אך ופרט הודיענו שהוא מחובר במה שלמעלה: והטעם שהכלי שהמשקה בו יטמא - וכן תנור וכירים שנפל עליו טמא יטמאו - אמנם מעין ובור שיפלו בהם טמא לא יטמאו - ומעין הוא המקום שנובעין בו המים ורצים: ככתוב ומעין מבית יי' יצא (יואל ד, יח) - וכן עינות ותהומות יוצאים (דברים ח, ז) - ובור הוא באר ואגם שמתקבצים בהם המים והורה הכתוב בטהרתם: אמנם המים אשר בהם הם טמאים לא המקומות: והטעם להפרידם מהכלים שמקבלים טומאה - וקצת מן החכמים אמרו שמלת אך הוא לפרט המקומות והמים אשר בהם - והטעם כמו שהמים התלושים מקבלים טומאה מפני לכלוך הטמא לא המים מצד עצמם - וכן הכלי אשר בו המים מקבל טומאה: כן בהיותם במעין ובור לא יקבלו טומאה מפני הלכלוך לבד אם יהיה בתוכם דבר ויגע בטמא אמנם כל זמן שלא יגיע אליו אינו מתטמא כמו שלא יקבלו טומאה המעין והבור שהם בית קבול המים - והביאו סיוע לזה מהנהרות שהתיר לנו הכתוב בשתיתם באמרו והיה מהנחל תשתה (מלכים א יז, ד): ואין ספק שבתוך הנחלים נופלים טמאים לרוב וגם מימי המטר שהולכים אל הנהר ועוברים מהמקומות שבהם טנופים וטמאים - ככתוב ויהי מקץ ימים ויבש הנחל כי לא היה גשם (מלכים א יז, ז): וגם הבארות בתוכם תולעים ורמשים טמאים וימותו בתוכם ונשתה מימיהם: סוף דבר מימי הנהרות שהוא נכלל תחת אך מעין ומימי הבארות והאגמים שהם נכללים תחת הבור ומקוה אינן מקבלין טומאה אלא אם יהיה להם ריח רע לא נשתה מהם עד שננקה אותם ויעבור הריח לבד ואחר כן נשתה לא זולתו: ויש סיוע לדעת זאת ממאמר ונוגע בנבלתם יטמא (ויקרא יא, לו) כי מה בא הכתוב ללמד כי כבר ביאר זה: אלא הרצון בו שהם טהורים אפילו שיפול טמא בתוכם לבד אם יהיה דבר ויגע בטמא יטמא - ואם לא יגע לא יטמא כמו שיטמא במים התלושים אפילו שלא יגע:

#XIII:8 הפרק השמיני

בזב: כתוב איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא (ויקרא טו, ב): ובטעם מלת בשרו נחלקו בעלי הקבלה אמרו מבשרו הטעם הזוב הבא מחמת בשרו^{^[748]} והטעם מחולי שקרה בבשרו - אמנם הזוב הבא מחמת דברים אחרים כגון פנים יפים והרהור ומפני מאכל רב אינו מטמא בטומאת זוב מחמת בשרו - וחכמינו השיבו ואמרו שהכתוב ביאר איכות הטמאה באומרו רר והחתים כי אמר וזאת [תהיה]^{^[749]} טומאתו בזובו (ויקרא טו, ג) - ואם היה גם כן מחמת בשרו לפי מה שפירשו ב"ה היה מבארו: ואמרו שרר והחתים יורו שבשרו הוא כנוי לאבר המוליד כי רר הוא מגזרת ויורד רירו אל זקנו (שמואל א כא, יד) והוא לחות דק כדמות שכבת זרע היוצא בהרהור: והחתים הוא עב סותם מגזרת מעין חתום (שיר השירים ד, יב) - וב"ה אמרו שהוא כדמות בצק של שעורים - ואם לא יהיה בשרו כנוי לאבר איך יהיה יורד בנקל או סותם - ועוד ממה שכתוב בזבה דם יהיה זובה בבשרה (ויקרא טו, יט) ובשרה הוא כנוי אל הערוה - ואם הזוב דומה לשכבת זרע במראיתו ובממשותו במה יבחן השוכב מן הזב: החכמים אמרו שהשכבת זרע הוא ברצון והזב הוא בלי רצון: ודקדקו החכמים בזה מדיוקי מאמרי הכתוב כי בשכבת זרע כתוב ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע (ויקרא טו, טז): ועל הזוב כתוב כי יהיה זב (ויקרא טו, ב): וכן מצאנו במצורע כתוב אדם כי יהיה בעור בשרו (ויקרא יג, ב) - וכמו שהצרעת תבא מהטבע לא ברצון כן הזוב יהיה מהטבע לא ברצון^{^[750]} - ומלת יהיה מורה היות טבעי: אמנם יציאה לא תפול ברוב אלא על הרצון: ואף על פי שמצאנו יהיה על הרצון כמו ואיש כי יהיה צדיק (יחזקאל יח, ה) - וכן כי יהיה לאיש בן סורר ומורה (דברים כא, יח) - כי יהיה נערה בתולה (דברים כב, כג) - שכל אלה ברצון לפי דעת אנו שומרי האמונה שפעלות^{^[751]} האדם אחרי הבחינה ואינם בהכרח אלא עם כל זה יש להם גם כן סבה מה מהטבע לא מהרצון מופשט - וכן אמר בזבה ואשה כי תהיה זבה (ויקרא טו, יט): סוף דבר הזב הוא אשר יצא ממנו הזוב בלי רצון - והטעם בלי הרהור פעם רר ופעם החתים: סימן הרר הוא שירד מהאבר המוליד בלי רצון בהמשך כאשר ירד הרוק מפי הבהמה - והחתים הוא שיורד במעבר השתן וסותם דרכו ולא יוכל האדם להשתין או להזריע בשכבו עם האשה אלא בקושי והוא הנקרא טפטוף השתן בפי חכמי הרפואה - וכתוב כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא (ויקרא טו, ד) - ודייקו החכמים ממה שכתוב כל המשכב ולא כתב כל אשר ישכב עליו כדי לפרט בטומאה^{^[752]} המשכב הידוע - כגון מטות ובגדים ומרבדים ממה שיש במנהג בני אדם לשכב עליהם - וכן כל המרכב בה"א הידיעה כדי לפרט בטמאת המרכב אשר ממנהג בני אדם לרכב עליו: והמשכב והמרכב אפילו שיהיו כמה שיהיו זה על גב זה ואפילו שיהיו בין הזב ובין המשכב דברים שאינם מקבלים^{^[753]} כלם משכב ומרכב יקראו מטעם אשר ישכב עליו: והכתוב לא הודיע טהרתם אלא ממה שהודיע הכתוב טהרת בגדיו בכבוס ככתוב^{^[754]} שבעת ימים לטהרתו וכבס בגדיו (ויקרא טו, יג) - עתה נחלקו החכמים בזמן טומאתו אם טמא יום או טמא שבעה מהם אמרו טמא שבעה מהקש הזב^{^[755]} כי אם אלו צריכים שבעה נקיים כן צריך למשכבו - ומהם אמרו טומאת יום כי הזב השוכב במשכבו ביום השביעי אם צריך לו שבעה נקיים יטהר הזב והוא עדין יהיה טמא וזה לא יתכן כי איך יהיה אב הטומאה טהור ומגעיו עדין יהיו טמאים - אם כן משכב ומרכב הזב טמאים טמאת יום לבד ובערב נטהרים בכבוס - וכן אמר רבינו יפת לכן כל מי שיבקש לטהר משכב יכשר שיטהרהו ביום שאין עליו לא שבעה ולא ימים במספר - וכן טומאת הכלי טומאת יום מהקש המשכב בין שישב ובין שישכב ובין שירכב^{^[756]} - ובנוגע בהם חייב טומאת יום לבד בברור ונטהר בהערב ברחיצת הוא ובגדיו אף על פי שהזכיר המשכב לבד והוא הדין בכלם: וכן היושב על הכלי אשר ישב עליו והוא הדין אם ישב במשכב או במרכב כי דברי תורה למדים זה מזה מגזרה שוה - וכן הנוגע בבשר הזב - ומן החכמים דייקו בבי"ת בבשר הזב ופרשו כטעם מ"ם והטעם והנוגע בחלק מהזב כטעם מנבלתה ויהיה הבי"ת כבי"ת בבשר ובלחם וכן הדבר היוצא מבשרו כגון צפרניו ושערו וכל היוצא מגופו שאם לא כן אם יגע בצפרן הזב לא יטמא כי כתוב בבשר הזב (ויקרא טו, ז): ואמר וכי ירוק הזב (ויקרא טו, ח) ואחר כן אמר וכל המרכב (ויקרא טו, ט) עוד אמר וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו (ויקרא טו, י): ומבקשים טעם^{^[757]} על הבדילו הכתוב בין משכב ומרכב במשפט הנוגע בבשר הזב והרוק ונותנים טעם ולא מצאתי טעם בהם: גם החכם רבינו יפת הזכירו ולא הקפיד לבאר טעמו - והמרכב כמושב והמשכב שחייב רחיצה וכבוס בגדים ואף על פי שלא הזכירו הכתוב וכן הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו בין שוכב בין יושב בין עומד בין רוכב: וקצת מן החכמים פרשו תחתיו על העומד לבד כי השאר נכללים במשכב ובמושב ובמרכב - לא לפי דעת קצת מן המפרשם שפרשו תחתיו על הדבר שעל הזב כגון שמיכה וזולתו שהם על הזב עד שלפי דעתם כלל הכתוב מה שלמעלה ומה שלמטה כי אלה הם נכללים במאמר וכל אשר יגע הזב (ויקרא טו, יא) ועוד שכל הכנוים שמזכיר באותה הפרשה כלם ישובו אל הזב והיה צריך לומר וכל אשר יהיה עליו: ובעבור שהזכיר המשכב והמושב והמרכב והכלי אשר ישב עליו לא נשאר זה אלא על הדברים אשר יהיו תחתיו זולת אלה כגון כלים ובגדים וכל דבר מקבל טומאה - ואף על פי שלא חייב כבוס בגדים ידענו אותם מטמאת המשכב וכן ממה שכתוב והנושא אותם יכבס בגדיו (ויקרא טו, י) שישוב אל המרכב ואשר תחתיו לבד הקשנו גם כן על המשכב והמושב כי דברי תורה למדים זה מזה בדרך ההקש שהנושא אותם חייב כבוס ורחיצה - ועוד ממה שכתוב וכל אשר יגע בו הזב (ויקרא טו, יא) וכבס בגדיו שאם הנוגע בו הזב חייב כבוס ורחיצה כל שכן הנושא במשכב ובמושב כי המשכב והמושב בטומאה כזב עצמו: וטעם וידיו לא שוטף (ויקרא טו, יא) ישוב אל הזב והטעם אם יגע באדם קודם שיטהר ברחיצה וכן הדין בכל דבר שמקבל טמאה ואף על פי שכתוב וידין אין הטעם ידיו לבד אלא הטעם כלל גופו כטעם וזה יכתוב ידו ליי' ובשם ישראל יכנה (ישעיהו מד, ה) שפרושו עצמו: וטעם וכי ירוק הזב בטהור (ויקרא טו, ח) הטעם הרוק שיוצא מפיו מטמא לנוגע בו וטהרתו בכבוס ורחיצה: ואמר בטהור שאם ירוק בטמא אין טומאתו כפולה אלא הוא טמא כאשר היה לבד אם היה^{^[758]} הטמא חייב רחיצה לבד עתה בעבור הרוק שנגע בו חייב גם כבוס בגדים לבד לא יותר - והוא הדין אם ירוק בכל דבר טהור כלי או בגד או כל דבר שמקבל טומאה מקבלים טומאה - ומן רוק הזב ידענו שכל לחיות הזב היוצאים ממנו הם מטמאים והזכיר הרוק מכללם ושמו בנין אב לכל הרטיבות כי זה אשר יתכן בנקל שיגע לטהור בעת דבורו עמו^{^[759]}: וכמו שכל היוצא מן הטמא טמא כאשר בארנו במאכלות מטעם אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה (דברים יד, ז) - כן כל היוצא מן המטמא מטמא - ואם כן זיעת הזב ולפלוף עיניו ואזניו וחוטמו וטבורו ונשירת שערו וצפרניו ושתנו והרעי שלו והכלל כל דבר היוצא ממנו הוא מטמא כרוק: ודקוקו החכמים ממאמר וכי ירוק שאין מדרך בני אדם שירוק האדם על אדם שאם היה בעד האקראי היה ראוי לומר וכי יגע ברוק הזב אלא בא הכתוב לך ללמד שהרוק בהיותו לח הוא מטמא והוא בעת שירוק לא בהיותו יבש: וכלי חרש אשר יגע בו הזב ישבר (ויקרא טו, יב) כמשפט בטומאת השרצים וממנו נקיש בזב לכל הדברים שאין להם טהרה כגון טומאת תנור וכירים וטומאת מאכלות ומשקים כאשר בארנו אופן טומאתם שמה - ואמר ישבר שמצות עשה לשברו לשעתו כדי שלא יתטמאו הטהורים ואחר כן כתוב וכל כלי עץ ישטף במים (ויקרא טו, יב) ונקיש ממנו גם כן כל הדברים היוצאים לידי טהרה כגון בגדים ומטלטלם וכל כלי אשר יעשה מלאכה בהם ויצאו לידי טהרה באש או במים כאשר בארנו בטומאת השרצים - ואמר ישטף במים והטעם שיורחץ עד שיצא הלכלוך שלו אמנם אם לא יצא יהיה גם הוא כשאר דברים שאין להם טהרה כי אין כל כלי עץ יטהר במים - וכתוב וכי יטהר הזב מזובו וספר לו שבעת ימים לטהרתו (ויקרא טו, יג): והטעם כאשר יטהר הזב מזובו והטעם שלא יהיה רר ולא החתים בשרו ונפסק ממנו הזוב עד הערב אז יתחיל מתחלת הערב ויספור שבעה ימים רצופים שלמים לא בהפרד כגון שיפסק ויספור שלשה ימים ועוד יראה ועוד יספור ארבעה עד שיהיו כלל הימים הנקיים שבעה אלא כל זמן שיראה הימים הראשונים הנקיים יפלו מן חשבון השבעה עד שיספור שבעה ימים רצופים נקיים ולא יורחץ קודם השבעה כי לא יהיה בזה חלוף במדרגת טומאתו אלא באלה השבעה הוא טמא כאשר בתחלה ומטמא משכב ומושב וזולתם עד שיעברו שבעה ימים נקיים שלמים - ויהיה טעם לטהרתו בעבור טהרתו - ויכבס בגדיו בין הראשונים בין אותם שלבש תוך השבעה כי משפט אחד לכלם ורחץ בשרו במים חיים בערב יום שמיני לספירתו ואחר יטהר: ואמנם בפרוש ורחץ בשרו ומים חיים נחלקו חכמי ישראל לשתי תודות גדולות:

התודה האחת הם בעלי הקבלה שאמרו שכל רחיצה בכתוב היא טבילה ומים חיים הם מים נובעים וקרים כי אם יהיו חמים לא יקראו חיים ונסתייעו בזה ממאמר ולא יקח ממך בשר מבושל כי אם חי (שמואל א ב, טו): והתודה השנית הם חכמי הקראים שאומרים שהרחיצה ענינה ידוע שהוא שפיכת המים על הגוף: וכן הטבילה גם כן ידועה והיא השקעת הדבר בדבר הנטבל בו - והכתוב ישתמש ברחיצה בצריך רחיצה ובטבילה בצריך טבילה ועל הכתוב בה ורחץ מאי זה כח חייבו בם טבילה: ולא יאמרו שבטבילה תהיה טהרה יתרה מהרחיצה אלא אם יאמרו שבקבלה ידעו שטעם רחיצה היא טבילה וזה הפך משמע המלה: ואם היתה רחיצה וטבילה שמות נרדפים היה הכתוב משתמש בטמאים פעם במלת רחיצה ופעם במלת טבילה - ומה שאמרו במים חיים להיותם נובעים וכל זמן שהם במקומם יקראו חיים וכשיעתקו לא יקראו חיים פשטי הכתובים לא יורו בזה כי הנה מצאנו ונתן [עליו]^{^[760]} מים חיים אל כלי (במדבר יט, יז) והודיע לך שהם חיים בעודם בכלי - ואם יאמרו שהטעם שיקחם בעודם חיים ויתנם אל כלי שאינם בכלי חיים אם כן במה הקפיד הכתוב במלת חיים כי הצורך בהם הוא כמשפטם בהיותם בכלי לא כמשפטם בהיותם חוץ מהכלי: וחכמינו פרשו מים חיים מתוקים והטעם מים הראויים לשתות מהם החיים - וכן כתוב באר מים חיים (בראשית כו, יט) (שיר השירים ד, טו) והטעם שיהיו בם^{^[761]} מקניהם ואם טעם חיים להיות קרים אין התנאי בתועלת המים להיות קרים - ועוד שהם אמרו שני הפכים להיותם נובעים ולהיותם קרים וזה להפך כי אדרבה כשהם נובעים אינם קרים אלא אחר שיצאו ממקום נובעם וזה ברוב יהיה בחורף: ואסרו המים החמים היותם לטהרה בעבור שהם משתנים ומקבלים טומאה כגון הזרעונים כשיקלו יקבלו טומאה והמטהרים אין ראוי להשתנות מטבעם ואשר באש ישתנו מטבעם כבר זה ידוע שהיסודות לעולם מטהרים ואפילו שישתנו שנוי מה הוא באיכות לבד לא שנוי כללי - ולפי זה לא היה ראוי לפי דעתם להתיר המים המתחממים בשמש: ומה שנסתייעו בזה ממאמר ולא יקח ממך בשר מבושל כי אם חי והטעם נא שלא נתחמם יתכן שיפורש חי גם כן כטעם וביום הראות בו בשר חי (ויקרא יג, יד) שאין טעמו נא אלא טעמו בשר שיש בו חיים ומצאנו ראיה נוכחת בזה מספור יחזקאל במעין היוצא מבית יי' (יחזקאל מז) כי כתוב והיה כל נפש חיה אשר ישרוץ אל כל אשר [יבוא]^{^[762]} שם נחלים יחיה (יחזקאל מז, ט) ובסוף הפסוק כתוב וירפאו וחי (יחזקאל מז, ט) וכתוב בצאתיו וגבאיו ולא ירפאו למלח נתנו (יחזקאל מז, יא) - והודיע שפרוש וחי הוא לחיות אחרים מפני מתיקותם וכן צריך להיות פרוש מים חיים מים שהם מחיים אחרים ואלה הם המים המתוקים - אם כן טהרת הטמא לא יהיה אלא במים מתוקים והם הנקראים מים חיים - וקצת מן החכמים הבדילו בטמאים בטהרת המים כי אמרו בטמא יום אפילו שירחץ במים מלוחים ממה שלא הזכיר בהם חיים: ורוב החכמים אמרו שבכלם צריך מים חיים אף על פי שלא הזכיר בקצתם הכתוב חיים ונסתייעו בזה מטמא מת שלא נזכר בו חיים אלא מים לבד ככתוב ורחץ בשרו במים וטמא עד הערב (במדבר יט, ח) - וטומאה זאת טומאה חמורה ואין ספק שצריך במים חיים כשאר טומאות חמורות - ועוד שאין המים המלוחים מטהרים כמתוקים כאשר ידוע זה לכובסים ולכן חייבה תורתנו האלהית מים מתוקים - וכמו שהקשנו מטהרת טומאה חמורה אל טהרת טומאת המת במים חיים אף על פי שלא הזכיר הכתוב ומטומאת המת אל טמאי יום אף על פי שלא הזכיר הכתוב כן נקיש בכבוס בגדים על הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו (ויקרא טו, י) אף על פי שלא הזכירו הכתוב - ובקצתם אמר יטמא לבד ולא הזכיר רחיצה ואין ספק שלא יטהר אלא ברחיצה: סוף דבר דברי התורה למדים זה מזה - אמנם בעת הרחיצה לא הודיע לנו הכתוב והחכמים דייקו ממאמרי הכתוב להבדיל בעת הרחיצה לטמא טומאה חמורה לטמא^{^[763]} טומאה קלה שהוא טמא יום כגון הנוגע בטמאים ובמרכב ובמושב הזב וזולתם שהם טמאי יום ככתוב ורחץ בשרו במים וטמא עד הערב - וממלת עד דקדקו החכמים שאין רחיצה זאת בערב אלא קודם ממנו זמן מה ונסתייעו בזה גם כן ממה שכתוב לבעל קרי והיה לפנות ערב ירחץ במים (דברים כג, יב) שהוא קודם זמן מה: ובזב ובזבה וביולדת ובנדה לא הודיע לנו כלל אלא אמר ורחץ במים חיים וטהר (ויקרא טו, יג) או תטהר לבד ואין ספק שהוא במים - ובראותם בטמא מת כי כתוב ורחץ במים וטהר בערב (במדבר יט, יט) והיא טומאה חמורה כזב וזולתם הורו שטהרת אלה במים יהיה סמוך לערב כי לא הזכיר עד והטעם נדבק עד שלא יהיה זמן מה בין הרחיצה והערב בחלוף המשפט בטומאה קלה והטעם בטמאי יום כי הם נטהרים קודם זמן מה ואם אינו רב מטעם מלת עד ומטעם לפנות ערב כאשר בארנו: סוף דבר הזב הוא שני מינים רר והחתים והזוב הוא לבן כשכבת זרע ורר היוצא בלי רצון והחתים הוא היוצא גם כן אלא סותם דרך שבילי הזרע ואינו יכול להזריע ולא להשתין ויקרא זה זב והוא טמא וטומאתו חמורה היותו מטמא לנוגע בו ומשכב ומושב כי הטמא טומאה קלה אינו מטמא לבד טומאתו עליו ומשכבו ומושבו טמאים ומטמאים במגע וכן היושב על הכלי אשר ישב עליו יטמא וכן השוכב במשכב הזב וכן מטמא לנוגע בו והוא אינו מטמא לאחר במשכב ובמושב: ורוקו מטמא לטהור בהיותו לח וכן כל הלחיות שיוצאות ממנו והוא אינו מטמא: וכן מטמא למרכב והמרכב מטמא לנוגע בו והיושב והשוכב עליו - וכן הזב מטמא לכל אשר תחתיו מדברים מקבלים טומאה וגם הם מטמאים לאחרים והנושא לאלה ר"ל למשכב ולמושב ולכלי ולמרכב ולכל אשר יהיה תחתיו הוא טמא: ולכל דבר שיגיע הזב מדברים מקבלים טומאה בין על ידיו בין על ידי בינוני מקבל טומאה כלם טמאים כאשר בארנו בדברים הנטמאים - וכל זה קודם שיטהר ברחיצה - וכלי חרש שנטמא מהזב עצמו או על ידי בינוני או על ידי דבר מטמא כגון משכב ומושב וזולתם ישבר מיד - ואם הוא כלי עץ הנטמא יטהר ברחיצה: ואחר שיטהר מזובו יתחיל למנות מתחלת הערב שבעה ימים נקיים - ואם יטהר ויעברו ימים ועוד יראה יפיל הימים הראשונים מן המספר ועוד יתחיל במנין ובערב יום שמיני שהוא השלמת היום השביעי יכבס בגדיו וירחץ בשרו והטעם כלל גופו במים מתוקים בין קרים בין חמים סמוך לערב יום שמיני עד שתהיה הרחיצה דבקה עם הערב לא שיבדיל ביניהם זמן מעט כאשר בטמאה קלה - וערב זה הוא הערב הראשון שהוא ביאת השמש לא הערב השני ולא השלישי ואחר כן יטהר ויביא קרבן ככתוב: והארכתי בזב כי הנדה והזבה והיולדת כלן כמשפטו כי הזבה כזוב ואין הבדל בין זכר לנקבה והנדה זבה היא והיולדת היא נדה אם כן כלן זבות הן אם כן משפטן בטומאה כמשפט הזב: ומעתה נפרש אותן בהפרד כפי פשטי הכתוב:

#XIII:9 הפרק התשיעי

בהבדל נדה מזבה: ענין נדה וזבה אינו מובדל בכתוב בברור היות הכתוב מכנה הנדה בשם זבה: אמנם החכמים הבדילו ביניהם מדיוקי מאמרי הכתוב כי כתוב פרשה ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה וגו' (ויקרא טו, יט) - עוד כתוב פרשה אחרת ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה או כי תזוב על נדתה וגו' (ויקרא טו, כה): וממה שכתוב אחר כן ואשה בו"ו הורה לנו שזאת פרשה אחרת זולת פרשת הנדה: ועוד ממה שכתוב ואשה כי יזוב זוב ולא אמר וכי יזוב זוב דמה לחברו אל מה שלמעלה ממנו וממה שכתוב בלא עת נדתה ידענו שהיא פרשת זבה כי כל נדה זבה ואין כל זבה נדה כי נדה היא אם תראה דם זובה עד שבעה לבד ככתוב שבעת ימים תהיה בנדתה אמנם זבה היא אשר תראה דם לאחר השבעה וזה לשני מינים אם שתראה דם ימים^{^[764]} בלא זמן נדתה ככתוב ימים רבים בלא עת נדתה או שתראה דם בזמן^{^[765]} נדתה ביום שמיני לנדתה והטעם שתראה דם לאחר תשלום ימי נדתה שהיתה חושבת שהיא נדה ותטהר ביום השביעי בהערב והיא ראתה עוד בשמיני ככתוב כי תזוב על נדתה כל ימי זוב טומאתה - והכתוב הבדיל משפטן בטהרה כי הנדה תטהר בשביעי בהערב ואפילו שתראה דם ביום השביעי ככתוב שבעת ימים תהיה בנדתה והטעם כללם יהיו שבעה לא שבעה נקיים לפי מה שהוסיפו בעלי הקבלה: אמנם בזבה צריך מזמן פסיקת זובה שבעה נקיים ככתוב ואם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר (ויקרא טו, כח) וזה אשר הטעה לבעלי הקבלה לנדה - עוד בתשלום הפרשה כתוב והדוה בנדתה והזב את זובו לזכר ולנקבה (ויקרא טו, לג) אם כן הכתוב הבדיל בין נדה וזבה - ועוד שבזבה הזכיר קרבן בעבור שהזיבות הוא חלי כדמיון חלי הצרעת אמנם בנדה לא הזכיר כי אין צורך כי הוא מטבע הנשים: סוף דבר הכתוב הבדיל בין נדה לזבה אף על פי שמשתתפות בקצת ענינים כי כמו שהנדה היא כשיזוב דמה כן הזבה כשיזוב דמה לא כשיזוב לחות לבד לבן כאשר בזוב כמו שיתבאר ככתוב בנדה דם יהיה זובה: ובזבה כתוב כי יזוב זוב דמה (ויקרא טו, כה) - ומתחלפות בזה כי לנדה אין צורך שבעה נקיים ובזבה צריך וזה מפני שהזבה טומאתה חמורה מהנדה כאשר יתבאר:

#XIII:10 הפרק העשירי

בנדה: הנדה היא אשר תראה דם אם נוטה אל הלובן מפני לחות שנתערב בו וזה יקרה בנשים הלבניות והנערות - או נוטה אל השחרות מפני שרפת הדם ויבשו וזה יקרה בנשים הכחושות והזקנות ואשר גובר במזגם השחורה או אדום בתכלית האודם וזה יקרה בנשים הבריאות והאמצעיות בשנים והאמצעיות במזג - אמנם הנשים שתראנה מים או לחות עבה יורד מבשרן לא תקראנה נדות כי כתוב דם יהיה זובה (ויקרא טו, יט) וזה יקרה בנשים רבות הלחות ובנערות מצד מזגן ואין זה סימן טומאה - ואף על פי שחכמינו נחלקו במראות דם הנדה דעתם היא שאם לא יהיה עין אדמימות מה במה שתראה אינה נדה לבד אם הסתפק בין מראה דם ובין מראה אחר ידינהו לדם כי צריך ללכת אחרי החומרא: וממה שאמר דם יהיה זובה בבשרה ולא אמר מבשרה מלמד שאם הרגישה דם בבית סתריה אפילו שלא יצא בחוץ היא טמאה מאז: לכן המנהג שנוהגות קצת מן הנשים בראותן דם נדותן שהן ממהרות מיד לפשוט בגדיהן כדי שלא יתטמאו לא לעזר ולא להועיל אמנם צריך שתהיינה פושטות בגדיהן ביום ההוא שמקוות דם נדותן קודם ראותן אותו - וממה שכתוב שבעת ימים תהיה בנדתה הודיע שאפילו תראה דם כל השבעה לא תטמא יותר משבעה לא שתספור שבעה ימים נקיים כאשר מוסיפים בעלי הקבלה: ואלה השבעה הם שלמים בסופם היות טהרת כל טמא הוא בהערב - מצורף שבאר שהנוגע במשכבה יכבס בגדיו ורחץ בשרו במים וטמא עד הערב - ומזה ידענו גם כן טבילת הנדה: ובעלי הקבלה לא הבדילו בין דם ראשון לדם שאר הימים היות מוסיפים שבעה ימים נקיים - אמנם בעלי מקרא בהיותם אינם מוסיפים שבעה נקיים הוכרחו להבדיל בין דם ראשון לדם שאר הימים כי אמרו שטומאת שבעת ימי נדה אינם כי אם בעבור הדם הראשון ולא בעבור דם שאר הימים כי אפילו שלא תראה דם שני היא טמאה טומאת שבעה וזה הוא בעבור הדם הראשון: ונסתיעו לדעתם זו ממה שכתוב בשוכב עם הנדה ותהי נדתה עליו וטמא שבעת ימים (ויקרא טו, כד) ובארו שזה השוכב אין ספק שהוא שוגג לא מזיד וזה יקרה בעת השכיבה שתראה דם נדותה שהוא דם ראשון ולכן יטמא שבעת ימים אמנם אם ישכב עמה תוך השבעה לא יטמא כי אם יום אחד ככתוב וכל הנוגע בה יטמא עד הערב - ולכן אמרו כל הנוגע בדם הראשון אפילו שלא ישכב יטמא טומאת שבעה - ולכן חייבו החכמים לנדה כשתראה דם ראשון לרחצו לעתו כדי שלא יגעו בו הטהורים ויתטמאו שבעה ימים או היא תגע בו למחרתו או ליום שלישי וצריך לספור מהעת ההוא שבעה ולפי זה תהיה טמאה שמונה ימים או תשעה הפך דעת בעלי הקבלה שאמרו שהנוגע לדם ראשון ולדם שאר הימים אינו מתטמא רק טומאת יום: ופירש החכם רבינו לוי שבעת ימים תהיה בנדתה הרצון תהיה נבדלת בעבור נדתה והטעם בעבור הדם הראשון שראתה כדי שיתישב מאמר ותהי נדתה עליו וטמא שבעת ימים כאשר פירש: אמנם הכהן רבי סהל אמר בנדתה ממש ר"ל תהיה בפרישות מטעם ומתבל ינידוהו (איוב יח, יח) - וכתוב וכל הנוגע בה יטמא עד הערב (ויקרא טו, יט) - ולפי פרוש הלוי יכון וי"ו וכל אמנם לפי דעת הכהן רבי סהל הוי"ו נוסף כי לא אמר שבעת ימים תהיה בנדתה אלא אמר בנדתה כדי לחבר דין הנוגע בה: וטעם וכל הנוגע בה לפי דעת רבינו לוי אדם וכלים ומאכלים והטעם כל דבר מקבל טומאה - והנוגע בה ירחץ בגדיו ממה שמצאנו בנוגע במשכב הזב כי הוא ובגדיו יטמאו: וכן צריך להיות המשפט בנדה ובזבה - ואם הנוגע במשכבה יטמא הוא ובגדיו כל שכן שיגע בה - אמנם טומאת מאכלים באלה לא הוזכר בפירוש בכתוב כדי שלא יאסרו לטמאים הנוגעים בהם - ואחרי שהאדם הנוגע בה יטמא כשהוא חי כל שכן המאכלים והכלים כי אם יגע האדם בדבר שנטמא והוא עליו כגון שנפל שרץ ונטמא מפני השרץ האדם אינו מתטמא כי אינו מקבל הטומאה אלא מהמטמא לא מהטמא - אמנם הכלי או המאכל שעליו כלי טמא ונוגע בו מתטמא בהכרח כאשר בארנו שהם מן המקבלים טומאה: ולפי זה צריך שיתטמאו מהנדה דברים המקבלים טומאה מהטמא כגון מאכלים וכלים לכן בארו וכל הנוגע בה אדם וכלים ומאכלים מדרך ההקש אמנם מאמר וכל הנוגע בה לפי הפשט הטעם בו אדם:

סוף דבר נדה שנגעה בדבר מקבל טומאה וידבקו לאותו דבר דברים מקבלים טומאה כלם יתטמאו אלא אם יהיה ביניהם דבר בלתי מקבל טומאה כגון נדה שנגעה על ספסל שיקרא כלי ויעשה בו מלאכה או על כלי אחר זולתו לבד שיעשה בו מלאכה הוא מקבל טמאה ומטמא כל הכלים שנוגעים זה בזה עד שיכלו אלא אם תגע בכלי מקבל טומאה ואותו הכלי יגע אל האדם והאדם נוגע בדבר אחר שמקבל טומאה לא יטמא אותו הדבר כי ביניהם האדם שאינו מקבל טומאה וכן אם יהיה ביניהם דלת או בית או דברים אחרים שאינם מקבלים טומאה אינם מקבלים טומאה מהנדה הדברים הנוגעים בם: כל המשכב שתשכב עליו או תשב עליו הנדה בעת נדתה ר"ל דם ראשון הם טמאים טומאת שבעה ככתוב וכל המשכב אשר תשכב עליו בנדתה יטמא וכל אשר תשב עליו יטמא (ויקרא טו, כ) אין זה טומאת יום לבד כי כתוב בנדתה - וממה שהקפיד הכתוב במלת בנדתה ידענו שטומאתם בטומאת נדתה והטעם שבעה ימים: ועוד ממה שכתוב וכל הנוגע במשכבה יכבס בגדיו ורחץ במים (ויקרא טו, כא) ידענו שהמשכב והמושב טומאתם שבעה כי אם לא יהיו טמאים איך יטמא הנוגע ומהקש זה^{^[766]} היינו לומדים טומאת המשכב והמושב של יום אחד ולפי זה יהיה מאמר וכל המשכב אשר תשכב עליו (ויקרא טו, כו) מותר אם הוא טומאת יום: עוד כתוב ואם על המשכב הוא וגו' (ויקרא טו, כג) הטעם שאם יהיה הכלי אשר יגע בו במשכב הנדה או יהיה הכלי אשר יגע בו על כלי שהיא יושבת עליו יטמא הנוגע לבד ולא בגדיו ומלת הוא ישוב אל הכלי שזכר למעלה - עוד כתוב ואם שכוב ישכב איש אותה וגו' (ויקרא טו, כד) הטעם כשישכב עמה בעת נדתה וזה בשגגה או כשהיה שוכב עמה קרה וראתה דם זובה ונגע בדם לא שישכב ברצון כי לזה יש עליו עונש כרת ולכן כתוב וטמא שבעת ימים וכן המשכב אשר ישכב עליו השוכב יטמא שבעת ימים (ויקרא טו, כד) אמנם השוכב עם נדה תוך שבעה בשגגה הוא טמא יום לבד ואם ברצון חייב כרת:

סוף דבר משכב הנדה בעת ראותה דם ראשון הוא יטמא שבעת ימים וכן המושב אשר תשב עליו יטמא שבעת ימים - וכל הנוגע במשכבה יטמא עד הערב ויכבס בגדיו ורחץ במים - וכן הנוגע על כלי אשר תשב ואם יהיה אותו הכלי שיגע הטהור על משכבה או על הכלי אשר תשב עליו כגון להיות כלי על כלי יטמא הנוגע בם לבד לא בגדיו כי לא נגע בטמא עצמו לנו בנוגע בו - ואם ישכב איש עם אשה ובעת ההיא תראה דם ותטמא יטמא השוכב שבעת ימים והמשכב אשר ישכב עליו השוכב יטמא שבעת ימים: וכן המושב כמשפט הנדה ככתוב ותהי נדתה עליו: ואם נגע בם טהור יטמא עד הערב ויכבס בגדיו וירחץ במים - ואם יהיה כלי על המשכב ויגע בו או על כלי יטמא עד הערב וירחץ אמנם אינו חייב כבוס בגדים - אמנם השוכב עם נדה זולת עת נדתה טמא טומאת יום והוא חייב כבוס בגדים ואין צריך לומר רחיצה: ואלה השוכבים הם בשגגה אמנם במזיד חייבים כרת:

#XIII:11 הפרק האחד עשר

בזבה: הזבה היא אשר תראה דם אדום או דם נוטה על הלובן ימים רבים בזולת זמן נדתה וזה מסבת חלי שקרה לה באבריה ואינם מושכים הדם שיזונו ממנו - אמנם דם הנדות הוא מותר ודחיה טבעית - והטעם האשה שהיתה נדה ושלמו ימי נדתה ר"ל השבעה ובתחלת יום השמיני ראתה דם היא תקרא זבה ככתוב ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה (ויקרא טו, כה) כי אם לא יהיה זה אחר נדתה מיד אפשר להיות דם נדות ויהיו לה חומרי נדה לא חומרי זבה: וכתוב אחד כן או כי תזוב על נדתה כל ימי זוב טומאתה וגו' (ויקרא טו, כה) והטעם שהיתה רואה לעולם דם כל השבעה ולאחר השבעה בלי הפסק כי הפסוק הראשון הוא בהפסק והטעם שראתה ופסק תוך השבעה ועוד ראתה ליום השמיני: סוף דבר לפי מכוון שני הפסוקים שתראה דם בשמיני אמנם אם לא תראה בשמיני ותראה בתשיעי היא נדה לא זבה לא לפי דעת רבינו סהל לפי מה שהבין רבינו אהרן ב"ה שאמר שאם תהיה בסוף יום השביעי טהורה ותטבול ואחר שטבלה ראתה דם בתחלת יום השמיני היא נדה לא זבה מפני שאין הטבילה סבה שתקרא זבה - ולפי דעת החכם רבינו אהרן בעל המבחר אם תמנע ולא תטבול בשביעי ובליל שמיני לא ראתה לבד למחרתו והטעם ביום השמיני תקרא נדה לא זבה מפני שאין הזוב על נדתה והטעם דבק - ומדיוק מאמר על נדתה טען רבינו לוי על רבינו סהל כי אמר שמלת על תורה על דבוק ולפי זה צריך להיות אם דבוק דם בדם או דבוק דם בזמן או דבוק זמן בזמן: דבוק דם בדם לא יתכן כי דם נדתה אינו כי אם ביום הראשון לבד אמנם זמן נדתה הוא שבעה ואיך ידבק דם יום ראשון לדם יום שמיני - ולא יתכן גם כן להדבק

דם יום שמיני לזמן יום השביעי כי לא ידבקו שני דברים שאינם ממין אחד - אמנם הדבק זמן יום שביעי לזמן יום שמיני יתכן ולכן בין שטבלה בין שלא טבלה וראתה דם ביום שמיני היא זבה ואם ראתה למחרתו ר"ל ביום תשיעי היא נדה כי כבר הפריש ביניהם יום שמיני ואינו על נדתה: וכתוב כימי נדתה תהיה טמאה היא (ויקרא טו, כה) והטעם שמשפטה בטומאה כנדה בשאר הימים: וכן במשכב ובמושב בשאר ימי הנדה זולת היום הראשון שהנוגע בהם טמא טמא יום לבד וכן בכלי או בכל אשר בהם כאשר בארנו בנדה: ואם טהרה מזובה (ויקרא טו, כח) והטעם שנקתה מהדם מאז תספור שבעה נקיים ואחר תטהר (ויקרא טו, כח) ברחיצה מה שאין כן בנדה כי היא אפילו שתראה בשביעי נטהרת בהערב ברחיצה - וזה הוא ההבדל בין נדה לזבה לפי מה שפרשנו: זאת תורף דברי החכם רבינו אהרן בעל המבחר - אמנם החכם רבינו אהרן בעל עץ חיים דעתו היא שדעת רבינו סהל היא שבעת שצריכה טבילה שהיא תחלת יום שמיני אם ראתה דם היא זבה ואם עבר מהעת ההיא וראתה מאחר כן היא נדה בין שטבלה בין שלא טבלה: ודעת רבינו לוי והיא הדעת האמתית היא מה שתראה כל יום השמיני היא זבה והנוגע בו יהיה טמא יום והיא סופרת שבעה ימים נקיים ומיום השמיני והלאה מה שתראה היא נדה - ובזה הפרוש ראוי לעמוד אף על פי שהחכם רבינו אהרן בעל עץ חיים פסק לתת לרואה דם בשמיני חומרי נדה וחומרי זבה כי יאמר שתרחץ מן הדם הראשון כדין הנדה כי הנוגע בו יטמא טומאת שבעה כאשר בארנו ותספור גם שבעה ימים נקיים מפסיקת הדם כדין הזבה: ואמר^{^[767]} אחרי כן אמר כך ראיתי שדן הלוי ב"ר יפת ורבינו יוסף הרואה יר"א^{^[768]} וכבר באר הוא שמה שדעת רבינו לוי היא שמה שתראה כל יום שמיני היא זבה והנוגע בו יהיה טמא יום לבד ולפי זה תהיה סתירה לדבריו: סוף דבר הזבה היא אשר תראה דם בשמיני כלו בין בתחלתו בין בסופו ואם עבר היום השמיני וראתה היא נדה לפי מה שפסק החכם רבינו לוי - והנוגע בדם הראשון טמא טומאת יום לבד ומפסיקת הדם סופרת שבעה ימים נקיים ואחר נטהרת כמשפט טהרת הנדה: ואף על פי שלא מצאנו בזבה ובנדה אופן טהרתן אין חשש כי כבר באר הכתוב אופן טהרת הזב ומשפט אחד לכל טומאה חמורה: ובמשכב ובמושב כנדה בשאר הימים שהנוגע בם חייב ברחיצת בגדיו וטומאת יום וכן בכלי שתשב עליו וכן בכלי אשר במושב או בכלי אשר על הכלי אם יגע חייב טומאת יום לא רחיצת בגדים כאשר בארנו בנדה:

סוף דבר אין הבדל בין נדה וזבה אלא שדם ראשון של נדה מטמא טומאת שבעה וכן המשכב והמושב שראתה בם דם ראשון: ובזבה טומאת יום לבד אמנם בשאר אין הפרש ביניהם: והזכיר קרבן בזבה ולא בנדה כי דם הנדה הוא מותר הטבע ודם הזבה הוא מחלי ופגע שקרה לה באבריה וצריכה הודאה לשם:

#XIII:12 הפרק השנים עשר

ביולדת: ביולדת כתוב בזכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא (ויקרא יב, ב): והטעם שתהיה טומאתה טומאת שבעה: וכימי נדת דותה תטמא ר"ל במשכב ובמושב שביום ראשון ובמשכב ובמושב שבשאר הימים - והטעם כמו שדם ראשון בנדה מטמא טומאת שבעה וכן הנוגע בו וכן במשכב ובמושב שביום הראשון כן יהיה בדם היולדת שדם ראשון מטמא טומאת שבעה וכן הנוגע בו וכן השוכב עם היולדת והיא בדם ראשון כמשפט השוכב עם הנדה בדם ראשון כאשר בארנו: וטעם דותה חליה שהנדה חולה היא בזמן נדותה - והיולדת שראתה דם קודם הלדה הוא הדם הראשון ולכן המילדת טמאה טומאת שבעה מפני שנגעה בדם ראשון ואם לא נגעה בדם ראשון מפני שכבר ראתה דם קודם הלידה לא תטמא לבד יום אחד: וגזרו החכמים שספירת שבעה אינו מיום שראתה הדם אלא מיום הלידה ככתוב וילדה ואחר כך וטמאה שבעת ימים והטעם שתהיה התחלת הספירה מיום הלידה: וטעם זאת הטומאה היא מפני שדם זה הוא דם נדות שתשתקע ברחם ומדם ראשון של נדות מעורב בדם הלידה: ומה שאמר רבינו אהרן בעל עץ חיים שבמשפחת דורקטי אין לנשים דם בתולים ודם נדה ודם לידה לא ידעתי תוכן למאמרו^{^[769]} כי דם בתולים ודם נדות יתכן אמנם דם לידה לא יתכן כי הלידה לא תתכן בלי פרוק חבור וזה אי אפשר בלי דם ולפי דעתו לא היה ראוי שתטמא היולדת שלא תראה דם כלל כי כתוב כימי נדת דותה תטמא ואם כן דמה אותה לנדה וכמו שהנדה היא טמאה מפני שפיכת הדם מגופה לא כל זמן שהוא בתוך גופה כן צריך להיות ביולדת: ולפי דעתי ודעת רוב החכמים לא יתכן ביולדת שתלד בלי שפיכת דם אף על פי שתתחלפנה במעוטו ורבויו:

סוף דבר היולדת שראתה דם קודם שתלד היא כנדה בכל דבר - ומשעת הלידה סופרים שבעת ימים לזכר עד תשלום המ' שנשארו שלשה ושלשים ימים יקראו ימי טוהר ככתוב ושלשים יום ושלשת ימים תשב וגו' (ויקרא יב, ד) - ובנקבה סופרים ארבעה עשר ימים מיום הלידה גם כן ובתשלום שמונים יום שהם ס"ו ימים^{^[770]} יקראו ימי טהר ככתוב ואם נקבה תלד וגו' (ויקרא יב, ה) - ואמנם היו ימי הטהר לנקבה יותר מן הזכר מפני שנקיון הלחה החמה יותר בנקל יהיה מנקיון הלחה הקרה הפגה: והנקבה היא קרה והזכר חם לכן נקיון דמי טהר הזכר מעטים מנקיון דמי טהר הנקבה: ומה שיש לחקור בזה הוא על הבדילו קצת ימים מן קצתם בקראו אותם ימי טהר והדם דם טהר - והקל בימים שזולת השבעה בזכר ומה שזולת הי"ד בנקבה מב"ה אמרו בשלשים ושלשה בזכר ובס"ו לנקבה היא טהורה לבעלה אפילו שופכת דם כנהר: ואמרו שאם נפל דם אלה הימים בככר של תרומה אינו טמא והרי הוא כטבול יום שאסור לוכל מן התרומה עד שיערב שמשו לוכל מן הקדש וכן היא אסורה לוכל^{^[771]} מן הקדש עד שתביא כפרתה - ומהם טמאוה כנדה מפני שמנעוה להדליק הנר ולהציע המטה ולהמזיג הכוס והכונה במניעת אלה כדי שימנעוה מן התשמיש: גם החכם ר' משה ב"ר נחמן אמר שרבותינו ז"ל העתיקו שהיא טהורה לבעלה - ולפי הנראה שהם טהרוה לבעלה מן ההעתקה לא מפשטי הכתוב - וחכמי הקראים כלם טמאוה לבעלה והיא כמשפט הנדה בכל דבר לבד שהיא נכנסת במחנה באלה הל"ג ימים שמטמאה משכב ומושב והם אינם מטמאים אחרים ואין משכבה ומושבה מטמאים במוחלט והטעם רחיצה וכבוס בגדים לא רחיצה לבד^{^[772]} - ומהם אמרו וממה שכתוב ואל המקדש לא תבא (ויקרא יב, ד) ידענו שנכנסת במחנה כי אם לא תכנס איך תבא למקדש - ואמנם הודיענו הכתוב שהיולדת היתה בשבעה ימים לזכר ובארבעה עשר לנקבה חוץ למחנה ממה שכתוב וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש (במדבר ה, ב) וכתוב ולא יטמאו את מחניהם (במדבר ה, ג) וכל אלה הם טומאות - מצורף שהזכיר הזב ומהקש הזב תאסר גם הזבה וכל נדה היא זבה לכן תאסר גם הנדה והיולדת גם כן תקרא נדה ככתוב כימי נדת דותה תטמא (ויקרא יב, ב) וכתוב וטמאה שבועיים כנדתה (ויקרא יב, ה) ולכן תאסר גם היולדת: וממה שכתוב תשב בדמי טהרה (ויקרא יב, ד) הודיענו אסורה לבעלה - עוד דקדקו החכמים באסור הביאה ממה שמצאנו כתוב בנדה והיא גלתה את מקור דמיה (ויקרא כ, יח): ועל היולדת כתוב וטהרה ממקור דמיה (ויקרא יב, ז): ומן^{^[773]} שווי המלות השוו את משפטן מה זאת אסורה לביאה אף זאת אסורה לביאה: ואמנם קראם דמי טהר על שם סופם כי עם יציאת אלה הדמים נטהרת מטומאתה - ומאמר וטהרה ממקור דמיה אינו כדי להיות טהורה לבעלה אלא כדי להתיר ביאתה למקדש: אמנם הרחיצה היא המכשירה אותה לאיש: ומאמר בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא (ויקרא יב, ד) מספק טומאת היולדת כי ממה שפרט בקדש נודע התר האחרים ואם כן איך תהיה כנדה במגע: והחכמים הודיעו טעם מאמר זה באמרם שהטהור נקרא קדש מטעם מתקדשת מטומאתה (שמואל ב יא, ד): והטעם אל תחשוב שהיא זבה ותספור שבעת ימים נקיים ותביא קרבן זבה ותבוא למקדש לכן כתוב בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא עד מלאת הימים הידועים לזכר או לנקבה: ומהם אמרו שאסור נגיעתה בטהורים הוא מטעם תשב אף על פי שתבא במחנה ואם לא כן מה טעם תשב: וכן במצורע וישב [מחוץ]^{^[774]} לאהלו שבעת ימים (ויקרא יד, ח) ומאמר בכל קדש יהיה כמשמעו: ומהם אמרו שמאמר בכל קדש כדי לחייבה בלאו בקדשים אבל בטהורים היא מטמאה אותם ואינה חייבת לאו ממאמר תשב: סוף דבר היולדת היא מטמאה לדברים במגע כנדה לפי מה שפרש בנדה ובזבה ואין צורך להזכיר משפטה: אמנם צריך לחקור בהבדל הזכר מן הנקבה כדי לברור ימי טומאתה - ונאמר שהמפלת או היולדת חתיכת בשר לבד שאין בה צורת אדם מן החכמים אמרו שמשפטה משפט נקבה כי אולי היא נקבה וכל ספק לחומרא וזה אי אפשר כי כתוב וילדה זכר וילדה נקבה לכן פסקו רוב החכמים שכל זמן שלא תראה בו צורה טמאה טומאת שבעה לבד: וכן אמרו בעלי הקבלה המפלת שפיר מלא גנינים מלא דם מלא מים אין חוששים לולד והטעם שתטמא משפט היולדת - ואם היה שפיר מרוקם תחלת בריתו כעדשה שני עיניו כשני טפין של זבוב פיו פתוח כחוט השערה וכן שאר אבריו והטעם שתראה בו צורה חוששין לולד לכן צריך הנפל ההוא כשיהיה מסופק להשימו תוך השמן כדי לצחצחו לראות אם יש בו צורה או לא ואם תראה בו צורה ולא נודע אם הוא זכר או נקבה צריך לדון אותו כדין נקבה כי כל ספק לחומרא: ואם תוליד או תפיל זכר ונקבה מתטמאה כמספר ימי נקבה כי ימי הזכר הם נכללים תוך ימי הנקבה ונטהרת ביום ארבעים בערב לזכר ואפילו שתראה דם ביום ההוא הוא דם טוהר וכן ביום שמונים לנקבה - ואם תראה ביום מ"א וביום פ"א שכבר עברו ימי הטוהר תקרא נדה והדם ההוא הוא דם ראשון של נדה ומטמא שבעה ולא תקרא זבה כי הזבה לא תהיה אלא אחר היותה נדה וימים שעברו לא היו ימי נדה אלא ימי טוהר וזה אם לא ראתה דם קודם הלידה ולקצת ימים קודם זמן הטהרה אמנם אם היתה רואה דם מקודם וכן כל הימים אין ספק שהיא זבה וצריך לספור שבעה ימים נקיים ואחר תטהר כמשפט הזבה: ואם היתה רואה דם מקודם הלידה ימים והטעם דם זיבות לא דם הריון ואחר הלידה פסק סופרת שבעה ימים נקיים תוך זמן הלידה ובהשלם זמן הלידה נטבלת ונטהרת משתי הטומאות ומביאה שתי קרבנות:

#XIII:13 הפרק השלשה עשר

בטומאת שכבת זרע: טומאת שכבת זרע היא טומאה קלה כי אינה מטמאה דברים שמטמאים לבד הם נטמאים כי אינם מטמאים משכב ומושב ומרכב כאשר בטומאה חמורה - והטומאה שוה בין היות ברצון כיציאת שכבת זרע בשכיבת האשה ככתוב ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע (ויקרא טו, יח) בין בלי רצון כגון מקרה לילה (דברים כג, יא) ככתוב אשר תצא ממנו שכבת זרע (ויקרא כב, ד) - וכן בין היותה רקיקה כטל כגון שכבת זרע היוצאת בהרהור ומזאת לא יכון ולד - ובין היותה עלת העצם והיא אשר תכון ממנה ולד - לא רטיבות היוצא קודם מן השתן אשר דומה אלה^{^[775]} ולא לאחר השתן - וטעם שכבת זרע מטעם ונבלי שמים מי ישכיב (איוב לח, לז) ר"ל ענין שפיכה: וממה שאמר ואיש כי תצא ולא כי יגע איש בשכבת זרע דקדקו החכמים שאינה מטמאה אלא בלכלוך והטעם בהיותה לחה אמנם אחר שתיבש לא תלכלך ולכן אינה מטמאה - מצורף שלא תארה בשם טמא כזוב שאמר זובו טמא הוא (ויקרא טו, ב) - ועוד כתוב וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו (ויקרא טו, יז) אם כן אם לא יהיה עליו שהוא הלכלוך אינה מטמאה: סוף דבר שכבת זרע שתיבש על בגד הוא טמא ואם תגע בבגד אחר לא יטמא: וכתוב ורחץ את כל בשרו (ויקרא טו, טז) והטעם כלל גופו שאם היה כתוב בשרו לבד היה חיוב הרחיצה על האבר היוצאת ממנו לבד - וממה שכתוב ורחץ ואחרי כן וטמא מלמד שבטהרתו צריך רחיצה והערב - והטעם שאפילו שירחץ במים מטנוף שכבת זרע קודם הערב ככתוב במשנה תורה והיה לפנות ערב ירחץ במים (דברים כג, יב) לא יטהר מאז אלא יהיה טמא עד הערב ואחר יטהר: וטעם לפנות ערב זמן מה קודם הערב ואינו זמן רחוק כי כן מצאנו כי פנה היום לערוב (ירמיהו ו, ד) (שופטים יט, ט)^{^[776]} - וכתוב וכבוא השמש יבא אל תוך המחנה (דברים כג, יב) - וכן ויהי באשמורת הבקר (שמות יד, כד) - ולפנות בקר הוא זמן קרוב קודם הבקר - עתה אם לא ירחץ לפנות ערב אמנם קודם ממנו זמן בעלי הקבלה אמרו שהוא יטהר בערב - וחכמינו אמרו שפנות ערב בטומאה קלה בערב בטומאה חמורה - וכמו שמי שלא רחץ בערב בטומאה חמורה לא יטהר כן מי שלא ירחץ לפנות ערב בטומאה קלה לא יטהר - לא לפי דעת קצת מן החכמים שאמרו שתנאי פנות ערב חוא לבעל קרי כי בפסוק ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע נזכר בעל קרי ושם כתוב ורחץ את כל בשרו וטמא עד הערב (ויקרא טו, טז): ולשוכב עם האשה כתוב ורחצו במים וטמאו עד הערב (ויקרא טו, יח) ולא שנה בזמן הרחיצה ביניהם: סוף דבר בטמא^{^[777]} זרע ירחץ לפנות ערב ובערב יטהר לא קודם פנות אמנם אחר פנות וקודם הערב יתכן שירחץ - ומי שלא הצליח לטהר באלה הזמנים ימתין עד פנות ערב למחרתו: ולא חייב הכתוב בו מים חיים כאשר בטומאה חמורה - [מ]טעם^{^[778]} שבארנו וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע (ויקרא טו, יז) הוא יהיה טמא לבד ולא יטמא אחרים וכובס במים וטהר בערב אם יצא ממנו כתמי שכבת זרע אמנם אם לא יצא אין לו טהרה כי כבר בלע מטומאת שכבת זרע: והזכיר בגד ועור והוא הדין בשאר דברים כאשר בארנו בזב שאם תפול על כלי חרש ישבר שאין לו טהרה ואם על כלי עץ ישטף במים ואם בשאר כפי המשפט שבארנו: והזכיר בגד ועור כדי להיות בנין אב: וכן האשה ששכב איש אותה שכבת זרע היא טמאה מפני שכבת זרע האיש שנפל עליה ואפילו אם לא ישכב עמה ביאה גמורה אלא יבוא עליה דרך אברים היא טמאה מפני הזרע - אמנם השוכב עם אשה ולא הוציא שכבת זרע וכן הדש בפנים וזורה בחוץ היטמא אם לא קצת מן החכמים אמרו שאינם טמאים לבד הזורה בחוץ: ומהם אמרו שהם טמאים מפני שאי אפשר שלא תצא שכבת זרע והאמת אתם כי אם בהרהור יצא כל שכן בפעל:

#XIII:14 הפרק הארבעה עשר

בנגעי צרעת: להיות שטומאת מצורע וטהרתו תלויות לכהן ועתה בגלות אין לנו כהנים מיוחסים בכתב מצורף שאינם יודעים משפטי נגעי הצרעת היה לנו להמנע מזה אמנם מפני שראינו שחכמינו דברו בזה אמרנו נדרוך גם אנחנו בדרכם שלא יחסר מחבורינו זה מכל מה שדברו חכמינו בהם עד שלא יצטרך לספר אחר זולתו ונבחר הקצור בכל יכלתנו - ואין זה כמשפט זב וזבה ונדה ויולדת כי טומאתם וטהרתם תלוי לאנשי הדת - ונאמר שהכתוב הזכיר מיני הצרעת בשמות שבע והם שאת ספחת בהרת של עור ובשר שאת ובהרת של מכוה שאת ובהרת של שחין הנתק של הראש והזקן^{^[779]} שאת של קרחת וגבחת - והחמשה מהם ימצאו לגדולים ולקטנים - והשלשה יהיו נולדים לבדם והם שאת וספחת ובהרת - והשנים והם של שחין ומכוה הם נולדים אחרי השלשה - ושנים עוד והם הנתק והקרחת והגבחת^{^[780]} והם לאנשים ולנשים לבד - ותורתנו האלהית נתנה סימנים בטומאתם וטהרתם ואף על פי כן אינם מתטמאים ולא מתטהרים אלא בדבור הכהן - ונתחיל בשאת כפי מה שהתחיל הכתוב בתחלת הפרשה אף על פי שבבאור האחירה כפי מנהג הכתוב להתחיל ממה שהשלים:

שאת טעמו הוא מענין נשיאה והוא הכתוב והנה שאת לבנה בעור והיא הפכה שער לבן (ויקרא יג, י) והטעם מפני לבנותה היא נראית נשואה מן העור ולכן לא זכר בה עמוק - וכל מראה לבן יראה עליון ונשא מן המראה הנדעך ולכן נקרא הנדעך עמוק כאשר זה ידוע לציירים - וכל זמן שאין בה בשר חי הוא טהור ואפילו שיתפשט בכל הגוף מראשו ועד רגליו: וסימן טומאתה בהיות בשר חי כשאת ככתוב וביום הראות בו בשר חי יטמא (ויקרא יג, יד) - ואם יהפך הבשר החי ללבן הוא טהור:

ספחת ומספחת מטעם את ספיח קצירך (ויקרא כה, ה) והטעם שהיא צרעת יוצאת מן העור מפנים ונשא אל נגלהו:

ובהרת היא בתחלת הראותה והיא הנזכרת במאמר ואם בהרת לבנה היא (ויקרא יג, ד) והיא בלי שער לבן וטהרתו כשלא תפשה ואם פשה תפשה אחרי שבוע ראשון הוא טמא ואינו צריך הסגר: ואם לא תפשה לא תטהר אבל צריכה הסגר שבוע שני ואם לא תפשה יטהר: ואם פשה תפשה אחרי שבוע שני בין קודם טהרתו בין אחרי טהרתו אינו צריך הסגר אמנם הוא טמא במוחלט ולא יטהר עד שיתרפא:

בהרת הוא מטעם בהיר הוא בשחקים (איוב לז, כא) והטעם שיראה בעור מקום עב ונדעך ומקום בהיר מסבת דקות הליחה המחליאה שתחת העור והיא קודם המספחת כי המספחת כפי מה שפרשנו בהרת היא אבל פשתה אמנם הבהרת היא כשלא תפשה אם כן כל מספחת בהרת ואין כל בהרת מספחת ולכן הוזכרו שתיהן בפרשה אחת והכתוב הזכיר השאת ואחר כך הספחת ואחר כך הבהרת ובפרוש הזכיר הבהרת ממה שהשלים ואחר כך המספחת ואחר כן השאת מצורף שמדרגתם גם כן ככה כי הבהרת היא צרעת קלה ותטהר כשלא תפשה והמספחת קשה בטהרתה כי היא יותר ישנה מן הבהרת: והשאת היא יותר ישנה מן המספחת כי היא נשאת וצבתה מן רבוי הליחה ועביה:

שאת ובהרת של שחין היא הנזכרת במאמר ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא (ויקרא יג, יח) והטעם כשיהיה שחין בעור ונרפא ובאותו מקום של שחין שנרפא יצאה שאת לבנה כאשר זכרנו זו תקרא שאת של שחין - ואם באותו מקום יצאה בהרת לבנה ואדמדמת כי הבהירות לפעמים תבא מערוב האדום והלובן וזו תקרא בהרת של שחין - וסימן הטומאה הוא אם מראה שפל מן העור ושערה הפך לבן (ויקרא יג, כ) ואז אין צורך הסגר: אמנם אם אין בה שער לבן ושפלה איננה מן העור והיא כהה (ויקרא יג, כא) אז יש צורך הסגר שבעה ימים כדי לראות אם פשה תפשה לטמאו ואם לא תפשה לטהרו:

שאת ובהרת המכוה היא הנזכרת במאמר או בשר כי יהיה בעורו מכות אש וכתוב והיתה מחית המכוה בהרת לבנה אדמדמת והטעם להיות על מכות אש בהרת ואחר כן כתוב או לבנה והטעם או שאת לבנה לפי דעת קצת מן החכמים בהקש שאת ובהרת של שחין - ומהם פרשו בהרת לבנה לבד ולא הורה הכתוב שאת המכוה כי אפשר שלא יתכן להיות - וסימן הטומאה הוא היות לבנה אדמדמת בעמק ושער לבן: ואם לא היה בה שער לבן ועמק והיא כהה צריך הסגרה שבוע אחד ואם תפשה טמא ואם לא תפשה טהור: הנתק של הראש והזקן הוא הנזכר במאמר ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן (ויקרא יג, כט) - בראש ובזקן לאיש ובאשה בראש לבד:

וסימן הטומאה שיער צהוב ועמוק ודק: ואם אין מראהו עמוק מן העור כדי לטמאו ושער שחור אין בו כדי לטהרו צריך הסגרה שבוע - ואם ראה בסופו שהנתק עמד בעינו ולא בו עמק ושיער צהוב צריך גלוח סביבות הנתק לא הנתק עצמו ויסגר עוד שבוע שני: ואם בסופו לא פשה הנתק ומראהו איננו עמוק טהור הוא - ואם יפשה הוא טמא ואין צורך לחפש לשיער ולעומק ואם עמד הנתק ולא פשה ואפילו [לא]^{^[781]} צמח בו שיער שחור טהור הוא:

שאת של קרחת וגבחת היא הנזכרת במאמר ואיש כי ימרט ראשו (ויקרא יג, מ) - כשתהיה קרחת וגבחת לבד אין שום טמאה וקרחת מטעם ולא יקרחו קרחה והטעם שיפול השיער מאמצע הראש ככתוב ואיש כי ימרט ראשו: וגבחת לא נודע טעמו אלא הוא נפילת השיער מהראש מפאת הפנים והטעם ממוקדם הראש ומצדדי הצדעיים: ואם תהיה שאת עליהן והיא לבנה אדמדמת כמראה הצרעת שתהיה בעור הבשר בראשו נגעו והוא טמא ואין צורך הסגר שבעה - ולא הזכיר האשה כי קרחת וגבחת לא יהיו אלא מיובש והאשה היא לחה ולא יקרה בה - אמנם הבהק יקרה לאיש ולאשה מפני שהוא יתהוה מליחה והוא הנזכר במאמר ואיש או אשה כי יהיה בעור בשרם בהרות בהרות (ויקרא יג, לח) - והטעם כגון גרגירים לבנים ולפעמים יהיו גם שחורים ולא הזכירם הכתוב מפני שספק הטומאה לא יפול אלא בלבנים ואלה כלם הם טהורים וזהו הנקרא בוהק: ובעבור שלא יסתפק הכהן פן יהיו מין צרעת הזכיר הכתוב שהוא מין טהור - וממה שצריך שתדעהו ששבעה ימים של מצורע או שתי שבועות אינם ימים שלמים אלא באחריתם לא בראשיתם - ושתי שבועות אינם ארבעה עשר יום אלא שלשה עשר לבד וגם אינם שלמים בראשיתם^{^[782]} מפני שהיום השביעי קצתו נחשב בשבוע הראשון וקצתו נחשב בשני ככתוב והסגירו הכהן שבעת ימים שנית (ויקרא יג, ה) - ואלה השבעה מתחילים מהעת שראה אותו והוא היום השביעי אם כן השביעי תשלום לשבוע הראשון והתחלה לשבוע השני: אמנם וטמאה שבועים הם ארבעה עשר יום שלמים באחריתם:

#XIII:15 הפרק החמשה עשר

בטהרת המצורע: טהרת המצורע תלויה לכהן כאשר טמאתו לכהן ככתוב והובא אל הכהן (ויקרא יד, ב): ולקח הכהן עץ ארז וגומר (ויקרא יד, ד) בין בארץ בין בחוצה לארץ בין היות המקדש קיים בין שלא יהיה קיים - זולת קרבן שזה לא יתכן זולת בית המקדש: וזה בכהן מיוחס רצוני לומר בכתב - וטעם והובא אל הכהן דבורו וענינו של מצורע לא עצמו כי כתוב ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וכאשר יראה הכהן שנרפא נגע הצרעת מן הצרוע (ויקרא יד, ג) מצוה שיביאו לו חמשה דברים: והם שתי צפרים חיות טהורות: ועץ ארז: ושני תולעת: ואזוב: וכלי חרש במים חיים: וטעם חיות היותן מדבריות כדי שתשולח על פני השדה ותדור שמה ולא תבא ביישוב: וטעם טהורות שלא תהיינה מהטמאות כי הטמא לא יטהר: ואף על פי שהן טהורות אינן מהמין המוקרב כי היה מזכירן בשמן תורים או בני יונה: ועץ ארז הוא העץ הגבוה - ואזוב הוא עשב השפל - כתוב מן הארז אשר בלבנון עד האזוב אשר יצא בקיר (מלכים א ה, יג) - ושני תולעת כדי לקשרם - ומים חיים הטעם מתוקים כאשר ביארנו - והיה שוחט הצפור האחת על המים המתוקים שבתוך כלי חרש והיה לוקח הארז והאזוב ושני התולעת והצפור החיה ביחד והיה טובל אותם ביחד בדם הצפור השחוטה והיה מזה עמהם ועם הצפור החיה ביחד בפני הנטהר מהצרעת שבעה פעמים ואחר כן היה משלח הצפור על פני השדה כאלו היה לוקח חלי הצרעת והולך לו: והשחוטה היו חופרים וקוברים או שורפים: לא שהיו מקריבים לשם חטאת כי כל חטאת דמה היה נזרק למזבח ודם זאת לא נזרק - ולא שהיתה נאכלת כי לא כוסה דמה בעפר: ואחר כל אלה היו מגלחין אותו סביבות הזקן ושיער הראש - ובכלל כל שיער שהיה מגלח מגופו בעת בריאותו ומכבס בגדיו ורוחץ בשרו במים חיים ואחר כן נכנס למחנה גדול ואינו נכנס לאהלו אלא יושב מחוץ לאהלו שבעה ימים וביום השביעי היה מגלח כל שערו ואפילו מה שהוא בבית הסתרים ומכבס בגדיו עוד ורוחץ בשרו במים ואחר יטהר: ואמר החכם רבינו יפת זכרו לברכה שאלה הימים השבעה שיספור הם חסרים בראשיתם ובאחריתם כי מעת שירפא יספור שבעה ימים עד עת יום שביעי כמוהו: וביום השמיני היה מביא קרבנו ככתוב בתורה: וממה שצריך שתדעהו שכל רחיצה וכבוס הכתוב בטהרת הטמאים הוא סמוך לערב - והטעם קרוב לזמן טהרתו:

#XIII:16 הפרק הששה עשר

בצרעת הבגד: בשני מיני בגדים הורה לנו הכתוב לחפש בם נגע צרעת: והם בגד הצמר או הפשתים - וכן השתי והערב (ויקרא יג, נט) שבהם יארגו אלה הבגדים שזכר - וכן בעור ובכל כלי עור - ואין להקיש מהם אל שאר מיני בגדים כגון בגדי משי ומוך וזולתם ממה שפרט הכתוב באלה לבד: וכשהיתה נראית הצרעת בהם היה רואה אותה^{^[783]} הכהן והיה מסגירה שבעת ימים: לא שהיה מחליט מתחלתה על טומאה^{^[784]} ועל טהרתה כאשר ביאר הכתוב בצרעת האדם - ונתן סימנים בטומאה - אם יפשה בשבוע ראשון הורה הכתוב בשריפתו - ואם לא פשה אלא כהה לבד צריך לחייב בקריעתו כי הוא למטה מהפשיון - ואם לא נפשה יכבס ויסגר שבוע שני: ואם לא שנה ממראיתו אף על פי שלא פשה או שפשה וכהה פעם שנית חייב שריפה: ואם שנה ממראיתו אף על פי שלא פשה יקרע: וקריעתו ושריפתו הוא מקום הנגע לבד לא כללו - אמנם הכבוס הוא בכללו: ואם אחרי הכבוס בשבוע ראשון סר הנגע יכובס עוד בשנית: וצרעת ממארת ופחתת הן שמות הצרעת שבבגדים שהיו ידועים בזמנים ההם - ויתכן להיות ממארת מטעם כליון מטעם סילון ממאיר (יחזקאל כח, כד): ופחתת מלשון באחת הפחתים (שמואל ב יז, ט) והטעם מקום יורד בבגד כדמות עמוק: וקרחתו הוא כשיהיה הנגע באחורי הבגד: וגבחתו כשיהיה בפניו: הקש מקרחת וגבחת שבאדם כאשר ביארנו:

#XIII:17 הפרק השבעה עשר

בצרעת הבתים: זאת המצוה היא תלויה בארץ ככתוב ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם (ויקרא יד, לד): ובעל הבית כשהיה רואה סימן מן הנגע היה הולך לכהן והיה אומר כנגע נראה לי בבית ולא היה אומר נגע כי לא יקרא נגע אלא במאמר כהן ואז היה הכהן מצוה שיפנו את הבית מכל מה שבתוכו כדי שלא יבא ויטמא אותו ויטמא גם כן כל אשר בתוכו: ואחר כן היה נכנס ורואה הנגע בבית והנה הנגע בקירות הבית שקערורות ירקרקות או אדמדמות שטעם בקירות הבית ולא לתקרה ולקרקע ולא בחלונות ובשערים: וטעם שקערורות קוים ושורות ואין פחות משנים ואלה השורות הן אדמדמות או ירקרקות ומראיהן שפל מן הקיר כל אחת ואחת: ולא היה מחליט בטומאתו או בטהרתו אלא היה יוצא ומסגיר הבית שבעת ימים וביום השביעי היה שב הכהן ופותח הבית ורואה הנגע אם פשה בקירות הבית היה מצוה לאנשי הבית שיחלצו האבנים אשר בהן הנגע וישליכו אותן מחוץ לעיר אל מקום טמא (ויקרא יד, מ) (ואילך) והעפר שעמהן והטעם עפר הטיט: ואחר כן יקציע הבית רוצה לומר יוציא הקליפה של האבנים שפניהן תוך הבית ויקחו אבנים אחרות ועפר אחר ויבנו הקיר שהרסו שבו היה הנגע ועפר אחר יקח וטח את הבית - ודקדקו החכמים ממלת וחלצו וממלת ולקחו אבנים (ויקרא יד, מב) שהן בלשון רבים וממלת ועפר אחר יקח (ויקרא יד, מב) שהוא בלשון יחיד ואמרו שהכתוב הורה לנו שאם יהיו שני בתים סמוכים וביניהם כותל אחד ונראתה הצרעת מפאה אחת שניהם חייבים לחלוץ ולבנות אמנם הטיחה הוא חיוב לבעל הבית לבד שבו הצרעת ככתוב ועפר אחר יקח וטח (ויקרא יד, מב): והנראה לי שזה בבתים שכותלם אבנים פשוטים והטעם שורה אחת אבן על אבן אמנם בבתים שכותלם בנוי משתי שורות לא היו הורסים כי אם השורה האחת שבתוך הבית: ואם ישוב הנגע ויפרח והטעם שיצמח לא שיפשה כי כבר הרסו והקצו ובנו וטחו ועתה עוד התחילה מחדש אחרי הקצוע ואחרי הטוח ויבא הכהן ויראה שכבר פשה והטעם צמח יגזור שהיא צרעת ממארת רוצה לומר מאכלת ומכלה יגזור שינתץ הבית ויוציאו עציו ואבניו ועפרו אל מחוץ לעיר והבא בבית בזמן הסגיר אותו שהוא השבוע הראשון יטמא עד הערב - ולא הורה לו הכתוב כבוס בגדים והלא כתוב ופנו את הבית ולא יטמא כל אשר בבית (ויקרא יד, לו) וזה המאמר מחייב טומאתם אם כן גם בגדיו צריכים כבוס לכן אמרו החכמים שלא חייב כבוס בגדים שילבוש אחר צאתו [אלא]^{^[785]} הבגדים שנכנס בם בתוכו כי אין ספק שהם טמאים אמנם בשוכב והאוכל בתוך הבית חייב להם כבוס בגדים אפילו באותם שילבשם אחר צאתו - וחייב הכתוב טומאה יתרה לאוכל ולשוכב מהבא לבד כי אלה אינם מוכרחים אמנם הבא הוא מוכרח: ואם יבא הכהן ויראה את הבית אחרי הקצוע ואחרי הטוח שלא פשה הנגע והטעם שלא צמח עוד יטהרנו - ויקח לחטאוי הבית שתי צפרים וכל התנאים כאשר הזכרנו למצורע:

#XIII:18 הפרק השמונה עשר

בטומאת המת: כתוב הנוגע במת לכל נפש אדם (במדבר יט, יא): ועוד כתוב אדם כי ימות באהל כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים (במדבר יט, יד): הנה לפי זה טומאת המת הוא בשני אופנים באהילה ובנגיעה - ולא מצאנו משפט זולתם אלא בשבי מדין שכתוב כל הורג נפש וכל נוגע בחלל (במדבר לא, יט) - ולא יתכן להיות כל הורג נפש טמא על היותו נוגע כי כתוב אחריו וכל נוגע בחלל - לכן פרשוהו קצת מן החכמים מטעם נושא - והחכם רבינו אהרן בעל המבחר אמר מקיש הורג לנוגע מה נוגע על ידי חבור אף הורג על ידי חבור כי יש הורג שאינו על ידי חבור והוא אינו טמא כגון ההורג בהשלכת דבר או בחץ ויפה פרש - ואם הוא טמא בנגיעה למה הבדיל הכתוב ההורג מן הנוגע: ויש לומר שהחכמים פרשו בחלל שהוא אפילו מפרכס שעדין נפשו עמו כי כתוב אחריו או במת ואם כן הבדיל הכתוב בין חלל ובין מת והבדלם כשהחלל אפילו מפרכס כן ההורג הוא נוגע בחלל ואינו ידוע לו אם הוא מפרכס או יחיה - לכן חייבו הכתוב בטומאה כנוגע שהוא ידוע לו בברור שהוא מפרכס: סוף דבר בטמאת המת שני משפטים נגיעה ואהילה - והמת הוא אשר יצאה נשמתו ממנו ואינו מטמא בהיותו גוסס וכל זמן שנותרה בו נשמה והטעם כל זמן שדופק בו שום עורק מעורקיו - והמת כולל המת מחלי וההרוג והחנוק והכלל המת מיתה טבעית והמת בלי מיתה טבעית שלא נותרה בו נשמה - והחלל הוא אשר לא יצאה נשמתו אלא מפרכס כפי מה שדייקו החכמים מטעם בחלל חרב או במת (במדבר יט, טז) כי מה טעם או במת אם החלל לא נותרה בו נשמה - ועוד ממאמר ונאק נאקות חלל (יחזקאל ל, כד) שהטעם בו שמוציא הנשמה ואינו יכול להשיב ואם כן החלל מתנשם: ולפי זה הדיוק יהיה גם כן טעם למאמר כל הורג נפש וכל נוגע בחלל (במדבר לא, יט) שלא יהיה כפל מאמר: ואחרי שהמטמא בנגיעה מטמא באהילה ממה שהזכיר באהל המת לבד ובנגיעה המת והחלל והשוה המת עם החלל אם כן החלל הנמצא באהל ואפילו שהוא מפרכס הוא מטמא באהילה וכן החנוק המפרכס כי גם הוא חלל יקרא כי כל המת מידי אדם חלל יקרא - והמת והחלל בין שיהיה ישראל בין שיהיה גוי הוא מטמא במגע ובאהל - לא לפי דעת אחינו בעלי הקבלה שאמרו שהגוי מטמא במגע ולא באהל שישראל קרואים אדם ממה שכתוב לכל נפש אדם כי מצאנו שנקראים גם הגוים אדם ככתוב ובישראל ובאדם (ירמיהו לב, כ): וכן נאמר על נגיד צור ואתה אדם ולא אל (יחזקאל כח, ב) - וכן ולא יגור בה בן אדם (ירמיהו מט, יח) וזולתם: וממה שכתוב לכל נפש אדם הורה לנו שהמת מהבהמה והנפל מן האדם אינו מטמא טומאת מת - וכן אבר הכרות מן החי ממה שכתוב אשר ימות: אמנם אבר מן המת מטמא ככלל המת ממה שכתוב או בעצם אדם (במדבר יט, טז) והעצם חלק מן המת ומטמא אמנם שערו וצפרניו הם מטמאים כשהם דבקים במת אמנם כשיפרדו ממנו ולא נשאר שום שרש עמהם אינם מטמאים כאשר בארנו בנבלה: ומה שאסר הכתוב במת הם גוף המת ועצם אדם וקבר (במדבר יט, טז) וחייב שאלה מטמאים בנגיעה ואהלה - וכן הזכיר כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא (במדבר יט, טו) - ונתחיל לבארם אחד אחד:

#XIII:19 הפרק התשעה עשר

בנגיעת המת: כתוב הנוגע במת לכל נפש אדם [וגו'] הוא יתחטא בו ביום וגו' (במדבר יט, יא) (ואילך) - והנגיעה היא על פנים אם בנגיעת המת עצמו ואם על ידי בינוני מקבל טומאה כמשפט השרצים שזכרנו: וכן גם כן מטמא במשא ואף על פי שלא הזכירו הכתוב כי אם הוא מטמא באהילה וטומאת שבעה לפי הנראה שהיא טומאה חמורה מהם כי הם מטמאים טומאת יום לבד ולא באהילה - ואם כן מהקש קל וחומר יתחייב טמא^{^[786]} מת בכל משיגי הטומאה שזכרנו בטמאים ונוסף עליו טומאה באהילה ושבעה: אמנם החכמים נחלקו בטומאת המת בגלות מהם אמרו שאין טומאת מת בגלות מפגי שטהרתו היא במי אפר הפרה ובגלות לא יתכן זה ואלה הם הענניים ואמרו שלא נוכל לטמא אלא אשר יצא לידי טהרה באופן מה ואם נטמא טמאת מת ולא נוכל לתת אופן לטהרתו היות שאינו נטהר טמא מת במים כאשר בשאר טמאים נשאר שאנו טמאים ולפי זה לא נוכל להתפלל ולקרוא ולגעת בספרי הקדש וכבר מצאנו שהכתוב חייב התפלה בגלות ככתוב והלכתם והתפללתם (ירמיהו כט, יב) - וכתוב והתפללו אליך דרך ארצם (מלכים א ח, מח): ומהם אמרו והם רבינו סהל ורבינו יפת וזולתם שאף על פי שהטהרה נפלה בגלות הטומאה לא נפלה כי כתוב הנוגע במת והוא כולל כל נוגע שוגג ומזיד בין זמן גלות בין זמן מלכות: ולא יתחייב אם הטהרה נמצאת מוסגלת שתהיה גם הטומאה מוסגלת כי מנין תהיה הטומאה מוסגלת: ואין טענה מן קדימת הטהרה ככתוב באפר הפרה והיתה לעדת בני ישראל למשמרת (במדבר יט, ט) ואחר כן כתוב הנוגע במת (במדבר יט, יא): ומצד דבוקם תהיה הגבלת הטהרה מפני שטומאת מת קדמה ממצות פרה ככתוב וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש (במדבר ה, ב) וזה היה קודם הקמת המשכן כי אי אפשר שיוקם המשכן והטמאים בתוכו כי כתוב ולא יטמאו את מחניהם (במדבר ה, ג) וצווי פרה אדומה היתה ביום שמיני למלואים ככתוב ונתתם אותה אל אלעזר הכהן (במדבר יט, ג) - ולא יתכן לטעון מן כל צרוע שדין צרעת תלוי לכהן ועדין כהן לא היה וכן יהיה טעם וכל טמא לנפש כי אף על פי שלא היו יודעים דיני צרעת להסגיר או לפסוק בטומאתו ובטהרתו כי עדין כהנים לא נתמנו: אמנם שהצרעת חולי מודבק היו יודעים - ואם יאמר אומר שדיני צרעת היו ידועים קודם מאמר וישלחו מן המחנה זה יביא הכפל במאמרי הכתוב כי כתוב בדיני מצורע בדד ישב מחוץ למחנה מושבו (ויקרא יג, מו) וזהו טעם וישלחו מן המחנה:

סוף דבר מאמר וישלחו קודם לענין פרה - ואם מפני שאפר הפרה תנאי בטהרת טמא מת ובסור התנאי יסור המותנה - אמר החכם הנה המצות בזמן הבית היה מחובר בפסח ובגלות אף על פי שנפל הפסח לא נפל חג המצות - וכן המועדים כלם היו מחוברים עם קרבנותיהם ואף על פי שנפלו הקרבנות לא נפלו הם: ואם בעבור התפלה והקריאה כבר אמרו החכמים שאינם אסורים לטמא: ומה שהקשו עוד ממאמר את משכן יי' טמא (במדבר יט, יג) שהמכוון מהטומאה הוא בעבור המקדש וכשאין מקדש אין טומאה הנה כתוב עוד והזהרתם את בני ישראל מטומאתם ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני (ויקרא טו, לא) וטומאתם כולל כלל הטומאות ואם כן תפולנה כלל הטומאות בגלות וזה לא יתכן כי עם ישראל נקרא עם קדוש וצריך להיותו קדוש מכל טומאה לקדושתו לא בעבור המקדש הלא תראה שבעבור המקדש חייב כרת ככתוב את מקדש יי' טמא ונכרתה (במדבר יט, יג) - וכן אמר ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש [ההיא]^{^[787]} מתוך הקהל כי את מקדש יי' טמא (במדבר יט, כ) והטעם שטמא מת חייב שיטהר פן ילך למקדש ויטמאהו או אפילו שלא ילך יטמא דברים מובאים למקדש ויקרא מטמא למקדש לא שמי שלא יטהר חייב כרת כי כתוב אחריו כי את מקדש יי' טמא:

סוף דבר רוב החכמים חייבו טומאת מת בגלות ונסתייעו בזה ממאמר והיתה ל[ה]ם^{^[788]} לחקת עולם (במדבר יט, כא) שכולל זמן המלכות וזמן הגלות - ואם כן הנוגע במת עצמו או על ידי בינוני מקבל טומאה יטמא שבעת ימים: ובזמן המלכות היה מתחטא ביום השלישי וביום השביעי היה נטהר והחטוי היה במי אפר הפרה ואלה הם הנקראים מי נדה ככתוב למי נדה חטאת היא (במדבר יט, ט) וכתוב כי מי נדה לא זורק עליו טמא הוא (במדבר יט, יג) (במדבר יט, כ): אמנם אם לא היה מתחטא ביום השלישי לא היה נטהר ביום השביעי ככתוב ואם לא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי לא יטהר (במדבר יט, יב) והכתוב הזהירו בקיום וביעור כדי להורות בחזוקו כאשר זה מנהג הכתוב - ואמרו החכמים שספירת אלה הימים הוא מעת ההפרשה וממתין עד הערב וסופר ובשלישי מוזה וזאת היא הזאה ראשונה - באה לו מניעה כגון שבת או מועד ולא הוזה היה מוזה ברביעי ומאז מונה ארבעה ומוזה ויצא לידי טהרה וזאת הזאה שנית: היה יום שבת או מועד מוזה בחמישי מיום הזאה ראשונה - לא הוזה מזמן ההפרשה ואפילו עבר כמה זמן ואחר כן הוזה נחשב להזאה ראשונה ומאז מונה ארבעה ומוזה ויוצא לטהרה: לא הוזה הזאה אחרונה לא תועיל לו הזאה ראשונה ואם עברו כמה ימים אם לא יוזה שנית לא יצא לידי טהרה: והחכם רבינו אהרן בעל עץ חיים אמר שמדין החקירה אם עבר שלישי ושביעי להפרשה ולא הוזה חייב שיספור שבעה^{^[789]} ימים אחרים ויוזה בשלישי ובשביעי ואז יצא לידי טהרה - ויפה פרש כי צריך להיות הגבלה בין הזאה ראשונה והזאה אחרונה - וזולת ההזאות חייב הכתוב כבוס בגדים ורחיצה ובזולתם לא יטהר ככתוב וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב (במדבר יט, יט): והבגדים הצריכים כבוס הם שנגעו במת עצמו ומה שלבש אחרי כן: וכן הנטמאים עמו באהילה אף על פי שלא נגעו: אמנם טומאת משכב ומושב בשאר טמאי שבעה לא הורה עליו מורה - ולפי דעת החכמים המחייבים טומאת מת בגלות חייבו הרחיצה בכבוס בשביעי מיום ההפרשה כי אמרו אף על פי שאין לנו מי נדה צריך לטהר ברחיצה וכבוס כי הכתוב חייב שני תנאים בטהרה ואם נמנענו מן האחד מפני שאינו תלוי ברשותנו למה נמנע מהשני שהוא ברשותנו - חייבו החכמים להיות טומאת מת משתלשלת והטעם אם יגע אדם במת יטמא טומאת שבעה: ואם יגע בו אחר יטמא גם הוא טומאת שבעה וזה כל זמן שהדברים נלוים לאדם והאדם במת אמנם אם יבדל מהמת אינם טמאים לבד טומאת יום - וזהו מאמר חכמינו שהם טמאים שבעה כל זמן שלא פורש ממטמא אמנם אחר שפורש טומאת יום לבד ככתוב [אם]^{^[790]} יגע טמא נפש בכל אלה היטמא (חגי ב, יג) ויאמרו יטמא - לא לפי דעת בעלי הקבלה שמטמאים אותם לעולם שבעה ונסתייעו מן חלל חרב - והטעם שהאדם נוגע בחרב והחרב במת מפני שהאדם לא נבדל מן המת - אמנם מי שנגע בחרב אחר שנפרד מן החלל אינו אלא טמא יום לבד:

#XIII:20 הפרק העשרים

בבאור טומאת אהילה: כתוב זאת התורה אדם כי ימות באהל כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעה ימים (במדבר יט, יד) - קצת מן החכמים חייבו טומאת מת באהילה באהל לבד באמרם שהאהל הוא מקבל טומאה ומטמא כל מה שבתוכו ונסתייעו בזה המאמר גם כן ממאמר והזה על האהל ועל הכלים (במדבר יט, יח) - ואלה החכמים לא טמאו כל אשר בבית שהמת בו כי אמרו שאם מצאנו שנקרא הבית אהל ככתוב מדור באהלי רשע (תהילים פד, יא) - וכן [וישכן]^{^[791]} באהליהם (תהילים עח, נה) הוא על צד ההשאלה אמנם מאמר אדם כי ימות באהל הוא על האמת ונסתייעו בזה ממאמר ובית לא תבנו כי באהלים תשבו (ירמיהו לה, ז) - ומהם אמרו אף על פי שבית מובדל מאהל עם כל זה יש לנו להקיש בית מאהל לטמאת מה שנמצא בתוכו וזה לא יתכן כי לפי זה יצטרך גם הבית לטהרה: לכן ראו החכמים לאסור הדברים אשר בתוך הבית והאהל שבו המת מפני שהם [נאהלים]^{^[792]} תחתיהם רצוני לומר מצד הפועל שרושמים בם הבית והאהל אשר בזה הפועל משתתפים לבד לא שהבית יקרא אהל והוא מקבל טומאה על ידי האויר שמתטמא ומטמא אותו ומטמא מה שבתוכו כי לפי זה היה ראוי שיטמא האויר כל הדברים ואפילו שיהיה המת בחוץ:

סוף דבר אינם מתטמאים אלא בעבור שטומאת מת טומאה חמורה והעד שאינה נטהרת במים לבד אלא במי נדה לכן חייב לה חומרה יתרה והוא האהילה והטעם הדברים שהם נאהלים יחד כאלו הם נוגעים זה לזה: מצורף שטומאת מת היא בעפוש והאויר הנאהל הוא מקבל העפוש יותר מפני שאידי העפוש בו אינם עולים על יושר להתרחק ממושב בני אדם מסבת מניעת הבית והאהל מה שלא יקרה זה באויר אשר בחוץ ושבים לאחור ומתפזרים תוך הבית והאהל ומטמאים כל אשר בם - כאשר צרעת בית מטמאה באהילה - ואמנם הזכיר הכתוב אהל ולא בית כי אז במדבר יושבי אהלים היו ודבר הכתוב בהוה כמו שבשריפת הפרה כתוב חוץ למחנה והדורות הבאות לא היו במחנה - ומה שחייב הזאה על האהל לא נקיש הזאה על הבית מפני שהאהל מקבל טומאה היותו כלי והבית אינו מקבל טומאה מפני שאינו כלי - ואחרי שהמת מטמא באהילה דקדקו החכמים באופן המאהילים: ואמרו אדם כי ימות באהל או יביאוהו מת באהל משפט אחד בו וכן חלק מהמת ואפילו שערו לבד בעוד שדבק עמו אם יבא אל האהל מטמא כמת עצמו לא כשיפרד ממנו - ולפי משמע המאמר יראה באהל אחד אמנם אם יהיה המת בבית אחד ודברים מקבלים טומאה בבית אחר וביניהם חלון איך יהיה המשפט - וכן אם יהיה המת בעליה והדברים בשפל או ההפך - או אם יהיה מכוסה הבית מלמעלה לבד בלי דפנות כאלה וכדומה להם - חייבום^{^[793]} החכמים באסור או בהתר לפי מה שנראה לכל אחד מהם בעין שכלו - ואנחנו לא נבא בהבאת דברי כללם אמנם נפסוק המאמר לפי פסק מרביתם:

ונאמר בית שבו המה אם חלקוהו קודם שיבא בו המת בדבר ואפילו מקבל טמאה כגון שמיכה וסדין שמנהג לחלק בית ולסתום חור בהם ולא מאכלות וכלים שאינו מנהג לסתום בהם עד שלא יהיה בו שום חור שיוכל שישתמשו בו בני אדם הוא כשני אהלים ואינם מתטמאים דברים שבאהל האחד - וכן סתימת חלון או חור שיוכל שישתמשו בני אדם יהיה כמשפט זה והטעם ואפילו מקבלים טומאה שמנהג לסתום בהם: שני בתים מכתלים זה בצד זה ואין ביניהם חור שמשתמשים בו בני אדם לא יטמא המת אלא במה שבו לבד: ואם ביניהם חור ואין צריך לומר חלון מתטמאים כל מה שבתוכם כי הם כאחד יחשבו - ואפילו שיהיו כמה בתים דבקים זה עם זה באופן שזכרנו - ונסתייעו גם כן ממאמר וכל כלי פתוח - בית שיש לו תקרה מלמעלה ואפילו שאין לו כתלים מכל צדדיו מטמא כל מה שתחת התקרה לבד שיהיה זה בשעור בית - אמנם אם יהיה ארוך ורחב כאשר יהיה המכסים של חנויות שנחברים זה בזה אינם כשיעור בית ולכן אין המת מטמא בם: אמנם אם יהיה מגולה באמצע התקרה והמת תחת המקום המגולה ואפילו שבו כתלים מסביביו כאשר עושים בארץ ערב אינו מטמא מה שתחת התקרה - היה המת תחת התקרה והדברים במקום המגולה מן התקרה אינם מתטמאים אלא אם היו דברים תחת התקרה: היה המת [בבית]^{^[794]} ובו ארובה או חור בשעור שמשתמשים בו ועליו עליה מתטמאים כל מה שעל העליה ואפילו שלא יהיה המת תחת הארובה - היה המת למעלה אינם מתטמאים מה שתחת הבית לבד מה שכנגד הארובה מפני שאלה נאהלים עם המת לבד לא מה שאינם תחת הארובה והם אשר בקרנות הבית - והחכם רבינו אהרן בעל עץ חיים אמר שראוי שיתטמאו כלל הדברים מה שתחת העליה כאשר נטמאו כלל הדברים אשר בעליה אם היה המת למטה - ועל דעתי שזה לא נעלם מן החכמים אלא הם כוונו שאין הטומאה מלמטה למעלה כטומאה מלמעלה למטה ולכן הבדילו ביניהם כמשפט שביארנו - ואחרי שטומאת הנאהלים היא בסבת האהילה לכן יתחייב זה המשפט שאמרנו על כל הדברים הנאהלים תחת דברים שמקבלים טומאה ואינם מקבלים טומאה כגון תחת אבן או תחת סוכך עצים ותחת סדין ושמיכה וזולתם: וכתוב כל הבא אל האהל מאחר כן: וכל אשר באהל מה שהיה מקודם: והבא יקרא מה שבא בכללו או בקצתו והאדם אפילו שיכניס אצבעו לבד או בגדו יקרא בא ומתטמא - ונסתייעו בזה ממאמר ויהי כמשיב ידו (בראשית לח, כט) וכונה שזה יצא ראשונה - וכל כך החמירו החכמים עד שאמרו שהבא תחת האסקופא הנעדף חוצה מן הבית הוא טמא: סוף דבר המתאהל עם המת באהל או בבית בין אדם בין כלים והטעם דברים מקבלים טומאה כאשר ביארנו כלם טמאים טומאת שבעה וצריכים הזיה אחר שישוטפו במים הצריכים שטיפה - ואחר שיושרפו הצריכים שריפה אמנם הצריכים שבירה אין להם טהרה כלל לעולם - וההזיה היא במי אפר הפרה ככתוב והזה על האהל ועל [כל]^{^[795]} הכלים (במדבר יט, יח): הורו החכמים לטמא מת מאהילה לבד לא ממגע שיטמא טמאת שבעה ואם יגע בו אחר יטמא טומאת יום לבד כי אין טומאת אהילה טומאה חמורה שתשתלשל כטומאת מגע:

#XIII:21 הפרק העשרים ואחד

בבאור מאמר וכל כלי פתוח^{^[796]} אשר אין צמיד פתיל וגומר (במדבר יט, טו): בטעם זה הפסוק נחלקו החכמים - מהם אמרו כי לא נלמוד מן הביעור קיום: רצוני לומר מן לאו לא נלמוד הין: באמרם כי לא נלמוד מזה שכלי שיש עליו צמיד פתיל עליו^{^[797]} יהיה טהור - ונסתייעו ממאמר וכל חטאת אשר יובא מדמה אל [אהל מועד לכפר בקדש] לא תאכל^{^[798]} (ויקרא ו, כג) - ולא נלמוד מביעור זה קיום שחטאת שלא יובא אל הקדש תאכל כי הנה העגל הנשרף לאהרן ביום שמיני למלואים לא הוזרק דמו לפנים: ונתחזקו לדעת זו עוד ממאמר אל תגזול דל כי דל הוא (משלי כב, כב) כי אין הטעם שבזולת הדל יהיה גוזל - ואמרו שאמנם אלה הביעורים שלא נלמוד מהם קיום הם כדי לחזק הביעור ההוא לבד: וטען עליהם רבינו לוי נוחו עדן ואמר שאין מאמר אל תגזול דל כי דל הוא כמאמר וכל כלי פתוח - כי בגזל יש במניעתו ראיה מן השכל ומן התורה אמנם בטומאת כלי שיש עליו צמיד פתיל לא נודע מן השכל או מן התורה ואם כן אין הנדון דומה לראיה: וכן גם כן מה שפירש רבינו יוסף נוחו עדן שזה הפסוק נאמר בעבור אהל שיש לו גג ואין לו קירות: כי אהל שיש לו קירות כבר הוכח דינו במאמר כי ימות באהל: כי מה טעם אשר אין צמיד פתיל - ועוד מה טעם עליו והקירות אינן עליו - ולכן פסקו החכמים שנלמוד מביעור זה קיום: והטעם שכל כלי אשר בתוך אהל המת שיש צמיד פתיל עליו טהור הוא: וביארו החכמים פתוח מגולה כטעם חרב פתוחה (יחזקאל כא, לג) והטעם מגולה וצמיד מטעם חרב מצומדת על מתניו (שמואל ב כ, ח) שהוא מענין חבור - ואמר פתיל להודיע שהוא תפור והטעם כל כלי מגולה שאין עליו צמיד והטעם כסוי והוא הנקרא תיק בלשון החכמים ועלף בלשון מקרא הוא טמא: ואמנם נקרא העלף צמיד בעבור שהוא נצמד ונחבר עם הדבר אשר בו - או להיות העלף והטעם התיק שנים^{^[799]} חתיכות לרוב הדברים לכן קראו צמיד ועלף מטעם מעולפת ספירים (שיר השירים ה, יד) - ופתיל להיותו תפור בפתיל על הכלי אשר בו - ואם כן מאמר אשר אין צמיד פתיל עליו פירוש למלת פתוח - אמנם אם יש עליו צמיד פתיל הוא טהור: וצמיד פתיל כטעם אדם שת אנוש (דברי הימים א א, א) וטעמו צמיד ופתיל: והטעם שהעלף מונע הדבר מן הטומאה כמו שהמבדיל בבית ובאהל מונע הדברים אשר באחריו מן הטומאה - וחייבו החכמים שאם יהיה הכלי נוגע בעלף שיהיה טמא יום לבד ואם יהיה כלי חרש אין לו טהרה - ואם לא יגע בו לא יטמא כלל - ואם יהיה בין הכלי והעלף דבר שאינו מקבל טומאה אינו מתטמא כלל ואפילו שיגע זה בזה: ואמר רבינו לוי נ"ע שיתחייב מזה שאם יהיה המת בתוך ארון או מכוסה בדברים מבדילים הטומאה יהיה טהור והטעם לא יטמא מה שבתוך הבית אשר בו - וכן אם יהיה המת מוכרך בדברים שאינם מקבלים טומאה - והחכם רבינו אהרן בע"ח נ"ע הקשה עליו מן מאמר או בקבר - וכבר הוא הבדיל בין המת ובין הקבר^{^[800]}:

סוף דבר לא חייב לטמאה אלא הדברים המגולים לתוך האהל שבו המת והוא מגולה - אמנם אם יהיה מכוסה לא יתטמאו ולכן אם היו דברים בלועים בתוך ערמת חטים או תבן או עפר או לבנה או בתוך דברים אחרים כדמותם שאינם מקבלים טומאה אינם טמאים - וכן אם היה המת טמון בתוכם אינם טמאים וכן ולד שמת תוך בטן אמו אינו מטמא לא בנגיעה ולא באהילה אלא אם יצא חלק ממנו בחדר החיצון שתוכל המילדת למששו באצבעה: הנה לפי זה מאמר וכל כלי פתוח הורה לנו אלה המשפטים וכן גם כן משפטי אהלים ובתים שביניהם חלון או ארובה כאשר ביארנו:

#XIII:22 הפרק העשרים ושנים

בביאור מאמר וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר (במדבר יט, טז) - ובשאר חומרי טומאת המת: קצת מן החכמים דקדקו מן מאמר וכל אשר יגע על פני השדה - שהנוגע יהיה על פני השדה - כי מה טעם על פני השדה אם משפט נגיעת המת והחלל משפט אחד בכל מקום שיהיה: ומהם אמרו שהמשפט אחד בבית ובשדה: ואמנם פרט על פני השדה מפני שחלל חרב ברוב בשדה ודבר הכתוב בהוה לא שהשדה תנאי בטומאה אלא בשדה נכללים שוקים ורחובות וחצרות וגנות וכל המקומות שזולת השדה - כאשר זכר האהל מפני היותם במחנה והוא הדין בבית ובכל דבר מאהיל - ואמר בחלל חרב והוא הדין בכל חלל ממיתות אחרות כגון המוכה באבן או הנטבע או אשר נפל עליו מפולת אבנים: וכבר ביארנו שאפילו שלא תצא נפשו של חלל יקרא חלל ממה שכתוב ונאק נאקות חלל (יחזקאל ל, כד) לבד שיהיה גוסס הנוגע בו טמא הוא - או במת אשר לא נותרה בו נשמה - ומשפט החלל באהילה כמשפט המת עצמו - או בעצם אדם כולל השנים והעצמות - ומן החכמים אמרו שאינם מטמאים אלא בהיותם דבקים בבשר ונסתייעו ממאמר ויאספו את עצמות המוקעים (שמואל ב כא, יג) - וזה לא יתכן כי אם הוא עם הבשר כבר אסורו נודע ומה צורך להכפילו: ועוד שאסיפת עצמות המוקעים אפשר שהיתה על ידי דבר שאינו מקבל טומאה: ואפשר גם כן שקבלו להטמאות - ומהם אמרו בעצם לבדו מדבר הכתוב: ואמנם פרט הכתוב בו מכל חלקי גוף האדם כי הוא הנשאר על פני השדה יותר משאר החלקים שהם העור והבשר ככתוב וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון (יחזקאל לט, טו) - ועוד כדי להקיש עליו שאר חלקי האדם בטומאה כי אם זה אסור במגע שהוא דבר קשה ולא היה בו חיות ולא יגיע לאדם ממנו דבר כל שכן הדם והעור והגידים ושאר לחיות האדם - אמנם שערו וצפרניו כשהם דבקים עמו מטמאים אמנם אחר שיחתכו אינם מטמאים - כך הורה החכם רבינו יוסף נוחו עדן כי אין להם חיות: ואמנם העצם אף על פי שאין בו חיות אסרו הכתוב מפני שהוא מוסד הגוף וכל המתאהל עמו מתטמא כמת עצמו: או בקבר הקבר יאמר על האמת ועל המעבר: המעבר יאמר על המקום החפור בעבור המת - או שהיה בו מת והוצא ממנו - ועל האמת הוא אשר יאמר על המקום החפור שבו המת - ועל הקבר מאבן או בנוי מאבנים שבו המת: הנה הנוגע על הקבר אשר על דרך מעבר אינו מתטמא כי אין בתוכו המת - וכן המערה אשר בתוכה קבר הנוגע בה אינו מתטמא: אמנם בקבר אשר על ה[א]מת^{^[801]} נחלקו החכמים - מהם אמרו כי רצון הכתוב בקבר קבר מאבנים בנוי או מאבן חפורה ובו המת והם כלים ומתטמאים והנוגע בהם מתטמא - ובימים הראשונים היו נקברים בקברי אלה ובעבורם אסר הכתוב - ולא נקיש מאלה אל קברי העפר כאשר נקיש מאהל אל בית: סוף דבר החכם רבינו לוי נוחו עדן אמר ולא נשים משפט הקבר אלא הדבר אשר יושם על המת וישאר עליו עד אשר יבלה אשר הוא על דרך אחוזה לו רצוני לומר כגון קבר מאבן או מעץ או מבנין - וכל אשר יהיה חוץ מזה מאשר אינו מקבל טומאה כגון תוך עפר או תוך ערמת חטים והכלל שיהיה בתוך דבר שלא יקרא כלי אינו מטמא ואמר שזהו הדרך הקרוב לפי דעתנו - הקבר אם יושם באהל לא יטמא הבא אל האהל מפני שהמת מכוסה בתוך הקבר כאשר הכלי מכוסה בצמיד פתיל: המת שרקב מטמא כמת הלח כי משפט אחד להם: סוף דבר הנטמאים במגע המת או באהילה נטמאים טומאת שבעה - והנטמאים מהם אחר שנפרשו אלה מאבות הטומאה טמאים טומאת יום לבד כגון אדם ודברים מקבלים טומאה ויוצאים לידי טהרה: אמנם בטומאתם יש סיוע ממאמר אם יגע טמא נפש בכל אלה היטמא (חגי ב, יג) ואמר יטמא: אמנם היות טומאתם טומאת יום לבד ממאמר והנפש הנוגעת תטמא עד הערב (במדבר יט, כב) שהטעם בו שהנפש הנוגעת בטמא טמאת שבעה תטמא עד הערב לבד - כי כתוב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא (במדבר יט, כב) כגון כלים ומאכלות שלא יצאו לידי טהרה - ואחר כן אמר והנפש הנוגעת בטמא מת תטמא עד הערב: ואמרו החכמים שמה שזכרנו במת הן החומרות המיוחדות לו אמנם כל מה שזכרנו בטומאת שאר נבלות ושרצים מכלי עץ ובגד ועור וכלי אשר יעשה מלאכה בהם אין ספק שיתחייבו במת מפני שהוא אבי הטומאה - ועוד שמצאנו שהכתוב החמיר עליו בהשגת הטומאה על ידי טומאת האויר והיא טומאת אהילה - וכבר בארנו שהיסודות אינם מגיעים הטומאה היות שאינם מקבלים טומאה - ומזה נקיש בטומאת מת כלל הטומאות שזכרנו - ומה שאמר החכם רבינו אהרן בעל עץ חיים שטומאת הנשיאה במת היא מדיוק מאמר כל הורג נפש לא ידעתי טעם למאמרו שמחמת נושא נטמא כי הוא לא יקרא נושא:

#XIII:23 הפרק העשרים ושלשה

בבאור ענין פרה וטעמה: אף על פי שמצות פרה נפלה בגלות היותה על ידי כהן ומקום המובחר בהזאת דמה ככתוב והזה נוכח פני אהל מועד (במדבר יט, ד) - ועתה אין לנו כהן מיוחס: מצורף שרוב החכמים חייבו עשייתה לכהן משוח אף על פי שכתוב ונתתם אותה אל אלעזר הכהן (במדבר יט, ג) כי זה היה כדי לתנכו בחיי אביו עם כל זה יש לנו לבארה היותה מצוה מתחייבת מטומאת המת - מצורף שהיא מצוה נפלאה שהיא תטמא ותטהר:

מצות פרה היא מן המצות הנעשות כדי שאם קדם אחד והביאה נפטרו הכל - וכל מצות הצבור הן מן המצוה הנעשות כדי - וטעם מצות כדי יתבאר במצות המת באר היטב: וכתוב ויקחו אליך ולא לכהן משנה ואין צריך לומר כהן הדיוט - פרה הטעם גדולה לא קטנה כי היא תקרא עגלה - אדומה בשערה לא קרניה וטלפיה - תמימה באדמימות או שלא תהיה בעלת מום ומאמר אשר אין בה מום (במדבר יט, ב) פרוש לתמימה והראשון נכון: ואחר שכתוב עליה חטאת היא צריך שלא תהיה אתנן זונה ומחיר כלב או תקרובת לעבודה זרה: והוציא ושחט כהן הדיוט וההוצאה היתה במחנה חוץ מהמחנה ובזמן הבית חוץ להר הבית - לפניו לפני אלעזר הכהן: דמה לא היה נתן אל כלי אלא היו עושים מערכה והיה מתקבץ בתוכו והיה לוקח מדמה אלעזר הכהן שבע פעמים והיה מזה משם שבע פעמים נכח פני אהל מועד וזה היה במזרחו כי פני האהל היו במזרח - והשורף היה שורף אותה לפני הכהן תוך המערכה שנתקבץ בה הדם לא תוך כלי נחשת כי מה טעם ואסף איש טהור (במדבר יט, ט) - והיה משימה תוך המערכה באשר היא ככתוב את עורה ואת בשרה על פרשה ישרוף (במדבר יט, ה) - ופרשה תוך בני הקרבים אם כן גם הקרבים כלם היו נשרפים - ואחר שהתחילה להשרף וקרבה התחיל להתבקע היה משליך בבת אחת עץ ארז ואזוב ושני תולעת שהוא אמצע השרפה לא בתשלום השרפה מטעם והשליך אל תוך שרפת הפרה (במדבר יט, ו) כי הכתוב חייב למשליך כבוס בגדים ואחרי כן לשורף ואם כן לפי הנראה שלא היה מתחייב השורף בכבוס אלא אחר ההשלכה ואם לא היה עוד שורף לא היה מחייב לו הכתוב כבוס ואם כן היה שורף השורף ואחרי כן היה משליך המשליך ואחרי כן היה השורף עוד שורף ומפני שהיה עוד שורף ובתוך השרפה כבר היו עץ ארז ואזוב אם כן לפי הנראה שהיה משליכם באמצע השרפה: והנה מהמשתדלים בפרה אדומה אינם נטמאים לבד האוסף ככתוב וכבס האוסף [את אפר הפרה]^{^[802]} את בגדיו וגו' (במדבר יט, י) - והשורף ככתוב והשורף אותה יכבס בגדיו וגו' (במדבר יט, ח) והמשליך עץ ארז ואזוב ככתוב וכבס בגדיו הכהן ורחץ וגו' (במדבר יט, ז): והם טמאי יום לבד ככתוב עד הערב - לא לפי דעת בעלי הקבלה שאמרו שהשוחט והמזה גם הם היו טמאים - ואם יקישו מאלה אל אלה לא יתכן כי כבר הזכיר בשלשתם ואם היה מקפיד היה מזכיר בכלם או היה מזכיר לאחד והיינו מקישים ממנו לכל העוסקים בה: והאוסף היה מניח אפר הפרה במקום טהור חוץ למחנה להיות למשמרת ככתוב והניח מחוץ למחנה במקום טהור והיתה לעדת בני ישראל למשמרת (במדבר יט, ט) - וטעם למשמרת להיותה שמורה מהפסלות ולכן כתוב מאחר כן חטאת היא והטעם שתהיה שמורה בטהרה כחטאת: וממה שכתוב אחר כן חקת עולם (במדבר יט, כא) הודיענו שאם תשלם לעשות אחרת - וזאת המצוה היתה לישראל ולגר צדק ככתוב והיתה לבני ישראל ולגר הגר בתוכם לחקת עולם (במדבר יט, י) שזה גר צדק כי אין הגוי נכנס בזו המצוה אלא אם כן נכנס בדת ההזיה ואז תועיל לו^{^[803]} שיצא לידי טהרה - וממה שחייב טומאה לאוסף ידענו שהנוגע בה יהיה טמא - מצורף שחייב טומאה למזה מי הנדה ולנוגע בהם ככתוב ומזה מי הנדה יכבס בגדיו והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב (במדבר יט, כא): אמנם חייב למזה כבוס ולא לנוגע כי המזה אינו אלא אדם אמנם הנוגע יתכן להיות אדם וכלים^{^[804]} ואם יהיה אדם אין ספק שהוא טעון כבוס כמזה - ואמרו שמי הנדה קודם שהוזו מטמאין במגע אמנם אחר שהוזו אינם מטמאים וכן אם נפס[ל]ו^{^[805]} אינם מטמאים אלא מה שהם כשרים להזאה: לא לפי דעת בעלי הקבלה שאמרו שאחרי שחייב הכתוב למזה טומאה וכבוס בגדים ולנוגע טומאה לכן אם המזה נושא מי נדה שאינם בכדי הזאה אינו חייב לבד טומאה לא כבוס כנוגע - וכן הנוגע אם נוגע במי נדה בכדי הזאה ר"ל בשעור שיספיק להזאה חייב גם כבוס אמנם אם אינו כי אם מעט עד שלא יספיק אינו חייב לבד טומאה: והאמת כפי מה שבארנו שהנוגע והמזה משפטם בטומאה אחד: ומי הנדה היו באופן שמזכיר הכתוב שהיו לוקחים מעפר שרפת החטאת והיו נותנים בכלי תחלה מים חיים ר"ל מתוקים והיה המזה לוקח אזוב והיה טובל אותו במים הידועים הנזכרים ר"ל המים המתוקים שנתנו עליהם אפר תוך הכלי והיה מזה על הטמאים לנפש אדם ומטהרם: ואמרו החכמים שאין צורך בהזאת מי חטאת להיות המוזה מכוין אליו כי כתוב על הנפשות וכולל קטן וגדול וכן כתוב על האהל ועל [כל] הכלים (במדבר יט, יח):

#XIII:23:a אמר תלמיד המחבר ז"ל

כלב אפנדופולו בן אליהו בן יהודה הזקן יעמ"ש:

עד כאן מצאתי מסדר טומאה וטהרה בתופס הראשון בכתיבת המחבר מרי הרב אליהו בשיצי והעתקתיו ממנו כי לא הגיע לו הזמן להעתיקו עצמו מהתופס הראשון כאשר עשה כן בשאר ספרו כי הלך לו אל ארצו ברמה כי שם ביתו: ונראה לי לפי קצר דעתי וסכלותי שענין פרה אדומה איננו שלם כי נחסרו קצת ענינים כמו שנודע אחר העיון: גם טעם פרה וסודה לא באר מרי כאשר יעד בתחלת הפרק הזה כי לא סייעוהו מן השמים ולכן אני המחוייב בכבודו הנני משלים הענין החסר מן ענין פרה ואבאר טעמה כמו שיעד ז"ל ואני מחברו עם הפרק הזה להיות כונת הפרק שלם בו ובשלמותו ישלם סדר טומאה וטהרה אם

יעזרני האל:

והנני משנה הלשון האחרון שכתב מורי זכרו לברכה כדי שאחבר אחריו הראוי לחברו והוא זה: ואמרו החכמים שאין צורך בהזאת מי חטאת להיות המוזה מכוין אליו כי כתוב על הנפשות וכולל קטן וגדול וכן כתוב על האהל ועל [כל] הכלים (במדבר יט, יח): עד כאן לשונו ז"ל:

אכ"א ב"א [אמר כלב אפנדופולו בן אליהו]

אמנם המזה על הטמא יהיה זה בכונה ממנו ולא במקרה כי כן אמר ולקח ונתן וטבל ואם היה אחד מאלה שלא בכונת הזאה לא תעלה לו הזאה: ואם הזה הזאתו כלא היתה - ובהזאה אחת אם הזה כמה בני אדם ועל הכלים ביחד תעלה להם הזאה כאלו הזה על כל אחד ואחד לבד שנאמר והזה על האהל ועל כל הכלים ועל הנפשות - וצריך להיות ההזאה בקצת הנגלה משטח הטמא לא מבית הסתרים שנאמר על האהל וגו': וכן צריך להיות ההזאה במי שמזה עליו מכח המזה לא מכח כחו: ולכן אם הזה על אחד ונטפו המים על השני הזאת השני פסולה - וצריך גם כן להיות ההזאה באה מן האזוב לא מיד המזה ולא מדבר אחר: המזה שהזה על הטמא אף על פי שלא הגיע לו ממימי ההזיה שעור רב אלא הגיע לו שעור במה שהוא עלתה לו הזאה והוא טהור: אין מחללין את מי ההזאה בדבר אחר שאם כן היו פסולים להזות בהם כי כן אמר למשמרת ר"ל להיות האפר שמורה מהפסלות שלא תתחלל בדבר אחר זולת ההזאה על הטמא בכונה: היה זב או נדה והיה טמא מת והגיע יום טהרתו מכשירין לו בהזאה לצאת לידי טהרה מטומאת המת שנאמר ולקחו לטמא (במדבר יט, יז) ר"ל בעבור הטמא כמו אמרי לי: ולפחות בלקיחת האפר יהיו שנים שהאחד תופש מי הנדה והאחר טובל ומזה ולכן אמר ולקחו - ואמרו החכמים שאין צריכים להזות אלא לטמא שהוא מחמת המת עצמו טומאת שבעה אכן כלים או אדם שנטמאו מהמת על ידי אמצעי כגון שנגעו בדבר שנטמא במת כגון החרב הנה הם אינם צריכים הזיה כי הם טמאים טומאת יום לבד כמו שהתבאר - לא לפי דעת בעלי הקבלה שטמאום טומאת שבעה ועשו החרב או הכלי שנוגע במת כמו המת עצמו - ואמרו שמי שנגע באותו האמצעי בעת שהוא דבק במת כאלו נוגע במת עצמו ונטמא טומאת שבעה כי הנה הם עצמם הפרישו ביניהם ואמרו שאין הנזיר מגולח עליו והפרישו בין נזיר שנטמא מחמת עצמו ובין נזיר שנטמא מחמת האמצעי:

טעם מי נדה ר"ל מי הזיה כענין וידו אבן בי (איכה ג, נג) כי היה המזה זורקם על הטמא ואף על פי ששרש נדה נדה ושרש וידו ידה והם בו מתחלפים יהיו שוים בענין ויהיו שני שרשים בענין אחד - או יהיה טעם מי נדה ענין פרישות והבדלה כי היתה האפר מונחה מחוץ למחנה - או ירצה באמרו מי נדה מי הרחוק והוא הטמא שהיה רחוק מהטהורים ובם היה מתטהר וקרב אליהם והוא כמו שונאיכם מנדיכם (ישעיהו סו, ה): פרה שעלה עליה עול אפילו שלא משכה בו פסולה ואין צורך לומר אם משכה בעול כי כן אמר הכתוב אשר לא עלה עליה עול (במדבר יט, ב) ר"ל כל עקר הפך עגלה ערופה כי שם כתוב אשר לא משכה בעול (דברים כא, ג) וכן אפילו שנמשכה בשאר עבודות בלי שיעלה עליה עול פסולה היא כי הכונה באמרו אשר לא עלה עליה עול היא שלא נשתעבדה בענין עבודה אמנם דבר הכתוב בהוה ובמנהג הנהוג ברוב שאין האדם מעביד השורים והפרות אלא בנתינה על צוארם עול כי בו מנהג עבודתם ולכן אם עלה עליה עול אפילו שלא בשעת עבודה פסולה ושאר העבודות אין פוסלות אותה אלא בשעת העבודה כמו שקשר עליה עול אף על פי שלא חרש או שלא דשה בה פסולה - הכניסה לדוש בלי עול אינה נפסלת עד שידוש בה וכן כל כיוצא בזה - והכלל כל עבודה שהיא לצרכה כמו שפרש עליה טליתו בעד הזבובים או שקשרה במוסרה אס היתה מורדת וצריכה שמירה הנה היא כשרה ואם נעשית בה עבודה שלא לצרכה אלא לצורך אחר פסולה כגון ששם המרדעת על גבה או הרסן והמתג בפניה לרכוב עליה פסולה - ולכן אם עלה עליה זכר פסולה כי זה תכלית המעשה הנתעב הוא שלא לצרכה והוא היותה מעוברת וכן כל כיוצא בזה: אין ראוי להקיש ולומר שהמים שירחץ בהם הטמא צריך שיהיו על ידי איש טהור ממה שאמר וטבל במים איש טהור (במדבר יט, יח) ואחר כן אמר והזה הטהור על הטמא (במדבר יט, יט) שהכונה בו על הטובל שהוא טהור כי לא אמר זה אלא מפני טהרת האפר ואין ראוי לטמאת האפר קודם שיוזה ולכן אמר והזה הטהור על הטמא והנה אחר כן אמר ורחץ במים ולא הורה שיהיו על ידי איש טהור: מצורף שהמים עצמם אינם מקבלים טומאה ואיך יהיו צריכים לאיש טהור שאם כן איך מטהרים את הטמאים - ואם תאמר שאם כן אחר שאמר וטבל במים איש טהור למה שנה ואמר אחר כן והזה הטהור על הטמא נאמר שאלו היה שותק הכתוב היינו אומרים כי הטבילה צריכה להיות על ידי איש טהור ולא המזה אחר שאפר הפרה מטמאה לטהורים וכבר נגע בה בעת שטבל האגודה במי הנדה: על כן אמר והזה הטהור על הטמא ר"ל שהטובל כדי להזות אינו מתטמא מצד נגיעת הטבילה אלא טבל ואפילו שנגע במי הנדה בעת שטבל הנה הוא טהור כי הכונה להזות וזהו שאמר והזה הטהור רוצה לומר הידוע הנזכר והוא הטובל שנזכר למעלה שנאמר וטבל במים איש טהור - ובכאן ראיתי להשלים תשלומי עניני פרה אשר לא השלים אותם מרי^{^[806]} לפי דעתי ומעתה נשיב ידינו להתבונן בבאור סוד טעם ענין פרה כאשר יעד

מרי בתחלת הפרק:

ונאמר דע ישכילך האלהים שבסוד ענין פרה וטעמה נבוכו החכמים כלם יותר משאר המצות שלא נודע טעמן כי פליאה דעת יוצרה יתעלה וכל זה בעבור שחייב בה יתעלה שני^{^[807]} דברים מקבילים הפכיים זה לזה והם שהיא מטהרה את הטמאים ומטמאה הטהורים - עד שאמרו שאין ראוי לבעל הדת לדרוש סבה פרטית על כל מצוה ומצוה מהמצות התוריות בפרוש אחר שהן נתנו מנותן משכיל מכוון להיותן לתועלת מקבלן לא לתועלתו יתעלה מכל חסרון אף על פי שכבר נתנו החכמים טעם על דרך כלל כמו שהוא ידוע בספריהם - והנה אם לא נוכל לתת טעם על מצוה מה עד שתנוח המחשבה עליו לא נגזור שאין לה עלה ותוך אלא נחשוב שהחסרון בא מצד קוצר דעתנו כי יש מצוה שסבתה נעלמת מעיני כל חי מצד עמקה ויש שאין השכל האנושי יכול לחקור בפעולות נותנה יתעלה כי לגדולתו אין חקר ודבריו יתעלה כלם נכוחים כי ישר דברו ומעשהו באמונה - והנה בענין שאנחנו בו והוא ענין פרה אמרו קצת מן החכמים ע"ה שאין ראוי לבקש ולחתור לדעת תכליתה כי פליאה היא מכל יצור נשגבה לא יוכלו לה עד ששלמה ע"ה אמר עליה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז, כג) כי בגימטרי"א פרה אדומה יעלה במנין והיא רחוקה - עד שקצת מחכמי בעלי הקבלה עליהם השלום אמרו למה נקראת חקה לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת כתב בה חקה גזרה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחריה - וקצת מן החכמים חפשו בעין שכלם לדעת טעמה ותכליתה ואיך היא מטמאה ומטהרת והזכיר כל אחד דעתו בספרו כפי מה שנודע לו אחרי חקירתו - ואמר רב סעדיה הגאון שהפרה דומה לדבש שמזיק לבעל המרה האדומה ויועיל לבעל הליחה גם דמוה^{^[808]} לשמש שמלבין הדבר המכובס ומשחיר פני הכובס - ומורי רבי החכם ר' מרדכי כומטינו אמר בפרוש בתורה שאין ראוי להתרעם על כל מי שיבקש למצוא טעם ואפילו בדרך רחוקה כי הדברים העמוקים ואם לא יכולנו לדעת כלם אם ידענו מעט קט מהם הוא רב התועלת - ונתן טעם בענין פרה ואמר כי תהיה פעולתה החסרה במה שתמצא ואמר שהמצוה זאת המצוה יתעלה חשב שיחקה בה כח החסרה להסיר מה שתמצא כי זה יסוד גדול שיחשוב הטמא שסרה הטומאה ממנו: ולא אוכל לרמוז יותר מזה פה והמשכיל יבין: ודמה הענין בעניני התולדת אף על פי שאין המצות בדרך התולדת: ואמר שמאמר הדומה בדומה מבריא וההפך בהפך מרפא מי שלא יעיין בדברים היטב יחשוב שפעולותיהם מקבילות ולא כן הענין כי הדומה יחזיק מה שימצא דומהו ואם יהיה בריאות יבריא ואם חלי יחליא גם ההפך מקביל למה שימצא הפך ואם ההפך חלי ירפא ואם בריאות יחליא - ואם כן תהיה לעולם פעולתו החסרה במה שימצא - וכן הביא ראיה מחכמי המזלות שאמרו שטבע ראש התלי להוסיף והזנב לגרוע ולכן אמרו שהראש יוסיף טוב עם הטובים ויוסיף רע עם הרעים והזנב הוא רע עם הטובים וטוב עם הרעים - כן הפרה מטמאה הטהורים ומטהרת הטמאים: ובעלי המדרשות הזכירו באגדותיהם טעם עד שדמו ענינה כנגד ענין מעשה העגל שעשה אהרן ופרשו עניניה כנגד עניניו אחד אחד כמו שתשמעהו: כתב החכם ה"ר שלמה בה"ר יצחק הצרפתי ז"ל משם ר' משה הדרשן נ"ע ענין זה בפרשת פרה זה לשונו אמר ויקחו אליך משלהם כשם שהם פרקו נזמי הזהב לעגל כך יביאו זו לכפרה משלהם - פרה אדומה משל לבן שפחה שטנף פלטין של מלך אמרו תבא אמו ותקנח הצואה כך תבא פרה ותכפר על העגל: אדומה על שם אם יאדימו כתולע (ישעיהו א, יח) שהחטא קרוי אדום: תמימה על שם ישראל שהיו תמימים ונעשו בני בעלי מומין תבא זו ותכפר עליהם ויחזרו לתמותם: לא עלה עליה עול כשם שפרקו מעליהם עול שמים: אל אלעזר כשם שנקהלו על אהרן שהוא כהן לעשות העגל - ולפי שאהרן עשה את העגל לא נתנה לו עבודה זו על ידו שאין קטיגור נעשה סניגור: ושרף את הפרה כשם שנשרף העגל: עץ ארז ואזוב ושני תולעת שלשה מינים הללו כנגד שלשת אלפים שנפלו בעגל וארז הוא הגבוה מכל האילנות ואזוב נמוך מכלם סימן שהגבוה שנתגאה וחטא ישפיל עצמו כאזוב ותולעת ויתכפר לו: למשמרת כמו שפשע העגל שמור לדורות לפורענות ואין לך פקידה שאין בה מפקידת העגל שנאמר וביום פקדי ופקדתי וגו' (שמות לב, לד): וכשם שהעגל טמא כל העוסקים בו כך הפרה תטמא כל העוסקים בה וכשם שנטהרו באפרו שנאמר ויזר על פני המים וגו' (שמות לב, כ) כך ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת: עד כאן לשון רש"י ממדרש ר' משה הדרשן: והחכם האלהי הרב משה בה"ר מימון ז"ל אמר בטעם טהרת המצורע זה לשונו אך היות טהרתה בעץ ארז ואזוב ושני תולעת ושתי צפרים כבר נזכר טעמם במדרשות ואמנם אינו נאות לכונתנו ואני לא ידעתי עד היום הזה טעם אחד מהם ולא טעם עץ ארז ואזוב ושני תולעת בפרה אדומה וכן אגודת אזוב שמזים בם דם הפסח איני מוצא דבר שאסמוך עליו ביחדו אלו המינים עד כאן לשון הרב זכרו לברכה: והחכם מורנו ורבינו הרב אהרן הראשון בעל המבחר העיד בבאור טעם ענין פרה גם החכם האלהי מורנו הרב רבינו אהרן האחרון בעל ע"ח מלא אחרי דברי הראשון בטעם שנתן בתוספת תקון מעט ואנחנו נמלא אחרי דברי שניהם לבאר הטעם בבאור יותר רחב מחובר עם מה שנראה לנו מטעמי הענינים הפרטיים נוסף על דבריהם - וכבר חפשתי בהרבה מפרשים מנותני טעם במצות ולא מצאתי לאחד מהם לרוות צמאוני בענין שאנחנו בו יותר משני החכמים הנזכרים ורובם חשכו פיהם ולא שחו בטעם ענין פרה כלל - ומי שדבר בטעמיה לא נכנס במשעול הכרמים לתת טעם בפרטי מעשיה אלא פרש שנים שלשה גרגירים ממנה - ואנחנו הסכמנו לתת טעם בכל פרטיה כאשר סייעונו מן השמים והנה בהזכירי טעמיה יתבאר לך אגב גררא טעם טומאת המת ואיך הוא אב אבי הטומאה בדרך אחרת זולת הטעם שנתן מורי הרב המחבר אליהו בשיצי בתחלת סדר זה שאנחנו בו שהוא סדר טומאה וטהרה אחר שיש לו יחס עם ענין פרה ובעבורו היה הכנת הפרה: וגם יתבאר לך טעם עגלה ערופה וההפרש שבין פרה אדומה ובינה ואף על פי שיארך הדבור אל יקשה למעיין כי קשי הענין ועומק עיונו ורוב סבות עניניו הפרטיים יביאנו אל זה - וקודם שנתחיל בטעמה אעיר לך הענינים הפרטיים אשר כונתנו לתת טעם בהם והם אלה תחלה הטעם למה היה הדבר המטהר לטמאים מן הבעלי חיים ומהם ממין הטהור - ומהטהור ממין הבהמה ומכלל הבהמות ממין השור וממין השור הנקבה ממנו ומהנקבה הגדולה הנקראת פרה ולא הקטנה הנקראת עגלה - והטעם על היותה אדומה ותמימה באדמימות ושתהיה אדומה בטבעה לא בפעל מלאכותיי - וטעם תולעת שני ולמה הוצרך לזה שהוא אדום בפעל מלאכותיי ומה טעם בחבור שניהם: ולמה היתה שלמה בגופה בלי מום: ולמה נאסרה המלאכה בה ואמר אשר לא עלה עליה עול שאפילו אם עלה העול עליה בלי שתעבוד פסולה: ולמה היתה נשרפת: ולמה היה ארז ואזוב ושני תולעת נשרפים עמה: ולמה לא הושמו בשרפה עמה בתחלת השרפה אלא הושלכו באמצע השרפה: ולמה היתה ההזאה באזוב לבד: ולמה צריך הזאה אפילו קטן שנטמא במת: ולמה היתה ההזאה בשלישי ובשביעי: ולמה היתה ההתעסקות בה ומעשיה חוץ לשלש מחנות: ולמה המשתדלים בה אחר שנשחטה טמאים: ולמה תשרף בכללותה ולא יאכל ממנה דבר: ולמה היה ההזאה מדמה: ולמה אל נכח פני האהל: ולמה היתה ההזאה מרחוק והוא חוץ מהשלש מחנות: ולמה היו מהצמחים בשרפתה: ולמה יהיה היותר גדול והיותר קטן מהם: ולמה יהיה מהצמחים האזוב והוא הקטן מהם בהזאה: ולמה הפרה נקראת חטאת: ולמה מטהרת הטמאים: ולמה מטמאה הטהורים עם שהכונה בה ההפך: ולמה מי הנדה מחובר ממים ואפר לבד: ולמה היה הטמא מתרחץ במים אחר שיוזה במי הנדה שהם מי טוהר: גם יתבארו לך טעמי ענינים אחרים פרטיים וכלליים בענין פרה - הנה אלה הם הענינים הפרטיים אשר אנחנו עתידים לתת טעם בהם כפי אשר תשיג ידינו מחובר עם מה שנמצא בספרי החכמים עליהם השלום - ואף על פי שרבים יאשימוני בזה על שנכנסתי במשעול הזה אשר גדר מזה וגדר מזה עם שכבר יחשבוני לסכל בקצת ענינים הנה לא אחוש מתלונת המלינים ואם לא ישרו בעיניהם כלל הטעמים אולי יישר קצתם ואשר לא יהיה ישר בעיניהם יחשבוהו שלא נכתב וישענו על דעתם: ומפני רוב עניני פרה ועומק טעמיהם וסודם אפשר שלא יתבארו טעמי הענינים הפרטיים כאשר סדרנום הראשון ראשון והאחרון אחרון אלא יהיה סדר באור טעמם מבולבל זולת הסדר שסדרנום ובזה אין חשש אחרי שלא יחסר טעם אחד מהם מהכלל העולה מדברינו עד סוף הפרק - ואחרי שעוררתיך בזה נבא אל תכלית המכוון לבאר טעם ענין פרה ונתחיל מהראשון ונאמר:

הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי: (משלי כב, יז)

ידוע ומבואר שבין החכמים חלוף גדול בטעם ענין הקרבנות ועל הסגילו יתעלה בהקרבה השלשה מינים הנזכרים^{^[809]} לבד ביחוד שהם שור שה כשבים ושה עזים (דברים יד, ד) מכלל שאר הבעלי חיים שמהם אמרו שבעבור שהיה מן המנהג הנהוג המפורסם בעולם כלו שהיו רגילים בו והעבודה הכוללת אשר נתגדלו עליה להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות אשר היו מעמידים לצלמים עם שכבר היה מחק דתם להקריב החי המדבר ולשרפו לאלהיהם לא גזרה חכמתו יתעלה שיצונו להניח מיני העבודות ההם כלם ולבטלם כי אז היה מה שלא יעלה בלב האדם לקבלו לפי טבע האנושי שהאדם נוטה תמיד למורגל אצלו ואי אפשר לצאת פתאום מהפך אל הפך ושיניח פתאום מה שיורגל לכן צונו יתעלה בהקרבת הקרבנות ושלא יהיו אלא מן החי האלם: והנה זה המין מן העבודה ר"ל הקרבנות אינה בכונה ראשונה ואינם מכוונים בעצמם אלא מפני דבר אחר כדי למחות זכר עבודה זרה וכאלו הם תחבולה מאתו יתעלה לנו כדי להגיע אל כונתו הראשונה למחות זכר עבודה זרה ולדעת פנה גדולה אמתית באמונתנו והוא מציאות השם ואחדותו ולא ברחו הנפשות ולא השתוממו בבטול העבודות אשר הורגלו - ולהיות שהקרבנות על צד הכונה השנית למחות עבודה זרה לא שבהם ענין בכונה ראשונה הנה אף על פי שהם לשמו יתעלה לא חוייב עלינו כמו שהיה בתחלה ר"ל שנקריב בכל מקום ובכל זמן ולא שנעשה היכל כאשר יזדמן ושיקריב מי שיזדמן והחפץ ימלא את ידו אבל נאסר כל זה עלינו והושם בית אחד אל המקום אשר יבחר ה' ואין מקריבין בזולתו פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה (דברים יב, יג) ולא יהיה כהן אלא זרע מיוחד - כל זה הענין למעט זה המין מן העבודות שלא יהיה ממנו אלא מה שגזרה חכמתו להניחו לגמרי: והנה אלה החכמים פרשו פסוקים שבאו בדברי הנביאים כמו החפץ ליי' בעולות וזבחים (שמואל א טו, כב) - למה לי רוב זבחיכם יאמר יי' (ישעיהו א, יא) - לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים על דברי עולה וזבח (ירמיהו ז, כב) וזולתם פרוש נמשך לדעתם בקרבנות כמו שהוא ידוע למעיין ספריהם - ונתנו טעם בהסגילו יתעלה השלשה מינים שהם שור כבש ועז לבד בקרבן ואמרו מפני שהמצריים היו עובדים מזל טלה שנאמר הן נזבח את תועבת מצרים (שמות ח, כב) היו אוסרים לשחוט הצאן והיו מואסים רועי צאן שנאמר כי תועבת מצרים כל רועי צאן (בראשית מו, לד): וכמו כן היו כתות מן אומות הצאב"א עובדים לשדים והיו חושבים שהם ישובו בצורת העזים ולכן נקראו השדים שעירים כפי תמונת צורתם לדעתם שנאמר יזבחו לשדים וכתוב ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים (ויקרא יז, ז): וכבר התפשט חלי זאת הדעת מאד שנאמר ולא יזבחו וגו' ולזה היו אוסרים אלה הכתות אכילת העזים אבל שחיטת הבקר כמעט שהיו מואסים אותם רוב עובדי עבודה זרה וכלם היו מגדילים זה המין מאד כי רב תבואות בכח שור (משלי יד, ד) ולזה תמצא אנשי הודו עוד היום לא ישחטו הבקר כלל ואפילו בארצות אשר ישחטו שאר מיני בעלי חיים: ובעבור שימחה זכר אלה הדעות אשר אינם אמתיות צונו יתעלה להקריב אלה השלשה מינים לבד מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם (ויקרא א, ב) שמלת צאן כולל כבש ועז כמו מלת שה שכולל את שניהם עד שיהיה המעשה אשר חשבוהו תכלית חמרי בו יתקרב אל השם יתעלה ובמעשה ההוא יכופרו העונות - כן ירפאו הדעות הרעות אשר הם חליי הנפש האנושית בהפך אשר בקצה האחרון - מצורף אל היות אלו המינים גם כן נמצאים מאד והם רבים בעולם ולא כמעשה עובדי עבודה זרה שהיו מקריבים החיות כגון אריות ודובים ובהמות מדבריות כמו שנזכר בספרי נימוסיהם - ולהיות שאין כל אדם יכול להקריב בהמה צוה למי שלא תשיג ידו די שה להקריב תורים או בני יונה מן העוף הנמצא בארץ ישראל יותר משאר המינים ששם מקום ההקרבה - ואם לא תמצא ידו די תור או בן יונה צוהו להקריב לחם עשוי באי זה מין שיהיה ממעשה הלחם המפורסם בזמנים ההם אם מאפה תנור או של מחבת או של מרחשת - ואם יכבד עליו הלחם האפוי צוהו להקריב סלת: וצונו להיות כל הקרבנות תמימים בלי מום ושלא יהיו כנפלים היותם נמאסים לרואיהם: וכן אסר אתנן זונה ומחיר כלב (דברים כג, יט) להיותם נבזים: הנה יתבאר לנו מכל זה לפי כונת אלה החכמים בטעם שהזכרנו שהקרבנות באו בעבור שהיה מנהג קדום והיו בו רגילים קשה להניחו: ובחירת השלשה מינים בעבור למחות שלש עבודות שהיו מתנהגים בהם עובדי עבודה זרה: וכן תמצא שרוב טעמי המצות שנתנו אלה החכמים ברוב המצות יסובבו קטב זה והוא כדי למחות מעשי עבודה זרה שהיו מתנהגים אומות העולם:

ומהם נתנו טעם אחר בענין הקרבנות ואמרו שבעבור שנמצאי מטה קשורים בנמצאי מעלה ובמערכת העליונה יהיה כל הוה כמו שאמרו החכמים עליהם השלום אין לך כל עשב ועשב למטה^{^[810]} שאין לו מזל למעלה מכה אותו ואומר לו גדל - וידוע הוא אצל חכמי הנסיון שבעת מולד האדם הוחק יעודו לטוב או לרע במערכת הכוכבים שהם כגרזן ביד החוצב יתעלה על כן צונו יתעלה להקריב קרבן מהבעלי חיים כי בתת כל חלק בעתו ימלט החלק אשר יהיה במערכתו רעה ותהיה נפש הקרבן תחת נפש המקריב עד שיחשב דמו כדמו וחלבו כחלבו ואברי הקרבן תמור אבריו - וכתוב כי הדם [הוא] בנפש יכפר^{^[811]} (ויקרא יז, יא) והנה אם היה במערכת האיש ההוא להיות לו יעוד רע יארע היעוד ההוא לקרבנו וינצל הוא ובזה תעשה המערכת מלאכתה כאשר הוחק לה בתחלת הבריאה על פי גזרתו יתעלה אשר לא יתכן להשתת ממה שהוחק בה כמו שכתוב חק נתן ולא יעבור (תהילים קמח, ו) וכתוב ויעמידם לעד לעולם (תהילים קמח, ו) - גבול שם בל יעביר (תהילים קד, ט) חקם ושרותם - ולהיות שישראל עם קרובו זרע אוהבו חלקו ונחלתו יתעלה רצה לנצלם מרוע המערכת הכללי או הפרטי והורה להם דרך ותקן להם רפואה והקדים להם מרקחת שינצלו קודם בא רוע המערכת כפי חכמתו יתעלה אשר לא תשוער ולא תוכלל בשכל האנושי על ידי הקרבת הקרבן - ולכן כשלא העלו עולה בקדש לו יתעלה (דברי הימים ב כט, ז) מיד ויהי קצף יי' על יהודה וגו' (דברי הימים ב כט, ח) - ונפלו תחת חיות הקדש ולא יוכלו קום עד היום שהם בגלות עד עת רצונו יתעלה: ולכן כתוב וישע יי' אל הבל ואל מנחתו (בראשית ד, ד) כי הקריב מדומה לו והיה הנקרב עמו תחת סוג קרוב כי החטא לא יבא אלא מצד הנפש החיונית והיא המרגשת שמקורה הדם שהיא מרכב הנפש המשכלת והיא במדרגה לה כחומר לצורה ולזה צריך להיות הנקרב ממין המקריב עד שירצה להתכפר חטאו: ואל קין ואל מנחתו לא שעה (בראשית ד, ה) כי הביא מפרי האדמה והוא הצומח ואין הצומח עם המשכיל תחת סוג אחד קרוב אף על פי שהנפש הצומחת היא כחמר לצורה לנפש החיונית ואין החטא מהנפש הצומחת בכונה ראשונה כי אם מן החיונית שהיא הכועסת והאוהבת השררה והנצוח ולכן לא שעה יתעלה למנחת קין: והנה מפני אלה העלות היו הקרבנות מהבעלי חיים - ואל זאת הדעת נמשך מורי הרב המחבר כמו שגלה דעתו בפתיחת סדר ענין הפסח מספרו זה גם בסדר יום כפור נודעת דעתו - ומהם נתנו טעם מצד אחר והוא דומה לטעם הראשון - אמרו בעבור שהמצריים היו זובחים קרבנותיהם בשדות ובמדברות ובמקומות שממה והיו חושבים שהשדים מתקבצים לאכול הדם והיו השדים מודיעים להם העתידות אם בחלום או בהקיץ בדמיון וישראל למדו ממעשיהם ונימוסיהם בהיותם בארצם והיו מתנהגים באותם הנימוסים כמו שאמר איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו (יחזקאל כ, ז) וכתוב בעדם ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים (ויקרא יז, ז) צותה לנו התורה להיותם עושים קרבנות כפי המנהג אלא שיהיו נקרבים בבית המקדש לשמו יתעלה ולהשפך דמם במזבח לפניו וישרף כדי למחות הדעת ההיא השקרית אשר היא שרש פורה ראש ולענה וכל חלי ומחלה לנפש המשכלת: ושני המאורות הגדולים החכמים מורינו ורבותינו הרב אהרן הראשון בעל המבחר והאחרון בעל עץ חיים הסבו פניהם מאלו הדעות והסכימו שניהם בדעת אחת והשרישו שרשם על הכונה התוריית האלהית באמרם שהאדם בהיותו ישר לא יצטרך בשום קרבן והוא יתעלה בטובו המתוח ברא אותו בצלמו^{^[812]} ישר בתכלית והמה בקשו חשבונות רבים (קהלת ז, כט) - והנה בנטותו מהדרך הישרה ועשה אח מעול וחמס אז יצטרך לקרבן כדי שישוב לקדמותו דומה הענין לאדם שהוא בעודו בריא לא יצטרך רפואה ומרקחת וכאשר סר מהבריאות ונטה אל החלי הוצרך לרופא לתת לו מרקחת כפי חליו עד שיתרפא להיות בריא כבתחלה: וידוע הוא אינו צריך באור עתה במקום זה שאין האדם חוטא אלא מצד שתי הנפשות והן הצומחת והחיונית שהיא המרגשת לא מצד נפשו המשכלת אף על פי שזה מהם בעבור התקשרות הנפש המשכלת עמהן ולזה אין לבעלי חיים וכל שכן לצמחים חטא ואשמה: וכל זה בעבור שהן מרכב לנפש המשכלת ובהתגבר הסוס יטפל הרוכב לפניו ויפילהו לארץ וימיתהו או ישבר אבר מאבריו ולא יהיה לסוס חטא ואשמה אלא החטא לרוכב שהוא בעל דעת מבחין בין טוב לרע כאלהים ולא שמר עצמו מן סוסו ולא יסרו בשוטים ולא הרעיבו שלא יתגבר ולא ענהו עד היותו טפל וחלוש לפניו עד שלא ימסרהו לסכנה כן הוא הענין בנפש המשכלת שהיא הרוכב עם שתי הנפשות שהן מרכבת המשנה אשר לה: ולהיות שהמזון ישוב בטבע הנזון וחלק אבר ומזון האדם מן הצומח ומן החי האלם^{^[813]} כי יתחייב להיות המזון עם הנזון תחת סוג אחד קרוב בהכרח עד שישוב חלק אבר כמו שהתבאר בזולת זה המקום - לכן יהיה חטא האדם מהן - ובעבור זה צונו הוא יתעלה שהוא היודע סבת כל חלי נפשיי או גופיי תרופה ומרקחת לו לסור אם בא וצונו להיות קרבננו בשעת החטא ממין שממנו בא לנו החטא כי כמו שהדומה בדומה מבריא כן ההפך בהפך מרפא רצוני שכאשר נקריב הצומח והחי שמהם מתגברות הנפשות אשר הן בנות גילן ותחטיאו את האדם נקריבם אל השם יתעלה ונשרפם לשמו יתעלה ולא נקריבם אלינו לאכלם אז תעננה הנפשות אשר מהן חליי הנפש ותשובנה לקדמתן להיות טפלות^{^[814]} לרוכב - ולהיות החי האלם עם החי המדבר תחת סוג אחד קרוב דומה לו ישכיל וידע כי החלב הנשרף תמור חלבו ודמו כדמו וכלל אברי קרבנו תמור אבריו ואמר החכם בפיוטו יחשוב דמו כדמו וחלבו כחלבו באש מצאו ואז יכניע נפשו הבהמית הנשרפת אשר אין לה קיום בעולם ויישיר נפשו המשכלת אשר היא הנשארת באחרית לעולם בלי הפסד והוא החלק הקיים מכלל הגוף לאור באור החיים אשר הוא התכלית בבריאתה^{^[815]} ובביאתה בתוך קרית הארבע: הנה הכלל העולה לנו מדברי אלה החכמים עליהם השלום שדרכי הקרבנות שבארה התורה הן רפואות ותרופות הנפש ומרקחות לה כאשר תחלה^{^[816]} וסרה מדרך היושר שהוא בריאותה כי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז, כ) - ולזה היה צורך רב להודיע תרופה למכה המחליאה את הנפש קודם ביאתו אחר שתורתנו האלהית כללה כל נגע ומכה חלי ומחלה וידעה רפואתו בין ממדות גופיות בין ממדות נפשיות ואין תורה אחרת להנתן אחריה כללה היא הכל: יתעלה המסדרה בסדרה כי הוא הכל וממנו הכל ואליו ישוב הכל יתעלה על כל: ואמנם טעם הסגל השלשה מינים מן הבהמה לקרבן ותורים ובני יונה הנה לפי דעתם ז"ל הוסגלו השלשה מינים לבד מכלל המין הטהור בעבור היותם נמצאים בקלות והם רבים - כדי שלא יהיה צער למקריבים עם שהענין נפלא בהיות אלו המינים פחותי ההרגש יותר משאר מיני בעלי חיים ואין החטא בא אלא מצד פחיתות ההרגש וחמרו הגס על כן אמר אדם כי יקריב (ויקרא א, ב) הנגזר מאדמה שהוא חמרו הנראה שהחטא בא מצד שהוא אדם - וכן התורים נתפשים ומתגדלים בבתים ובני היונה נמצאים ברוב בבתים לכן חייב אלה המינים בקרבן - ואם תאמרו^{^[817]} למה הוכשרו לקרבן הטהורים ולא הטמאים נאמר תחלה שהטמאים נמאסים ונתעבים ואם לנו באכילה נאסרו כל שכן בהקרבה לו יתעלה להסיר חטאינו עם שזה בזיון לו יתעלה שנקריב לפניו הדבר הנבזה והנמאס אצלינו הירצנו או הישא פנינו - ועוד שהמסיר החטא צריך להיות ממין העושה החטא ואין החטא בא אלא מן המזון ואין מזונינו אלא הבעלי חיים הטהורים לנו הנאכלים ברוב שהם מזון נאה ודומה לנפש החיונית לכן הקרבן מהם: ועוד איך יהיה הטמא מטהר כי ידוע הוא שהקרבן הוא המסיר החטא אם גופיי או נפשיי ומטהר המקריב מכל טומאה ולכן צריך להיות טהור שאם לא יהיה עצמו מקושט איך יקשט אחרים - מצורף שהקרבנות לא יטהרו בעודם חיים אלא אחרי מותם אם בשחיטה או בעריפה ובזולתם מהמלאכות על ידי המשרתים במקדש: והנה הבעל חי הטמא מטמא במגע אחרי צאת נפשו ממנו באי זה פעל היה כמו שהתבאר ואם כן יתטמאו הלויים או הכהנים המשרתים ואיך יטהרו את ישראל וירצו קרבנותיהם לפניו יתעלה והכתוב אומר קדושים תהיו כי קדוש אני וגו' (ויקרא יט, ב) - וכתוב וטמאתו עליו ונכרתה (ויקרא ז, כ) (כב, ג) - וכתוב ולא ישאו עליו חטא [ומתו בו]^{^[818]} כי יחללוהו אני יי' מקדשם (ויקרא כב, ט): ודע זה היטב והבינהו מאד ודי לך הערה בזה כי צריך להיות הקרב והמקריב טהור עד שיטהר ויתכפר אשר בעבורו הקרב הקרבן: הנה זאת היא הכונה הנראית אצלי לפי העת בהסגיל לקרבן להיות ממין הטהור הנאכל ברוב:

הנה כבר התבאר לנו מכל מה שספרנו הטעם על היות הקרבן בעל חי כי הוא תחת סוג אחד קרוב עם הנפש החיונית אשר ממנה כל החטא ואשמה - ומכלל הבעלי חיים הוסגלו הטהורים להיות מזון נפש השרידים אשר יי' קורא עם שהטמא לא יטהר והוא נמאס בעצמו והנוגע בו יטמא - ומכלל מין החי הטהור הוסגל מין הבהמה להיותו פחות ההרגש שמסבת פחיתות ההרגש יבא החטא ברוב: מצורף אל שהוא הפך דעת עובדי עבודה זרה שהיו מקריבים חיות - ומכלל הבהמות הוסגלו השלשה מינים בעבור היותם נעבדים בני גילם אצל אומות המצריים והכשדיים וזולתם ולא היו מקריבים מהם קרבן לאלהיהם כי הם כדמותו: כי אמונתם היתה במזל טלה ושור וגדי ובכלל היו חושבים שהמזלות הם המטיבים והמריעים בעולם הזה ושזה בא מידם מבלתי היות קצין שוטר ומושל עליהם והם כגרזן ביד החוצב וכמשור ביד מניפו - וכדי למחות זה החולי מעקרו הוכנו אלה השלשה מינים לשחיטה ולהסיר החטא להודיע כי אם^{^[819]} גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם הנה כלם כגרזן ביד החוצב וכמשור על יד מניפו^{^[820]} - והכל בידו יתעלה - והיתפאר הגרזן על החוצב בו או המישור^{^[821]} על מניפו עם שאלה הנמצאים ברוב אצל בני אדם וכדי שלא יהיה להם טורח ועמל במציאותם צוו להקריב מהנמצאים לרוב כי המצות כלן הן בלי טורח ואין לאחת מהן שום צער ותלאה^{^[822]} שיצטער המצווה ממנה כמו שהעיד הכתוב באמרו ומה הלאיתיך ענה בי (מיכה ו, ג) - וכתוב המדבר הייתי לישראל אם ארץ מאפליה מדוע אמרו עמי רדנו לא נבא עוד אליך (ירמיהו ב, לא) - ר"ל איזו מצוה של טורח היה להם בזאת התורה עד שיצאו מכללה: כי היא הקלה הטרחים והעבודות שהיו נהוגות בזמן הקדום - ואם חשבנו בקצת מצות שיש להם טורח אינו אלא מצד שלא ידענו המנהגים והדעות ההם שהיו נמצאים בימים הקדמונים והנה כתוב מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו וגו' (ירמיהו ב, ה) - והשתכל מה שכתוב כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם (דברים יב, לא) - וראה ההפרש שיש בין שישרוף האדם את בנו ובתו לעבודת אלהיו ובין שישרוף^{^[823]} בן יונה או תור או מלא כף סלת: ותבין דבר - לכן גזרה התורה להיות זאת החטאת פרה שהיא בעל חי טהור ממין הבהמה מהשלשה מינים הנזכרים: ואמנם למה הסגילה להיות ממין השור ולא ממין כבש או עז כשאר החטאות נאמר להיות שעניני פרה ותנאיה רבים ועצומים והיה האפר הבא מגוף הגדול יותר רב והיה השור גוף גדול משני המינים הנשארים לכן הוסגלו מי הנדה להיות ממין השור שלא יהיה צער ועמל בתקון האפר בכל זמן קצר כי לא היו עושים שני ראשים או שלשה בעת אחת אלא כשיהיה האפר נשלם היו מתקנים אחר - וכן אמרו החכמים שפרה אחת לבד נעשית בימי משה רבינו עליו השלום והשניה עשאה עזרא הסופר שבעה מעזרא ואילך ומי עשאן שמעון הצדיק ויוחנן כהן גדול עשו שתים^{^[824]} וכו'^{^[825]} - מצורף אל זה היות מין השור פחות ההרגש יותר משאר המינים האחרים - וידוע הוא שבכל עוד שהיה^{^[826]} החטא גדול היה הקרבן ממין יותר פחות כאשר אתה רואה בקרבן שוטה ובזולתו: ולזאת הסבה בעצמה היתה פרה והיא הנקבה ממין השור כי הנקבה פחותה מהזכר: מצורף שזאת נקראת חטאת שנאמר חטאת היא וידוע שכל חטאת היתה נקבה - מצורף אל זה לפי דעתי עוד שזאת החטאת מכפרת ומטהרת לטמא מת והנה ידוע שטומאת המת אינה אלא מפני הפסד הנפש החיונית שהיא מרכב וחומר לנפש המשכלת ונפש המשכלת היא צורה לה כמו שהנפש החיונית היא צורה לנפש הזנה רצוני לומר הצומחת כמו שהתבאר בזולת זה המקום כי אין האדם אדם אלא מצד נפשו המשכלת כמו שאין החי חי אלא מצד נפשו החיונית וכמו שאין הנזון נזון אלא מצד נפשו הצומחת שהיא צורה לדוממית: ולכן תהיה הנפש החיונית צורה לצומחת והמשכלת צורה לחבור שתיהן אחר שאין חיונית בלי צומחת תחלה: ולהיות שהצורה כמו הזכר והחמר כנקבה וכן היה אפלטון קורא לצורה זכר ואיש והחומר נקבה ואם כי החומר משתוקק לצורה שהיא שלמות ובה יתעצם עצמות מה להיות מה שהוא כמו שהנקבה משתוקקת וכוספת לזכר לשכב אצלו להיות עמו - לכן גזרה החכמה האלהית להיות החטאת פרה שהיא נקבה ממין השור להיותה דומה במין ובשם הנקבות לנפש החיונית אשר בכלות גודל כחותיה עשרן וגאותן יבא המות לאדם - ולזאת הסבה בעצמה הונחו בטהרה עם הפרה עץ ארז ואזוב שהם ממין הצומח כי כבר בארנו שהנפש הצומחת גם כן כחומר לנפש המשכלת אחר שאין הנפש החיונית נמצאת שהיא חומר למשכלת אלא באמצעות הנפש הצומחת כי היא כחומרה: וכל זה להראות כי המות וההפסד לא יבא כי אם מהן ובהן יוטהר הטמא מת: ואמנם היה מכלל הצומח עץ ארז ואזוב בעבור שהארז הוא היותר גדול שבצמחים והאזוב היותר קטן ותפש שני קצות הצומח והכל בכללן וכאלו תפש כלל הנפש הצומחת שהיא מתחלפת אפילו בצמחים כמו שהתבאר בזולת זה המקום בענין מן הארז אשר בלבנון עד האזוב אשר יצא בקיר (מלכים א ה, יג) - והנה היה הכהן משליך עץ ארז ואזוב ושני תולעת מחוברים אל תוך שרפת הפרה (במדבר יט, ו) - והרמז בזה כלו הוא מפני שהחטא אינו בא אלא מן הנפש החיונית הנקשרת והמחוברת בנפש הצומחת כי אין חיונית בלא צומחת - ושני התולעת רומז אל ענין גדול והוא שהתולעת מורה אל האודם כמו שאמר אם יאדימו כתולע (ישעיהו א, יח) - וכתוב אם יהיו חטאיכם כשנים (ישעיהו א, יח) והוא רמז אל הדם שהוא מקום הנפש החיונית ומשכנה והוא הסבה אל התאוה וההתגברות והשררה אשר מהם יבא החטא ובחזקתו יגבה לבו והרצון בבל זה שמהדבר שיבא החטא יהיה מהדומה לו מתכפר אם בעצמו או באמצעיתו - ובזה החי יתן אל לבו לשכך חמתו בעת כעסו ברתיחת דמו ולא יכעוס בכל עת כי ירבה לו החטא ולפתח חטאת רובץ (בראשית ד, ז): ולהיות שהטהרה תהיה בהזאה ובזריקה על הטמא עד שיגיעו מי הנדה עליו הוצרך להיות אפר הפרה^{^[827]} נערבת במים שמהם תבא הזריקה על נכון - וכדי לרמוז בענין היותם רמז אל הנפש החיונית שממנה יבא החטא וחליי הנפש המשכלת - וכמו שאין למים תקומה והם מוגרים במורד כן אין לחי תקומה בזה העולם שהיום עודנו ומחר איננו יורד שאול ולא יעלה וכאלו התעוררות לאדם שלא ילך אחרי תאות לבו כי לא תשבע עין לראות ולא תמלא אזן משמוע - והיות המים מתוקים רמז אל הדם^{^[828]} שטעמו מתוק ועל הארץ ישפך כמים והוא מרכב הנפש החיונית וכתוב כי הדם הוא הנפש (דברים יב, כג) והוא בנפש יכפר (ויקרא יז, יא) ודע זה: ולהיות שבנפש הצומחת שהיא חומר לחיונית הכועסת ומרכבה שלש כחות - האחד נקרא כח הזן והוא כח פועל למזון להיות נזון בפעל וחלק אבר ממנו והמכוון ממנו לשמור בו כח הנזון - והשני נקרא כח המגדל והוא כשלמות וצורה לכח הזן והכונה ממנו להשלים בו גוף הנזון: ולהיות שלכל גוף טבעי גודל מוגבל ומוגדר הנה כאשר הגיע אל גבול גדלו לא יפעל בו יותר כח המגדל - והשלישי הוא הנקרא כח המוליד והוא כצורה לכח המגדל ופעולתו לפעול המזון מה שדרכו שיתהוה ממנו הנזון ההוא ולכן כשישלם הגדול מחזיר הטבע מותר הזרע שהיה בו הגדול אל ההולדה ויהיה הזרע הוא הנושא לזה הכח ומכוונו להשאיר המין כי ההשארות הוא דבר שופע מאתו יתעלה על כל דבר ודבר: הנה להיות הכחות שלשה לכן היתה ההזאה לטמא בשלישי - ולהיות שלכח הזן ארבע כחות עובדים לו והם הכח המושך המזון והוא אשר יעשה לבעל החי תאוה לבקש מזון ולקחת אותו - וכח המחזיק אשר יחזיק המזון הנכנס שלא יקאה - וכח מעכל המזון להשיבו נזון בפעל: וכח הדוחה המותר מהמזון אשר אינו מדרכו לשוב נזון והוא שמרי המזון הבלתי נאות העפושיי אשר יקרה ממנו הזק בנזון אם ישאר תוכו לכן היתה ההזאה פעם שנית אחר ארבעה ימים והוא היום השביעי מיום הטמאה - והנה אם כן לפי זה הכחות שבעה שלשה נעבדים וארבעה עובדים: והיתה ההזאה בשלישי ובשביעי ואז היתה הטהרה שלמה כי הכחות השלשה לא ישלימו פעלתם אלא על ידי העובדים הארבעה ולכן לא תשלם טהרת הטמא בהזאה בשלישי אלא בהזאה שנייה שהיא אחר ארבעה ימים - עם שכל טומאה חמורה תסור אחר שבעה להיות השבעה הקף שלם טבעי כמו שיתבאר כי סוד גדול יש בשביעיות: ולכן אם לא הוזה בשלישי והוזה יום אחר צריך שימתין להיות ההזאה השנית אחר ארבעה ימים מן ההזאה הראשונה:

ואמנם^{^[829]} היה הכהן מזה שבעה פעמים מדם הפרה נכח פני אהל מועד - בעבור שהשבע כחות שהזכרנו אף על פי שהם כחות הנפש החיונית והצומחת הנה כלן עומדות נוכח פני האהל שהוא השכל האנושי והם עובדים אותו ועומדים לעבודתו כעבדים לפני אדוניהם לשמוע בקולו ועל ידיהם יוסר מהפחתיות המדות ויתלבש במדות החשובות והמעולות וינהיג עצמו לדעת האמתיות עד יראה יה בארץ החיים: והרמז כלו להודיע שיש יכולת ביד האדם לבחור דרך החיים כי כל כחות הגוף שהוא המרכב לנפש המשכלת ביד הרוכב הם להנהיגן בדרך אשר ירצה אם למעלה אם למטה כי הרסן בידו - מצורף לזה שהפרה היתה חטאת ולכן זריקת דמה אל נכח פני אהל מועד שבע פעמים כשאר דם החטאות כגון פר חטאת כהן ועדת ישראל וזולתם - והרמז כי השבעה מנין שלם והם כנגד השבעה כוכבי לכת שעל ידיהם תלוי כל ריב וכל נגע שבעולם השפל כאשר דבר להם אביהם שבשמים ויברך אותם ויצום לעשות גזרתו יתעלה ולכן היתה ההזאה נכח פני האהל כלו שהוא רמז לשלשה עולמות עולם העליון כנגד מקום העשרה ששם הכרובים ועולם האמצעי שכנגדו מקום העשרים ששם^{^[830]} המנורה עם שבעה נרותיה והעולם השפל שכנגדו מקום המזבח בחוץ ששם העולות רמז להויה והפסד - ופני האהל הוא עלתם וצורתם וממנו הכל ובלעדו לא ירים ידו ויהיה פני כענין וראית את אחורי (שמות לג, כג) רוצה לומר המסובבים והנפעלים ממנו יתעלה והוא האהל בכללו מעלה ומטה ופני לא יראו (שמות לג, כג) שאני סבה ראשונה לכל ואין לי סבה אחרת כי אני אני הוא ולכן פני לא יראו ודע זה - והנה תתחבר סבה אחרת בהזאת הדם נכח פני האהל בהיות הכהן חוץ משלש המחנות - בעבור שההפסד הקורה לאדם ר"ל המות הוא מצד עפוש הדם וזה ההפסד קרה מצד הכוחות השופעות מהגרמים השממיים^{^[831]} כפי גזרתו יתעלה בתחלת הבריאה - ולהיות שאין זה מכוון מהם כמו שהתבאר היתה ההזאה מרחוק ממקום קדש הקדשים והוא חוץ משלש מחנות:

מצורף לזה שהכונה בהזאה נכח פני האהל ז' פעמים הוא כדי להעיר שכל הצורות הן נשפעות מאתו יתעלה ועולות אליו בהדרגה ולזה היתה ההזאה ז' פעמים להורות על שסוגי הצורות אשר בעולם בכללו הם שבעה והם נבדלות זו מזו ואין יחס ביניהם - והנה הצורה היותר שפלה מהן היא צורת היסודות והיא היותר אחרונה ופחותה - ואחריה היותר נכבדת היא צורת המתדמה החלקים והיא הדוממית - והצורה השלישית והיא יותר מעולה היא צורת הצומח - והצורה הד' היא החיונית - והצורה הה' היא צורת האדם הדברית - ואחריה במעלה היא הצורה הששית והיא צורת המלאכים - והצורה השביעית קדש הקדשים הוא יתעלה ויתברך והוא הצורה הראשונה והעליונה מכלן שאין לה יחס עמהן ולא דמות כלל ואל מי נדמהו ומה דמות נערוך לו כי מי בשחק יערוך לו ומי ידמה לו בבני אלים כי נורא הוא על כל סביביו והוא עלת כלל הצורות הראשונות בהדרגה ובסדר - והנה מבואר נגלה שהחמש צורות האחרונות השפלות הן נמצאות יחד באדם ומצורת האדם נעמוד על מציאות הצורה הששית שהיא צורת השכלים הנבדלים ומהם נעמוד על מציאותו יתעלה כמו שהוא ידוע למי שעיין בחכמת התולדת^{^[832]} - וכן אמר החכם דע נפשך ותדע בוראך: והנה להיות שהטומאה תעמידנו על מציאות הצורה ומראה לנו פחיתות החמר הנה אם יהיה לנו דבר אחר שממנו נעמוד על מציאות הצורה כמו שיעמידנו על זה ענין הטומאה ראוי שתסור זאת הטומאה: ולזה הנה ענין מעשה הפרה מכוון לזה התכלית - ולזה תמצא שכיון שיעדרו מהפרה כל צורותיה כשתשחט תחלה ואחר היתה נשרפת וכשהצית האש ברובה היה משליך עץ ארז ואזוב ושני תולעת תוך שרפתה - להורות שהצורה החיונית והיא המרגשת תעדר תחלה מהחי ואחרי כן תפסד הצומחת - וזה יורה על התחלפות אלה הצורות במדרגותם זו מזו - כי אשר היא במדרגת הצורה והשלמות לא תמצא נפרדת מאשר תהיה ממנה במדרגת החמר - ומזה נדע גם כן שצורת^{^[833]} האדם למעלה מכל הצורות האלו ושהיא תעדר תחלה בעת המות - והנה השלכת שלשתם תוך השרפה הוא להעיר שזה ההפסד קרה לאדם מצד החיות שהוא במדרגת ההיולי לנפש המשכלת: וקרה ההפסד לחי מצד הצומח שהוא כהיולי לו ולכן נפסדות אלו הצורות כלן מן האדם כמותו אחר שהן כהיולי לו וקצתן שלמות לקצת: ולהיות שאין החטא בא אלא בהתגדל ובהתגבר הנפש החיונית על הנפש המשכלת שאז יהיה הרוכב טפל נגד הסוס מרכבו כענין וישמן ישרון ויבעט (דברים לב, טו): לכן היתה החטאת הזאת מהמין הגדול הנקרב הנקראת הנקבה ממנו הגדולה בשם פרה - ומלת פרה מן ופרית ורבית ענין גודל: כי הקטנה נקראת עגלה כמו שהקטן מן הזכר נקרא עגל - עגל מרבק (שמואל א כח, כד): והגדול פר: ואם נמצא פר על הקטן יתחבר עמו בן בקר וטעמו עגל - אף שלא נמצא פרה להיות הטעם עגלה - ולכן בכפרת הערים אשר סביבות החלל (דברים כא, ב) הנמצא בשדה היתה עגלה: כי הנפש המשכלת אז גוברת על הנפש החיונית הכועסת אשר ממנה יקרה הנצחון וההריגה - וכאלו אין החיונית עושה רצונה כי היא קטנה ואין בידה כח מאומה ולא פרה ורבה לשלוט ולמשול על הנפש המשכלת: כי כן כתוב ויצאו זקניך ושופטיך (דברים כא, ב) והם אשר לא הלכו אחר תאות הלב כי אם אחרי שרירות ויושר השכל - וכתוב ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו (דברים כא, ז) - וכתוב כי תעשה הישר בעיני יי' - (דברים כא, ט) ותהיה מלת עגלה נגזרת מענין עגול שהוא ישר בסבובו שבעוד שהנפש החיונית תחת יד המשכלת כאלו היא עגוליית אין לה זויות שהם העקצים המקלקלים והמסבבים ומעותים דרך גברתה ודי בזה הערה במקום זה - מצורף אל היות הערופה עגלה וזאת פרה להודיע לך ענין אחד ולבאר שאשר המיתו והוא החלל הנמצא בשדה היתה סבה אל שמת בלא עתו לא כפי מה שגזרו לו בתחלת הויתו כי הרבה מבני אדם טעו וחשבו שכל הדברים בעצם ולא הבינו ולא שמו לב במקרה שמזה הטעות ימשך הפסד גדול בדיעות התוריות ובעיון ובענינים המדיניים ויבטל טבע האפשר ויבטלו מצות רבות כמו ועשית מעקה (דברים כב, ח) וזולתם הרבה - ואמנם היתה ההזאה לטמא במי הנדה באזוב לבדו כמו שאמר ולקח אזוב וטבל וכו' (במדבר יט, יח): בעבור שהוא הצומח היותר קטן ושפל והיותר נמוך שבצמחים ובו יתטהר והרמז שאין החטא סר אלא בשפלות וענוה לא בתגבורת^{^[834]} וגאוה וכתוב עקב ענוה יראת יוי' (משלי כב, ד) - ובזה יתן הטמא לב לדעת ועינים לראות להתנהג במדת הענוה והשפלות ויסיר ממנו הגאוה ורום הלב והקומה ותגבורתם והתרברבותם - ולזה לא היה שם בהזאה עץ ארז שהוא הרם והגאה שבצמחים וגדולם כי בסור מדתו יהיה טהור וכתוב לפני שבר יגבה לב איש ולפני כשלון גובה רוח - לפני שבר גאון ולפני כבוד ענוה:^{^[835]} טוב עם יוי" - וטוב עם אנשים והבן זה:

ואמנם היתה הפרה אדומה - הרמז בזה הוא בעד הטפה הסרוחה ר"ל הזרע אשר ממנו הויתנו כי הזרע בתחלתו קודם צאתו הוא אדום כי הוא הדם המשובח שבגוף האדם כדי שיצוייר אדם כמוהו והוא בא מכלל האברים הראשיים המשובחים כמו שהתבאר בזולת זה המקום: ועוד הזרע ההוא [שנהפך לבן]^{^[836]} בעת צאתו הנה בנפלו ברחם האשה ישוב אדום כמו שהיה וזה ביום השלישי מנפילתו: לכן היתה ההזאה בשלישי מנפילת האיש בכיס הטמאה ורשתו - ולהיות שהזרע ששב דם ביום השלישי יתהוו ממנו ארבע ליחות שמהם יתהוו האברים - והם אדומה שחורה לבנה ירוקה שהם כנגד ארבע יסודות שהם שרש כל הווה לכן היתה ההזאה פעם^{^[837]} שנית אחר ד' ימים מההזאה הראשונה ואז נשלמה הטהרה - מצורף אל זה שהחטא אינו בא אלא מהמדות המגונות הנמשכות אחרי המרה האדומה: לכן היתה החטאת פרה אדומה לכפר על מדות בת גילה - גם יתכן להיות אדומה רמז אל החמר שהוא האדמה כי עפר אנחנו ובו נשוב: ולכן כתוב מעפר שרפת החטאת (במדבר יט, יז) כי אין אנחנו בחטא תמיד כי אם בעבור שאנחנו מן האדמה: ולכן נשפיל עצמנו כעפר שהוא הנרמס תחת כף כל רגל והוא היותר שפל מכל הנמצאים ובזה נהיה כמדרגת העליון יתעלה: ולכן היתה הפרה נשרפת להעיר בשרפת והכנעת המרה האדומה - והכלל להכניע ולדכה^{^[838]} רשע ולמאוס מדותיהם הנמשכים אחריהם אשר הם סבות כל נגע ומחלה לנפש המשכלת: ולבחור דרך החיים ואז נהיה טהורים מבית ומחוץ: והנה היתה אדומה בטבע כפי טבע בת גילה שהיא המרה האדומה ובכלל הדם שהוא מרכב הנפש החיונית ומשכנה: מצורף אל זה טעם אחר כדי לבטל כוונת עובדי עבודה זרה - כי נזכר בספרי נמוסי העבודות הקדומות אשר היו בזמן אומות הצבא שהיה ממנהג נימוסם להכין אנשים ולעתים לשלחם בהרים ובגאיות ששם מעונות האריות ומשכנותם לבקש ארי לבן לתפשו חי להביאו בעיר אל ארמון היכל אלוהיהם היה השמש שהוא אדום או הירח שהוא לבן שהיו חושבים שהם אלוה קטן וגדול והם מלך ומלכה: והיו מביאים האריה הלבן ההוא אל היכלם על שם אלוהיהם להשלים כונתם הסכלה לחרוש ולדוש עמו כפי עבודתם בעבור כוונה יכונו בה: והיו כמה אנשים נהרגים עד שיתפש הארי חי - והיה להם לזה טורח גדול ועמל רב: והיו לדעתם אותם האנשים המשתדלים במציאותו וכל שכן הנהרגים מהם מעולים ונכבדים אצלם ומקובלים ומרוצים אצל אלוהיהם: לכן צונו יתעלה כדי למחות זה החלי מעקרו לקחת פרה אדומה שהיא ממין הבהמה פחותה ההרגש גסת הרוח יותר משאר בעלי חיים אשר נער קטן נוהג בה בלי טורח ועמל ושתהיה אדומה כמראית אלוהם הגדול והפך כונתם שלא עלה עליה עול שזה דרכה ועבודתה אצל בני אדם הפך כונתם שהיה ארי לבן מושם עליו עול לחרוש ולדוש לכונה מכוונת אצלם שאין זה מדרכו: ולא היו עושים הפרה בהר הבית אלא מחוץ לעיר במקום רחוק הפך כונתם: ואף על פי שהיה מקום טהור כי היא חטאת וצריך שתעשה במקום טהור: וצונו לשרפה ולא לגדלה ולכבדה ולעשותה עפר הפך דעתם - כי גדול יוי' מכל האלהים (שמות יח, יא) - וכלם כעפר תחת כפות רגליו וכאין נגדו כרוח יזרם וכסערה יפיץ אותם (ישעיהו מא, טז) ובידו להשפיל הגבוה ולהגביה השפל והאלילים כליל יחלופו (ישעיהו ב, יח) - וצוה להיות המתעסקים בה אחר שהוציאוה מחוץ לעיר טמאים כלם ובלתי מרוצים ולא מקובלים אצלו יתעלה אלא אחר הערב כי צבא השמים לו משתחוים (נחמיה ט, ו) ואין לאל ידם כי בידו הכל: וטהרת טמאי מת עמה הפך כוונתם שהיו מכבדים המתים הנהרגים בתפשם הארי הלבן - ובכלל כדי לבטל כונותיהם אלה וזולתן כמו הן צוה בפרה אדומה עם כל תנאיה ומעשיה הנצרכין בה ונשוב לענין הראשון שהפרדנו ממנו: ושני התולעת גם כן מין אדום כמו האדומה והדם - אמנם הפרה אדומה בטבע - והשני תולעת^{^[839]} אדום מלאכותי ירמוז בזה ענין גבוה והוא להודיע שההרכבה הטבעית בתחלת היצירה היתה מאודם והוא הדם שנהפך לבן בצאתו ונקרא זרע ועוד יהפך דם ברחם בעת תחלת ההויה ביום השלישי: לכן הפרה אדומה בטבע ואין האודם בא^{^[840]} מפועל מלאכותי: והפעולות המגונות הבאות מכח המרה האדומה שהן פעלות^{^[841]} מלאכותיות כי הן מעשה האדם ירמוז עליהן אדמימות שני התולעת שהוא אדום על ידי פועל מלאכותי - ואל זה רמז באמרו אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו (ישעיהו א, יח) - ר"ל אם יהיה החטא מעשיי כלומר בזדון שעושהו בכונה כמו השני שהוא המשי האדום שנאמר ותקשור על ידו שני (בראשית לח, כח) שהוא אדום במעשה ידי אמן הנה כשלג ילבין ויוסר מעל עמו ישראל ולא ישאר כתמו ורשמו עליו שכאלו לא היה בו מראית תעיק המראית הבאה עליו - כמו השלג שהוא בטבעו לבן אינו מפעלות פועל ולא היה מקודם במראית אחרת אלא הוא לבן מתחלת בריאתו - ואמר ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו (ישעיהו א, יח) רוצה לומר ואם יהיה חטא עמי טבעי כלומר בשגגה כי חטא השוגג כאלו הוא בטבע כי לפתח חטאת רובץ (בראשית ד, ז) כי סבת החמר לא יניחנו נקי בלי חטא כמו שאודם התולע טבעי כי אינו אדום במראהו מפעלת פועל אלא טבעו הוא שכשיושם במים שיתאדמו המים - אמר אני אטהרם כצמר הלבן שמדרכו להתלבן הטיב וישוב כשלג וזה בפרה אדומה בהזאת עליהם מי חטאת באזוב והבן עמק המשל הזה שהבאתי לך בפסוק זה הטב וכניצוץ מן האש הגדולה נראה לי ותקח אזני שמץ מנהו והבינהו מאד מאד: והנה בעבור שתי אלה הסבות הטבעית והמעשית - היתה ההזאה בשני ימים - ביום השלישי לפי הטבעית שהטפה נהפכת מלובן אל אודם בסוף היום השלישי מעת שבאה ברחם האשה - וביום השביעי לפי המעשית שכל טומאה חמורה והיא כנגד החטא אשר בזדון טהרתה בשבעה - והנה המעשים הרעים הם טומאה חמורה: והנה בתוך שרפת הפרה היה עץ ארז ואזוב שהם היותר גדול והיותר קטן מהצמחים להודיע כי קטן וגדול מות ירעם והפסד ושרפה ואכול יהיה להם בלחותם הטבעי מהחום הטבעי והנכרי והמות הכרחי לכל חי כמו הכבות אור הפתילה בכלות השמן ששרפו וכלהו חום אור הפתילה או שכבהו הלחות הנכרי כמו שהתבאר כל זה בזולת זה המקום - ואמנם היה תוך השרפה שני תולעת עמהם שהוא דמות פרה אדומה והרמז אם יהיו חטאיכם כשנים אם יאדימו כתולע: ולהיות שאודם הפרה טבעי ואודם השני מעשי כמו שביארנו שמו ארז ואזוב הארז שהוא גדול הוא כנגד החטא המעשי שהוא נעשה בזדון שהוא גדול כנגד חטא של שגג עם שחטא הנעשה בזדון בא מן הגדול שבידו לבחור בין טוב לרע והוא בעל דעת ואם יעשה חטא כאלו בא בכונה ממנו - והאזוב הוא כנגד החטא הטבעי שהוא של שגג והוא רמז לקטן שאינו בעל שכל ובר דעת ואם יעשה חטא ואפילו זדוני הוא כאלו לא עשאו כי לא נאמר שבא בכוונה ממנו אחר שאין לו בחירה וטבע חמרו יחייב לו החטא הפך הגדול כי הוא בעל שכל - ולכן לא נתחייבו הקטנים במצות - ומה שאמר ראה נתתי לפניך עם השלם ידבר - והעד שאמר ובחרת ואין בחירה אלא לבעל שכל: ולהיות שקטן וגדול חטא בידם מצד חמרם ואינם נצולים ממנו לכן אם נגע הקטן במת צריך הזאה: ולהיות שאין לקטן בחירה והוא כמו הדוממים במצות לכן נתחייבו גם הכלים הזאה כמו שכתוב והזה על האוהל ועל [כל] הכלים ועל הנפשות (במדבר יט, יח) שכולל קטן וגדול - מצורף שהחטא אינו בא אלא מגאוה ותגבורת האיש וזקוף הקומה ולכן הוא יתן אל לבו שאם יהיה עצמו כארז ישפילו כמו האזוב והתולעת שהוא שרץ ויתכפר וכתוב זבחי אלהים רוח נשברה (תהילים נא, יט) - החפץ ליי' בעולות וזבחים כשמוע בקולו - הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אלים (שמואל א טו, כב) - ואז לא יצטרך לא עולה ולא חטאת: אמנם להיות שהאדם מורכב מהנפש הצומחת והחיונית והיו ממדות הנפש הצומחת ההתעוררת אל המזון ובקשתו - והתענוג במציאותו כשימצאהו - והצטער להעדרו כשיעדר ממנו - ובקש הנאות מהמזונות ודחות המתחלף מהם: והיו ממדות הנפש החיונית הכעס ותאות המשגל הבהמי ותאות הנקמה והשררה וההתגברות אין האדם נצול לעולם מהחטא והעון - לכן הקדימה התורה רפואה ומרקחת ותרופה לכל חלי שהם חליי הנפש המשכלת - וחייבה הזאה בטמא מת בסדר שסדר בפרה אדומה ובזולתו מצד הסבות שהזכרנו - כי כפרת החי המדבר בחי האלם שהם תחת סוג אחד קרוב - ולכן נקראת הפרה בשם חטאת שהיא מסירה החטא מהטמא ומכפרת אותו ומשלמת טהרתו ליכנס למקדש ולאכול מן הקדשים: והודיעה לנו התורה האלהית שטומאת המת היא למעלה מכל הטומאות והוא אב אבי הטומאה - והרמז בזה כלו הוא כמו שאספר:

ידוע ומבואר כפי מה שהתבאר בזולת זה המקום כי האדם נברא מהחמר היותר זך ונקי ובר אשר הוכן הכנה יותר שלמה מכל ההכנות שהוכן לקבל שאר הצורות שהם צורות היסודות והדומם - והצומח - והחי האלם - ואין לחומר הכנה יותר מעולה ונכבדת אלא ההכנה כשיקבל צורת האדם - במה שהוא אדם והיא הנפש המשכלת או אמור השכל ההיולני - והנה מזג האדם הוא המזג היותר שוה והיותר חד אשר בארבע היסודות מכל מזג שאר הטבעים: והנה למזג זה יש לו רוח^{^[842]} גדול להשתנות למעלות מחולפות אשר מהם תתחלפנה המדות האנושיות עד לאין מספר בין במעלות בין בפחיתות ולכן תמצא מין האדם שהוא מתחלף באישיו במדות כפי חלוף הטבעים והשתנותם שאתה תמצא שאישי מין האדם מתחלפים במדותיהם ובהנהגותם ואינם נכללים תחת מין אחד מן ההנהגה כמו שכן הענין בשאר מיני בעלי חיים שכל אישי המין ההוא מתדמים במנהג אחד: ולהיות שהמדות המגונות הפחיתיות שהן מטפשים ומסכלים את הנפש הנה הן נמשכות אחרי חדוד הטבעים לכן יתעלה נתן לו השכל לבחור הטוב להנהיג טבעיו אל היושר בדרך נכוחות כמו שכתוב [ראה]^{^[843]} נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע (דברים ל, טו) ובחרת בחיים (דברים ל, יט): לכן כדי להראות ולהודיע לנו פחיתות החמר כיון לומר כי כשיבדל החמר מנפשו המשכלת הנה הוא טמא אב אבי הטומאה מצד חדוד טבעיו הגורמים לו כל חטא ועון ועברה שהם מטמאים את הנפש המשכלת ויגרשוה ממעונתה - מצורף שכל עוד שנעשה פועל ודבר מגונה מדבר הנה כל עוד שהפועל רב הגנות ונקלה יהיה סבתו מגונה ונמאס מאד: והנה אם אין גנות ופועל רב העול והחמס לרוע מהתגרש הנפש המשכלת ממעונה שהוא ארצה ומקום מולדתה השרש שחוצבה ממנו לבא בתוך ארמון החמר ואין גרישתה אלא מצד עונות הגוף הבאים מצד החמר - הנה בלי ספק יהיה הגוף כאשר נפרדה הנפש ממנו הוא היותר נמאס והיותר מנובל ומגונה מכל דבר בלי ספק - ולכן היה המת מן האדם אב אבי הטומאה - ולכן אמרו החכמים שאין הנפטרים בנשיקה והצדיקים מטמאים על פי הדין - ורמז לזה הענין אחר שכבר השלימה הנפש עצמה בעודה בארמונה שהיא הגוף אשר זה תכליתה בביאתה הנה כבר פעל החמר הפועל אשר בעבורו נתהוה והוא שלמות הנפש על ידו:

מצורף לזה עוד סבה אחרת שידוע הוא שאין הדבר נכבד ומעולה מדבר אלא מצד צורתו אשר בה יתעצם והיה בה במה שהוא הלא תראה שאין הצומח יותר נכבד מהדומם אלא מצד שצורת הצומח יותר נכבדת מהדוממית והיא רצוני לומר הדוממית משרתת לצומחת - וכן החי יותר נכבד מהצומח מצד צורתו והיא ההרגש שבו: וכן האדם הוא מעולה מהם מצד צורתו והיא הנפש המשכלת שהיא צלם עליוני ושאר הנפשות משרתות לה להעלותה ביתה ברמה: והנה מבואר שכאשר נפקד דבר מדבר הנה כל עוד שהנפקד יותר נכבד ראוי שנחשוב הדבר שנפקד ממנו יותר פחות מצד ההשקפה אל מה שנעדר ממנו - הנה בהיות הענין כן ראוי אם כן להיות חמר האדם שהוא גופו בעת שנפקד ממנו הנפש המשכלת יותר פחות ויותר נמאס מגוף המת מבעלי חיים: ולכן היתה טומאת מת מן האדם שבעה וטומאת המת מבעל חי יום אחד שהיא טומאה קלה ואין לצומח בעת יבשותו או בעת שנעקר משרשו טומאה כי אין טומאה פחות מיום שהוא סבוב שלם ואין לו הרגש כלל - יתעלה מי שחנן תורתו לעמו ישראל להודיע להם דעות פליאות ולהסיר מהם כל מעיק ומקשה ולהורות להם הדרך הישרה לראות יה בארץ החיים להיות נפשם צרורה בחיים המותמדים: ולזאת הסבה לא ידע איש את קבורת אדון הנביאים משה רבינו עליו השלום כדי שלא יפול חשד בלבות הפתאים עם שהוא שב כלו שכל ואיך היה מטמא גופו הקדוש לגופים הטמאים החשוכים אשר לא ראו אור ועליו נאמר כי קרן עור פני משה (שמות לד, לה):

מצורף עוד סבה רביעית מצד הדבר עצמו - ידוע הוא שכל עוד שחמר הדבר נאה ויפה בתאר ובמראה ובריא בעצמו הנה כאשר יגיע לו ההפסד יקרה לו העפוש יותר רב ומזוהם ונמאס יותר משאר הדברים אשר חמרם עב פחות ונקלה וזה ידוע מוחש מהפירות הנאכלים בין בשני אישי שני מינים בין בשני אישי מין אחד כי אנחנו רואים במשל שני תפוחים שהאחד שחמרו יפה והוא לח ומדושן יתעפש יותר מהרה מן האחר ועפושו יהיה יותר נמאס מעפוש התפוח רע המראה ודק הבשר: וכן יהיה עפוש התפוח מהיר ורב ונמאם יותר מעפוש האגוזים במשל - וכן תראה בבעלי חיים המתים מהם שיש הפרש בעפוש ובבאוש נבלתם ותראה שכל עוד שחמר החי יותר נכבד יהיה העפוש בו יותר וכן בבאושו שאף על פי שחמר החי אחד אמנם יש הפרש בחמר מצד מיניהם כמו שחמר האדם אחד ועם זה יש הפרש בחמר אישיהם מצד הכנתו כמו שהתבאר בזולת זה המקום הלא תראה הזבובים והיתושים ודומיהם המתהוים מהטנופים וחומרם הקרוב הוא כל צואה וטנוף הנה כשימותו אין להם באוש וריח רע וכן התולעים במשל - וכל אלה חמרם גם מטונף נבזה ונמאס ושאר הבעלי חיים שחמרם יותר נכבד כשימותו הם נבאשים: וגם מהנבאשים קצתם יותר רעי הבאוש והמאוס מקצת וכל זה לפי חמרם - ותראה האדם כשיעדר ממנו הצלם העליוני וישוב אל האלהים אשר נתנה (קהלת יב, ז) יבאש וימסס^{^[844]} ואין באוש כבאושו: לכן גזרה החכמה האלהית להיות המת מן האדם מטמא טומאה חמורה אין למעלה ממנה אם שמעפש האויר ויתהוו חלאים בארץ ולכן כתוב לא תלין נבלתו על העץ (דברים כא, כג) כי הקללה תבא באותו מקום שהוא סביב התלוי המת וזהו שאמר כי קללת אלהים תלוי (דברים כא, כג) כמו שהזכיר מורי המחבר בתחלת סדר זה שאנו בו - מצורף אל זה סבה באבוד עבודה זרה כי מנימוסי עבודה זרה היה דרישת המתים ושואל בקברים שנאמר היושבים בקברים ובנצורים ילינו (ישעיהו סה, ד) ודורש אל המתים (דברים יח, יא): וכדי למחות זה הנימוס ולעקור שרש הדתות ההן הזהירנו יתעלה להתרחק מנגיעת המת ועשהו אב אבי הטומאה כי הוא רופא אמתי יודע כל חליי הנפש אין נבון וחכם כמוהו יתעלה: ונשוב אל מכווננו להשלים טעמי הענינים - ונאמר ואמנם היתה תמימה באדמימות להראות שהטפה אשר ממנה הוית האדם אינה לבנה כאשר נראית בצאתה מכלי ההולדה אלא בתחלה היא דם אדומה בטבעה ובעת רדתו והזלתו מכלל האברים בעת התשמיש יתלבן כמו שהוא כן חלב האשה ועוד תשוב הטפה ההיא באחרית אדומה כמו שכבר נודע ענין זה בחכמת התולדת - מצורף אל זה שסבת המות אינו אלא מצד החמר לא מצד צורת הדבר והתגברות הכחות המתפעלות על הכחות הפועלות והיה הדם הוא הנושא הראשון לאלה ההפסדים שהם סבת המות אם מצד שהוא בלתי שלם ההויה ואם מצד עפוש יתערב בו כמו שהתבאר בזולת זה המקום לכן היתה כונת התורה להיות זאת הפרה שלמה באודם - ואמנם היתה שלמה באבריה ולא היה בה מום בעבור שכל הקרבנות תמימים בלי מום וכל שכן החטאות שמסירים המומים איך יהיו בעלי מומין עם שהקרבן שהוא בעל מום הוא בזיון לאותו שהוקרב לשמו יתעלה מכל חסרון וכתוב הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך (מלאכי א, ח) שהוא בשר ודם כל שכן מלך מלכי המלכים יתעלה ויתנשא - ואמנם אמר אשר לא עלה עליה עול (במדבר יט, ב) ואסר בה כלל העבודות שהן לצורך האדם ואינן לצרכה הנה הרמז בזה הוא שבמות האדם נפקדה הצורה האנושית מהחמר ונפקדה גם כן מהצורה האנושית מלאכתה ועבודתה המיוחדת בה מאשר היא כח בגוף והיא קנין השגת המושכלות המתחדשות אשר מדרכן שתושגנה באמצעות החוש והדמיון והכח הזוכר כי אחר הפרדה מהגוף אי אפשר להשתמש בזאת המלאכה אחר שאין לה כלים שיעמידוה על זה אבל תשאר אז על מה שהשיגה מהמושכלות בעת דבקותה בחמר - ולכן הרחיק הפרה שהיא מטהרת טמא מת מכלל המלאכות שהן לצורך האדם כי זה תכלית הבעלי חיים כי הם נבראו לעבודת האדם ולתועלתו - וזאת הפרה נפקדה ממנה תכליתה שהיא העבודה - וכל זה להעיר על השלמות האנושי שהוא נמצא בהיות הנפש עם הגוף: והנפש לבדה לא תפעל דבר כי אם בחבור החמר עד היות הרמז בפרה שהיא תורה על החמר לבד - וכל זה להתעורר בן אדם להשתדל להשיג בעודו באלה החיים ולהשתדל להיות גופו וכחותיו עובדים ומשרתים לנפשו המשכלת ושומעים בקולה לעשות פעולתה ותכליתה והיא השגת המושכלות להוציא עצמה מן הכח אל הפעל כי תכלית הכונה בבריאת הגוף הוא להיות משרת לשכל כמו שהבעל חי נברא לעבודה בעד האדם הכל שת תחת רגליו צאנה ואלפים וגו' ודע זה - ולכן צוה יתעלה שימנע ממנה בכללות מה שבו תועלת לאדם כי האדם אדם^{^[845]} מצד נפשו המשכלת - ולזה היה בלתי נאכל ממנה דבר אבל היתה נשרפת עם עורה ועם פרשה - ולזאת הסבה היו באים המים באפר חיים רצוני לומר בהיותם^{^[846]} בחיותם ובריאותם שלא נשתמשו בהם כלל בשום מלאכה - ולכן היו מי חטאת פסולים אם נעשה בם זולת מלאכת ההזאה - ולכן מי הנדה שנפסלו אינם מטמאים:

עם שכבר התבאר שצורת האדם תעדר תחלה בעת המות וכדי להעירנו על זה רצה המצוה שיפקד מהפרה בחייה מה שהיא משל ודמיון מה לשכל האנושי והיא המלאכה: הלא תראה שקצת בעלי חיים יפעלו מלאכות נפלאות כמו ששיות הדבורים בדבש וקורי העכביש לטרוף טרפה ואריגתה עד שידמו דמיון מה שיסודר מהשכל מהמלאכה: והנה כדי להורות על הפסד מלאכת השכל בקנין מושכלות חדשות אחר המות רצתה התורה שבמעשי הפרה לא יהיה עמהם התעסקות במלאכה - והנה מזה הענין התבארו ונגלו לנו שני ענינים נסתרים שבהם נפלה מחלוקת גדולה בין החכמים האחד שהשכל האנושי אינו נפסד בהפרדו מהחמר אבל ישאר נצחי אך יפקד ממנו קנין המושכלות שלא השכילן בהיותו מחובר בגוף - והשני הוא שאחר המות לא יקנה השכל מושכל חדש שלא השכילו בהיותו בגוף אך ישארו עמו המושכלות שהשכילן בהיותו בגוף^{^[847]} - וכל זה כדי לעורר לבות המשכילים להשתדל בהשגת המושכלות בעוד נפשם בהיכלה שאז מוכנת לעשות פעולתה שהיא תכליתה אשר בעבורה נבראת ובאה בתוך ארמון החמר ולא להיותה רודפת אחרי ההבל עד שתהיה בעת היותה בגוף כמו שהוא כשתפרד ממנו או קודם בואה שאין לה יכולת לעבוד עבודתה:

ועוד כדי להעיר על ענין גדול היתה הפרה נשרפת בכללותה במערכתה והוא כדי להעיר על מציאות הצורה כי לא תמצא במה שנפקד ממנו דבר זולת הצורה כי כל הצורות הנפשיות כלם סרו מן החי במותו - ואף על פי שנשארו תמונות האברים בעצמם כי אין בהם כח לפעול פעולה מהפעולות אשר להם מאשר הם חלק מבעל נפש - וכדי להודיע לנו שהנפש הצומחת היא נבדלת מהמרגשת וגם היא תמצא נבדלת בצמחים הושם בשרפה עץ ארז ואזוב שהם הגדול והקטן מהצמחים להעיר שבכלם תמצא נפרדת ואף בחי תמצא נפרדת בצמר ובשער ולכן היה עמהם שני תולעת רוצה לומר צמר או משי צבוע בו שהוא גם כן מהצמחים - ואמנם התולעת במציאות הצורה הנה היא שמידיעתנו שהצורה נמצאת נעמוד על מציאותו יתעלה ובו תושלם השלמות האנושי ובהעדר ידיעת מציאות הצורה יסוד השלמות האנושי כמו שהתבאר באלהות:

ונשוב למכוננו - ומהסבות האלה בעצמן היתה הפרה אחר שנשחטה והוכנה להזאה מטמאה הטהורים בעבור שלא נשתעבדה לעבודת האדם שהוא תכלית יצירתה בעולם זה ולזה כאלו היא נדה לנו ורחוקה ממנו כטמא שהוא רחוק מהטהורים כי אינה מתערבת לעבודתנו מתחלת יצירתה ועד עתה וכאלו היתה בריאתה לנו עמל וטורח אחר שלא היינו נהנים ולא הרוחנו ממנה הדבר הצרכיי הראוי ממנה בבואה בעולם הזה: והרמז כולו להודיענו שהנפש המשכלת בהפרדה מהגוף אם לא השתדלה בקנין המושכלות בהיותה בגוף שזה תכלית בריאתה בזה העולם אלא היא הולכת אחר ההבל הנה היא טמאה והיא נזופה ומגורשת ממעונה ומושבה בגיהנום ששם כל באוש ואשפה ומקום מטונף ותולעתה לא תמות ואשה לא תכבה והבן זה: ואמנם למה היתה הפרה נעשית חוץ לשלש מחנות כדי להעיר על הטומאה החזקה שהיא מסירה מעל טמא מת וכאלו היא נושא הטומאה ההיא - וידוע שהכונה בה להעיר על חמר חסר מאד והוא חמר האדם המת שהוא דומם ולזה הושמה בתכלית מהטומאה עד שהמתעסקים בה אחר שחיטתה כלם טמאים על חסרון החמר כמו הענין בטומאת מת: ולזאת הסבה בעצמה היו מי הנדה מטמאים הטהורים כשלא היה זה לצורך הזאה - כי אז בעת ההזאה אי אפשר שיטמאו כי מן השקר שיהיה הדבר האחד בעצמו מטהר ומטמא יחד בעת אחת עם שלא תשלם מהמזה הטהרה לטמא והוא הפך כונת הכתוב - מצורף אל זה שהיא כמו חטאת יום הכפורים הנשרפת שטמאה השורף אותה - וכל זה כדי להראות פחיתות החמר כי במה שהוא מכפר הוא מתטמא ממנו - ושתי הפעלות מתדמות לדכה החמר ולהכניעו ולהעבידו במעלת הנפש המשכלת לעשות תכליתה וכל זה על צד הליאוט למצווים ולסודות פליאות אחרי שאין לבא תורה אחרת ולא יוסיף ולא יגרע בה אדם היא כללה כלל רפואות חיי הנפש והגוף כמו שרמז דוד המלך ע"ה באמרו תורת יי' תמימה משיבת נפש פקודי יי' ישרים משמחי לב מצות יי' ברה מאירת עינים (תהילים יט, ח) (ואילך): ואמנם איך היא מכשרת לטהרה הנה הוא מבואר כי מי שיוזה לא יוטהר אם לא ירחץ במים והדבר ידוע שאחר שנקראת חטאת היא לכפר על הנוגע במת ולטמא כל טמא טומאה חמורה ואחר שחטאו והכשירו לטהרה ירחץ במים ויוטהר כדין כל טמא מצורף אל שהיא מטהרת הטמאים הטעמים^{^[848]} שבארנו למעלה - והנה כפי הטעמים שהזכרנו יתכן לנו לתת טעם אחר בעץ ארז ואזוב ושני תולעת למה שלשתם בשרפה ולמה ההזאה באזוב לבדו זולת הטעם שהזכרנו למעלה - ונאמר ידוע שהארז הוא הגדול בצמחים והאזוב היותר קטן מהם: ושני התועלת היה צמר צבוע או משי הוא יוצא מן החי שהוא צומח גם כן והוא עמהם נקשרים שלשתם ביחד ונשלכים תוך שרפת הפרה וכלים ונפסדים - וכל זה להעיר שקצת מן ההויות יותר שלמים מקצת ושצורותיהם הולכות במדרגת השלמות קצתם לקצת ושכבר ישיגם ההפסד מהכרח החמר לא מצד הצורה הצמחיית - עם שחלוף הארז והאזוב בצומח בגדל ובקטן יורה לנו ענין נפלא והוא שחלופי הכחות אשר בצמיחה הם סבת ההפסד וזה כי ההזון כשהיה באופן שלם יתוסף בו גדל הזן להחליפו בשעור יותר ממה שיותך ממנו ויהיה הזן מתוסף וגדל עד הגבול הנגבל לפי מינו כי לכל מין גדל מוגבל ומוגדר אשר יתכן להתגדל האיש מהמין ההוא עד כמות הגדל ההוא ולא יעברהו במשל האדם הנה מטבעו להתגדל האיש עד היות כשעור ארבעה אנשים בינוניים בשעור בארכו וברחבו ובעמקו כאשר רמז הכתוב בשעור זה שאמר קרית הארבע האדם הגדול (יהושע יד, טו) שמלת הארבע הוא תאר לענין^{^[849]} - והרמז שהיה שעור קומתו ארבעה פעמים כאיש אחד וזהו טעם האדם הגדול שהוא הגיע אל תכלית הגדל אשר במין האדם - ונשוב למכוון: וכשהיה באפן ממוצע ר"ל ההזון יעמוד גדל הזן עד שהגיע הענין אל שלא ימשול על ההזנה כלל ואז יהיה הזן נתך כלה והולך נבל כעלה ואז יקרה המות הטבעי בהכרח: וכמו זה יקרה כשיהיה המות בסבת חלי שיחסר כח הזן על שלא ימשול על ההזנה כלל ואז יקרה המות בהכרח^{^[850]}: ולכן נקשרו הגדול והקטן שהם מתחלפי הכחות מאוד בענין הצמיחה - ולהיות שכח הזן הוא מכחות הנפש הצומחת הושם שיוזה הטמא מת מי הנדה בשלישי ובשביעי באמצעות האזוב לבדו שהוא חלוש הכח בצמיחה להעיר שזה ההפסד קרה לאדם מצד שהוא צומח על היות הצמיחה לו במדרגת ההיולי באופן רחוק שבחולשת זה כח הזן ובהעדר פעולתו יקרה המות ולזה שב דומם במותו כי בהעדר הנפש הצומחת יעדרו שאר הצורות אשר הן לה במדרגת הצורה ר"ל הנפש החיונית המרגשת והנפש המשכלת: ונתחברו שלשתם בשרפה ר"ל הארז והאזוב והשני תולעת בעבור שבהחלש הנפש הצומחת תחלש החיונית שהיא כצורה לה ובחולשת שתיהן תחלש המשכלת שהיא בצורה להן ולא תפעל פעולת תכליתה אשר היא ההשגה שהיא יותר מעולה וגבוהה מהשתי נפשות הנשארות ובעבורה נבראו שתיהן והנה הרמז לה הארז שהוא האדיר בעצי גן אלהים והתולעת שני רמז לחיונית שמשכנה הדם הדומה במראהו והאזוב השפל רמז לצומחת והבן זה:

ואמנם חייב להיות מי הנדה מים ואפר לבד להודיע לנו שהטומאה היא מטומאת זה החמר וחסרונו והוא היסוד הארציי ולכן אמר מעפר שרפת החטאת (במדבר יט, יז) להודיע שחמרנו הוא העפר כענין שנאמר כי עפר אתה - וכדי שלא נחשוב שאנו מן העפר לבד כמו שחשבו זה רבים מהקודמים שחשבו שהארץ הוא החמר הראשון כי רוב ההויות בה - אמר הכתוב להיות גם כן מים עם עפר השרפה ושיהיו מתוקים כמים היסודיים להודיע כי אנו מורכבים מארבעה יסודות שהם אש מים רוח ועפר והם הנזכרים ביום הראשון בתחלת הבריאה לפי דעת החכמים שהשמים הוא אש והארץ הוא העפר ורוח אלהים הוא הרוח היסודי - פני המים הוא המים היסודי כי מדרך הכתוב הוא להזכיר האש בשם שמים במקום שמזכיר הארבע יסודות כמו שאמר בפסוק מי מדד בשעלו מים ושמים בזרת תכן וכל בשליש עפר הארץ (ישעיהו מ, יב) מי תכן את רוח יי' (ישעיהו מ, יג): וזולת זה: והנה מאלה הארבע יסודות סבת כל הפסד לכל דבר מורכב מהם לא מצד צורתו: והנה תפש הכתוב מארבעתם המים והעפר וחברם להיות מי הזאה וחטאת לכפר בחמר הנמאס הכלה בעבור שהם הנודעים לנו הנראים כחוש הראות ובהם רוב ההויות והשנים האחרים בכללם - עם שהרוח והאש בלתי נאחזים וכל שכן שיוזו ואיך יטהרו בהם - ואם תשתכל הטב הנה גם האש והאויר נמצאים במי הנדה בכח כי האויר מלא העולם ממנו גם הכלי שבו מי הנדה יקיפהו האויר והאפר כבר יצאה מהאש ולכן אמר שרפת החטאת ונאמר על צד ההלצה שהשרפה רמז אל האש:

והנה היה הכהן מזה על הטמא שבע פעמים והיתה ההזאה נשלמת בם ובשבעה ימים בעבור שלמות מספר השבעה שהם רמז לשבעה כוכבים ההולכים שמלכו בארץ אדום הוא העולם השפל אשר בו המורכבים ומהם יסודרו ההפסדים למורכבים במקרה ויסודר מהם ההנקות בעצם כפי הכח שחנן להם אביהם יתעלה לשמירת אלו המורכבות: לכן הטהרה וההנקות השלמה היא בסוף שבעה ימים בשבע הזאות - והיה מזה על הטמא פעם אחרי פעם שבזה יתישב בלב הטמא חזק זאת הטומאה שהיא באפן מהחזק שלא יתכן לסור יחד מיד: ולכן יזה עליו בשלישי מיום הטומאה ובשביעי ממנו שהוא ארבעה ימים אחר ההזאה הראשונה: עם שבזה סבה אחרת ירמוז אל ענין הוא ידוע אצל חכמי הנסיון - והוא ידוע לחכמי המזלות שהמשרתים השבעה והם חמה נגה ככב לבנה שבתי צדק מאדים: השנים מהם והם צדק ונגה הם טובים: ושנים מהם והם שבתי ומאדים רעים: ושנים מהם והם השמש והלבנה הם טובים ורעים: וכוכב כותב הוא ממוסך כי ישתנה בתולדת שאר הכוכבים: והנה ידוע ששבתי ומאדים שהם הב' הרעים האחד ישרת ביום השלישי והוא מאדים והאחר שהוא שבתי ישרת ביום השביעי בשבת - והנה יחשב היום הראשון לטומאה כנגד היום הראשון לשבוע והיום השביעי לטומאה כנגד השביעי לשבוע: דומה בענין מה שעשו בחדשי ההריון שיתנו המשרת הראשון שהוא שבתי לחדש הראשון והשני שהוא צדק לחדש השני: והשלישי שהוא מאדים לחדש השלישי ושמש לד' ונגה לה' [וכוכב]^{^[851]} לו' - ולבנה לשביעי - ועוד שבתי לח' וצדק לחדש התשיעי ולכן נולדים בו הולדים על הרוב - וכן יעשו בחליים לתת ממשלת הכוכבים בז' ימי החולה על סדר שצ"מ חנכ"ל בכל ימי חליו - עד שאמרו שחצי הבחרן ליום הרביעי מעת ביאת החלי בעבור שביום השלישי מחליו ובליל היום הרביעי ישרתו השנים הרעים שהם שבתי ומאדים מאדים ימשול ביום השלישי ושבתי בליל יום הרביעי ויורה על השביעי כי ביום השביעי ולילו יתחברו הככבים האלה שבתי ומאדים בממשלתם - ולכן היה אז בחראן^{^[852]} שלם כי בשלוט הכוכבים הרעים יסתכן החולה פן ינצח החלי את הטבע אם לא יהיו שם סבות יצילוהו: ולזאת הסבה יתחטא טמא מת בשלישי ובשביעי להסיר רוח הטומאה ממנו ודי בזה הערה: והנה היה מתרחץ הטמא במים אחר שיוזה ביום השביעי ואז היה טהור שלם בעבור שנדע שזאת הטומאה אינה אלא מסבת החמר - ולזה ירחץ בשרו במים כי טהרת הגוף מהלכלוך והטנוף ברחיצה במים שהם המסירים כל לכלוך וטנוף חמרי וטומאתו: וכל זה לעורר לב נבון בראותו שכשנגע המת וכל שכן כשהיה עמו באהילה לא נתלכלך גופו שצריך רחיצה ממנו - אלא הכונה הוא להתרחק מחסרונות החמר ומהמדות הפחתיות והתארים המגונים שהן לכלוכיו ומהמעשים הרעים שהם טנופיו להזדכך זכוך שלם וילמוד בהנהגה במדות החשובות ובמעשים טובים עד שיפותח בנפשו מירוק האמת עד יגלו לה האמתיות האלהיות עם המציאות כלו על סדורו גלוי כולל אמתי מסכים לאמת אין סכלות בו ואין טעות - אשר בזה תהיה שלמות הנפש ותכליתה לראות יה בארץ החיים:

ברוך שהורנו נפלאות מתורתו ובה החכים והישיר עמו בדרך השלמות האנושי בהצלחה האחרונה לפקוח עיניהם לאכול מעץ החיים - להיותם במדרגת הנצחיים הנהנים מזיוו יתעלה והוא ברחמיו יחיה מתי עמו וינערם מעפרם ויקיצם משנתם ויקיים עליהם פסוק הנאמר מפי נביאו ע"ה יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו (הושע ו, ב) - ופסוק וזרקתי עליכם מים טהורים (יחזקאל לו, כה) - אמן:

אמר כלב אפנדופולו תלמיד המחבר זכרו לברכה: ובכאן נשלם טעם ענין פרה ועץ ארז ואזוב ושני תולעת כפי מה שבארו החכמים ע"ה מחובר עם מה שנראה לנו כעת כפי מה שסיעונו מן השמים ובשלמותו:

נשלם סדר טומאה וטהרה - בגזרת ארץ ושמים ברא: יתעלה ויתרומם כפי טבעו - וכפי הטבתו לברואיו ושפעו: אשר בגדול החל ובקטן כלה - ומלכותו בכל משלה:

אמת כי הלבבות הן בנומה - בטומאת מת וסוד פרה אדומה:

נבון לחש בעת ישקיף בסודם - באשנב שכלו ימצא בחכמה:

יסודותם מיוסדים באבני - בדולחים ולשם אחלמה:

כלולים הם בסוד לשני מענים - לסוד הגוף ונפש החכמה:

לטהר גוף ולצרוף כליותיו - היותו זך ונשמע קול מזימה:

בהתלבש במדות החשובות - ויטפל ביד רוכבו כדומה:

אזי תזכה ראות נפש באור זך - ותאיר בהדומים אז ככימה:

פרישת מת וטומאת האהילה - להכניע יציר חמר אדמה:

נאום פרה סביבות זה יסבב - להנחיל את חיי עולם נשמה:

דברם יעמידו גוף ונפש - ומהם זע וסר קצף וחמה:

וינחילו בריאות גוף בחדוה - היות בריא עשות משפט איומה:

פאר יקר עטרת הגבורה - להורישם להתלבש נעימה:

ותצא לקראת האל יוי' - להשתחוות לפניו בהדומה:

להושיבה בכס מלכות ולמשול - עלי בחן ועפל עיר וחומה:

ואז תפרה ותרבה אור כחמה - לזאת אקרא שמה פרה אדומה:

תם:

[מכאן ואילך דברי החכם בשיצי]

אהלל אל בשיחי - אשר אמץ לרוחי

ושת חכמה בטוחי - בביאור סוד אדומים:

בפרה אדומה - ותולעת אדמה

וארז רם בקומה - ואזוב קיר בתמים:

ובשרפת שלשה - ופרה הקדשה

בארץ הקדושה - מקום חלקת כרמים:

בטמא הטהורים - וטהר הדברים

בחוקים הזכורים - בדת ודין נעימים:

והעתקתי אמרים - בנבלת חי סדורים

מצורעים אסורים - ויולדת ודמים:

ונדה זב וזבות - וטומאת מת וחובות

אשר הוא אב לאבות - בסוד שכל רשומים:

וטומאת השרצים - ונבלת הרמשים

בגדים החמוצים - רשומים מכתמים:

ואוכלים ומשקים - וכל כלים זקוקים

טמאים הם בחוקים - בסודם נעלמים:

ולב מורי חקקם - בכור שכלו זקקם

וגדר שם בחוקם - בטבעתו חתומים:

ולו שם בגדולים - ולו חן הוד כלולים

ומאיר האפלים - בספרו כלשמים:

אליהו אדני - ובשיצי גאוני

בנו משה וחותני - אשר לבש כתמים:

ושרה עם אלהים - וראה אור נגוהים

ועלה בגבוהים - ושכן במרומים:

תם:

נשלם סדר ענין טומאה וטהרה - בעזר כתר האהל והמשרה:

אשר לו חכמה ובינה בתפארה - ובו יסוד הגדולה והגבורה - והנצח וההוד ומלכות השררה:

#XIV סדר העריות

אהודה לעליון - אשר דר בחביון - בלב גם בהגיון - בשיחות רצויות:

אשר שת פלאיו - בתולדות ברואיו - ביד ראש נביאיו - מהולל בפיות:

וחנן בתורה - אמונה סדורה - וגם אזהרה - בענין עריות:

כבר ידעת שכונת תורתנו האלהית להנחיל לאדם ההצלחה האחרונה הנצחית - אשר לא תשוער איכותה בעוד שאנו באלה החיים הפחותים כי לפתח חטאת רובץ (בראשית ד, ז) מעיק מונע מחשיך מאפיל עיני השכל מלראות יה בארץ החיים - אלא עד שיזכה במעלת התורה והידיעה במרוק והזכוך ואז יוצצו אליו מן החרכים מאורות שכליות ממחנה העליון וידע מעט מצער ממעלת איכות ההצלחה הנצחית: ולהיות שמעון הנשמה בזה העולם הוא הגוף אף על פי שהם נקשרים זה בזה הקשר מציאות לא הקשר ערוב הנה בקיום הגוף ובריאותו תתקים הקשר הנשמה בו: וכן אמרו שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך דבר שמחה - וכן אמרו שאין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר: והטעם שהכל לפי מתכונת הגוף - כי פעולות המלח לפי כח הספינה: אמנם עם כל זה אין ראוי להיות פעולות הגוף עד תכליתן כי לא תשבע עין לראות ולא תמלא אוזן משמוע - אמנם להיות פעלותיו בשיעור שיאותו לנשמה העליונה: ולכן נתנה תורתנו האלהית מצות וחקים ומשפטים צדיקים לתת לאדם סדר ומסעד שלא יחלשו אבריו בשיעור ראוי ומוסגל ושלא ישטפו הנפש החכמה להטבע ביון מצולה ואין מעמד: אמנם בשיעור שיהיה הסוס טפל לרוכב והנה במשל מי שיש לו סוס צריך להאכילו ולהשביעו בשיעור שיהיה לו כח להשתמש בו בעניניו לא בשיעור שיתגבר להפילו כשירכב עליו - וזהו קוטב התורה ושרשה אשר עליו תסב - והמשתכל בזה ידע טעם אסורי מאכלות ועניני נדה והטהרה וצרעת הבית והבגד ומצות רבות בתורה: והנה ענין העריות אשר אנחנו בו הוא מזה המין: וכבר ידעת כפי מה שהקדמנו שדעת חכמינו בעניני המצות היא שיש לכל מצוה ומצוה עלה קטנה או גדולה: ואם נסכל בקצתם הוא מקוצר דעתנו: ולכן אין ראוי שיונה לנו בזה אחד מבני אדם לשלח יד לשונו עלינו להיות מדרס לשונו: אמנם יגלה עיניו ויעור משנת אולתו ויראה דבר חכמינו - והתימה מן החכם רבי אהרן בעל עץ חיים באמרו שאסור העריות הוא מגוף התורה ואין להם מבוא בשכל והלא הוא בעצמו פירש טעם ונכרתה אשר בו יתבאר טעם העריות - וכבר הוא בעצמו גם כן הרמיז בזה בפתיחתו לעריות - ואמר גם כן בפירושו בתורה אמנם כונת התורה למעט תאות המשגל כי אין לך מחיצה מבדלת ומעורת עיני השכל מהדבק בשם יתעלה יותר מתאות היצר עד כאן תורף דבריו - ולפי הנראה שרצונו במאמר הראשון הוא בפרטים - כי בפרטים אפשר להיות בם קושי מעט בידיעת סבותיהם אמנם בדרך כלל אין ספק בסבתם - ונאמר שכבר ביארו החכמים שמעון הנשמה הוא הלב ככתוב נר יי' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן (משלי כ, כז) - וכתוב בלב נבון תנוח חכמה: וכן אמרו ששלש נפשות הן באדם נפש החיונית ומושבה ומביעה בלב שהוא האבר הראשיי שבגוף האדם - כי הוא נברא תחלה מכל האברים - ומתפשטת בכל הגוף על ידי עורקים דופקים יקראו שריינים: ולכן כשיקרה בלב או ברוח אשר בו שום מקרה יודע על ידי השריינים - והנפש השנית היא הנפש המרגשת ומושבה ושרשה במוח בראש ומשם מתפשטת בכל הגוף על ידי העצבים: והעד על זה שכשיקרה שום פגע במוח תאבד ההרגשה - והנה לפי כח המוח תהיה פעולת ההרגשה כי אם יגבר בו קור ולחות נוספת מהראוי תתאחר ההרגשה - ואם יגבר בו חום ויובש יותר מן הראוי תמהר ההרגשה - ולכן האנשים המעמיקים בצפון מאחרי ההרגשה והכלל לפי טבע המוח: והנפש הג' היא הנקראת נפש הצומחת ותקרא גם כן טבעית ומשכנה בכבד - וכשיקרה שום פגע בכבד תקצר ותחלש פעולתה ויחליש העכול וישוכו האברים - ואחר שהיה הענין כן שמושב אלה הנפשות באלה האברים וכחן וחולשתן לפי כחן וחולשתן ואלה השלשה אברים הם אברים ראשיים אשר אי אפשר קיום האדם בלתם כי בהפסד אחד מהם לא יתקיימו הנשארים אמנם בהפסד אבר אחד אפשר קיום אלה זמן מה ולכן יקראו ראשיים - לכן בעשות האדם פעולה מה אשר יגיע נזק וחסרון הכח באלה האברים המשרתים לנשמת האדם אף על פי שהחיוני והמרגיש יראו משרתים בעצם וראשונה והטבעי בשנית אשר לפי זה אלה האברים עובדי השם יקראו: יקרא רשע מונע הידיעה ועבודת השם: ומפני שזרע האדם הוא מהדם המשובח אשר יזונו האברים האלה ממנו ומתחבר עמו הרוח החיוני גם כן בהוצאתו מפני שהוא נקשר עמו לפי שהרוח נזון ממנו - לכן בהוצאת הזרע יתחברו שתי פעולות מגונות האחד חסרון המזון מהאברים הראשיים - והשני חסרון הרוח החיוני שיוצא ממנו - ולולי שיוצא הרוח עם הזרע ונכנס ברחם לא היה האדם מוליד אדם כמוהו - ואל זה הרוח רמז ראב"ע באמרו וחלילה חלילה להתערב זרע הקדש עם טנוף הטנוף - והמוח גם כן נזוק ביותר מפני שהוא יותר לח מכלם כפי מה שזכרנו: הלא תראה מי שירבה במשגל ימצא הזק רב בחושיו ועצביו - ולכן לפי זה אין ראוי להיות הוצאת הזרע אלא לפי הצורך ההכרחי לקיום מין האדם ועל דרך שמירת הבריאות כפי מה ששיערה החכמה האלהית - כי כאשר ראתה החכמה האלהית שאי אפשר השארות אישו הכרע^{^[853]} להעמיד מינו בהכרח ולכן הזהירה תורתנו האלהית בענין העריות מפני הקרבה והחבור תמיד עמהן וכן קדש וקדשה - וכן אזהרת השכיבה בהר סיני - ואם אשתו מותרת אליו בכל עת אין הענין כן מפני שחלוף השכיבה ירבה בתאוה ויוסיף בה: וכן אמרו משביעו רעב ומרעיבו שבע - והנה לפי זה נתבאר שהבא בעריות מכחיש ההצלחה האחרונה אשר ייעד השם יתעלה בתורתו האלהית - ומכחיש בשורש התורה: והמכחיש בתורה מכחיש בנותנה שהוא השם יתעלה לכן הזכיר אני יי': והעונש כרת וטעם כרת הוא כדמיון הסעיף הנכרת מן האילן - כי הדבק בעריות תקצר נשמתו בהשגת האמתיות מפני חולשת נושאי כחות הנשמה כפי מה שביארנו ותסכל בעניני המציאות ותהיה נזופה ומגורשת ונכרתה ממקום מעונה ולא תעדר העדר מוחלט והכתוב הרמיז זה במאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה (ישעיהו סו, כד): ולכן מצות העריות מצוה חמורה מאד וראוי לחקר בה חקירה אמתית עד שלא נפול ברשת הכרת שיעדה תורתנו האלהית - ולפי זה לא נזוז מדברי חכמינו האחרונים אשר הראשון שבהם החכם רבינו ישועה כפי מה שסדרם בספרו הנקרא ספר הישר אמנם לא נכנס להאריך במחלוקת שבינו ובין המרכבים כי צדיק היה במאמריו - ונדרוך בארח אשר ארח החכם רבינו אהרן בעל עץ חיים נ"ע לפי דעת רבינו ישועה ונטה אחר החומרה בהגברה שהגביר לבלתי נטות אחר דעת רבינו אהרן ב"ה נ"ע כי הוא נטה אחר דעת רבינו יוסף הרואה נ"ע:

הפרק הראשון בביאור פסוק איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה אני יוי': (ויקרא יח, ו)

הפרק השני [בשמות]^{^[854]} התורה:

הפרק השלישי בביאור האחד עשר פסוקים שנאמרו בענין העריות על פי דעת החכם רבינו ישועה ז"ל:

הפרק הרביעי בחלוק דעות החכמים בענין העריות:

הפרק החמישי בחלוק דעות חכמי הקראים בענין העריות:

הפרק הששי בביאור שרשי האיסור והדרכים שנלמוד מהם דרכי האיסור וההתר בענין העריות על דעת החכם רבינו ישועה ז"ל:

הפרק השביעי בהנחת דרכי ההכנסה בלוחות לדעת הגופים האסורים וסדור דרכי השאלות וביאור קצת שאלות קשות בענין העריות:

#XIV:1 הפרק הראשון

בביאור פסוק איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה אני יי' (ויקרא יח, ו): ממה שאמר הכתוב איש איש ולא אמר מבית ישראל יראה שכלל גם הגר יחד באסורי העריות - והחכם רבינו ישועה אמר שמאמר איש איש כולל הזכר והנקבה הרחוק והקרוב כי הזכר והנקבה נכללים תחת האזהרה הפך דעת רבינו יוסף שאמר שהאזהרה היא בזכרים לבד: ויש מי שאמר מפני שאסורי העריות שני מינים - שאר ושאר השאר - או שאר השב אל היחוש - ושאר הדבוק - והחכם רבינו אהרן בע"ח נ"ע אמר ויש לומר מפני שיש גופים אסורים מן התורה ויש אסורים מן ההקש על כן אמר איש איש - ודעת החכם רבינו ישועה נכונה - אמנם אין צורך מפני שמנהג הכתוב כן - וכן אמר קודם זאת הפרשה איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה וכו' (ויקרא יז, ג) - שאר בשרו מהם אמרו שבשרו היא אשתו והביאו ראיה מן והיו לבשר אחד: והטעם איש איש אל כל שאר אשתו לא תקרבו - ואי אפשר להזהיר בשארי אשתו קודם שאריו - ולהיות בשרו כולל עצמו ואשתו אפשר לפי דעת המרכבים שאמרו שהזכר והנקבה במדרגת איש אחד ממאמר והיו לבשר אחד (בראשית ב, כד) - וזה להם לטעות כפי מה שביאר החכם רבינו ישועה - ומהם פירשו בשרו הטעם שארו - ואמרו ששאר שארו הוא שאר בשרו שהוא שאר השאר - וגם זה איננו נכון כי בתחלה צריך לאסור השאר ואחר כן לאסור שאר השאר - ובשאר גאלה כתוב משאר בשרו ובשאר נחלה שארו לבד - והנה יהיה שאר בשרו כמו אדמת עפר (דניאל יב, ב) פתע פתאום (ישעיהו כט, ה) והם משמות הנרדפים ר"ל שענינם אחד - והוא סוג כולל השאר הקרוב שהם הששה שארים האב והאם והבן והבת והאח והאחות - אף על פי שהחכמים אומרים שהשארים ארבעה האב והאם והבן והבת אמנם האח והאחות הם שאר מצד שהם שאר השאר שהוא האב והאם - וכולל גם כן שאר השאר שהם שארי אלה: והעד כי אם לשארו הקרוב אליו (ויקרא כא, ב) - כי אם לא היה השאר סוג כולל לא היה אומר הכתוב הקרוב אליו: והוא כולל השארים הנכתבים אחרי כן שנאמרו בפרטות - והיוצא מהם בהקש - וכן אמר החכם רבי אהרן ב"ה נ"ע ואין לטעון כי אחרי שזכר כלל ופרט הדין כעין הפרט הוא הנזכר לבד - מפני שאותו שאנחנו מוסיפים הוא כנכתב לפי שהוא דומה לו בכל חלקיו - והכתוב נהג בזה כמו כל מום לא יהיה בו עורת או שבור (ויקרא כב, כא) (ואילך) וכן שאר המומים הוא בכלל מאמר כל מום - לא תקרבו יש מפרשים שהקריבה והגלוי ענינם אחד והוא כנוי למעשה השכיבה: וכן ואקרב אל הנביאה (ישעיהו ח, ג) - וכן ואבימלך לא קרב אליה (בראשית כ, ד): וב"ה אמרו שהקריבה רמז למעשה חדודין והגלוי רמז אל השכיבה: וכן הוא האמת כי אין שכיבה בלי מעשה חדודין - ואמר החכם רבינו ישועה רע לגלות ערוה משום שהוא הקדמה לרע - אמנם החכם רבינו אהרן ב"ה ורבי אברהם בן עזרא אמרו שהגלוי רמז אל השכיבה וערוה שם נגזר מן כי^{^[855]} את מקורה הערה (ויקרא כ, יח) ונאמר למקום המגונה - אמנם המפרשים נחלקו אם שם ערוה שם מוסכם נאמר למקום הידוע או שם מושאל ממאמר את ערות הארץ - מהם אמרו שמאמר כי את ערות הארץ מושאל מזה וכן השאל לכל דבר מגונה שיאמר לו ערוה: ומהם אמרו שערוה יאמר לדבר מגונה מגולה שצריך כסוי וראב"ע אמר ערוה שם מגונה^{^[856]} נחשף צריך להתכסות: והאמת שערוה יאמר לכל דבר מגונה והוא שם משותף - ואמר אני יי' הטעם שכל המתגאל בעריות השם יפרע ממנו כי אין יותר רע בעולם ממה שיתרחק האדם מהשם - ואמרו החכמים שפרשת העריות נדבקה במה שנאמר למעלה וידבר יי' אל משה לאמר: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו (ויקרא יח, ג) אף על פי שזה המאמר אפשר להקשר במה שנאמר למעלה מזה גם כן מה שנאמר איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כבש וכו' (ויקרא יז, ג) - וחלקו זה הפסוק שיהיה הנאמר בו כמעשה ארץ מצרים נקשר במה שלמעלה ממנו בפסוק איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב: ומאמר וכמעשה ארץ כנען (ויקרא יח, ג) נקשר במה שלמטה ממנו שהוא ענין העריות - ונכון הוא מפני שמעשה ארץ מצרים הוא לזבח זבחיהם לשעירים (ויקרא יז, ז) - ומעשה ארץ כנען הוא ההדבק בעריות כי הנה כתוב את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ (ויקרא יח, כז) ותקיא הארץ את יושביה (ויקרא יח, כה):

#XIV:2 הפרק השני

בשמות התורה: להיות שנשתמש הכתוב בענין העריות בקצת שמות משמות התורה - לכן ראוי להקדים על ביאור הפסוקים שנאמרו בענין העריות ביאור קצת שמות משמות התורה עד שיתבאר מכוון הכתוב בפסוקים ההם: ואומר כבר ביארתי במצות השבת ההפרש שיש בין שם של לשון ובין שם של תורה - ושמות התורה הם כמו שבת וחלב ושאר וערוה ומולדת ואחות ודודה וזולתם: וקצת מאלה השמות יש להם גם כן טעם מטעם הלשון כמו שם שבת אף על פי שהוא שם של תורה כפי מה שביארנו יש לו גם כן טעם מהלשון מפני שהשם שבת בזה היום - אמנם שם חלב אין לו מטעם הלשון כי שם חלב יאמר על חלב הלבן ויאמר גם כן על חלב האדום כגון הכליות ויותרת הכבד: וכן שם שאר הוא שם על תורה - ואף על פי שיראה שיש לו טעם מוסכם מן הלשון מפני שכבר הסכם שם זה לקרובים - הנה מפני שמצאנוהו נאמר גם כן לזולת הקרובים כמו בת אשת האב מפני שהיא נכללת במאמר איש איש אל כל שאר - וכן בת הדודה היה ראוי שתאסר ממאמר איש איש והכתוב התירה - לכן שם שאר הוא שם של תורה - ואמר החכם רבינו ישועה ששאר כולל הקרוב והרחוק מן העקרים והפרחים והכנפיים חוץ מאשר יצא מתחת זה בהתר בראיה ממאמר הכתוב: ואמר עוד כי זה האומר שהשאר אמת על הקרוב ועל הרחוק ממי ישוב אל היחוש מן דרך התורה - ר"ל שזה המאמר שאמרנו ששם שאר כולל הקרוב והרחוק הוא מצד ייחוש הכתוב לא מצד ייחוש הלשון - כי אלו היה כן היה בת הדודה באסור - ובת אשת האב בהתר - אמנם שם

ערוה פעם הוא שם של תורה ופעם הוא שם של לשון - כי כשיכנה הכתוב ערות האשה לאיש כמו ערות אביך הוא שם של תורה - אמנם כשיכנה הערוה לאשה הוא שם של לשון כי בה בעצמה הערוה אמנם באיש הוא מצד האשה: אמנם שם מולדת ואחות ודודה הם מגמורי שמות התורה כשם חלב ואין להם חלק מטעם הלשון כשם שאר שיש לו חלק גם כן מטעם הלשון - והנה לפי האמת ולפי מה שביאר החכם שאין ראוי להשאיל משמות התורה שאין להם חלק מטעם הלשון - כי אי אפשר להטריד את השם - אמנם במקום שיחנה שם הוא כמו מולדת ואחות שקרא הכתוב בבת אשת האב שאי אפשר שנקיש מזה שני אחים שאולים לשני שארים כל שכן כשני אחים שאולים אחרים אף על פי שהם יאסרו מפאה אחרת כמו שיתבאר^{^[857]} - אמנם משם התורה שיש לו טעם מהלשון כשם שאר יש לנו להקיש ממנו על פי ראיה הקשיית ממאמר הכתוב כאשר יהיה המשפט מתדמה במלת^{^[858]} השאר לא ממשמע עלת^{^[859]} שאר לבד כי לפי זה יאסרו הרבה מן הגופים שיש להם קרבה רחוקה מאד: ולפי מה [שיראה]^{^[860]} מדרך האמת ששמות התורה הם על שני חלקים: יש מהם דומים לשם המוסכם מן הלשון אשר לא יושאל ממנו ואלה הם שמות התורה הגמורים - כי כמו שהשם המוסכם הסכם בדבר כדי שיהיה נכר בהזכרו ולא יעתק ממנו אל דבר אחר כן שם^{^[861]} התורה במקום שיחנה לא יעתק ממנו - ואלה השמות דומים גם כן לשם המושאל כי כמו שלא נלך מן מושאל אל מושאל כן לא נקיש מהם - ויש מהם דומים לשם המוסכם מן הלשון אשר יושאל ממנו: וממה שצריך שתדעהו שאמרנו בשמות התורה שיש להם טעם מהלשון שראוי להשאיל מהם הוא בשיהיה השם ההוא נאמר עליהם על דרך הספוק והטעם על הקדמה ואחור כשם שאר במשל שיאמר תחלה על הששה שארים בעצם ואחר כן לשארי השארים באיחור: והעד כי אם לשארו הקרוב אליו (ויקרא כא, ב) - כי השאר מצד מה שהוא שאר בעצם הם הששה שארים: והנה לפי זה יהיה השם אשר ממנו יושאל הוא כיסוד וכשרש לשמות שיושאלו ממנו - וכשיוזכר שם אחד בכתוב מהשמות ההם ראוי לעולם להשיבו אל היסוד ר"ל השם הראשון אשר ממנו השאלו לא בשמות שהשאלו ממנו שהם כענפים וזהו כל זמן שלא יודיע הכתוב רצונו בשם ההוא אמנם נאמר בדרך כלל סתום: אמנם כשיודיע הכתוב רצונו במלות הסמוכות שהוא שם מושאל יפורש המאמר ההוא בשם המושאל: והנה במשל שם שבת שהוא שם של תורה ויש לו גם כן מטעם הלשון ויושאל ממנו - הנה בכל מקום שנמצא בכתוב שיזכיר שבת לבד נפרש השבת שהוא שבת בראשית - כי לעולם ראוי לפרש השם בשם היסודי והשרשי: אמנם אם יפרש הכתוב בצדו טעם השם ההוא כמו והיתה שבת הארץ (ויקרא כה, ו) נפרשהו כפי רצון הכתוב במלות הסמוכות אליו - ואלה הן שמות התורה אשר יש להם חלק מטעם הלשון: סוף דבר גזרו אומר האסור בעריות הוא מעלת שאר ושמו מאמר איש איש אל כל שאר בשרו סוג גבוה והפסוקים הנמשכים אחריו פרטיו - והקישו מהם על דרך טעם עלת שאר ואסרו הגופים אשר לא נכתבו כפי מה שיתבאר:

#XIV:3 הפרק השלישי

בבאור הי"א פסוקים שנאמרו בענין העריות על פי דעת החכם רבינו ישועה: דע שהי"א פסוקים שנאמרו בענין העריות הם פרטים לפסוק איש איש אל כל שאר בשרו (ויקרא יח, ו) שהוא סוג עליהם שאסורם הוא מעלת שאר ונפרשם תחלה על דרך פשוטם ואחר כן נפרש הכחות שיוצאות מידם לאסור גופים אחרים על ידי ההקש:

אמר הכתוב ערות אביך וערות אמך לא תגלה אמך היא לא תגלה ערותה: (ויקרא יח, ז)

ואחר כן אמר ערות אשת אביך לא תגלה ערות אביך היא: (ויקרא יח, ח)

התחיל תחלה מהשאר האמתי אשר ממנו יושאלו השארים הנשארים - ואמר ערות אביך והטעם בו אשת האב כמו שזכרנו שבהסמך ערוה אל הזכר הרצון בו אשתו כמו שביארו הכתוב באר הטב בפסוק השני - לא לפי דעת ב"ה שאמרו ערות אב ממש - כי אמרו הבא על אביו חייב משום שבא על אביו ומשום שוכב זכר עם זכר כי שם ערוה יאמר במה שהוא לפנים אשר לא תכון הביאה אליו - אמנם האחור יקרא שת^{^[862]} - והחכמים נבוכו בזה אם יהיה הטעם בערות האב אשתו כי אמרו שאחר כן אמר וערות אמך והאם וכל אשה שנשא האב הקש אחד בהן אצל האב ואם כן נכללו במאמר ערות האב - ואם נאמר שאין הקשתן אל האב^{^[863]} אחד: אמנם כונת הכתוב באשת האב שאינה אמו - הנה אם כן הקדים הכתוב הרחוק על הקרוב וזה רחוק כפי מה שיראה מסדר העריות: ועוד שמזונת האב ותפושתו לא נאסרו לבן מצד שהן ערוה לאב אלא מפני שנשתמשו בכלי האב - אמנם אשת איש לא תקרא אלא הארושה מפני הקנין - לא שתקרא אשת איש מפני גלוי הערוה כי הנה במפותה אחר השכיבה כתוב מהור ימהרנה לו לאשה (שמות כב, טו) - וכן אמר רבינו ישועה באמרו כי יהיה זה שם מן התורה כלומר שתקרא האשה ערוה לאיש היא הנקנית לו שאם זולתה יצטרך אל ראיה אף על פי שהוציא זה החכם עלה באסור מזונתו ואנוסתו השכיבה באמרו כי לאשה שתי עלות האחת הבעילה והשנית הקנין: ואמר שתתגבר העלה שהיא השכיבה למשפט משתתגבר הוצאת השם שהוא הקנין כי הכתוב לא זכר זה:

סוף דבר החכם הוציא עלה באסורן מדרך ההגברה - ואמר שאשת האב אם נאמר שהיא אסורה לבן משום שהיא אשת האב והטעם בקנין: יש לומר גם כן מפני השכיבה אף על פי שלא תקרא אשת איש מפני השכיבה אלא מפני הקנין כי העלות לא יוציאו אותם לשמות אבל למשפטים יכתים - ואחר שעלת השכיבה היא נמצאת באנוסה והמפותה הנה מזה הצד ראוי לאוסרן אל הבן וזה בדרך הגברה: ואמר החכם רבינו יפת שאלו לא הזכיר הפסוק הבא אחריו שהוא פסוק ערות אשת אביך לא תגלה וכו' היינו מפרשים ערות האב זולת אשתו אמנם זה הפסוק הבא אחריו הודיענו שערות האיש היא ערות אשתו: והנה לפי זה האחיר הכתוב ערות אשת האב מהאם: והנה הזכיר הכתוב תחלה ערות האב וערות האם ופרש ערות האם ממה שהשלים באמרו אמך היא לא תגלה ערותה והטעם ערותה ממש ואחר כן פרש ערות האב שהטעם בו אשת האב והענין הולך אל סדר נכון כמו שהקדמנו שערות האיש ערות אשתו וערות האשה ערותה: סוף דבר היוצא לנו מאלה הוא שאסור האיש על שאריו - וממאמר אמך היא אסר הכתוב אמות האמות כי^{^[864]} באמרו אמך היא הטעם עקרך היא ועקר עקרי כעקרי: ועל דבקי שאריו ממאמר ערות אשת אביך ערות אביך היא כי מזה נאסר כל ערוה שגלה האב בשכיבה - ומזה גם כן הורה לנו שאסור זכר על זכר יצעד על אשתו כי ערות האיש ישוב אל אשתו מאמרו ערות אביך היא: והמזונה והאנוסה והמפותה מפני עלת השכיבה מדרך ההגברה לנטות אחר החמדה לא מפני שנקראו נשות האב כי האשה לא תקרא אשת איש מפני השכיבה אלא מפני הקנין כמו שבארנו - וקצת מן החכמים הוציאו אסור המזונה והאנוסה והמפותה מן מאמר ולא יגלה כנף אביו (דברים כג, א) שאלה^{^[865]} נכנסות תחת מלת כנף: ואמר רבינו אהרן בע"ח שפרוש כנף סתר מן ופרשת כנפך על אמתך (רות ג, ט) הפך הערוה שתורה על מקום מגולה שצריך הסתר ותהיה תכונת המאמר לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו (דברים כג, א) והטעם ולא יגלה כנף אביו מעליה לא כפי מה שפרשו הראשונים שהאשה תקרא כנף לאיש: ויפה פרש:

עוד אמר ערות אחותך בת אביך או בת אמך מולדת בית או מולדת חוץ לא תגלה ערותן: (ויקרא יח, ט)

בת אביך אחותו מאביו ולא מן האם: או בת אמך מן האם ולא מן האב - מולדת בית היא אחותו מאביו: או מולדת חוץ אחותו מן האם: והנה חצי הפסוק האחרון פרוש חצי הראשון - אמנם האחות שהיא מן האב ומן האם יצא אסורה ממשמע מלת אחות: והסמיך האחות אל אשת האב כדי להסמיך נקבה אל נקבה והקדימה מן בת הבן ובת הבת מפני שהאחות קודמת בזמן על הרוב מהבן והבת: כל שכן מבת הבן ומבת הבת - והקדים ערות האחות מן ערות האח בעבור שהערוה לאח הכונה היא בעבור אשתו - והאחות קרובה מאשת האח: הודיענו הכתוב מזה הפסוק גם כן שהאדם אסור על שאריו אפילו שלא יהיו שארים מצד האב והאם יחד אלא שיהיה גם כן מעקר אחד:

עוד אמר ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה ערותן כי ערותך הנה: (ויקרא יח, י)

הסמיך הפרח אל הכנף כי כן דרך המציאות שהכנף קודם [מן]^{^[866]} הפרח: ועוד מפני שבת הבת היא שאר השאר כמו שהאחות היא שאר השאר והבת יוצאת מקל וחמר שאם בת הבת אסורה כל שכן הבת עצמה - ומהם אמרו שהניח הכתוב הבת כדי להעירנו על ההקש בעריות בענין מבואר אשר אין חולק עליו - ועל מאמר כי ערותך הנה הוסיפו מ"ם ואמרו מערותך הנה: הטעם מערותך ממש או מאשתו שתקרא ערותו כמו שבארנו: הודיענו הכתוב מזה הפסוק שאסור האיש על שארי שאריו ואסור אמות האמות נתחזק גם כן מזה המאמר כי בת הבת הפך אם האם והדבר יתבאר מהפכו וכמו שבת הבת עד למטה באסור כן אם האם עד למעלה באסור:

עוד אמר ערות בת אשת אביך מולדת אביך אחותך היא לא תגלה ערותה:

הסמיך הכתוב שאר הדבק בשאר על שאר השאר כי בתחלה אסר השאר ואחר כן דבק השאר ואחר כן שאר השאר: והוצרך גם כן בשאר דבק השאר והסמיכו אל זה ואף על פי שהיה ראוי להזכירו אחר דבק השאר מפני שהדבק בשאר הוזכר שמה מפני האב שהזכיר תחלה אמנם זכירתו היה ראוי הנה: ובעלי הקבלה אמרו שהבת הזאת היא אחותו מאביו ומאמו - וכפי דבריהם היה ראוי להקדימה מן מאמר ערות אחותך בת אביך - ועוד שהם אמרו באסור הבת שהכתוב החריש לבאר ערות הבת לידיעת הדבר כי כבר הזכיר מה שהן יותר רחוקות מהבת והיה ראוי שיהיה זה יותר מבואר באחות מפני שאסר הכתוב האחות מהאב לבד ומהאם לבד: אמנם אסור הבת לא נזכרה כלל והם הוציאו אותו מהבאור: וכבר הרחיב החכם רבינו אהרן בעל חמבחר להשיב על דבריהם:

והחכם רבי אברהם בן עזרא בראותו חולשת אמריהם ברח מזה להשיב אמנם השיב תשובה נוטה אחרי המפורסם להחטיא הכונה להחשיך עיני בני עמו ואמר ואחרי שאמרו רבותינו זכרם לברכה בי בת אשת האב^{^[867]} מותרת אין צורך להשיב על הבודאים מלבם: ואני אומר שהבודאים הם אשר יאמרו כי יי' דבר ויי' לא דבר - וברמז קיים בזה שבועתו שנשבע שלא ישא פנים בתורה והבן אמרו הבודאים מלבם - וחכמינו אמרו שהבת הזאת היא בת אשת האב^{^[868]} מאיש אחר - ואמרו שבת אשת האב כמו בת בעל האם במשפט^{^[869]} והנה לפי זה תהיינה חמש אחיות מן האב לבד מן האם לבד - מן האב ומן האם בת אשת האב בת בעל האם ובת אשת האב קראה הכתוב מולדת ואחות והוא שם של תורה ובמקום שיהיה שם יחנה ולא יעתק ממנו כי אי אפשר להטריד את השם: ועוד ששם אחות הוא על דרך מעבר: והנה אנחנו לא נלמוד מעבר ממעבר: ואמר החכם רבינו ישועה שאמנם קראה הכתוב מולדת ואחות כאלו בקריאת השם דמה אותה ברוע הקריבה כאחות האמתית - ואמר רבינו אהרן בעל עץ חיים ואפשר שנאמר שקריאת בת אשת האב בשם אחות הוא תקון התורה והוא שם של תורה כמו שנתבאר תועלתו - כי בזכרו שם אח ולא יסגילנו בשם שאר יהיה כולל החמשה אחים - ואמר החכם שאלו נלמוד מהשם אסור הנה ראוי לנו לאסור צרת אחותי המעברת כצרת אחותי האמתית - ואמר עוד כי לא יאסר אחות אחותי המעברת אשר תתנהג עמה מנהגה עמנו אף על פי שהיא תאסר מפאה אחרת ואמר והנה לא יהיו שני אחים שאולים אסורים לגוף אחד כל שכן לשני שארים כל שכן לשני אחים שאולים אחרים ומי שרוצה לראות באסורם צריך להביא ראיה ממקום אחר חוץ מהמקום אשר אנחנו דוברים בו ר"ל משם אח: וקצת מאנשי הזמן חשבו שהחכם רבינו ישועה מתיר שני אחים שאולים לגוף אחד כל שכן לשני שארים ולא הבינו דבריו וכל זה יתבאר באר הטב בעקר החמישי - והחכם רבינו אהרן בע"ח אמר בבת אשת האב ולא נאמר שקראה הכתוב אחות כדי לאסור ממנה מה שיאסר מן אחות האמתית כי מן השם לא נלמוד אסור שהרי אסרה ואחר כן קראה בשם והאסור עומד בה קודם קריאת השם וכתב זה הפסוק בספרו כתיבת ידו ככה ערות בת אשת אביך לא תגלה מולדת אביך אחותך היא לא תגלה וכו' והפסוק בכתוב בזולת לא תגלה הראשון - והתמה מזה החכם על קוצר מאמריו כי ר' שלמה הנשיא הזכיר זה באגרת ששלח לר' אהרן בעל הדרשות - ואמר כי זה הפסוק חסר מלה והיה ראוי להיות ככה ערות בת אשת אביך לא תגלה מולדת אביך וכו' - ונתן הטעם ואמר מפני שאין ערוה לערוה ר"ל מפני שלא אסר בזה הפסוק שני גופים כמו שאסר בפסוק ערות אחותך בת אביך או בת אמך כי אמר ערותן: ידענו כי בזה הפסוק חסר לא תגלה כי בזה יהיה מאמר מולדת אביך אחותך היא שם תוריי על בת אשת האב כמו ערות אחי אביך לא תגלה אל אשתו לא תקרב דודתך היא (ויקרא יח, יד): אמנם אם היה ערוה לערוה היה חסר ו"ו ממולדת והטעם ומולדת ואל זה סמך החכם הנזכר ודבר דבריו בקוצר באמרו שהרי אסרה ואחר כך קראה בשם אמנם מה שכתב נוסח הפסוק כן טעות נפל בספר לא שטעה בקריאה חלילה לו: ונשוב לאשר היינו ונאמר שקריאתה הכתוב מולדת ואחות הוא כפי מה שבאר החכם שדמה אותה ברוע הקריבה והם משמות התורה ואי אפשר להקיש בהם לא שיהיו משמות המעבר מפני ששמות המעבר צריך להיות בתוספת אות עליו לפי מה שפרשו הקדמונים שהרצון בזה כמולדת^{^[870]} כאחותך היא - ואמר החכם רבינו ישועה כי הטוב לקצר ו"ו התוספת משום כי אנו עשירים ממנה: ואשר אמרנוהו יתכן והוא היותו שם מן התורה ולא נשתמש בתוספה אלא אשר לא יהיה לנו ממנה מדחה - ועם כל זה אמר שאפילו שיהיה מעבר הנה אנחנו לא נלמוד מעבר ממעבר - אמנם אין צורך בזה מפני שאנו מסתפקים בפרושנו לזה הפסוק לומר שהם משמות התורה: ומזה הפסוק הוציאו החכמים שרש אחד לאסור שני שארים על שני שארים מפני שהאיש עם בנו שני שארים והאשה עם בתה שני שארים - ואין הפרש בין שיקח האב את האם תחלה ובין שיקח הבן את הבת תחלה:

עוד אמר ערות אחות אביך לא תגלה שאר אביך היא: (ויקרא יח, יב)

הקדים אחות האב על אחי האב כדי להסמיך נקבה אל נקבה ועוד כי אסור אחי האב ילך אל אשתו ואחות אביו יותר^{^[871]} קרובה אליו מן אשת אחי אביו: ואמרו החכמים שמשפט האיש בדודתו כמשפט הדוד על בת אחיו או על בת אחותו כי בשניהם משפט אחד שהוא שאר השאר ולקחו מזה משפט כולל שאסור האיש על שארי שאריו:

עוד אמר ערות אחות אמך לא תגלה כי שאר אמך היא: (ויקרא יח, יג)

וחבר אחות האם הנקראת משרפת אחר אחות האב מפני שבשתיהן משפט אחד שהוא שאר השאר באמרו כי שאר אמך היא:

עוד אמר ערות אחי אביך לא תגלה אל אשתו לא תקרב דודתך היא: (ויקרא יח, יד)

ואחר שהזכיר הכתוב שאר השאר בנקבות הזכיר עוד שאר השאר בזכרים והודיע לנו הכתוב שאסורו בו יצעד לאשתו באמרו אל אשתו לא תקרב בלי וי"ו החבור: ומזה נודע אסור זכר על זכר שיצעד על אשתו וקראה דודה כדי לדמות אותה ברוע הקריבה - ופרשו החכמים ואמרו שהטעם בדודתך היא ועשוהו שם מעבר ולא יתכן זה מפני שמצאנו ואיש אשר ישכב את דודתו ערות דודו גלה (ויקרא כ, כ) ולא נאמר שפרושו את כדודתו שיהיה מעבר - אמנם החכם ר' ישועה אמר שהוא שם של תורה כפי מה שבארנו במולדת ואחות: ואמר החכם הנזכר שמלת אח כמו שבארנו באחות כולל החמשה אחים אח מאב ואח מאם ואח מאב ומאם ואח שהוא בן אשת האב שיקרא אח שאול - ואח שהוא בן בעל האם וגם זה יקרא אח שאול - ואלה השנים השאולים יקראו אחים מעברים והשלשה הראשונים יקראו אחים אמתיים מפני שבהם עלת שאר אמנם במעברים אין שום עלת שאר הלא תראה באחות האב ואחות האם אמר שאר אביך היא שאר אמך היא והודיע לנו בעלת השאר שהן אחיות אמתיות - ובזולת זה במקום סתום שלא נזכר בו עלה ראוי לקחת מאמר הכתוב על האמת ועל המעבר וזה בדרך ההגברה שהגביר ר' ישועה - וזה המשפט יהיה בכל מאמרי הכתוב בין שיהיה השם שם^{^[872]} של תורה ויש לו גם כן טעם מהלשון ובין שיהיה שם של תורה לבד ואין לו טעם מהלשון כשם חלב שכולל האמת שהוא הלבן והמעבר שהם השתי כליות ויותרת הכבד - והסבה שהוכרח החכם לכלול המעבר בזה הפסוק מפני שזכר האחים האמתיים במאמר ערות אחות אביך וערות אחות אמך וכלל גם כן האח לבד שהאסור באחות בה בעצמה ואסור האח ישוב אל אשתו - ומפני שהיה הענין כן אמר שמאמר ערות אחי אביך כולל גם כן אחי האב המעברים שהם בני אשת אבי האב ואסורו עליהם יצעד לאשת כל אחד מהם ממאמר אל אשתו לא תקרב: ואמר החכם שבכל מקום שלא יזכור הכתוב עלת שאר ראוי לקחת אותו על האמת ועל המעבר לא שנלמוד זה מהשם התוריי להשאיל ממנו להטריד את השם כי מן השם לא נלמוד אסור: ומזה המאמר הוציא החכם בהגברה אסור גוף ושאר שארו לשני שארים מפני שהאיש ואב אביו גוף ושאר שארו - ואשת אב האב ובנה שהוא אח מעבר לאביו הם שני שארים וכבר לקח אב אביו את האם ולכן הוא אסור אל בנה שהוא אח מעבר לאביו ואסורו ילך לאשתו והמשל בזה שהיה לקטורה אשת אברהם בן מאיש אחר ושמו פלוני ונאמר שהוא אסור ליעקב לקחת את אשתו מפני שיעקב ואברהם הם גוף ושאר שארו ואברהם כבר לקח את קטורה ולפי זה יהיה יצחק אב יעקב עם פלוני בן קטורה שני אחים מעברים ומאמר ערות אחי אביך כולל האמת והמעבר לכן אסור ליעקב לפלוני בן קטורה ואסורו עליו יצעד^{^[873]} על אשתו ואמר עוד שאשת הדוד נאסרה מן הכתוב והוצא לה שם מן הדוד וקראה דודה לבאר כי קריבתו אליה רע מאד ואף על פי שאינה שאר ולא שאר השאר כרוע הקריבה אל הדודה האמתית שהיא שאר השאר: ואמרו המרכבים שהכתוב קראה דודה כדי לאסור ממנה בכל מה שיאסר מן הדודה האמתית: ואמר החכם רבינו ישועה כי מן השם לא נלמוד אסור כי הנה בת אשת האב קראה הכתוב אחות ולא יאסר ממנה מה שיאסר מן אחות האמתית: כי הנה צרת אחות האמתית באסור וצרת אחות המעברת בהתר: ועוד שהכתוב לא אסר אחד משארי אשת הדוד עד שנקיש ממנו כלל שאריה: ולפי זה יתחייב שיהיו כלל שארי אשת הדוד בהתר: ואין להקשות ולאמר שכמו שאסר הכתוב בת אשת האב שהיא שאר הדבק בשאר והוצאנו מזה עלה ועשינו משפט כולל לאסור כל שאר הדבק בשאר כמו בת אשת האח וכמו בת אשת הבן - וכמו בת בעל האם כן ראוי להקיש ממה שאסר הכתוב אחי האב המעברים ממאמר ערות אחי אביך שהוא בן אשת אבי אביו שהוא שאר הדבק בשאר השאר להוציא עלה לעשות משפט כולל לאסור כל שאר הדבק בשאר השאר עד שנאסור מזה שארי אשת הדוד מפני שהכתוב התיר בני הדוד האמתיים שהם שארי שאר השאר כל שכן שארי אשת הדוד שהם שארי דבק שאר השאר לכן ראוי להיותן בהתר: ובני הדוד הותרו ממאמר ותהיינה לבני דודיהן לנשים (במדבר לו, יא) - והכתוב החכים באמרו דודיהן ביו"ד ולא אמר דודהן בלא יו"ד פן יותר מזה המאמר שתי אחיות לשני אחים: ואין טענה ממאמר וישאום^{^[874]} בני קיש אחיהם (דברי הימים א כג, כב) כי זה היה קודם נתינת התורה אבל עם כל זה יפורש המאמר על נכון שהאחד היה בן קיש והאחד היה בן בנו ונקראו בני קיש כי בן הבן בן יקרא: והוציאו החכמים^{^[875]} התר בני הדוד גם כן מדיוק מאמר הכתוב באמרו ערות אחי אביך לא תגלה אל אשתו לא תקרב בלא וי"ו ואמרו שאם היה בוי"ו היינו מפרשים מאמר הכתוב באמרו ערות אחי אביך שכולל גם בני הדוד מפני שהבן יקרא ערוה לאב ממאמר כי ערותך הנה - אמנם מפני שנחבר מאמר אל אשתו לא תקרב בלא וי"ו ידענו שכונת הכתוב בערות אחי האב היא ערות אשתו לא זולתו - ומפני התר בני הדוד הוציא החכם רבי ישועה עלה ועשה משפט כולל ואמר שגוף ושאר שארו אסורים לשני שארים בעקרים ובפרחים זולת הכנפים מפני שבני הדוד הם גוף ושאר שארו לשני שארים לבד שהוא בכנפים מפני שהאיש ודודו גוף ושאר שארו ובת דודו עם אמה הן שני שארים: וממה שצריך שתדעהו שבאמרנו בעקרים ובפרחים זולת הכנפים הוא שלא יהיה צד כנף בגוף ושאר שארו אמנם כשיהיה בם צד כנף הם מותרים לשני שארים אי זה שארים שיהיו בין בשתי אחיות בין בת ואמה:

ערות כלתך לא תגלה אשת בנך היא לא תגלה ערותה: (ויקרא יח, טו)

מזה ידענו גם כן שאסור זכר על זכר יצעד על אשתו באמרו אשת בנך היא והטעם שאסורו עליה הוא מצד שהיא ערות בנו ואמר החכם רבינו אהרן בעל המבחר כשם שכלתו אסורה עליו כן יהיה חתנו אסור עליו וילך אסורו אל אשתו מפני שאמר ערות כלתך ולא אמר ערות בנך - גם החכם ר' אהרן בע"ח עזר בזה ואמר כי אחרי שהתחיל ואמר ערות כלתך ולא אמר בנך יש לומר שהיא אסורה משום שהוא דבק שארו באמרו ערות כלתך לא תגלה ומזה הצד יאסר החתן ויהיו שני שארים אסורים לגוף אחד ואסור החתן ילך אל אשתו - והנה מזה הוציאו אסור שני שארים לגוף אחד:

ערות אשת אחיך לא תגלה ערות אחיך היא: (ויקרא יח, טז)

פרוש זה הפסוק הוא כפרוש הפסוק הקודם מפני שיחסם אחד: ומאמרו אשת אחיך ידענו גם כן אסור החתן מהאחות מאמרו אשת אחיך ולא אמר ערות אחיך - ומזה ידענו גם כן אסור שני שארים לגוף אחד: אמנם יש לטעון כי אחר שהזכיר אסור אשת אחי האב כל שכן אשת האח כמו שמאסור בת הבת ידענו אסור הבת עצמה: ואמרו החכמים שרצון הכתוב לפעמים לאסור האסור משני צדדין מן הכתוב ומקל וחומר: ויש אסור בעריות מאופן אחד ויש משני אופנים ויש משלשה ואמר החכם רבינו אהרן בעל המבחר והנה האם אסורה יותר משש ראיות:

ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח [לגלות ערותה]^{^[876]} שארה הנה זמה היא: (ויקרא יח, יז)

ממה שאמר ערות אשה ובתה לא תגלה הוציאו אסור שני שארים לגוף אחד והוא הדין בעצמו באשת איש ובתו כי אסורו ישוב לאשתו - וממאמר את בת בנה ואת בת בתה וכו' הוציאו אסור גוף ושאר שארו לגוף אחד - ומה שאמר שארה הנה הטעם אלה הנשים וכנוי היא ישוב אל הלקיחה באמרו לא תקח - ואף על פי שמלת תקח לשון זכר אמנם השמות בכח הפעלים: כן דעת רבינו אהרן ב"ה:

ובכאן נשלם פרוש הי"א פסוקים שנאמרו בענין העריות כפי דעת החכם רבינו ישועה בלי שום טענה על בעלי הרכוב והוציא מאלה^{^[877]} חמשה עקרים על דרך הפשט הנכון ועוד עקר ששי מחובר עם ההגברה שהגביר החכם הנזכר ונזכירם בפרטות אחר הזכרת חלוק דעות החכמים באלה הפסוקים:

#XIV:4 הפרק הרביעי

בחלוק דעות החכמים בענין העריות: חכמי ישראל בענין העריות נחלקו לשתי תודות גדולות התודה האחת הם בעלי הקבלה שאמרו שאין הקש בעריות אמנם דרכו על הכתוב לבד ואמרו שאם היה ההקש עקר בעריות היה ראוי להזכיר אסור אחות האב וממנו נקיש אסור אחות האם - ועוד אחר שאסר בת אשת האב היה ראוי לשתוק על בת אשתו והיינו לומדים אסורן מההקש - ועוד אחר שאסר הכתוב אשת אחי האב היינו לומדים מקל וחומר אסור אשת אחיו והחכמים השיבו עליהם ואמרו שהלא הם בעצמם אמרו שאסור האם הוא מתוך שהיא אם ומתוך שהיא ערות אב - ועוד שכונת החכמה האלהית היא לכמה פנים ולא נשער תוכן פעלותיה: ואף על פי שלא נסכל בכלם הנה לפעמים נסכל בקצתם מקוצר דעתנו -

וראוי להשתדל שלא נמרה בגזרתה בכל מיני היכולת - והנה מצות שבת ואזהרתה נזכרה בשלשה עשר מקומות מהכתוב כמו שזכרנו - והנה הם בעצמם הקישו בעריות ואסרו [עשרים]^{^[878]} נשים שהן שנויות^{^[879]} לעריות אף על פי שאמרו שאינו לא מן הכתוב ולא מן ההקש אמנם הוא מדברי סופרים ואלו הן אם אמו עד למעלה בלי הפסק - ב' אם אבי אמו בלבד - ג' ואם אביו בלי הפסק אלא אפילו אם אם אביו עד אדם הראשון אסורה - ד' ואם אבי אביו - ה' ואשת אבי אביו וזאת אין לה הפסק למעלה - ו' ואשת אבי אמו בלבד - ז' ואשת אחי האם בין מן האב בין מן האם - ח' ואשת אחי האב מן האם - ט' וכלת בנו וזו אין לה הפסק למטה - י' וכלת בתו בלבד - י"א ובת בת בנו בלבד - י"ב ובת בן בנו בלבד - י"ג ובת בת בתו בלבד - י"ד ובת בן בתו בלבד - ט"ו ובת בן בן אשתו בלבד - י"ו ובת בת בת אשתו בלבד - י"ז ואם אם אבי אשתו בלבד - י"ח ואם אם אם אשתו בלבד - י"ט ואם אב אם אשתו בלבד - כ' ואם אב אב אשתו בלבד - נמצאו השנייות לעריות שאין להם הפסק ארבעה השלשה עד למעלה והאחת עד למטה: וראוי לתמוה מדבריהם שהם אמרו שאין מקישין בעריות והלא הבת לא נזכר אסורה בכתוב אמנם אסרוה מגזרה שוה וכלתה איך תהיה שנייה לה - ואחר שיש להם עד למעלה ועד למטה איך נתנו סכום בעריות: ועוד שקצת מאלו השנייות שהזכירו הן יוצאות מדרך ההקש כפי מה שהזכיר החכם ר' אהרן בעל המבחר ואיך אמרו שהן מדברי סופרים - ועוד אם הבת יוצאת מגזרה שוה שהיא מין אחד מן ההקשים איך הכניסוה בדין: והלא הם אומרים אין דנין לבא מן הדין רצוני לומר ליוצא מכח ההקש - אמנם אמרו מפני שהבת יוצאת מגזרה שוה כאלו היא כתובה והקישו מזמה לזמה ומהנה להנה ואמרו שהכתוב אמר ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה^{^[880]} ואת בת בתה לא תקח לגלות ערותה שארה הנה זמה היא (ויקרא יח, יז): והזכיר בזה הפסוק שלש דורות וזמה: ואמר עוד ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא (ויקרא כ, יד) - נאמר להלן זמה ונאמר להלן זמה מה כאן עד שלש דורות אף כאן עד שלש דורות - עוד אמרו שהכתוב אמר ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה ערותן כי ערותך הנה (ויקרא יח, י): ונאמר עוד ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה וכו' (ויקרא יח, יז) מה מלת הנה הנאמר כאן אסר הבת עצמה כן מלת הנה הנאמר בפסוק הקודם חוב לאסור הבת ואף על פי שלא הזכירה הכתוב: והנה ההקש שעושים חכמינו בענין העריות יותר נגלה האמת מהקש גזרה שוה שעושים בעלי הקבלה כמו שיראה ממה שזכרנו אמנם זה בכונה מהם כדי להגדיל מאמרם ולהחשיבו להטיל אימה בלב השומעים: עוד אמרו בענין הצרות חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום עד סוף כל הדורות ואלו הן בתו ובת בתו ובת בנו בת אשתו ובת בנה ובת בתה חמותו ואם חמותו ואם חמיו ואחותו^{^[881]} ואחות אמו ואחות אשתו - ואשת אחיו מאמו ואשת אחיו שלא היה בעולמו וכלתו: וכלן אם מתו או מאנו או נתגרשו או שנמצאו אילוניות צרותיהן מותרות - ואלה הצרות הוציאום שתהינה מותרות ממאמר ואשה אל אחותה לא תקח לצרור עליה בחייה (ויקרא יח, יח) ונאמר יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה (דברים כה, ה) - ואמרו נאמר כאן עליה ונאמר להלן עליה מה עליה האמורה להלן במקום מצוה אף עליה האמורה כאן במקום מצוה - עוד אמרו אין לי אלא היא צרתה מנין תלמוד לומר לצרור לא צרור לא היא ולא צרתה ואין לי אלא אחות אשה שאר עריות מנין אמרת קל וחומר מה אחות אשה מיוחדת שהיא ערוה וחייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת ואסר^{^[882]} צרתה קל וחומר בכל נשים שחייבים על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת לאסור צרותיהן והנה צרותיהן אסורות צרות צרותיהן מנין מן כפל רי"ש לצרור: סןף דבר לא הספיקו להם מאמרי הכתוב בענין העריות ורצו להוסיף על הכתוב מדברי סופרים ונעזרו מהכתובים הנזכרים על ידי הקש הערך והם חשבו שהוא הקש קל וחומר:

והתודה השנית הם חכמי הקראים שקיימו ההקש בעריות ואמרו שהכתוב הודיענו הערת ההקש בענין העריות בכמה מקומות: הא' שהכתוב לא הזכיר אסור הבת וידענו זה מהקש קל וחומר אחרי שאסר בת הבת כל שכן הבת עצמה - ב' שהכתוב אמר ערות אחי אביך לא תגלה (ויקרא יח, יד) ומהקש גזרה שוה ידענו אסור אחי האם ואחר כן גם כן אסר אחות האם והניח מקום להקיש בעריות - ג' מדרך השכל שהאסור על חברו מפני עלה כשתהיה העלה ההיא בעצמה במקום אחר ראוי להיותו באסור להקיש מהכתוב אל הבלתי כתוב אחרי שמשפט אחד להם מפני שהתורה נתנה לחכם להבין דבר מתוך דבר ככתוב רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה (דברים ד, ו) - והנה תורתנו התמימה נתנהגה בהקש בדברים רבים כמו שזכרנו בתחלת חבורנו זה במיני ההקשים שנעשים בחכמת תורתנו ובזולתם לא נוכל לדעת רוב המצות: והנה ההקש הוא אשר ישפטהו השכל האנושי וכל החכמות העיוניות והמעשיות הכל מיוסדות על דרך ההקש כמו שידוע זה אצל המעיינים - וכבר ידעת שהנפש החכמה והחכמה העיונית והמעשית הכל משרתות לדברי הנבואה להצדיק מאמרי הנפש הנבואיית מסכימים לשפיטת הנפש החכמה וזה לא יהיה אלא על ידי ההקש - וכן מציאות השם ואחדותו וכל עיקרי האמונה שהזכירו החכמים - וכן קיום חדוש זה המציאות אשר הוא עמוד תורתנו האלהית ושרשיה לא יודעו רק על ידי ההקש - והנה בבטול ההקש במאמרים הנבואיים תפול כל התורה בכללה - והנה ר' אברהם בן עזרא ור' משה המימוני זכרו לברכה כל מה שדברו בטעמי המצות וטעם ספורי עניני תורתנו הכל מיוסד מהקש מצות אחרות שנתבאר בתורה סבותיהן וטעמיהן:

#XIV:5 הפרק החמישי

בחלוק דעות חכמי הקראים בענין העריות: חכמי הקראים נחלקו בענין העריות לשתי תודות גדולות:

התודה האחת הם בעלי הרכוב שאמרו שהזכר והנקבה במדרגת גוף אחד ויאסרו לאיש שאר אשתו כשאריו ועוד זאת האשה אם נשאת לאחר נהיית^{^[883]} היא והוא במדרגת גוף אחד ויאסרו שארי זה האיש לבעלה הראשון - וכן אם נשאת לאחר יהיה זה המשפט בעצמו עד ארבעה גופים: והביאו ראיה בזה ממאמר ודבק באשתו והיו לבשר אחד (בראשית ב, כד) - ולפי ראיתם אין ראוי לעמוד בזה אמנם ראוי להשתלשל בכל מה שאפשר כי מאי זה כח יעמידוהו אל גבול לפי דעתם - והביאו עוד ראיה בזה ממאמר ערות אשת אביך לא תגלה ערות אביך היא (ויקרא יח, ח) כי אחרי שהכתוב הודיע שערות אשת האב היא ערות האב אם כן נראה מזה שהזכר והנקבה במדרגת גוף אחד: עוד הביאו ראיה ממאמר ערות בת אשת אביך מולדת אביך אחותך היא לא תגלה ערותה (ויקרא יח, יא) כי בת אשת האב קראה הכתוב מולדת האב ואחותו והאב לא הולידה ואינה אחות אמתית אלא אחות שאולה - אמנם מפני שהזכר והנקבה במדרגת גוף אחד לכן יחסה הכתוב בזה - עוד הביאו ראיה מפסוק ערות אחי אביך לא תגלה אל אשתו לא תקרב דודתך היא (ויקרא יח, יד) כי הכתוב ייחס ערות אחי האב בערות אשתו מפני ששניהם במדרגת גוף אחד: עוד הביאו ראיה מפסוק ערות אשת אחיך לא תגלה ערות אחיך היא (ויקרא יח, טז) כי שם ערות האשה ערותו וזה מפני ששניהם במדרגת גוף אחד - ואחרי שבארו באלה הראיות שהזכר והנקבה במדרגת גוף אחד הקישו בעריות והלכו מן הקש אל הקש ומן רכוב אל רכוב ואסרו גופים רבים אשר לא יגבילם השכל האנושי והוסיפו על הכתוב ועל ההקש כי ההקש ראוי שיוקש מהכתוב לא שיוקש הקש מהקש ומעבר ממעבר ורכוב מרכוב: ואסרו עוד מתוך קריאת השם באמרם שבת אשת האב היא כאחות האמתית ואסרו בה בכל מה שיאסר מן אחות האמתית בלי תוספת וגרוע - ואמרו שאחרי שקראה הכתוב אחות ראוי לנהוג בה כאחות האמתית כי היה מספיק לומר הכתוב ערות בת אשת אביך לא תגלה בלי זכר מולדת ואחות - וכן באמור ערות אחי אביך לא תגלה אל אשתו לא תקרב דודתך היא וקראה דודה כדי לדמות אותה אל הדודה האמתית שהיא אחות האב ואחות האם האמתית בלי תוספת וגרוע כי הכתוב לא ידבר דבור מותר: ואסרו עוד מדרך הפך ממאמר ערות אשה ובתה (ויקרא יח, יז) שבתה כולל בתה האמתית ובתה שהיא על דרך מעבר שהיא בת בעלה ובת אשת בעלה: ובת כל אשה שנשא אותה אחד מאלה האנשים: והפכו זה המשפט ואסרו על האשה בעקר זה האיש וכלל בניו האמתיים והשאולים וזהו שקראוהו הם מדרך הפך: ואסרו עוד מדרך הקש ומדרך עלה - ובזה צדקו מאמריהם אמנם מתוך קריאת שם ומדרך הפך לא הסכימו להם החכם רבינו יוסף ותלמידו החכם ר' ישועה והשיבו עליהם כל אחד בספרו בראיות ברורות: ונזכיר בדרך קצור טענות החכם ר' ישועה על הראיות שהביאו לקיים שהזכר והנקבה במדרגת גוף אחד: הטענה הראשונה על ראייתם מן מאמר והיו לבשר אחד אין משמע המאמר יורה בו מפני כי יתכן להיות מאמר והיו לבשר אחד יורה לדרך חשק ואהבה והוא בדרך השאלה ומעבר: ואפשר שנאמר גם כן שהם בשר אחד בעת השכיבה - וגם זה מעבר ומושאל - או בעבור שיסיר האדם חשקו מקרוביו וישים אותו על אשתו כמו שיעשה זה המשפט לבשרו ועצמו וגם זה מעבר ומושאל: הטענה השנית על מאמרם שערות האשה היא ערות בעלה אמר שהסבה ששם הכתוב ערות האשה ערות בעלה הוא כדי לחייב האיש להשתדל בשמירת אשתו והחלול אשר יעשה בה הוא כחלול שיעשה בו - והכתוב חייב בזה עוד בפרטות במאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע (שמות כא, י) - והנה ראיה אחרת מטבע המציאות שהאדם מקנא באשתו מה שלא יקנא באחותו ושאר שאריו כמוה: הטענה השלישית על מאמרם שהכתוב קרא בת אשת האב מולדת ואחות היא שלא קרא אותה מולדת ואחות אלא כדי לדמות אותה ברוע הקריבה באחות האמתית ובטול שאר הראיות השלשה היא ממין בטול אלה שזכרנו:

והתודה השנית הם רבינו יוסף הרואה ותלמידו החכם רבינו ישועה אשר דרכו על הכתוב ועל ההקש שהם הקש הברור והקש החפוש מפני שההקש הוא א' משלשה עקרי האמונה שזכרנו לא שיהיה הקש על הקש כמו שדרכו המרכבים - ועקר אסורם הוא מפני עלת שאר לא מתוך קריאת שם ולא מדרך הפך - כי הכתוב החכים בזה בשומו מאמר איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו וכו' (ויקרא יח, ו) תחלה בעריות כרי שיהיה סוג כולל הכל כפי מה שבארנו - ואמרו ששם שאר כולל הקרוב והרחוק רוצה לומר השאר ושאר השאר: ומפני זה אמרו שכל אסור אינו נצול מעלת שאר - ובת אשת האב גם כן נכללת תחת מלת שאר - ואף על פי שאינה תחת עלת שאר כדי להשוות אותה ברוע הקריבה ושם שאר בה הוא שם של תורה כשם מולדת ואחות: סוף דבר דעת שני אלה החכמים היא שעלת האסור בעריות הוא ממלת שאר שבכל מקום שיזכיר הכתוב שאר הטעם הוא בעבור האסור - ולכן תמצא הכתוב לפעמים מודיע זה באמרו שאר אביך שאר אמך שארה הנה זמה היא: והדרכים שנלמוד מהם דרכי האסור מעקר השאר הם שמונה והוסיף עוד עליהם החכם רבינו ישועה דרך אחר וזה בדרך ההגברה שהם תשעה - ואלה הם כפי מה שהזכירם החכם ר' שלמה הנשיא: הדרך הראשון יקרא הקש הערך והוא הנקרא בפי החכמים גזרה שוה - כמו שאסר הכתוב אחי האב באמרו ערות אחי אביך - והקשנו מזה בשווי הערך ואסרנו גם אנחנו אחי האם: הדרך השני יקרא הקש קל וחומר כמו שאסר הכתוב בת הבת ומקל וחומר אסרנו הבת שאם בת הבת אסורה כל שכן הבת עצמה: הדרך השלישי הקש מעלה כתובה כמו ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח לגלות ערותה שארה הנה זמה היא (ויקרא יח, יז) - והודיע הכתוב עלת האסור שהוא מתוך שאר באמרו שארה הנה זמה היא - והנה העלה בזה הפסוק כתובה: הדרך הרביעי הקש מעלה מוצאה כמו ערות בת אשת אביך מולדת אביך אחותך היא לא תגלה ערותה (ויקרא יח, יא) - כי ראו החכמים עלת האסור בזה שהוא שני שארים על שני שארים מפני שהם עקר ופרח על עקר ופרח: והקישו מזה לאסור כל שני שארים על שני שארים: וזאת העלה תקרא עלה מוצאה בחלוף העלה הכתובה בפסוק הקודם כי היא כתובה בכתוב באמרו שארה הנה זמה היא: הדרך החמישי הוא הכתוב רצוני לומר העריות שנאסרו מגלוי הפסוקים שזכרנו: הדרך הששי מה שנודע לנו מההעתקה שכל ישראל מודים בה והוא אסור הששה שארים ואף על פי שלא נזכר הבת: הדרך השביעי אסור אחי האב המעברים ממאמר ערות אחי אביך (ויקרא יח, יד) מהגברה שהגביר החכם רבינו ישועה מה שלא הסכים בו החכם רבינו יוסף הרואה: הדרך השמיני ממשמע כח הדבור ויקרא אל פחוי כמו אסור אם האם עד למעלה מאמרו אמך היא: הדרך התשיעי שהאסור על חברו מדרך השכל גם הוא אסור עליו כמוהו בין שיהיה מעלה כתובה כגון גוף ושאר שארו ממאמר את בת בנה ואת בת בתה לא תקח לגלות ערותה שארה הנה זמה היא (ויקרא יח, יז) - ובין שיהיה מעלה מוצאה כגון אסור שני שארים על שני שארים ממאמר ערות בת אשת אביך (ויקרא יח, יא): והחכם רבינו ישועה כלל אלה הדרכים שזכר רבינו שלמה בשלשה דרכים - ואמר אחד מהם אשר יכרות על אסורו למען גלוי הראיה על האסור אם מן הכתוב ואם מן ההקש ואם מן הקבוץ: והשני אשר יתחייב התרו מפני נשיאות האסור ממנו כי אין לנו ראיה על אסורו ויהיה מותר: ועוד שעל התרו נתחברו כל ישראל: והשלישי הוא היתר והעדוף בו האסור [או]^{^[884]} אשר יהיה העדוף והיתר בו שיהיה נשאר על אשר היה מן הדעת על ההתר: והטעם בזה הוא מפני שאין להם ראיה נוכחת בזה לא מן הכתוב ולא מן ההקש ולא מן הקבוץ - גם לא נתבארה לו הראיה בו מן בטול ראית הסותר ונשיאתה - אמנם נשאר הדבר בספק ויודע אל אשר יתרבו אליו הסימנים - והטעם שתהיה ההגברה בדעת שתהיה בה הקרבה אל האמת במעוט ספקות אשר בה - ואף על פי שבשני החלקים הראשונים על דעת החכמים תפול סתירה וחלוף במאמרי הכתוב כי זה אומר בכה וזה אומר בכה וזה מביא ראיה לדעתו ממאמר זה וזה ממאמר זה: ויהיה השווי באסור והסרבנות על הראיה בזה החלק השלישי תתרבה בו החלוקה יותר מהראשונים מפני שהאנשים טובי העיון אף על פי שיתחלפו בקצת ממאמרי הכתוב זה יהיה בענפים אשר לא יזיק בעקרי האסור המכוון אבל בשרשים על כל פנים תשתוונה דעותיהם בפרושי הכתוב וכן גם כן כשתהיה ראיה נוכחת כי האמת מוכחת לחכם - אמנם בענין אשר היתר והעדוף בו האסור או ההתר לא ישוב אל ראיה נוכחת עד שיהיה להם נושא יעמדו בה ויבאו אל תכלית האמת - לכן תתרבה בו החלוקה - ולכן החכם רבינו יוסף ותלמידו רבינו ישועה אף על פי שנשתוו בשני החלקים הראשונים והשיבו על המרכבים ממאמרי הכתוב ומראיות מוכחות האמת בזה החלק נחלקו לשתי דעות - החכם רבינו יוסף הרואה אמר שעקרי האסור בעריות הם חמשה - האחד אסור האיש על שאריו - השני אסור האיש על שארי שאריו - השלישי אסור האיש על שני שארים - הרביעי אסור האיש על גוף ושאר שארו - החמישי אסור שני שארים על שני שארים: ואמר שאסור זכר על זכר יצעד על אשתו מפסוק ערות אחי אביך לא תגלה אל אשתו לא תקרב (ויקרא יח, יד) - וממאמר ערות אשת אביך לא תגלה ערות אביך היא (ויקרא יח, ח) - ואמר שאסור זכר על זכר הוא הקש מן הכתוב - אמנם אסור אשה על אשה הוא הקש מאסור זכר על זכר שהוקש מהכתוב ויהיה הקש על הקש - וזה אי אפשר מפני שאנחנו מתנהגים על הכתוב ועל ההקש היוצא מהכתוב לא על ההקש שיוצא מהקש אחר מפני שזאת הדעת היא דעת המרכבים אשר ברחנו ממנה:

והחכם רבינו ישועה אמר שעקרי האסור הם ששה החמשה הנזכרים ועוד נוסף עליהם עקר אחר בהגברה שהגביר אסור גוף ושאר שארו על שני שארים ממאמר ערות אחי אביך שכולל האמת והמעבר בעקרים ובפרחים זולת הכנפים מה שלא הודה בזה החכם ר' יוסף: ואמר החכם הנזכר שאסור אשה על אשה יצעד על בעלה: כי כמו שהזכרים מחוייבים בצווי הכתוב כן הנקבות מחויבות בצווי הכתוב כי הנה כתוב באש ישרפו אותו ואתהן (ויקרא כ, יד) - ואם אין הנשים תחת הצווי איך יעניש אותן הכתוב - ועוד כתוב ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו וראה את ערותה והיא תראה את ערותו (ויקרא כ, יז): ויחס לה הכתוב גם כן אזהרה בערוה: ועוד הדבר ידוע משפיטת השכל האנושי כי אין האזהרה בדבר אלא במי שיתועל ממנו - ואם תהיה התאוה לאשה כמו שהיא לאיש ותתועל ממנה כמו שיתועל האיש - הנה מן הראוי להיות האשה בעונש כמו האיש ואם כן הדבר שוה לשניהם - ומה שאמר החכם רבי יוסף שזה הקש על הקש אמר החכם רבינו ישועה שזה אינו הקש על הקש אמנם כמו שאסור זכר על זכר הוא הקש מהכתוב כן אסור אשה על אשה הוא הקש מהכתוב כי הנקבות נכללות גם כן תחת האזהרה עם הזכרים: אמנם הכתוב נשתמש לדבר בלשון זכר בעבור שהזכר הוא העקר: הלא תראה במקום שתהיה האשה העקר מקדימה הכתוב על הזכר כמו ותדבר מרים ואהרן במשה (במדבר יב, א) שהקדימה בעבור שהיא היתה עקר הסבה בזה המעשה - ומה שהשיב החכם רבינו אהרן ב"ה באמרו ועליך לבחור^{^[885]} כי הזכר מערה ופועל והנקבה נפעלת ואינה פועלת כבר בטל רבי ישועה זה באמרו שהכתוב שם עונש באשה כמו ששם באיש - ומה שהביא בספרו מדברי ר' ישועה לבטל דעתו עד שהאשימו שהוא בעצמו סותר דבריו כבר השיב עליו החכם רבינו אהרן בעל עץ חיים ואמר שהספר של רבינו ישועה שהיה מעיין בו בעל המבחר היה משובש: ובקצתם לא ירד לסוף דעת רבינו ישועה - עוד אמר החכם רבינו ישועה וכיון שנאסרה צרת האם מאיש אחר משום שהאם היא עקרי - ואם האם שהיא עקר עקרי היא כעקרי גם כן תאסר צרת אם האם מאיש אחר זולתי אבי האם כמו שנאסרה האם וצרתה: והחכם רבי יוסף עמד מאסורה ואמר כי כמו שאין כונת הכתוב באמרו ערות בת אשת אביך להכליל ערות בת אשת אבי אביך כן אין כונת הכתוב באמרו ערות אשת אביך שהקשנו ממנה צרת האם מאיש אחר שירצה לכלול אשת אבי האם להקיש ממנה צרת אם האם מאיש אחר - ואם נאסור צרת אם האם הנה יהיה זה הקש על הקש ורכוב על רכוב מפני שצרת האם מאיש אחר היא מוקשת מאשת האב - ואם נאסור צרת אם האם מאיש אחר הנה תהיה מוקשה מצרת האם מאיש אחר והנה יהיה הקש על הקש: ואמר החכם רבינו ישועה שאלו הוצאתי אסורה מזה הצד תהיה הקשה על הקשה ורכוב על רכוב - אמנם הוצאת אסורה הוא מפני שהיא עקרי ועקר עקרי כעקרי: אמנם אסור בת אשת אבי האב כבר הוציא אסורה ממאמר ערות אחי אביך שכולל האחים המעברים - לא ממאמר ערות בת אשת אביך:

סוף דבר החכם רבינו ישועה עלה על כלם בענין העריות וישבתו בעלי הרכוב מענות אל דבריו כי צדק היה בדבריו: והנם כתובים בספרו הידוע בענין העריות הנקרא ספר הישר:

#XIV:6 הפרק הששי

בבאור שרשי האסור והדרכים שנלמוד מהם דרכי האסור וההתר בענין העריות על דעת החכם רבינו ישועה:

העקר הראשון אסור האיש על ששה שאריו שהם אביו ואמו ואחיו ואחותו ובנו ובתו: זה נודע מההעתקה אשר התחברו בה כל ישראל ונודע גם כן ממאמר הכתוב: באב והאם ממה שכתוב ערות אביך וערות אמך לא תגלה: באחות ממה שכתוב ערות אחותך: באח ממה שכתוב ערות אשת אחיך: בבן ממה שכתוב ערות כלתך לא תגלה: אמנם הבת לא הוזכר אסורה בכתוב אמנם נודע לנו אסורה מקל וחומר שאם בת הבת ובת הבן אסורות כל שכן הבת עצמה: והאסור על אלה השארים הששה שזכרנו על הנקבות בן בעצמן ועל הזכרים יצעד על נשיהן: וממה שצריך שתדעהו שההקש בעריות יהיה מן הכתוב לא מההקש עד שיהיה הקש על הקש: כי הנה האיש במשל הוא אסור על אמו שהיא שארו או על אשה אחרת שהיא יותר רחוקה בעלת השאר ממנה - ותהיה במשל אחותו המעברת שהיא אסורה עליו ואסורו הוא עליה לבד - לא שתאמר שאסורו עליה יחייב אסורו לבעלה ואסורו לבעלה ישוב לאשתו מצד שאסור זכר על זכר יצעד על אשתו שהיא צרת אחותו המעברת: וכן צרת אמו מאיש אחר אף על פי שהיא במשפט הזה לא תאסר מזה העקר אמנם תאסר מעקר אחר שנזכיר והוא מצד ששני שארים אסורים לגוף אחד ואסור זכר על זכר יצעד על אשתו:

אמנם צרת אחותו המעברת לא תאסר לעולם מפני שאין שמה עלה שאר: והנה לפי זה ראוי לעולם להיות לך זכור שאסור הצעידה ראוי שיהיה פעם אחת לא שתים כל שכן יותר כי לפי זה נפול בפח המרכבים אשר בטלנו דעותיהם - והנה באסור הזכרים כמו שיצעד לנשותיהן כן יצעד לזאת הסבה במפותותיהן ובמזונותיהן - וכל המשתמשות בכלי הזכרים ההם שהאסור נופל עליהם וזה בדרך ההגברה שהגביר רבינו ישועה כפי מה שביארנו - והחכם רבינו ישועה אסר גם כן אמות האמות עד למעלה ממאמר אמך היא כפי מה שביארנו: ומזה הקיש לאסור אב האב עד אדם הראשון ואסורו [עליו]^{^[886]} יצעד בכל הנשים שנשתמשו בכליו וכן בנו ובן בנו וכן אחיו ובן אחיו עד למטה - וכן בתו ואחותו עד למטה:

העקר השני אסור האיש על שאר שארו^{^[887]}: כמו אחי אביו ואחותו ואחי אמו ואחותה: בת בנו ובן בנו ובת בתו ובן בתו ובת אחותו - ובן אחותו ובן אחיו - ובת אחיו: כל אלה נקראים שארי שאריו: והוצא זה העקר ממאמר ערות אחות אביך וערות אחות אמך: וכתוב שאר אביך שאר אמך היא - וכתוב עוד ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה: והנה האסור באלה הנקבות בן בעצמן ועל הזכרים יצעד על נשיהן שנשתמשו בכליהן כפי מה שביארנו: ושאר השאר נקרא שאר ממה שכתוב וערות אחות אביך וערות אחות אמך לא תגלה כי את שארו הערה וישוב אל המוזהר - וכתוב עוד שארה הנה זמה היא - והנה לפי זה גם העקר הזה יכנס תחת סוג איש איש אל כל שאר בשרו שהוא הסוג הכולל תחתיו אלה העקרים שהם כמינים - ושאר השאר לעולם באסור בין בעקרים בין בפרחים בין בכנפים: וממה שצריך שתדעהו שאנחנו הלכנו עד שאר השאר לבד - מפני שנמשכנו אחרי דרך הכתוב שנשתמש עד שאר השאר - אמנם שאר שאר השאר אינו באסור בכלל אלא בעקרים ובפרחים - אמנם בכנפים הוא בהתר: כי הנה בת הדוד ובת הדודה הן שאר הדוד והדודה שהם שאר השאר - וזה נתבאר במאמר ותהיינה לבני דודיהן לנשים (במדבר לו, יא): אמנם זולת זה היה נאסר גם שאר שאר השאר - והנה בשאר השאר באסור יש לך לעלות מעלה מעלה אמנם לרדת מטה מטה אי אפשר כי הנה בת הדוד ובת הדודה הם בהתר וכל שכן בנותיהן - אמנם בן זה האיש ובן בנו ובן בן בנו לרדת מטה מטה מזה הצד הכל יאסרו לדודת אביהם:

והנה עשינו [לחות]^{^[888]} בכל עקר ועקר וכתבנו בם הגופים האסורים - ובזה העקר עשינו זה הלוח: והשורה הראשונה הקטנה אשר בלוח מצד ימין למעלה כתוב בו האיש והוא האיש אשר רוצה לשאת אשה אח מאחת^{^[889]} הנשים אשר בקצה הלוח מצד שמאל: ומצד האיש בשורה השנית מצד ימין כתובים בה ששה שאריו: ובשורה השלישית כתובים שארי שאריו: ובשורה הרביעית כתובות נשות הזכרים שיבא בהם האסור ויצעד עליהן: וממה שצריך שתדעהו שבשורה השלישי בבית הראשון שכתוב בו אם - אב - אחות - אח - משתמשים לכל אחד מהאב והאם הכתובים בשורה השנית - וכן גם כן בבית השני מהשורה השלישית שכתוב בו בת בן משתמשים לאח ולאחות שבצדם בשורה השנית:

העקר השלישי אסור האיש על שני שארים ממה שכתוב ערות אשה ובתה לא תגלה בעקרים ובפרחים ובכנפים אשה ואביה: אשה ואמה: אשה ואחיה: אשה ואחותה: אשה ובנה: אשה ובתה: על הנקבות בן בעצמן ועל הזכרים יצעד על נשיהם - ואסור הנשים שזכרנו בעקר הראשון שהן אשת האב - ואשת האח ואשת הבן אף על פי שאסורן מצד בעליהן יש להוציא אסורן מזה העקר גם כן מצד היות שני שארים אסורים לגוף אחד: ותאסרנה הצרות גם כן צרת האם וצרת האחות וצרת הבת משום שהאיש עם אמו או עם אחותו או עם בתו שני שארים ואסורים לגוף אחד שהיא הצרה - ואסור אשה על אשה יצעד על בעלה - כי אם יקח האיש צרת אמו תהיה אמו אסורה לצרתה ואסורה ילך לבעלה וכבר היא לקחה בעל צרתה זה חלוף לא יתכן: לכן לא יקח האיש צרת אמו - וכן הדין בצרת אחותו ובצרת בתו: וממה שצריך שתדעהו שצד האסור בגופים יהיה משני פנים כי בקצת הגופים האסורים יהיה האסור בדבוק השני מצד הדבוק הראשון ולפעמים יהיה האסור בדבוק הראשון מצד הדבוק השני - והראשון כבר נהיה בהכשר ואין ראוי שיבוא האחרון לבטל הראשון: והנה במשל הראשון האיש עם בתו שני שארים - ואסורים לבעל בתו והאסור לבעל בתו יצעד לאשתו שהיא צרת בתו - והמשל בשני שצרת האם לא נאסרה לבנה אלא מפני שאם יקח בנה צרתה יביא אסורה לבעלה כמו שביארנו - וכבר דביקה^{^[890]} לבעלה גם צרתה וכבר נהיה בהכשר ולכן לא יקח בנה צרתה לקלקל דבוקה לבעלה ובאופן זה האסור גם כן תאסר צרת הבת לאביה - מפני שהאב עם בתו שני שארים ואסורים לצרתה ואסור אשה על אשה יצעד על בעלה: והנה לפי זה אם לקח בנה צרתה בין בשוגג בין במזיד אסור לאם ולבעלה להשתתף מעתה - אמנם מה שהולידו קודם לכן הכל בהכשר: וכן אם לקח האיש אשה אחת והלך בנו אחר כך ולקח שאר האשה ההיא נאסרה האשה ההיא מעתה לאיש ההוא ומה שהולידו קודם לכן הכל בהכשר - וכן הדין בכל העריות - והנה תחת זה העקר נכנסות שלש לוחות: הלוח האחד אסור האיש על דבקי שאריו - והלוח השני אסור האיש על שארי דבקו - והלוח השלישי אסור האיש על שארי דבק דבקו:

העקר הרביעי אסור האיש על גוף ושאר שארו - אשה ובת בתה אשה ובת אחותה - אשה ובן בנה - אשה ואב אביה: אשה ואם אמה - אשה ובת אחיה - ובכלל גוף ושאר שארו לגוף אחד בעקרים ובפרחים ובכנפים על הנקבות בן בעצמן ועל הזכרים יצעד על נשיהן ממה שכתוב ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח לגלות ערותה שארה הנה זמה היא (ויקרא יח, יז): גם יש לקחת ראיה ממה שכתוב ערות אחי אביך לא תגלה אל אשתו לא תקרב (ויקרא יח, יד) כי האיש עם דודו גוף ושאר שארו ואסורים לגוף אחד אף על פי שאסורה גם כן הוא מהעקר השני - שאסורו על דודו יצעד על אשתו - והנה תחת זה העקר נכנסות שלש לוחות: הלוח האחד אסור האיש על דבקי שארי שארו: והלוח השני אסור האיש על שארי שארי דבקו: והלוח השלישי אסור האיש על שארי שארי דבק דבקו:

העקר החמישי אסור שני שארים על שני שארים ממה שכתוב ערות בת אשת אביך מולדת אביך וכו' (ויקרא יח, יא) שהאיש עם בנו שני שארים והאשה עם בתה שני שארים: וכן שני אחים לשתי אחיות ושני אחים לאם ובת: ושתי אחיות לאיש ובנו - והכלל שני שארים על שני שארים בעקרים ובפרחים ובכנפים: והנה מזה העקר יאסרו שני אחים שאולים לגוף אחד מפני שהם שני שארים על שני שארים ואסור זכר על זכר יצעד על אשתו לא מצד שהאחות השאולה קראה הכתוב מולדת ואחות והטעם מצד שהאחים השאולים יקראו אחים מעברים כי כבר בטלנו זה המאמר: וכן לא תאסר אחות אחות המעברת אשר תתנהג עמה מנהגה עמנו ממשמע אחות אף על פי שהיא תאסר מפאה אחרת ואופן אסורה הוא כמו שאספר:

אמר אליהו בשיצי קצת מן המתחכמים בזמננו זה לא הבינו מאמר החכם רבי אהרן בעל עץ חיים נ"ע באמרו ועוד אלו היינו לומדים מן השם אסור היה ראוי להאסר לי אחותי המעברת לאחותי המעברת - והחכם התירה ואמר והנה לא תאסר אלי אחותי המעברת לאחותי המעברת אשר תתנהג עמה מנהגה עמנו אף על פי שהיא תאסר מפאה אחרת: והנה לא יהיו שני אחים שאולים אסורים לגוף אחד כל שכן לשני שארים כל שכן לשני אחים שאולים אחרים ומי שרוצה לראות באסורם צריך להביא ראיה לדבריו חוץ מן המקום אשר אנחנו דוברים בו: עד כאן לשון החכם: חשבו קצתם שהחכם רצה בזה שלא תהיה לאיש באסור אחות המעברת לאחותו המעברת מפני שמצאו מאמר והחכם התירה - ומאמר אף על פי שהיא תאסר מפאה אחרת השליכוהו אחרי גום:

סוף דבר נסתפקו באלה המאמרים הרבה קצתם היו חושבים שיש סתירה בדברי החכם מבלתי שיבינו דברי החכם וכאלו אלה המאמרים היו למכשול בעיני הרואים עד שהכריחוני לפרש להם זה המאמר ואמרתי להם שדברי החכם מזוקקים שבעתים כפי מה שפרש:

ועתה אפרש - דע שאחות המעברת לאחות המעברת פעם תהיה באסור לאח המעבר ופעם תהיה בהתר - וכן האחים השאולים לשני שארים ולשני אחים שאולים אחרים פעם יהיו באסור ופעם יהיו בהתר - והמשל בזה שאלימלך יש לו בן ושמו מחלון ולקח אשה אחת ושמה רחל ויש לה בת ושמה יעל ולרחל היה לה בעל אחר ושמו יעקב והיה לו בת עם אשה אחרת ושמה דינה הנה לפי זה יעל היא אחות מעברת לדינה ומחלון אח מעבר ליעל אם כן דינה היא אחות מעברת לאחות מעברת של מחלון: והנה באין ספק שהיא באסור מפני שאם יקח מחלון את דינה תאסר רחל^{^[891]} ליעקב לפי שיעקב ודינה שני שארים ואלימלך ומחלון שני שארים ושני שארים אסורים על שני שארים: הנה אסור יעקב לאלימלך הוא אסור אשתו וכבר היתה רחל אשת אלימלך ואשת יעקב כפי מה שהנחנו זה חלוף לא יתכן - הנה לפי זה אין ראוי לקחת מחלון את דינה שהיא אחות אחותו המעברת - וליעל יש לה עוד אחות מעברת אחרת מצד אחר והיא לא תאסר למחלון כי הנה במשל אב יעל שמו שאלתיאל ויש לו אשה אחרת חוץ מרחל שמה מחלה ויש לה בת שמה קציעה - והנה קציעה היא אחות מעברת ליעל שהיא אחות מעברת למחלון ואין שום צד אסור אם יקח מחלון את קציעה מפני שמחלה עם קציעה שני שארים ומחלון עם אלימלך שני שארים ואם יקח מחלון את קציעה לא יקח אלימלך את מחלה אמה ובזה יעמוד האסור ולא יצעד יותר: והמשל בשני אחים שאולים לשני שארים שנאמר שיש לאלימלך עוד אשה אחרת גם כן חוץ מהנזכרות ושמה חנה ויש לה בן שמו שמואל - והנה שמואל הוא אח שאול עם מחלון ומחלון אח שאול עם יעל ויש ליעל אחות משאלתיאל אביה ושמה תמר: והנה מחלון^{^[892]} יקח את תמר אמנם שמואל לא יוכל לקחת את יעל מפני שיעל עם אמה רחל שני שארים והנה עם שמואל בנה שני שארים: ואם יקח שמואל את יעל אסור לקחת רחל את חנה ואסור אשה על אשה יצעד על בעלה שהוא אלימלך - וכבר שמנו שבעל רחל הוא אלימלך זה חלוף לא יתכן: ויעל גם כן היא אחות אחיו המעבר שהוא מחלון שכבר בארנו אסורה: אמנם אם יקח שמואל את קציעה ומחלון את מחלה אמה אין שום צד אסור בזה: וכן גם כן יאסרו שני אחים שאולים לשתי אחיות שאולות כי הנה יעל עם דינה שתי אחיות שאולות ומחלון עם שמואל שני אחים שאולים גם כן וכבר בארנו שהוא באסור לקחת מחלון את דינה וכן גם כן הוא באסור לקחת שמואל את יעל מפני שהאסור הוא מצד היות שני שארים אסורים על שני שארים ואסור זכר על זכר יצעד על אשתו - וכו גם כן בצד האחר משום היות שני שארים אסורים על שני שארים^{^[893]} ואסור אשה על אשה יצעד על בעלה - וכל זה הוא בעבור שלקח בעל חנה שהוא אלימלך את רחל שהיא אשת יעקב: ומפני זה נהיית דינה אחות מעברת לאחותו המעברת של מחלון - ויעל נהיית אחות מעברת לאח מעבר של שמואל כפי מה שבארנו - ולכן אמר החכם ומי שרוצה לראות באסורם צריך להביא ראיה לדבריו חוץ מן המקום אשר אנחנו דוברים בו: והטעם שאין האסור בם מצד השם כפי מה שחשבו המרכבים: וכן עלת אסור אחות המעברת לאחות המעברת לא יהיה האסור מעלת השם אלא מפאה אחרת שהיא עלת השאר - והנה מזה העקר הוא אסור האיש על שארי דבקי שאריו ועל שארי דבקי דבקי שאריו ועל שארי דבקי שארי דבקו:

וכן הוא ציור הלוחות:

[למטה תמצא הגהה שייך לעקר חמישי מדפי דפוס א' - וראה ההערה]^{^[894]}

בעקר חמישי מה שכתב שני אחים שאולים לגוף א' מפני שהם שני שארים על שני שארים - כ"י כמהר"ר שמחה הקוסדיני ז"ל:

במשל שאלימלך יש לו בן שמו מחלון ולקח אשה אחרת שמה בת שבע ויש לה בן מבעלה ושמו אהרן ולקח אהרן אשה ושמה שרה: הגה מחלון ואהרן שני אחים שאולים ומחלון אסור לקחת את שרה שהיא אשת אהרן מפני שיהיו שני שארים על שני שארים מפני שאלימלך ומחלון שני שארים: ובת שבע עם אהרן שני שארים: ואלימלך כבר לקח את בת שבע ומחלון אם יקח אהרן בנה יהיו שני שארים על שני שארים ואסור מחלון לאהרן ישוב על אשתו שהיא שרה ושרה היא גוף:

ומה שכתב והנה לא יהיו שני אחים שאולים אסורים לגוף אחד - פירש החכם הנ"ל שאלימלך יש לו בן שמו מחלון ולקח אשה אחרת שמה קציעה ויש לקציעה בן מבעלה יעקב מאשה אחרת שמה חנה ושמו יוסף הנה היו מחלון עם יוסף שני אחים שאולים הנה מותר למחלון לקחת את אשת יוסף מפני שמחלון עם אלימלך אביו שני שארים ויוסף עם אמו חנה שני שארים הנה אם יקח מחלון את אשת יוסף לא לקח אלימלך את אם יוסף שהיא חנה עד שיהיו שני שארים על שני שארים - וע"כ בהתר שני אחים שאולים שהם מחלון ויוסף לגוף א' שהיא אשת יוסף: עד כאן:

העקר הששי אסור שני שארים על גוף ושאר שארו בעקרים ובפרחים זולת הכנפים - והטעם שיהיה העקר והפרח או^{^[895]} הכנף בגוף ושאר שארו - אמנם השני שארים - בין שיהיו עקר ופרח בין שיהיו כנפיים משפט אחד להם: וזה העקר הוא על דעת החכם רבינו ישועה בהגברה שהגביר ממה שכתוב ערות אחי אביך לא תגלה אל אשתו לא תקרב דודתך היא - ואמר בעבור שלא הזכיר בזה מלת שאר כמו שהזכיר באחות האם ואחות האם: ראוי לקחת מלת אח על האמת ועל המעבר - ויכנסו באסור אחי האב המעברים: והנה אח האב המעבר עם אמו שני שארים והאיש עם אבי אביו גוף ושאר שארו - וכבר לקח אבי אביו האם - ובא הכתוב ואסר לקחת האיש את בן האשה או את בתה כאשר זה נודע ממאמר ערות אחי אביך כשיהיה הרצון בו האח המעבר - ואין הנה צד האסור מן השם - כי מן השם לא נלמוד אסור כפי מה שביארנו - אמנם זה מדרך החכמים במאמרי הכתוב שכשיזכר מאמר אחד בסתמה ראוי לקחת אותו על האמת ועל המעבר - ויש עוד ראיה אחרת על אסור גוף ושאר שארו על שני שארים ממה שנשתמש הכתוב לקרא שאר השאר שאר ממאמר ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח לגלות ערותה שארה הנה זמה היא - והנה בת הבת שהיא שאר השאר שקראה הכתוב שאר - ואם כן גוף ושאר שארו הם כשני שארים - וכבר ביארנו אסור שני שארים על שני שארים: סוף דבר אסור שני שארים על גוף ושאר שארו בעקרים ובפרחים זולת הכנפים ממאמר ותהיינה לבני דודיהן לנשים (במדבר לו, יא) כפי מה שביארנו - והנה מזה העקר הוא אסור האיש על שארי דבקי שארי שאריו על הנקבות כן בעצמן ועל הזכרים יצעד על נשיהן - ועל שארי דבקי דבקי שארי שאריו - ועל שארי שארי דבקי [שאריו]^{^[896]}: ועל שארי שארי דבקי דבקי שאריו - ועל שארי שארי דבקי שארי דבקו: ועל שארי דבקי שארי שארי דבקו:

וכן הוא ציור הלוחות:

וממה שצריך שתדעהו שבאלה הלוחות כבר כללנו כלל הגופים האסורים עד שאר השאר ונתנהגנו בם כמנהג הכתוב שהלך עד שאר השאר לבד ויש לך לעלות מעלה מעלה ולרדת מטה מטה ממאמר אמך היא כפי מה שביארנו: אמנם זה בעקרים ופרחים כי עקר עקרי כעקרי עד למעלה - וכן פרחי ופרח פרחי עד למטה - וכל הגופים שיאסרו לי ממה שיאסרו לעקרי מן שארי הדבק ובכל תוצאותיו - כן יאסרו לי מן עקר עקרי - וכן גם כן מפרחי ופרח פרחי וזה זולת הכנפים ממה שילך למטה זולתי הדבק בשאר השאר - ולא שארי הדבק בשאר השאר מהקש שארי הדוד כמו שביארנו: ולפי זה גם כן כל הגופים שיאסרו לי יאסרו לעקר עקרי ולעקר עקר עקרי עד אדם הראשון: וכן פרחי ופרח פרחי ופרח פרח פרחי עד ימות המשיח יאסרו על הגופים שיאסרו לי זולתי הכנפים שלא יהיה בהם האסור מטה מטה כי הנה בת אחי לי באסור ולבני מותרת וכן עד למטה ממאמר ותהיינה לבני דודיהן לנשים (במדבר לו, יא): ולפעמים ישתלשל האסור מטה מטה בכנפים וזה בהיות גוף ושאר שארו לגוף אחד כי^{^[897]} אין הבדל בין האיש ובין^{^[898]} אחיו ובין אל^{^[899]} בן בן אחיו עד למטה וכמו שאסור לאיש לשאת את דודתו כן אסור לו לשאת את דודת אביו וכן דודת אבי אביו עד לאין תכלית:

סוף דבר האסור ילך מעלה מעלה מטה מטה כי משפט אחד להם וביצוקה אחת מוצקים - ובכנפים בקצת כפי מה שבארנו: וצריך לעולם להשתכל בזה כי הרבה מן האנשים יטעו בזה: וממה שצריך שתדעהו ותתעורר עליו גם כן שכל [שאלה]^{^[900]} שתסדר כהוגן ותחפש אותה תוך אלה הלחות שסדרתי לך ולא תמצאה דע שהיא בהתר כי כלל הגופים האסורים כללתי בתוך אלה הלחות: ויש לך לדעת עוד שלא תשען בדרוש מן הדרושים באלה הלוחות לבד כפי מה שינהגו קצת מאנשי הזמן ומגששים כעורים ולפעמים יטעו בדרוש ההוא לקושי ציורו ומחפשים אותו תוך הלוחות וכשלא ימצאוהו לפי דעתם יאמרו שהוא מותר - אמנם תחשב צד המשפט בדרוש ההוא על ידי שרשי הששה עקרים שזכרנו לדעת אסורו או התרו - ואחר כן תחפש דרושך גם כן בתוך הלוחות לדעת אמתת הדרוש כראוי להיות לאחדים בידיך כי טובים השנים מן האחד:

#XIV:7 הפרק השביעי

בהנחת דרכי ההכנסה בלוחות לדעת הגופים האסורים וסדור דרכי השאלות ובאור קצת שאלות קשות בעריות: דע שכשיבא השואל לשאול צריך לסדר דבריו כראוי בדרך מיני הששה עקרים שזכרנו - ועם זה תכנס בראשי הלוחות - וכשתמצאהו באחד מהלוחות ההם דע שבלוח ההוא תמצא דרושך אם הוא באסור ואחר כך תבקש הענין ההוא בעצמו בפרטות תוך הלוח בפרטים - וכשתמצא תדין שהוא באסור: המשל שאל השואל אם יתכן לקחת האיש בת בעל אשת אחיו - והנה זה הדרוש במיני העקרים הוא ככה: אסור האיש על שארי דבקי דבקי שאריו: והלכנו ובקשנו זה בראשי הלוחות ומצאנוהו בלוח השני מהעקר החמשי וחפשנו גם כן הענין עצמו תוך הלוח ומצאנוהו בשורה השלישית מצד אורך הלוח - ושורש זה האסור הוא מצד אסור שני שארים על שני שארים ואסור זכר על זכר יצעד על אשתו כי האיש ואחיו שני שארים והבת עם אביה שני שארים - ואם יקח האיש את הבת יאסר האח לאביה ואסורו יצעד על אשתו וכבר היא נלקחה בהכשר לפיכך יאסר לאיש בת בעל אשת אחיו: שאלה אחרת - היתכן לאיש לקחת בת בעל אם אשתו והנה שרש זה במיני העקרים הוא ככה: אסור האיש על שארי דבקי שארי דבקו והוא בלוח השלישי מהעקר החמישי וחפשנו גם כן הענין בעצמו תוך הלוח ומצאנוהו בשורה השנית ושרש זה האסור הוא מצד אסור שני שארים על שני שארים ואסור אשה על אשה יצעד על בעלה: שאלה אחרת עוד - היתכן לו לאיש לקחת אשת בעל בת אשת אביו ושרש זה במיני העקרים הוא ככה: אסור האיש על דבקי דבקי שארי דבקי שאריו והלכנו ובקשנו זה בראשי הלוחות ולא מצאנוהו ולכן אמרנו שהוא בהתר: שאלה עוד היתכן לאיש לקחת אשת אח אשת אח אשתו והנה שרש זה הוא ככה: אסור האיש על דבקי שארי דבקי שארי דבקו ובקשנו זה בכל מיני העקרים שהם בראשי הלוחות ולא מצאנוהו ולכן אמרנו שהוא בהתר - ובזה נשתבש ר' אהרן בעל הדרשות באגרת ששלח לר' שלמה הנשיא והודיע לו התר זה כפי מה שידוע שמה: שאלה עוד היתכן לאיש לקחת בת אשת אב אב אשתו והנה שרש זה במיני העקרים הוא ככה: אסור האיש על שארי דבקי שארי שארי דבקו - וחפשנו זה במיני העקרים אשר בראשי הלוחות ומצאנוהו בלוח הששי מהעקר הששי ומצאנו הענין בעצמו בשורה הראשונה מהלוח - והאסור הוא מצד היות גוף ושאר שארו אסורים לשני שארים בעקרים ובפרחים ואסור אשה על אשה יצעד על בעלה מפני שהבת עם אמה שני שארים ואשת האיש עם אב אביה גוף ושאר שארו ואסורים על אשה ובתה ואסור האשה על הבת יצעד על בעלה שהוא האיש: שאלה עוד היתכן לאיש לקחת בת בעל אשת אביו - והנה שרש זה הוא ככה: אסור האיש על שארי דבקי דבקי שאריו והוא נמצא בלוח השני מהעקר החמישי והענין בעצמו מצאנוהו בשורה הראשונה וזאת הבת היא אחות אחותו המעברת ואסורה הוא מצד שהבעל עם בתו ב' שארים והאיש עם בנו ב' שארים ואסור זכר על זכר יצעד על אשתו:

חקור ודרוש בשרשי הראיות - אשר גבלו חכמים בעריות:

והמה שש במנין הספורים - והם בנין בגופים האסורים:

והגופים אשר המה בצלם - הלא המה אסורים עד לעולם:

והראשון באסור שש שאריו - והשני שארי כל שאריו:

שלישי הוא אנוש לשני שארים - רביעי הוא לגוף ושאר שארים:

חמישי הוא שנים בשנים - שארים גם והששי שנים:

לגוף ושאר שארו הוא באמדה - אשר הגביר ישועה בן יהודה:

בעקרים ובפרחים תמימים - אבל לא בכנפים שלמים:

והשבית כל מרכב מלדבר - טענותם הלא אבד ושבר:

וטען על מאור גולה ורבו - שמו יוסף ונתאזר בחרבו:

באסור הנקבות בנקבות - הלא הביא ראיות הן חשובות:

ואסורן ידלג בזכרים - למען יהיו זכים וברים:

היות כי האמונה עם שלשה - כתב הקש וסבל הירושה:

וההקש הלא היה לבנין - בענין העריות הוא לדיין:

אשר אזן בגופות האסורות - והבדיל הטמאות מטהורות:

ולכן תהיה מוקשב לעולם - בחבורים לחפש את כללם:

בלוחות החרותות הכתובות - בשמות האנשים הן נקובות:

וסוגם הוא בראש כלם לעולם - והוא כולל קטנם עם גדולם:

היה זריז להשיב כל שאלה - אלי הסוג בלוח הוא תחלה:

ואז תמצא בצורתה בעצמה - כסדרה היא כתובה גם תמימה:

והאיש הוא אלי פנת ימינך - והאשה אלי פנת שמאלך:

ותתחיל מימינך אל שמאלך - ובשמאלך הלא יושלם רצונך:

והזהר בכנוים אשר בם - עדי כי אל מכונם להשיבם:

באסור לך עלות מטה ומעלה - ולא בקצת כנפים לעלה:

ואז תצלח ותשיב בשאלות - בעזרת אל אשר לו התהלות:

וממה שצריך שתדעהו ותתעורר עליו שאין הקנין תופש בעריות ואין צורך להתגרש האשה בגט זולת האסור היוצא מהם מאסור אשה על אשה שיצעד על בעלה וכן האסור היוצא מהעקר הששי בכללו שהוא על דרך ההגברה לפי דעת רבינו ישועה כי באלה האסורים צריך להנתן גט מספק הנקרא גט של שוגג מפני שבאלה השני דרושים נפלה חלוקה בין החכמים המפורסמים: ואף על פי שזה הדרוש מקומו בספר^{^[901]} נשים זכרתיו הנה כדי שיהיה שגור בפי המעיינים לבל יכשלו עם יי' באסור:

שבח לאל המהולל בכל פיות - הושלם סדר העריות:

ובעזר רוכב שמים אשר לֹאין אונים עצמה משים - נתחיל ונסיים סדר נשים:

#XV סדר נשים

דרכי אלהים נשגבו גם נפלאו - מכל בני תבל ברוחו נבראו:

ידום לבב משכיל וישתומם היות - דעת תכונתם שכלים ילאו:

השכן יקר אדר בגולם נרפש - מסגר מרובע בו הפכים מלאו:^{^[902]}

להיות שהכונה האלהית בבריאת זה העולם הוא להיות דעת אלהים בארץ וכבוד יי' מלא העולם: וכבוד יי' מלא העולם הוא בעצמים קיימים לנצח שהם משרתי השם העומדים סביב הכסא: ודעת אלהים בארץ לא תהיה כי אם בשכל נקשר בחומר הקשר מציאות לבד ואלה החומרים לא יעמדו לנצח כאשר למעלה מפני אכל האדם מעץ הדעת כנזכר במעשה בראשית: לכן החליף השם ברוך הוא מה שהיה למעלה באישים להיותו למטה במינים ר"ל להיותם קיימים לנצח אף על פי שהאישים ממירים משתנים: ולפי זה סדר סדרים ישרים לבני אדם לשמירת מינם בכל מה שאפשר כפי מה שרמזנו לקצת המצות - ועוד הוסיף סדר אחר הוא סבה בעצם לשמירת מין האדם והוא להיות לו אשה מיוחדת מקודשת לו משאר בני אדם מותרת אליו ואסורה לכל כדי שיהיו בניו ידועים ומוכרים אליו מרחם עליהם ומשתדל בכל צרכיהם עד שיגדלו ככתוב כרחם אב על בנים (תהילים קג, יג) ואף על פי שהאם ידעם ויכירם וישתדל להם טובים השנים מן האחד והזכר נכבד מהנקבה - מצורף שגם הבנים חייבים בכבוד אביהם ובפרנסתו ועזרו - וכתוב כחצים ביד גבור כן בני הנעורים (תהילים קכז, ד) - מצורף עוד עזר הקרובים אחד לחברו: ובזו תהיה השמירה למין האדם ובזולתו אבדתו - עוד שהאשה עזר לאיש ככתוב אעשה לו עזר כנגדו (בראשית ב, יח) ומפני שהאמות הסכלות היו מסדרות סדר מדיניי להיות האנשים לחוד והנשים לחוד וחבורם בזווג יהיה בקצת פרקי^{^[903]} השנה לקיום המין באה תורתנו האלהית ואסרה בזה והודיעה שזה הסדר הישר שזכרנו היה ליחידי סגולות מזמן אדם ונח להיותו נאות וישר לפי הסדר המדיניי - ולכן לא הקפידה התורה בבאורו בפרטות ר"ל איכות קנין האשה אמנם הניחה הדבר על המנהג הקדום: ועם כל זה לא סרה מלהרמיז - לא לפי דעת בעלי הקבלה שאמרו שקודם נתינת התורה היה האדם פוגע אשה בשוק ושוכב עמה והיתה קנויה לו בביאה ההיא כי הנה כלל נשי האבות וזולתם מן האישים היו בשדוכין:

הפרק הראשון בקנין האשה:

הפרק השני בתנאי מהר ומיניו ומשפט הקדוש והטעם קנין האשה:

הפרק השלישי במקדש על תנאי:

הפרק הרביעי בנשים שאין הקדושין תופשין בהן:

הפרק החמישי בבאור הנשים החמש שזכרנו וכל התלוי בהן:

הפרק השישי בנשים והאנשים שהקדושין תופשים אף על פי שהם מאסורי לאוין:

הפרק השביעי בנשואין:

הפרק השמיני במה שיתחייב האדם לאשתו מדין תורה ומדת השליח אשר נתחברו לו כל ישראל:

הפרק התשיעי במה שתתחייב האשה לבעלה מדין תורה ומדת השליח אשר נתחברו בו כל ישראל:

הפרק העשירי בתביעות האיש עם אשתו ואופן המשפט בבית דין:

הפרק האחד עשר במתרגשות:

הפרק השנים עשר בתנאי הגרושין:

הפרק השלשה עשר באופן הגרושין וברור האלמנה ואופן המשפט בבית דין:
הפרק הארבעה עשר בקנאת האיש באשתו:

הפרק החמשה עשר במפותה והאנוסה:

הפרק השישה עשר בנאוף בכלל:

#XV:1 הפרק הראשון

בקנין האשה: בעלי הקבלה אמרו בשלשה דברים נקנית האשה בכסף בכתב ובביאה - וכל אחד מספיק על הקנין לבד שיהיה בעדים: הכסף לקחוהו ממה שמצאו לקיחה באשה ככתוב כי יקח איש אשה (דברים כב, יג): ומצאו לקיחה בכסף ככתוב נתתי כסף השדה קח ממני (בראשית כג, יג): ואמרו מה לקוחין אלו בכסף אף לקוחין אלו בכסף - והכתב לקחוהו מן הגרושין ואמרו מה גרושין בכתב אף הקנין בכתב - והביאה לקחוה ממה שמצאו כי יקח איש אשה ובעלה (דברים כד, א) הטעם שבבעילה קנה אותה: וחכמינו הראשונים מהם אמרו שהאשה נקנית בחמשה דברים כגון ר' בנימין שאמר שהאשה נקנית באריסה בלקיחה במוהר בברית ועדים: ור' יאשיה הנשיא אמר בששה במוהר בעדות בכתב ובביאה ובקנין ובקידושים: ור' יהודה האבל הלך אחרי הראשונים ואמר במוהר וארוש בכתב בעדים בברית וביאה: והחכמים האחרונים כגון ר' יפת ובנו ר' לוי ור' יוסף ורבינו ישועה וזולתם מהאחרונים אמרו שהאשה נקנית בשלשה דברים במוהר בכתב ובביאה ושלשתם צריכים בקנין האשה: ואין ספק שאין הבדל בין אלה הדעות לבד בענפים כי הארוש פרוש אסור כי סמ"ך ושי"ן משמשין והוא הפוך כטעם כבש כשב - ובקנין אסרה לכל זולתו ואם כן הארוש הוא פועל מתחייב מהקנין ואין צרך להמנות בראשו - וכן הקדושין כי טעמו הפרשה והבדלה - והעדים בכח הכתב: אמנם הקנין שהוא השבועה הוא לחזוק לבד לא שהוא מעצם הדברים המקנים האשה - וכן אמר רבינו ישועה ואין צורת שומרת יבם אלא כצורת אשה נשבעה להנשא לאחד וגם הוא נשבע היותו לה לאיש - והטעם כאשר לא יתחייב האיש בעונש הבא על אשה שנשבעה להיות לאשה לאחר משום אישות כן לא יתחייב עונש על הבא ליבמת איש אחר - אמנם טעם השבועה הוא בעבור חזוק כדי שלא תהא קלה בעיניו לגרשה כי המגרש בלי ערות דבר הוא עובר בשבועה שנשבע בשעת הקנין - ולפי זה הוא על צד השמור כאשר המוהר המאוחר הוא על צד השמור לא שיש בה שום רושם בקנין האשה - ואם קדש בשלשה הדברים הנזכרים בלי שבועה היא אשת איש - וכן אם נשבע ולא קדש בשלשה הדברים אינה אשת איש אמנם היא פטורה לכל:

סוף דבר אין האשה נקנית ר"ל מתקדשת אלא בשלשה דברים יחד והם המוהר והכתב והביאה: ובענין מוהר נחלקו חכמי ישראל: בעלי הקבלה אמרו שהמוהר הוא התוספת שמוסיף החתן על כלל הכתובה אשר נקרא בפי חכמינו מוהר מאוחר: והוא הנזכר בכתוב כסף ישקול כמוהר הבתולות (שמות כב, טז) - אמנם הכסף שהזכירו הם בקדוש האשה לקחוהו מהצד שזכרנו: ואמרו שהאיש קונה בפרוטה ובשוה פרוטה כי שם כסף נאמר על פרוטה ובשוה פרוטה^{^[904]}: וחכמינו אמרו שהמוהר הנזכר בכתוב זה בו נקנית האשה והוא הנקרא מוהר מוקדם בפי החכמים כי אי אפשר שלא יזכירנו הכתוב - וזהו הנאמר מהור ימהרנה לו לאשה (שמות כב, טו) - ופרשו טעם מוהר מטעם אחר מהרו (תהילים טז, ד) שפרושו ענין קשור - אמנם המוהר המאוחר הוציאוהו גם כן מהכתוב ויצאה חנם אין כסף (שמות כא, יא) - ולפי דעתם בשניהם היו מתנהגים בקנין האשה קודם בוא התורה ובאה התורה והעמידתנו בהם - ונתנו טעם במוקדם שהוא בעבור קנין האשה: ובמאוחר שיהיה על צד השמור שלא תהא קלה בעיניו לגרשה מצורף שיהיה לה טרף בזמן גרישתה ואלמנותה - ולהיות שענין המוהר בכללו שיעורו היה ידוע קודם בא התורה לכן לא הקפידה בבאורו אלא על דרך רמז כדי שלא יהיה על דרך הרשות: וקצת מבעלי הקבלה הוציאו שעורו מן התורה ממאמר כמוהר הבתולות כי לקחו כ"ף מן כמוהר וה"א מן הבתולות וחברו ואמרו כ"ה זוזי כסף צרוף שהוא מוהר הבתולות כי אמרו שלא הוסיפו האותיות אלא לדרוש ואלה אסמכתות בעלמא - ומהם אמרו שאין המוהר מן התורה כי כל כסף האמור בתורה יש לו שעור והוא כסף מזוקק וזה מאתים זוזי כסף מדינה שיש להם עשרים וחמשה זוזי כסף צרוף מזוקק וזה לא נזכר בתורה לכן אין המוהר מן התורה - והם עצמם נתבלבלו ובלבלו דבריהם עד שקצתם כותבים בשטרותיהם שהוא מוהר בתולים ולפי זה הוא מוהר מוקדם: וקצתם אומרים כדי שלא תהיה קלה בעיניו - וכל זה קרה להם מלהודות במוהר המוקדם כי לפי דעת חכמינו שהמוהר שני מינים מוקדם ומואחר^{^[905]} הענין הולך על נכון כי המוקדם הוא מוהר בתולים והמאוחר הוא הנרמז במאמר ויצאה חנם אין כסף שהוא על צד השמור כדי שלא תהיה קלה בעיניו:

אמנם בשיעור שניהם נחלקו החכמים מהם אמרו שיש לו שעור ידוע והוא הנזכר בתפושה ונתן לאבי הנערה חמשים כסף (דברים כב, כט) - כי אם לא היה שעורו ידוע מה טעם כמוהר הבתולות כי לא יתכן הדמיון אלא בדבר הידוע - ומהם אמרו שאין שעורו ידוע כי לא יתכן להיות מוהר אשה פחותה כמוהר אשה נכבדת ממה שמצאו בענין דוד ואנכי איש רש ונקלה (שמואל א יח, כג) והשיבו כי אין חפץ למלך במוהר כי אם במאה ערלות פלשתים (שמואל א יח, כה) - ואין הרצון שלא רצה במוהר כלל כי לא יתכן הקנין בלתו אלא רצה בדבר שיהיה במקום המוהר - והחכם רבי אהרן בעל עץ חיים אמר ונראה לי שאי אפשר אחת משתי הדעות אבל הראוי לעמוד כי יש לו שעור שאי אפשר לרדת ממנו ויש להוסיף על^{^[906]} אותו השעור כפי חשיבות וכפי הרצון - ואמר שמאמר כמוהר הבתולות מרמז על השעור שאין לרדת ממנו - ולפי זה נטה אחרי אנשי הדעת הראשונה כי לא אמרו שלא יוסיף על השעור: ולפי דעתי שאין לו שעור ידוע אלא לפי המנהג ולפי חשיבות המזדווגין ולכן לא חייבה התורה שעורו - וכן אמר רבינו אהרן בעל המבחר והנכון שאין שעור למוהר - וכן אמר ר' לוי והקרוב כאשר ישאלו ממנו אבי הנערה ואמה ואחיה וגם אם ירצה הוא על הדבר אשר יבקשו - ולפי דעת רבינו אהרן המקדש בפחות מחמשים כסף לא תהיה האשה מתקדשת ואם [תתגרש]^{^[907]} לא תצטרך גט חלילה: אמנם לפי הנראה שהחיוב הוא לחכמים הנמצאים בעת הקדוש להוכיח לחתן לקדש במוהר ראוי לכלה לפי מנהג המדינה ובזולת זה לא יניחוהו לקדש בפניהם - אמנם הלוקח שני עדים ומקדש בפרוטה או בשום מטבע הנמשך או בדבר השוה למטבע נמשך במדינה ההיא היא מקודשת - ואפשר שגם דעת החכם רבינו אהרן בע"ח נ"ע נמשכת לזאת הדעת: סוף דבר קדוש האשה יהיה במטבע נמשך במדינה ההיא: או בדבר ששויונו מטבע הנמשך במדינה ההיא: אמנם האנשים הנמצאים בחיוב להם להיות הקדוש במוהר הראוי: וזהו הכתוב בשטר והמוהר שהתניתי וקצבתי וקיימתי לה על נפשי מוהר בתוליה האמור בתורה כראוי לה אתן: וכן יהיה במוהר המואחר בעת הנשואין שלא ינשאו הכלה לחתן החכמים הנמצאים אלא במוהר מואחר ראוי: כי אמרו החכמים שהקש אחד יש בין למוהר המוקדם בין למוהר המואחר - ואמנם ההפרש שיש בין שניהם אף על פי שגם שניהם לאשה ולא לאביה וקרוביה - כי המוהר המוקדם הוא נתן לאשה אם היא בוגרת או לאביה אם היא קטנה: ויחבר אביה עמו דברים אחרים ויתנם לה כמשפט נדוניא ואם נדר סך כתובה לבתו מעבירו בחשבון הכתובה ויורשיה זוכים בו כמשפט נדוניותיה ואסור לבא עליה כל זמן שלא יגיע לידיה: ואסור לותר מוהרה כי תהיה כמפותה - ואין טענה מהכתוב בבנות לבן הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו ויאכל גם אכל את כספנו (בראשית לא, טו) - כי זה אמרוהו על צד הגנאי: אמנם בלי ספק פזר עליהן בנכסים ובגדים יותר משויון העבודה ההיא והעד משפחותיהן - וכן בענין שאול הכתוב במאה ערלות הפלשתים על כל פנים נתן שויונם - וכן עונש מוציא שם רע והאונס לא היה נשאר לאב כי אם היה מחבר עמו דברים אחרים ונותן לה: וכל כך דייקו החכמים בזה עד שאפילו המוכר את בתו מפני עניותו לא היה נהנה מהם אלא היה שומר אותם להשיאה אף על פי שקצת מן החכמים אמרו שהיה נהנה כי אמרו שבזה יהיה הפרש בין שפחה נחרפת ובין אשת ברית - אמנם המוהר המואחר נודרו הבעל בפני בית דין וכותבים אותו חוב עליו ואינו פורעו אלא בזמן גרישתה: או מיורשיו בזמן אלמנותה להיות לה לספוק בזמן גרישתה ואלמנותה - ואם תמות האשה לא יזכו בו יורשיה כמוהר המוקדם - הפך דעת ב"ה שאמרו שהיורשים זוכים בו - כי אם חייבוהו כדי שלא תהיה קלה בעינו ולהיות לה לספוק בזמן גרישתה ואלמנותה מה טעם שזכו בו היורשים - ולהיות שהשני מוהרים היו נהוגים קודם בא התורה והיה הדבר תלוי לפי המנהג ולא הקפידה התורה בביאורו - לכן נתחלפו קהלות ישראל במנהגם מהם כותבים בשטר המוהר המוקדם לבד ומהם המואחר לבד ומהם כותבים את שניהם: ויש מהם שהאב לוקח המוהר המוקדם ומפזר ממנו חלק בנדוניא והשאר עומד אצלו וזאת דרך מקלקלת כי דעת רוב החכמים שהמוהר הוא לבת בכללו ואם הוסיף הוסיף אמנם לא יגרע וכן ראוי להכתב המוהר המואחר בשטר יחד עם הנדוניא וכללו יקרא כתובה - אמנם המוהר המוקדם^{^[908]} אין חשש בכתיבתו אף על פי שמנהג טוב הוא להכתב - ולפי דעתי שכמו שאסור לבא האיש באשתו בלי מוהר מוקדם כן אסור לו לבא בלי מוהר מאוחר כי שניהם בחיוב: לא לפי מה שמתנהגים קצתם ואינם כותבים המוהר המאוחר בעת הנשואין אלא אחר זמן מה - כי אם יגרשנה קודם שיכתבהו לא יתחייבהו לה אף על פי שקצת מן החכמים אמרו שבמקום שלא נהגו לכתוב בית דין גוזרין על הבעל או ליורשיו לפרוע מוהר הראוי לפי כבודה ואין ספק שזה יהיה סבה להיותה קלה בעיניו וזה הפך כונת הכתוב - וזה מנהג רע קרוב לעצם האסור: כתב הוא השטר שכותבים בעת הנשואין בחתימת עדים הגונים שבת פלוני נשאת לפלוני לפני הזקנים עדת ישראל בתנאים הכתובים שמה כגון שאר כסות ועונה והדברים שחייבה תורתנו להתנהג האדם עם אשתו והאשה עם בעלה ככתוב בשטר הכתוב בסדור התפלות אשר תקנו קדמונינו ולהיות שדעת רוב החכמים שהארושה תקרא אשת איש ראוי להכתב כתב בעת הארושין אחרי שלא תתגרש אלא בספר כריתות: ביאה הטעם רצון - כי אפילו שיקדש במוהר ובכתב אין הקדושין תופשין אלא ברצון - וזה מבואר מענין האנוסה הכתוב ולו תהיה לאשה (דברים כב, כט) אם רצתה: ואם לא רצתה אפילו שבא עליה אין הקנין קנין ולא תקרא אשת איש - וחכמים אמרו שכמו שהאשה מתקדשת ברצונה כן האיש מקדש ברצונו - לא לפי דעת בעלי הקבלה שאמרו שהאשה מתקדשת ברצונה והאיש בעל כרחו: כי אין טענה ממאמר ולו תהיה לאשה (דברים כב, כט) - כי זה על צד התקנה מצד העול: ולכן כתוב לא יוכל שלחה כל ימיו: ואחרי שהקדוש לא יהיה אלא ברצון צריך להיותם בעלי דעת ר"ל בוגרים כי אמתת הרצון לא תהיה אלא בדעת: והסכמת החכמים כלם שהרצון תלוי באיש שבגר כי הקטן קדושיו כלא היו: אמנם האשה הבוגרת מהם אמרו שהרצון תלוי בידה לבד: ומהם אמרו שהרצון תלוי בידי אביה לבד: ומהם אמרו שהרצון תלוי בשניהם: ובהיות הבת קטנה הרצון תלוי לאב לבד כי היא ברשותו למכרה לשפחה נחרפת לאיש כל שכן להשיאה: ואין טענה מן נקרא לנערה ונשאלה את פיה (בראשית כד, נז) - כי כבר אמרו קודם הנה רבקה לפניך קח ולך (בראשית כד, נא) - אמנם השאלה לה לא היתה אלא בזמן הליכתה אם תרצה לשבת ימים או ללכת מיד: והאומרים שהדבר תלוי בידה לבד הם בעלי הקבלה שאמרו ואין הבוגרת ברשות האב אלא עושה כרצונה - וזה לא יתכן מפני שנדרי הבת תלוים ברשות אביה אף על פי שבגרה: ועוד שיעקב אבינו עבד תחלה בעבור רחל - ואף על פי שהיתה גם רחל רוצה בו אלא בעבור שלא היה ברצון לבן לא היה הקנין קנין: וכן לא כדעת האומרים שהדבר תלוי ברצון אביה ונסתייעו ממאמר ואם מאן ימאן אביה לתתה לו (שמות כב, טז) כי היא אינה חוששת בעצמה על הפגם שבא עליה והאב חושש בה יותר ממנה: לכן תלה הכתוב הענין עתה ברצון האב: ואין טענה ממאמר כלב ונתתי לו את עכסה בתי לו לאשה (שופטים א, יב) - וכן שאול למרב בתו: כי יתכן שנמשכו אחרי רצון אביהן לא שהכריחון בזה - והנה לפי זה הנערה הבוגרת לא תתקדש אלא ברצונה וברצון אביה כמו שנדריה הם ברשותו - אמנם אחר שתתאלמן או תתגרש הדבר תלוי ברצונה אם היא בוגרת: ואם היא קטנה היא ברשות אביה לקדשה עוד כמו שמקבל גירושיה מפני שהיא ברשותו לא לפי דעת בעלי הקבלה שאמרו שהיא יעודה למאון: סוף דבר אופני קדושי הבת הם ארבעה - אם שתהיה קטנה ויש לה אב או שתהיה קטנה ואין לה אב - או שתהיה בוגרת ויש לה אב - או שתהיה בוגרת ואין לה אב: אולם בהיותה קטנה ויש לה אב הרצון ברשות האב להשיאה והוא מקבל קדושיה^{^[909]} - וכן גירושיה אם תתגרש הקש מן הקדושין - ואם ימות האב לא תתגרש עד שתבגור לקבל גירושיה - כי כתוב ונתן בידה וזה בזמן שתהיה בעלת דעת או בידי אביה הקש מן הקדושין^{^[910]} - והטעם כמו שמקדש האב את בתו לבעל אף על פי שהיא קטנה ממאמר וכי ימכור איש את בתו לאמה (שמות כא, ז) כן יכול לקבל גירושיה: ואין טענה מן ונדר אלמנה וגרושה כל אשר אסרה על נפשה יקום (במדבר ל, י) - כי לא בא הכתוב לבאר דין הנדרים [אלא]^{^[911]} בבוגרות - כי הקטנות אין ספק שהן תחת רשות אביהן - אמנם בהיות הבת קטנה ואין לה אב לא תתקדש עד שתבגור מפני שאינה בעלת דעת להתלות הדבר ברצונה: ואם נתקדשה בעצמה או על ידי קרוביה קרושיה כלא היו: והיא מותרת לקרובי מקדשה: והוא לקרובותיה: ועל צד התקנה עם כל זה נהגו ישראל ומקדשין את היתומות בעוד שהן קטנות אחיהן ואמותיהן אף על פי שאינן ברשותן וקדושיהן כלא היו כי אם תמאן כשתבגור מתקדשת לאחר אפילו בלי גט ולכן ראוי להשביע לקרוביה שיקיימו הקדוש ההוא בכל אופן ולא יתחרטו ממה שעשו: ואם הנערה הזאת תסכים בקדושיה אחר שתבגור אין צורך לקדושים אחרים אבל היא מקודשת כשאר הבוגרות המקדשות את עצמן - אמנם הסכמת החכמים שאין ראוי להעשות הקדוש אלא אחר שתבגור: ומה שחששו ב"ה לחלק שנותיה קודם שתבגור באמרם שהיא ממאנת ויוצאה אפילו משמשת לפניו וזה מבת שש ולמעלה אמנם קודם שש אפילו מבחנת אינה ממאנת - ומבת עשר ולמעלה ממאנת אפילו שאינה מבחנת הוא מפני שאמרו שצריכה גט של מאון: ולפי דעתנו אינה צריכה גט: אמנם צריך להודיע קדושיה קודם שתבגור זמן מה ואם תמאן מותרת לכל ואפילו לקרוביו וכן הוא לקרובותיה - אמנם בהיות הבת בוגרת ויש לה אב לא תתקדש אלא ברצונה וברצון אביה מפני שעדין לא יצאה מרשות אביה ממה שמצאנו שנדרי הבת תלוים ברשות האב ואין ספק שהיא בוגרת כפי מה שבארנו - אמנם כשתתאלמן או תתגרש היא ברצונה ממה שמצאנו שנדרי אלמנה וגרושה תלויים לעצמן כי היא כבר יצאה מרשות האב מזמן שנשאת ולא יתכן עוד לחזור אל רשותו: ואין כן הקטנה שנתאלמה או נתגרשה כי היא עדין לא בגרה והיא כמשפט הראשון מה שאין כן באלמנה וגרושה שבגרו כי לא הוקמו נדריהן עליהן מצד אלמנותן וגרושתן לבד אלא מפני בגרותן יחד כי פרשת נדרים כלה כנגד הבוגרות - וממה שיש בו מקום ספק שאם תתקדש הבוגרת זולת רצון אביה איך יהיה המשפט האם היא מקודשת או לא על שלא היו קדושיה ברשות אביה לי נראה שלא יהיה הבעל רשאי לישאנה אלא ברשות האב כי משפטה כמשפט המפותה וכתוב ואם מאן ימאן אביה (שמות כב, טז): ואם תתקדש תתגרש בגט אם ימאן אביה לתתה לו ואם ימאן הבעל בית דין יכריחוהו לגרש כי בגנבה עשה זולת רצון האב ויענישוהו עונש המפותה שהם חמשים כסף - אמנם בהיות הבת בוגרת ואין לה אב תתקדש ברצונה והיא מקבלת גרושיה - ובסימני הבגרות הודיע הכתוב במאמר שדים נכונו ושערך צמח (יחזקאל טז, ז) - ישרים נכונו הם אשר יתחילו להשתחר - ושערך צמח בגב הערוה וידענו זה ממה שכתוב שם והנה עתך עת דודים (יחזקאל טז, ח): לא לפי דעת בעלי הקבלה שאמרו שהבוגרת היא בת שתים עשרה שנה וחצי כי לא הורה הכתוב בזה להיות שאין מנין השנים תמים - וכן האיש הבוגר יודע^{^[912]} בשער בגב הערוה ובקרי:

#XV:2 הפרק השני

בתנאי המוהר ומיניו ומשפט הקדוש והטעם קנין האשה: להיות שאין האשה נקנית אלא במוהר ולפי זה אסור לה לותרו לבעלה אלא להיות לה לקנין: ומזה גם כן אסור לאיש לעמוד עם אשתו בלי מוהר - לכן לפי זה ראוי להיות המוהר מדברים שהם מותרים בהנאה לא מדברים אסורים בהנאה כגון חמץ בפסח ושור הנסקל ותקרובת עבודה זרה וכל דברים שהוכנו לעבודה זרה כל שכן עבודה זרה עצמה: וכן לא יהיה מהקדשים כגון קרבנות וקדשי הבית וזולתם ולא מעשר ראשון אלא אם נפל בירושה מאב אמו שהיה לוי וכן בבכורים: ולא מקדשים קלים שהם מותרים לו לאכילה לבד כגון שלמים ומעשר שני: ואמרו החכמים המקדש באלה בשוגג קנינו קיים ואם במזיד קנינו בטל אמנם המקדש בדבר גנוב ועשוק וגזול ואבדה בין בשוגג בין במזיד קנינו בטל כי בעליהם זוכים בהם והוא כלא היה: אמנם כשישלים^{^[913]} הגנבה והגזל לפי דין תורתנו אם יקדש בהם קנינו קיים וכן אבדה שלא נודע בעלה: ואם לא נודע בעלה היתה נתנת לכהן בזמן הבית - ואמנם בזמן הגלות אמר ר' יוסף שהיא מותרת לבעל אחר זמן רב - ולפי דעתי ראוי שינתנו לתלמידי חכמים כי הם במקום הכהנים מורי התורה: החכמים התירו לקדש במלוה לעתיד ובמלוה לעבר - במלוה לעתיד כגון שלקח יעקב את רחל קודם שעבד העבודה שנדר - וכן האיש מקדש במוהר שיפרעהו לזמן העתיד - ובמלוה לעבר כגון שחייבה אשה אחת כספים לאיש אחד הוא מקדש בהם: וממין זה המוכר את בתו בכספים שבהם נקנית לאחר זמן לבעל הכספים וזה בזמן הייעוד: ואין צורך לכספים אחרים ובראשונים היא מקודשת: נהגו בקצת קהלות לנדור המוהר לפי כבודה ונתן חלק בשעת הקנין והשאר אחר כן וקוראים אותו סבלונות או נודר המוהר ושולחו מעט מעט אף על פי שעדין לא נתן הקנין בפרסום וגם זה יקרא סבלונות: ואלה הסבלונות הן מוהר באמת וחוששין עליהן - אמנם יש מקומות ששולחין סבלונות^{^[914]} קודם נתינת הקנין ואינם מעצם המוהר ואמרו החכמים שיש חשש בהם מפני ספק כי כאלו הם בתורת קנין אמנם הסבלונות שתשלח האשה לבעל אין חוששין בהם כי הבעל הוא הקונה לא האשה: ולכן המערימים לשלח סבלונות קודם הקנין כדי שלא ילכדו ברשת הקנין לא לעזר ולא להועיל - אמנם הטוב והנכון לשלחם לאביה או לאחיה לא לשמה: וכל הרוצה לקדש יקבץ עשרה אנשים - ככתוב ויקח בועז עשרה אנשים (רות ד, ב) - והחכמים המפורסמים אשר שמה כדי להורות לו תורה ומצוה בקשר ההוא לשמרו מרשת אסור ערוה כי לפעמים העדר תלמידי חכמים מביא ההדבק בעריות כאשר קרה בקצתם: ויקח המקדש בידו המוהר המוקדם כלו או קצתו או דבר השוה לו או יתחייב אותו בפני החכמים והזקנים אשר שמה וילך אצל האיש החשוב אשר במעמד ההוא ויתן המוהר לאבי הנערה או לפקידה או לעצמה אף על פי שאינו מן המוסר לתתו לה:

ויאמר - בברית הר סיני ובחקי הר חורב אני מארש ומקדש את פלנית בת פלוני היות לי לאשה:

על טהרה וקדושה במוהר בכתב ובביאה כדת משה וישראל הטהורים והקדושים:

וקצת מן הקהלות נהגו לומר בברית הר סיני ובקנין קונה שמים בתקיעת כף והוא כפל מאמר כי ברית הר סיני הם עשרת הדברים ותקיעת כף רמז לעשרת הדברים ואין צורך - וטעם זאת השבועה היא כדי שלא יחזור מדבורו ויתנחם וירצה לגרשה בלי ערות דבר - וזהו הנקרא ארוש: ואחר כן נותנים המוהר ההוא בידי הנערה וכותבים שטר וחותמים עדים כמשפט:

וזה נוסח שטר הארושין: ביום פלוני בכך לחדש פלוני בשנה פלנית בתחום פלוני בממשלת פלונית בא פלוני בן פלוני ואמר הוו עלי עדים וקנו ממני בכל לשון זכות וכתבו וחתמו במה שאני אומר בפניכם כי קדשתי את פלנית בת פלוני היות לי לאשה על טהרה וקדושה במוהר בכתב ובביאה כדת משה וישראל:

ויחתמו הנכבדים בשטר ההוא כמנהג חתימת השטרות שיהיו בכל הדברים הנקנים - וקצת קהלות נהגו לכתוב המוהר המוקדם תוך נוסח השטר ולקצתם^{^[915]} לא אמנם המוהר המואחר לא יכתבוהו בשטר הקדושין אלא בשטר שיעשה בנשואין - וקצתם לא יכתובוהו^{^[916]} אלא בשטר כתובה והוא זולת שטר הנשואין: ורוב הקהלות נהגו לכתוב שטר הכתובה יחד עם שטר הנשואין ומנהג טוב הוא - וקצתם נהגו לכתוב שתי שטרות: וקצתם נהגו לכתוב שטר הכתובה עם המוהר המואחר אחר הנשואין כדי לכתוב בתוכו כל הנכסים שישלח החתן לכלה ולפי זה לא יהיה המוהר המואחר כתוב בעת הנשואין - ולפי הנראה שכונתם היא בזה על היות המוהר המואחר ידוע לפי כבודה וזה מנהג מעוקל - כי כל עוד שלא יכתב המוהר בשטר כתובה אינו חייב הבעל - ולפי הנראה שנהגו בזה מפני עניות המקום על שלא היה האב יכול להספיק כללות הכתובה בעת הנשואין - וזה יתבאר בנשואין - בעלי הקבלה הרבו לדבר בענין הקדושין על דעתם שהאשה נקנית באחד משלשה דברים שזכרנו: ולפי זה יקרו להם הערמות - אמנם חכמינו עמדו על הרשום בכתב אמת כפי מה ששערה החכמה האלהית להיות קדוש האשה בשלשתם יחד שאם יחסר אחד מהם לא תהיה מקודשת ולפי זה לא יקרו להם הערמות - אמנם אמרו שהטוב והנכון לקדש האדם את אשתו הוא בעצמו - וכן אמרו ב"ה מצוה שיקדש האדם את אשתו בעצמו יותר משלוחו: וכן מצוה על האשה לקדש עצמה בידיה יותר על ידי שליח: ואם [לא]^{^[917]} יקדשו בעצמם יקדשו על ידי שליח הובאה או פקיד: וכן האב עושה שליח או פקיד לקבל קדושי בתו: ואמרו ב"ה שלוחו של אדם כמותו - וכן אם עשה השליח שליח ברשות השולח: וכן הפקיד פקיד ברשותו - ואמרו החכמים שאם נתנחם האיש או האב או האשה בפני עדים קודם שישלמו הקדושין על ידיה או על ידי הפקיד הן כלא היו כי^{^[918]} מעת שיגיעו הקדושין בידי הפקיד היא מקודשת אמנם בשליח הובאה מעת שיגיעו לידה כגון שיאמרו בפני עדים השליח פלוני ששלחנו לקדש את פלנית או את פלוני נתנחמנו במה שעשינו - וצריך לכתוב היום והעת והשעה ואחר כן יחקרו באי זה עת נתנו הקדושין על ידי הפקיד - ואם זמן הקדושין אחר זמן הנחמה הקדושין כלא היו - ואם קודם הקדושין קדושין גמורין - השליח ושליח השליח וכן הפקיד ופקיד הפקיד צריך להיות הכל בעדים בעלי ברית - ואם מודה השליח והשולח אין צורך לעדים - הכל כשרים לשליחות חוץ מהגוי לפי שאינו בעל ברית ואפילו העבד שנעשה שליח בעניני ממון וכן חרש שוטה וקטן כי אינם בעלי דעת - והשליח צריך לומר בעת הקדוש סדר הדברים כהויתם כי אני שליח או פקיד מפלוני לקדש את פלנית - או אני שליח או פקיד מפלנית או מאביה לקבל קדושין מפלוני או משליח פלוני: מנהג פשוט בארצות מזרח לעשות המקדש והמקודשת פקידים ואפילו שיהיו למדינה אחת ואפילו שתהיה לאשה^{^[919]} אב: אמנם בקהלות מערב מקדשין עצמם בלי פקידים לבד שהאשה עושה פקיד את אביה או אחד מקרוביה לקבל קדושיה וזה דרך מוסר אמנם בעת הנשואין היא מקבלת עצמה ובארצות מזרח פקידה: אמנם כשיהיו בשתי מדינות מקדשין על ידי שלוחים ובית דין אשר שמה צריך לכתוב הכל בחתימת נכבדי המדינה ההיא להודיעו לאנשי המדינה האחרת כדי שיתפרסם אצלם הקדוש ההוא: חייבו החכמים שיתבררו המתקדשים במדרגתם ובאבותיהם ובמשפחתם כפי מה שיתכן להיות בזמנם - במדרגתם כגון שלא ישא זקן בחורה וכן להפך ואמרו החכמים שמאמר אל תחלל את בתך להזנותה (ויקרא יט, כט) מרמיז למוסר את בתו לזקן - ואיש פחות במדותיו לאשה נכבדת במדותיה וכן להפך - ובאבותיהם שלא תשא^{^[920]} בת מיוחסת אלא לבן מיוחס וכן להפך: ואמרו לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם הלא תראה מה שהרמיזה התורה באשת אהרן שהיתה אחות נחשון וזכו בניה לכהונה גדולה: ובמשפחתם שלא ישא אשה שקרוביה פחותים וכן להפך: ואמרו שרוב הבנים דומים לאחי האם הלא תראה על שלקחו בני האלהים נשים מכל אשר בחרו (בראשית ו, ב) על כן וילדו להם המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם (בראשית ו, ד):

#XV:3 הפרק השלישי

במקדש על תנאי: המקדש על תנאי בתנאי התנאי כשיתקיים התנאי יתקיים הקדוש וכל עוד שלא יתקיים התנאי אין הקדוש קיים בין שיהיה התנאי מן המקדש בין מן המקודשת: ואמרו החכמים שתנאי התנאי הם ארבעה - האחד שיהיה התנאי כפול והטעם להיות הין ולאו כגון שיאמר אם ירצה אבי אני מקדש אותך במוהר זה ונותנו בידה ואם לא ירצה אבי לא תהיי מקודשת כשירצה אביו תהיה מקודשת [ואם]^{^[921]} לא ירצה אביו אינה מקודשת: אמנם אם יאמר אם ירצה אבי אני מקדש אותך שהוא הין לבד אפילו שירצה אביו אינה מקודשת - כי לא הכפיל בלאו שיאמר ואם לא ירצה אבי לא תהיה מקודשת: והשני שיהיה הין קודם על לאו כגון זה שהמשלנו אמנם אם יאמר אם לא ירצה אבי לא תהיה מקודשת ואם ירצה אבי תהיה מקודשת אפילו שירצה אינה מקודשת כי הקדים לאו על הין: השלישי שיהיה התנאי קודם למעשה כגון זה שהמשלנו אמנם אם יאמר תהיה לי מקודשת אם ירצה אבי ולא תהיה לי מקודשת אם לא ירצה אפי' שירצה אינה מקודשת כי הקדים המעשה שהוא הקדוש על התנאי שהוא אם ירצה אבי: הרביעי שיהיה התנאי דבר שאפשר לקיימו כגון זה שהמשלנו וזולתם שהם דברים אפשריים: אמנם אם יאמר אם אעלה לשמים אני מקדש אותך במוהר זה ואם לא אעלה איני מקדש אותך היא מקודשת כי זה וכדומה לו הוא תנאי לנמנע ואין זה אלא בדרך הפלגה ואין צורך בקיום התנאי כי לעולם לא יתקיים - אמנם כשיהיה התנאי בדברים שאסרה התורה כגון שיאמר אם תאכל חזיר אני מקדש אותך במוהר זה ואם לא תאכל איני מקדש אותך - אם תאכל חלב ודם אני מקדש אותך ואם לאו איני מקדש אותך: כאלה וכדומה להם אמרו ב"ה כשיתקיים התנאי יתקיים הקדוש: ואמרו עוד כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל חוץ בדבר שבממון כגון מי שיקדש בתנאי שלא יתחייב בשאר כסות ועונה: בשאר וכסות התנאי קיים מפני שהוא תנאי בממון - אמנם בעונה התנאי בטל והיא מקודשת - כי העונה בחיוב עליו מן התורה והנה בדברי תורה ההפרש בין זה ובין הראשון כי העונה חוב עליו לקיימה אמנם בחלב אם תרצה לעבור בדברי תורה תהיה מקודשת ואם לאו לא תהיה מקודשת: ולפי דעתנו כל תנאי בדבר שאסרה התורה הוא תנאי בטל כגון הנשבע לעבור בדברי תורה שבועתו בטלה: ודברים שאסרה התורה הם כדמיון דברים שהם נמנעים בחק האדם: סוף דבר המקדש על תנאי בתנאים הד' שזכרנו תנאו קיים וכשיתקיים התנאי יתקיים הקדוש וכשלא יתקיים התנאי לא יתקיים הקדוש - לא לפי דעת בעלי הקבלה שאמרו על תנאי מוקדם אם הטעה אותה הקדוש בטל כגון שיאמר הרי את מקודשת לי בדינר זה של כסף ונמצא של זהב - של זהב ונמצא של כסף - על מנת שאני כהן ונמצא לוי - על מנת שאני עשיר ונמצא עני - על מנת שהוא ישראל כשר ונמצא ממזר - כאלה וכדומים להם לפי דעתנו הם דברים מוקדמים והיא לעולם מקודשת - וכן היא אם הטעתו כגון המקדש ואומר על מנת שתהיי כהנת ונמצאת ישראלית - עשירה ונמצאת עניה - ואמנם על תנאי מואחר שאמרו כשיאמר מעכשיו או על מנת ואין צורך להכפיל תנאו ולא להקדים התנאי על המעשה אלא אפילו הקדים המעשה על התנאי כשיתקיים התנאי יתקיים הקדוש למפרע - ואם בא אחר וקדשה קודם שיהיה התנאי אינה מקודשת: ואם לא יאמר מעכשו ויקדים התנאי על המעשה קודם שנתקיים התנאי אם בא אחר וקדשה יהיו קדושי שני תופשים מספק: צדקו דבריהם כי האומר מעכשיו הקדים המעשה על התנאי ואם כן בטל התנאי ולכן היא מקודשת - ואם לא יאמר מעכשיו הקדים התנאי על המעשה ולכן לא תהיה מקודשת עד שיתקיים התנאי: ומה שאמרו חכז"ל שאין שום תנאי עומד על הקנין בין מוקדם בין מואחר: הטעם שאין שום תנאי אחר המעשה - בין שיהיה מוקדם כגון שיאמר אני מקדש אותך במוהר זה בתנאי שאני לוי או את כהנת - כי היותו הוא לוי והיא כהנת הוא תואר מוקדם לה מקודם אפילו שיקדים התנאי על המעשה ואפילו שיהיו נמצאים בו התנאים הארבעה: ובתנאי המואחר אין התנאי עומד כשיקדים המעשה על הקנין^{^[922]} ויאמר מעכשיו אני מקדש את פלנית אם ירצה אבי אפילו לא רצה אביו היא מקודשת כי הקדים המעשה על התנאי ואין אחר המעשה כלום - וזה הקישוהו החכמים מן הגרושין ממה שכתוב וכתב לה ספר כריתות (דברים כד, ג) - ר"ל אחרי שגרשה לא יתנה עמה אחרי כן תנאים אבל תהיה אחר כן כריתה בלי שום דבוק: ואמרו מה גירושין אין שום תנאי עומד עליו כך הקדוש אין שום תנאי עומד עליו - והבן אמרם עליו שהרצון בו אחרי הקנין להיות התנאי עד שיהיה המעשה קודם לתנאי - ובעבור כשיקדם המעשה על התנאי לעולם הקדוש קיים בין שיתקיים התנאי בין שלא יתקיים ומפני זה יערימו קצת בני אדם להקדימו כדי שלא יתקיים התנאי כגון תנאי הבעל והאשה וזולתם מתנאי הכתובה והמתנות - לכן חששו החכמים להשביעם בקנין קונה שמים וארץ לקיים התנאים ההם:

#XV:4 הפרק הרביעי

בנשים שאין קדושין תופשין בהן: בה"א המקדש אחת מן העריות לא עשה כלום שאין קדושים תופשין בערוה חוץ מן הנדה שהמקדש את הנדה הרי זו מקודשת קדושין גמורין - וכן דעת חכמינו ע"ה והוציאו זה מדיוק מאמרי הכתוב - מהם אמרו שאין קדושין תופשין בעריות: מפני שמצאנו לשון לקיחה על הקדוש ככתוב אותה קח לי (שופטים יד, ג): וכן מצאנו בעריות את בת בנה ואה בת בתה לא תקח (ויקרא יח, יז) - ואם כן יהיה טעם לא תקח על הקדושין ר"ל שלא יהיה הקנין תופש: וחכמים בטלו זאת הדעת באמרם כי מצאנו עונש על הלקיחה ואיך יתכן להעניש הכתוב במה שאין לו כתום ר"ל גלוי ערוה - ועוד שהלקיחה מצאנוה בכתוב על הנשואה ככתוב ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה (דברים כ, ז): ועל הפירוש הנכון ראוי להיות כל לקיחה האמורה בתורה בעריות על הנשואין לא על הקדושין - ולפי זה לא נאמר שאין הקדושין תופשין בעריות: ואמרו אלה שאין הקנין תופש בעריות חוץ מן הנדה ממה שמצאנו בפרשת העריות אזהרת אשת איש ככתוב ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך [לזרע]^{^[923]} לטמאה וגו' (ויקרא יח, כ): ובעבור שמשפטן אחד הכלילם בפרשה אחת - וכמו שאין הקדושין תופסין באשת איש ממה שמצאנו ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר (דברים כד, ב) והטעם שלא תהיה לאיש אחר אלא אחר שתצא מביתו ר"ל מתחת רשותו אמנם כל זמן שהיא ברשותו לא תכנס תחת רשות אחר: כן יהיה המשפט בעריות שלא יהיו קדושין תופשין בהן - ואף על פי שהנדה הזכרה גם היא בכלל אותה הפרשה קדושין תופשין בה - מפני שפסוק ואל אשה [בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה]^{^[924]} )ויקרא יח, יט) האזהרה היא באיש שלא יקרב באשתו כשהיא נדה והיא אשת איש - ואם לא יהיו הקדושין תופשין אם כן נתבטלו הקדושין שקדש וראוי אחרי טהרתה לקדשה פעם שנית - אמנם הקדושין הראשונים תופשין לעולם כל זמן שלא יגרשנה: והנה לפי זה הקדושין תופשין לנדה וכלל הנשים שנזכרו בפרשת העריות חייבו משפטן כשאר העריות שלא יהיו הקדושין תופשין חוץ מן הנדה - ולכן אמרו שאין הקדושין תופשין בואשה אל אחותה משום צורר: כי נזכרה בפרשת העריות: אמנם הגויה ממאמר לא תתחתן בם (דברים ז, ג): כי החתון מורה על הקנין וכן אמרו בשפחה שאין הקדושין תופשין בה: ממה שכתוב ואיש אשר ישכב את אשה והיא שפחה נחרפת לאיש והפדה לא נפדתה או חפשה לא נתן לה (ויקרא יט, כ): הטעם אף על פי שנתנה המעות ולא לקחה כתב חופש אין הקדושין תופשין בה כי עדיין שפחה היא והיא תחת רשות אחר: ולכן הבא עליה יתחייב אשם שאם לא היה לבא עליה משפט לא היה מתחייב באשם - לא לפי דעת ב"ה שאמרו שאין הקדושין תופשין בשפחה ממה שהשוה הכתוב העבדים עם החמור במאמר שבו לכם פה עם החמור (בראשית כב, ה) - ויש סיוע בזה ממה שכתוב באנשי בית שני שנשאו נשים נכריות (עזרא י, מד) שנתחייבו באשמים ככתוב ואשמים איל צאן על אשמתם (עזרא י, יט): מפני שהשוה עונש הבא על הגויה לבא על השפחה ולפי זה יתחייב כמו שאין קדושין תופשין בגויה כן אין קדושין תופשין בשפחה: אמנם ביבמה נסתפקו ב"ה אם הקנין תופש וחכמינו ע"ה אמרו שאין הקנין תופש ממה שכתוב לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר (דברים כה, ה) ומלת היות רומז על הקדושין ואמרו שבכל מקום שיאסור הכתוב הנשואין הקנין תופש ואם יאסר הקדושין אין הקנין תופש כי הקדושין קודם הנשואין: סוף דבר אין הקדושין תופשין בעריות שנזכרו בכתוב ולא היוצאות בהקש כי דינם כדין הכתוב אמנם העריות שהן בהגברה כגון העקר הששי שהגביר רבינו ישועה - וכגון דברים שיש חלוקה בין החכמים המפורסמים כגון אסור אשה על אשה שיצעד על בעלה שנפלה חלוקה בין רבינו יוסף הרואה ורבינו ישועה הקדושין תופשין מספק וצריך להנתן גט מספק: וכן אמר רבינו לוי ואשר יש בה חלוף יתחייב עליו לכתוב גט - ואין צורך לחשוש בדברי המרכבים כי תוהו המה כפי מה שביאר החכם רבינו ישועה בספר הישר - לכן צריך לחשוש בדבר זה על אי זה ינתן גט ועל איזה לא יהיה צריך להנתן - לא כפי מה שיעשו סכלי מנהיגי הקהלות אשר יקרו בקצת מקומות ויגזרו על אסורי עריות שאין צורך בהפרדם גט - וכן גם כן אין הקנין תופש באשה אל אחותה כשיהיה בעבור צרור וכן באשת איש בין מאורשה בין בעולה - ולא בגויה ולא בשפחה ולא ביבמה:

#XV:5 הפרק החמישי

בביאור הנשים החמש שזכרנו וכל התלוי בהן: עכשיו נדבר באלה החמש נשים: כי כבר ביארנו דיני העריות במקומם ונתחיל בביאור מאמר ואשה אל אחותה לא תקח לצרור וגו' (ויקרא יח, יח): ונאמר שבטעם מלת אחות נחלקו החכמים - מהם אמרו שהם אחיות ממש ואלה הם ב"ה וקצת מהקראים ואם הוא באופן אחר כי בה"א שהן שתי אחיות שנשאו לשני אחים ונפלה האחת ליבום לבעל אחותה: ואמרו אף על פי שהוא בחיוב ליבמה לא יקחנה: ופירשו מלת לצרור לא צרור לא היא ולא צרתה - וצרת צרתה מן כפל רי"ש לצרור כפי מה שפירשנו אמנם קצת מן הקראים אמרו אף על פי שהן אחיות אמתיות לא למדנו הכתוב לא צווי ולא התר - ומה שהתנה עליה בחייה (ויקרא יח, יח) אין הטעם שאחר מותה תהיה בהתר - אלא אסור אחות אשה בחייה הוא מן הכתוב ולאחר מותה מן ההקש שהוא אסור שני שארים לגוף אחד - ומהם אמרו שאינן אחיות ממש ואלה הם בעלי מקרא: וגם אלו נחלקו מהם אמרו אחיות שאולות ומהם אמרו שהן קרובות - ומהם אמרו אחיות ביניקה - ומהם אמרו אחיות בדין: אמנם שאינן אחיות ממש זה ידוע מן גזרה שוה מן הכתוב כי אחרי שהכתוב אסר שני שארים לגוף אחד במאמר ערות אשה ובתה לא תגלה (ויקרא יח, יז) - דין לקחת זה המשפט על כללו בכל מקום שיהיו שני שארים אסורים לגוף אחד: ושתי האחיות הן שני שארים ואסורות לגוף אחד לעולם בין בחיים בין במות וכן אסורה מקל וחומר שאם הדודה שהיא בת אבי האב אסורה - [האחות]^{^[925]} שהיא בת אבי לא תהיה באסור - ואסור אשה על אשה יצעד על בעלה ואלו היו אחיות ממש ואסרן משום ערוה היה מזכיר עונש הבא אליהן בפרשת קדושים כאשר הזכיר עונש שאר העריות: ועוד שלא הזכירן בסדר לשון העריות לומר ערות אחות אשתך לא תגלה: או ערות אשה אל אחותה לא תגלה: אם כן לפי הנראה שאינן אחיות עד שיהיה משפטן כמשפט אסור ערוה: אמנם שאינן אחיות שאולות - או אחיות קרובות - או אחיות ביניקה: זה מבואר ממשמע פשט הכתוב בזה הפסוק לא לפי מה שפרשו הם שזה הפסוק נאמר לאיש שלקח קרובת אשתו או אחותה ביניקה בעבור צרור כי לפי זה אם יקח אשה אחרת זולת אלה לאופן צרור מותר לו - וזה לא יתכן כי הכתוב נתן דרך על צד החמלה ואפילו לבעלי חיים בענין השחיטה כל שכן לאדם שהוא תכלית זה העולם השפל - ולכן אמרו כלל החכמים המפורסמים שזה הפסוק נאמר לשתי אחיות בדין וגזרו אומר מזה הפסוק שאסור לאדם לקחת אשה על אשתו לאופן צרור והטעם לגרוע מחקה הראוי לה לפי עונתה ר"ל שיוסיף על האחת מחברתה אלא תהיינה שתיהן במדרגה אחת - והצרור הנה הוא צרור העונה מענין ותהיינה צרורות עד יום מותן אלמנות חיות (שמואל ב כ, ג) לא צרור קנאה כי לפי זה היה ראוי למנוע כלל לקיחת אשה שנית כי מתי תהיה האשה מפוייסת בלקיחת אשה שנית שלא יהיה לה צרור הקנאה - והנה מצאנו כי תהיין לאיש שתי נשים (דברים כא, טו) - והנה לפי זה צרור העונה הוא אסור כל זמן ששתיהן תחת כנפיו - אמנם אם יגרש האחת לא יהיה עובר משום צרור כי לא מנע חקה בעבורה אלא אפילו בלתה היה מונע - אמנם אם יגרשנה בעבור נשיאת השנייה יהיה עובר כי זה מבואר שהוא בעבור צרור: ולכן לא יהיה הקנין תופש כי הוא על זולת מכוון הכתוב - ונזכר יחד עם אסור הבא על אשת איש שאין הקנין תופש - והנה בחייה יהיה האסור משום צרור אמנם אחר מותה אין צרור ולכן אמר עליה בחייה לא שיש לה צרור אחרי מותה - הנה לפי זה לא אמר עליה בחייה אלא כדי שלא יהיה זה אסור עולמי לא זולתו: ואמר החכם רבינו יפת שאלה אחיות בדין וכתוב עליה בחייה [בחייה]^{^[926]} מנעו ולא אחרי מותה: ואם היתה טמאה כל ימיה ואם היתה זקנה ואם נשתגעה כל ימי היותה בחיים אינו מותר לקחת עליה אשה בחייה למען צרור כי לא יקרא אחרי מותה צרור - עד כאן דבריו: סוף דבר מותר לישראל לקחת נשים כמה שירצה לא לאופן צרור והטעם להיות צרור בעונה על שיוסיף בשנית ולגרוע מהראשונה אלא להיות מספר העונה בכלן בשוה וכן בשאר דברים כגון שאר וכסות - וב"ה אמרו שלא ישא אדם יותר מארבע נשים אף על פי שיש לו ממון רב כדי שתגיע להן עונה פעם אחת בשבוע ויפה דקדקו הלא תראה ליעקב אבינו שהיו לו ארבע נשים - לא לפי דעת האומרים שמאמר לא תקח מופסק והטעם שלא יקח כל עקר צרה לאשתו מפני שמלת לצרור מקור והטעם צרור העונה לא שם: ואמרו החכמים שמי שאשתו עקרה וירצה לולד ימתין עשר שנים ואחר כן ישא אחרת ככתוב ויהי מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען - ואפילו בעבור צרור כי זולתי צרור מותר לו לקחת שנית אפילו מהשנה הראשונה: ואם ירצה לגרש מגרש ואינו מתחייב לה מוהר מאוחר ואם העכוב ממנו משלם מוהרה ומגרש אפילו שלא ברצונו - אמנם אם ירצה בזווגה כבתחלה לא יוסיף באחת על האחרת ממה שחייב: ולא יכריח אותה לשכון בחצר אחת וכל שכן בבית אחת כי יהיה לה צרור: באשת איש להיות שאין הקנין תופש באשת איש לכן המקדש אשת איש ולא שכב עמה קדושיו כלא היו אמנם אם שכב עמה אסורה לשניהם לעולם ותקבל גט מן הראשון ואחר כן תנשא לזולת שניהם - אף על פי שקצת מן החכמים אמרו שתנשא לשני אחר שתתגרש מן הראשון כפי מה שיראה ממשמע מעשה דוד - והחכמים אסרוה בדרך הגברה מדרך שאסרו לאיש מזונתו אחר שנתקדשה לאחר - כי אחרי שקדושי הראשון עומדים אחר שיבא עליה השני כאלו נטמאה אחרי ביאתו עליה ולכן היא אסורה לו - היו קדושי איש בספק ונקנית לשני אין קדושין תופשין אלא אחר שיגרש הראשון וזה בקנין שני: מי שקדש אשה והלך לדרכו ולא באה שמועת מיתתו לא תנשא לעולם עד שתתגרש או שתתברר מיתתו ואיכות באור מיתתו יתבאר בענין הגט: מי שעשה שליח קבלה לקדש את בתו או עצמה וקודם שיגיע הקנין בידה נתקדשה לאחר אם השליח קבל הקנין קודם שנתקדשה היא בעצמה ונודע בבאור מחשבון הימים והשעות היא מקודשת למקדש על ידי השליח - ואם למקדש עצמה מקודשת לו - ואם הדבר בספק מקבלת גט מאחד משניהם ונשאת לאחר - נתקדשה אשה ולא ידעה למי נתקדשה אסורה לכל העולם - ואם יבא אחד ויאמר אני קדשתיך מקבלת ממנו גט אמנם לא ישאנה כי אולי יצרו גבר עליו ורצה בה ואינו נאמן אלא לתת לה גט - וכן המקדש את בתו ולא ידע למי קדשה עכ"ד^{^[927]} - לא לפי דעת ב"ה שאמרו בבת שאם יצא אחד ואמר אני קדשתיה הוא נאמן ואפילו לכנוס כי אין הפרש בין זאת ובין הראשונה כי יצרו יתגבר עליו אפילו בזאת שהיא קטנה - ואם חושדת אנשים מבררת היותר חשוד ומקודשת לו והשאר נותנים גט - או תקח גט מכלם ותנשא למי שתרצה - האשה שנסתפקה אם נתקדשה לאב או לבן אסורה לשניהם ויגרשו בגט ותנשא לאחר - מי שקדש בפני עדים והוא אומר לכתחלה עשיתי אבל לא קדשתי אם תנשא לאחר צריכה ממנו גט - ואם לו צריכה קנין אחר: השליח שקדש אשה בעד ראובן והיא סבורה בעד שמעון והעדים העידו לדעתה אין הקנין תופש אמנם אם לא העידן לדעתה צריכה גט מספק מראובן כי אולי רצתה בו ואחר כן חזרה - ואם רצתה בו אחר כן צריכה קנין אחר - והיא אסורה לשארי הבעל שרצתה והוא אינו אסור בקרובותיה - וכן השליח שקדש את חנה בעד ראובן והיא כסבור שקדש לו את פנינה והעדים העידו כדעתו שתיהן פטורות - אמנם אם לא העידו כדעתו צריך שיתן גט לחנה כי אולי נתחרט בשליחותו והוא אסור בקרובותיה אמנם היא אינה אסורה בקרוביו: הקדושין שנתנו לשליח לקדש בם אשה ונתחלפו אם העידו שנתחלפו אין הקדושין קדושין - לא העידו אבל הוא בספק צריך להנתן גט מספק - המפקיד איש לקדש לו אשה והלך וקדשה לו וקדש גם הוא אחת משאריה ואינו ידוע אי זו נתקדשה ראשונה גט צריכות שתיהן ואסורות אליו לעולם - וכן המשפט לאשה כשעשתה פקיד - האומר לשלוחו או לפקידו קדש לי אשה פלנית ומת השליח ולא נודע אם קדש או לא קדש ינתן לה גט מספק כי אולי קדשה מפני שהשליח עושה האשה בחזקת שליחותו והיא נתחרטה במה שעשתה ואינה מודיעה שהיא נתקדשה לפלוני על ידי שליח פלוני - אמנם אם אמר קדש לי אשה סתם והלך ומת ולא נודע אם קדש או לא קדש אסור לו לקדש אשה שיש לה קרובות פנויות בשעה שצוהו כי אולי קדש אחת משאריה - אלא אם היו נשות איש בשעה שצוהו אף על פי שגרשום קודם שימות השליח מותר לקדש אחת מהן ואין ראוי לומר שמא קדש אחת מהן כי לא היו ראויות לקדוש בעת שנעשה שליח והוא לא נעשה שליח לקדש לו אשה אלא מן הנשים הפטורות בעת ההיא לא מן האסורות - מי שהיו לו ב' בנות וקדש הא' מספק צריך גט לשתיהן: העושה שליח לקדש לו אשה וקדשה ואומר לעצמי קדשתיה והיא אומרת למשלח נתקדשתי ואין עדים להעיד היא מותרת בקרובי השליח והוא אסור בקרובותיה והיא אסורה לקרובי המשלח וקרובותיה מותרות לו - ואם שולח השליח בעדים מקודשת למשלח - אמנם אם שולח לקדש לו אשה פלנית והלך וקדשה לעצמו היא מקודשת לו אפילו ששולח בעדים וזה כל זמן שלא תאמר האשה שנתקדשתי למשלח: ואם אמרה איני יודע למי נתקדשתי אם [לשליח]^{^[928]} או למשלח ולא שולח בעדים היא מקודשת לשניהם:^{^[929]} ואם שולח בעדים צריכה גט משניהם או האחד מגרש והאחד מקדש בקדושין אחרין: העושה שליח לקדש לו אשה ואחר כן חזר ובטל השליחות ולא נודע אם קדש השליח קודם שבטל או אחריו צריך גט מספק וכן האשה: סוף דבר כל קנין מסופק צריך גט מסופק: וכל האומר קדשתי את פלנית והיא מכחשת אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו וכן לאשה: ומקדושי ספק גם כן מקול שיצא במדינה שפלנית מקודשת לפלוני ואף על פי שאין שם עדים ולא הודאת פה משניהם כי אולי נתחרטו שניהם והעדים מתו או הלכו למדינת דרך: בית דין אשר בימים ההם יש לחשוש בדבר זה לעשות הכרזה לקבץ בני המדינה לחקור בדבר זה איך נשמע וממי נשמע: ואם ימצאו בדבריהם שום אפשרות יש להכריח לאיש ההוא שנחשד בקדושין לתת גט: וכיצד הדברים שיודע מהם האפשרות כגון שאמרו שראינו בבית פלוני נרות דולקות ואנשים מקובצים ושאלנו ואמרו שבת פלוני נתקדשה לפלוני: או ששמעו מפי אנשים שהלכו למדינת דרך או מתו - אמנם אם אמרו ששמענו שפלנית תתקדש למחר לפלוני על כל פנים - או שפלוני אמר ששדך את פלנית שתתקדש לפלוני והסכימו הצדדים באלה וכדומה להם אין חוששים בם: כי לא יודע מהם שום אפשרות קרוב אל האמת - וכן אם יתנו אמתלא לקול חלש שיצא באמרם שהקול שנשמע שבת פלוני לפלוני אמת הוא שקדשה אלא הוא על תנאי: אמנם אם הוא קול חזק אין שומעין לאמתלאות שיתנו: אשה שאמרה מקודשת אנכי לפלוני אסורה בקרוביו והוא אינו אסור בקרובותיה וכן לאיש - ואם הלכה אחר כן ונתקדשה לאחר - אב"ה שאם נתנה אתמלא לדבריה מותרת לשני - ואם לא נתנה אתמלא או לא קובל אמלתא אצל בית דין אין קדושי שני^{^[930]} תופשין וצריכה גט מן הראשון להתקדש בשני - ולפי דעתינו לעולם צריכה גט בין שתתן אמתלא בין שלא תתן כי הודאת פיה כמאה עדים: ואף על פי שיתכן להיות חלוקות אחרות בספק קדושין זולת אלה שזכרנו תהיינה מתחלפות לאלה בפרט לא בכלל וכולן נכנסות תחת אלה אצל מטיבי העיון אנשי בית דין אשר בכל דור ודור: ואשה שנשתמד בעלה פטורה לכל אדם בלי גט כאלמנה מהכתוב ויאשם בבעל וימות (הושע יג, א): וב"ה לא פטרוה מהגט ואם הענין כן לפי דעתם למה הצריכוה לכתובה חדשה כשיחזור בעלה בתשובה: והשמד הוא שיכפור בעקר כגון בטול תורת משה רבינו ונבואתו והנתן תורה אחרת והעובר בגופי המצות שלא לתגבורת תאותו - אמנם אם עובר בגופי המצות לתגבורת תאותו ואפילו במצות גדולות הוא יקרא רשע גמור לא משומד - ועדיין אשתו היא ולא תנשא אלא בגט - וכן אמרו החכמים מי שהכרח על השמד והוא אנוס אשתו אינה פטורה כל זמן שאין לו דרך^{^[931]} למפלט: אמנם אם יש לו דרך למפלט ומוצא תואנות ולא יציל עצמו מרשת השמד אשתו פטורה לכל ואפילו שהיה מוכרח כי בתחילה היה מוכרח והיה לבו שלם ואין הדבר תלוי אלא בלב ככתוב כי כל לבבות דורש יי' (דברי הימים א כח, ט) - וכשמצא מקום למפלט ולא הלך אין אמונה בלבו והוא משומד גמור כי תחלתו היה בכורח וסופו ברצון ולכן מותרת להנשא - ועם כל זה אמרו החכמים שיש אישות לגוי ואשתו אסורה משום אישות זולת אסורה משום גויה: לכן הבא על אשת גוי חייב משום אישות ומשום גויה - אמנם משום אישות דקדקו החכמים ממאמר ואיש אשר ינאף את אשת איש [אשר ינאף]^{^[932]} את אשת רעהו (ויקרא כ, י): כי אלו היה כתוב את אשת איש לבד היינו מפרשים זה לאשת איש ישראלי אבל ממה שאמר אחר כן את אשת רעהו פירשנו הראשון על אשת איש בכלל וכולל גם אשת הגוי והשני לאשת ישראלי ולכן אמרו חכמינו בשבויה שהיא אלמנה והביאו סמך ממאמר והכיתה את כל זכורה (דברים כ, יג) - ומבכתה את אביה ואת אמה (דברים כא, יג) ולא הזכיר בעלה: לא לפי דעת בעלי הקבלה שאמרו שאין אישות לגוי והביאו סמך מאשת יפת תואר שהוא סמוך וחסר הנסמך והטעם אשת איש יפת תאר כי כבר מצאנו נפל אשת (תהילים נח, ט) והוא מוכרת ולא יתכן להיות הטעם נפל אשת איש כי ממלת נפל ידענו שהיא אשת איש:

סוף דבר יש אישות לגוי אמנם כשתתגיר תבטל האישות שהיה לה בגיותה^{^[933]} כי הגוי שארש בת ישראל אין הקנין תופש: וכן אמר רבינו אהרן בעל המבחר נ"ע ואיש אשר ינאף את אשת איש אלו נשאר על זה היינו אומרים שכולל אשת הגוי אחר אשר נתיהדה ועל כן אמר אשר ינאף את אשת רעהו בעוד שהיא גויה אסורה משום אישות הבא^{^[934]} על אשת איש חייב מיתה בבית דין וכן הבא באשת הגוי: וכן הנשים אם הוא ברצונן ככתוב הנואף והנואפת: בגויה כבר ביארנו שאין הקנין תופש בה והבא עליה אינו חייב כרת בידי שמים ולא מיתה בבית דין כי אם אשם ככתוב ואשמים איל צאן על אשמתם (עזרא י, יט) אף על פי שקצת מן החכמים חייבו כרת באמרם שמאמר ומזרעך לא תתן להעביר למולך (ויקרא יח, כא) הוא בעבור שכיבת הגויה ולא כן כי בזק יחחב כרת ומה טעם ואשמים איל צאן על אשמתם:^{^[935]} אמנם אסורה יהיה ממאמר לא תתחתן בם (דברים ז, ג) והחתון מורה על הקנין כי מעת הקנין יהיה החתון: ולכן אין הקנין תופש בה והולד הבא ממנה גוי והוא כדין בן השפחה שאינו בנו - וכשיתגייר הוא בכלל ישראל ואינו בנו אמנם הוא כדין הגוים המתגיירים ככתוב בה' בגדו כי בנים זרים ילדו (הושע ה, ז) - ומה שהסגיל הכתוב אסור החתון לקצת אמות הוא בעבור שהיו קרובים יותר לישראל להתחתן עמהם מהנשארים - אמנם המשפט אחד בכלם מהודעת העלה כי יסיר את בנך מאחרי (דברים ז, ד): וכשתתגייר הגויה מותרת להנשא והיא כבת ישראל בכל דבר כי אינו רשאי למכרה ולא להתעמר בה אחרי ביאתו כי אין ספק שבתחלה שחררה - וכן אם יעדה ושחררה אפילו שלא בא עליה כפי מה שהודיע לנו הכתוב בשבויה - וההתגיירות תהיה כפי מה שהודיע שמה בגלוח השיער ותקון צפרניה והסרת שמלת שביה מעליה ורחיצה והזאת מי נדה מן אתם ושביכם (במדבר לא, יט) - וכן המשפט בזכרים המתגיירים: לא כדעת ב"ה שאמרו שביאה ראשונה בהתר והם עצמם אמרו שהבא על גויה חייב - ומה הפרש יש בין הראשונה ואשר אחרי כן וכבר השיבו חכמינו על דבריהם: וממה שצריך שתדעהו שטהרת המתגיירים המשוחררים זולת טהרת העבדים והשפחות המתגיירים שהם מעבדי התנחלות כי השפחה הנתנת לעבד עברי שהיא מעבדי התנחלות אי אפשר להיות גויה כי עבד עברי לא יבא על גויה אמנם היא שפחה מעבדי התנחלות ממה שאמר האשה וילדיה תהיה לאדוניה (שמות כא, ד) אם כן קדושי עבד תופשין לשפחה וכן אב"ה שהשפחה כשנתנית לעבד עברי טובלת טבילת שפחות והטעם שרחיצתה היא על שם שפחה לא על שם משוחררת והנה לפי זה עבדי התנחלות אפילו שתתגיירו^{^[936]} לא יצאו בשש כעבד עברי אלא הם עבדי התנחלות כאשר היו קודם שיתגיירו - בשפחה להיות שדמה הכתוב הבא על הגויה לבא על השפחה ממה שנתחייבו שניהם אשם וכמו שאין הקנין תופש בגויה כן אין הקנין תופש בשפחה וכן אין הקנין תופש מעבד לבת חורין לבד עבד בשפחה יתחייב מצד זה הדמוי שהולד הבא ממנה שלא יקרא בנו כמשפט בן הגויה - זולת שזה ישראל פגום על שלא נולד בהכשר והוא בכלל ישראל ויבא בקהל - והוא^{^[937]} גוי ולא יבא עד שיתגייר - ושפחה תקרא כל זמן שלא תשתחרר וכן שפחתו^{^[938]} ואפילו שנתנה לאדונה סכום שויונה עד שתקח כתב חופש: והחכמים חלקו השפחות לשלשה חלקים: האחת היא בת ישראל שמכרה אביה ככתוב וכי ימכור איש את בתו לאמה (שמות כא, ז) והיא הנאמרת בפסוק ואיש אשר ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש והפדה לא נפדתה וגומר (ויקרא יט, כ): לא כדעת ב"ה שאמרו שהיא שפחה כנענית וחציה בת חורין מן מאמר והפדה לא נפדתה והיא נתנת לעבד עברי כי משמע הכתוב לא יסבול זה מפני שהכתוב חייבו אשם והבא על אשת איש חייב מות: ומה שאמרו שאין קדושי עבד ושפחה קדושין אין הענין כן כי לפי זה זמה עשה אדונה - וחלילה להורות הכתוב זמה - ועוד שכתוב האשה וילדיה תהיה לאדוניה - ואם אין הקדושין קדושין אין שם אישות ואין ראוי להקרא אשה: והאמת לפי דעת חכמינו שקדושי עבד תופשין בשפחה: וכן אמר ר' יפת כי יכשר שיקחו העבדים מקצתם למקצתם - והשנית היא הנאמרת בפסוק כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים וגו' (דברים טו, יב) בפרשת ראה ואלה נמכרו מפני גנבה או מפני עניות ואף על פי שלא הוזכרה בגלוי בפרשת ואלה המשפטים אמרו החכמים שנזכרה במאמר אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו (שמות כא, ג) - ולפי הנראה שאשתו נמכרה שאם לא כן מה טעם ויצאה אשתו: לא שתהיה האשה הנאמרת באם אדוניו יתן לו אשה (שמות כא, ד): ולפי דעת בעלי הקבלה שאמרו שהיא היא עצמה הנאמרת בכי ימכור איש את בתו לאמה לא כן כונת הכתוב - כי בכי ימכור איש את בתו לאמה כתוב אם רעה בעיני אדוניה אשר לא יעדה והפדה (שמות כא, ח): ואם זאת נפדית ויוצאת מאמר ועבדך שש שנים (דברים טו, יב) ללא תועלת: הנה לפי זה השפחות מזרע ישראל הן אם שתמכר ברצון האב כדי ליעדה הקונה לו לאשה או לבנו בין קטנה בין בוגרת לבד שהבוגרת צריך להיות ברצונה: או כדי שיהיו לה אלה המעות בעד כתובה: סוף דבר מכירתה היא כדי שתנשא בין לאדונה בין לבנו בין לֹאחר - ויתכן גם כן שתמכור עצמה היא או בית דין בעבור גנבה או עניות והיא לשרות לבד והיא בוגרת - והנה לא מצאנו בכתוב שמותר לישראל למכור בניו לבד בתו וזה כדי שתנשא: ומה שכתוב בעזרא והנה אנחנו כובשים את בנינו ואת בנותינו לעבדים (נחמיה ה, ה) אמרו שזה שלא כדין תורה - או שהיו מעבידים אותם בהכרח ולכן צעקו ככתוב ותהי צעקת העם וגו' (נחמיה ה, א) - ולפי זה אסור לישראל למכור את בתו אם כחו משיג להשיאה: ואם ימכרנה ראוי לבית דין לכוף אותו שיפדנה - וכל שכן אם היא מארשה ואין צריך לומר נשואה - וכן האשה לא תמכור עצמה אם היא נשואה אלא אם ימכרוה בית דין - ואם ימכרוה בגנבתן העבד והשפחה לא יעבדו עבודת עבד (ויקרא כה, לט) כעבדי ההתנחלות אבל כשכיר כתושב שיעבדו כל היום ובלילה ילכו לביתם אם ירצו ככתוב כתושב כשכיר יהיה עמך (ויקרא כה, מ): והשפחה השלישית היא מבני התושבים (ויקרא כה, מה) והיא מעבדי התנחלות והיא הנתנת לעבד עברי כשתתגייר ככתוב אם אדוניו יתן לו אשה (שמות כא, ד) כי לא יתכן להיות זאת ישראלית כי גם היא תצא עמו או לאחר זמן מה וזאת ובניה ישארו לאדוניה כי כתוב אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני (שמות כא, ה) וכתוב ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם (שמות כא, ו): ואם זאת תצא לאחר זמן מה הטעם שיעבוד לעולם אמנם ימתין עד שתצא אם היא ישראלית:

סוף דבר הרוצה לישא אחת מאלה השפחות השלשה שזכרנו אם היא גויה יגיירנה תחלה ואחר כך ישחררנה בכתב השחרור ותתחייב לו שויונה אם תרצה והטעם להיות שויונה מלוה ויקדשנה במלוה ההיא - ואם לא יהיה שויונה מלוה צריך מוהר מוקדם אחר לקדשה ואז היא כבנות ישראל בכל דבר והולד הבא ממנה כשר: ואם היא בת עברי וישחררנה כדי ליעדה לעצמו או לבנו ורעה בעיניו אחרי כן לא ימשול למכרה באמרו ששחררה על תנאי כי לא יתכן להיות השחרור על תנאי אלא שחרור פסוק בלי תנאי ואז תצא חנם אין כסף (שמות כא, יא) - וכן המתגיירת לשם אישות - ובת עברי אפילו שרעה בעיני אדוניה קודם שישחררנה אינו רשאי למכרה כעבד ההתנחלות אמנם תעבוד בביתו עד שש שנים כי האב מוכר משפחות לשפחות ולא האדון ככתוב אם רעה בעיני אדוניה אשר לא יעדה והפדה לעם נכרי לא ימשול למכרה (שמות כא, ח) - וטעם והפדה שיניח כסף פדיונה וישחררנה וישוב אל הבעל לא אל האב - לעם נכרי לאיש נכרי - ואם ייעדנה לבנו יעשה לה כמשפט הבנות שעושים בבנות ישראל ולא יאמר שהיא חייבת לי זמן של שעבוד בכדי כסף מקנתה - ואם יקח אחרת עליה שלא יתחייב לה כדין בנות ישראל אלא שארה כסותה ועונתה לא יגרע (שמות כא, י) כמשפט כלן: ואם לא ירצה להתחייב באלה השלשה תצא חנם שלא תתחייב לו מכסף מקנתה דבר - וטעם אין כסף שגם הוא לא יתחייב לה דבר ממוהר מואחר שאם לא כן יהיה כפל מאמר - זאת דעת רבינו לוי שפתים ישק: וממה שצריך שתדעהו שזמן הייעוד לשפחה הוא בשני זמנים האחד קודם בא תשלום זמן שעבודה וזהו הנקרא פדיון הנאמר בכתוב אשר לא יעדה והפדה - והשני הוא תשלום זמן שעבודה והוא הנקרא זמן חופש: ושניהם נזכרו בפרשת קדושים בפסוק ואיש אשר ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש והפדה לא נפדתה או חופשה לא נתן לה בקורת תהיה לא יומתו כי לא חפשה (ויקרא יט, כ): וטעם פדיון קרוב מטעם חופש כי שתיהן בת חורין אלא הפדיון במעות והחופש בלי מעות כשישלם זמנה: וטעם בקרת מענין בקור והטעם חקירה בענין זה שאם היא עדיין שפחה ולא נפדית להשתחרר קודם זמנה או חופשה לא נתן לה לתשלום זמנה והיא עדין שפחה הבא^{^[939]} עליה חייב אשם ולא יומת כי לא חפשה: והבא עליה אינו חייב משום אישות ומותרת לאדוניה אחרי כן - ואם חופשה ונפדית היא אשת איש כי ייעדה לעצמו או לבנו והבא עליה חייב מות ואסורה לאדונה או לבנו אחרי כן כי כבר הוטמאה - ואם פתה או אנסה העונש הוא לאביה וכן אדונה - אלא שהחכמים אמרו שצריך לשחררה עם העונש: ביבמה כבר בארנו שאין הקנין תופש בה ממלת תהיה שמורה על הקדושין לכן הבא עליה עובר בלאו והולד הבא ממנה יקרא פגום כי הוא מאסורי לאוין: והיבמה היא אשת אח משפחה והטעם קרוב במשפחה שאינה תחת אסור ערוה ככתוב כי ישבו אחים יחדו (דברים כה, ה) - ומטעם ישבו יודע משמע הכתוב כי אם אחים ממש מה טעם כי ישבו - אמנם בקרובים ילך משמע הכתוב על נכון שטעם ישבו מרמיז על האחים שהם אחי משפחה כפי מנהג הקרובים להיות יושבים ודרים יחד במקום אחד כי כל שבט ושבט מקומו וישיבתו במקום אחד יחד ורמז בעבור הנחלה שלא תעתק לאיש זר ולכן נפלה זאת המצוה בגלות - ובאחים לא יתכן זה אלא בין שיהיו במקום אחד בין שלא יהיו ואפילו בגלות חייב ליבם - ולכן מהות הלשון לא יסכול לפרשו על האחים ממש בין שתהיה ארוסתו ונשואתו לפי דעת בעלי הקבלה בין שתהיה ארוסתו לבד לפי דעת ר' בנימין כי הוא לא חשש בארושה באסור ערוה כי לא גלה ערותה: ועוד שכשירצה הכתוב לאחים ממש מסגילו כגון כי יסיתך אחיך בן אמך (דברים יג, ז): גם מאמר לאיש זר (דברים כה, ה) עומד כנגדם כי הזר יותר קרוב בקרוב ממה שהוא קרוב באח ולפי זה המאמר גם כן יחזיק ידי פרושנו כי אם הוא לאחים מה טעם לאיש זר: ואין טענה מבני יהודה כי זה קודם נתינת התורה כענין קצת מן העריות שהיו מותרת ואחרי כן נאסרו: ואף על פי שבספור רות אין זכר יבום וחליצה מודיע עצם הענין לפי מה שפסקו החכמים שהדבר הוא באחי משפחה כי תכלית הכונה שמה בעבור הנחלה כמו שתכלית הכונה ביבום הוא בעבורה - ואין טענה מן העוד לי בנים במעי והיו לכם לאנשים (רות א, יא) כי זה דרך ההפלגה לצד הנמנע והכתוב משתמש בכמוהו כגון האתן בכורי פשעי (מיכה ו, ז) וכן הבוא נבוא אני ואמך ואחיך (בראשית לז, י) - וזולתם רבים: גם אין טענה מן שבה יבמתך (רות א, טו) שהיו שתי [נשי]^{^[940]} אחים אמתיים כי יתכן להשאיל הכתוב שם יבם מזה אל אחי משפחה וזה על צד המעבר ואמר לא אבה יבמי (דברים כה, ז) ויבמה - והטעם להורות על הקרבה כמו שנאמר על האחים ממש בעבור הקורבה:

סוף דבר כל משכיל בדברי תורה כעין שכלו ידע ויתבונן שאין ראוי להיות סתירה בדברי תורה כי כתוב ערות אשת אחיך לא תגלה (ויקרא יח, טז) וכתוב ערות אשת אביך (ויקרא יח, ח) וכמו שזה אסור מצד עצם הדבר כן זה אסור מצד עצם הדבר - ואיך יתכן לבא אחר כן להתירו: ואם יאמר אומר שזה על תנאי כשיש בן להיותו אסור וכשאין בן יהיה אדרבה מצות עשה כענין כל מלאכה לא תעשו וזה חוץ מחפצי שמים כי הם מותרים בשבת: ולפי זה לא תפול סתירה בדברי תורה - יגלה עיניו ויראה כי בכל מקום שרוצה הכתוב להסגיל בדבר אם לא ירמיזנו במקומו לא ישאר כגון כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש (שמות יב, טז): והנה בהתר חפצי שמים הרמיזנו בו באסור חפצי בני אדם לבד בפסוק ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך [ויום]^{^[941]} השביעי שבת ליי' אלהיך (שמות כ, ט) (ואילך) ( דברים ה, יג) (ואילך) והטעם תשבות ממלאכתך לא ממלאכת שמים - וכן ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות (שמות כג, יב) - ושני אלה הפסוקים קודמים לפסוק כל מלאכה לא תעשו: וזה לא הרמיז בהסגלו בשום צד - ולפי זה ראוי לנהל מאמרי הכתוב בזולת סתירה בם - ולכן אמרו החכמים בזה שמלת אח מעבר כמו שבת אשת האב תקרא אחות על צד המעבר מצורף ששם אח בכתוב נתרחב ונתפשט על המעבר ממה שנתרחב ונתפשט על האמת וזה מה שלא יכחיש בו בעל מחלוקתנו - כי ימכר לך אחיך העברי (דברים טו, יב): לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך (דברים כג, כא): כי ימוך אחיך (ויקרא כה, כה): כי תראה את חמור אחיך (דברים כב, ד) וזולתם רבים: ועוד שלפני מאמר כי ישבו אחים סמוך לו כתוב ונקלה אחיך לעיניך (דברים כה, ג) - וכן אחריו כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו (דברים כה, יא) ואלה אחים מעברים לא אמתיים כן ראוי להיות אלה אחים מעברים - ומי שרוצה לחייבם אמתיים עליו להביא הראיה - ולפי הנראה שהאנשים ההם שהורו להיות היבום באחים ממש כגון בעלי הקבלה וקצת מחכמינו כגון רבי יוסף הקרקאסני ור' בנימין האוונדי לא הורו באופן זה מן הכתוב כי אין להם מסעד מן הכתוב אמנם מהחקירה השכלית נכנסו במשעול הדרוש הזה וסבלו טורח כל ההרחקה וזה בראותם שהאח האמתי הוא היורש ואיך יתכן להנתן ירושתו לאחר ולכן פטרו האח מן האם כי משפחת האב תקרא משפחה - ובארו החכמים פרוק זאת הקושיא באמרם שירושת המת תנתן לאחיו ממש כי כתוב ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו (במדבר כז, ט) אמנם אשתו תנתן לאחיו ממשפחתו להקים שם^{^[942]} שלא ימחה שמו ככתוב יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל (דברים כה, ו): ואין הטעם שיקרא שמו עליו אבל הטעם שיאמרו הרואים זה בן אלמנת פלוני שהלכה ביבום - הלא תראה בן בועז אשר ילדה לו רות המואביה לא נקרא שמו מחלון כשם בעל רות אלא עובד - וכתוב שם גם כן להקים שם המת על נחלתו (רות ד, י) - ומאמר על נחלתו יורה על השדה שנתן לבועז יחד עם אשתו אשר היה של מחלון כדי שיירש עובד - או נחלת מחלון על היות הוא כבנו - ולפי זה נפלנו ברשת הקושיא שהקדמנו - ויש להשיב שהשדה היה של רות ונעמי שנפל חלק ממנו בירושה לנעמי על שמחלון היה בנה כדרך כל אם שתירש כאשר נפרש - ושל רות ממוהר מואחר או מחוב כתובתה שנתחייב לה באחריות אף על פי שהיו לו יורשים מאביו והיה ראוי שיירשו חציים: וכן כתוב מכרה נעמי (רות ד, ג) את כל אשר לאלימלך ואת כל אשר למחלון (רות ד, ט) - ומכרו אלה השתי נשים את השדה לבועז ככתוב ביום קנותך השדה מיד נעמי ומאת רות המואביה (רות ד, ה) - ולפי זה יבום רות הוא זולת קנין השדה כי הוא נקנה כשאר דברים הנקנים ככתוב שלף איש נעלו (רות ד, ז): וכן כתוב עדים אתם היום כי קניתי את כל אשר לאלימלך ואת כל אשר לכליון ומחלון מיד נעמי (רות ד, ט) וגם את רות המואביה קניתי לי לאשה (רות ד, י): ולהיות שקנה הנחלה והאשה יחד לכן^{^[943]} אמר להקים^{^[944]} שם המת על נחלתו (רות ד, י): והטעם אותו השדה היה נחלה לבן רות שהיה נולד ממחלון אם היה חי: כן עתה יהיה נחלה לבן רות מבועז וכאלו הוא עצמו ובכל מקום שהיה היבום כזו הצורה היה מתקיים שם המת על נחלתו: ויתכן לפרש מלת על במקום עם כגון ויבאו האנשים על הנשים - והטעם לקיים שם המת עם נחלתו יחד והטעם שלא ימחה שמו מישראל (דברים כה, ו) - וכן נחלתו שלא תסוב לשבט אחר אלא תתקיים לשבטו כפי מה שחשש הכתוב בבנות צלפחד: סוף דבר היבום הוא לזכר המת ושלא תסוב הנחלה לשבט אחר אם תפול לאשה - והעקר הוא בעבור הנחלה שלא תעתק ולכן נפלה מצוה זו בגלות כי אין נחלת הארץ - ורבינו אהרן בעל המבחר אמר והרוצה לדעת שאין היבום חובה כי אם רשות כי אמר כי ישבו: והוא באחי משפחה והטעם הקרוב במשפחה הוא ייבם זולת אסור ערוה ואם הוא לא ייבם ייבם הרחוק מעט ואם לא ירצה ייבם הרחוק ממנו ואם לא ירצה גם זה או היה למדינת דרך יחלוץ הראשון ונפטרו הכל: והמיבם היה קונה גם חלקת השדה שנפל לאשה ההיא מבעלה והיה כותב לה דמיו לכתובה: וכן עשה בועז: ואפשר שנעמי וותרה מזכותה לרות ונכתבו דמי כלל השדה לה לכתובה: אמנם אם יהיה למת יורש שהוא אסור לאשה מאסור ערוה יקח הירושה המגעת לו מהמת ולא ייבם: ואין צריך לומר שלא יחלוץ כי לא יחלוץ אלא המיבם: ואחרי שהיבום לזכר המת שאמר ובן אין לו הטעם בן או בת: וכן אמר רבינו אהרן בעל המבחר ובן אין לו אחד זכר ואחד נקבה:

#XV:6 הפרק הששי

בנשים והאנשים שהקדושין תופשין אף על פי שהם מאסורי לאוין: יש נשים אחרות זולת אלה ואנשים שהן מאסורי לאוין והקדושין תופשין ואלו הן - הממזר לבת ישראל וישראל לממזרת וממזר מספק - והנולד מקדושי ספק או מגרושי ספק - ואשר אין אביו ידוע והוא הנקרא שתוקי: וכל שכן אשר אין אביו ואמו ידועים והוא הנקרא אסופי - ועמוני ומואבי אחד זכרים ואחד נקבות - ופצוע דכא - וכרות שפכה: והנולד בביצה אחת והטומטום: וכן לאילונית על צד ההפך: ומי שאינו יורה כחץ - ואדומי ומצרי דור ראשון ושני אחד זכרים ואחד נקבות: והכותיים והם הנקראים היום שומרונים כי הם כגוים אלא אם יתגיירו הם כדין המתגיירים - והאשה שנתגרשה ונתקדשה לאחר וכל שכן שנשאת ואחר כן חזר בעלה הראשון וקדשה: והזונה: בכל אלה הקנין תופש ואסור לבא עליהן וצריך לגרש בגט: וכן לכהן גדול ולכהן משנה אסורות להם אשה זונה וחללה ואלמנה אף על פי שיש חלוקה באלמנה לכהן משנה וכבר בארנו דעתנו - הממזר הוא הנולד מערוה אסורה בחייבי כרתות חוץ מן הנדה ממה שכתוב לא יקח איש את אשת אביו (דברים כג, א) ואחרי כן כתוב לא יבא ממזר (דברים כג, ג) להודיע שהנולד מערוה אסורה יקרא ממזר: וכן הנולד מאסור ערוה שיש ספק בין החכמים המפורסמים כגון רבי יוסף ורבי ישועה - והנולד מאשת איש כי גם זה מערוה אסורה בחייבי כרתות: ולכן הנולד מקדושי ספק וגרושי ספק יקרא ממזר - וכן אשר אין אביו ידוע - או אביו ואמו - כי אפשר שאמו היתה ערוה אסורה לאביו: והולד הבא מן הנדה אינו ממזר מפני שהקדושין תופשין בה אף על פי שהיא מחייבי כרתות - וכן הולד הבא מן הגויה אינו ממזר אף על פי שאין הקנין תופש מפני שאינה מחייבי כרתות כמו אשה אל אחותה והשפחה - כי הבא על הגויה אינו חייב לבד אשם ככתוב ואשמים איל צאן על אשמתם (עזרא י, יט) - וכן הנולד משפחה - אמנם הנולד מן הגויה גוי ומן השפחה עבד - וכשיתגייר בן הגויה וישתחרר בן השפחה הם ככל ישראל ואינם בנים לאבותם ולא יירשוהו אמנם הם כדין כלל המתגיירים - והלד הבא מן הנדה ומאשה אל אחותה ומהיבמה ומאשה אחרי שהוטמאה יקראו פגומים וכן כל הבנים הבאים מאסורי לאוין: סוף דבר לא יקרא ממזר אלא הבא מחייבי כרת שאין הקנין תופש - אמנם הבא מן חייבי כרת והקנין תופש כנדה והבא ממה שאין הקנין תופש ואינן מחייבי כרת כגויה והשפחה ואשה אל אחותה והיבמה לא יקרא ממזר ממה שהסמיכו אל העריות שהן חייבי כרתות ואין הקנין תופש - ויקרא ממזר בעבור שהוא מוזר מבני ישראל ולא יתערב בם לעולם: כי אמר גם דור עשירי והטעם אל תחשוב שאם יארכו הדורות יבא אלא אפילו דור עשירי לא יבא לא שהטעם שאחר כן יבא - ואמר דור עשירי מפני שהוא סך חשבון: וממזר מסופק הוא הנולד מאסור ערוה שרבינו יוסף מתיר ורבינו ישועה אוסר: לא מה שאוסרים המרכבים ואלה מתירים כי כבר נתבטלו דבריהם בספר הישר שחבר רבינו ישועה - והנולד מקדושי ספק כגון אשר שנתקדשה בספק ולא נתגרשה מהבעל ההוא ונשאת לאחר ונולד לה בן או בת: וכן אשה שנתגרשה בספק ונשאת לאחר ונולד לה בן - ואשר אין אביו ואמו ידועים והוא הנקרא אסופי - וכן אשר אין אביו ידוע לבד והוא הנקרא שתוקי כי יתכן להיות מערוה אסורה או מספק ערוה או מקדושי ספק: כל אלו נקראים בשם ממזר: ועמוני ומואבי וכן הנשים אשר נתגיירו קדושין תופשין וצריך לגרש בגט כי כתוב לא יבא עמוני ומואבי בקהל יי' (דברים כג, ד) אחד זכרים ואחד נקבות - לא לפי דעת בעלי הקבלה שאמרן עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית - כי בכל אסורי לאוין אחד זכרים ואחד נקבות - ומה שאמרו בעלי הקבלה דרך האיש לשכור ולא האשה ודרך האיש לקדם ולא האשה הלא כתוב [בשלמה]^{^[945]} מן הגוים אשר אמר יי' הם לא יבאו [בכם]^{^[946]} ואתם לא תבאו בהם (מלכים א יא, ב) - ושם כתוב אשדודיות עמוניות מואביות צידוניות חתיות (מלכים א יא, א)^{^[947]} - והנה לפי משמע הכתוב בעזרא אינו כי אם על שהושיבו אלה הנשים גויות ממה שכתוב נכריות (נחמיה יג, כו) כי לא היתה גרות שלמה - וזהו ההפרש בין גיורת עמונית וגיורת מאומה אחרת כי אותה אף על פי שלא תהיה שלמה בגרות הבא עליה אינו חייב ובעמונית חייב: ומחלון וכליון אם נשאו נשים מואביות הוא בעבור שהיו חוץ מהארץ והיו שמה יחידים וגיירום ולא היתה גרותן שלמה כי הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה (רות א, טו) ואם לא נתגיירה מה טעם שבה - אמנם רות היתה עומדת בדת ונקשרת בו לכן לא נפרדה מנעמי ולכן נשאה בועז - ומאמר אשר לא קדמו אתכם (דברים כג, ה) מורה להרחק שיש באלה השתי אומות מישראל ולא יחזרו לדת כשאר האומות וערפה לעד: סוף דבר אסור לבא בקהל עמוני ומואבי אחד זכרים ואחד נקבות לעולם ממה שאמר עד עולם ומזה ידענו שאסור הממזר בקהל יי' עד לעולם הוא ממה שכתוב הנה דור עשירי ובאותו דור עשירי ושם פרש הכתוב שהוא לעולם כן ראוי להיות גם בזה לעולם - וטעם אסור ביאתם הוא לגיירם בכונה כדי להתחתן בהם: אמנם אם הקרה ונתגיירו לסבה מן הסבות או מעצמם ודבקו בדת כרות המואביה מותר לנשאן ראיה מן בועז - ואם יראו בשביה אשת יפת תואר ויחשקו בה לא יעשו לה התנאים הנזכרים כדי לנשאה כאשר יעשו בשאר האומות אמנם אם תנשא כצורה זו בניה אסורים לבא בקהל עד עולם כי נלקחה בעברה: אמנם אם תתאלמן והיא דבקה בדת מותרת להנשא לאחר ולכן בניה מותרים כי היא בחזקת יהודית נלקחת וכל ישראל בחזקת כשר - וכן אדומי או מצרי אסורים לגיירם לבא בקהל דור ראשון ושני שהם בנים ובני בנים אמנם השלישים מותר לגיירם ככתוב בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל יי' (דברים כג, ט) וטעם יבא היא ההתגיירות לחתון כי אם לא יתגייר לא יתחתן: וגם אלה אחד זכרים ואחד נקבות - והנה לפי זה לא נגייר באלה הזמנים מהגוים האלה כדי להתחתן בהם פן יהיה בתוכם עמון ומואב אלא מפני שכבר ידענו שאלה האומות נתערבו בכלל אומות העולם שהם בהתר בזמן שעלה סנחריב מלך אשור וערבב כלל האומות כשהגלה אותם ממקומם לא נחוש מהם כי אין להם מציאות לעצמם: ולכן נגייר כלל הבאים תחת כנפי השכינה מיד ונתחתן בהם - והגבעונים שאסרם יהושע לבא בקהל הוא בזמן הבית כדי שיהיו לעבודה ככתוב לחוטבי עצים ושואבי מים לבית אלהים (יהושע ט, כג) - וכן דוד נתנם לעבודת הלויים ולכן קראם נתינים בעבור שנתנם לעבודת הבית: והכותיים אינם מישראל אף על פי ששומרים קצת מן המצות מפני שהם משתחוים לעגלי זהב ולא יבאו בקהל אלא אחר שיתגיירו והקנין תופש וצריך לגרש בגט מפני ששומרים קצת המצוות ואינם גוים גמורים - והזונה היא הקדשה כאשר מפורש בענין תמר איה הקדשה (בראשית לח, כא): זנתה תמר כלתך (בראשית לח, כד): והיא על שני מינים האחת היא המופקרת לכל אדם על צד בא זה אחר סור זה והיא היושבת בפתח עינים בשכונת המופקרות לכל וזה היה אסור עולמי ואפילו קודם נתינת התורה כי מזה יולדו חטאים רבים לפי שלא יודעו הבנים לאבתיהם ולפעמים יהרוג אחד לאחר ויבא האב על בתו ואמו וכדומה להם: ולכן אמר הכתוב וגם קדש היה בארץ עשו ככל תועבות הגוים (מלכים א יד, כד): והשנית היא הנשואה לאדם עד זמן ידוע ובזה יודע הילד למי הוא וזה היה מותר קודם נתינת התורה כאשר מצאנוהו ביהודה עם תמר משאלת חירה רעהו לאנשי המקום בפרהסיא באמרו איה הקדשה - ואלו היה רע ואסור בזמן ההוא היה מעניש השם ליהודה כאשר העניש לשני בניו בעשותם השכיבה המגונה: סוף דבר באה תורתנו ואסרה שני המינים האלה מהקדשה כי אין ראוי לישא האדם עד זמן קצוב למלאת תאותו ואחר כן יגרשנה בלי ערות דבר אלא להיות לו לאשת ברית כל ימיו - והקנין תופש בה וצריך לגרש בגט: והאשה שנשאת לאחר וחזר בעלה הראשון וקדשה היא הנזכרת בפסוק לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה (דברים כד, ד) כי כבר בארנו שמלת לקיחה תפול על הנישואין: ועוד שהטומאה לא תפול רק בבעילה: והחכמים החמירו לארושה כנשואה שאם נארשה לאיש ואחר כן נתגרשה ממנו ואורשה לשני לא יוכל הראשון לנשאה כי כבר בארנו שטעם היות מורה על הארוש וכתוב כי [יהיה]^{^[948]} נערה מאורשה לאיש (דברים כב, כג) וחייב עונש על הבא עליה כעונש הבא על הנשואה - וכתוב על דבר אשר ענה את אשת רעהו (דברים כב, כד) - ואף על פי שר' בנימין האוונדי פרשו על הבעולה פשטי הכתובים עומדים כנגדו - ועוד שהארוש והטעם הקנין הוא המונע את האשה שלא תנשא לאחר לא הנשואין כי הכשר הנשואין הוא בהכשר הארושין - ולפי זה הקנין הוא עקר האשות - ולכן גזרו אומר החכמים שהאשה שנשאת או אורשה לאחד ואחר כן אורשה או נשאת לשני לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה: ואמר אחרי אשר הוטמאה אף על פי שהארושה אינה נטמאת כדי להורות בהרחק כמו שקרא הכתוב בת אשת האב מולדת ואחות כדי לדמות אותה ברוע הקרבה - אמנם אם תזנה אשתו או תאנס או תשגה ותשכב עם אחר היא אסורה לבעלה מדרך הגברה כפי מה שאסרו מזונת האיש ומפותתו לשאריו: ואם הבדיל הכתוב דין השוגגת מן הנזנית ברצונה הוא מצד האשה אלא ביחסן לבעליהן המשפט אחד כי בבעילתן לאחר כבר נטמאו ככתוב אשר טמא את דינה אחותם (בראשית לד, יג) - והמביאים ראיה על התר האנוסה והשוגגת מנשי דוד לא לעזר ולא להועיל כי העידו אחת לאחרת על טהרתן: וכמו שנקבל מהן טהרתן על הנדות והזיבות וטהרת המאכלות כן בזה - ועוד ראיה אחרת כי היגע והעמל בעת המלחמה ובורח מאויבו לא יוכל לבא אל אשה כי הפחד מקבץ הרוח החיוני בפנים לגוף ובעת התשמיש צריך להיות מתפשט אל נגלהו - והנה פילגשי דוד העשרה שהניח לשמור הבית שבא עליהן אבשלום היו צרורות עד יום מותן אלמנות חיות (שמואל ב כ, ג) כי מאז לא נתקרב אליהן דוד עליו השלום: ואסרו גם כן לאיש מזונתו שנשאת או זנית לאחר מדרך הגברה - ואין טענה ממעשה דוד עם בת שבע על שהוא בא אליה קודם שנשאה והיתה נשואה לאחר ר"ל בעלה ועוד נשאה כי זה המאמר הוציאוהו החכמים מפשוטו באמרם שהיה מנהג לישראל בימים ההם כשהיו הולכים במלחמה היו כותבים לנשותיהם גט על תנאי שמא לא יודע מיתתם: וממה שצריך שתדעהו שמי שעבר ולקח אשתו אחרי אשר הוטמאה בזמן עבור שלשה חדשים הוא עובר בלאו והולד הבא ממנה יקרא בנו ולא יקרא ממזר ויבא בקהל יי' אמנם יקרא פגום כי הוא מאסורי לאוין - והנשים שתשבינה ומעידות אחת לאחרת על טהרתן נאמנות הן ראיה מנשי^{^[949]} דוד: ובעלי הקבלה אמרו אשה שאמרה נשביתי וטהורה אני אפילו היה שמה עד אחד שנשבית נאמנת היא שהפה שאסר הוא הפה שהתיר - אמנם אם היו שם שני עדים שנשבית אינה נאמנת עד שיעיד לה אחר שהיא טהורה: ואם אחד מן העדים מעיד שלא נתיחד עמה גוי והאחד אומר שנתיחד אמרו שהיא טהורה - עוד אמרו שהאומרת נשביתי וטהורה אני והתירו בית דין להנשא ואחר כן באו עדים ואמרו שנשבית מותרת היא אפילו בא השבאי [אחריה]^{^[950]} והיא לפנינו שבויה ביד אדונה ומשמרין אותה עד שתפדה - אמנם אם העידו שנטמאת אפילו שנשאת ואפילו היו לה בנים נאסרה: ואם בא עד אחד אינו כלום - ולפי דעתנו עד אחד נאמן באסורין - ובלתי עדות זולתה אינה נאמנת לעצמה: ואמר החכם המימוני שבשבויה הקלו והדין עמם מפני שאנו בגלות ולא חסרה קהלה שלא נשבית: אמנם הבעל שמעיד לאשתו שלא נטמאה אינו נאמן כי אולי מחשקו בה אמר כן - שפחתה לא תעיד לה כי היא ברצונה אבל שפחת בעלה נאמנת להעיד - ועד אחד ואפילו עבד ושפחה וקרוב זולת האב וזולת האם כלם נאמנים לעדות השבויה - וקטן שמשיח לפי תומו נאמן הוא: וכן הקנין תופש בנשים שנאסרו לכהן והן זונה וחללה וגרושה ואלמנה לכהן גדול ולכהן הדיוט זולת האלמנה לפי דעת קצת מן החכמים ולפי דעתנו כאשר בארנו שאלמנת כהן מותרת לכהן הדיוט ככתוב והאלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן יקחו (יחזקאל מד, כב) - והזונה האסורה לכהן היא הזונה במוחלט שכוללת שני מיני הקדשה שזכרנו והתפושה והמפותה - ומה שאמרו בעלי הקבלה שהבא על הפנויה אפילו היתה קדשה שהפקירה עצמה לכל לא נעשית זונה: אבל הנבעלת לאחד מן אסורי לאוין השוים לכל ואינם מיוחדים לכהנים או מאסורי ערוה או שנבעלה לגוי ועבד הואיל והיא אסורה להנשא הרי זו זונה - מה יאמר במאמר הכזונה יעשה את אחותינו (בראשית לד, לא): ואם יאמרו בעבור שנבעלה לערל הנה כתוב זנתה תמר כלתך וגם הרה לזנונים (בראשית לח, כד) והיא היתה פנויה - ואם יאמרו שהיא היתה מאסורי ביאה כי היתה כלתו - זה היה קודם נתינת התורה - ועם ההשלמה שהמגיד ליהודה כי זנתה תמר כלתך לא ידע שזנתה עמו - וחללה היא המחללת עצמה בשווקים וברחובות במשא ומתן - וכן המשרתת המתיחדת עם אנשים: ומה שאמרו בעלי הקבלה שחללה היא הנולדת מאסורי כהונה יפה דקדקו ממאמר ולא יחלל זרעו (ויקרא כא, טו) - ומה שאמרו שאחת מן הנשים האסורות לכהונה שנבעלה נתחללה אבל הכהן עצמו שעבר העברה לא נתחלל - זה הפך הבחינה השכלית שהמטמא איך לא יהיה טמא: וידוע שאין הכלי זב אלא מה שבתוכו: סוף דבר כל זונה חללה ואין כל חללה זונה - וחללה היא הנולדת מאסורי כהונה: וכן המחללת עצמה בשווקים וברחובות והמשרתת ומתיחדת עם אנשים - והגרושה היא שקבלה גט פטורין בין ממנו בין מאחר כי כן כתוב ואשה גרושה מאישה לא יקח (ויקרא כא, ז) והטעם מן הראוי להיות אישה - לא המתגרשת מאסורי לאוין שאין הקנין תופש כי הוא לא יקרא אישה: ולא האשה שתפטר מחברתה כגון אשה שקבלה חליצה ופוטרת לחברתה:

פצוע דכא וכרות שפכה אסורים לבא בקהל היות שלא יבא ולד מהם מפני שפצוע דכא הוא מדוכא הביצים ולא יתגבר יצרו לכן הסריסים לא יתגבר יצרם אף על פי שיתקשו בגיד: וכרות שפכה היא כריתת הגיד ששופך המים והזרע אם בעטרה עצמה ואם בשבילי המים והזרע - כי סבת מניעת הזכר מהולד הוא אם בגיד או בביצים או בשבילי הזרע הנקראים חוטי ביצים כשנפצעו או כשנכרתו ולא יורה כחץ - ולכן כשקרה לאחד מהם אחד מאלו ויעיד הרופא המומחה שמזה יבא לו נזק בהולדתו אסור לבא בקהל - ובעלי הקבלה דקדקו באלה ואמרו אם נפצע הגיד או שנדך או שנכרתה העטרה או למעלה מן העטרה פסול: ואם נכרת מראש העטרה ונשתייר ממנה אפילו כחוט השערה סביב כל הגיד כשר: אם נכרת למעלה מן העטרה כקולמוס או כמרזב כשר: נקב למטה מעטרה כשר: נקבה העטרה עצמה אם כשיראה קרי תצא שכבת זרע מן הנקב פסול: נסתם הנקב חזר להיותו כשר - נקב למטה מן העטרה ושכנגדו למעלה בתוך העטרה פסול שהעטרה כולה מעכבת: נסתם פי דרך שכבת זרע וחזר לראות שכבת זרע משביל שמשתין בו פסול: נכרתו הבצים או אחת מהן או שנפצעה אחת מהן או שנדוכה או שחסרה או שנקבה פסול: נכרתו חוטי בצים או אחת מהן או שנדך או שנפצע אחת מהן - נקב חוט בחוטי ביצים לשביל מי הרגלים והרי הוא מטיל מים משני מקומות משביל המים ומשביל שכבת זרע כשר - ומה שאמרו כל הפסול שאמרנו בענין זה כשלא היו בידי שמים כגון שכרתו אדם או כלב או קוץ וכיוצא לאלו אמנם אם נולד ככה מטבעו או מפגע חולי שנשתהנו המקומות ההן ונכרתו או נפצעו הרי זה כשר לבא בקהל שכל אלו בידי שמים: לא ידעתי טעם למאמרם כי לפי זה לא נתנו טעם להרחק פצוע דכא וכרות שפכה - ועוד שהנראה ממשמע הכתוב הוא על הכלל בין מטבע בין ממעשה: ולכן אסרום חכמינו במוחלט כי הטעם בעבור ההולדה - ובעבור פריה ורביה אסר הכתוב להפסיד כלי הזרע בכלל באדם ובבהמה ובעופות ואפילו בטמאים ככתוב ובארצכם לא תעשו (ויקרא כב, כד) בין שהתחיל ישראל והשלים גוי בין שהתחיל גוי והשלים ישראל - ואסור לומר לגוי לסרס בהמה שלנו אמנם אם לקחה וסרס אותה מותרת - ובעלי הקבלה אמרו שאם הערים ישראל בדבר זה עונשין אותו בית דין ומוכרין אותה לישראל אחר ואפילו לבנו הגדול מותר - אבל לבנו הקטן לא במכירה ולא במתנה כי הוא תחת רשות אביו - ואם הטעם במצוה זו גם כן שלא למנוע פריה ורביה לאיזה טעם אמרו שהנולד בידי שמים יבא בקהל:

#XV:7 הפרק השביעי

בנשואין: אף על פי שהארוסין קנין גמור היותם בשלשה דברים המקנים האשה שהם המוהר והכתב והביאה שהוא הרצון עם כל זה למדנו הכתוב שלא ישאנה אלא בכניסה לחופה ממאמר מי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה (דברים כ, ז) - והלקיחה לא תהיה אלא בקבוץ עשרה אנשים הגונים כנזכר בענין בועז ויקח בועז עשרה אנשים (רות ד, ב) - לכן הבא על ארושתו קודם הכנס לחופה הוא פגום והולד כשר: ומה שנהגו ישראל ועושים שבע ברכות הוא בעבור כניסה לחופה לא שהשבע ברכות לבד הן הנשואין: לכן מי שיעשה שבע ברכות והלך לו לא ישאנה אלא בעשות עוד שבע ברכות וכניסה לחופה מיד: ויש לתמוה במה שאמר רבינו אהרן בעל עץ חיים והעד האלמנה שעושים כניסה לחופה אף על פי שלא יעשו שבע ברכות כי היודע סוד שבע ברכות יחייבם בכל אשה בתולה ואלמנה וגרושה - ולכן אין ראוי לישא נדה כי אינה מותרת לבעלה ולא ביום ששי פן יבא לידי חלול מהכנסה לחופה: ובימים הראשונים היו משיאין הבתולה ביום רביעי כדי להרבות בשמחה והאלמנה והגרושה בחמישי כמנהג ישראל בזמן המלכות: אמנם אחרי כן ברבות הצרות התקינו להשיא כלן ביום חמשי: והסבה שהיו משיאין הבתולה ביום רביעי הוא בעבור שיטעון טענת בתולים למחרתו בבית דין כי שני וחמישי היו מעמידים בית דין - ולא ביום ראשון כדי שתהיה שמחת החופה קרובה לשמחת השבת: ובאלה הזמנים להיות שאין בית דין על מתכונתו משיאין ביום חמישי - ולכן חייבו החכמים שלא ישא בימי האבלות ולא בזמן שתהיה לו מניעה מהכנסה לחופה - ואין צורך לומר בימים המקודשים כי הוא אסור גמור כי כתוב ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות (שמות כג, יב): וקודם ההכנסה לחופה צריך לקבץ אנשים הגונים להכתב בפניהם שטר כתובה - ושטר כתובה הוא כתיבת שויון נכסי קיימא מה שיתן לה אביה ובעלה במתנה עד עתה - ומוהרה המוקדם וקבלתם הבעל באחריות אם יפסדו או יגנבו או ישרפו והכלל כל הפסד שיגיע בהם וההוספה עליהם המוהר המואחר כפי חשיבות האשה וכתובתה וכפי מנהג המקום כלל זה החיוב שיתחייב הבעל יקרא כתובה - ואי זה הם נכסי קיימא כגון הדברים שיהיו מהמתכות ואבנים יקרות ומרגליות - ואמנם חייבנו להעריך הכתובה קודם הנשואין כי אין מוהר בלי כתובה והנושא את אשתו בלי מוהר מואחר כבועל ארושתו - ומה שנהגו קהלות ונושאים ואחר כן כותבין הכתובה היה מפני עניות המקום - ואפשר שהיו נודרים המוהר המואחר בפני עדים קודם ההכנסה לחופה - וכן אמר רבינו אהרן בעל עץ חיים ויש מקומות ואינם כותבים אלא נשענים על מה ששמעו מן תנאי - ואם המוהר הוא על צד השמור שלא תהיה קלה בעיניו ראוי להיות אמור וכתוב מזמן הנשיאה - ועוד אם ימות הבעל קודם שיכתב או יאמר אינו חייב דבר ממנו ובמה תתפרנס האשה בזמן אלמנותה או בזמן גרישתה:

סוף דבר קודם ההכנסה לחופה יום או יומים ראוי להכתב שטר כתובה בצורה שזכרנו: וזה נוסח שטר כתובה: ביום פלוני בכך לחדש פלוני בשנה פלונית בממשלת פלוני בתחום פלוני הערכנו אנחנו חותמי מטה הנכסים של פלנית בת פלוני שנשאת לפלוני ויכתבו תחלה כלל הנכסים של קיימא שקבלה מאביה ומבעלה כגון כלי מתכות ובגדים מרוקמים מהם ואבנים יקרות ומרגליות וקרקעות ויוסיף גם הבעל המוהר המואחר לפי כבודה ולפי מה שיגזרו אנשי בית דין אשר שמה - ויעשו סך ידוע ויכתבו שקבלם הבעל באחריות בכל מה שיקרה בהם - גם כותבים בשטר ההוא נכסי הבלתי קיימא כגון בגדים ומטלטלים

כדי שיהיו ידועים אם לבר מנן יקרה מות לכלה שינתנו ליורשיה אפילו [שנושנו]^{^[951]}: או כדי להספיק סך הכתובה במקום שידרו סך כתובה: ובאלה אין החתן מתחייב כל עקר - ומה נעמו דברי החכמים שאמרו שהיו כותבים בשטרי כתובה בעד המוהר המואחר שלא יתחייב בו כשתמות האשה מפני שבעלי הקבלה זכוהו ליורשי האשה לכן הראוי להכתב שהבעל מתחייב בו על שהיא תזכה בו לא יורשיה - ויחתום הבעל והנכבדים להיות לעדים בכל בית דין: ואם ימותו העדים יעידו עדים בבית דין שאלה החתימות הן חתימות של פלוני ופלוני ותתקיים עדות המתים כחיים: ובעת שיעשו שבע ברכות מוליכין את התתן מעוטף בטלית במזמורים ראויים לענין המשיח בבית הכנסת או בבית חמיו - ואז מקרבים אותו אצל תלמיד חכם חשוב ונותן קצת מן המוהר המוקדם בידיו לתתו לכלה או לפקידה ועושה שבועה בברית שנית בקנין האשה כסדר שעשה בשעת הארוש: ואחר כן מוליכין אותו אצל הכלה ונותן עוד קצת מן המוהר ועושה ארוש ואומר וארשתיך לי לעולם וגו' (הושע ב, כא) - ומביאים אותו עוד במקום המעמד ואחריו מביאים הכלה ומעמידים אותה נגדו ועומד אחד וקורא שטר החתון שכתוב בסדור או שניהם יחד ר"ל זה ושטר הכתובה כפי מה שנוהגים במצרים ובדמשק ומנהג טוב הוא - וחותמין תלמידי חכמים והזקנים ונותנים השטר בידי המברך והולך גם החתן אחריו ונותן עוד לכלה קצת מן המוהר המוקדם כגון טבעת או חפץ ומארש עוד כנגד כלל המעמד בפסוק וארשתיך לי לעולם פעם שנית: ואמר רבינו אהרן בעל עץ חיים שהוא מרמיז על הברית השנית: וזאת היא ברית רביעית לפי דעתו כי השתים הן בשבועת הר סיני ושתים במאמר וארשתיך: ולפי דעתי שהשני שבועות שבברית הר סיני שהאחת בעת הארושין והשנית בעת הקדושין הן בעבור השתי בריתות אמנם אשר בפסוק וארשתיך אינם בעבור ברית כי אם בעבור ברכה שיהיה הארוש לעולם כגון ברכת יי' אליכם^{^[952]} (תהילים קכט, ח) - ולכן אומרים אותו בבית פעם אחת ובמושב פעם אחרת - ובסדורים רבים אינו מחייב המסדר לאמרו כי אם פעם אחת בעת הברכות - ואחר כן מברך החתן והכלה ואומר ברכת יי' אליכם ברכנו אתכם בשם יי' (תהילים קכט, ח) ואומר ויתן לך האלהים מטל השמים וגו' (בראשית כז, כח): ועוד ויאמרו כל העם אשר בשער וגו' ויהי ביתך כבית פרץ וגו'(רות ד, יא) (ואילך): ואחר כן מתחיל בשבע ברכות שהן מיוחסות לעצם הענין בתחלה מברך על היין שהוא מהצומח שהוא תחלת ההויות הנכבדות ומכלל הצמחים היין שהוא המשובח מכולם והעד קדוש השבתות והמועדים עמו על שהוא משמח הלבבות שהלב מעון הנשמה - ואומרים פסוקים מיוחסים לזה ומשבח למי שברא אותו וחותם ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם המצמיח גפן מן הארץ וחותם ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם הנותן לנו ששון ושמחה ובורא פרי הגפן ויענו אמן: ואחר כן מברך השם על בריאתו הנמצאות עם פסוקים מיוחסים וחותם ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם שהכל בראת לכבודך ויענו אמן: ואף על פי שבברכת הכל מתברך גם היין אלא שברכת היין קודמת מהכל בכל הברכות לכן הקדימו הלא תראה בכל השלחנות מברכים תחלה ביין ואחרי כן בשאר: והטעם בזאת הברכה שכל פועל חסר בעבור הצטרכו אל הפעולה ההיא כגון שהרועה בצד מה פחות מן הצאן לכן הודיע שכל פעולת זה הנמצא הוא לכבודו ככתוב כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו (ישעיהו מג, ז) לא שיגיע לו ממציאותו שלמות - וכלל פסוקי זאת הברכה מודיעים למכוון זה כגון אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי וגו' (ישעיהו מה, יב) וזולתם: ואחר כן בא להרמיז בריאת האדם שהוא חותם הבריאות כי הוא התכלית וראשית המחשבה אחרית המעשה בפסוק נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וגו' (בראשית א, כו) - וכל זה המציאות לא נברא כי אם בעבורו להיות דעת אלהים בארץ וכבוד יי' מלא העולם ככתוב לא תוהו בראה לשבת יצרה (ישעיהו מה, יח) וכן כה אמר יי' בורא השמים ונוטיהם רוקע הארץ וצאצאיה נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה (ישעיהו מב, ה): והטעם שכל אלה הם כדי לתת נשמה לעם עליה (ישעיהו מב, ה) שהוא שכלם בעבודה ככתוב כל שתה תחת רגליו (תהילים ח, ז) - וחותם ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם יוצר האדם ויענו אמן - ואחר כן בא להרמיז על בריאת חוה ולכן חותם גם כן ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם יוצר האדם כאשר חתם בבריאת האדם כי שניהם ממין אחד: אחר כן בא להרמיז שאם נבראו כדי להוליד להתפשט ידיעתו בעולם אמר שכלל בני אדם לא נבראו כי אם בעבור ישראל כי הם קרואים אדם ככתוב וראו כל עמי הארץ כי שם יי' נקרא עליך ויראו ממך (דברים כח, י) וכתוב כי חלק יי' עמו (דברים לב, ט) - ולכן חתם ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם משמח ציון בבניה - אחר כן מביא פסוקים נאותים לשמחת חתן וכלה להורות שבחבורם יולדו בנים שהם לקיום מין האדם כאדם וחוה - וחותם ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם משמח חתן וכלה: אחר כן מביא פסוקים נאותים לעצם המכוון שהם החתן והכלה הנמצאים בקיום ותותם ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם משמח חתן וכלה^{^[953]} - ומטעים להם המברך מהיין שבידו ואומר לחתן שתה מים מבורך וגו' (משלי ה, טו): ולכלה אילת אהבים וגו' (משלי ה, יט) אחר כן מזכיר שבר ציון וירושלים כמנהג אנשי הגלות ככתוב אם לא אעלה את ירושלם וכו' (תהילים קלז, ו) - ומשים אפר על ראשם בעבור האבלות ככתוב והשבתי כל משושה (הושע ב, יג): אחר כן מזכיר בנחמת ציון וירושלם ככתוב בשוב יי' את שיבת ציון כפי המנהג להיות אחר האבלות נחמה: וכן בכל עת שיזכירו בתפלה שבר ציון יזכרו אחר כן הנחמה כי אם לא כן יתאישו העובדים - אחר כן מברך החתן והכלה ומוליכים ומכניסים אותם בחפה ומאז והלאה מותרת לו השכיבה עמה - ומאז מתקבצים שמה קרובים ואהובים ושמחים שם שבעה ימים סמך ממאמר מלא שבוע זאת (בראשית כט, כז): ומנהג קדום הוא לאמר שבע ברכות בכל השבעה ימים בכל לילה על השלחן ואין צורך כי אם פעם אחת וזה לצד המנהג כי עקר הנשואין הוא ההכנסה לחופה לא השבע ברכות - אמנם לאמרם בזמן שיבאו אנשים חדשים בשמחה שלא היו שמה בעת שאמרום ראוי הוא כדי שיודע אצלם גם כן שנשאו בברכות: ומה שאמר רבי אהרן בעל עץ חיים שטעם שבע ברכות ולא יותר משבע ברכות הכתוב בפרשת וארא מן והוצאתי אתכם (שמות ו, ו) והצלתי אתכם (שמות ו, ו) וגאלתי אתכם (שמות ו, ו) ולקחתי אתכם (שמות ו, ז) והייתי לכם (שמות ו, ז) והבאתי אתכם (שמות ו, ח) ונתתי אותה לכם (שמות ו, ח) - ובפרשת אם בחקותי שבע עד ואולך אתכם קוממיות (ויקרא כו, יג): אין צורך כי הם זולת אלה בטעם והענין אלא שעצם הענין מחייב זה לפי מדרגותיו על היותו חותם הבריאות וצריך ברכה לכל מדרגה כפי מה שרמזנו עד שיגיע אל המכוון:

#XV:8 הפרק השמיני

במה שיתחייב האדם לאשתו מדין תורה ומדת השליח אשר נתחברו לו כל ישראל: חייב האדם לאשתו בשאר כסות ועונה מהכתוב בנחרפת שארה כסותה ועונתה לא יגרע (שמות כא, י) וכל שכן לאשתו ושתהיה נזונית מנכסיו בזמן אלמנותה אם יש לה ולד מהכתוב בבת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל (ויקרא כב, יג) - והיוצא מזה שאם יש לה זרע לא תאכל בבית אביה אלא תהיה נזונית מנכסי בעלה בביתו - ואפילו שלא יהיה לה ולד נזונית מנכסיו עד שלש חדשים מפני ספק ההריון כי ספק ההריון לא יודע עד שלש חדשים ככתוב ויהי כמשלש חדשים (בראשית לח, כד): ואם תפול ליבום כל זמן שלא תתבע ליבמה אינה נזונית מנכסי היבם: ומזמן שתתבע ליבמה בין שתהיה ליבום בין לחליצה נזונית מנכסיו ואפילו שברח או חלה: ואם תפול ליבם קטן אינה נזונית עד שיגדל: וממלת ושבה אל בית אביה שהיא מלרע והיא תאר דקדקו החכמים לפסוק שכל זמן שלא תשוב האשה לבית אביה אפילו שלא יהיה לה ולד שתהיה נזונית מנכסיו כי לפי זה יהיה מלת ושבה תנאי שני לפי שאם היתה מלעיל היה טעמה ותשוב ותהיה מקושרת למעלה ולא תהיה תנאי והטעם כשלא יהיה לה ולד ושבה אל בית אביה תאכל מלחם אביה - אמנם אם לא יהיה לה ולד ולא תהיה שבה אל בית אביה אלא תהיה שומרת מטתו תהיה נזונית מנכסיו כל זמן שלא תתבע כתובתה ר"ל מוהרה ונכסיה מה שנתחייב לה הבעל באחריות - וכן יתחייב מזה אם נפלה ליבום כי כל עוד שלא תחלוץ לא תשוב לבית אביה ותהיה נזונית מנכסי יבמה: ומה שהם מדת השליח על הבעל לרפאתה כשתחלה ולפדותה אם נשבית - ולקברה לפי כבודה כשתמות:

שארה הרצון מזונה מטעם אם יכין שאר לעמו (תהילים עח, כ) - ומזונה לפי מנהגה קודם שיקחנה ודי בריאותה כי אם יזיקו לה מאכלים גסים ראוי להאכילה דקים וכן להפך ובכלל מאכלים שומרים בריאותה - ואם ילך למדינת דרך מוכרת מנכסי בעלה ונזונת מהם אם לא הניח לה די ספוקה: כסותה כסות יום וכסות לילה בימי חול ובימי קדש ובזמן נדותה ובית מושבה כסות יום לפי כבודה ולפי כחו וכן כסות לילה - ואם הלך למדינת דרך מוכרת מנכסיו להספיק לה כסות אם לא הניח לה: עונתה הטעם הזמן המיוחד לתשמיש והטעם שלא יגרע מחקה - ובעלי הקבלה נתנו סכום בזמן העונות כפי האנשים כגון שאמרו הטיילים בכל יום - וחכמינו אמרו שתהיה השכיבה לפי הכח לא שיגרע מחקה בכונה בעבור צרור: ומה שאמר החכם רבינו אהרן בעל עץ חיים ואין ראוי לקחת אשה אחרת שיגרע מחקה הנה הכתוב אומר אם אחרת יקח לו שארה כסותה ועונתה לא יגרע (שמות כא, י) אין הטעם בו שאם נהוג לשכב עמה פעם בשבוע ויקח אחרת עליה שלא יגרע מסכום זה כי לא יסבול להספיק בשתיהן וכל שכן בהיות יותר - אבל הטעם שלא יוסיף על השנית יותר מהראשונה וזה טעם אמרו לא יגרע: וכן בארו החכמים בפסוק לא תקח לצרור (ויקרא יח, יח): הבעל שגורע העונה יש לבית דין להוכיחו וליסרו - ואם תרצה האשה להתגרש כופין אותו לגרש - וכן אם אינו מורה כחץ או אם חלה ולא נתקרב אליה ששה חדשים: ומשלם כלל הכתובה אלא אם תותר כמו שמצאנו הכתוב אומר לחמנו נאכל ושמלתנו נלבש רק יקרא שמך עלינו (ישעיהו ד, א) - ולא הזכיר העונה לאופן הצנע כי כתוב רק יקרא שמך עלינו: סוף דבר חייב הארם לאשתו בשאר כסות ועונה וכל זמן שלא יספיק בם כופין אותו לגרש אלא אם תותר: ונזונת מנכסיו בזמן אלמנותה אם יש לה ולד מדין תורה: ומדיוק החכמים אם אין לה ולד כל זמן שלא תתבע כתובתה: ומשתתבע ליבם כל זמן שלא תחלוץ נזונת מנכסיו וכן נזונת עד שלשה חדשים שהן ספק ההריון - ומזמן שתבעה חייב היורש אלא אם עבר ולא תבעה אינו חייב במה שעבר - אין ליורש להתחייב לה מזונות כשהיא בבית אחר זולת בית בעלה: אמנם אם היורשים בניה חייבו החכמים להספיק לה מזונות בכל מקום שתדור ומותר מזונות יהיה לה: באמרנו מזונות הטעם בכל מה שתצטרך משאר כסות ומטלטלים ובית לדור כפי מנהגה בחיי בעלה: ומזמן שתתבע כתובתה אפילו שלא תגבה פסקו מזונותיה לכן כל אשה שלא תוציא שטר כתובה אין היורשים חייבים במזונותיה כי יתכן שמחלה או משכנה את כתובתה: ומעת שתוציא ותטעון במזונות משביעין אותה על שלא מחלה וכותבין לו מזונות מאז: זה במקומות שנהגו לכתוב שטרי כתובות אבל במקום שלא נהגו יש לה מזונות מזמן שתתבע וכן אשה שהפסידה שטר כתובתה ויש לה עדות: אמנם אשה שמכרה או משכנה קצת מכתובתה אמרו בעלי הקבלה שיש לה מזונות - ולנו נראה שאין לה מזונות - וכן אין לה מזונות מעת שתתארש אפילו שלא תתבע כתובתה - חייבו החכמים לרפאת האיש את אשתו כשתחלה עד שתבריא אלא אם יאריך החולי ויפזר ממון רב יש לומר הנה כתובתך ותפזרי ממנו - ואמרו עוד שמפני דרך ארץ אין ראוי לעשות כן: וכן אם נשבית חייב לפדותה בשעור שויונה ויותר עד הששית במשפט גאולת הנשבים - ואפילו שנטמאה

בשביה - ומוליכה בבית אביה ואמה או לאחד מקרוביה - ואינו רשאי לגרש כדי שלא יפדנה ואפילו שיפרע כתובתה אלא כופין אותו לפדות ואפילו שאין לו אלא כסף פדיונה ואם רצה לגרש יפדנה תחלה ואחר כך יגרש ויפרע כתובתה ואפילו שהיה שויונה עשרה כפלים מכתובתה - ובה"א זה אם נשבית בפעם הראשונה אמנם בפעם השנית פורע כתובתה ומגרש ופודה היא עצמה: וחכמינו חייבו לפדותה לעולם כל זמן שיש לו בכדי סך שויונה - ואם הבעל הוא למדינת דרך בית דין מוכרין מנכסיו ופודין - ואשה שנשבית והיא מאסורי לאוין וכל שכן אסור ערוה ואחר שנשבית נודע אסורה לבעלה אינו חייב לפדותה אלא פורע כתובתה זולת המוהר המאוחר והיא תפדה עצמה - וכן אשה שהיא ספק מגורשת קודם שנשבית או אשה שהיתה עקרה ובשנה העשירית נשבית או אשה שנדר בעלה שאם תעשה ענין פלוני תהיה מגורשת ועשתהו אינו חייב לפדותה אלא פורע זולת המוהר ותפדה: וכן חייב לקברה ולספוד עליה כשתמות כפי מנהג המדינה לפי כבודה ולפי עשרו: ובכלל לא יגרע מכבודה אלא אם יוסיף יוסיף כי ראוי לאשה עלות עם בעלה לא שתרד בין בחיים בין במות - ואם לא יקברנה ולא יספדנה לפי כבודה או היה למדינת דרך בית דין מוכרין מכנסיו לקברה - וכן חייבו לאהוב אותה כעצמו ולכבדנה בכל מה שיוכל - ואם הוא עשיר יוסיף לכבדה במיני מלבושים נאים כפי ממונו: ולא יפחידנה בדברים וכל שכן ביסורים אלא כדי התראה: ויהיה דבורו עמה בנחת ובשמחה: ואם שברה כלים או טמאה אותם בזמן טומאתה וכן מאכלות שלא בכונה לא יכעיסנה: ולא יגזור עליה שלא תלוה כלים לשכנותיה - או שלא תלוה מהן מפני שזה מדרך ארץ - ולא ירחיקנה מקרוביה אלא אם חשד בה: אמנם יש לו להרחיקם מביתו:

#XV:9 הפרק התשיעי

במה שתתחייב האשה לבעלה מדין תורה ומדת השליח אשר נתחברו לו כל ישראל: חייבת להשתמש עם בעלה כל זמן שירצה זולת זמן נדותה וזיבתה והימים המקודשים שנאסר בם מלאכה: האשה שלא תתרצה ברצון בעלה בתשמיש תקרא מורדת - וכשיתברר זה לבית דין מתגרשת ממנו בלי כתובה לבד מה שהחזיקה מנדוניותיה ישארו לה - וכן חייבת האשה לשמוע בקול בעלה ואליו תשוקתה והוא ימשול בה (בראשית ג, טז) - וחיוב עליה לעשות מלאכה אם טווה טווה ואם אורגת אורגת - או מלאכה מן המלאכות לפי עשרו וכבודה כדי שלא תהיה בטלה כי הבטלנות תביאנה לידי זנות: ובעלה יהנה ממעשה ידיה וכן מנדוניותיה ככתוב בפרק אשת חיל מי ימצא (משלי לא, י) - בטח בה לב בעלה (משלי לא, יא) - דרשה צמר ופשתים (משלי לא, יג): אמנם אם נפלו לה נכסים ומעות מירושה אינו נהנה מהם אלא ברצונה ועושה מהם כרצונה מה שאין כן נכסי הכתובה כי הם ברצון הבעל - זה כל זמן שאינו זולל וסובא ומשחית ומפסיד אותם אמנם כל זמן שמכלה ומפסיד ממונו אסור לתתם לו - ואם תמות האשה אינו זוכה ממנה לבד מה שהלביש ובמוהרה האחרון ובמעשי ידיה ובכלל כל מה שנהנית בביתו חוץ מירושה שהגיע לה: ואם יחלה הבעל חייבת לשרתו בכדי כחה ואם הוא עשיר יצרף עמה משרתת - וחייבו החכמים שלא תרבה בשחוק וקלות ראש בפני בעלה ותהיה צנועה בהליכתה ובדבורה ולא תבקש עונתה מבעלה בפיה ולא תזכיר דברי ערוה לפניו וכל שכן לפני אחרים ולעולם תשמור עצמה שלא תחשד עם איש ואפילו שתהיה נקייה מזה - ותכבד אותו כשר וכמלך וכן לקרוביו וכל שכן חמיה וחמותה - ואם הרחיקה מקרוביה בלי חשד או הרחיקה מבית שמחה או מבית אבל אם תרצה להתגרש כופין אותו לגרש בכתובה אלא אם טען שמנעה מפני הפריצים - וכן אם לא ירצה לדור בשכונה שבה פריצים או גוים או אנשים רעים אפילו שיהיה הבית שלה מוליכה בבית אחר - ואם הוא לא יחשוש מפני הפריצים והיא חוששה יש לה להעתק מהשכונה ההיא אל אחרת כדי שלא תחשד - איש שהלך למדינה ונשא אשה יכול להוליכה למקומו - אמנם אם ישאנה למקומו אינו יכול להוציאה ממקומו^{^[954]} אלא מוליכה מבית לבית שוה לו: אמנם מחוצה לארץ ישראל יש לו להעלות אפילו ששניהם מחוצה לארץ: ואם לא רצתה לעלות מגרש בלי כתובה - היא רצתה והוא לא רצה מגרש בכתובה:

#XV:10 הפרק העשירי

בתביעות האיש עם אשתו ואופן המשפט בבית דין: אשה שהלכה בבית דין לתבוע מזונות ותכשיטים בית דין יורדין לנכסי בעלה ומוכרים לתת לה מזונות אבל תכשיטים ועדים^{^[955]} אין נותנין לה כי אין לה בעל להתקשט - אמנם אם נשתגע או נתחרש נותנין לה כי הוא עמה: ודין הכסות והבית ושאר דברים הנצרכים לאשה כדין המזונות: המדיר לאשתו שלא תתקשט במין ממיני הקשוט או שלא תלך למרחץ או שלא תשאיל כלים לשכנותיה או שלא תלך לקרוביה או לשכנותיה לבד שלא יהיה לה שום חשד ממתינין לו בית דין זמן מה ואחר כן יתיר נדרו: ואם לא ירצה יגרש בכתובה: ואם נשבע שבועתו בטלה כי הנשבע לבטל מצוה מן המצות או היוצא מכח מצוה לפי מה שחייבו החכמים שבועתו בטלה - אשה שבאה לבית דין לתבוע עונתה והבעל אומר לא או הוא תובע והיא אומרת לא מחרימין כנגדן להודות האמת ואם לא הודו שואלים מאנשי ביתם או משכנותם ומפשרים ביניהם בתוכחה ואם הוסיפו לתבוע והדבר לא נודע מיעדין שלוחין בדבר זה לחקור מי המורד - ואם האיש מורד מתרין לו עד זמן ואם לא ישוב כופין אותו לגרש בכתובה גם זוכה בכל מה שהוציא עליה: ואם אשה מורדת שואלין לה מפני מה מורדת ואם אמרה מאסתיו כופין אותו לגרש ולא יתחייב לה כתובה - ואם מרדה מפני טענה כגון שאמרה הוא מצער אותי בענין כך או מפני שעשה לי ענין כך או קללני וכדומה להם מתרין בה שלא תוסיף למרוד ואם מרדה עוד תקרא מורדת ואומרין לה שתפסיד כתובתך: ואם הוסיפה עוד למרוד לא יתחייב לה הבעל כלל מכתובתה אלא מה שתפשה מנדוניותיה לבד ישארו בידיה - ולא ינתן לה גט עד י"ב חדש ואינו חייב לה מזונות - אשה שהביאה יורשי בעלה בבית דין לתבוע כתובתה מוציאה שטר כתובתה ולוקחת מנכסיה הנמצאים ואפילו בלוים ואפילו ירדו משויונם ומה שנפסדו או נגנבו פורע מהם לפי מה שהעריכו בשטר כתובה וזה בקיימה אמנם בבלתי קיימה אינו פורע כלל כי לא נתחייב בם באחריות ולוקחת אותם כפי מה שהם ומוהרה המואחר משלם - ואם נפסד שטר כתובתה תביא עדים להעיד בכתובתה - ובכלל חייבו החכמים שלא תגבה האשה כתובתה מן היורשים בלי שבועה - והיא שלא מכרה ושלא מחלה את כתובתה - וכן אם תמות האשה אין היורשין מוציאין מבעלה לבד הנמצאים בעינם ואם נפסדו או נגנבו חייב לפרוע דמיהם כפי מה שהעריכו וזה בקיימה אמנם בבלתי קיימה אינו חייב דבר לבד הנמצאים בעינם אפילו נושנו אפילו נחסרו ומן המוהר המואחר אין מוציאין ממנו דבר: סוף דבר כלל הכתובה תשוב ליורשין זולת המוהר המואחר כי אין היורשין זוכין בו לפי מה שבארנו: הבעל המכריח לאשתו לותר לו כתובתה בית דין מאימין לו שלא יוסיף לעשות ואם הוסיף מנדין אותו אלא אם מחלה ברצונה חלק עד השליש הדבר עובר כי כן כתוב וכי יתן הנשיא מתנה וגו' (יחזקאל מו, טז) אלא אם מחלה כלל כתובתה לא יתכן אפילו חלק ממנה כי אין למוריש להרחיק הירושה מהיורש כאשר יתבאר בסדר ירושות - מה שתמצא האשה מנכסיה לוקחת תחלה קודם מן הבעלי חובין וכל שכן מן היורשין ומה שנתחייב לה הבעל מן הנכסים שאינם נמצאים ומוהר המואחר חולקת עם הבעלי חובין בשוה - וכן אמרו החכמים אשר ימצא בעין מעין אותו החוב ולא נתחלף נוטל אותו בעליו ואפילו אם נתחלף בדבר אחר ועומד אותו הדבר בעינו - אמנם אם יהיה עירוב האשה חולקת עם הבעלי חובין כל אחד כפי חובו - ומה שטענו קצת מן החכמים שהאשה קודמת ליטול כתובתה ממה שקבל החתן כתובת אשתו לפני השם: החכמים לא הסכימו בזה כי זה אינו דין ישר - וכל הזוכים לפני השם זכותם שוה - לא לפי דעת בעלי הקבלה שאמרו כל הקודם בשטר קודם לגבות ואם ישא נשים רבות הקודמת תגבה קודם: אשה שהלכה בבית דין למנע לבעלה לבל יצא למדינת דרך מפני חסרון עונתה יש לבית דין למנעו: וכן אם היתה מלאכתו קלה ובקש להשתמש במלאכה שתחסיר מעונתה כגון שהיה חייט ורצה להיות נגר: אלא אם רצה ללכת למדינת דרך בעבור תלמוד תורה אין מונעין לו כי תלמידי חכמים בני חורין הם - וכל שכן אם רצה להשתמש במלאכת תורה אם היה טייל ועל כל פנים יחסיר מעונתה מפני שאין תלמידי חכמים מרבים בעונה כעמי הארץ הטיילים: אשה שתבעה שאין הבעל מורה כחץ נאמנת היא לבד להחרים כנגדה שלא תשקר כי הזכר אינו מרגיש בזה כאשה ובית דין מפשרין אותה לשבת עם בעלה ואין כופין אותה לשבת עמו ולא לבעל לגרשה עד עשר שנים - כופין את האיש לגרש אם הוא עקר כשתרצה האשה ויפרע כתובה: וכן אם האשה עקרה מתגרשת ולוקחת כתובה בלי מוהר אמנם צריך להמתין עשר שנים מסמך מאמר ויהי מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען (בראשית טז, ג) - ואם הלך לסחורה בתוך עשר שנים או שחלה או היה אסור בבית הסוהר אין מחשבין אותו הזמן במנין עשר שנים - ואם הפילה מונין מיום שהפילה: היא אומרת הפילה והוא אומר לא הפילה נאמנת היא כשנחרים כנגדה - ואם הפילה שלש פעמים רצופים משכלת היא ויגרש ויתן כתובה בלי מוהר - אם האשה תאמר ממך העקרות והוא יאמר ממך העקרות אם האשה טוענת שאינו מורה כחץ דבריה נשמעים כשנחרים כנגדה וזולת זה יודע על ידי המילדות ורופא מומחה - אשה שזנית אין לה כלל כתובה לבד מה שנמצאו בידיה מנדוניותיה לוקחת ומתגרשת - ואם תאנס בזנות אין לה מוהר לבד אמנם זוכה בכתובתה - ואם בעלה לא יגרש כופין אותו לגרש - וכן המחללת עצמה בשוקים וברחובות בזולת רצון בעלה - או המשחקת והמתיחדת עם הפריצים או שעושה מעשים שמורים בזנות והוציאו עליה שם רע - והמחללת בדת משה כגון הנודרת נדרים ולא תבטלם כשהפרם בעלה או שנשבעה שבועת שוא או המאכלת לבעלה מאכלות אסורות - או שמשמשת מטתו והיא נדה - ובכלל העוברת במצות תורתנו - וכן העוברת במנהגים הפשוטים מכלל ישראל הנקראים דת יהודית תתגרש בלי כתובה לבד הנמצאים בידיה מנדוניותיה: חייבו החכמים להתרות תחלה בכל אלה שהן מדת יהודית ואחר כן תפסיד כתובה מפני שקצתן קלות בדעת: אמנם העוברות במצות תורתנו אין צורך להתראה כי התורה כבר התרית באלה: ולפי דעתי שבאלה הזמנים שאינם לומדות התורה צריכות גם באלה התראה כי אולי עושות בשגגה: אשה שהתרו בה והיא הוסיפה לעבור ואומרת לא התריתי או לא עברתי כלל מחרימין כנגדה כשאין עדות: יש לבעל לגרש ולהפסיד כתובה משם רע כגון שמצאוה שנתיחדה עם איש בחצר אחד או בבית אחד או היו יושבים במטה או היה האיש קושר מכנסיו או היו שניהם יוצאים ממקום אפל וכדומה להם שהם רמזים לזנות וכל שכן שהיו מנשקים זה לזה - זה באיש שלא נודע מדרכו שהוא מן הפריצים אמנם אם נודע או נחשד בזנות תפסיד כתובה זולת נדוניותיה שבידיה - ואין צורך לאלה התראה: ואשה שאמרו לבעלה שזנית כגון קרוביו או אנשים אחרים ואפילו אחד ואפילו אשה לבד שיהיה סומך על דעתם אף על פי שלא הלכו להעיד לבית דין יגרש ויתן כתובה כי עד אחד נאמן באסורין: ויש לו להשביעה על שלא זנית אמנם לא יקיימנה עמו כי אין השבועה מטהרת אותה שאם כן הדבר מי שוטה ללא תועלת אמנם לא תפסיד כתובתה אלא שיעידו שנים בבית דין - יש לבית דין להחרים לכל מי שראה או ידע לבוא להעיד בזנות אשה ככתוב ושמעה קול אלה (ויקרא ה, א): ואין עדות הזנות שראו כמכחול בשפופרת והטעם ערותו בערותה אלא שיראו אותן דבוקים זה בזה כמשפט המתחברים ובכלל שיגבירו בדעתם שהם מתחברים ככתוב או ידע אם לא יגיד וכו' (ויקרא ה, א): ואטח שאמרה שזנית או שנאנסה בזנות אין כופין אותו לגרש - ואין בית דין חוששין על דבריה כי אולי חשקה [נפשה]^{^[956]} באחד^{^[957]} - ואם בעלה יחשוש בדבריה מפני הקדמת רמזים שהיו לו או שהוא מאמין לדבריה חייב לגרש ואינו חייב כלל כתובה לבד מה שנמצאו בידיה לוקחת ומתגרשת - ואם לא יאמין לדבריה היא אשתו ומהיום אינו חייב לה כתובה: המעליל לאשתו עלילת בתולים אין לו להעליל אלא בקר ראשון שיקום ממטתו כשעשה כנסה לחפה - אמנם אם נתיחד עם ארושתו או אחר ימים טען אין לו טענת בתולים כי כתוב ושם לה עלילות דברים (דברים כב, יד) ולפי הנראה שעבר זמן מפני שלא יתכן להיות העלילה והשנאה בו ביום כי מנהג בישראל לעשות פקידים בענין בתולים והם הנקראים שושבינים והם היו מעידים לשעתו - וזה טעם ופרשו השמלה (דברים כב, יז) ר"ל שיפרשו דבר הבתולים ויעידו שראו בתולי הנערה: ולפי הנראה יהיה מאמר ופרשו על צד המשל כי אם יהיה לפי פשוטו יהיה הדין בשמלה לבד בלי עדים וזה לא יתכן כי כתוב על פי שנים עדים יקום דבר (דברים יט, טו) - ואם הוציאו השמלה לפני בית דין והטעם שהועד דבר הבתולים ואחר כן הוציא עליה שם רע חייב לו הכתוב מכת מרדות ולא יותר מארבעים ועונש מאה כסף ככתוב ויסרו אותו וענשו אותו מאה כסף (דברים כב, יח) (ואילך) וזה כפל האונס כי זה רצה לכזב לגנוב דעת בית דין שלא יתחייב במוהר שהוא חמשים כסף ולכן ישלם שנים כדין הגנב: סוף דבר אם טען טענת בתולים בו ביום לבד שלא נתיחד עמה בארישתו יש לאבי הנערה להביא השושבינים להעיד בבית דין: ואם העידו מכין אותו מכת מרדות ועונש מאה כסף להנתן לאבי הנערה ואם אין לה אב יהיו שלה ולא יוכל לגרשה כל ימיו אפילו שיהיה לה מום שראוי להתגרש אלא אם היא ערוה אסורה או ספק ערוה או היה כהן והיא מן הנשים האסורות לו שזכרנו כי כתוב ולו תהיה לאשה (דברים כב, כט) ר"ל אשה הראויה לו: ולפי דעת קצת מן החכמים שיגרשנה במום גדול בדברי העולם הבא - ואם גרשה ולא החזירה לוקה מן התורה - ואפילו אם היה כהן ואינו יכול להחזיר גרושתו - או נתקדשה לאחר קודם שיחזירה כי כתוב לא יוכל שלחה כל ימיו (דברים כב, כט) אמנם מלחמו תאכל ותחת כנפיו תהיה אפילו שלא יתקרב אליה מפני האסור אלא היא אם תרצה להתגרש הדבר עובר - ואם לא העידו יש לה לטעון ולומר שלא שכב עמי עדין ובודקין אותה על ידי נשים: או חוזר ובועל בפני השושבינים ואם נמצא בתולה נקרא מוציא שם רע - ואם לא נמצאת בתולה שואלים לו מפני מה לא נמצאת בתולה אם מפני שלא הוציאה דם כמשפט הבתולות אמנם מצא דוחק או שהוציאה דם ולא מצא דוחק: ואם אמר שמצא דוחק ולא הוציאה דם שואלים וחוקרים במשפחתה אם היא ממשפחת נשים שאין להן דם בתולים ודם נדות ואם משפחתה ככה אין חשש מזה: ובעלי הקבלה קוראים לזאת המשפחה דורקטי - ואם אין ככה במשפחתה יש לחפש בה אם חלתה חולי גדול ממעט הדם כגון קדחת שלישית כל שכן קדחת רביעית או אם היתה רעבה ונתיבש גופה ומאכילין ומשקין אותה עד שתתרפא ויורטב גופה: ואז תבעל פעם שנית כדי שיראה לה דם בתולים אם היא בתולה: ואם לא הוציאה דם כבר אינה בתולה אמנם הדוחק שמצא אולי הוא מפני צרות ערותה או מפני סמנים עופצים שמשחה את ערותה: ואם הוציאה דם ולא מצא דוחק אם היא בוגרת אין חשש כי אולי מהבגרות רפו אבריה ראיה מן השדים שהם קשים עד שתבגור ומאז ואילך מתחילין להרפות: ואם אינה בוגרת שואלין לבעלה מפני מה לא מצא דוחק אולי מפני שבעלה בנחת או הטית מן החור ואם יאמר לא אלא מבואר לי שפתח פתוח מצאתי יש לו לטעון טענת בתולים - ואז שואלים לה מפני מה לא נמצאת בתולה ועל כל פנים צריך להודות אם זנית או נאנסה קודם הארושין או אחר הארושין ואם היא מוכת עץ קודם הארושין או אחר הארושין: ואם זנית קודם הארושין^{^[958]} מפני מה לא הודיעה הדבר בעת הארושין וכן אם היתה מוכת עץ - ואם אחר הארושין נהיית מוכת עץ מפני מה לא הגידה משפטה - ואם תביא עדות שזנית או נאנסה קודם הארושין אין לה משפט מות - אמנם אם לא תביא נחלקו החכמים מהם אמרו והם הרוב שאין לה משפט מות אם לא יעידו שזנתה אחר הארושין והרשות ביד האיש לכנוס או לפטור וקצתם אמרו שכל זמן שלא תביא ראיה שזנתה קודם הארושין היא בחזקת שזנתה אחר הארושין וחייבת משפט מות: ומבעלי הקבלה רבן גמליאל ור' אליעזר אמרו נאמנת היא: ור' יהושע אומר לא מפיה אנו חיים אלא היא בחזקת דרוסת איש עד שתביא ראיה לדבריה: ולפי דעתי שאין ממיתין אלא בראיה ודאית לכן דברי הראשונים נכונים: גם החכם רבינו אהרן בעל חמבחר הביא דברי הראשונים ועמד בדעתם: סוף דבר אפילו שלא תביא ראיה שזנית קודם אין ממיתין אותה אלא מיסרין אותה במלקות אלא אם ירצה הבעל יכנוס או יפטור ואינו חייב מוהר: וכן אם היתה מוכת עץ ואפילו אחר הארושין - אמנם אם יבואו עדים להעיד שזנית אחר הארושין מוציאין אותה אל פתח בית אביה וסקלוה כל אנשי עירה באבנים ומתה (דברים כב, כא) - ולמה בבית אביה כדי לביישו ולהכלימו להודיע לבני אדם פחיתותו שאם היה מצניעה כבנות ישראל הכשרות לא היתה נזנית ומזה הצד יקרא רוצח כי הוא היה סבה בזה במקרה - לכן הוא בחיוב לכל בני ישראל להצניע בנותיהן מן הזכרים וכן הארושות מן ארושיהן: וכן אם תהיה מוכת עץ ראוי להודיע למארש או לנושא ואם יקבל לא יוכל לגרש בלי מוהר:

#XV:11 הפרק האחד עשר

במתרגשות: הנשים המתגרשות^{^[959]} הן הארושות והנשואות ואשר הן ספק אסור ערוה בין החכמים - ומה שאמר ר' בנימן האוונדי ור' יהודה האבל נ"ע שהמאורשה אינה צריכה גט ממה שאמרו שאשר תכנס בכתב תצא בכתב ובמאורשה אין כתב בכניסתה ולפי זה אין צורך כתב בגרישתה אין הענין כן כי לא יתכן להקיש ממה שהקישוהו ממנו: והטעם שלא יתכן להקיש בגרושין מכתב הנשואין אשר הוקש מכתב הגירושין כי לפי זה יהיה הדבר ביאור לעצמו וזה יהיה על דרך הביאור אשר בסבוב - ועוד שאנחנו כבר פסקנו להיות כתב גם בארושין - מצורף שכבר ביארו החכמים שהכתוב בנשואין אינו למד מן כתב הגירושין אמנם קנין האשה הוא כשאר הדברים הנקנים בכתב - ומה שטענו עוד מן מאמר כי יקח איש אשה ובעלה (דברים כד, א) שמורה על הנשואה ובה חייב הכתוב גט אינה טענה כי יתכן שהזכיר הבעילה מפני שהיה צריך לומר ומצא בה ערות דבר (דברים כד, א) וערות האשה לא תודע אלא אחרי הבעילה - ולפי הפירוש הנכון טעם ובעלה שהוא מושל עליה והטעם שהיא קנינו וכולל גם הארושה: סוף דבר אין להם סיוע להוציא הארושה בלי גט: אמנם יש לנו סיוע מן הכתוב שהמאורשה תקרא אשת איש וצריכה גט ממה שמצאנו והלכה והיתה לאיש אחר - וההיות^{^[960]} מורה על הארוש ממה שכתוב ואשה כי תהיה מאורשה לאיש - ושם היות נופל על הארוש אם כן לפי זה מאמר והיתה לאיש אחר יאמר על הארושה ועליה כתוב וכתב לה ספר כריתות - אמנם המפותה והאנוסה אין צורך להן לגט כי כלל הנשים הנקנות בזולת השלשה תנאים שזכרנו אין צריך בהן גט: אבל אם בא אחר על אנוסתו או מפותתו אסורה לו מדרך הגברה כפי מה שביארנו:

#XV:12 הפרק השנים עשר

בתנאי הגרושין: אין האשה מתגרשת ברצון הבעל לבד אלא בערות דבר ככתוב והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר (דברים כד, א) - לא שתתגרש כאשר לא תמצא חן בעיניו כפי מה שאמרו בעלי הקבלה אפילו הקדיחה תבשילו אפילו מצא אחרת נאה הימנה כמאמר רבי עקיבה - ופירשו לפי זאת הדעת מלת כי כטעם או והטעם או מצא בה ערות דבר - כי פשט הכתוב מכחיש זאת הדעת - לפי שפירוש הפסוק הוא כשיקח איש אשה ולא תמצא חן בעיניו מפני שמצא בה ערות דבר לא שלא מצאה חן בעיניו בלי סבה - לכן הקפיד הכתוב לתת סבה על שלא תמצא חן בעיניו להיות הדבר בסבה לא שיהיה הדבר תלוי ברצונו לבד - ולכן החכמים הכרחו לפרש איזה יקרא ערות דבר: ואמרו שערות דבר הוא הדבר שלא יוכל לסבלו כגון מום גדול: וחלקו המומים תחלה לשני חלקים האחד הוא מום בנפשה וזה בעניני התורה: וגם זה יחלק לשני חלקים אם שיהיה המום לעצמה כגון שמחללת שבתות ואוכלת טמאים: או שמחטיאה ומנבלת לאחרים כגון שאינה מתקדשת מטומאתה ומאכלת טמאים ושקוצים לאחרים: והחלק השני הוא מום בגופה ובמדותיה וזה על שלשה חלקים - האחד בתארה ובמראה וזה על שני חלקים האחד מום קטן שיש עליו לקבלו כגון עדשי הפנים והכתמים שיהיו משחיני הגרדי ר"ל האבלייא וחלשת ראותה לבד שיהיו עיניה שלמים וכגון שתהיה נקדה לבנה בעינה לבד שלא יזיק ראותה - והשני מה שאין עליו לקבלו כגון ריח הפה והחוטם ועיניים עורות ואזנים חרשות וחסרון דעת ושטות ואלמת ובכלל כל חולי שאין בו רפואה ויצטער ממנו ומבזה את יולדיו ומקללת אותם - והמום השני הוא שיהיו מעשיה רעים כגון אשת מדנים מבטלת רצונו בעזות תענה בדבריו - והמום השלישי המחללת עצמה בשוקים וברחובות בזולת רצון בעלה ועושה מעשה זנות ומבקשת התשמיש בגלוי וחיוב על הבעל לגרשה היותה אסורה עליו מצד חשד ואינו חייב כלל כתובה לבד הנמצאים בידיה מנדוניותיה לוקחת ומתגרשת: ואינה נטהרת מן החשד בשבועה אלא במי שוטה וזה היה בזמן הבית ולכן בגלות צריך לגרש: וחייבו החכמים מדין תורה שלא תתגרש האשה אלא במום גדול אשר לא יוכל לסבלו כפי מה שידינו בית דין במום לא שיהיה על פי המגרש כי הוא אפילו שיהיה קטן יגדילהו - וכבר זכרנו אי זה יקרא מום קטן אשר יוכל לסבלו ואיזה יקרא גדול אשר לא יוכל לסבלו - ומה שאמר על המוציא שם רע והאונס לא יוכל שלחה כל ימיו הוא במום בדברי העולם הזה ואפילו אם לא יוכל לסבלו: אמנם במום בדברי העולם הבא יוכל לשלחה - ואלה המומים אם היו לה קודם שנשאת והיו ידועים לבעל לא יגרש בלי מוהר: ואם לא היו ידועים יגרש בלי מוהר: ואם נולדו לה אחר שנשאת והם בגופה כגון חלאים ורשמים יגרש במוהר: אמנם בשאר שהם ממדותיה אינו חייב כי אלה לה ממיעוט דין: וכמו שיש על האיש לגרש מפני ערות דבר כן יש לאשה להכריח את בעלה על פי בית דין לגרשה בערות דבר - וכמו שהאשה מתגרשת ברצונה ושלא ברצונה כן האיש מגרש ברצונו ושלא ברצונו - לא לפי דעת בעלי הקבלה שאמרו שהאיש מקדש בעל כרחו ומגרש ברצונו והאשה מתקדשת ברצונה ומתגרשת בעל כרחה והם עצמם אמרו שמכריחים אותם על ידי נוגשי גוים לתת גט - וכן אומרים כופין אותו לגרש ואפשר שטעמם בזה שמכריחין אותם להתרצות אמנם בהתרצות האשה אין חוששין - והדברים המכריחין את האיש לגרש הם כגון שהלך ונשא אחרת ככתוב ובאשת נעוריך אל יבגוד (מלאכי ב, טו) ושם כתוב ובעל בת אל נכר (מלאכי ב, יא): וכן אם חסר משאר כסות ועונה ככתוב ויצאה חנם אין כסף (שמות כא, יא) - וכן אם חלה חולי ארוך שאין לו רפואה - וכן אם הוא עקר - וכן אם יהיו לו מומים שלא תוכל לסבול כגון ריח הפה וזולתם כמו שזכרנו - וממה שנסתפקו החכמים הוא שאם האשה יש לה להתגרש והבעל אינו מגרש איך יהיה המשפט - מהם אמרו שבית דין פוטרין אותה ממנו ואפילו בלי גט ומהם אמרו שכופין אותו בית דין - או על ידי נוגשי גוים לגרש בגט והוא הנכון כי כתוב וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה: ואין חשש אם הוא נתן שלא ברצונו כי הנה באנוסה מקדש בעל כרחו ככתוב ולו תהיה לאשה לא יוכל שלחה כל ימיו (דברים כב, יט) - וכמו שיתכן להכניס בעל כרחו כן יתכן להוציא בעל כרחו: סוף דבר אין האשה מתגרשת אלא על פי בית דין כפי התנאים שזכרנו וזה כל זמן שלא יתרצו בגירוש אמנם אם יתרצו אין צורך בתנאים לבד יכתוב לה ספר כריתות ככתוב וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה: וספר כריתות הוא הנקרא בפי בעלי הקבלה גט פטורין והטעם כתב שכורת ביניהם כדי להיות לה למסעד שתנשא לאחר כי כל עוד שלא ינתן לה שם הבעל הראשון נקרא עליה ואף על פי שאופן תכונת זה הספר לא נזכר בכתוב אין צורך לקבלה אמנם אופנו ידוע שיהיה בתכונה נאותה מורה על הפרד הנשואין או הקדושין ההן מן האשה ההיא מטעם מלת כריתות - ולכן גזרו אומר שלא יתכן להיות בו שום מלה ממלות התנאי כגון אך או בלתי או זולתי כי אלה המלות מורות על הקשור וזה נקרא ספר כריתות וכן לא ישלחנה על מנת לשוב לקחתה הפך דעת בעלי הקבלה שאמרו תהיה מגורשת ממני על מנת כך או על מנת כך ופירשו ספר כריתות שיהיה באותיותיו נכרת רוצה לומר שיהיה הפרש והבדל מורגש בין אות לאות וכל כך דקדקו קצת מן החכמים במלת כריתות עד שחייבו שלא ישאר ביניהם שום דבר מן כתובה או מוהר - אמנם רוב החכמים אמרו שהכריתות הנאמר הנה הוא בענין הקשר האישות לא הקשר הממון ולכן אמרו אפילו אם יתחייב לה מוהר או כתובה לבד שינתן בידה ספר כריתות היא מגורשת - ואמרו שאין שום תנאי עומד על הגט והטעם שאת מעכשיו מגורשת ממני על מנת כך או על מנת כך לפי מה שפירשנו בקנין שיהיה התנאי עליו - אמנם אם יקדם התנאי כגון שיאמר אם ירצה אבי תהיה מגורשת ממני כשיתקיים התנאי יתקיים הגירוש כפי מה שפירשנו בקנין כי כבר השוו הקנין עם הגט - וכמו שאין התנאי עומד על הקנין והטעם אחריו אמנם כשיקדם התנאי כשיתקיים יתקיים הקנין כן אין שום תנאי עומד על הגט והטעם אחריו: אמנם כשיקדם התנאי כשיתקיים יתקיים הגרוש: ולפי זה צריך שיהיה התנאי מוקדם ומובדל מנוסח הגט כמו שהתנאי מוקדם ומובדל מנוסח הקנין - ולפי זה יהיה נוסח ספר כריתות בלי שום תנאי לפי משמע מלת כריתות - זהו הנראה ממכוון מאמרי החכמים לפי דעת החכם רבינו אהרן בעל עץ חיים נ"ע: אמנם בתי דינים אשר בכל דור ודור מימים רבים התקינו שלא יהיה שום תנאי בקנין ובגט כדי שלא יערימו האנשים בהם ותרבה קטטה ביניהם - וחייבו להיות נותן הגט לא חרש ולא שוטה וקטן ממה שכתוב וכתב לה ספר כריתות הוא בעצמו או להכתב ברשותו - ולא עבד כי אינו ברשותו - וחכמים דקדקו ממאמר וכתב לה שיהיה בלשון עברי ובכתב עברי - הפך דעת בעלי הקבלה שאמרו שמותר להכתב בכל לשון - ומטעם וכתב חייבו שלא יגרשנה בימים המקודשים שיש בהם אסור מלאכה - וכן שיהיה הגט לשם איש אחד לבד ועל שם אשה אחת לבד ממה שכתוב וכתב לה וכן ונתן בידה: ומן וכתב לה חייבו להכתב בו שמו ושמה ושם אביהם שלא יכתב על שם איש ואשה זולתם ששמותיהם כשמם - או שנכתב על דרך ההתלמדות והם ישתמשו בו: וחייבו שיהיה זמן הכתיבה דבק עם זמן הגירוש רוצה לומר שיכתב בעת הגירוש ממה שכתוב וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו לא שיכתב הגט וירצה לגרשה לאחר זמן ותהיה עמו: כי טעם ושלחה מביתו הוצאתה מתחת רשותו רוצה לומר כשינתן הגט לידה תצא מתחת רשותו לא שיהיה זה תנאי בגירוש כטעם והלכה והיתה לאיש אחר שאינו תנאי בגירוש - לא לפי דעת בעלי הקבלה שאמרו במגרש לאשת לאחר זמן קבוע: ולכן צריך לכתוב בו הזמן והמקןם ובזמן נהגו לכתוב זמן חרבן בית שני כדי שיהיה חרבן לחרבן: ולא יכתבנו ויניח מקום לכתוב אחר כן הזמן והמקום ושם האיש והאשה כי הוא בטל ובכלל לא יקדים בכתיבתו ואפילו חלק ממנו - ומטעם וכתב לה ספר כריתות חייבו שיהיה כתוב בספר בדיו כטעם ואני כותב על ספר בדיו (ירמיהו לו, יח) שאם היה כתוב וכתב לה היה טעמו כתיבה בכלל בין בדיו בין בחריתה בולט או שוקע ככתוב ואכתוב על הלוחות (דברים י, ב) - וצריך להיות הכתיבה נגלית מבוארת לעדים החתומים: ומה שהרבו בעלי הקבלה לדבר בכתיבת אותיותיו כדי שתהיה הפרדה קשה לשוא טרחו כי אין זה יותר קשה מפרעון המוהר - ולא יתכן להיות פחות משני עדים כשרים וכל שכן בלי עדים כי כתוב ואכתוב בספר ואעד עדים (ירמיהו לב, י): וכתוב עוד על פי שנים עדים יקום דבר (דברים יט, טו) - ואחר שיחתמו העדים הכשרים שינתן בידה אם בידה ממש או לרשותה רוצה לומר במקום שהרשית להשימו או לפקידה שהרשית להפקידו כטעם ויקח את כל ארצו מידו (במדבר כא, כו) וזה בין שהשליכו בין ששלחו על ידי שליח כי טעם ונתן בידה שיגיע לידה: וזולת עדי הגט רוצה לומר החותמים בו צריך שינתן בפני עדים שיעידו שנתן הגט לידה - ולכן התקינו בתי דינים שינתן בבית דין כדי שיהיה הדבר מפורסם מפני שהגט הוא שטר חרבן ואין לו קיום ורוב הנשים קורעות ומשליכות אותו: סוף דבר צריך להכתב בנוסח הגט הזמן מזמן חרבן בית שני שהיה בשנת שלשת אלפים ושמונה מאות ועשרים ושמונה שנה לשנות הבריאה - והמקום שנתן בו לשליח הולכה או לשליח הובאה או לשליח קבלה או לה עצמה^{^[961]} ולאשר תחת רשותה: ולהכתב שמו ושם אביו ושמה ושם אביה ושלא יהיה בו שום תנאי ולא מלה ממלות התנאי: ושיהיו העדים הנחתמים לפחות שנים כשרים לעדות: ויכתב בספר בדיו לפי הנוסח שתקנו החכמים כתיבה מבוארת בלי שום שתוף במלותיו עד שיפול שום ספק בפירושו - ושינתן לידה או לרשותה בפני עדים כשרים - והעדים צריך לקרותו ואחר כן להנתן: וזה נוסח הגט:

ביום פלוני לשבוע בכך לחודש פלוני שנת כך וכך לחרבן בית שני בעיר פלוני אני פלוני בן פלוני גרשתי ושלחתי ועזבתי את פלנית בת פלוני אשר היתה אשתי כי מצאתי בה ערות דבר ועתה גרשתיה ושלחתיה על ידי ספר כריתות זה מהיום הזה היא אינה אשתי ואנכי לא אישה ולא אלי תשוקתה ולא אני מושל בה: והיא מגורשת ומשולחת ממני ופטורה להנשא לכל איש אשר תחפוץ לכל העולם - ואיש לא ימחה בידה משמי מהיום הזה והלאה וזה יהיה לה גט פטורין וספר כריתות ואגרת שבוקין כדת משה וישראל:

#XV:13 הפרק השלשה עשר

באופן הגירושין ובירור האלמנה ואופן המשפט בבית דין: הנותן גט בידי גרושתו על פי בית דין ואפילו שלא ברצונה היא מגורשת - רצה הוא לגרש והיא להתגרש מקבלת גטה ואפילו בלי בית דין והיא מגורשת לבד שיהיה נוסח הגט כתקונו: קבלה הגט בחזקת שטר אחר כן הרגישה על היותו גט ושתקה היא מגורשת ואם השליכתהו אינה מגורשת - אם נפל באמצע הדרך שבינו לבינה או בינו ובין תחת רשותה ספק מגורשת ואם קרוב לה או למקום או לאיש שתחת רשותה מגורשת: ואם קרוב לו אינה מגורשת: זרק הגט לידה או לרשותה ונשרף או נטרף או נאבד קודם שיגיע שמה אינה מגורשת אחר^{^[962]} הגיע שם מגורשת: זרק הגט למקום שיש בו אש והוא ברשותה ונשרף או למקום שיש בו מים ונמחק אינה מגורשת - זרקו למקום רשותה ונתגלגל למקום שאינו ברשותה אם יכולה לקחתו משם בעמדה במקום רשותה מגורשת: ואם אינה יכולה אינה מגורשת - אם זרקו לידה או לרשותה והגט קשור בחבל והוא בידו ויכול לנתקו אינה מגורשת - ואם אינו יכול לנתקו מגורשת - בכל מה שאמרנו בגט שזרקו במקום רשותה צריך להיות היא במקום ההוא: אמנם אם זרקו בביתה או בחצרה והיא אינה שמה אינה מגורשת: אמנם אם שמהו בחצרו או ביד עבדו ומכרו לה או נתנו לה במתנה בפני עדים ואמר לה שבו גטך וקבלה נתגרשה - בעלי הקבלה הרבו לדבר יותר מאלה הדרכים שזכרנו אמנם חכמינו ע"ה לא הקפידו בם כדי שיהיו הדברים בלי ערמנות ולא יהיה גט מסופק אלא שינתן לפקידה או לרשותה ואפילו בזריקה והיא שמה ותהיה מגורשת ובזולת זה לא ינתן ואם ינתן יהיה^{^[963]} גט מסופק וצריכה גט אחר: שלח הגט על ידי שליח הולכה או שליח הובאה ונפסד קודם שיגיע לידה אינה מגורשת: אמנם אם הגיע לשליח קבלה אפילו שעדין לא הגיע לידה היא מגורשת: שלח הגט על ידי שליח הולכה או שליח הובאה וחזר מהגירוש בפני עדים והטעם שיאמר שהגט ששלחתי היה בטל אם זה קודם שהגיע לידה אינה מגורשת אמנם אם הגיע לידה מגורשת ואפילו שחזר בעת ההיא: וכן אם אמר לעדים גט זה שאני שולח או שאני נותן בטל הוא אינה מגורשת אלא חוזר ומגרש כבתחלה: חיוב לבית דין לדקדק בעת נתינת הגט לשליח הולכה או לשליח הובאה ובעת נתינתו בידי המתגרשת לבל יקדם אחד על אחר: אם חלה השליח בדרך או נתעצל להוליכו יש לו לעשות שליח אחר וכן הוא אחר לבד שיהיה נאמן עד שיגיע הגט לידי המתגרשת - וכן הפקיד פקיד באופן זה ואם ימצאו בתי דינים במקומות ההם להיות ברשותם מה טוב ומה נעים וכל אלה צריך להיות בפני עדים כשרים וחתימות העדים יודעו לבית דין המקום שבו הגירוש - אף על פי שקצת מן החכמים אמרו שאין צורך לשליח לעשות שליח בעדים אמנם השליח עושה שליח ואפילו עד מאה בינו לבין עצמו עד שיגיע לידה: כי אם נכתב הגט כתקונו והגיע בידי המתגרשת כשר הוא: וכן העושה שליח אין צורך להיות עמו בבית דין אלא כותב שמו והולך וכן השליח עושה שליח אפילו שלא יהיה עמו אלא כותב שמו והולך - וכן צריך להיות מסירת הגט בפני עדים כשרים - ואם מתו או הלכו למדינת דרך מעידים אחרים מפיהם וכן אחרים מהן כגון שנתפרסם במקום מה שפלנית קבלה גט מפלוני והיא מגורשת וזה כשאבד הגט או נשרף אמנם אם הגט עומד בידיה או בידי פקידה רצוני לומר שליח קבלה אין צורך לעדים - גט שנשתלח ממקום ונחתם בעדים כתקונו אין צורך לבית דין של אותו מקום שיהיו ידועים להם אלא בית דין שבאותו מקום שנשתלח ממנו כותבים כתב לבית דין שנשלח אליו ומבררים בכתבם שנכתב כתקונו: אמנם חתימות בית דין צריך להיות ידועות לבית דין האחר - ואם לא צריך להיות כתיבת הגט ותקונו מבית דין בעדות עדים כשרים מהמקום ההוא שהלכו עם הגט: לא יוכל הבעל לעשות פקיד לתת גט לאשתו כמו שהיא תעשה לקבלו ממה שכתוב וכתב לה - הנה לפי זה האשה עושה שליח קבלה ושליח הובאה והאיש עושה שליח הולכה לבד - חייבו החכמים לאלה השלוחים שלא יהיו נכרי ועבד חרש שוטה וקטן בעת הנתינה או בעת הקבלה וכן הפסולין בעברה - אמנם הקרובים אף על פי שהם פסולים בעדות מותרים בשליחות הגט - והנשים חוץ מאותן ששונאות זו את זו כגון חמותה ובת חמותה וצרתה ואפילו היתה נשואה לאיש אחר ובת בעלה כי אלו אינן נאמנות בנתינת הגט כי יתכן שהגט מזויף ותכווננה לקלקלה שתנשא לאחר ותאסר לבעלה: האשה שעשתה שליח קבלה והלך לקבל הגט מבעלה והוא לא קבלו לשליח קבלה אלא אמר הוליך אותו לה הרשות ביד הבעל וזה נעשה שליח הולכה לא שליח קבלה וכשיגיע הגט לידה או לרשותה היא מגורשת - אבל אם אמר לו לך ותן לה עקר שליחות הקבלה ונעשה שליח הבעל אם תרצה לא תקבלנו ואינה מגורשת - וכן שליח האשה שבא לקבל גט מן בעלה והודיע לו שהוא שליח קבלה ואמר לו הנה לך גט זה ואינו עוקר שליחותה בין שנעשה שליח קבלה או שליח הולכה והביא את הגט ואמרה לו לא שמתיך אלא שליח הובאה אף על פי שיגיע הגט לידה אינה מגורשת מפני שעקר השליחות - שליח שאמר לבעל שליח הובאה אני ואמר לו הבעל הנה קבל הגט כמו שאמרה והלך אצל האשה ואמרה לא שמתיך אלא שליח קבלה כשיגיע הגט לידה היא מגורשת מפני שלא עקר שליחותה אף על פי שגרע כי היא אמרה לקבלו והוא אמר לבעל להביאו - שליח שהביא הגט צריך לתתו לה בפני עדים ואותם העדים לקראתו ואחר כן ינתן לה בפניהם כי יתכן שלא יהיה גט או נכתב שלא כתקונו - והגט שנתן מהבעל או מהשליח בידי האשה בפני עדי נתינה וקודם שיקראוהו השליכתהו לאש או לים ונפסד ספק מגורשת: וכן אם הסתירתהו ספק מגורשת כל זמן שלא תוציאהו מתחת ידיה - ואם מתו עדי נתינה ספק מגורשת: ואם גט יוצא מתחת ידה בלי ספק מגורשת: ואם נתן הגט לידה בלי עדי נתינה יקחנו ממנה ויתנהו עוד בידה בפני עדים: ומה שאמרו בעלי הקבלה שהאומר כל גט שאכתוב אני מעתה עד עשרים שנה הוא בטל ואין האשה מתגרשת אלא עד זמן זה ותקנו זה באמרם שקודם כתיבת הגט שיאמרו לו העדים אמור בפנינו שכל דברים שהתנית קודם שיתקיימו אותם הדברים יהיה הגט בטל יהיו בטלין יפה דקדקו - אמנם חכמינו לא דקדקו באלה מפני שאמרו שאין ראוי לאדם להערים לא בקדושין ולא בגרושין כי יתכן להיות הערמות בלי מספר ואם יערים ידרש בעונו כי כל לבבות דורש יי' וכל יצר מחשבות מבין (דברי הימים א כח, ט) וכל העושה כאלה ונודע לבית דין אחר כן יש להם ליסרו כי הוא גורם ממזרות לעם יי' - וכן כל גט שינתן בפני בית דין אפילו שפשפשו אחריו אחר שנתקדשה המתגרשת לאחר ונמצא שלא נתן כתקונו אין חוששין עליו דור דור ומדרשיו דור דור ופרנסיו ואולי עשוהו כתקונו: לכן כל המוציא לעג בשום משפחה מפני הרהורו בגט שנתן בשרש המשפחה ההיא ישתיקוהו בית דין ואם לא ישתוק חיוב עליהם לנדותו: אמנם אם הרהרו אחרי הגט קודם שנתקדשה ונמצא שלא נתן כתקונו חוזרין וגוזרין לתתו כתקנו^{^[964]} ואם לא ינתן כתקנו ותתקדש לאחר הבנים ממזרים ומכריזין בכל הקהלות שמשפחה פלנית בה ממזרות ואסור לבא בקהל: וכן כל משפחה שהרהרו אחריה באסור ערוה אם היה זה בזמן בית דין שבימים ההם בהתר וכבר הולידו אין ראוי להרהר אחריה אמנם אם לא הולידו ויש לבית דין שבזמן ההרהור להפרידו ואם לא יפרד מכריזים בכל הקהלות שמשפחה פלנית יש בה ממזרות - והמוציא לעג במשפחה בזולת זה יש לבית דין להשתיקו ואם לא ישתוק ינדוהו - בעל שתבע שגט זה שבידי אשתי לא נכתב ברשותי כי אני לא גרשתיה אמנם גט זה מזויף או נכתב על שם איש אחר ששמו ושמי אביו ואבי ושם אשתו ואשתי דומים יש לה להביא עדי הגט להעיד בפניו שזהו המגרש ואם מתו או הלכו למדינת דרך יש לה להביא עדי הנתינה להעיד בבית דין או עדי השליח אם נשתלח וכן עד מפי עד ומפי אשה - ואם נתקדשה לאחר ולא בררה גרישתה אסורה לשניהם ותתגרש מן הראשון כי קדושי שני כלא היו - ואם הודה שגט זה נכתב על שמה אלא נפל ממנו ומצאתהו אין חוששין לדבריו ואין מבקשין ממנה עדי נתינה אחרי שנכתב על שמה - אשה שבאה ואמרה גרושה אנכי תתקדש לאחר ואין חוב לבית דין שיבררו גרישתה כי הפה שאסר הוא הפה שהתיר וכל שכן אם הוציאה גט מתחת ידיה: אמנם אשה שהיתה ידועה לאשת איש ובאה ואמרה גרשני בעלי צריך להוציא גט מתחת ידיה או עדים בגרישתה ואם לאו אינה נאמנת להתיר עצמה אמנם אסרה עצמה לכהן: בעל שבא ואמר גרשתי את אשתי ואין גט יוצא מתחת ידיה ולא עד נתינה ולא עד מפי עד צריך לגרשה בפני עדים כי אולי כוון לקלקל - יש לתמוה לדברי בעלי הקבלה שאמרו שאשה זאת נתגרשה ושנים העידו שלא נתגרשה אם היו כלם דרים בחצר אחת הרי זו לא תנשא מפני שהעדות לא יתכן להיות על ההעדר כי אם על המציאות: אשה שבאה ואמרה אלמנה אנכי נאמנת היא לבד שלא נודע מדרכה להכזיב מפני שלא יתכן להוציא בניה ממזרים ותפסיד כתובתה מהראשון והשני כי אם יהיה בעלה חי סופו שיודע וכן אשת איש שבאה והעיד עד שמת בעלה בין שיהיה עבד או אשה או שפחה ואפילו עד מפי עד ומפי אשה ומפי עבד ומפי שפחה וכן קרובי הבעל וגוי שמשיח לפי תומו וכן פסולי עדות שמשיחים לפי תומם כל אלו נאמנים הם בעדות מיתת איש אם נודע מדרכם שלא הכזיבו או לא נשחדו: ולא שוטה וקטן ולא מפי שוטה וקטן: וכן שלא תהיה האשה כוזבת ולא בקרוביה כזבנים - ושלא יהיה לה מעוט דין במצות תורתנו כי יתכן שנפשה חשקה באחר ותערים שתנשא בכל אופן שתוכל - ואם היא באופן זה או קרוביה לא תנשא אלא בשני עדים כשרים זולת הארבע נשים שזכרנו ששונאות זו לזו כי יתכן שתתכווננה לאסרה לבעלה ואלו הן חמותה ובת חמותה וצרתה ובת בעלה - וכן ממשפחה ששונאים למשפחת האשה אין ראוי לקבל עדותן כי אולי כונתם לקלקל: אשה שאמרה מת בעלי ואחר כן בא עד כשר ואמר שלא מת לא תנשא אלא אם באו עדים בלתי כשרים ואמרו שלא מת מותרת להנשא: עד שהעיד שמת ואחר כן בא אחר ואמר שלא מת מותרת להנשא אלא אם באו שנים להעיד שלא מת אסורה להנשא - אמנם אם באו שני עדים ביחד אחד אומר מת ואחד אומר לא מת האחד מכחיש את האחר ואין העדות מתקיים - מי שיש לו שתי נשים אחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת אינה נאמנת כי אולי לקלקל צרתה כוונה והיא לא תנשא עד שיעידו שמת: אלא אם אמרה האחת שמת והאחרת שנהרג שתיהן תנשאנה כי שתיהן אומרות שאינו חי: בעלי הקבלה הרבו לדבר באופני העדות ובגוי שמשיח לפי תומו והטעם אופן החפוש בדברי הגוי והעדים כגון אם ראוהו מוטל במטה או אם נפלה עליו מפולת אבנים או פגשוהו לסטים והרגוהו או אם מצאוהו הרוג או מת או מת בדרך או בבית: ואם היה שלום בעולם או לא או רעבון או לא כאלה וכיוצא בהם וחשבו שירדו לסוף מקרי העולם ואין ספק שאפשר שיקרו מקרים לאין תכלית ויתחייבו דינים לאין תכלית ככתוב לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד (תהילים קיט, צו): אמנם הטוב והנכון שישוערו אלה הדינים בהגברה שיגבירו אנשי בית דין לפי המקרים שיקרו בזמנם ועל אלה וכדומה להם הרמיז הכתוב באמרו על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה וגו' (דברים יז, יא) - ואם אנשי בית דין יסתפקו בעדות העדים הנזכרים שאינם כשרים לעדות אלא להקרבה בלבד יקיימו המשפט על פי שנים עדים כשרים ככתוב על פי שנים עדים יקום דבר אמנם מפני שמיתת איש והפסדו לא יהיה בזמן מיוחד כי אם לפי רצון הבורא אשר לא יודע לאנשים כדי להיות בעדות ראויה ותשארנה בנות ישראל עגונות אם נבקש בהן במיתת בעליהן שנים עדים כשרים שהוא דעת הברור והחכמים חייבו כשאין דעת הברור ללכת אחרי דעת ההקרבה: לכן הורו החכמים לקבל דין זה על פי העדים שזכרנו אף על פי שאינם כשרים בעדות דבר:

#XV:14 הפרק הארבעה עשר

בקנאת האיש באשתו: העובר עליו רוח קנאה באשתו חייב לקנאת והטעם שיחשוד בה בטומאה כדי לחקור אם נטמאה אם לא ככתוב וקנא [את אשתו]^{^[965]} (במדבר ה, יד) והביאה^{^[966]} אל הכהן^{^[967]} (במדבר ה, טו) - וכתוב עוד ונקה האיש מעון (במדבר ה, לא) שאם לא קנא כדי לנקות הקנאה לא ינקה מעון כי ישכב עמה אחרי שנטמאה: ואין החיוב בקנאה משולח כל זמן שירצה הבעל אלא יש לו תנאים מיוחדים כפי מה שהורו החכמים ואלו הם - חייב לקנאת בזמן שהוא רואה אותה עושה מעשים שמורים בזנות כגון שנוהגת בתנועותיה כתנועות אשה זונה - וכגון שמדברת עם איש שנודע מדרכו זונה וכל שכן שתתיחד עם איש - ואין צריך לומר מחבקת ומנשקת עמו או שהולכת יחידה בלילה או שמחללת עצמה בשוקים וברחובות בזולת רצון בעלה - או מראה רגליה ושדיה או זרועותיה או פניה אם מנהג המדינה בבנות ישראל הכשרות כי יש מנהגות בקצת מדינות כגון מדינות יונים ואדומים שמגלות פניהן ושדיהן נשותיהן על כל אלה וכדומה להם חייב לקנאת - אמנם אם עבר עליו רוח קנאה בזולת אלה התנאים שזכרנו לא נתחייב להוליכה לכהן - ואם הוליכה והיא טוענת אי זה מתנאי הקנאה ראה עלי והביאני והוא יאמר ראיתי כך וכך שיש לו לקנאת מדברים שזכרנו משביעין אותו שלא יכזב אם אין לו עדות: ואם לא נשבע לא היו משקין לה מי שוטה - ובעלי הקבלה אמרו המקנא לאשתו מקנא על פי שנים ומשקה עד פי שנים שאמר לה שלא תתיחד עם פלוני ושלא תדבר עם פלוני - וכן אם נודע לו בברור שנטמאת כגון שתפשה בידו או העיד עד אחד שסומך עליו לא היה מביא אותה אל הכהן כי לא היו משקין אלא על הספק ככתוב ונעלם מעיני אישה (במדבר ה, יג) וכתוב ועד אין בה והיא לא נתפשה (במדבר ה, יג) אלא משלם מוהרה ומגרש בשבועת אלה שאינו מכזיב: ואם יהיה עד אחד כשר אין צריך בשבועה אלא יגרש ויתן מוהר - ואם הודית שנזנית לא היו משקין אותה אלא היו הורגין אותה ויורשיה לא יזכו בכתובתה: וכן לא היו משקין אותה אם נודע בעלה לזנות ככתוב לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם עם הזונות יפרדו (הושע ד, יד) - וכן לא היו משקין לטמאה ולמצורעת כי לא יתכן להביאה למקדש וכן האיש כי כתוב והביא וצריך לבוא שניהם: ולא חרשת כי כתוב ואמר אל האשה ולא אלמת כי כתוב ואמרה האשה אמן אמן (במדבר ה, כב) ולא גדמת כי כתוב ונתן על כפיה (במדבר ה, יח) ולא חגרת כי כתוב והעמידה: ואם היה הדין להביאה והיא מאנה לבא חייבו החכמים להפסיד מוהרה לבד - ולפי דעתי שרצונם בזה כתובה זולת מה שנמצאו בידיה מנדוניותיה - אמנם אם באה לנקות עצמה ומאנה בשתיה נהרגת ותפסיד כתובה: וכן אם היתה הרה לא היו משקין אותה מפני הולד שלא ימות ברציחה וזה שלא כדין - והבעל שקנא ולא יביא מפני אהבתו או מפני חמלתו יגרש ויתן מוהר ואם לא יגרש יש לבית דין להכריהו להביא כי בית דין שראו אשה שאינה צנועה כבנות ישראל הכשרות וכבר נודע מדרכה שיש לה ריח טומאה ובעלה אינו מקנא היו מגרשים אותה ממנו כדי שלא תרבה ממזרות: מעת שיקנא אסור להתקרב אליה עד שיבדוק וכן אסור לו לבדוק ולבו בטוח שהיא נקייה אף על פי שראה מעשה שמקרב בזנות: וכן חייבו החכמים שלא היו מביאין אותה למקדש אלא שקודם נסו בה דברים להסיר הקנאה כגון שהיו חוקרין שעם פלוני שהיתה מדברת לא ידעה שנודע בזנות או עם פלוני שנתיחדה לא היה בכונתה או באה עליה שטות כאלה וכדומה להם עד שתתקרר דעת בעלה ותוסר ממנו הקנאה: ואם היתה מאורשה והיא בתולה היו בודקין אותה בבתוליה - והחכם רבינו אהרן בעל עץ חיים אמר שיבדקנה הוא עצמו כי כן חייבו החכמים שכל אשר יתכן להסיר הקנאה קודם הבאתה יתכן - ולפי דעתי שיבדקוה המילדות ואם יסופק הדבר יביאוה למקדש ואם כבר סרו בתוליה תהרג כדין כל מפותה: ומה שדקדקו בעלי הקבלה להוציא המאורשה משתיית מי שוטה ממאמר אשר תשטה תחת אישה (במדבר ה, כט) וממאמר ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך (במדבר ה, כ) והטעם שלא היו משקין מי שוטה אלא לאשה שנבעלה עם בעלה תחלה ואחרי כן שטתה ממנו לא לעזר ולא להועיל כי היה ראוי לומר מתחת אישה וכן ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך הטעם בו ששכב איש אחר עמה זולת שכיבת בעלה בין שכיבה קודמת בין שכיבה מואחרת: אמנם חכמינו אמרו שהיו משקין גם כן למאורשה כי גם היא אשת איש תקרא כפי מה שבארנו - ובנואף נחלקו החכמים מהם אמרו שאם שכב עמה קטן לא היו המים בודקים ממה שאמר ושכב איש אותך שכבת זרע (במדבר ה, יג) והקטן לא יקרא איש ואין לו זרע - ומהם אמרו שהיו בודקין אף על פי שכתוב איש ושכבת זרע כי הכתוב דבר על הנהוג כי אף על פי שהטומאה היא בשכבת זרע ואין זה בקטן אלא משוש ערוה לערוה גם כן יקרא טומאה - ואם כן הדבר אם שכב איש אותה בלי שכבת זרע לא היו המים בודקים וזה לא יתכן לכן דברי האחרונים נכונים הפך דעת בעלי הקבלה שאמרו פרט לקטן ולבהמה ולבא אליה דרך אברים כי הטעם בזה הוא בעבור המעשה - וממה שאמר ושכב איש אותה פרט לנטמאת עם בהמה - ולפי דעתנו שהיו בודקין: וכן לא היו בודקין בשוטה ובשכורה ובשוגגת והאנוסה כי כתוב ומעלה בו מעל (במדבר ה, יב) ואין המעל אלא על מה שהוא ברצון: וכן אם זנית קודם שתנשא לאישה ואפילו בהיותה תתת איש אחר לא היו המים בודקים ככתוב מבלעדי אישך:

סוף דבר האיש שקנא היה מביא את אשתו אל הכהן והיה שואל לו מה אשר הביאהו לקנאת והוא היה אומר מדבר כך קנאתי ואם היה דבר מהדברים שזכרנו וכדומה להם אשר מהם ראוי לקנאת והיא מודה בהם או יש בם עדים: ואם אין עדים נשבע בשבועת אלה שאינו מכזב אז היה משקה לה הכהן מי שוטה: ואם אמר שכבר נודע לו שנטמאת על ידי איש שסומך על דעתו או תפשה עמו בזנות לא היה משקה לה מי שוטה כי כתוב ונעלם מעיני אישה (במדבר ה, יג) אלא פורע מוהר [ומגרש]^{^[968]} בשבועה שלא כזב כי נוח לאנשים שירצו לגרש בלי רשות בית דין בדבר זה לכן בחיוב להשביען בשבועת אלה - ולפי דעתי שאם תמאן האשה לבוא מפני שתופשת עצמה כאלו זנית ותפסיד כתובתה ולא יכריחנה לבוא אמנם אם מתגברת על עצמה ותאמר נקיה אנכי מכריחה לבוא ואם תבא ולא תשתה נהרגת ותפסיד כתובה: ורבינו אהרן בעל עץ חיים אמר שהטוב שתפסיד כתובה לבד: האשה שבדקו לה מי שוטה מפסדת כתובתה ואם כשהתחילו המים לבדוק כגון שנפל הירך מיד מת בעלה אינה זוכה לא במוהר ולא בכתובה - ואם לא בדקו לה המים זוכה במוהרה ואין צריך לומר כתובתה ודינה בכל ככל האלמנות: ואם לא מת היא אשתו מותרת אליו כשאר בנות ישראל הכשרות לבעליהן: אמנם להרה לא היו משקין לה מי שוטה שלא תהרג נפש נקיה בזולת רצון התורה אלא אחר הלידה היו משקין: ואפילו אם תודה עצמה שזנית לא היו הורגים אותה אלא אחר הלידה - כל זמן הקנאה לא היה בא אליה אלא אחר שתסור: לא הארכנו בפירוש מאמרי הכתוב בשוטה כי היא תצוה שאינה נוהגת בגלות ובזמן ביאת מורה צדק יתבאר מכוונם בפרטות כשאר המצוות שתתבארנה בזמן ההוא:

אמנם בזמן הגלות שאין מי שוטה לבדוק בם חייבו החכמים לכל המקנא בתנאי הקנאה שזכרנו להחרים כנגדה על שלא זנית ולהחרים על כל מי שראה אותה בזנות או במעשה של זנות לבא להעיד לבית דין ואם לא תסכים היא באלה ואין צריך לומר שתודה בזנות תפסיד כתובתה לבד הנמצאים בידיה לוקחת ומתגרשת - ואם תסכים בכל אלה וכבר נודע לו שזנית על ידי עד אחד או תפשה עצמו ישבע שלא כזב ויפרע מוהר וכתובה ויגרש - ואם לא יגרש כופין אותו לגרש:

#XV:15 הפרק החמשה עשר

במפותה והאנוסה: המפותה היא ברצון ובחפץ והאנוסה בהכרח לכן המפתה אינו באונס ולכן הכתוב הבדיל ביניהם שבמפותה כתוב וכי יפתה איש בתולה אשר לא אורשה ושכב עמה מהר ימהרנה לו לאשה (שמות כב, טו) אם מאן ימאן אביה לתתה לו כסף ישקול כמוהר הבתולות (שמות כב, טז): והטעם שהמפתה בתולה שאינה אשת איש ושכב עמה מן החוב הוא שיקדשנה במוהר אם ירצה אביה כי הכתוב תלה לו המאון לא לבעל ככתוב כי אם מאן ימאן אביה והטעם שאם ימאן אביה לתתה לו מפני שאינו ראוי לה כסף ישקול כמוהר הבתולות והטעם שוין הנאת שכיבה לפי כבודה כאשר ביארנו שאין שיעור למוהר - ובעלי הקבלה חייבו למפותה שלשה דברים והם קנס ובושת ופגם - אמנם באנוסה כתוב במשנה תורה כי ימצא איש בתולה אשר לא אורשה ותפשה ושכב עמה ונמצאו (דברים כב, כח) - וכתוב ונתן לאבי הנערה חמשים כסף ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה לא יוכל שלחה כל ימיו (דברים כב, כט): והטעם התופש בתולה בשדה או במקום חרב שזה יקרא אונס כי אין מושיע לה ושכב עמה יתן לאבי הנערה עונש חמשים כסף תמור בשתו ולו תהיה לאשה במוהר ולא יוכל שלחה כל ימיו ואפילו בעדות מום זה העולם כגון מומי גופה ומדותיה: אמנם במומי העולם הבא כגון שמאכלת אותו נבלות ומשחקת עם הפריצים ואין צריך לומר שהיא מאסורי עריות יכול לשלחה כי כתוב ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו - אמנם המפותה מתגרשת בערות דבר בכלל כדין כל המתגרשות: ואם ימאן אביה לתתה לו (שמות כב, טז) יפרע עונש חמשים כסף ומוהר כבודה מטעם ולו תהיה לאשה: ובעלי הקבלה חייבו לו ארבעה דברים קנס ובושת ופגם וצער: ואף על פי שהכתוב הזכיר זה בבתולה הוא הדין באלמנה כי הכתוב דבר בהוה כי כאשר יש מוהר בבתולות כן יש מוהר בבעולות שאם לא כן מה טעם כמוהר הבתולות וכמו שחייב בבתולות מוהר הבתולות כן יתחייב בבעולות מוהר הבעולות: וזה המוהר הוא מוהר מוקדם כי המוהר המואחר לא הושם רק על צד השמור בזמן גרישתה ואלמנותה ואם לא יקחנה ממה יתחייב לה המואחר - לא לפי דעת בעלי הקבלה שהבדילו בין נערה בת שלש שנים ובין נערה בת שתים עשרה שנה וחצי שלא יתחייב בעונש כי באנוסה אין הפרש ביניהם - כי כשמצאן בשדה ואנסן אין הבדל ביניהן באונס:

סוף דבר הבדילו החכמים ממשמע הכתוב בין אנוסה למפותה שבשתיהן פורע מוהר מוקדם ובאנוסה עונש חמשים כסף מפני הבשת ככתוב תחת אשר ענה ולא יוכל שלחה כל ימיו בערות דבר במום בגופה ובמדותיה כגון שוטה ואלמת וחולי שאין בו רפואה וגדמות ועדשי הפנים: אמנם במום בנפשה כגון שמאכלת נבלות ומשמשת עמו בזמן נדותה ואין צריך לומר אם נטמאה באניסה וכל שכן בזנות מגרש אותה - אמנם המפותה מתגרשת כדין כל המתגרשות^{^[969]}:

#XV:16 הפרק הששה עשר

בנאוף בכלל: כבר בארנו בסדר עריות הגופים האסורים: ולפי זה מה שזולתם יהיו מותרים - עוד בסדר זה ביררנו מהמותרים האסורים מהם מצד אחר זולת אסור העריות - וראוי עתה לבאר אסורם בכלל באי זה אופן יהיה עד שיהיה הדבק בהם חייב: ונאמר שהכתוב דבר בהם במליצות שונות מהם כנה אותם בגלוי ערוה ומהם בשכיבה וטעמם אחד ר"ל הפועל המגונה שהוא בשכבת זרע ולפי זה שכב ולא הוציא שכבת זרע כגון מעשה חדודין וזולתם לא יהיה חייב - לכך דייקו החכמים באסורם בכלל ממאמר לגלות ערוה כמאמר רבינו ישועה שאמר רע לגלות ערוה משום שהוא הקדמה לרעה: והחכם רבינו אהרן בעל המבחר דייק לאסורם ממאמר ולא תעשו מכל התועבות (ויקרא יח, כו) ואמר שאחרי שהם ההגרמה בתכלית הפועל הם רעים כמו המעשה:

סוף דבר הדברים המביאים אל הפועל המגונה הם רעים וחייבים בהם כגון נשיקה בלשון ואפילו בשאר איברי הגוף שהוא בעבור נאוף וחבוק ומעיכה ומשוש שהם בעבור נאוף והבא עליה דרך איברים ואין צריך לומר המכניס ראש העטרה והוא הנקרא מערה: או המכניס כלל האבר והיא הנקרא גומר אף על פי שלא הוציא שכבת זרע חייב ואפילו שהיה האבר בלי קשוי כגון אבר החולה שהוא מדולדל וכאבר המתים וכן מי שנולד סריס חמה - לא לפי דעת בעלי הקבלה שאמרו אפילו שהכניס האבר אינו חייב לא כרת ולא מלקות: בכל אלה חייבים האיש והאשה ואפילו הקטנים לבד שיהיו בעלי דעת ובכונה: ובעלי הקבלה אמרו בזכר מתשע שנים ולמעלה ומאשה משלשה שנים ויום אחד ומעלה ויפה דקדקו כי הזכר במנין זה יש לו קשוי ותאוה מה אף על פי שלא ישפוך זרע: וכן האשה במנין שזכרו יש לה תאוה מה - אמנם גדול שבא על הקטנה או גדולה שנבעלה לקטן הקטן פטור והגדול חייב - הבא על אחת מן האסורות בשגגה חייב קרבן וכן הישן - אחד ישן ואחד נעור הנעור חייב: אחד שוגג ואחד מזיד המזיד חייב - וכן הבא על ערוה מתה החי חייב לא לפי דעת בעלי הקבלה שאמרו שהבא על ערוה מן העריות והיא מתה פטור מכלום - והבא על אשה שלא כדרכה חייב ממה שכתוב לא תגלה ערותה ואם היתה השכיבה שלא כדרכה בהתר היה לו לומר ערותיה להכליל הפנים והאחור והנה לפי דעתם יתחייב מהכתוב להיות השכיבה לערוה אסורה שלא כדרכה בהתר והם לא כן יחשבו: ואין טענה ממאמר משכבי שיהיו לאשה שנים משכבים כי יהיה יו"ד משכבי כיו"ד אדוני הארץ ומהם פרשו הרבוי להיות רמז ממעשה חדודין - וידוע לכל בעל שכל וכפי מה שיובן מרמזי תורתנו האלהית שהתשמיש לנו לנזק ולחרפה ולא הותר אלא לקיום המין: ולכן נאסר גם כן השכיבה מהזכר ככתוב ואת זכר לא תשכב משכבי אשה (ויקרא יח, כב) - ודין אחד לבועל ולנבעל כי גם הנשכב שוכב יקרא: ונשכבה עמו (בראשית יט, לב): הן שכבתי אמש את אבי (בראשית יט, לד): וכן למעשה חדודין ולזולתם כאשר זכרנו באשה - וכן הבא על הטומטום והאנדרוגינוס חייבים שניהם כי שניהם בחזקת זכרים לא לפי דעת בעלי הקבלה שאמרו שהבא על האנדרוגינוס דרך זכרותו חייב אמנם דרך נקבות פטור כי גם זה אינו לקיום המין ולפי יסודם שלא יתנו טעמים למצוות לכן נטו בקצ[ת]ם^{^[970]} מדרך האמת: ורבי אברהם בן עזרא אמר במשכב זכור וחלילה חלילה שיתערב זרע הקדש עם טנוף הטנוף שהוא השת^{^[971]}: ולפי זה יהיה גם באישה טעם זה ויפה פירש: וכן אסור לנשים המסללות זו בזו כי אינו לקיום המין וכן רבוע הבהמות - ועוד שהוא מין שלא במינו ככתוב ובכל בהמה וגו' (ויקרא יח, כג) וזה לבועל ולנבעלת בה בין כדרכה בין שלא כדרכה בין גדול בין קטן: וממה שאמר ובכל בהמה כלל אפילו הקטן מאד ואמרו ב"ה ואפילי בן יומה: תם:

אלהי תעלני ממצולות - אשר המה חשוכות ואפלות:

נתיבות תאוות משכן כבודי - וסרות מנתיב דת לא סלולות:

ובם אורב ובם אויב ונחש - אשר ישוף לבבות האמלות:

לסקל מעגלותיו באמונה - ואז ידרוך כבדי במסילות:

בדרכי החקירה הם בספר - שמו נשים בשם נורא עלילות:

תם סדר נשים - בשם אלקים קדושים:

#XVI סדר מצות מילה

בשם נורא עלילה:

אברך אל נורא לשמים שפרה ברוחו בגבורה עד אין קץ תכלה:

אשר שת אמרותיו לצוות מצוותיו לשומרי עדותיו ותמיד בתהלה:

לחוות לי דעה במאור הישועה וחלק לשבעה במצות המילה:

אף על פי שמצאנו שיש חיוב בכלל המצוות ככתוב ארור אשר לא יקים את כל דברי התורה הזאת (דברים כז, כו) יש הפרש בחיובן כי השכר תלוי בעשה והעונש בלא תעשה - ועוד שיש מצוות עקריות ויש שהן משרתות לראשיות והזהיר בחיובן היות מה שקודם התכלית אמנם הוא בעבור התכלית - ולכן אמרו החכמים שהמצוות התוריות אטים ונהולים למצוות השכליות: סוף דבר הכל אל מקום אחד הולך שהיא ההצלחה האחרונה: ולהיות שהשכליות ידועות בזה והתוריות לא לכן אמרו החכמים שהשכליות יפים תובע לחיובם והתוריות והן אשר לא ידענו טעמן חיובם תובע ליפים - ולהיות שמצות המילה מן המצוות התוריות ולא ידענו טעמה בברור ועל כל פנים צריך לבאר טעמה כי אין ספק שכלל המצוות הן שכליות כי פועל השכל שכל - ואין כונת החכמים בחלקם המצוות אל שכליות ותוריות שהתוריות אין השכל גוזר בהן חלילה להם אלא להיותן עמוקות משאול ולא נודע לנו טעמן בברור: לכן ראוי לנו להאריך מעט בזה מצורף אל שנסתפקו קצת מחושקי הידיעה אשר היו בזמננו ונטו אחרי דעות נכריות ובילדי נכרים ישפיקו (ישעיהו ב, ו) וגנו לנו על מאמרינו שכתבנו בפתיחתנו בחבור זה הוו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס רב: ואמרו שאנו עובדים מאהבה לא על מנת לקבל פרס וזאת כפירה בלא ספק - ולא ידעו שאדרבה הוא ההפך כי אם ישמעו ההמון שיעבדו בלי לקוות שכר יתיאשו מהעבודה: ואפילו חכמי הקבלה גנו לאנטיגנוס איש שוכה על שגלה זה להמון ואמר אבל היו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס אף על פי שיש נוסחאות אחרות שלא על מנת לקבל פרס: סוף דבר פסקו האנשים ההם שדעת חכמינו היא לעבוד מאהבה לא בעבור שכר ואולי לא ראו פרשת אם בחקותי ופסוקי משנה תורה שכלם בעבור שכר: מצורף מה שהרבה לדבר בזה החכם רבינו אהרן בספר עץ חיים - ומאמר החכמים שהשכר בעשה והעונש בלא תעשה: ואמר רבינו יוסף הרואה בספר משיבת נפש כי כל עושה מצוה ולא ידע המצוה והמצוה ועל אי זה דבר יפול המצוה ומה היא תועלתו ואי זה השכר עליו לא יהיה זה המעשה ממנו למצוה הזאת טוב כי אם רע בעבור כי יביא על נפשו עצב לא ידע חיובו ולא יפיו - ואחר שהיה הענין כן נאמר שכוונת תורתנו האלהית במצוותיה להשלים האדם בשלמותו האחרונה ונשתמשה בדרכים מביאים אליה בכל אופן מהם ידועים לחכמים בראשונה ומהם ידועים בשנית ומהם ידועים באומר אמנם ההמון לא הבינו ממנה שום צד להיות שלא ידעו תועלתה בעוד שהם במסגר המרובע כי לפתח חטאת רובץ (בראשית ד, ז): ולכן גם תורתנו האלהית לא הקפידה בה בברור ואף על פי שקצת מהכתובים מרמיזים בה לבד ייעדה גמולם בהצלחת זה העולם הכלה - ועם כל זה לא נתרחקה מהמכוון כי אם אין קמח אין תורה ואם אין הישרה ראשונה אין אחרונה - והנה לפי זה כונת תורתנו האלהית בראשונה היא בעד שכר הנפש - ואם מצאנו מאמרים מורים בשכר הגוף רבו מספר:

סוף דבר בשמירת המצוות על דרך כלל יש שכר בין שכלי בין גופני - אמנם החכמים נשתמשו בגמול הגופני לקראו שכר ופרס ועל הגמול השכלי לקראו הועלה: ולהיות שההמון לא ירגישו בהועלה לבד בשכר לכן יעדה תורתנו האלהית שכר במצוות והטעם הנאות גופיות אמנם המשכילים עובדים מפני הועלה והטעם גמול שכלי שהיא ההצלחה האחרונה ולכן יקראו עובדים מאהבה ר"ל מאהבת השכל והצלחתו לא מפני שום הנאה גשמית ובזה לא יזכו כי אם החכמים שבמדרגת אברהם אבינו שנאמר עליו אברהם אוהבי (ישעיהו מא, ח):

סוף דבר לכלל המצוות יש תועלת אם שכלי ואם גופני והעובד לא יעבוד כי אם לתקות גמול כי העובד מאהבה גם הוא לתקות גמול שכלי יעבוד לא לפי דעת קצת מן האנשים שיחשבו שהעובדים מאהבה לא יעבדו לשום תקות גמול ואפילו שכלי כי כבר בארו החכמים שכל פועל חסר הוא משתוקק להגיע אל שלמות שחסר ממנו זולת השם יתעלה שיאצל ממנו השלמות על דרך חסד - ומצד זה יתאמת המאמר בכלל בהמון ובמשכילים שנאמר היו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס רב כי הגמול בכלל יקרא פרס: וממה שצריך שתדעהו שבכל המצוות יש שכר גופיי ותועלת שכלי בין במצוות השכליות בין בתוריות אם בשכליות היות תועלת שכלי הדבר מבואר ואם גופני היות תועלת הגוף בהתגברות השכל כי אז תהיה ההשגחה ראויה ולפי כח המלח כן תנועת הספינה ושמירתה ולכן אתם הדבקים ביי' אלהיכם חיים (דברים ד, ד) - אמנם בתוריות תועלת גופני מבואר אף על פי שבקצתם לא ידענו תועלת בברור היות כי לא ירדנו לסוף דעת הנבואה ותועלת שכלי היותן ליאוטין אף על פי שזה בשנית ובראשונה גם כן מצד אופן היראה כי המצות הנעשות מצד יראה סיוע גדול לשכל כי היראה מכנעת התאוות הגופיות ואז יתעורר השכל לעשות פעלותיו וזהו התועלת השכלי: סוף דבר יש לדעת שכל ספור וספור שבא בכתוב לא בא אלא לתועלת מוחלטת בעבור התכלית המכוונת האמתית שבארנו וכלם פעלותיהם בעבורה אין חולק בזה: אמנם מצות המילה אשר אנחנו בה יש לדעת שזאת המצוה היא מצוה תוריית לא נודע לנו טעמה בברור מצורף אל שהיא חוב למצווה עצמו ולזולתו כגון הקטן ויליד בית ומקנת כסף ולכן נבוכו המפרשים מהם אמרו שהיא מצוה תוריית לבד ויש עליה שכר אף על פי שלא ידענו טעמה - ומהם אמרו שהיא מצוה תוריית ומצוה שכליית מצוה תוריית על שהיא חוב למצווים ר"ל הבוגרים כי הוא חוב למול עצמם - ושכלית כי חייבם למול זולתם כגון קטן ויליד בית ומקנת כסף ואם כן יש לזאת המצוה פאת חוב ופאת יופי והחוב עקר ושרש אל היופי והטעם לדברי אלה החכמים הוא שהמל עצמו הוא על צד החוב לו בעבור הצלחתו - אמנם המל לזולתו הוא על צד היופי כדמיון המצוות השכליות אשר יעשו לתועלת זולתם ליפים ודמו זה לעושה עליה לשכון בה ובצל העליה ישכנו עוברי דרכים: והחכם רבינו אהרן בעל עץ חיים אמר שהיא מצוה תוריית והטעם בה היותה על צד הליאוט לבוגרים כי לא יהיה ליאוט כי אם לבעלי השכל אכן לקטנים ויליד בית ומקנת כסף הוא גם כן על צד הליאוט למצווים לשמירת זרע אברהם אבינו עליו השלום כטעם ליאוט השחיטה שהיא לשמירת מין האדם מאכזריות הרציחה - והטעם שהמילה הוא ליאוט גדול למצווים לענין השכיבה והטעם למעט תאות המשגל לבלתי הדבק בעריות אשר הוא חטא גדול ככתוב ולא תקיא הארץ אתכם כאשר קאה את הגוי (ויקרא יח, כח) כי אם היתה לבוגרים לבד היתה על צד הליאוט לבד כשאר המצוות התוריות אמנם בזולתם הוא מורה לליאוט גדול לשמירת זרע אברהם אבינו מהדבק בעריות - ויש לעזור בכונה זאת בטעם זאת המצוה בפרוק זה יותר ונאמר ידוע ומבואר שאין מחיצה מבדלת בהגעת האדם בהצלחתו האחרונה כמו המשגל כאשר בארנו זה בפתיחתנו לעריות: ולכן הקפידה תורתנו למנעו בכל אופני החקירה - וידוע הוא שתאוה זו עקרה הוא חוש המשוש עד שמי שחוש משושו חזק הוא חזק בתאוה זאת: ולהיות שהעור החופה על העטרה באבר ממשש לעטרה ומעוררה לתאוה זאת לכן הקפידה תורתנו האלהית להסיר הסבה המעוררת למשוש העטרה שהוא העור החופה מצורף בהיות העור החופה על העטרה מחממה והחום מעורר בתאוה יותר: סוף דבר זאת המצוה היא ליאוט למצווים לעצמם ויותר להם במולם לזולתם כי זה מורה לחוזק הליאוט במצוה - וממה שצריך שתדעהו שזאת המצוה נצטוית לאברהם אבינו עליו השלום ועוד נצטוית על ידי משה - ואמרו החכמים כדי שתהיינה כלל המצות נתונות על ידי משה^{^[972]} כדי להכלילן במאמר וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות האלה (במדבר טו, כב) והטעם אם שגה ולא מל מה יתחייב - ואמרו טעם אחר כדי להודיע לך טעם נוסף הוסיף להזכירה כי כל המצות התלויות בזמן כגון נדות וזבות מונים שארית היום ההוא במנין והטעם מן עת ההתחלה עד עריבת השמש לא החלק מן היום הקודם מעת ההתחלה - ובמאמר וביום השמיני כנה הכתוב גם החלק הקודם יום וגם זה כגון מצוות אחרות שנצטוו בזמן אברהם ובא משה והוסיף תנאים כגון העולה והקרבן וזולתם:

הפרק הראשון במתחייבים בענין המילה:

הפרק השני בזמן המילה:

הפרק השלישי בעושה המילה:

הפרק הרביעי בכלי המילה:

הפרק החמישי באופן עשיית המילה:

#XVI:1 הפרק הראשון

במתחייבים במצות המילה: בענין המילה מצאנו בכתוב צוויים שונים על הבוגר כתוב וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה (בראשית יז, יד) - וכתוב את בריתי הפר (בראשית יז, יד) - ואין עונש לקטן ולא יקרא מפר ברית היות שאינו בן דעת: ועל הקטן כתוב ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר (בראשית יז, יב) וכתוב וביום השמיני ימול בשר ערלתו (ויקרא יב, ג) ולא הזהיר עליהם עונש כרת - ולכן נבוכו החכמים בזאת המצוה היותה מצוה אחת ופעם יחייב בה כרת ופעם לא: וקצתם נתנו טעם בזה ואמרו שזאת המצוה חמורה כמצות הפסח ולכן חייב בה הכתוב כרת: ולא מצאנו על מי שחדל ממצות עשה לחייב עליו כרת לבד באלה השתי מצות - ואמרו שאין העונש אלא בלא תעשה אמנם בעשה יש שכר ומין שחדל ממנה הרחיק השכר מעליו הנה לפי זה חייב כרת על הבוגר במילה כמו שחייבו על הבוגר בפסח אמנם בקטן אין עליו עונש כרת כמו שאין בקטן שחדל לעשות הפסח: וקצתם אמרו שיש לכל המצות כרת עשה ולא תעשה ממאמר ארור אשר לא יקים את כל דברי התורה (דברים כז, כו) הזאת וטעם ארור הוא כרת כאשר בארנו - אמנם החכם רבינו ישועה אמר אם לא יתקיים חיובה ממאמר ארור אשר לא יקים לפי זה אין בקטן עונש כרת לאב כי לא מצאנו בכתוב כרת אלא על הערל שהוא בן מצוה אכן מי שלא מל את בנו ראוי לו הבזיון - אמנם עם כל זה יש הבדל בחיוב זאת המצוה מחיוב שאר מצות עשה ממאמר את בריתי הפר וזה כולל הקטן והגדול כי כתוב והיתה בריתי בבשרכם (בראשית יז, יג) וזה כולל את שניהם: סוף דבר החכם נדחק בחיובה על הקטן כי לא חייב הכתוב לאב עונש כרת וחייבה ממאמר את בריתי הפר: ולפי דעתנו אחרי שחייב הכתוב כרת לבוגר שהוא בן דעת כן יתחייב הכרת לאב שהוא בן דעת בעבור בנו: וכמו שיתחייב האב למנוע את בנו מעשיית מלאכה בשבת ואם לא ימנענו חייב כרת כן אם לא ימול את בנו בשמיני חייב כרת הלא תראה משה רבינו עליו השלום מה שקרה לו בדרך מסבת מעוט החשש במצות המילה: וכשאין אב לילד להתחייב במילה חייב הקרוב ואם אין קרוב חייבים הקרובים בשכונה ובפרט המכירים בילד ממאמר ימול לכם ואמרו החכמים שהיא מן המצות הנעשות כדי שאם קדם אחד ועשאה נפטרו הכל כגון מצות המת וזולתם ממצות הצבור - ואמרו שכל מצות הצבור תקראנה מצות הנעשות כדי והטעם מצות שמסתפקים בהן כל הצבור: וטעם כדי כטעם והריקותי לכם ברכה עד בלי די (מלאכי ג, י): וכדי בזיון וקצף (אסתר א, יח): ואין הרצון באלה המצות שלא יתחייב בהן כל אחד ואחד מבני ישראל אחר שהיא מצוה תלויה בצבור אמנם כל אחד ואחד יש עליו להשתדל בה שתשלם על ידיו או על ידי אחר ויהיה שוקד עליה עד תכליתה לא לפי מה שיתעצלו בהן קצת מן המתחכמים באמרם שהיא מן המצות הנעשות כדי: הנה לפי זה האב חייב להשתדל במילתו יותר מהקרובים והקרובים יותר מהשכנים והשכנים יותר מן הצבור אף על פי שכלם חייבים בה - ואם יראו הצבור למתחייב עצלות במצוה יש להם ליסר אותם להשתדל במצוה אמנם לא ימולו אותו שלא מדעתו - ואכן האדון חייב על יליד בית ומקנת כסף - יליד בית הוא הנולד בביתו והוא תחת רשותו וזה לשמיני ללידתו - ומקנת כסף הוא העבד שקנה בכספו - והגרים לא נתחייבו למילה אלא מעת שיקבלו להכנס בדת משה רבינו עליו השלום וקודם שיתחילו בעשיית המצות צריך לקבל המילה כי היא מצוה קדומה מכל המצות מזמן אברהם אבינו עליו השלום - מצורף שהיא מצוה קשה מכל המצות^{^[973]} כי יש בה כאב ובה ינוסה הגר אם חפצו בדת אם לא: לכן כל גר שנתרצה בדת צריך להודיעו קודם מצות המילה ואחר כן המצות הקשות והחמורות אחת אחת ויספר לו בעול המצוה הקשה אשר עלינו ותועלת המצות ההן ואם קבלם אז צריך להוציא מעליו הבגדים שהיה לובש בגיותו היותן מטונפים בגיאולי גוים ואחר כן לרחצו ולגלח השער שבבשרו ואחר כן לקבל המילה מיד לא לפי דעת קצת מן החכמים שאמרו שימתין מעת שיכנס בדת שמונה ימים כי השמונה ימים שחדשה הכתוב בקטן הוא בעבור החולשה - ואמרו בעלי הקבלה שתחלת הכנסו בדין הוא על ידי שלשה דברים המילה והרחיצה והרצאת הקרבן - ובזמן הגלות שאין קרבן צריך מילה ורחיצה לבד: וממה שצריך שתדעהו שבני אברהם חייבים בזאת המצוה מפני שהם בני אברהם אף על פי שבא גם משה רבינו עליו השלום וצוה בשמירתה מפני שאברהם אבינו עליו השלום נביא היה כאשר העיד עליו משה רבינו עליו השלום - מצורף שהנסים שנעשו בעדו שהוכחו מלכים כגון פרעה ואבימלך ואפשר שהיו אחרים זולת אלה ולא הזכירם הכתוב הלא תראה יש מהגוים מבני אברהם ושומרים דתו עד היום: וכל הישמעאלים קודם שיקבלו הדת אשר בידם היו נוהגים בדת אברהם אמנם לא נתנה התורה על ידיו מפני הדור הרע שהיה בזמנו - מצורף שלא היה מזרעו רבוי עם לקבלה אמנם הוא היה שומר רוב המצות ככתוב וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורותי (בראשית כו, ה):

#XVI:2 הפרק השני

בזמן המילה: זמן עשיית המילה מתחלף לפי המולים שאם הנמול נולד לבית ישראל והיא ברשותו ימול אותו בשמיני ללידתו ככתוב ובן שמונה ימים ימול לכם כל זכר (בראשית יז, יב) בנו וקרובו וכל הנולד מזרע ישראל - וכן שפחה שנקנת והולידה בן ימול אותו בשמיני ללידתו: אמנם עבד מקנת כסף ואפילו בוגר מן החכמים אמרו שימול בשמיני לביאתו ומהם אמרו ביומו: ובעלי הקבלה אמרו ימתין שנים עשר חדש ואחר כן ימול אותו וזה בבוגר אמנם הקטן ימול ליומו ויפה פסקו כי צריך שיתנהג בדת לאט לאט ואחר כן יקבל הכאב ואם יקבלנו בתחלת בואו אין צריך להמתין: ואם יתנה העבד בעת קנייתו מהגוי שלא ימול אותו מותר לקיימו אף על פי שהוא ערל יותר משנים עשר חדש בתנאי לקבל עליו שבע מצות שהן עבודה זרה וברכת השם ושפיכות דמים וגלוי עריות ועל הגזל ועל [הדינין]^{^[974]} ואבר מן החי: והגר שקבל הדת צריך למול אותו ליומו - אמנם החכמים נחלקו בענין השמונה ימים למילה מהם אמרו להיות שמונה ימים מעת אל עת והטעם מאה ותשעים ושתים שעות שלמות כגון אם נולד ביום ראשון בזריחת השמש יהיה מל ביום שני בבקר שהוא יום תשיעי ללידתו: והביאו חזוק לדבריהם מבן חדש שהוא מיום אל יום - אמנם רוב חכמי הקראים פסקו להיות בהגעת יום השמיני לבד וכל עתי יום השמיני כשרים למילה ואפילו שיהיו חסרים בראשיתם ואחריתם ממה שמצאנו כתוב שבעת ימים תהיה בנדתה (ויקרא טו, יט) ואחר כן^{^[975]} כתוב וביום השמיני ימול בשר ערלתו (ויקרא יב, ג) כי סמך זה המאמר ידענו שכל עתי יום השמיני ראויים למילה והטעם ביום ולא בלילה ממאמר וביום לא שיהיה העת האחרון בחיוב - אמנם הנולד לשמשות ויש ספק פסקו החכמים שיש להקריב בדעת ההקרבה איזה מהם הוא הנכון: ואם שניהם בשוה יש למול בשמיני שהוא תשיעי לא בשמיני שהוא שביעי כי מצאנו שמעלין בשמיני ולא מורידין כי אם יחלה בשמיני ממתינין לו עד שיבריא ואחר כן מלין אותו כדי שלא יסתכן כי כתוב וחי בהם (ויקרא יח, ה) וכן אם נולד בן שבעה חדשים או בן שמונה והוא חלש ממתינין לו עד שיתחזק: ויפה דקדק החכם רבי יוסף מן עתות המילה אל ימי המילה באמרו כמו שיש להעביר מן העת הראשון אל העת השני אף על פי שכלל היום אחד במשפט כן יש להעביר מן היום השמיני אל התשיעי אף על פי שמשפטן ביום אחד לא שיש בתשיעי עדפנות על השמיני - אמנם אם נפל הספק בשבת אמר החכם רבינו טוביא שלא יעשה ספק בשבת וכן אמרו בעלי הקבלה שספקא לא יעשה בשבת וכן במועד: ולכן אמרו קטן נמול בח' בט' בי' בי"א בי"ב לא פחות ולא יתר: ומה שהשיב החכם רבינו יוסף לדברי בעלי הקבלה להתיר ספק בשבת הוא על צד הדרישה והחקירה לא לבטל העתקתם: סוף דבר כל ספק בשבת ובמועד ידחה למחרתו - אמנם המילה בשבת נחלקו החכמים מהם מחמירים ואוסרים ומהם מתירים וכבר בארנו דעתנו במצות השבת לפי דעת מרבית החכמים שהיא מותרת להעשות בשבת עם כל תנאיה: ואין צורך להשנות המאמרים אלא אם יהיה הנמול חלש או הוא בן שבעה חדשים או בן שמונה או אנדרוגינוס או מי שיש לו שתי ערוות הוא כמסופק ואינו נמול בשבת אלא ביום ראשון כי לא תדחה השבת אלא מפני הודאי לא מפני הספק וכל הדוחה את השבת דוחה את המועד ומה שאינו דוחה את השבת אינו דוחה את המועד:

#XVI:3 הפרק השלישי

בעושה המילה: חייבו החכמים להיות המל מאמין בתורת משה וזה להם מסבל הירושה אף על פי שחכמי הקבלה דקדקו בזה ממאמר ימול לכם כל זכר: והטעם שהכתוב רמז אל המיחדים וזה כדי שיהיה עושה זאת המצוה משכיל ביפיה כגון במלאכת השחיטה שעושה צריך להיות משכיל ביופיה עד שדקדקו החכמים בזה הטעם ואמרו ואפילו מי שהוא מישראל והוא סכל ביחוד השם וחכמתו ויושר הנהגתו ואמונתו ותורתו ומה תכלית זאת המצוה ויפיה אסור למול - וכן אמרו שלא יעביר בדעתו מפני שאנחנו עבדים וקנין שלו ויעביר להכאיבנו לכן צונו בזאת המצוה אלא ליופי המצוה עצמה לקבל שכר: ואם מל הגוי כראוי היתכן שימול ישראל פעם שנית אמרו הענניים שימול המאמין פעם שנית ונסתייעו בזה מדור המדבר שכבר מלו ומפני שהמלים היו רשעים לא היתה המילה כשרה ולכן מל אותם יהושע פעם שנית - וכן אברהם אבינו נמול היה מתרח אביו ומפני שהיה תרח רשע לכן נצטוה למול עצמו פעם שנית - והחכמים השיבו כי מילת ישמעאל היתה על ידי אברהם ולמה נשנית כי כבר לפי דעתם נמול לשמיני ועוד נמול כשנמול אברהם - וכן המלים במדבר לא היו כלם רשעים וטעם זה יתבאר מאחר כן: סוף דבר פסקו החכמים שאם מל הגוי כראוי אין צורך למול המאמין פעם שנית כי לא תקרא מילה רק פצע כאשר הענין בשחיטה השלמה שאין צריך להוסיף עליה ולכן גר שנתגייר והיה נמול בגיותו אין צורך למול אותו שנית - הפך דעת בעלי הקבלה שאמרו שצריך להטיף דם כי פצע הוא לא מילה:

#XVI:4 הפרק הרביעי

בכלי המילה: מצאנו ותקח צפורה צור (שמות ד, כה) ופרשו החכמים זה על הכלי העשוי מברזל יקר ככתוב כשמיר חזק מצור (יחזקאל ג, ט) להיות חד ביותר למעט הכאב וזה בין על ידי סכין בין על ידי תער בין במספרים מהכתוב עשה לך חרבות צורים (יהושע ה, ב) לשון רבים אף על פי שפרשו זה הרבוי לרבים לא לשנים להיות הטעם מספרים: סוף דבר החכמים לא הקפידו בזה לבד למעט הכאב: אמנם רוב ישראל מנהג אבותיהם בידיהם למול בסכין או בתער קטן לבד להיותו חד - ובעלי הקבלה אמרו בכל מלין בצור ובזכוכית ובכל דבר שכורת ולא בקרומית של קנה מפני הסכנה ויפה פסקו:

#XVI:5 הפרק החמישי

באופן עשיית המילה: בצורת המילה נחלקו חכמי ישראל לשתי תודות גדולות - התודה האחת הם בעלי הקבלה שאמרו שצריך מילה ופריעה מילה היא בכריתת העור החופה על העטרה מכסה אותה והפריעה היא לפרוע העור הדבק על העטרה עצמה והטעם לפשוט העור מהעטרה הדבק עליה ואמרו מלו ולא פרעו כאלו לא מלו ודקדקו בזה ממאמר שוב מול את בני ישראל שנית (יהושע ה, ב) - ואמרו שבמדבר מלו ולא פרעו מפני צער הדרך לכן אמר שנית: והתודה השנית הם חכמי הקראים שאומרים שהמילה הוא כריתת העור החופה על העטרה ומכסה אותה - ופרשו המילה מטעם כריתה והסרה - ומטעם זה ומל יי' אלהיך את לבבך (דברים ל, ו) - ומלתם את ערלת לבבכם (דברים י, טז) - וטעם ערלה פרשו מטעם כסוי וסתימה כטעם ערלה אזנם (ירמיהו ו, י) והטעם סתומה כטעם כבדה אזנם (ישעיהו נט, א) - וכן כבד פה (שמות ד, י) וערל שפתים (שמות ו, יב) (שמות ו, ל) שהטעם בו כסוי אמנם וערלתם ערלתו את פריו (ויקרא יט, כג) הטעם בו הסרת הערלה והיא מלה צחה כטעם ושרשך מארץ חיים (תהילים נב, ז) וכן טעם שלש שנים יהיו לכם ערלים (ויקרא יט, כג) הטעם בו מוסרים מהערלה והערלה היא כסוי הפרי בהיותו מכוסה ואטום הפך פתח הסמדר (שיר השירים ז, יג) והטעם תסירו הפרי מן האילן בהיותו אטום ומכוסה קודם שיפתח ויתבשל כי אם תאחרוהו עד שיתבשל אפשר שיאכל לכן חייב הכתוב להסירו בהיותו ערל והטעם עדין מכוסה: סוף דבר המילה היא הסרת העור החופה על העטרה ומכסה אותה לבד: ואם אין לה חופה עליה כאשר יקרה זה לקצת נערים ואנשים אין צורך להסיר דבר מהם וזה יודע בהתקשות האבר לא פריעת העור הדבק בעטרה לפי מה שהורו בעלי הקבלה - כי אין להם מסעד ממאמר שוב מול את בני ישראל שנית (יהושע ה, ב) כי אם מלו ולא פרעו ולכן אמר שנית כבר לפי דעתם מל ולא פרע כאלו לא מל: ואם כן לפי דעתם לא מלו כי אם פעם אחת וזה בשנית כשמלו ופרעו ומה טעם שוב ושנית: ואם יאמרו מפני צער הדרך מלו ולא פרעו אין טעם לזה כי מפני הצער גם כן לא היה ראוי למול - ואם יאמרו מפני ששגו או זדו לכן לא פרעו זה לא יתכן בזמן משה רבינו עליו השלום - ואפילו בזמן שאר הנביאים שנתנהגו ישראל בעבדות הרבה לא נתנהגו בבטול מצות המילה: והלא מצאנו כתוב כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב (ירמיהו ט, כה) וכנה אותם בערלי לב על שלא היו מקיימים דברי התורה והגוים כערלים ר"ל ערלי בשר - ומה שכתוב בהביאכם בני נכר ערלי לב וערלי בשר להיות במקדשי (יחזקאל מד, ז) אין הטעם שיש בבני ישראל ערלי בשר מטעם מאמר להיות במקדשי אלא משרתים ועבדים שהיו עם בני ישראל היו באים במקדש עמהם [וגנה]^{^[976]} אותם הכתוב בזה: סוף דבר לא מצאנו בכתוב שיעברו ישראל במצות המילה מפני שהיא מצוה קדומה מזמן אברהם: ואם יאמרו שהפריעה נצטוית על ידי יהושע לא יתכן כי כתוב לא תוסיפו על הדבר אשר וגו' (דברים ד, ב): ולפי דעת חכמי המקרא יכונו מאמרי הכתוב על נכון כי מפני צער הדרך לא היו מלים כי היו נוסעים בכל יום: אמנם אם חל השמיני בימים שהיו נחים בכדי זמן רפואתם היו מלים - ולפי זה קצתם היו מולים וקצתם לא - וטעם שוב ושנית יש מחכמינו אמרו מצוה שנית והטעם שוב מהדעת שהיתה לך עד עתה למול בשמיני אלא אפילו ביותר משמונה צריך למול וכאלו צוה ליהושע למול הגדולים בצווי שנית - וזאת הדעת דעת מקולקלת כי במילת הגדולים כבר צוה משה עליו השלום במצות הפסח ככתוב ומלתה אותו אז יאכל בו (שמות יב, מד) - ומהם פרשו שוב הטעם שישוב מהכונה שהיתה לו במדבר שלא ימול אותם כל עקר שימול אותם עתה - ושנית הטעם שוב שנית - או שליחות שנית לא מול שנית - ויהיה שנית כטעם ולצלע המשכן השנית שהטעם בו צלע שנית - וישוב מלת שנית אל הרחוק שהוא הצלע לא אל הקרוב שהוא המשכן - וכן שנית לא ישוב אל מול הסמוך אליו אלא אל שוב: סוף דבר המילה האמורה בתורה היא כריתת הערלה המכסה את העטרה וחופה עליה לא פריעת העור הדבק בעטרה - ולכן המל ופורע מוסיף על הכתוב - ואם נולד מול והטעם שאין לו בשר חופה על העטרה אין לו צורך בכריתה:

אמת כי המילה - הלא היא לסגולה - וכבוד ותהלה - לזרע ישראל:

ברית היא בבשרם - ירושה מהורם - ובה קרנם הורם - וחזו אל זיו אל:

נשלם סדר המילה - שבח והודיה אל אל אשר ארץ על בלי מה תלה:

#XVII סדר אבלות ודיני ירושות

אמת הלבבות אשר הן חצובות

חפצות במצות אלהים ודורשות

לבאר תבונה בתוכן באמנה

היותה למנה ללבות קדושות:

באבלות תחלה לסקל מסלה

באורח סלולה אלי הנפשות

ואחר נחבר במלין נדבר^{^[977]}

ונקרב נדבר^{^[978]} במצות ירושות:

כבר בארנו שתורתנו האלהית לא הקפידה בבאור המצות שהיו נהוגות קודם בוא התורה לפי שהמפורסמות שהורגלו בם ההמון תקשה הוצאתם מהם ועם כל זה לא סרה מלהרמיז בקצתם מצורף כשיהיה במצוה ההיא סיוע מהשכל האנושי - ולהיות שמצות אבלות ומצות ירושות הן הנהגות נימוסיות שהיתה האומה נהוגה בהן קודם בא התורה לכן לא הקפידה התורה בבאורן אלא ברמז לבד כמו שלא הקפידה בבאור המצות היוצאות בהקש אמנם הניחם לדעת המשכילים - ולכן באו החכמים ופלפלו באלה המצות בחקירה השכלית מכח מאמרי הכתוב שהרמיזה בהן עם יסודי השכל והתבונה להיותן מצות שכליות וחלקנו זה המאמר לשני חלקים:

החלק הראשון בצואת שכיב מרע ובדיני האבלות:

החלק השני בדיני ירושות:

החלק הראשון

הפרק הראשון במורישים והמקדישים ממונם בחייהם:

הפרק השני באבלות:

הפרק השלישי באנשים המתחייבים באבלות:

הפרק הרביעי במצות המת ובצרכיו:

החלק השני בדיני הירושות:

הפרק הראשון בביאור שרשי הירושות מהכתוב:

הפרק השני בירושת הבנים ככתוב ואיש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו: (במדבר כז, ח)

הפרק השלישי בירושת האבות:

הפרק הרביעי בירושת הבכור:

הפרק החמישי בירושת האיש והאשה והמשומדים:

החלק הראשון

#XVII:1 הפרק הראשון

במורישים והמקדישים ממונם בחייהם: המורישים והמקדישים ממונם בחייהם הם לשני אופנים אם בבריאותם ואם סמוך למותם ואלה הם הנקראים שכיב מרע: אולם המוריש ממונו בחייו בכלל לא יוכל להעדיף אחד מהיורשים על האחר ככתוב לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור (דברים כא, טז) אלא יחלק ממונו לבניו הנזכרים בשוה אחר שיוציא כתובות בנותיו כי כן צוו החכמים שתנשאנה הבנות תחלה והזכרים יחזרו על הפתחים וכתובתן תהיה לפי חשיבותן: ואם יהיה בהם בכור יתן לו פי שנים ככתוב לתת לו פי שנים (דברים כא, יז): אולם אם ירצה האב לתת לבניו מתנה בבריאותו לאי זה מהם שירצה או לאחר הרשות בידו ככתוב וכי יתן הנשיא מתנה (יחזקאל מו, טז) וכל שכן אם רצה להקדיש כי זה יעשהו לתקות גמול או לתועלת שקדמה לו: ואין ליורש למנעו ממתנתו או מהקדשו: אמנם אין לו ליתן כלל ממונו להרחיקו מהיורש ואמרו החכמים שיש לו לפזר עד שלישיתו - ואמרו בעלי הקבלה כל הנותן נכסיו במתנה ולא שייר ליורש אין מתנתו מתנה אבל אם שייר מתנתו מתנה - ואולם המוריש ממונו לבניו סמוך למותו אין להעדיף אחד על האחר אמנם לא יתן מתנה לכל מי שירצה אלא למי שקדמה לו תועלת ממנו: וכן לא יקדיש אלא אם נדר מקודם לכן: או שנלכד בשום חטא ורוצה להתכפר בו כי זה עליו כמו חוב וחייב לפרעו - אמנם בזולת זה לא יתכן כי הממון נעתק ליורשים והם התחילו לזכות בו אלא אם ירצו לכבד למוריש בצואתו הדבר עובר: ולא יתכן למוריש להוריש לזולת היורש אלא אם יהיה היורש כופר בדת ישראל כי הכופר לא יירש למאמין ככתוב ואם אין לאיש גואל (במדבר ה, ח) שזה נאמר בגר צדק כי כל ישראל יש להם קרובים אם מן האב או מן האם אמנם הגרים אף על פי שיש להם קרובים אינם גואלים כי הם כופרים וכן כתוב לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק (בראשית כא, י): אמנם המאמין יירש לכפרן כי בני עובדי העגל ירשו - ואין טענה ממאמר בנות צלפחד אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על יי' (במדבר כז, ג) שלפי הנראה אם היה בתוך העדה לא היו יורשות ממנו מפני שעבד עבודה זרה כי זה המאמר אמרוהו לפי מחשבתן לא שהדין שהמאמין לא יירש לכפרן: סוף דבר הנותן ממונו במתנה או להקדש בבריאותו עד השליש הדבר קיים: אמנם סמוך למותו כגון שכיב מרע לא יתנהו אלא למי שקדמה לו תועלת ולהקדיש אם נדר בו קודם היותו שכיב מרע או שנלכד בשום חטא: ולא יירש הכופר למאמין אמנם המאמין יירש לכופר:

#XVII:2 הפרק השני

באבלות: מצות האבלות ידועה משפיטת השכל שראויה להיות לאדם בהפקד אחד מהדברים הערבים אליו וכאלו הטבע יחייב זה - מצורף כדי להודיע שהוא משיג על הנפקד ממנו ומתנחם במעשיו כדי שלא יהיה כשאר הבעלי חיים שאינם משיגים בהנאתם וחסרונם: ועוד שכשיתאבל מתעוררת הנפש לבקשת סבת הפקד הדבר ההוא ממנו וישתדל וישגיח בדבר אחר שלא יקרה לו הפקדו: וקצת מן החכמים שאמרו שהאבלות רשות ולא חובה ממה שמצאו שהשם מנע לאהרן להתאבל על בניו וכן ביחזקאל על אשתו לא לעזר ולא להועיל כי הם היו נביאים ואין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות - וכן דוד המלך עליו השלום לא התאבל מפני שהיה מלך או מפני רוח הקדש אשר היה בו: ולהיות זאת המצוה ידועה משפיטת השכל לא הקפידה התורה לחייבה ועם כל זה לא סרה מלבאר בדרך רמז חיובה ככתוב ויעש לאביו אבל שבעת ימים (בראשית נ, י) - ולא ידעתי טעם למאמר בעלי הקבלה שאמרו שאין אבלות מן התורה אלא ביום ראשון בלבד שהוא יום המיתה ויום הקבורה אבל שאר השבעה אינו מדין תורה אף על פי שכתוב ויעש לאביו אבל שבעת ימים ומשה רבינו תקן לישראל שבעת ימי אבלות כי אחרי שמסכימים בשבעה למה לא יוציאוהו ממאמר ויעש לאביו אבל שבעת ימים - עוד אמרו שתחלת ימי האבלות מיום שנקבר המת ובכל זמן שלא יקבר אינו נחשב מהשבעה: ולפי משמעות הפשט יראה שיתחילו אחר המיתה וקודם הקבורה כנזכר במיתת יעקב אבינו עליו השלום שלא התחילו ימי אבלותו מאחרי מיתתו מיד אלא אחר שבעים יום - ויתכן לומר שהתנהגו בו במצרים כמשפט אדוני הארץ ארבעים לחניטה ושלשים לבכי וכשנשאוהו משם ועברו הירדן ונכנסו בארץ כנען שהבטיחה לו השם יתעלה אז עשו לו אבל שבעת ימים כמנהגם לאברהם וליצחק שהתאבלו עליהם ז' ימים שמה לפי מה שנתנהגו בזה מזמן עבר אביהם - והנה ביעקב נתנהגו כמנהג מצרים במצרים ובארץ כנען כמנהג ארץ כנען כדי שידעו בני ארץ כנען שהתאבלו בו כאשר התאבלו באבותיו - אמנם החכם רבינו אהרן הסכים להיות האבלות אחרי הקבורה אף על פי שקדם פסוק ויעש לאביו אבל שבעת ימים ויפה פרש וכן דעת החכם ר' יהודה האבל: ובלעי הקבלה אמרו שאינו חייב האבל בחיובי האבלות אלא אחר שיקבר ראיה מדוד המלך עליו השלום שרחץ וסך קודם שיקבר הנער וזה לא יתכן כי הבכי וההספד קודם הקבורה יותר ממה שיהיה אחר הקבורה לכן גם חיובי האבלות יהיה חייב בם יותר ממה שאחר הקבורה וכאלו הטבע ימנע זה ואפילו שהאבל רשע שברשעי ישראל: ואין ראיה ממעשה דוד ע"ה כי יתכן לומר שעשה זה כפי מנהג המלכים שאינם מתאבלים או שלא נתחייב באבלותו מפני שהשם המיתו אמנם התאבלותו קודם היה בעבור החמלה שהיה מקוה מהשם לחיותו: סוף דבר חוב להיות ימי האבלות שבעה והתחלתם מיום הקבורה ובכל הדברים שיתחייב האבל חייב בהם מיום המיתה זולת ההליכה לקברו לא מיום [הקבורה]^{^[979]} כפי מה שאמרו ב"ה - וקצת מן החכמים אמרו שיו"ד דברים מדין תורה חייב האבל להזהר בהם: הא' שלא לגלח עצמו ממה שחייב לבני אהרן שלא יגדלו פרע שלפי הנראה שהיו האבלים מגדלים פרע: הב' לכבס בגדיו: הג' לרחץ עצמו ככתוב התאבלי נא ולבשי בגדי אבל ואל תסוכי שמן (שמואל ב יד, ב) ואין סיכה בלי רחיצה קודם ככתוב ורחצת וסכת (רות ג, ג) ומכאן ידענו שבגדי האבלות ידועים על שהם מגונים משאר הבגדים ולפי זה אסור ללבוש בגדים בהירים לבד בגדים נדעכים שאין ללובש בהם שמחה ופנוק: הרביעי לתשמיש המטה ממה שכתוב וינחם דוד את בת שבע ויבא אליה (שמואל ב יב, כד) - ולפי הנראה שמקודם לכן לא בא אליה - ולפי זה אסור לאבל לישא אשה וכן לאשה שתנשא לאיש אף על פי שלא ישמשו מטתן כי נשיאתן הגרמה לביאה מצורף מפני החשד - ואינו אסור להתיחד עם אשתו לבד שלא ישמש: החמישי לבישת פאר הראש כי צריך לשנותו בפחות ממנו ככתוב פארך חבוש עליך (יחזקאל כד, יז): הששי לבישת הנעל ממה שכתוב ונעלך תשים ברגלך (יחזקאל כד, יז) למדנו שחיוב הוא להיות יחף הרגל: השביעי להשתדל בשום מלאכה ואפילו בדבור - ואין טעם למאמר ב"ה ממה שדרשוהו בפסוק והפכתי חגיכם לאבל (עמוס ח, י) מה חג אסור בעשיית מלאכה אף אבל אסור בעשיית מלאכה - ואין אסור עשיית מלאכה בו כאסור עשיית מלאכה בשבת - כי זה על המותחל לבד ובשבת על המותחל והנולד וכאשר יעשה בצווי: השמיני שלא ישאל שלום ואם יתנו לו לא יענה לבד שחוח הראש: התשיעי שלא יקרא בקולו ואפילו קריאת תורה ומצוה ככתוב האנק דום (יחזקאל כד, יז) - אלא ידבר בלחש לתורגמן והוא יתרגם לאחרים: העשירי שישב בארץ ולא יתהלך ושלא תהיה מטתו גבוהה מן הארץ ככתוב ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון (איכה ב, י) - וכן ויקם דוד מהארץ (שמואל ב יב, כ): וכתוב ויקם המלך ויקרע את בגדיו וישכב ארצה (שמואל ב יג, לא) - ומהם הוסיפו על אלה ונהיו כ"ה דברים שמתחייב בם האבל אמנם המעיין בדברי יחזקאל יבין תשעה דברים הארבעה^{^[980]} קודם הקבורה והחמשה מאחר כן - ור' בנימין האוונדי הוסיף על אלה שנזכרו ביחזקאל שנים והם קריעת השמלות ולבישת שק ככתוב ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במתניו (בראשית לז, לד) - ורוב החכמים לא חששו לבד מה שנזכרו ביחזקאל - ולפי הנראה שיעקב אבינו לא עשה זה מהחיוב אלא מרוב האבלות - ואלה הם התשעה דברים שנזכרו ביחזקאל האחד לא תספוד - השני לא תבכה - השלישי ולא תבא דמעתך (יחזקאל כד, טז) - הרביעי האנק דום (יחזקאל כד, יז) והטעם שלא ידבר זולת ענין המת אבל יהיה נאנק ומשתומם ואלה הם עד שיקבר: החמישי [מתים]^{^[981]} אבל לא תעשה והטעם אבל שבעת ימים להיותו יושב בארץ: הששי פארך חבוש עליך (יחזקאל כד, יז) והטעם שהאבלים מנהגם שיסירו מצנפותיהם שעל^{^[982]} ראשם: השביעי ונעלך תשם ברגליך (יחזקאל כד, יז) שממנהג האבלים להיות הולכים יחפים: השמיני לעטות על שפם: התשיעי ולחם אנשים לא תאכל (יחזקאל כד, יז) והטעם לחם המנחמין עם כוס הנחומין ככתוב ולא ישקו אותם כוס תנחומין (ירמיהו טז, ז) לנחם לכם על מת וכתוב תנו שכר לאבד ויין למרי נפש (משלי לא, ו) - ואין ספק שזה היה ממנהג קדום לנחם האבל קרוביו ושכניו ואהוביו ככתוב ויועדו יחדו לבא לנוד לו ולנחמו (איוב ב, יא) - וכתוב נודו לו כל סביביו וכל יודעי שמי (ירמיהו מח, יז) וזה על ידי מאכל ומשתה: סוף דבר חייב כל ישראל לנחם האבל אשר בקהלתו במאכל ובמשתה ובכוס תנחומין בסוף ברכת המזון מפני שהאבל מרוב מרירותו אינו חושש להכין מאכל לעצמו: ואפילו אם יביאוהו מוכן אצלו לא יהנה ממנו אם לא יכריחוהו ליהנות - לכן יהיו בני קהלתו מנחמין אותו בסדר בל השבעה ימים זה בראשון וזה בשני וזה בשלישי^{^[983]} וכן כלם עד שלא ישאר יום אחד בלי מנחם ויתפללו עמו בקר וערב לבד בשבת ובראש חדש ובמועד שילכו עמו לבית הכנסת וזה המנהג הוא בבעלי קיימא והם מבן שלש שנים ומעלה אמנם בקטן ממנו הולכים עמו לבית הכנסת בכלל השבעה - ואף על פי שאין אבלות מן התורה אלא שבעה ימים חייבו החכמים לאבל במקצת אבלות עד שלשים יום כגון שאסרו לו ללכת לקדושין או לנשואין ואין צריך לומר שאר שמחות: ועל אבלות אביו ואמו עד שנים עשר חדש - וכן לגלח שערו בין בתער בין במספריים - אמנם על אביו ואמו יותר משלשים עד שיוכל לסבול וכן על רבו - וכן אסור לו ללבוש בגדים בהירים וחשובים אלא יהיו נוטים אל הרגמניות והשחרות לפי האבלות ככתוב התאבלי נא ולבשי בגדי אבל (שמואל ב יד, ב): ועם כל זה חייבו החכמים שלא יתאבל האדם יותר מדי כי המיתה הכרחית לאדם לא יתכן בלתה - אמנם ינחם עצמו ויהיה בתשובה ויפשפש במעשיו שמא עונותיו גרמו לו:

#XVII:3 הפרק השלישי

באנשים המתחייבים באבלות: חייב האדם להתאבל בששה שאריו מדין תורה והם אביו ואמו אחיו ואחותו מן האב או מן האם בנו ובתו ככתוב כי אם לשארו הקרוב אליו (ויקרא כא, ב) - וחייבו החכמים ממאמר והיו לבשר אחד (בראשית ב, כד) שיתאבל על אשתו והיא על בעלה מצורף שמצאנו שיחזקאל רצה להתאבל על אשתו ואשת אוריה התאבלה על בעלה ככתוב ויעבור האבל וישלח דוד ויאספה (שמואל ב יא, כז) - לא המארש בארושתו אלא על דרך כבוד - בנו ובתו ואחיו ואחותו שבאו מן השפחה או מן הגויה אינו חייב להתאבל כי לא יקראו קרוביו - אמנם אם באו מערוה אסורה חייב להתאבל: אמנם אשתו שהיא לו ערוה אסורה אינו חייב להתאבל עליה ולא היא עליו: וכן לא יתאבל המאמין על הכופר - ובה"א שכל הפורשים עצמם מדרכי צבור והם האנשים שפרקו עול המצות מעל צוארם ואינן נכללין בכל^{^[984]} ישראל בעשיית המצות ובכבוד המועדות ובישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות אלא בני חורין לעצמן וכן המינים והמשמדים והמוסרים כל אלו אין מתאבלים עליהם אלא אחיהם - ושאר קרוביהם לובשים לבנים ואוכלים ושותים - ואני אומר שאין ראוי להתאבל עליהם כל עקר ואפילו אחיהם כי הם יותר רעים מהכופרים כי הם בתוך בני ישראל שורש פורה ראש ולענה ומזיקים לבריאים ועליהם כתוב הלא משנאיך יי' אשנא ובמתקוממיך אתקוטט (תהילים קלט, כא) - וכן המאבד עצמו לדעתו בכונה אין מתאבלין עליו אמנם מנחמין הקרובים כמנהג ובכוס יין כי אלה אינם לכבוד המת אלא לכבוד החיים: יש להתאבל לקרובי הקרובים הששה שזכרנו מפני כבוד הקרובים כגון בן הבת ובת הבן ושאר קרובי הקרובים וכל זה בפניהם כגון לבני בנו לפני בנו וכן זולתם: וכן מתאבל על חמיו ועל חמותו בפני אשתו לכבודה ושלא בפניה אינו מתאבל וכן האשה לחמיה ולחמותה - אמנם בשאר קרוביה אינו מתאבל וכן האשה אלא אם ירצו בעבור תוספת כבוד - ואין מתאבלין על הנפל - ולא על מי שטבע בנהר או נאבד ולא באה שמועתו - אלא אחר שיתיאשו מלבקש אמנם כל זמן שיש בטח מה בחיותו אין מתאבלין עליו - אם באה שמועתו מזמן שמת אחר שלשים יום אמרו בעלי הקבלה שזאת תקרא שמועה רחוקה ואינו חייב להתאבל כי אם יום אחד כי כבר עברו ימי האבל: ולפי דעתנו שחייב להתאבל שבעה מיום השמועה כי אין האבלות אלא לליאוט החיים לא בעבור המתים - אם באה השמועה ביום שבת או בחולי המועד מאז מתחילין ימי האבלות - אמנם אינו מתאבל בהם עד שיעברו הימים טובים - לבד לחם המנחמים אוכל כלי כוס תנחומין ופארו לא יהיה בראשו ואין יוצא מביתו לבד אם ילך לבית הכנסת - אחר שבעת ימי האבלות אם תהיה אבלות וילך שמה ישב בצד האבלים וזה עד שלשים יום:

#XVII:4 הפרק הרביעי

במצות המת ובצרכיו: כבר ביארו החכמים שקצת מן המצות נקראות המצות הנעשות כדי והטעם שאם עשאם אחד נפטרו הכל ולטעם זה הקלו בם האנשים עמי הארץ בבטחם שיעשם אחד ויפטרו הם ולא ידעו שהמצות הנעשות כדי הן ממצות הצבור ואדרבה חייבים כל הצבור בהשתדלות להשלימם על ידי קצתם אם יספיק קצתם או על ידי כללם אם יצטרך כללם אמנם כלם יהיו ממונים ומשגיחים בהשלמתם כגון במילה לסדר מוהל וכלים וממונים על המוהל להשלימו - וכן לקבורת המת לסדר קברים וכלים ונושאי המטה כדי שתשלם באופן ראוי ונקל בלי שום זלזול - וכמה חמורה מצות המת כי היא מן החוב משפיטת השכל שהוא האמת ככתוב ועשית עמדי חסד ואמת (בראשית מז, כט) כי החסד הוא שישאהו ממצרים והאמת לקברו בקברי אבותיו - ולהיות שזאת המצוה מצוה שכלית ונתנהגו בה קודם נתינת התורה לכן לא הקפידה התורה בבאור חיובה - לכן כל קהלה שאינה חוששת בקבורת המת עתידה להחרב - וכל איש שלא ישתדל בה יקרא מין אפיקורוס - לכן חייבו החכמים שיבטלו אנשי הקהלה במלאכתם עד שתושלם קבורת המת אף על פי שתושלם בקצתם בעבור שכלם חייבים בהשתדלותה ר"ל בהשגחתם אף על פי שלא תושלם על ידם - ומצרכי המת לעצם עיניו ולקשור פיו אם נפתח ולסגור נקביו ולרחצו ולהלבישו תכריכין מבגד פשתן או מוך לבנים ולא יהיו דמיהם יקרים כדי שלא לבייש העניים - ומותר ליקבר בארון עץ: ואסרו החכמים לקבור בתכריכין של משי ואין צריך לומר בגדים מוזהבים או רקומים אפילו בגדול מישראל כי זה השחתה לבטלה ומעשה גוים: חייבו החכמים לדחות המטה קרובי המת הרחוקים בכל מה שיוכלו וכל מי שלא ישהה המטה יקרא משובח וחס על נפשות בני אדם - ונושאי המטה ישאו בכתף אם בית הקברות קרוב למת - וחייבים כל ישראל ללוות המת כשיפגשוהו עד מקום ידוע כדי לכבדו: וחופרין בקרקע כשעור שלא יצא ריח בשרו: גם חופרין בצד החפירה מערה וקוברין אותו שמה: וקודם שיקבר אומרים צדוק הדין ומשבחים הבורא יתעלה שכל דרכיו משפט ואחר כן אומרים פסוקים ראוים לענין המת ותכלית האדם וקוברין אותו ומכסין בעפר וממלאין החפירה כלה - ואחר כן מנחמין האבל בביאת המשיח ובתחיית המתים שגם זה יחיה עמהם כדי שינחם מפרודו: וחייבו החכמים לעשות ציונים בבתי הקברות ככתוב מה הציון הלז (מלכים ב כג, יז) ושיכתבו שמות הקבורים שמה כדי שיזכרו בפי האנשים: ובעלי הקבלה אמרו שהצדיקים אינם בונים בנין נפש על קבריהן שדבריהם הם זכרונם: חייבו החכמים שלא יגיעו לגוסס שום מגע ושלא יבכו ולא יספידו עליו ולא יכניסו ארון ותכריכין בבית שהוא בו ולא יספרו דברי המת לפניו וכל העושה אחד מאלה לפניו כנוהו החכמים לרוצח: אין מנחמין האבל בעוד שמתו מוטל לפניו: ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין עד שיקבר ופטור מן התפלה ומברכת המזון^{^[985]} לבד לא לפי דעת בעלי הקבלה שאמרו שהוא פטור מכלל המצות האמורות בתורה ואם רצונם במצות עשה הדבר עובר: כל קהלה וקהלה חייבים ליעד מקום לקבורה ככתוב קברו אותי אל אבותי אל המערה (בראשית מט, כט): וכתוב תנו לי אחוזת קבר עמכם (בראשית כג, ד): ואמרו שיש זכות לצות לקבר עצמותיו במקום קבורת אבותיו ככתוב ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם (בראשית מז, ל): וש זכות לצוות לשאת עצמותיו ממקום גלות לארץ ישראל ככתוב פקוד יפקוד אלהים אתכם והעליהם את עצמותי מזה אתכם (שמות יג, יט): וכתוב ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם (יהושע כד, לב): ויש זכות להכין קברו בחייו ככתוב בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען (בראשית נ, ה): אסור לקבור שנים בקבר אחד כי כתוב בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען: אמנם אם יהיה מפני סכנה^{^[986]} קוברים שנים בקבר אחד ככתוב ויהי הם קוברים איש והנה ראו את הגדוד וישליכו האיש בקבר אלישע (מלכים ב יג, כא): אמנם עצמות השנים ואברים כגון אברי חללים מותר לקברם בקבר אחד:

#XVIII החלק השני

בדיני הירושות

#XVIII:1 הפרק הראשון

בבאור שרשי הירושות מהכתוב: אין ספק שענין הירושה היה נוהג קודם נתינת התורה כי זה סדר מדיניי ועל היותו סדר ישר לא באה התורה להקפיד בבאורו בזולת המנהג הקודם אלא בדרך כלל הזכירו כפי המנהג הקודם בענין בנות צלפחד ככתוב איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו וגו' (במדבר כז, ח) - ולהיותו כללי נחלקו החכמים בבאורו ונסתייעו החכמים במה שלא נזכר ממה שנזכר כפי מה שנבאר דעותיהם: אמנם מה שידענו מאלה הפסוקים בדרך כלל הם שלשה זרע האיש וזרע אביו וזרע אבי אביו שהבנים בירושה קודמים על שאר היורשים ממה שהזכירם קודם - ואחרי כן העקרים אף על פי שלא הזכירם כי ממנהג העולם ברוב לירש הפרחים את העקרים כי לא יתכן שיקדים האחים על העקרים כי קורבת האחים אינו כי אם בעבור העקרים: ואחר האחים הם אחי האב הנקראים דודים : ואחר כן הזכיר הקרובים האחרים בדרך כלל באמרו לשארו הקרוב אליו (במדבר כז, יא) והטעם היותר קרוב משאריו הרחוקים זולת ממה שזכר: סוף דבר בזאת הפרשה נכללים דיני הירושה לפי הכתוב ולפי ההקש אף על פי שנפלה חלוקה בינות החכמים בקצתם לפי מה שיתבאר - ובעלי הקבלה גם כן דרכו בקצתם בצורה אחרת ולא עוד אלא שהוסיפו על הכתוב בפסוק וירש אותה (במדבר כז, יא) שפרשו ממנו שהבעל יורש את אשתו:

#XVIII:2 הפרק השני

בירושת הבנים ככתוב איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו (במדבר כז, ח): ואיש כולל זכר ונקבה כמו אדם כי ימות באהל (במדבר יט, יד): וכן איש איש אל כל שאר בשרו (ויקרא יח, ו) שכולל זכר ונקבה - לכן ירושת הבנים בנכסי אביהם ואמם משפט אחד להם כי ימות בכל מיני מיתה בין בחולי בין שלא בחולי לבד שתצא נפשו כי למות תוצאות: אמנם החכמים נסתפקו בירושת הבנים והבנות אם יירשו כאחד: מהם אמרו שהבן קודם מן הבת ממה שאמר ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו שכנראה אם יהיה לו בן לא תנתן הירושה לבת כפי מה שנראה מבנות צלפחד שאם היה להם אח לא היו יורשות ככתוב ובנים לא היו לו (במדבר כז, ג) - ואמנם שאלו הבנות בזה מפני שהיו יודעות הדין קודם נתינת התורה שהבת תירש אחרי הבן - ובראותן בצואת חלוקת הארץ ככתוב לאלה תחלק הארץ בנחלה (במדבר כו, נג) ובעבורן לא נזכר חששו לראות אם הדין כאשר בתחלה מצורף שהנחלה הולכת לגברים ככתוב ולא תסוב נחלה ממטה למטה (במדבר לו, ט) ואולי הן פחדו שלא תנתן להן לכן באו ואמרו למה יגרע (במדבר כז, ד): ובזה הסכימו רוב חכמי אומתנו שהבן קודם מן הבת והקישו מזה להקדים האח מן האחות להיות הזכר קודם מן הנקבה: ומהם אמרו שיירשו גם הבנות יחד עם הבנים מפני שכלם ילדי איש אחד ולמה יקדים הזכר על הנקבה: ר' יוסף הפקח אמר שיירשו בשוה כי כמו שמגדלם בשוה ומרחם עליהם בחייו כראוי^{^[987]} להיותם בשוה במותו: ואין טענה ממאמר ובן אין לו כי לא נלמוד מן הבעור קיום ולא מן הקיום בעור ר"ל לא נלמוד מן לאו הין ומן הין לאו כי הנה מצאנו וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא (במדבר יט, טו) ואם היינו לומדים מן הבעור קיום היה לנו לטהר הכלי אשר צמיד פתיל עליו - וכן כתוב וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל (ויקרא ו, כג) - ולפי זה יאכלו שעירי חטאת כי הם נשרפים וכן העגל אשר לאהרן הנקרב ביום השמיני והוא נשרף ולא יובא מדמם אל אהל מועד - וכן לא נלמוד מן ובן אין לו שהוא בעור שיהיה הבן קודם מן הבת ר"ל שבהמצא הבן שיירש והיא לא תירש אלא הבן והבת יירשו כאחד אמנם הורנו הכתוב בזה שכשאין בן שתירש הבת לא בהיות שניהם שהוא יירש והיא לא תירש כל עקר: ומהם טענו עליו ואמרו שפסוק זה דומה לפסוק ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו (במדבר כז, ט) וכשם שלא יירש הדוד בהמצא הבת כן לא תירש הבת בהמצא הבן: השיב ואמר כי בפסוק הקודם ייחד כל הנחלה לבת ולכן יהיה הפסוק הבא מקושר אליו והטעם שאם לא תהיה בת [שיירש]^{^[988]} כלל הנחלה הדוד אמנם לבן לא ייחד כלל הנחלה עד שיאמר איש כי ימות ונתתם את נחלתו לבנו ואחר כך שיאמר ואם אין לו בן ונתתם את נחלתו לבתו כמו שאמר הנה ונתתם את נחלתו לבתו ואחר כך אמר ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו: סוף דבר הבדיל החכם ר' יוסף בין הפסוק הראשון לשני באמרו שהשני מתבאר מן הראשון אמנם הראשון אין לו באור קודם אלא אם היה כתוב בו איש כי ימות ונתתם את נחלתו לבנו - ולא ידעתי טעם למאמר רבינו אהרן בע"ח במה שמשיב לר' יוסף בזה באמרו ונלמוד מן הבעור קיום אף על פי שכבר סתר זו הדרך כי הוא לא דרך בזה ללמוד מן הבעור קיום - ונסתייע בזה עוד ממאמר ר' דוד בן בועז הנשיא שאמר שהיו אנשים רבים זה דתם: וכן אמר ר' דניאל אל קומסי: ואמרו שמהם הורישו לבת שליש הנחלה כי איך יתכן שיירשו הזכרים והבנות לא וכבר כלם חוצבו ממקור אחד וכמו שהאב חס על הזכרים כן חס על הנקבות אף על פי שאינם בשוה ואם לא תירש הבת כל עקר ממה תנשא - ואם תאמר שהיא תנשא והזכר יחזור על הפתחים זה לא נכתב בתורה - לכן הטוב והנכון שתירש הבת שליש הנחלה והטעם שיקח הזכר שנים והנקבה אחד - אמנם החכם רבינו יפת ובנו ר' לוי ורוב החכמים לא הורישו לבת כל עקר אמנם חייבו לזכרים להשיא הבנות לפי כבודם והם יחזרו על הפתחים ובטוב דייקו בזה: אמנם עתה באלה הזמנים שנכרת שבט המושל מישראל ולא נתנהגו הבנים הזכרים במשפט אחותם בזה אמנם יניחו אותן לחזור על הפתחים הטוב והנכון לפי דעתי להוריש לבת חלק שליש כדי שתנשא או להתפרנס לפי דעת החכמים שנתנהגו בזה כפי מה שספר רבינו דוד הנשיא מצורף שנטה בזה גם החכם ר' יוסף בהורישו לבת בשוה עם הזכרים - והנה מצאנו שנתן איוב לבנותיו נחלה בתוך אחיהן וכן כלב נתן לבתו עכסה נחלה אף על פי שאומרים שזה היה בחייהן לא בירושה: סוף דבר שני הפסקים ביצוקה אחת מוצקים בבלתי נשואות אמנם בנשואות הוא החלוף ולך שתבחר הזה או זה הלא תראה מה שאמר רבינו אהרן ומתקון ההנהגה המדינית שהאב נותן מנכסיו לבתו ואם מת האב אחיה משיאין אותה מנכסי אביה הנה אם כן זה לא נכתב בתורה אלא הוא מתקון ההנהגה המדינית: ולהיות שרוב חכמי אומתנו נמשכים להוריש הבן קודם מן הבת נפרש ירושת הבנים בדרך זה ונאמר איש כי ימות בין איש בין אשה ויש לו בן בוגר יירש הכל הוא לבדו ואם יש לו בנות יפרנסון אחיהן עד שיגדלו ואחר כן ישיאם כל אחת לפי כחו בין שיספיקו בין שלא יספיקו - ואם נשאר לו בן קטן ובנות קטנות יש למת בהיותו שכיב מרע לעשות פקיד בנכסיו להורישם לבניו: ואם לא יעשה יש לבית דין לעשות פקיד והפקיד ישתדל להעלות בנכסי המת ויפרנסם מהם עד שיגדלו ואז ישיא הבנות כפי כח הנכסים ואפילו שישאר הבן שיחזור על הפתחים: נשארו בנות גדולות ובנים קטנים הקטנים יזונו מהנכסים והגדולות יזונו ממעשה ידיהן עד שיגדלו ואז תנשאנה הבנות והזכרים אחר שיבגרו יחזרו על הפתחים - וכל זה אם לא יספיקו הנכסים אמנם אם יספיקו הנכסים תנשאנה הבנות מיד ובנשאר יזונו הבנים: נשארו בנים קטנים וגדולים חולקים בשוה אם יספיק לקטנים שיזונו מחלקם עד שיבגרו - אמנם אם לא יספיקו אינם חולקים עד שיגדלו ואין לקטנים לומר כבר ככה נתן לכם ונקח גם אנו ואחר כך נחלק: וכן המשפט אם נשארו בנות גדולות נשואות וקטנות תתפרנסנה הקטנות ואחר כך יחלקו - ואם לא יספיק חלקן שתנשאנה ינתן להן מחלק הגדולות ואין לטעון הקטנות שתנשאנה ואחר כן לחלק או שתנשאנה מחלקן כנדונית הגדולות אלא לפי מדרגתן ביתומות: סוף דבר אם הירושה תספיק לבנים ר"ל שיתפרנסו הזכרים בחלקן והנקבות שתתפרנסנה ותנשאנה חולקין בשוה ואין לקטנים לומר נקח גם אנו כאשר לקחו הגדולים ואחר כן נחלק בשוה - אמנם הגדולים לוקחים חלקם והולכים - ואם לא תספיק הירושה להתפרנס הזכרים ולהנשא ולהתפרנס הנקבות נזונים מכל הנכסים הקטנים ואחר כן תנשאנה הנקבות והגדולים יזונו ממעשי ידיהן ואם לא יספיקו ויש להם בנים גדולים הם חייבים להשיא הקטנות ואם אין בת לבד בת הבן ואין צריך לומר בן הבן משפטה עם אחיות אביה כמשפט אביה כי היא הזוכה בירושה והעומד במקומו - ולכן אמרו החכמים שבת [הבן]^{^[989]} קודמת מן הבת: מי שמת והניח בנים גדולים ובתוכם טומטום ואנדרוגינוס הורו החכמים שיבחן הטומטום בבחינת צלעיו כשימצא צד חסר צלע אחת הוא זכר ככתוב ויקח אחת מצלעותיו (בראשית ב, כא) ואנדרוגינוס נבחן בהשתנה ולפי הבחינה אם זכרים ירשו כזכרים ואם נקבות כנקבות: ומהם אמרו שטומטום ואנדרוגינוס כדין נקבה יחשבו - ובה"א שטומטום כאין יחשב - אמנם אם נקרע ונמצא זכר אינו נוטל חלק בכורה אלא בפשוט והנכון להיות אחרי הבחינה אם יהיה נוטה אל הזכרות יחשב כזכר ואם בנקבות יחשב כנקבה ואם זכר ובכור יטול חלק הבכורה:

#XVIII:3 הפרק השלישי

בירושת האבות: כתוב ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו (במדבר כז, ט) ולפי הנראה שבהעדר הבנים יירשו האחים ולא האב והאם ולא כן הענין כי האב והאם לא נזכרו בכתוב על שאינם נכנסים בירושה אלא כדי שלא לבשר קלקלה שימותו הבנים לפני האבות כי לפי הטבע האבות ימותו לפני הבנים: אמנם האבות קודמים בירושה על האחים כי קורבת האחים אינו כי אם מסבת האבות וכתוב ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו (במדבר כז, יא) והאב קרוב לבן מן האח: סוף דבר בהמצא האבות שהם העקרים לא יירשו האחים שהם הכנפים אמנם בירושת העקרים נחלקו החכמים מהם אמרו שירש האב ולא האם כל עקר ואלה הם בעלי הקבלה כי אמרו שהיא מנחלת ואינה נוחלת: ובזאת הדעת הסכים גם החכם רבינו לוי באמרו שעקר הירושות שהזכר קודם מן הנקבה ואם כן איך תירש בשוה - ואם נאמר שתירש אחרי האב לא יתכן כי יירשו בניו ר"ל אחי המת מפני שעקר הירושות שכל הזוכה בירושתו יעמוד במקומו - ושנאמר שתירש בהעדר כל יורש גם זה לא יתכן לבד בגרי צדק שאין להם יורש: סוף דבר חייב שלא תירש כל עקר: והחכם ר' אהרן בעל המבחר הוריש לאם אחרי האב באמרו שכלם כדרך הבן והבת והטעם שהזכר קודם מן הנקבה: ור' דניאל אל קומסי הוריש לאם שליש הנחלה הקש מן הבת: אמנם רוב חכמנו הורישו לעקרים בשוה מפני ששניהם שותפים בשוה בבריאת הילד אין להעדיף אחד על האחר אלא שהזכר מעולה מנקבה בכבוד: אמנם אדרבה לפי משפט השכל ראוי לנקבה עלוי בירושה מהזכר מפני שהיא מקבלת צער בגדולו יותר מהזכר וכן דעת רבינו יוסף הרואה: ואמרו שכל המנחיל צריך להיותו נוחל - וקצתם הביאו סיוע לזה ממאמר ולא תסוב נחלה ממטה למטה (במדבר לו, ט) וזה יקרה כשתירש האם מבנה שהוא מזולת שבטה - וקצתם הביאו סיוע מענין נעמי ככתוב מכרה נעמי (רות ד, ג) את כל אשר לאלימלך ואת כל אמר למחלון וכליון^{^[990]} (רות ד, ט) כי אם מכרה את אשר לאלימלך אולי היה חייב לה מוהר מואחר אמנם שתמכור לאשר למחלון וכליון שהם בניה יראה שירשה מנכסיהם - וזה סיוע גדול להוריש את האם - ומה שטען ר' אהרן בעל עץ חיים על זה הסיוע באמרו שנחלת המת בלא ולד עומד עד שיראו מה יבא מן היבום ומה שישביח עד בוא הולד לקום על שם המת הוא על הולד וצריך שימכר מה שיהנה להיות לולד על כן נאמרה לשון מכירה ולשון קנין: אינה טענה כי כבר בארנו שלא היה מגיע לולד שום דבר מנכסי המת לבד אם נתחייב המת לאשתו מוהר מואחר והיה מגיע לה הנחלה על דרך תשלום חוב היה נכתב ליבם לכתובה והיה יורש אותו הילד כאשר בארנו בענין היבום: סוף דבר פסקו החכמים שהאב והאם במות בנם יחדו יחלוקו אמנם אם יהיה לו אב לבד או אם לבד איך יהיה המשפט החכמים הראשונים כגון רבינו יפת ורבינו סהל ור' יוסף הרואה גזרו אומר שיירש העקר האחד הנמצא עם יורשי העקר האחר שאינו נמצא בין מבנים בין מאבות בין מאחים בין מאחי האב והאם כל הזוכה בירושת העקר האחד הבלתי נמצא יעמוד במקומו - אמנם החכם רבינו אהרן בעל עץ חיים אמר שיירש העקר האחד עם פרחי העקר האחר לבד אמנם עם עקריו או כנפיו ואין צריך לומר יותר רחוקים מאלה לא יתכן - אמנם העקר האחד הנמצא יירש כלל הנחלה כי איך יתכן שיחלוק העקר האחד עם אב העקר האחר או עם אחיו לבד עם בניו יתכן לחלוק לא זולתו - זה תורף דבריו לפי מה שיובנו דבריו במצות ובכתר תורה אף על פי שיש בלבול מעט בדבריו - ויש לתמוה בדבריו על שהיה מגנה לאנשי זמנו שהיו מורישים העקר האחד ופרחי העקר האחר ישאירו בלי ירושה והוא הוריש הפרחים לבד ולא שאר אחר מנין לו זה והם שמו יסוד לדעתם והוא לא שם: ולי נראה לפסוק כדעת הראשונים שכל הזוכה בירושתו יעמוד במקומו בין מפרח בין מעקר בין מכנף אין לזוז ממנו כי כן הסכימה דעת רוב החכמים - ואם היו לו אחים או דודים מאביו שלשה ומאמו אחד וכן להפך יירש האחד חציים והאחרים כללם חצים אין לזוז מזה העקר שכל הזוכה בירושתו יעמוד במקומו ממאמר בנות צלפחד שלקחו נחלה בתוך אחי אביהן במקום אביהם וזה מצד שפרח הפרח כפרח ועקר העקר כעקר כאשר בארנו זה בענין העריות ממאמר אמך היא כי כבר אמר קודם ערות אביך וערות אמך - לא מצד שהמת נוחל ומנחיל כי כבר אמרו החכמים שהמת לא יאושר בירושה - והנה לפי זה העקר שזכרנו שכל הזוכה בירושתו יעמוד במקומו בת הבן קודמת מן הבת ובת בת הבן גם כן ולכלם הבן קודם מן הבת וכן גם כן עקר העקר כעקר וכן עקר עקר העקר כעקר ופרחי העקר שהם הכנפים קודמים מעקר העקר כי כל הזוכה בירושה יעמוד במקומו: ומזה אמרו שפרחי המת עומדים במקומו: סוף דבר עקר הירושה היא שכל הזוכה בירושה יעמוד במקומו ועקר העקר כעקר עד למעלה ופרח הפרח כפרח עד למטה ובין תבין כלל זה הדרך בכל הירושות ולא תחטיא:

#XVIII:4 הפרק הרביעי

בירושת הבכור: הורו החכמים להיות ירושת הבכור פי שנים ממאמר כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים (דברים כא, יז) והטעם שיקח שנים כנגד מה שיקח כל אחד לא כנגד כלם והטעם אם הם שני אחים יחלקו הממון לשלשה חלקים והבכור יקח השנים - ואם שלשה אחים יחלקו לארבעה חלקים והבכור [יקח]^{^[991]} השנים - כאשר מצאנו שבני יוסף לקחו שני חלקים כנגד כל אחד מהשבטים מפני הבכורה: וקצת מן החכמים הורו זה בנכסי האב והאם ממה שכתוב איש כי ימות וכולל הזכר והנקבה - ולא כן הענין כי אין ירושת הבכור פי שנים יוצא ממאמר איש כי ימות אלא ממאמר כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים - מצורף ממה שעלל הכתוב במאמר כי הוא ראשית אונו (דברים כא, יז) וישוב אל האב כי בכור האשה יקרא פטר רחם - לכן פסקו רוב החכמים שהבכור נוטל פי שנים בנכסי האב לא בנכסי האם בראוי ובמוחזק ר"ל הנמצא כהיום ומה שיהיה מאחר כן - ואין טענה ממאמר בכל אשר ימצא לו (דברים כא, יז) שלא יירש אלא במוחזק לבד להיות שהראוי אינו כעת נמצא כי הנה בני יוסף זכו לשני חלקים בנחלת הארץ שהיה מאחר כן והוא ראוי - ובן בנות צלפחד לפי דעת קצת מן החכמים נטלו פי השנים בנחלת הארץ בעבור שאביהם היה בכור אף על פי שקצת מן החכמים החשיבו ארץ ישראל בחזקת מוחזק מפי השם וכאלו מאז נתנה להם - וכן בת הבכור נוטלת פי שנים בראוי ובמוחזק ממה שמצאנו בנות צלפחד שלקחו פי שנים בתוך אחי אביהן: אמנם הבת עצמה אם תהיה בכורה הורו לה החכמים גם כן לקחת פי שנים - והקישו זה מבנות צלפחד כי אם בת הבכור נוטלת פי שנים כל שכן הבכורה עצמה: מצורף ממה שעלל הכתוב כי הוא ראשית אונו: והבכור זוכה לפי שנים בין בחיי אביו שהוא ביום הנחילו את בניו בין לאחר מותו - כי אין מאמר יכיר לתת לו פי שנים יחייב שיהיה האב בחיים אלא הטעם בו שלא יסבב לכתחלה להרחיק פי שנים מן הבכור אלא שישתדל בזה שיגיע לידיו כי יכיר מצות עשה לאב לעולם בין בחיים בין במות: ולכן אם יולד הבכור לאחר מות האב כגון שנולדו לו תאומים או היו לו שתי נשים והולידו לאחר מות האב הראשון נוטל פי שנים בראוי ובמוחזק כי כן יקרא אפילו במעי אמו ככתוב ויתרוצצו הבנים בקרבה (בראשית כה, כב): והורו החכמים ממאמר בנות צלפחד שאפילו אם מת הבכור בניו עומדים במקומו בין זכרים בין נקבות - מצורף שמדין תורה שבן הבן כבן עצמו ועקר העקר כעקר - לא על דרך שהמת נוחל ומנחיל אף על פי שקצת מן החכמים ראו בזה: סוף דבר הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב לא בנכסי האם בראוי ובמוחזק בין בחיי אביו בין לאחר מותו בין שנולד בחיי אביו בין לאחר מותו ואם מת הבכור בחיי אביו בניו עומדים במקומו בין זכרים בין נקבות ליטול חלק הבכורה: ואולם הבכורים שני מינים בכור פטר ובכור און: וזה המשפט שזכרנו הוא בבכור און ככתוב כי הוא ראשית אונו - ולפי זה יש לדעת אם הנפל מעכב את הבכורה ממה שכתוב כי הוא ראשית אונו אם לא: וידוע שאין טעם ראשית אונו בביאה הראשונה כי זה לא נמצא כי אם מן המעט - ועוד שאינו ברור לבית דין ולכן הוכרחו הקדמונים לפרש כי הוא ראשית אונו הבן העוזר לאביו תחלה מכלל בניו וקראוהו בכור ואפילו שנולדו בנות קודם ממנו - אמנם החכמים בארו ראשית אונו הבן הנולד ראשונה והוא בן קימא כגון שנולד בן שבעה חדשים יתכן לחיות ויקרא בכור ואפילו אם מת ליומו והבא אחריו לא יקרא בכור אמנם הנולד בן שמונה ואפילו לא מת ליומו אינו בן קיימא: מצורף שהנפל אינו ראוי לירושה והבת ראויה לירושה:

#XVIII:5 הפרק החמישי

בירושת האיש והאשה והמשומדים: בעלי הקבלה אמרו שהבעל יורש את אשתו והביאו סמך לדבריהם ממאמר וירש אותה (במדבר כז, יא) וזה מבואר ממאמר הכתוב שהוא בעד^{^[992]} הנחלה וכן הודו בזה חכמיהם האחרונים באמרם שזה אסמכתא בעלמא אמנם היה קבלה בידם שהבעל יורש את אשתו והסמיכוהו בזה - ור' ישמעאל מהם הורה ירושת האשה ממאמר וכל בת יורשת נחלה (במדבר לו, ח) וכתוב אחרי כן ולא תסוב נחלה ממטה למטה (במדבר לו, ט) והטעם שכשתירש הבת נחלה ותמות יירש הבעל ותסוב הנחלה לשבט אחר: וזה יתכן גם בבן שהבן יירש את אמו והוא מתיחס לשבט אביו זולת שבט אמו ונסתייע בזה ממאמר ולא תסוב נחלה ממטה למטה הנאמר פעמים שאמר שהאחד נאמר בעבור הבן והאחר בעבור הבעל - וזה אינו פרוש נכון כי יתכן להיות פעמים האחד לבנות צלפחד בפרטות מפי משה והאחר בעבור הדורות הבאים על דרך כלל - או פעם שנית בעבור התמורה והמכירה והטעם שלא ימכר לשבט אחר - ומה שאמרו שמאמר ולא תסוב נחלה היה לאנשי הדור לבד והביאו סמך לדבריהם ממה שאמר זה הדבר ובכל מקום שיאמר זה הדבר היא מצוה לשעתה ואינה לדורות אלא אם יאמר חקת עולם לדרותיכם - ומה שנסתייעו עוד ממאמר ושגוב הוליד את יאיר ויהי לו עשרים ושלש ערים (דברי הימים א ב, כב) באמרם שאלה הערים היו לו ירושה מאשתו כי לא היו לו לשגוב אביו וזה טעם ויהי לו כי אמרו שלא נוכל לומר שהיו לשגוב אביו מחצרון כי כתוב ותלד לו את שגוב ושגוב הוליד את יאיר ויהי לו עשרים וש[לוש] עיר ואם היו אלה הערים לשגוב אביו היה כתוב ותלד לו את שגוב ויהי לו עשרים וש[לוש]^{^[993]} עיר ואחר כן ושגוב הוליד את יאיר: השיבו החכמים בזה ואמרו שאין טענה ממה שלא הזכיר שהיו הערים לשגוב כי אולי ששגוב מת בחיי אמו בת מכיר ואלה הערים היו שלה מאביה מכיר לכתובה וכשמתה הגיעה הירושה לבן בנה יאיר ולכן כתוב ביאיר ויהי לו ולא כן בשגוב ועליהם להביא ראיה שטעם ויהי לו יורה שנפלו לו בירושה מאשתו כי הפורט והמבדיל עליו להביא ראיה: והחכם רבינו לוי הוריש לבעל ירושת אשתו כשבנתה עמו בן או בת ומת הולד יורש הולד ירושת אמו ועוד הוא מורישו לאביו וזה ביסודו שהמת נוחל ומנחיל - וקצת מן הקהלות נהגו בזה בימים הראשונים אמנם רוב החכמים לא הורו שהמת נוחל ומנחיל כי כתוב ונתתם את נחלתו ולמת איך ינתן - אמנם באמור הכתוב ובן אין לו כולל בן הבן ובת הבן ממאמר בנות צלפחד אף על פי שפשט הכתוב אינו מלמד כי אם הבן לבד: ולכן מה שאמרו שבת הבן קודמת מן הבת הוא מצד שעקר העקר כעקר ופרח הפרח כפרח: סוף דבר לא יירש האיש את אשתו כל עקר אמנם אינו חייב לה מוהר מואחר שנתחייב לה והוא זוכה במעשי ידיה ובכל מה שעשה לה לכבודו: וכן האשה אינה זוכה מנכסי בעלה לבד מוהרה המואחר עם כתובתה והולכת ומעשי ידיה ליורשי בעלה: ואם לא תתבע כתובתה ומוהרה נזונית מנכסיו לפי כבודה כל זמן שלא תתבע כתובתה:

המשומדים אינם יורשים כי כמתים יחשבו ככתוב ויאשם בבעל וימת (הושע יג, א) כל זמן שמצא מקום למפלט אמנם אם לא מצא יורש הוא: ובניו אם הם בדת יורשים הם כי בן הבן כבן יקרא לא מדרך שהמת נוחל ומנחיל - והנה לפי זה הכפרן לא יירש למאמין והחכמים הורו שהמאמין יירש לכפרן:

סוף דבר הירושה בכלל היא על זה הדרך איש כי ימות ובן יש לו ובנות ונתתם את נחלתו לבנו והוא ישיא הבנות לפי כבודו: ובאלה הזמנים שאין חמלת האחים בבנות ואין בית דין בשבט תנתן לבת שליש הנחלה - ואם אין לו בן בניו יעמדו במקומו במשפטו עם אחיותיו ולפי זה בת הבן קודמת מן הבת - וכן המשפט אם אין לו בנות לבד בנים זכרים יחלקו בשוה - ואם אחד מהם איננו בניו יעמדו במקומו - ואם אין לו בנים בני בניו יעמדו במקומו עד ימות המשיח כי בן הבן כבן יקרא: מת אחד בלי ולד חולקים האב והאם בשוה: ואם אין אחד מהעקרים רצוני לומר האב או האם כל הזוכה בירושתו עומד במקומו - אין לו אב ואם זוכים האחים בכלל הירושה אם הם מן האב ומן האם - ואם מן האב שנים ומן האם אחד חצי הירושה תנתן לשנים וחציה לאחר וכן להפך כל הזוכה בירושת העקר עומד במקומו: אין לו אחים זוכות האחיות: אין לו אחיות זוכים אב האב והאם ואב האם ואמה: אין לו אחד מאלה זוכים אחי האב הנקראים דודים ואחי האם הנקראים משרפים - אין אלה הולכת הירושה קרוב לאלה: סוף דבר הפרחים קודמים מן העקרים והעקרים מן הכנפים וכל הזוכה בירושתו עומד במקומו מעלה מעלה מטה מטה - ובדרך זו תלך לעולם בירושות כי הפרטים לא יוגבלו בפרטות לבד דרך כלל כאשר הראיתיך:

אמת דברי תורה - שקולים במשורה - במחשבים אורה - מאירים עינים:

מקורות הדינים - ומעין ענינים - ושתות בנינים - ומשען מתנים:

חם סדר ירושות - בשם בורא חדשות:

עד כאן הגיעו דברי זה החכם המחבר מספרו זה הנקרא אדרת אליהו:

#XIX ויהי בעלות^{^[994]} יי' את אליהו בשיצי

מנת^{^[995]} חלקי וכוסי: בסערה השמים - היה ברוחו אלי פי שנים: ויסמוך את ידיו עלי - ויהי דבר אדני אלי: ויאמר לי בני בני - ואומר הנני אדוני: ויאמר גשה נא - קריה נאמנה: ואגש אליו וישם את ידיו על ידי - ויאמר האזינה עדי: ראש הפנה - היושב במלכות ראשונה: הלא קרועה אדרתי - ורוחי נחה עליך מאתי: ועלי קל מן שמיא נחית - לחבל משחית: די שולטניה שולטן עלם - והוא מחיה את כלם: ובידו נפש כל חי ורוחו - מגיד לאדם מה שיחו: לאמר צא מן הארץ הזאת - בערי הפרזות: ושוב לארצך ולמולדתך - להטיבך באחריתך: תחת כנפי לחסות - והלבש אותך מחלצות: והנני לוקח מאתך - כי הדין עלי נחתך: כדרך כל הארץ - מרוכב בשמי ערץ: ועליך המלאכה לגמור - צרור המור: ולתפור את אדרתי - איש עתי: ולא תכבה גחלתי - חלקת חמדתי: כי רוח אלהין קדישין בך - ונהירו ושכלתנו וחכמה יתרא [השתכחת]^{^[996]} בך - ורחב ונסב מחשבך: וכשמעי דברי אדוני - כשל אוני: ואומר אהה אדני אלהים כלה ונחרצה - אני רואה ונפשי קצה: הילילו כי שודד ארמון - פעמון זהב ורמון: עודני מדבר - וקול עליון מפרק סלעים והרים משבר: והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין מורי ז"ל וביני - ויגוע ויאסף איש אמוני: ויעל אליהו בסערה השמים - עם שש כנפים: ואצעק זעקה גדולה ומרה - איך נשבר מקל תפארה: ואומר אבי אבי - עטרת צבי: רכב ישראל ופרשיו - ומבחר שלישיו: ואחזק בגדי לרגעים - ואקרעם לשנים קרעים: וארים את אדרת אליהו אשר מעליו נפלה - ואגביהה למעלה: הנשארת אלי תחת האלה - תשואות חן חן לה: היא ספרו הנכבד הזה - מחזה שדי יחזה: הנקרא אדרת אליהו - כלי מעשהו: במצות התורה - לפליטת בית יהודה הנשארה: וארא והנה אינו שלם - כי אבד פעם הולם: ולא נשלמה כונת אבי - את עם הארץ לחם מצביא - כאשר הודיע לי רבי: רצון לבו ומשאלה - בעוד נפשו בהיכלה: ואדע כי תפירת האדרת ותקונה - ושלמותה אשר צוני ז"ל להכינה: הוא תשלום חבור ספרו הנכבד - אולי נצחו לא יאבד: גם להעתיק ממנו קצת מה שלא נכתב - ואתו עליו תו: מכתיבת יד המחבר נחל פישון - מהתופש הראשון: ואני בהיותי מצווה ממנו - כאשר מים על ידיו יצקנו: בהלו נרו עלי ראשי - השתוקקה נפשי: ונתחייבתי לקנות קניינו - לשרתו ולכהנו: להיות בארץ לשם ותהלה - כי לי משפט הגאולה: להשאיר אחריו ברכה - בכל הארץ ערוכה: לכבוד ולתפארת - והיתה לגפן אדרת: ולכן שמתי כונתי - ומחשבת דעתי: להשלים כונתו זכרונו לברכה - למה תשבת המלאכה: אם יסיעוני מן השמים - אלהים חיים: כי ידעתי גואלי חי - ואליהו על עפר תקים^{^[997]} בתוך אחי: ואם ידעתי כי לא רוח אלהים בי - ולא בינת אדם בלבי: ואיני כדאי להמנות עם המחברים - כל שכן עם מודיעי התורה התמימה בספרים: אשר דבריה כדר וספירים - טמונים בחדרי חדרים: הנה סמכתי על סומך נופלים - וזוקף כפופים וחולים - מקים מעפר דלים: להרים אביון מאשפות - לחזק ידים רפות: להושיבי עם נדיבים - אתעלסה באהבים: ועל זכות מורי ז"ל אולי תגן עלי להשלים כונתו - הנדרשת מאתי בעזרתו: יתעלה המחיה והממית למען שיתי אחריו ברכה - בכל גוי וממלכה: ואשר בידו נפש כל חי יחייני - ורוח כל בשר איש יזכני: להשלים אדרת הנכבד - ואלבש מדו בד: ורוחי יכון מצותו להסדיר - ובזה יתעלה יגדיל תורה ויאדיר:

וקודם החלי אודיע תחלה מה שביאר מורי ז"ל מהמצות ומה שאנו עתידים לבאר עד שיהיו הענינים נודעים למעיין ואומר כי מורי הרב רבינו אליהו בשיצי התחיל ספרו בענין קדוש החדש כמנהג כל חכמינו ע"ה כי הוא עקר המחלוקת שבינינו ובין אחינו הרבנים והכליל בו ביאור היום והשבוע והחדש והשנה והאביב וכל התלוי בהם מחשבונות קדוש החדש והראייה ואיכות הדינים והעדים וכיוצא בהם - אחר כן ביאר ענין השבת והפסח וחג המצות וחג השבועות וכל התלוי בהם וענין קציר ועומר וספירה ושתי הלחם וביאר ענין יום תרועה ויום כפור וכיוצא בו כגון ארבע הצומות וצום הצרה וזולתם כצום אסתר וצום רשות וביאר ענין חג הסכות ושמיני עצרת והשלים כלל המועדים והתחיל בענין סדר התפלה - וביאר שם הדברים התלויים לנעבד יתעלה כגון עקרי האמונה והרחקת העובד מעבודה זרה וממסיעיה ודין המדיח והמסית ונביא שקר ועבודה זרה והמסיעים אותה ואבודה ודין המחרף וכיוצא בו והמקדש והמחלל השם יתעלה ודין אהבתו ויראתו יתעלה ודין ההוספה והגרעון בכתוב וביאר דין העובר מתנאיו ותאריו ומדותיו והנהגתו בזולתו באלהיו וחכמים ואביו ואמו וזולתם - וביאר דין הנדוי והחרם והערכים וההקדשות והחרמים וביאר ענין התפלה וכל התלוי בו כגון מקום בית הכנסת והמדרש - וקריאת פרשיות התורה והפטרותיהן: וביאר דין הציצית והברכות ודין הכהנים והשלים כל ענין התפלה ומה שנכנס תחתיו ואחרי כן ביאר ענין השחיטה וכל התלוי בו והנכנס תחתיו כגון אסור הדם והחלב וגיד הנשה - ובשול העקר עם הפרח: ודין הדגים: ושרץ העוף: והלחיות: והערלה: והשלים ענין זה בביאור דין ערוב חוב אסור ועובר: ואחרי כן ביאר ענין טומאה וטהרה וכלל בה טומאת הנבלה והמקבלים טומאה מנאכל ובלתי נאכל וטהרתם - וביאר דין הזב והנדה והזבה ויולדת וטומאת שכבת זרע ונגע צרעת מבגד ובתים ואדם: וטומאת המת בנגיעה ואהילה ומה שנכנס תחתיו מנגיעת עצם או קבר - וביאר קצת מעניני פרה אדומה - ולא השלים עניניה כי לקח אותו אלהים והשלמתיו אני תלמידו כלב אפנדופולו בן אליהו כאשר אתה רואה: ודע שסדר ענין טומאה וטהרה חבר בסוף ימיו וזה בשנת ה"ר"נ ולא השלימו וגם לא הספיק לו הזמן להעתיקו מהתופס הראשון והעתקתיו אני תלמידו והשלמתי חבורו - ואמנם להיות סדר זה נכון בסדורו אחר סדר ענין השחיטות שמתי סדורו הנה - ואמנם מחברו ז"ל באחרית הימים חברו: אחרי כן ביאר מורי זכרו לברכה סרר ענין העריות - וכל התלוי בהם - ואחרי כן ביאר סדר נשים מעניני קדושים ונשואין והנהגת האיש עם אשתו - וענין הגרושין: והקנאה והפתוי והאנס: ונאוף בכלל: אחרי כן ביאר דין המילה והתלוי בו - אחרי כן ביאר דין האבלות - ודיני הירושות וכל התלוי בהן - במצות המת וצרכיו - והמקדישים ממונם בחייהם: אלה הם המצות שביאר מורי ז"ל בספרו הנקרא אדרת אליהו:

ואמנם מה שאנחנו עתידים להזכיר הם אלו אולם בתחלה נבאר דין שמטה ויובל היותם תלויים בזמן ומקומם היה ראוי להיות אחר דין זמני המועדים אחר שמיני עצרת שהוא סופם כמו שהם מסודרים בספר הישר - ואחרי כן נבאר דין הכלאים - ואחריו דין השבועה - ואחריו דיני הנדרים ואחריו דין הנזיר:

באלהי קדם מעונה - הנותן לשכוי בינה - אפרוש כפי וסודי אגלה - אולי יפלא רש ונקלה - וימי עבדו ורוחו ימלא - להחל ולכלה:

#XX סדר ענין שמטה ויובל

כל מלאכי שרת וכוכבי שחק^{^[998]} עם יושבי חלד ואנשי דוחק:

לחמם וחק טרפם וצרכיהם הלא חוכים ושוטחים כף ליושב שחק:

ברוך מרחם דל ויד אביון מח זק בשמטות גם ביובל חק חק:

חקור זמן קדוש בסודות אל ומצותיו ושרש דת בספר הוחק:

אמת^{^[999]} כי הנמצאים השפלים - אשר בארץ חלים: נקשרים בנמצאי מעלה - השפל להגביה והגבוה להשפילה: על ידי שבעה ככבי לכת - גבורי ממלכת: ובידם להט החרב המתהפכת - המה שבעה עיני יי' מטיבי לכת: המשוטטות בכל הארץ - והשרץ השורץ: נותני ריח ניחוח - לכל אשר תחת גלגל הירח: לילה ויום - בגזרת נורא ואיום: והיות אלו השבעה בכונה - תמצא הסבה אם יעזרני צורי בחכמת האמונה: והמשיל כל אחד ביומו - ויתן המשרה על שכמו: בכל יום מימות השבוע - כאשר זה לחוקרי הדברים ידוע: ולעולם חוזרים חלילה - בגדול החל ובקטן כלה: גם מבטי הככבים שבעה - שעל ידם כל מחלה ונגעה: וזהו סוד השביעיות - רוח שפלים להחיות: ולכן יורה דעה - ברא בריאות שבעה: בתחלת היצירה - אלהים ברא: שכלים נבדלים - ותשעה גלגלים: וחמר בארבע יסודות - ומחצב כמרגליות חמודות: וצמח האדמה - וחית השדה ובהמה: והבריאה השביעית אשר בכל משלה - נפש האדם העולה למעלה: גם אשר הכל יתעלה שת תתת רגליו - מחובר משבעה ובהם משולב: השש פאות שבשלש רחקים - והנפש שביעית בין הדבקים: כי על אבן אחת שבעה עינים - השש פאות והנפש כצהרים: גם כחות הגוף הפועלות - שבהן עמידתו ותקוני עניניו בהן נכללות: הן הנה שבעה כנגד שבעה - כוכבי רבי התנועה: והן הכח^{^[1000]} המושך המזון - והכח המחזיקו והמבשלו להיותו חלק מן הנזון: והכח הדוחה המותרות - והכח המוליד כדמיון תאני הבכורות: והכח המגדל - אשר הוא משתדל: להוסיף בעצם ואברים השרשיים - בשלש רחקיהם עד שעור מוגדר בירכתים: והכח השביעי הוא המצייר המזון - להיות כצורת הנזון: גם לכל כח מאלו הכחות - אבר מיוחד מהגוף ובו ימצא רוחות: וממנו ישוט כחו אל כל האברים - ובו פעלותיהם נגמרים: והם האצטומכא והלב והכבד היקרה - והמוח והריאה והטחול והמרה: גם חלק הארץ שבעה אקלימים - כנגד השבעה כוכבים הרמים: שכל אחד באחר ימשול ויעצור - ובו יזרע ויקצור: כרם יטע ויבצור - ותושיה ינצור: גם משפטי המכות והבחרנים בימים שבעה - מחלה ונועה: גם שבעת ימים יהיה הילד עם אמו - וביום השמיני ירצה לקרבן כי אז בתומו: שכבר שלמו לו - שבעת ימי הקפת חבלו: גם ביום השמיני ימול בשר ערלתו - כי כבר שלמו לו שבעת ימי הקפתו: גם ימי הטומאה החמורה שבעה שבעה - עד היות הקף^{^[1001]} שלם בתנועה: וטהר אותם היום הבא - כטומאת נדה וזבה: ומת ומצורע - וסר מרע: כי ישוב לראש המסלה - משפט הגאולה - כאשר היתה בתחלה: גם דרור העבדים בשביעי - בגזרת רועי: גם מועדינו עם מועד יי' - שבעה המה ששוני: מועד יי' שבת בראשית - וחג המצות במועדינו ראשית: וחג השבועות שלישית - ויום תרועה ראש למשיב נפש אנושית: ויום כפור תחלת שנת דרור וחפשית - וחג הסכות שמחה ששית - ושמיני עצרת לעבודת השם שרשית: גם חג המצות שבעה ימים - וכן חג הסכות בגבולם תמים: ותג השבועות עליהם סובב - כי הוא אחר נתיבות שבעה שבועות שובב: ויום תרועה ויום כפור ושמיני עצרת - בחדש השביעי משמרתם נשמרת: ומועד יי' אשר בו שבת - שביעי לימי הבריאה מועד ושבת: והוא שרש כל השביעיות - הבנויות לתלפיות: וכלם יורו בחדוש העולם - שהוא עמוד תורה ובריא אולם: כי הכופר בשבת בראשית - עינו לא ישית: בשרש הנהגת הנמצאות - ואיכות היות הבריאות: איך הושפעו מאתו יתעלה - אשר חוט חסדו לא יכלה: ויעלים עינו בחדוש העולם - ויסכל בענין מעלות הסולם: המוצב ארצה בשפלים - פרטים גם כללים: ובזה תפול התורה בכללה - ורשעים ישובו לשאולה: ולכן בחשך ידמו כל גוים - כי הם שכחי^{^[1002]} אלהים חיים: ולהיות שאל נורא ואיום - לא ברא דבר בזה היום: כי בו שבת וינפש יתעלה - הפליא לעמו הפלא ופלא: כי הוא אל אחד בשמי שמי ערץ - והם גוי אחד בארץ: וצום לבלתי עשות בו מלאכה - עד היות להם מרפא וארוכה: בגוף ובנפש - למצוא נפש וחפש: לראות יה בארץ החיים - שש כנפים: ולהודות בשרש התורה - מצות יי' ברה: שהוא תובע לעמוד ושרש חזק - הוא מציאותו יתעלה שבו כל דבר יתחזק - כי הוא יתעלה המשיל ביום זה - כוכב שבתי המושל בחרבן ושממה וחוסר ורזה: וכל בינה ודעת וחכמה - ושכל מזמה וערמה: ודעות סודות אלהיות - תחתיו נמנים ובנויות: ולכן לא יצלח גבר בפעלותיו - ובמעשי ידי אצבעותיו: כי אם בידיעותיו - ובמראות חזינותיו: שמסבת המנוחה - תתחדש בגוף כח רוחה: ובנפש ידיעה והשכלה - שמחת בינה וצהלה: ולכן אין נבואה שורה - בזולת עדת ישראל הברורה: כי הוא יתעלה הדריכם אחרי השכל והתבונה - והרמה האמונה: על ידי מצות התורה - יראת ה' טהורה: רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה - וביניהם נביא וחוזה: כי כוכב שבתי ראש גבוהים - השליטו על ישראל עמו האלהים: על היותו בנו בכורו - ושמרו כרועה עדרו: גם מצות השמטה בשבע שנים - והיובלים בשבע שמטות נמנים: וזה לסוד תשמעהו - אחר מעט במקומהו: והנה כל הדברים תמצאם הולכים - אחרי מהלך שביל השבעה וסמוכים: כי בסוד השביעיות תועלת - כאשר הזכרנו במטיבי לכת: והנה תמצא כל השביעיות קדש לה' - וכלם רמז לשבת ה': כי הוא שרש התורה והאמונה - כנזכר בספרי התכונה: ואם תמצא בקצת [השמיניות]^{^[1003]} קדושה - ביום שמיני עצרת שלעבודת ה' חודשה: ובשנת היובל שהיא שמינית - לשבע שנות שמטה שביעית: הנה זה לסבה יותר עליונה - אחר מעט תשמענה: והנה המלאכים שהמה הבריאה הראשונה - מהשבע קדש לה' באמונה: גם נפש האדם שהיא הבריאה השביעית - נטע שעשועית: היא קדושה - בי מאתו יתברך מחודשה: גם שבתי ראש המושלים - הוא קדש בבני אלים: כי ראש לעם קדוש הוא עלימו - ותהי המשרה על שכמו: גם האקלים הראשון קדש לה' - כי בתחלתו נטע גן עדני: גם היום השביעי מכל חלי ומחלה - יקווהו וירצוהו להגביה החולה למעלה: גם הילודים בשבעה כבר השלימו - וביום השביעי ספו תמו: ויום השביעי מהטומאה - נקדשה ונטהרה הטמאה: גם שרש השביעיות - שבאו בתוריות: והוא יום השביעי - הוא קדש לה' רועי: ויקדש אותו כי בו שבת - ויברך נפש האדם והיא זבת: חלב ודבש - והוד והדר תלבש: ויום השביעי לחג המצות - מקרא קדש בדעת ומועצות: אף שיום ראשון קדש מהם - כי הוא מחרת הפסח ותחלתם והוא שביעי בהם: וחדש שביעי חדש תשרי - כלו מנוחה בגזרת יוצרי: ויום ראשון לשבעת ימי סכה - קדש מנוחה לא תעשה בו מלאכה: ושנה שביעית לעבד עברי - גם הוא קדוש לו כי הוא חפשי בו ודרורי: וסודו נעלה - כי שנת שבע מעולה: כי היא כנגד שבתי המושל - בכל חרבן ובטל וכל מעשה מכשל: ושנת שבע שנת השמטה - הארץ מעבודה שקטה: ממלחמת זריעה וקצירה - נטיעה ובצירה: וכורמיה ויוגביה - נחו שקטו עליה: שבת שבתון לארץ - לרעבים לחם פורס: שבת לה' - יושב מעוני: בלתי עבוד בה אדם - וישכב וירדם: כי הוא^{^[1004]} הנברא בצלם אלהים - כי שכן בו אור נגוהים: מכל נמצאי מטה - הוא יתר הפליטה: והכל שת תחת רגלו - ובמעשי ידיו המשילו: ויצירתו לתועלת - מבוארת נגלית: להיות דעת אלהים בארץ - וכבוד ה' מלא העולם בערץ: וזה בנפשו המעולה - עטרת זהב גדולה: על ידי חקירה ודרישה - יברא ה' חדשה: בשתי שלמיות - המה יפפיות: בידיעת המדות הפחתיות - להתרחק מהן כמחרב פיפיות: ולדעת המדות^{^[1005]} החשובות - הפרות המלאות והטובות: להתנהג בהם לאלפים ורבבות - בתוך רחובות: שזה שלמות הגוף הנקרא שלמות ראשון - זה קרבן נחשון: ר"ל הטהר הנפש מפחתיות המדות - והתקדשה מתאר מגונה וזידות: אחר תחקור בענינים האלהיים - לדעת סדר איכות הנמצאים שכליים וגופיים: ותדע הצורות הכוללות - בסוגים ומינים שהמה התחלות: כאשר צורות האישים - נראים כמראה ובה נכבשים: עד יגלו לה האמתיות האלהיות - וסודות ה' גולות עליות: שוה ומסכים לאמת מבלי סכלות העדרי - או טעות קניני אשר הפריא: שזהו שלמות האחרון - שלמות הנפש בנסוע הארון: ששתי אלה השלמיות - כללה אותם תורתינו התמימה בדרכים יפפיות: תורת ה' תמימה - משיבת נפש אל מקומה ברמה: בשלש דרכים - שהמה מדריכים: האדם אל השלמות - האחרון בתמימות: והם מעלות המדות - ומצות תורות^{^[1006]} יסודות נכבדות: ומצות שכליות חמודות - אולם מספורי האבות: תתטהרנה הלבבות - ותתלבשנה במדות חשובות: ובהם רמז נעים זמירות חולש על גוים - עדות ה' נאמנה מחכימת פתיים: כי אלהים העיד בהם - וכל פתי יתחכם מהם: לקבל שלמות המדות כפי טבעו - ובמה שראוי יגיד עליו רעו: וזאת היא הנקראת חכמה מדינית - ובה יקנה השלמות האחרונית: שהיא בקיום המצות המעשיות - והמצות השכליות: והמצות המעשיות והמה התוריות - הן זכות כמרגליות: ועליהם כתוב מצות ה' ברה - מאירת עינים וטהורה: והן אשר השכל לא יגזור בהן - ואמת הן: ומנפש האדם נעלמות - והמה חיל וחומות: והנה לקצתן - ביאר התורה סבותן: וזה כדי להודיע מציאותו יתעלה במקובל - ואיך השגחתו יתעלה בנמצאי מטה יובל: ולבאר עקר חדוש העולם - וזולתם מעקרי הדת והסלם: והן ארחות יושר ומבואות יפפיות - לקבלת המצות השכליות: ולכן אמרו עליהם השלום החכמים - כי מצות התורה אטים ונהולים למצות השכליות בתמים: והיובן תובע ליופין - והיה ה' לדיין: מאירות עינים - ומפחתיות הנפש מטהרות לקרוא דרור לשבויים: עד היותו כמראה לטושה מאירה כצהרים - לראות יה בארץ החיים: ואולם המצות השכליות - שהמה יפפיות: הם המצות העקריות - הנטועות בלב הארבע מלכיות ונשרשות בלב הבריות: ועליהן רמז המשורר - פקודי ה' ישרים משמחי לב ובם יתעורר: לדעת^{^[1007]} איכותן - ושרש סבתן ועלתן: ולכן תמצא רובן משותפות לעמים רבים - כי מלב האדם נשאבים: ואנחנו עדת ישראל - אף על פי ששכלנו גוזר בהן ויואל - בעשייתן גזר האל: אמנם אין ראוי לקיימן מצד שבהן גזר שכלנו תחלה - אלא מקודם נקבלם בקבלה: ונתחייב בעשייתן - מצד קבלתן: ואחרי כן נשתדל למצוא תכליתן - אם ידינו משגת במציאתן: ונשתמש בשתי נרות - נר התורה והחכמה להבין ולהורות: ולהיות ששלמות הנפש - למצוא חפש: הוא בחברת מסגר מרובע - בגמר החמר אשר טבע: וקיום הגוף עמה - הוא באמצעות החי וצמח האדמה: על ידי אכילה ושתיה - פריה ורביה: למלאת תמורת הנתך - בדין החמר הנחתך: והאדם בטבע מדיני מקדמה - וקין היה עובד אדמה: לא תשבע עין לראות - ולא תמלא אזן משמוע תלאות: זה שוסע שסע - וזה בוצע בצע: זה עושה בעברת זדון - וזה יגרה מדון: זה תופש קשת וכידון - להיות לאב ולאדון: וישים האכל לפקדון - וזה כחש בעמיתו בפקדון: וכל זה מניעה מרדוף הנפש אחרי תשוקתה - לעבוד עבודתה: ויהיה הרוכב - טפל לסוס ורכב: ואם עונותיו ילכדונו - יהיה הפך כונתו יתעלה ורצונו: לכן צוה בתורתו - על ידי נאמן ביתו: הנטע השעשועית - לעשות שמטה בשנה השביעית: בארץ אחזתם ־ אשר היא ברשותם: בעבודת האדמה - והשמטת כספים ומשאת מאומה: עד היות צרכי הגוף וכל גדרותיו - וחיי שעה ותאוותיו: שהמה לקיומו - להתהלך בתומו: משותפות לכלם - איש עשיר דך ונכלם: עד היות כללם כאיש אחד - כאשר נפש הכל מיוחד: כי כל עובדי האל באימה ופחד - נאחזים יחד: אביוני עמך - אלמנותיך ויתומיך: כשופטיך ונביאיך - ורועיך ונשיאיך: וקציניך ושוטריך - כחית השדה וגדי שעריך: כי יחד על עפר ישכבו - יחדו למשפט נקרבו: ולפניו יתעלה כמו נד נצבו - והבעלים כזר נחשבו: קטן וגדול שם הם - ורמה תכסה עליהם: והמשכילים כרקיע יזהירו - ומצדיקי הרבים ככוכבים יאירו: ואז בשנה השביעית אין בעל משה - ולא איש נושה: ולא מעיק ומקשה ממעיקי הנפש - למצוא נופש: ותהיה כונת האנשים המתאוים - ומחשבת בני ישראל המצוים: לעבודתו יתעלה - ורצונו המעולה: שהוא קנות מה שטוב לאדם באחרונה - היא ההצלחה הנצחית אשר לו למנה: מכל יושבי חלד - ועיר פרא ארם יולד: לקחת מעץ החיים - התמידיים הנצחיים: ואכל וחי לעולם - לראות יה מעין כל חי נעלם - ובזה יהיה כבוד ה' לעולם: כאשר היה רצונו יתעלה בתחלת הבריאה - בנפש האדם הבאה: במסגר מרובע - קרית הארבע: מצורף שהשמטה תורה לחמלה על בני אדם - ועל כל בשר ודם: ולהרחיב האנשים כדי חיותם - וספוקם ברוב תאותם: שלא יצר להם בחייהם מכסות יום ואוכלים - וארצות חבלים: ואכלו אביוני עמך - אלמנותיך ויתומיך - ויתרם תאכל חית השדה וכרמך: כי לה' המלוכה - והממשלה והמסיכה^{^[1008]}: ביום ההוא יהיה ה' אחד - ושמו יתעלה אחד: גם יש סבה פרטית מיוחדת - בהשמטת האדמה הנעבדת: כי תתחזק בשביעית שלא נעבדה - ותוסף תת כחה לשמרה ולעבדה: ותוסף לו תבואתה - פרי גפנה ותאנתה: והיות המנוחה בשביעית שהשביעית בדברים הטבעיים - נטע שעשועים: ולו הגבלה אל התכלית - אך שם הרגיעה לילית: והנפש השכלית - על כלנה עלית: אף ששבתי שהוא שביעי - מושל בכל חרבן ושממה בגזרת אל מושיעי: ולכן כל השביעי קדש ושביתה - וישיתהו בתה: וסבת היובל ותכליתו - סביב קטב זה תסוב פנתו: לסבת החנינה לאביונים - אבות עם בנים: שלא ישלטו בהם זרים - וברשות אחרים: כי אם חי העולמים - רם על רמים: אשר עיניו על כל דרכי איש ומסלולו - יעמידם למולו: כי כלם כאחד לו - חבלו וגורלו: גם להתמיד הפרנסה והכלכלה - שהמה שרש הגוף והנפש האמלה: ולהתמיד הארץ והנחלה כלה - להיות שמורה לבעלה: והארץ לא תמכר לצמיתות - בספר כריתות: עד שיהיה ממון האיש שמור עליו - וליורשיו אחריו דבש וחלב: שכל זה סבה להיות דעת אלהים בארץ - באמץ כח וערץ: וכבודו מלא כל העולם - מאז עד לעולם: ואולם היות היובל - בשנת החמשים טובל: שהוא שנת שמינית - משמטה שביעית אחרונית: היא להודיענו דעת קדושים - כי כבר נודע לאנשים: שדרכי המערכות על שבעה מבטים - ולכן כל הענינים: מכללים עד פרטים - לשבעה נשפטים: חכמות בנתה ביתה דעה - חצבה עמודיה שבעה: וזה שרש אומת הצאבא - וחומה נשגבה: אשר כפרו מציאות האלוה ומענהו - כי לא ידעו מה הוא: ישובו רשעים לשאולה - כל שכחי אלהים ממעלה: כי לא עבר שכלם מהגלגל - והלכו אחרי המוחש והמורגל: באמרם הבה נבנה לנו עיר ומגדל - ונעשה שם שם ולא נדל: וראשו בשמים - כמו בשפתים: וכחשו לאל ממעל - וימעלו בה' מעל: הנוטה כדוק שמים - שש כנפים: עושה עש כסיל וכימה - המרגיז ארץ ממקומה: האומר לחרס ולא יזרח - כל ראש מוקרח: ובעד כוכבים יחתום - מגן להולכי תום: לכן נתן לנו יתעלה קדוש שנת החמשים - להבין סוד מציאות אלהים קדושים: ואם גבוה מעל גבוה שומר ועליהם גבוהים - וכל נמצאי מטה נשפעים: מכוחות הגלגל ורוהים - על ידי שבעה המשרתים: באמצעות המזלות מבטים ובתים - הנה יש הנה נמצא אחד עליון באותות ובמופתים: לעולם לא ימוט - והוא רמים ישפוט: מנהיג הכל באמונה - אל אמונה: והוא מקום כל נמצאי מטה ומעלה - ולהם הוא יתעלה סבה ועלה: בידו השפל להגביה - והגבוה להשפילה: ובחוט חסדו המתוח - ובשער טובו הפתוח: מנהיג כל העולם - מפרטם עד כללם: כסה שמים הודו - אין עוד מלבדו: זהו סוד קדוש שנת החמשים שנה - שאין לה לשבעה מנה: אחר צותו לקדש שבע שנים שבע פעמים - שהם מ"ט שנים תמימים: שהם כנגד שבעה כוכבי לכת שלכל אחד שבעה מבטים בתמים - שכללם מ"ט מבטים שלמים: להודיע מציאות אל עליון יושב ערץ - קונה שמים וארץ: ודרור העבדים והשבת איש אל משפחתו ואל אחוזתו - בשנת היובל יורה אמתת סבתו: כי ה' אלהינו אחד ולא שבעה - והם כגרזן ביד החוצב לעשות טובה ולהותיר שובעה: אלהים בראשית ברא - יראת ה' טהורה: ולכן שנת היובל קדש קדשים - להופיע קדושת בורא שמים חדשים: אשר לפניו שרפים - עומדים ומשלשים: קדוש שמו ואומרים - קדוש קדוש קדוש ה' אלהינו בשירים: מלא כל הארץ כבודו - יודו לה' חסדו: גם סוד עולם הבא רמוז מהם - כי עבדים עבדיו הם: והוא דרור לצדיקים ומנוח - וקווי ה' יחליפו כח: גם יום שמיני עצרת - אשר לעבודת ה' עוצרת: רמז אל המנהיג העליון - אשר לא עלה בלב אומת הצאבא וברעיון: ולכן הוא אחר שבעת ימי סכה - כי לה' המלוכה: והשבעה כמשור על מניפו - ובידו כצרור כספו: ולכן הוא מועד זולת שבעת הימים - עדוף בקדושה בדעת תמים: ולכן נקרא עצרת - כי עבודת יתעלה בה יתרה ובה נעצרת: והוא סוף ימי העבודות - והוא על הוידות: יום זה המכובד - לאל האמתי הנעבד: גם יש לומר טעם שני - במועד זה היום השמיני: הבא אחר שבעת ימי סוכה - לפני ה' עושינו נברכה: ולפניו שיר וזמרה נערכה - כי לה' המלוכה: הוא מחובר מהטעמים שהקדמנו - שכבר הזכרנו: הוא להיות שהירח ישלים הקפתו - באמצעית תנועתו: בעשרים ושמנה ימים - על דרך קרובה אך לא בתמים: יהיו ימי החדש ארבע תקופות - משבעה לשבעה ימים ההקפות: ולהיות שיום עשרים ושנים לחדש והוא יום השמיני - הוא תחלת ההקפה הרביעית שאור הלבנה דל ועני: אומות הצאבא לא היו ששים ושמחים - אבל הם נאנקים ונאנחים: על חשבם שהירח אלוהם הקטן חלה - או רעה עליו חלה: צונו יתעלה לעשותו יום משתה ושמחה - וצהלה מרווחה: כי הוא האלוה האמתי - חלקת חמדתי: יחשיך ומי יאיר ויזהיר - ועל כוכבי רום יזהיר: לאסוף נגהם - ואליו כמהם: יחשיך השמש בצאתו - וירח לא יהל יפעתו: כי מפי יתעלה חיים - עריצים גוים: ואליו תשוקתם - בחצריהם ובטירותם: וטעם ענין יום חג השבועות - ישמור לנו חקות קציר אל למושעות: סביב קוטב טעם היובל סובב - ואיש נכזב ילבב: כי הוא יתעלה צוה ונבראו - גם מגבוה ייראו: והוא מלא בתיהם כסף - ומחניהם מאסף: וטעם שאר המועדים - והשמחות הנועדים: שהם ראש חדש ויום תרועה - ויום כפור יום שועה: עם שאר ימי הישועה - אשר הנננו יורה דיעה: הנה הוא כתוב בתורה - צפירת תפארה - אם לזכר ואם לכפרה - להסיר עברה - וזעם וצרה - להנחיל אוהביו יש ונהורא - ברוח נשברה - כי לה משפט הבכורה - ואם לבטל שרש עבודה זרה - דעת אומות הצאבא לעקור ולהסתירה - אשר על הקטב^{^[1009]} תסוב כל התורה - מצות ה' ברה:

וקודם החלי אמרתי לחלק מאמרי זה לתשעה עשר פרקים - עד היותו נודע לדורשי מצות וחקים: וכן נעשה בכל מאמר ומאמר - למען היות כל דין נגמר: בלב חוקרי הדברים - אולי יקלו המאמרים:

הפרק הראשון בביאור זמן שנות השמטה והיובל ותקונו:

הפרק השני באיזה יום מאיזה חדש תחלת שנת שמטה ויובל:

הפרק השלישי בביאור מתי התחילו ישראל למנות שמטה ויובל - וידיעת זמן כבוש הארץ וחלוקה - ולדעת בכל עת שמטות ויובלים:

הפרק הרביעי מתי נתחייבו ישראל לעשות ולמנות שמטות ויובלים - וביאור השבעים שמטות שלקו בם ישראל שבעים שנה:

הפרק החמישי באיזו מן העיירות הוסגלו מעשה שמטה ויובל:

הפרק הששי בדברים שנאסרו בשנת השמטה מעבודת הארץ ועניני זרועיה וכיוצא בהם:

הפרק השביעי בדברים שנתחייב אסורם מאסור עבודת הארץ בשביעית:

הפרק השמיני בדברים שנאסרו בשביעית מפני כי מקח וממכר והלואות וזולתם והמותרים בה מהם:

הפרק התשיעי בביאור זמן מן ההשמטה בשביעית וביובל:

הפרק העשירי בביאור הדברים שבהם ישתתפו השמטה והיובל ויתחלפו:

הפרק האחד עשר בענין היובל:

הפרק השנים עשר בשחרור העבדים ביובל:

הפרק השלשה עשר בחלוק העבדים לדעת החכמים ומיניהם:

הפרק הארבעה עשר בחלוק דעות החכמים במאמר ועבדו לעולם: (שמות כא, ו)

הפרק החמשה עשר בביאור שאר הגאולה:

הפרק הששה עשר בביאור ענין צמיתות הארץ:

הפרק השבעה עשר בביאור דין השמטת השדות וצמיתותם:

הפרק השמונה עשר בביאור דין השמטת הבתים וצמיתותם:

הפרק התשעה עשר בביאור חלוק דעות החכמים במדת מגרשי הערים:

ומעתה נשיב ידינו לבאר המכוון מפרקים אלה - בעזרת עושה הפלא ופלא:

#XX:1 הפרק הראשון

במספר שנות זמן השמטה והיובל ותקונו: שנות השמטה שבע שנים הנה והשנה השביעית מהן היא הנקראת שמטה ושבת - שנאמר שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך וגו' (ויקרא כה, ג) - וכתוב והשביעית תשמטנה ונטשתה (שמות כג, יא) - וכתוב ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' וגו' (ויקרא כה, ד) - וזה רמז גדול לשבת השם - וכן חברם הכתוב בפרשת משפטים שאחר שאמר ושש שנים תזרע וגו' - והשביעית תשמטנה וגו' אמר ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות (שמות כג, יב) - וכן אמרו בעלי הקבלה שית אלפי שנין הוי עלמא והשביעי כלו מנוחה - וכבר ביארנו רמז השביעיות בפתיחתנו - גם נקראת שבת לה' - שלא נניח לגר לזרוע בארצנו - וזהו אומרו שבת הארץ שדך לא תזרע וגו' - כי לה' הארץ ומלואה (תהילים כד, א) והונחה לכל חי כחי המשכיל כחי האלם כעבד כאדוניו כי מעשה ידיו כלם ורחמיו על כל מעשיו - וזהו טעם שבת לה' כענין מלוה ה' חונן דל (משלי יט, יז) - והנה באמרו שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור וגו' - הנה שש ושש אלו אחדים הם כמו אלהי אברהם אלהי יצחק (שמות ג, ו) - אך להיות שהזמירה והזריעה אינן בבת אחת - אמר שש ושש שני פעמים: ושש שנים אלו רצופות ודבוקות זו בזו כימי הבריאה והעבודה בארץ בהן רשות ולא חובה ולכן בין שזרע וזמר וחרש ונטע בין שלא עשה עבודה באדמה כלל בשנה מה מאלו שש שנים ובטלה הארץ אם מפני שלא רצה לעבוד או מפני שמכר איש שדהו או לעלה אחרת הנה היא עולה בחשבון ואינו יכול לומר שיש לו לקחת שנה אחרת חלף השנה שבטלה הארץ כי כן אמר שש שנים וגו' והשביעית תשמטנה וגו' והשנה השביעית שבת שבתון וגו' כסדר ימי הבריאה: סוף דבר שנות כל שמטה שבע שנים והן כסדר השבעת ימי הבריאה - ואמנם מתי התחילו ישראל למנות שמטה ויובל - ואי זו שנה התחלתם יתבאר לך מאחרי כן: ואולם שנת היובל הנה הם חמשים שנה ושנת החמשים שהיא אחר שבע שמטות היא הנקראת יובל שנאמר וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים וגו' (ויקרא כה, ח) - וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה (ויקרא כה, י) יובל היא שנת החמשים שנה לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו את נזיריה (ויקרא כה, יא) כי יובל היא קדש תהיה לכם וגו' (ויקרא כה, יב) - וזאת שנת היובל היא שנה שמינית משמטה שביעית - ואם תחל למנות שמטה אחרת אחר יובל תהא תחלת המנין משנת חמשים ואחד שהיא משנה תשיעית מהשמטה השביעית של היובל שעבר - והכתוב והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה (ויקרא כה, ח) - אין הטעם ששבע שנות של שמטה נקראות שבת אלא השנה השביעית לבד והיא שנת השמטה - ומה שאמר תשע וארבעים שנה חסר בי"ת השמוש והראוי בתשע כמו ומראה ולא בחידות (במדבר יב, ח) - וכמראה הנמצא בית ה' בבית ה' - וטעם מלת שמטה כי שמוט כל בעל משה ידו (דברים טו, ב) ונטוש הארץ ועזיבת [פריה]^{^[1010]} וכל תבואתה לכל כאחד כי לה' המלוכה - ומלת יובל מגזרת יובילו שי כי שנת היובל מובילה ומביאה כל דבר על ידיו כי ישוב איש אל אחוזתו ואל משפחתו - או נקראת שנת החמשים יובל על שם הקרן שהיו תוקעין לדרור העבדים והקרקעות כי האיל בארמי יובלא: וכתוב והעברת שופר תרועה שופרות היובלים: סוף דבר שנת היובל היא אחר שבע שמטות שנת החמשים שנה ושבע השמטות כשבע ימי הבריאה כסדר - אין ביניהם הפרש:

#XX:2 הפרק השני

באיזה יום מאיזה חדש תחלת שנת שמטה ויובל: החכמים נחלקו בהתחלת השנה אם היא מניסן או מתשרי - וכבר פסקו ששני ראשי שנים יש לנו ניסן ראש לחדשים ולמועדים ולבריאת העולם - ותשרי ראש לשמטה וליובל ולמשא ומתן בני האדם - וכבר הזכיר הענין מורי הרב המחבר זכרו לברכה בסוף סדר קדוש החודש מחבור זה - ואין לנו צורך להכפיל המאמרים - אמנם מה שיש לנו לעיין הוא בתחלת שנות השמטה והיובל אם היא מניסן או מתשרי - ואף על פי שכבר הזכרנו הענין בחבורנו הגדול בתכונה הנקרא גן המלך בפרק מ"ה ממנו במלת שנה אין ראוי לקצר המאמר בו הנה: כי הנה מקומו וראוי להאריך בענינה כמנהג שאר מאמרי זה החבור - ונאמר קצת מן החכמים אמרו שתחלת אלו השנים הוא מחדש ניסן - וראייתם ממה שאמר וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו (ויקרא כה, כ) שאם לא היתה התחלתם מניסן מה טעם למאמר ולא נאסוף את תבואתנו אם לא זרעו אלא כנראה שזרעו וכשנכנס חדש ניסן שהוא ראש לשמטה לא יכלו לקצור - ועל כן אמר ולא נאסוף את תבואתנו: והשיב הרב רבינו אהרן בעל עץ חיים זכרו לברכה ואמר וזאת ראיה חלושה שאם אסיפת התבואה קודמת מה טעם שיאמר קודם לכן הן לא נזרע - ועוד שאם היתה התחלתם מניסן איך היה זורע אדם ביודעו שלא יוכל לקצור - ואמר החכם זכרו לברכה והטענה ממה שאמר תבואתנו הוא בעבור שאמר הן לא נזרע והנה כשלא נזרע לא נאסוף התבואה שהיא שלנו - ראיה אחרת להם גדולה ועזר^{^[1011]} מהפסוקים שאמר הכתוב וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וגו' - וזרעתם את השנה השמינית וגו' (ויקרא כה, כב) שתחלת אלו השנים מניסן - אומרים אלו היתה התחלתם מתשרי מה טעם למאמר וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית - כי מה שיקצרו בששית בניסן יאכלו בשביעית אלא בעבור שתחלתם מניסן הנה מה שהיה זרוע מן הששית בתשרי לא יקצרו בשביעית בניסן - ועל כן אמר וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית - ואמר ולא נאסוף את תבואתינו - רוצה לומר מה שזרעו בששית - ומה שאמר וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים (ויקרא כה, כא) - טעמו בהכנס ניסן בשנה יצוה את הברכה ויספיק לשנה הששית והשביעית והשמינית - וכמו כן הפסוק השני שאמר וזרעתם את השנה השמינית - ואמר עד בוא תבואתה תאכלו ישן (ויקרא כה, כב) אלו היה הטעם בשביל היובל ולכן אמר ועשת את התבואה לשלש השנים: למה אמר וזרעתם את השנה השמינית - והלא השנה השמינית היא שנת יובל ועליה נאמר לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה וגו' (ויקרא כה, יא) - והחכמים עליהם השלום שדעתם שתחלת אלו השנים מתשרי כפי מה שיתבאר נדחקו מאלו הראיות - והשיבו עליהם על צד הדחק - ואמרו שמה שאמר וכי תאמרו וגו' לא היתה השאלה אלא בעבור שנת היובל והכתוב לא הורה בזה בגלוי כי אי אפשר שנאמר כי השאלה היתה בעבור שנת השמטה כפי גלויו של כתוב שאמר מה נאכל בשנה השביעית - ובאה התשובה בשביל השמטה והיובל - והנה הכונה באמרו וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וגו' היא ואם תאמרו מה נאכל בשנה השמינית אם בשביעית לא נזרע ולא נאסוף וגו' - התשובה וצויתי את ברכתי לכם וגו' - והנה מה נאכל אינו דבק עם בשנה שביעית אלא עם השנה השמינית - ולא נזרע ולא נאסוף דבק עם השנה השביעית והבן זה - והנה טעם ועשת את התבואה לשלש השנים אלה השלשה שנים הם מחצי שנה ששית תחלת הקציר כפי מנין שנות הבריאה שהם מניסן והשנה השביעית שמטה והשנה השמינית יובל הרי שנים וחצי שנים - ומתחלת שנה תשיעית יזרעו ועד חצי השנה שהוא זמן ניסן הרי שלש שנים ומחצי שנה תשיעית יקצרו וזהו טעם עד בא תבואתה תאכלו ישן: והנה אלו השלש שנים הם על פי תקון הבריאה שהוא מניסן מתחלת קציר שנה ששית - ושנות שמטה ויובל תחלתם מתשרי - ורוב החכמים וגדוליהם אמרו שתחלת שנת שמטה ויובל הוא מחדש תשרי לא מניסן והביאו ראיות מהכתוב בקיום דעתם ובבטול הסותר אולם בבטול הסותר - רוצה לומר שאין תחלתם מניסן הוא אומרם - שאלו היתה תחלת אלו השנים מניסן היה אומר הכתוב שדך לא תקצור וכרמך לא [תזמור]^{^[1012]} )ויקרא כה, ד) - שבניסן יחלו לקצור ובאלול יחלו לבצור - ובמרחשון יחלו לזרוע ובטבת יחלו לזמור הכרמים - והיה ראוי לומר באחרונה - ר"ל אחר את ספית קצירך לא [תקצור] ואת ענבי נזיריך לא [תבצור]^{^[1013]} )ויקרא כה, ה) שיאמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור כפי סדר עבודת האדמה מתחלת השנה שהיא מניסן לדעתם - והכתוב עשה בהפך: ועוד אלו היתה ההתחלה מניסן כבר היו נזרעים מקודם ואם כן מה טעם את ספיח קצירך לא תקצור שהספיח אינו משדה נזרע אלא הוא מן גרגירי הקצירה שעברה שנפלו בארץ אז ונשאר שם עד בוא זמן הצמיחה וצמחו מאליהם מבלי חרישה וזריעה - ולכן אמר ספיח קצירך והסמיך הספיח אל הקציר: ואלו היו השדות נזרעים היה ראוי לומר שדך לא תקצור ולא היה מזכיר ספיח כמו שאמר את ספיח קצירך וגו': ואם תאמר שהיו בלי קצירה מה טעם וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית (ויקרא כה, כא): שאם לא היו קוצרים מה היו ניזונים בשלש השנים: ואולם הראיות לקיים שתחלת אלו השנים מתשרי - הנה אולם תחלה שארבע מלאכות זריעה זמירה קצירה בצירה אינן באות על סדר כמו שהזכירן הכתוב שאמר שדך לא תזרע וגו' - אלא בהיות תחלת השנים מתשרי: ועוד שחג הסכות הנקרא חג האסיף הוא בחדש תשרי והכתוב אמר וחג האסיף^{^[1014]} תקופת השנה (שמות לד, כב) - רצוני בהשלים השנה הקפתה - ששם תחלת השנה הבאה: ועוד כתוב שם וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך וגו' (שמות כג, טז) - וזמן יציאת השנה היא תחלת השנה הבאה והוא חדש תשרי - ועוד מצאנו בשנת היובל והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביום הכפורים וגו' (ויקרא כה, ט) - וכתוב שם וקדשתם את שנת החמשים שנה (ויקרא כה, י) והוא מחדש תשרי - ועוד ראיה גדולה נוכחת ממה שאמר מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות (דברים לא, י): שבאמרו בחג הסכות ידענו^{^[1015]} בלי ספק שתחלת אלו השנים מתשרי: ועוד מה שאמר והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש - נראה שבתחלת השנה תהיה התקיעה שהיא רמז להכרזה לדרור כי אי אפשר להיות ההכרזה לדרור אחר עבור חצי זמן שנת הדרור שהיא שנת היובל: סוף דבר תחלת שנות השמטה והיובל היא מחדש תשרי לא מניסן כפי דעת רוב החכמים וגדוליהם: ואמנם אי זה יום מחדש תשרי הוא ההתחלה אם ראש החדש עצמו או זולתו משאר ימי החדש: החכמים נחלקו בזה - המון העם יחשבו שראש השנה הוא ראש חדש תשרי הנקרא יום תרועה כי לא [הכירו]^{^[1016]} בדברי הכתוב ובענין תחלת שנת השמטה והיובל עם שכבר הטעום בזה שני ענינים: האחד היות ראש החדש תחלת החדש: ואחר שמחדש תשרי תהיה תחלת אלו השנים חשבו שהוא מתחלתו שהוא ראש החדש - והשני שבעלי הקבלה קראו זה היום - רוצה לומר יום תרועה - ראש השנה כי אמרו שהוא יום הרת עולם ובו נברא כל יצור לא שיום זה ראש שנת שמטה ויובל: מצורף להם שכבר נמשך להם המנהג בשטרי משא ומתן של בני אדם להיות כותבים תחלת השנים מעת שנכנס חדש תשרי - רוצה לומר שנות הבריאה אף על פי שלדעתנו שבניסן נברא העולם וכן דעת קצת מב"ה - לכן יחשבו המון העם ואף ממשכיליהם שראש השנים הוא ראש חדש תשרי: אמנם כונת התורה היא להיות ראש השנה מחמשה עשר לחדש תשרי והוא יום חג הסכות - שנאמר והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביום הכפורים וגו' (ויקרא כה, ט): וכתוב וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ וגו' (ויקרא כה, י): ואיך אפשר היות נכנס שנת היובל ודרור העבדים ושחרורם לא יהיה עדיין - אמנם הנאות הוא שהכירוז ראוי להיות קודם הכנס שנת היובל עד שידעו כלם קטנים וגדולים שזמן השחרור מגיע להכין עצמם לשוב איש אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו (ויקרא כה, מא) ובהכנס שנת הדרור שימצאו כלם חפשים - והנה הכירוז ביום כפור כי ימצאו כפר בגוף ובנפש קודם תחלת חג הסכות חמשה ימים ואז והיה ה' למלך על כל הארץ (זכריה יד, ט) - וכתוב במועד שנת השמטה בחג הסכות בבוא כל ישראל לראות את פני ה' (דברים לא, יא) האל יזכנו בזה: סוף דבר יום תחלת שנת שמטה ויובל הוא יום חג הסכות (דברים לא, י) שהוא חמשה עשר לחדש תשרי כפי האמת כפי מה שכונה החכמה האלהית:

אמר כלב המחבר המשלים

אי אפשר לי שלא אאריך בענין זה כי זה צורך גדול ומורי המחבר ז"ל לא דבר בענין זה - ולכן נאריך אנחנו מעט ונאמר: כבר ביארנו בזולת זה המקום כפי מה שביארו החכמים עליהם השלום ששני ראשי שנים יש לנו ניסן ראש לחדשים ולמועדי ה' המקודשים ולפרק השנה ובו נברא העולם לפי דעת מרבית החכמים וגדוליהם - ותשרי ראש לשמטות וליובלים ולהשמטת קרקעות וכספים ולדרור העבדים ולמשא ולמתן בני האדם - ואינו הרת עולם כפי דעת קצת החכמים אמנם הוא ראש למנין שנות סדר עולם אף על פי שבניסן נברא העולם - והנה יש לנו לשאול שאחר שבניסן נברא העולם למה לא התחילו למנות סדר שנות עולם מאז אלא התקינו ועשו ההתחלה מתשרי כמו שאנו עושים היום בתאריך בריאת העולם ביום פלוני לחדש פלוני בשנת כך וכך בבריאה והתחלתם מתשרי: התשובה להיות שמשא ומתן בני האדם הוא מתבואת הארץ והאסיף ואלה תחלתם מתשרי כי הזורע והנוטע צריך לקצור ולבצור לדוש ולברר בתבואה ברחת ובמזרה ולדרוך ענבי כרמו בגת ואז ישא ויתן עם בני אדם שכל אלו העבודות והפעולות תשלמנה בחדש תשרי: ולכן התקינו להיות תחלת שנות הבריאה נמנות ונחשבות מחדש תשרי לא שיום זה יום הרת עולם - ואמר הרב רבי אהרן בע"ח ז"ל בענין יום תרועה וזה לשונו אך מה שמתפללים הרבנים יום זה הרת עולם שבו נברא כל יצור אין האמת עמם - והלא הכתוב מורה מאמר מוחלט שאין ראש השנה מראש החדש שהרי הכתוב אומר וחג האסיף תקופת השנה (שמות לד, כב) והוא חג הסכות: ואמר בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה (שמות כג, טז) וכתיב והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש (ויקרא כה, ט) - ולעולם הכירוז קודם חמשה ימים: ונראה כי ראש השנה מחג הסכות כי אי אפשר לבוא שנת הדרור ועדין לא נשתחררו העבדים אף על פי שיש לומר כי החדש בכללו יקרא ראש שנה כגון שנאמר לחדש ניסן החדש הזה לכם ראש חדשים וגו' (שמות יב, ב) - אף על פי שנתיחסה יציאת השנה לחג הסכות לבד ונתייחד ראש שנה לראש חדש תשרי - ואולם אחרי האמת מה שצריך להאמין כי יש לשנה שני ראשי שנה - ניסן ראש לחדשים ולמנין השנים - ותשרי ראש לשמטות וליובלים ולהשמטת כספים ולדרור העבדים ולהשמטת הקרקעות - וכך יאות להיות תחלת אלו הענינים מתשרי שאם בניסן נברא העולם הנה אין קודם ממנו שום ענין אלא אחרי שנברא העולם לשביתת אלה הענינים אשר פעולתם קודמת השביעי יהיה קדש לה' עד כאן לשון החכם ז"ל - והנה יש לשאול לפי הדעת האומרת שבניסן נברא העולם מאיזה תשרי התחילו למנות המנין אם מתשרי שהיה קודם ניסן שנברא העולם שלא היה בעולם שהוא קודם ששה חדשים מהבריאה - או מתשרי הבא אחר ניסן שבו העולם נברא שהוא אחר ששה חדשים מבריאת העולם: התשובה בני האדם נחלקים לשנים - מהם מערביים כי מושבם בצד מערב דרך מבוא השמש - ומהם מזרחיים שמושבם דרך זרוח השמש ויציאתו - והנה אנחנו המערביים הסכימו קדמונינו עליהם השלום להיות התחלת שנותיהם מתשרי שעלה במחשבה שלא היה ולא נברא שהיה קודם ניסן שבו נברא העולם ששה חדשים כי יום שנה חשוב שנה כל שכן ששה חדשים לכן שמו תחלת שנתם קודם ששה חדשים מבריאת העולם - ולכן אם נאמר בשנתנו זו שהיא שנת נז"ר^{^[1017]} הקדש לפרט האלף הששי מבריאת העולם הנה הוא על האמת פחות ששה חדשים כי קדם ההתחלה מהבריאה ששה חדשים: ואולם אנשי מזרח יחלו שנתם מתשרי הבא אחר ניסן שבו נברא העולם שלפי זה אחרו שנות הבריאה ששה חדשים כי בניסן הקודם מתשרי שהחלו למנות שנות העולם היתה הבריאה - ולפי זה יהיה בין מנין שנות הבריאה למערביים ולמנין השנים למזרחיים שנה אחת שלמה - והנה שנת נז"ר הקדש לפרט האלף הששי שהיא שנתנו זו אנו המערביים שאנו מונים בבריאה היא שנת ונ"ר אלהים לדעת אנשי מזרח שמונים היום - ולכן תמצא שאנשי מזרח יעברו שנותיהם היום כפי מנין המחזור הקטן ר"ל מחזור הלבנה שהוא י"ט שנים על סדר בה"ז י' י"ג י"ו י"ח שבע המעוברות והם השנים המעוברים בעצמם לדעת אנשי מזרח שהם גו"ח י"א י"ד י"ז י"ט אין ביניהם חלוף בחשבון המולד והעבור כלל כי השנה השלישית שנת העבור לדעת המערביים היא בעצמה השנה השנית לאנשי מזרח - וכן השנה הששית למערביים היא החמישית למזרחיים וכן השאר והבן זה - כי כבר ידעת שאנשי המערב הוסיפו שנה אחת בחשבון הבריאה על שנות אנשי מזרח מצד שהחלו המערביים מתשרי שקדם מניסן שנברא העולם: והמזרחיים החלו מתשרי הבא אחר ניסן הנזכר - ואמנם לדעת האומרת שבתשרי נברא העולם אם מאנשי מזרח או מאנשי מערב - הנה אולם המערביים ישימו תחלת שנתם מתשרי הקודם כמו כן שלא היה ולא נברא שהוא קודם שנה אחת מהבריאה לדעתם - כי לפי דעת זו מולד תשרי זה שנברא העולם היה יום ששי בי"ד שעות מששת ימי בראשית שלפי זה קדם יום ראשון של בריאה חמשה ימים וי"ד שעות ויום שנה חשוב שנה לכן תפשו תחלת שנת הבריאה מתשרי הקודם שלא היה ולא נברא אחר שהחמשה ימים וי"ד שעות של בריאה שהיו קודם מולד תשרי של בריאה לדעת זו היו מהשנה שעלתה במחשבה - ואמנם אנשי מזרח שאומרים שבתשרי נברא העולם הבא אחר ניסן שבו הבריאה לדעתנו הנה הם יחלו שנתם מתשרי ההוא בעצמו אין בין האומר מהם שבניסן נברא העולם ובין האומר שבתשרי נברא חלוף בתחלת השנה שכל אנשי מזרח מודים שתחלת שנת הבריאה יהיה מתשרי הבא אחר ניסן שבו נברא העולם לדעת קצתם - ולא חששו אלו בעד החמשה ימים וי"ד שעות שקדמה הבריאה ממולד תשרי זה אף שתשלום בריאת ארץ ושמים היה בסוף יום ששי וכבר קדם המולד של תשרי זה עשרה שעות - וממה שצריך לדעת שלפי דעת הכל ראוי להיות ראש השנה מחמשה עשר לחדש תשרי שהוא יום חג הסכות כמו שכן כונת התורה כמו שאמרה וחג האסיף תקופת השנה - בצאת השנה באספך את מעשיך - וכתוב מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות (דברים לא, י) - וכמו שאמר והעברת שופר תרועה בחדש השביעי וגו' (ויקרא כה, ט): ואמרו וקדשתם את שנת החמשים (ויקרא כה, י) והוא אחר הכירוז חמשה ימים כמו שביארנו : אמנם להיות שיום ראש החדש הוא יום הידוע יותר משאר ימי החדש והוא תחלת החדש הסכימו הכל להיות תחלת מנין השנים משנכנס חדש תשרי - אמנם כונת התורה בתחלת השנים הוא משנכנס חג הסכות שהוא יום חמשה עשר לחדש: סוף מאמר האומרים שבניסן נברא העולם - אולם המערביים מהם יחלו שנתם מתשרי שהיה קודם ניסן הנזכר - ואנשי מזרח מתשרי שהוא אחר ניסן הנזכר - ויש הפרש ביניהם בשנות הבריאה שנה אחת - ולפי דעת האומרים שבתשרי נברא העולם - אולם המערביים מהם ישימו תחלת שנתם מתשרי הקודם מתשרי זה הנזכר שהוא קודם שנה אחת מהבריאה פחות חמשה ימים ארבע עשר שעות - ואנשי מזרח מהם יחלו שנתם מתשרי הזה בעצמו שבו נברא העולם לדעתם שהוא אחר הניסן שבו נברא העולם לדעתנו - ולפי זה גם כן יש הפרש שנה אחת בשנות הבריאה בין אנשי מזרח למערב שאומרים הכל שבתשרי נברא העולם - הרי נתבאר לנו מכל זה שכל אנשי מזרח יחלו שנתם מתשרי המאוחר - ואנשי המערב יחלו מתשרי המוקדם:

#XX:3 הפרק השלישי

מתי התחילו ישראל למנות שמטה ויובל - וזמן הכבוש והחלוק - ולדעת בכל עת זמן שמטות ויובלים: כל ישראל מודים שלא נתחייבו ישראל למצות מנין שמטה ויובל אלא משבאו לארץ והם בה: לא בזמן שהם חוצה לה: אף על פי שצוו במצוה זו בשנה הב' בצאתם מארץ מצרים כי כן אמר הכתוב כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ וגו' (ויקרא כה, ב) - ומה שאמר הכתוב שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך וגו' (ויקרא כה, ג) ידענו שהתחלת מנין השמטות והיובלים אינו לא מעת שנכנסו לארץ ממש ולא מעת שכבשוה כי אם מזמן שחלקוה וידע כל אחד חלקו ונחלתו משדה וכרם: סוף דבר לא נתחייבו ישראל למנות שמטה ויובל אלא מעת שחלקו הארץ - ואמנם בזמן הכבוש והחלוק והוא הזמן שבין עת הכנסם לארץ עד זמן שהתחילו למנות שמטה ויובל נחלקו בו החכמים: בעלי הקבלה אמרו שארבע עשרה שנה עברו מעת שנכנסו ישראל לארץ הקדושה עד שהחלו למנות שמטה ויובל - ואמרו שבשבע שנים כבשו הארץ ובשבע שנים חלקוה - והביאו ראיה ממאמר יחזקאל עליו השלום בעשרים וחמש שנה לגלותנו בראש השנה בעשור לחדש בארבע עשרה שנה אחר אשר הכתה העיר בעצם היום הזה וגו' (יחזקאל מ, א) - שבאמרו בראש השנה הוא ראש חדש תשרי ובאמרו בעשור לחדש הוא יום כפורים שהוא יום הכרזת^{^[1018]} הדרור והחפש - ואמרו שאלה ארבע עשרה שנה הם שנות הכבוש והחלוק והכתוב מספר בהן אחרי שחרב הבית כדי להשלים היובל כי לדעתם שישראל מנו י"ז יובלים מעת שנכנסו לארץ ועד שגלו ממנה - כי הנה לדעתם ישראל נכנסו לארץ בשנת שני אלפים תפ"ח ליצירה ועברו י"ד שנים לכבוש ולחלוק הרי שני אלפים תק"ב: ובעשור לחדש תשרי של שנת שני אלפים תק"ג ליצירה התחילו למנות שנות השמטה ומנו שש שנים ובשנת שני אלפים תק"ט היתה שנת השמטה ושבתה הארץ שבת לה' - ומנו על סדר שבע שמטות וקדשו שנת שני אלפים תקנ"ב ליובל ראשון והבית נחרב בשנת [שלשת]^{^[1019]} אלפים של"ח - ועוד י"ד שנים אחר אשר הכתה העיר עלו י"ז יובלים שכללם שמונה מאות וחמשים שנה שבהן עמדו ישראל בארץ הקדושה הוצא י"ד שנים בעד הכבוש והחלוק מהקודמים ותמצא כי לארבע עשר שנים אחר אשר הכתה העיר שלמו שבעה עשר יובלים שי"ז פעמים חמשים עולה תת"נ - ועל כן אמר הנביא עליו השלום בראש השנה בעשור לחדש שהוא שנת היובל שאין לנו שנה שתחלתה מיום הכפורים שהוא יום העשור לחדש כי אם שנת היובל - והחכמים עליהם השלום השיבו שבאמרו הנביא בארבע עשרה שנה הם שנים שלמות מעת אל עת ועל כן אמר בראש השנה והוא יום העשירי לחדש החמישי הוא חדש אב שבו ביום נחרב הבית ובו ביום באה הנחמה - והרב רבינו אהרן בע"ח השיב ואמר שאין כח להם ממאמר הזה כי לא יתחייב להיות באמרו הנביא בארבע עשרה שנה רמז אל שכבשו וחלקו בי"ד שנים - ועוד שבסדר עולם יש בלבול בשנים שבית המקדש עמד יותר מת"י שנים שאמרו ב"ה כמו שביארנו הענין בזולת זה המקום במלת תאריך בפרק מ"ה מספרנו הנקרא גן המלך - וכבר הרחיב הענין גם כן הרב רבינו יהודה האבל עליו השלום בספרו באשכול הכופר באלפא ביתא קכ"ז בדבור לא יהיה - ועוד אלו היה מאמר בראש השנה בעשור לחדש רמז לחדש תשרי למה לא אמר בחדש השביעי כמנהג הכתוב בזולת זה המקום - אמנם אלו השנים הם מיום אל יום כמו שפירשו החכמים עליהם השלום - ומאמר בראש השנה בעשור לחדש דבק לחשבון בעשרים וחמש שנה לא לחשבון בארבע עשרה שנה - ואפשר להיות זמן אחר - על כן לא הזכיר פרטו - וחכמינו עליהם השלום אמרו שבשבע שנים כבשו וחלקו - וראייתם מדברי כלב עליו השלום שאמר ליהושע עליו השלום בן ארבעים שנה אנכי בשלוח אותי משה עבד ה' מקדש ברנע (יהושע יד, ז) - ואמר ועתה אנכי היום בן חמש ושמונים שנה (יהושע יד, י) - וכתוב ככחי אז כחי עתה למלחמה לצאת ולבוא (יהושע יד, יא) - הנה בעת שנשתלחו המרגלים היה כלב בן ארבעים שנה והעת ההיא היתה שנה שניה ליציאתם ממצרים שנאמר ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים [בחדש]^{^[1020]} נעלה הענן (במדבר י, יא) וחנו בקברות התאוה ועשו שם שלשה ימים שנאמר וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים (במדבר י, לג) - ואז היו העם כמתאוננים (במדבר יא, א): ואכלו הבשר שלשים יום שנאמר עד חדש ימים (במדבר יא, כ) - ואז ותדבר מרים (במדבר יב, א) ונצטרעה שבעה ימים ואז חנו ישראל במדבר פארן ונשתלחו המרגלים - ונראה מחשבון זה שנשתלחו בראש חודש תמוז כי מיום עשרים לאייר שנסעו עד עת השליחות עברו ארבעים ימים שלשה לארון ושלשים לבשר ושבעה למרים הרי נשלמו שני חדשים אייר וסיון - ובראש חדש תמוז נשתלחו המרגלים ונתאחרו מ' ימים עד שובם והוא יום תשעה לחדש אב ובלילה שהוא ליל יום עשרה באב בכו בכי חנם רמז בכה תבכה בלילה (איכה א, ב) שבו ביום נשרף הבית אלהים ישיבנו למכונתו - נראה מזה שבשנה שנית ליציאתם ממצרים נשתלחו המרגלים - הוסף על שנות כלב אז שלשים ושמונה שנים לכתם במדבר מאז עד הכנסם לארץ עלו ע"ח שנים ואז עבר יהושע עליו השלום עם ישראל בארץ והחלו להלחם בשבעה עממים ובעת שדבר כלב עם יהושע שאז היתה חלוקת הארץ היה בן פ"ה שנה נמצא משנכנסו לארץ עד שחלקו הארץ עברו שבעה שנים - ולכן אמרו החכמים עליהם השלום שבשבע שנים כבשו וחלקו ובשנה השמינית משנכנסו לארץ החלו למנות שמטה ויובל - אף על פי שיש להקשות בדבר כי בעת שטען כלב ליהושע היתה עת נפילת הגורל ליהודה שהוא עלה בתחלה ושאר שבטי ישראל עדין לא חלקו נחלתם כמו שכתוב ויותרו בני ישראל אשר לא חלקו (יהושע יח, ב) - ועוד מאמר יהושע עליו השלום עד אנה אתם מתרפים (יהושע יח, ג) עם כל זה אמרו עליהם השלום כי בנפול תחלת הגורל מיד התחילו למנות כי כן אמר שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך (ויקרא כה, ג) - והוא דבור יחיד ואין תנאי עד שיחלקו כלם אלא מעת שהחזיק שבט אחד התחילו למנות השמטה - ואם יאמרו ב"ה שהמשך זמן החלוק רצוני עד שחלקו כל ישראל נחלתן עברו שבע שנים הנה לא ידעו זה בדקדוק כי אפשר שהיה פחות מזה - ואם יאמר אומר כי היה ראוי להחל במנין השמטה מזמן שכבשו עיר אחת כאלו אמרת ארץ יריחו או עי וזולתם כי כל ישראל חברים במצות השמטה כל שכן כאשר כבשו עיירות הרבה^{^[1021]} אף על פי שלא חלקו אותם נאמר כי ישראל בעת התעסקם במלחמה לא היו זורעים ולא היו קוצרים אלא עסקם וכונתם היתה במלחמה בכל שבע השנים: ואם תאמר ומה היו אוכלים - אמר הרב רבינו לוי הלוי היו אוכלים אשר הכינו אותו אנשי הארץ - ולשואל לשאול שאם כן היה ראוי מעת שכבשו ארץ סיחון ועוג שנתנה לבני ראובן וגד למנות שמטה ויובל - יש להשיב שארץ סיחון ועוג לא נפלה בחלק ראובן וגד על פי הגורל כי לא היתה הארץ ההיא להם לנחלה אלא אחר שיכבשו ישראל את ארץ כנען והם יעברו חלוצים לפניהם ולא היתה הארץ להם כי אם על דרך פקדון - ועוד שעל פי הכונה הראשונה במצות שמטה ויובל אינה אלא בארץ כנען שהיא הנתנת לאבות ולזרעם בשבועה לא ארץ סיחון ועוג אף על פי שלפי דעת הרב רבינו אהרן בע"ח גם אלה הארצות הן מארץ הברית - ואם תתחייב שמטה ויובל בארץ סיחון ועוג ובשאר הארצות שיכבשום ישראל שהן זולת ארץ כנען הנה הוא בכונה שנית מדיוק שאמר נותן לכם לפי דעת קצת חכמים - אמנם ממאמר כי תבואו אל הארץ באומרו הארץ בה"א הידיעה אין ארץ אחרת נכללת בדבור זה: ומה לנו באלה הצרות הלא ידוע הוא שאם היה נותן סיחון ועוג את ישראל עבור בגבולו לא היתה ארצם נתנה לישראל ולא כן ארץ כנען הידועה כי הוא הסגלה להיות נחלת עם ה': סוף דבר ישראל התחילו למנות שמטה ויובל משנה שמינית שנכנסו לארץ הקדושה שהיא היתה תחלת שנת שני אלפים תצ"ו לבריאת עולם בעשור לחדש השביעי הוא חדש תשרי והיה היום הזה ראש שנת שמטה ראשונה מכלל השמטות והיובלים שמנו ישראל - כי ישראל נכנסו לארץ הקדושה בעשרה מניסן של שנת שני אלפים תפ"ח ליצירה הוסף עליהם שבע שנות הכבוש והחלוק עד שחלקו בני יהודה חלקם עלו שני אלפים תצ"ה והמתינו עד שהגיע חדש תשרי שהוא שנת שני אלפים תצ"ו ומעשרה בו ביום הכפורים החלו לסדר ולמנות שמטות ויובלים - ומנו שש שנים בששת ימי הבריאה לעבודת האדמה - ובשנת שני אלפים תק"ב ליצירה שהיתה שנה שביעית לאחר חלוק בני יהודה קדשוה ועשוה שנת שמטה ראשונה ככתוב ושבתה הארץ שבת לה' (ויקרא כה, ב) - וכתוב ובשנה השביעית תשמטנה ונטשתה (שמות כג, יא) - ועוד עשו שמטה שנית בשנת שני אלפים תק"ט וכן על זה הסדר עד שעשו שבע שמטות תשע וארבעים שנה ושנת שני אלפים תקמ"ה קדשוה ליובל ראשון שהיא שנת החמשים שנה משחלקו בני יהודה - ועוד החלו שמטה שמינית תחלת יובל שני משנת תקמ"ו ומנו יובלים שלמים עד תחלת חרבן הבית הראשון הוא אשר בנה שלמה עליו השלום אלהים יכוננהו שהיה חרבנו בשנת שלשת אלפים של"ח ליצירה - והסימן שלח מעל פני (ירמיהו טו, א) - ומנו ששה עשר יובלים שלמים ועוד שש שמטות שלמות מיובל שבעה עשר - ושנת החרבן היתה שנה ראשונה משמטה שביעית של יובל י"ז ואם נוסיף שבע שנים שהיו קודם החלוק משנכנסו לארץ תמצא שמיום הכנסם לארץ עד תחלת חרבנם עברו תת"נ שנים שהם י"ז יובלים שלמים - ואם נמנה השמטות עד סוף חרבן הבית שהיתה בשנת שלשה אלפים שנ"ו ליצירה שאז נתקיים מאמר מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו (ירמיהו ט, ט) - תמצא שישראל מנו שבעה עשר יובלים שלמים ועוד שמטה אחת שלמה ושנת שנ"ו סוף החרבן היתה שנת ד' משמטה שנית מיובל שמונה עשר: ואם כן מתחלת הכנסם לארץ עד סוף צאתם עברו שמונה מאות וס"ח שנים שהם י"ז יובלים ושני שמטות וארבע שנים מיובל י"ח:

שנתנו זו

שנת נזר הקדש (שמות כט, ו) לפרט האלף הששי ליצירה שהיא שנת ב' אלפים תת"ט ליציאת מצרים - וב' אלפים תשס"ט לכניסה לארץ - ואלף תתקי"ט מתחלת חרבן הבית הראשון - ואלף תתק"א מסוף חרבנו: הנה היא שנה חמישית משמטה שנית מיובל ששה וחמשים יובלים שלפי זה עברו נ"ה יובלים שלמים ושמטה אחת שלמה ועוד חמשה שנים משמטה שנית של יובל חמשים וששה - וכבר ידעת שההפרש בינינו ובין הרבנים במנין השמטות הוא שבע שנים שהיא שמטה אחת שלמה - כי כלנו מודים שתחלת המנין היתה משחלקו הארץ והנה הם אמרו שמשנכנסו לארץ עברו ארבע עשרה שנה עד שמנו שמטה - ואנחנו אומרים שבע שנים לבד - נמצא ששנתנו זו לדעתם היא שנה חמישית משמטה ראשונה של יובל חמשים וששה - וממה שצריך לדעת שבעלי הקבלה אמרו שמשחרב הבית הראשון בטלו שמטות ויובלים ולא מנו אותן עוד עד זמן עזרא הכהן עליו השלום אחר שנבנה הבית השני - מסוף בנינו לאחר שבע שנים מתחלת בנינו והיא עת עלות עזרא עליו השלום בבית פעם שנית - ולפי זה תהא שנתנו זו שנת הנז"ר שנה ששית לשמטה ראשונה משבע שמטות של יובל ל"ח - שלפי זה עברו יובלים שלמים ל"ז וחמש שמטות שלמות - ועוד חמש שנים משמטה ששית של יובל ל"ח^{^[1022]} - כי תחלת בנין בית שני היתה בשנת ג' אלפים שצ"ד ליצירה והם התחילו למנות השמטות אחר שבעה שנים מסוף בנינו שהיתה אז ליצירה שלשת אלפים וארבע מאות ואחד - ועמד בבנינו תל"ד שנים סימנו ואם דלת היא (שיר השירים ח, ט): אמנם על מכונו עמד ארבע מאות ועשרים שנה: ודעת גאוני ב"ה ממסורת שבידיהם איש מפי איש שלא מנה^{^[1023]} בשבעים שנה שבין חרבן בית ראשון ובנין בית שני אלא שמטות בלבד בלא יובל - וכן כשחרב באחרונה לא מנו שנת החמשים אלא שבע שבע בלבד מתחלת שנת החרבן: ושנת החמשים היו מקדשים אותה והיו מונים אותה כדי לקדש שמטות אף על פי שלא היה שם מעשה יובל כי הכתוב אמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה (ויקרא כה, י) ונמצא שנתבטל היובל משגלה שבט ראובן וגד וחצי שבט המנשה - אכן לפי דעת האומר כי משחרב הבית הראשון לא מנו יובלים כי אם שמטות לבד משבע שבע שנים תהא שנתנו זו מסוף חרבן הבית הראשון שנה רביעית משמטת מאתים ושבעים ושתים - ומתחלת חרבנו תהא שנה ראשונה משמטה מאתים ושבעים וחמש - והנה מאלו החשבונות שהזכרנו יוכל האדם לדעת מנין השמטות והיובלים בכל איזה זמן שירצה מאיזו התחלת זמן שרצה כי כל שמטה שבע שנים וכל יובל חמשים שנה - והמבין יבין כל ענין ברוך שהורנו נפלאות מתורתו: ואם רצית לדעת איזו שנה תהא שנתנו זו לפי מנין תאריך השטרות שבו היו מונים אומת ישראל - הנה דע שהיא שנת אלף ושמונה מאות ושבע שנים כי תחלת תאריך זה של שטרות החל בשנת שלשת אלפים וארבע מאות וחמשים מבריאת עולם ביום שני כ"ו^{^[1024]} לחדש תשרי שאז היתה חתימת חזיון והוא עצמו התאריך הנקרא תאריך אלכסנדרוס מקדון שאז היתה שנת ארבעים לבנין בית שני - ואם תאמר למה נקרא זה תאריך אלכסנדרוס ובו מונים אומת ישראל: התשובה בזה היא בעבור שבעת ההיא עלה אלכסנדרוס מקדון מלך יון על ירושלים - וזה היה בימי שמעון הצדיק הוא עדו בן יהוצדק הכהן הגדול לדעת קצת החכמים שהיה אחרון מן תשלום מאה ועשרים זקנים שהם הנקראים אנשי כנסת הגדולה שמהם היו זרובבל בן שאלתיאל וישוע בן יהוצדק ונחמיה בן חכליה ושריה ורעליה ומרדכי היהודי^{^[1025]} ועזרא הכהן הסופר שהיה ראש לכלם - וכשעלה לירושלם בקש להחריבה ובאה העיר במצור ובמצוק ויצא לפניו שמעון הצדיק לבוש בגדי מחלצות בגדי כהנה וכשראהו המלך אלכסנדרוס עמד מפניו ונשאו וגדלו ושאל ממנו שמעון הצדיק עליו השלום שיעלה מעל ירושלם ושמע לקולו ונתפייס בדבריו ולא החריבה ותמהו עליו כל שריו ועבדין לפי שכבר הסכים להחריב הבית ומימיו לא חזר מכל מה שזמם לעשות - והוא - רצוני לומר המלך - השיב להם ואמר דמות דיוקנו של זה אני רואה שהוא מנצח לפני במלחמותי - ואז התנה המלך עם שמעון הצדיק שני תנאים: האחד שכל בן שיולד לכהנים באותה שנה שיקרא בשמו אלכסנדרוס - והתנאי השני שיתחילו ישראל למנות מנין שטריהם מאותה שנה שהיתה אז שנת אלף לצאתם ממצרים - הנה מפני זאת הסבה החלו מנין השטרות מאז:

אמר כלב אפנדופולו בן אליהו: ראיתי להזכיר לך הנה שרש קצת תאריכים שבהם מונים בני האדם להיות ידיעתם מועילה: וקודם כל דבר אומר שמלת תאריך היא מלה הגרית ופירושה בלשוננו מנין או זמן - והיא נגזרת מלשון כי ארכו לו שם הימים (בראשית כו, ח) ששתי הלשונות קרובות הן - והנה באמרנו על שנתנו זו שהיא שנת הר"נז לתאריך העולם הוא כאלו אמרנו למנין העולם והתחלת זמן בריאתו וחדושו מאין - ואחר זה אומר שתאריך בריאת העולם יהיה שרש ממנו נדע שרשי שאר התאריכים והתחלתם:

תאריך הבריאה והוא הנקרא תאריך העולם התחיל מראש חדש תשרי שהיה קודם ניסן שבו נברא העולם לפי דעתנו אנחנו המערביים: והמזרחיים התחילו מתשרי הבא אחר ניסן הנזכר שלפי זה יש הפרש בשנות הבריאה בין המערביים ובין המזרחיים שנה אחת כמו שכבר ביארנו הענין בפרק הקודם:

תאריך יציאת ישראל ממצרים היה בערב הפסח ליל יום חמשה עשר לחדש ניסן שנת שני אלפים וארבע מאות וארבעים ושמנה שנים לתאריך בריאת העולם וסימנו ב' תמ"ח - נמצא ששנתנו זו שנת הנז"ר היא שני אלפים תת"ט ליציאת ישראל ממצרים:

תאריך כניסת ישראל לארץ היה בשנת שני אלפים תפ"ח לבריאת העולם בעשור לחדש ניסן אחר ארבעים שנה ליציאת ישראל ממצרים - ואחר שבע שנים החלו למנות שמטות ויובלים נמצאת שנתנו מהכניסה לארץ היא שני אלפים תתמ"ט^{^[1026]}:

תאריך בנין הבית הראשון^{^[1027]} בית העולמים אשר בנה שלמה עליו השלום הנה תחלת בנינו היתה בשנת שני אלפים תתקכ"ח לבריאה וסימנו ע"ד אמצ"א מקו"ם לה' - עד במספר הנוטריקון מקום אחד והוא שנת בנינו כי שנים שלמות שעברו היו ב' תתקכ"ז במספר אמצ"א מקו"ם לה' כי המם הכפולה עולה בחשבון האותיות שש מאות והיא שנת ת"פ ליציאה ממצרים והיה נבנה הבית שבע שנים ונשלם בשנת שני אלפים תתקל"ו לבריאה - ואולם חרבנו היה בשנת ג' אלפים ושלש מאות ושלשים ושמנה לבריאה וסימנו של"ח מעל פני - ונבוכדנצר הרשע החריבו והוא עמד בבנינו מתחלת בנינו עד תחלת חרבנו ארבע מאות ועשר שנים וסימנו בזא"ת אכן לפי דעת החכמים עליהם השלום שמונים חרבנו מסופו והוא מעת שאמר מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו יהיה תאריך החרבן בשנת ג' אלפים שנ"ו לבריאה וסימנו זכ"ר^{^[1028]} ה' לבנ"י אדו"ם א"ת ויהיה לפי זה מתחלת בנינו עד סוף חרבנו תכ"ט שנים וסימנו בזא"ת יבו"א ואם תוציא שבע שנים של בנינו יהיה מסוף בנינו עד סוף חרבנו תכ"ב^{^[1029]} שנים וסימנו עזבתי את בית"י - והיה חרב נ"א שנים וסימנו אנא שא נ"א: ואז הכריז כורש לבנותו ולא בנהו אלא עד מלאת שבעים שנה כמספר שנות השמטות והיובלים שלא שבתו בארץ למלאת דברו יתעלה מפי ירמיהו עליו השלום כל ימי השמה שבתה למלאת שבעים שנה:

תאריך בנין בית שני והיא עת עלות עזרא הכהן עליו השלום בפעם הראשונה לבנותו היה בשנת ג' אלפים ושלש מאות ותשעים וארבעה ליצירה בחדש השני - ואולם חרבנו היה בשנת ג' אלפים תתכ"ח ליצירה והוא עמד בבנינו ארבע מאות ושלשים וארבע שנים סימנו וא"ם דל"ת הי"א: אך על מכונתו עמד ארבע מאות ועשרים שנה והחריבו טיטוס הרשע שהיה ממלכי אומת יון הרשעה והבית היה בשלוה והשקט תי"ג שנה ושאר השנים היה במצור ובמצוק מידי טיטוס עד שהחריבו ומידי אביו אספסיינוס הרשע:

תאריך נבוכדנצר הבבלי התחיל מיום רביעי לשבוע בחדש תמוז בשנת ג' אלפים ועשרים ואחד לבריאת העולם - וזה נבוכדנצר הבבלי היה קודם נבוכדנצר הנזכר בדברי הנביאים בזמן גלות בבל כי זה קדם מאלכסנדרוס ארבע מאות ועשרים ושמנה שנים ומאה וששים ימים:

תאריך השטרות התחיל מיום שני לשבוע תשעה לחדש תשרי שנת ג' אלפים וארבע מאות וחמשים שנה לבריאת העולם וזה היתה חתימת החזיון וזה התאריך הוא בעצמו תאריך אלכסנדרוס מקדון מלך יון כמו שהודעתי הסבה במה שעבר:

תאריך אלצפר התחיל מיום אחד לשבוע ראש חדש יינר"י^{^[1030]} מחדשי הנוצרים שיום זה היה שמנה עשר לחדש טבת שנת שלשת אלפים ושבע מאות ועשרים ושלש שנים לבריאת העולם - ובתאריך הזה היו מונים אומת הנוצרים קודם בא משיחם הוא ישוע בן מרים:

תאריך ישוע בן מרים הוא יש"ו הנוצרי הנה תחלתו היא יום לידתו והוא יום שבת עשרים וחמשה לחדש דיקבר"י שהיה אז לבריאה יום תשעה לחדש טבת שנת שלשת אלפים ושבע מאות וששים ואחת - וזה התאריך נמנה ככה בחשבונות התכונה ובפי אנשי דתו - אמנם טעות הוא להם בשרש הזה כי זה האיש ישוע היה קודם משרש מנינם זה כמו ששים שנה כי הוא היה קודם מחרבן הבית השני כמו מאה ושלשים שנה ואין להאריך בזה וכבר ביארנוהו בספרנו הגדול הנקרא גן המלך - ועל זה התאריך מונים אומת הנוצרים היום והם מאמיני יש"ו ונקראו נוצרים על שם האומה שהיו מונים בתאריך אלצפר שהיה קודם מתאריך הזה שלשים ושמנה שנים:

תאריך אלחגירה הוא תאריך הישמעאלים תחלתו היה יום חמישי לשבוע בראש חדש מחרם הוא החדש הראשון מחדשיהם - שיום זה היה יום שני לחדש אב משנת ד' אלפים ושפ"ב ליצירה והוא היום שהלך האיש בעל נימוסם מחמ"ד מעיר מיכ"ה אל עיר מדינ"ה ועליו מונים כל עניניהם כפי שאתה רואה היום:

גם יש תאריכים אחרים שמונים בהם בני האדם ובפרט החכמים בחשבונות התכונה כפי הסכמת כל איש ואיש וכפי הנתת מבטי הכוכבים ושורש לוחות חשבונותיהם ואינם מכונתנו בספר הזה: והנה בעניני קדושי נשים ונשואיהן ובמשא ובמתן שיש לנו עם בני אדם ובמכר וקנין ובכל דבר קיים אנחנו מונים אותם לפי תאריך בריאת העולם וחדושו כפי מה שאנחנו מתנהגים היום - אך משיצאו ישראל ממצרים היו מונים בזמן הנביאים מיום צאתם ממצרים כי הוא היה כחדוש העולם שנאמר ויהי בחדש הראשון בשנה השנית (שמות מ, יז) וזולת זה ספורים בנביאים שיורו במנין זה - אכן בענין בטול כגון שטרי גיטין וגרושין ימנו הזמן מתאריך חרבן בית שני שהיה בשנת ארבע אלפים פחות עק"ב שנים אלהים יכוננהו אמן ויקיים עלינו מאמר נביאו כי הנני בורא שמים חדשים וגו' (ישעיהו סה, יז) כי אם שישו וגילו עדי עד וגו' (ישעיהו סה, יח):

#XX:4 הפרק הרביעי

מתי נתחייבו ישראל לעשות ולמנות שמטה ויובל: אין שמטה ויובל נוהגין בגלות כי ארץ הנחלה ביד מלכי זרים - והכתוב אומר כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם (ויקרא כה, ב): שהטעם בו כשתהיה הארץ ברשותכם אז ו' שנים תזרע ותזמור אם תרצה והשנה השביעית תשמטנה ונטשתה ושבתה הארץ שבת לה' בעל כרחך כי לה' הארץ - ואפילו תהיינה לקצת ישראל ערים לקנין או למתנה והם ברשותם לא יתחייב עליהם שמטה ויובל כי אין קנינם להם על האפן אשר נתנם השם יתעלה להם כך פסקו החכמים והרב רבינו לוי הלוי והאלהי הרב רבינו אהרן בע"ח זצ"ל - ואולם אנשי בית שני שחייבו עליהם לעשות שמטה שנאמר ונטוש את השנה השביעית ומשא כל יד (נחמיה י, לב) הנה זה בעבור ששב כל אחד אל ארצו ואל נחלתו - שנאמר ואלה ראשי המדינה אשר ישבו בירושלים ובערי יהודה ישבו איש באחוזתו בעריהם ישראל הכהנים והלוים וגו' (נחמיה יא, ג) - וכתוב וישבו הכהנים והלוים וגו' (נחמיה ז, עב) וכל ישראל בעריהם (נחמיה ז, עב) - וכתוב וישובו לירושלם וליהודה איש לעירו (נחמיה ז, ו) - ואף על פי שלא שב כל ישראל בעריהם כי אם מעט עם כל זה חייבו עליהם ענין השמטה כי היו רוצים לשוב להתנהג במנהגי התורה המוקדמים שנאמר מחזיקים על אחיהם אדיריהם ובאים באלה ובשבועה ללכת בתורת האלהים אשר נתנה ביד משה עבד האלהים ולשמור ולעשות את כל מצות ה' אדוננו ומשפטיו וחקיו (נחמיה י, ל) - ושם כתוב ונטוש את השנה השביעית (נחמיה י, לב) - וכתוב ולהביא את בכורי אדמתנו וגו' (נחמיה י, לו) ואת בכורות בנינו וגו' (נחמיה י, לז) - ואת ראשית עריסותנו ותרומותינו ופרי כל עץ תירוש ויצהר נביא לכהנים וגו' ומעשר אדמתנו ללוים (נחמיה י, לח) - וידוע כי חרבן בית ראשון מסבת הנחת מצות שמטה ויובל - שנאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה (ויקרא כו, לד) שזה היה גלות בבל שגלו ישראל שבעים שנה כנגד שבעים שמטות שלא עשו ישראל שנאמר ויגל השארית מן החרב אל בבל וגו' (דברי הימים ב לו, כ) - למלאת דבר ה' מפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאות שבעים שנה (דברי הימים ב לו, כא): סוף דבר אין אנשי הגלות חייבים לעשות שמטה ויובל ואפילו שבידם נחלה או קנין מארץ ישראל - ואולם איזה הם השבעים שמטות ויובלים שלא עשו אותם ישראל ולקו בם שבעים שנה בגלות בבל הנה הם כמו שאבאר - המפרשים נחלקו לחשבון אלו השמטות והיובלים שלא שבתו ישראל בם לשני חלקים - מהם אמרו שאותם השמטות והיובלים הן מזמן מות יהושע ע"ה עד זמן שפטים ומתחלת מלכות ירבעם בן נבט עד חרבן הבית - ויחזקאל הנביא עליו השלום הזכיר מספר השנים שבהם שבעים שמטות ויובלים שבמספרם לקו ישראל באמרו עליו השלום ואני נתתי לך את שני עונם למספר ימים שלש מאות ותשעים יום ונשאת את עון בית ישראל וגו' (יחזקאל ד, ה) ואמר ונשאת את עון בית יהודה ארבעים יום יום לשנה יום לשנה וגו' (יחזקאל ד, ו) עולים שני אלו המנינים ארבע מאות ושלשים שנה - הג' מאות ותשעים שנה הם מתחלת זמן שופטים עד יום גלות הושע בן אלה מלך ישראל והארבעים שנה הם מעת גלות הושע בן אלה עד חמש שנים לגלות יויכין: ועוד יש לנו שש שנים מגלות יויכין עד גלות צדקיהו סך הכל תל"ו שנים ואם נעשה מהם שמטות ויובלים בכל שבע שנים שמטה אחת ובכל חמשים שנים יובל אחד יעלו מספר השמטות ששים ואחת ויובלים שמונה הרי הם ס"ט שמטות ויובלים ונכנסה גם שנת השמטה המשלמת השבעים ונחשבה להם לעון - ואלה הם השבעים שמטות שלא שבתו ישראל בהן ולא שבתה הארץ בשבתם עליה כי חטאו ועשו הרע בעיני ה' ולקו בם שבעים שנה בגלות בבל ונתקיים מאמר הננאם אז תרצה הארץ את שבתותיה בהשמה מהם וגו' (ויקרא כו, מג)- ואולם ידיעת פרט אלה הש"צ שנים כפי דעת בעל סדר מועדים כמו שכתב הרב רבי אהרן בעל המבחר נוחו עדן הנה כן מנינו: ישראל היו תחת יד כושן רשעתים שמנה שנים ושמנה עשר שנים תחת יד עגלון - ועשרים ליבין מלך חצור - ושבע למדין - ושלש לאבימלך - וארבעים שהיו ישראל תחת יד פלשתים - וארבעים שמשל יפתח - ושבע שעמד דוד בחברון סך הכל קמ"ד שנים: והשאר אחרי מות שלמה עליו השלום וזה פרטם: רחבעם י"ז שנה - אביה שלשה - אסא מ"א - יהושפט עשרים וחמשה - יהורם שמנה - אחזיה שנה אחת עתליהו ששה - יואש ארבעים - אמציה כ"ט - עזיה נ"ב - יותם י"ו - אחז י"ו - ושש שנים מכ"ט שנים שמלך חזקיהו עד שנכבשה שומרון סך הכל רמ"ו שנים חברם עם הקמ"ד הראשונים הרי הם ש"צ שנים שלמות - וכתב הרב ז"ל וזה מצאתי בסדר מועדים ומי שיעיין בזכרון הפרט ימצא אותו משובש וכמדומה לי שהמפרש זה^{^[1031]} לקחו מחכמי הקבלה כי הם מסכימים כי מאלה השנים מקצתן מזמן השופטים והנותרים שנות מלכי ישראל ואם לא ספרו כפי דבריהם: כי הרבנים אינם מודים בזמן שופטי ישראל קי"ח שנים עד כאן לשון הרב ז"ל: נראה לי שזה ספר סדר מועדים הוא חבור חכמינו עליהם השלום ולא הגיע בידינו - ואינו נכון שנאמר שזהו ספר^{^[1032]} סדר עולם שחברו בעלי הקבלה כי בסדר עולם כתוב שישראל היו ביד פלשתים ארבעים שנה - עשרים שנה בימי יפתח ועשרים בימי שמשון - ואין שם כתוב ארבעים שנה שמשל יפתח - ונשוב למכוון: ואולם פרט הארבעים שנה שני עון בית יהודה הנה לך ביאורם - עשרים ושתים שנה של מנשה הרשע כי אף על פי שמלך חמשים וחמשה שנים לא הרשיע אלא עשרים ושנים שנים כמו שהזכיר הענין בעל הדרשות - גם הזכירו בעל סדר עולם ובשלשים ושלשה שנים האחרונים שב בתשובה כמו שאבארהו אחרי כן - ושתים שנים של אמון - וי"א ליויקים - וחמשה שנים אחר גלות יהויכין שמלך שלשה חדשים לבד שהם מהאחד עשר שנים שמלך צדקיהו הוא מתניה דודו כללם ת"ל שנה - ועוד ששה שנים עד גלות צדקיהו הרי תל"ו שנים שהם שמטות ויובלים ואז נחרב הבית ויגל יהודה מעל אדמתו - והיה הבית חרב עד מלאת שבעים שנה - זאת היא הדעת האחת במנין השנים שחטאו ישראל ולא שבתה הארץ בשבתם עליה שבעים שמטות ויובלים - והדעת השנית אומרים שאלו השמטות והיובלים שהזכיר יחזקאל עליו השלום שלא שבתו בם ישראל שביתת הארץ הם מזמן ירבעם שנחלקה המלכות בינו ובין רחבעם בן שלמה עליו השלום עד זמן הושע בן אלה שהיא שנת שש ליחזקיהו מלך יהודה וביניהם מאתים וששים שנה וזהו פרטם - רחבעם בן שלמה שבעה עשר שנים - אביה בנו שלשה שנה - אסא בנו ארבעים ואחד שנה - יהושפט בנו עשרים וחמשה שנה - יהורם בנו שמונה שנה - אחזיהו שנה אחת - עתליהו המרשעת ששה שנה - יואש בן אחזיהו ארבעים - אמציהו בנו עשרים ותשעה - עזריהו בנו הוא^{^[1033]} עוזיהו המלך נ"ב שנים - יותם בנו ששה עשר - אחז בנו ששה עשר גם כן כלל אלה השנים רנ"ד וששה שנים ליחזקיהו שהיא שנת תשע להושע בן אלה שהוגלה אז ישראל אשורה מעל אדמתו הרי הם מאתים וששים שנה הנזכרים: ומשנת שש ליחזקיהו עד חרבן הבית הראשון מאה ושלשים ושלש שנים וזהו פרטם עשרים ושלשה שנים לחזקיהו עד סוף מלכותו כי הוא מלך עשרים ותשעה שנים וכבר נכנסו השש שנים במספר הר"ס שנים שהזכרנו ונשארו עשרים ושלשה שנים שהם מחשבון זה הקל"ג שנים - ועוד חמשים וחמשה שנים שמלך מנשה בנו - וב' שנים לאמון - ול"א ליאשיהו - וי"א ליויקים - וי"א לצדקיהו כללם ש"צ שנים ויותר - וארבעים שנה שהם עון בית יהודה הם תל"ג שנים וזה לך פרט הארבעים שנה שמנה שנים ליורם אחת לאחזיהו ששה לעתליהו המרשעת ששה עשר לאחז הם הכל ל"א ותשעה שנים החסרים עד תשלום ארבעים שנה הנה קצתם היו בזמן רחבעם ומהם באחרית זמן יהואש ומהם בזמן אמציה שעשו אז הרע בעיני ה': החכם הרב האלהי רבינו אהרן בעל המבחר ז"ל נטה אחרי דעת האחרונה במנין זה היות השבעים שמטות ויובלים שלא שבתו ולקו בם מזמן שנחלקה המלכות - כי המנין לפי הדעת הראשונה הוא משובש מאד כשתשתכל הפרט שלו - ועוד שיחזקאל עליו השלום אמר עון בית ישראל (יחזקאל ט, ט) עון בית יהודה (יחזקאל ד, ו) ונראה שהוא מעת החלוקה מזמן ירבעם בן נבט - ואמר הרב ז"ל ששבע שנים שמלך דוד בחברון אינם נכנסים לא בש"צ שנים ולא בארבעים שנים כאשר הסכימה הדעת הראשונה כי אמר שלא עבדו ישראל באותן שנים עבודה זרה - והאלהי החכם הרב רבינו אהרן בעל עץ חיים נטה במנין זה אחרי הדעת הראשונה ר"ל היות השבעים שמטות מזמן שופטים והלאה - כי במספר השבעים שמטות שמנה הכתוב שבם לקו ישראל ראוי שתחשב בו כל שמטה שלא שבתו ישראל מעת שנכנסו לארץ - וכן ראוי שלא תחשב השמטה ששבתו ישראל בה אף על פי שלא שבתו בה כלל ישראל: והנה בזמן שופטים חטאו ישראל ועשו הרע בעיני ה' ומסרם תחת יד אדום ומואב ופלשתים ואפשר שלא עשו אז שמטות - ואי אפשר שאותם השמטות לא נפקדו במספר השבעים אם כן אי אפשר להניח זמן שופטי ישראל שהניחו השמטות והיובלים שלא שבתו בם ולהחל מספר השבעים שמטות מזמן ירבעם בן נבט - ועוד שהשנים נחלקות בין ישראל ובין יהודה קודם גלות הושע בן אלה ומזמן גלות הושע עד חרבן הבית אחד הם והנה באלה השנים גלו ישראל ואי אפשר היותם מונים שמטות בם כי אינם בארצם - וידוע כי אז היו מלכים משבט יהודה כחזקיהו ויאשיהו והיו צדיקים ועל כל פנים היו עושים השמטות ואיך ימנה הכתוב אלה השמטות ששבתו בם בית יהודה בחשבון השבעים שמטות - על כן פסק הרב ז"ל בחשבון זה כפי הדעת הראשון הפך מה שפסק הרב הראשון עליו השלום - ולך המעיין במאמרי זה לבחור ולבחון אין זה יכשר משני המנינים הזה או זה ועל פיו סמוך במנין זה - אמנם לפי דעתי נראית שאלו השבעים שמטות הם מזמן שופטים עד חרבן הבית כפי הדעת הראשונה שנמשך האלהי הרב רבינו אהרן בעל עץ חיים נוחו עדן - אך לא כפי החשבון הפרטי שמנו החכמים שנמשכו בדעת זו כי מקולקל החשבון ההוא מאד ומשובש לרוב - ויהיה החשבון הפרטי לדעתי כפי מה שאספר: ידוע מתחלת ספר שופטים כי ישראל עבדו את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע אשר ראו את מעשי ה' הגדולים אשר עשה (שופטים ב, ז) עד שקם דור אחר אשר לא ראה את מעשיו יתעלה ואת ה' לא ידעו (שופטים ב, י) ומיד ויעשו הרע בעיני ה' ויעבדו את הבעלים (שופטים י, ו) וכן היה לעולם חטא ישראל בענין עבודה זרה ללכת אחרי אלהים אחרים ולעבוד הבעל עשתרות ואשרות מאלהי העמים אשר סביבותיהם ומיד ויחר אף ה' בישראל ויתנם ביד שוסים וישוסו אותם וימכרם ביד אויביהם מסביב (שופטים ב, יד) ויצר להם מאד (שופטים ב, טו) וישובו ויצעקו אליו יתעלה ויושיעם על ידי השופטים שהקים בכל דור ודור כי ינחם ה' מנאקתם מפני לוחציהם ודוחקיהם (שופטים ב, יח) - ובמות השופט ישובו והשחיתו מאבותם ללכת אחרי אלהים אחרים לעבדם ולהשתחות להם (שופטים ב, יט) ויוסיף ה' ידו למסרם ביד אויביהם ולוחציהם - ועוד וישובו ויצעקוך ואתה [משמים] תשמע^{^[1034]} ותצילם כרחמיך (נחמיה ט, כח) - והנה ידוע ומבואר כי בהיות ישראל עובדים אלהים אחרים כופרים היו בעקר ושורש האמונה קל וחומר שיכפרו במצותיו יתעלה שלא יקיימו פעל השמטה והיובל שאם לו יתעלה לא יאמינו איך ישמרו חקיו - וידוע גם כן שעון בית ישראל הוא מזמן שנכנסו לארץ עד שהגלו העשרת שבטים - ועון בית יהודה הוא מזמן שהגלו העשרת שבטים עד שהגלה כל שבט יהודה ונחרב הבית - כי אף על פי שחטא יהודה קודם גלות ישראל אין הזמן ההוא נמנה לעון בית יהודה כי אז זמן עון ישראל ויהודה אחד מחובר ואיך יתכן להמנות בש"צ ימי עון ישראל וארבעים ימי בית יהודה - אכן הראוי הוא להיות שני הזמנים עון בית ישראל ועון בית יהודה נחלקים ונבדלים זה מזה - ולכן ראוי לפסוק שהש"צ שני עון בית ישראל הם השנים שנמצאו בכתוב שחטאו ישראל והוא שכתוב בהם ויעש הרע בעיני ה' - וזה מה שהוא מזמן שופטים עד שגלו העשרה שבטים - וכן יהיו הארבעים שני עון בית יהודה השנים שכתוב בהם ויעש הרע בעיני ה' אחר גלות ישראל עד חרבן הבית שהגלה יהודה לבבל - ואמנם פרט הש"צ שנים של עון בית ישראל לדעתי הוא ככה - זמן של כושן רשעתים שמנה שנים - לעגלון י"ח - ליבין עשרים - למדין שבעה - אבימלך שלשה - כי אף על פי שמלך אבימלך לא מלך על כל ישראל כי מעצמו מלך הלא תראה שאמר וישר אבימלך (שופטים ט, כב) ולא אמר וישפוט - ולכן לא החזיר את ישראל למוטב אלא הולכים היו בדרכם הרעה והיו חוטאים לה' - ועוד שמנה עשר שנים שמשלו בהם פלשתים ועמון - ועוד ד' שנים של יפתח כי אף על פי ששפט את ישראל לא שפט הכל והעד הריגת אפרים ואם תאמר כי יפתח שש שנים שפט את ישראל נאמר כי השתי שנים נכנסים בשמנה עשר שנים של שעבוד עמון ופלשתים והעד שאמר וירעצו וירוצצו [את בני ישראל]^{^[1035]} בשנה ההיא (שופטים י, ח) היא השנה שיצא יפתח ונתלקטו עמו אנשים רקים - ובשנה השנית כתוב ויהי מימים וילחמו בני עמון (שופטים יא, ד) - ואז הושב יפתח והושם לשופט לישראל ומה שאומר הכתוב וישפוט יפתח את ישראל שש שנים (שופטים יב, ז) הוא מתחלת צאתו ובריחתו שישב בארץ טוב כי כבר שופט היה לאנשים הפוחזים שיצאו עמו - ועוד ארבעים שנה שמשלו פלשתים לישראל הרי כללם מאה ושמנה עשר שנים שעשו ישראל הרע בעיני ה' בזמן שופטים אשר מימי יהושע עד זמן שמשון אף על פי שבעלי הקבלה אינם מודים אלא קי"א שנים כי הם החסירו השלשה של אבימלך והארבע של יפתח ואמרו שלא עשו בהם ישראל רע בעיני ה' - ועוד עשרים שנה שמשל שמשון כי אף על פי שהושיע את ישראל לא היתה תשועתו שלמה - והראיה שכתוב בעת שאסרוהו הלא ידעת כי מושלים בנו פלשתים (שופטים טו, יא) - והנה בימי שמשון לא היה לבם שוה עם ה' הרי כל אלו השנים קל"ח שנים והשאר הם בין שמשון ובין עלי כמו שנבאר ובין אחרי מות שלמה ע"ה שנחלקה המלכות בין ירבעם עבדו ובין רחבעם בנו וזה לך פרטם - ירבעם בן נבט עשרים ושנים - נדב שתים - בעשא עשרים וארבעה - אלה שתים - עמרי שנים עשר - אחאב עשרים ושנים - אחזיהו שתים - יהורם אחיו שנים עשר - יהוא עשרים ושמונה - יהואחז שבעה עשר - יהואש ששה עשר - ירבעם בנו ארבעים ואחד - מנחם עשרה - פקחיה בנו שתים - פקח בן רמליהו עשרים - הושע בן אלה תשע - ואז הגלה ישראל אשורה - סך אלה השנים רמ"א חברם עם הקודמים שהיו קל"ח עולים שלש מאות ושבעים ותשע שנים וחסרים עדיין עד הש"צ י"א שנים והנה אלו האחד עשר שנה קצתם היו בין זמן שמגר בן ענת שלא היתה תשועתו שלמה אלא מעוטה שנאמר בימי שמגר בן ענת בימי יעל חדלו ארחות (שופטים ה, ו) - וקצתם היו בין הימים שהיו בין שמשון לעלי הכהן שנאמר בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה (שופטים יז, ו) (כא, כה) - שמסוף זמן שמשון עד ששפט עלי הכהן בזמן ההוא נעשה פסל מיכה ובני דן הקימו להם הפסל ההוא ובני בנימן הרעו בדברי הפלגש בגבעה - ואין לאומר שיאמר ששנות שמשון נכנסו בשנות עלי ולא היה ביניהם זמן שלישי כי עלי שפט את ישראל ארבעים שנה וכן צ"ח היה כשמת שלפי זה נתמנה לשופט בן חמשים ושמנה שנים ואיך יתכן שקודם זה בעוד שהיה עלי יותר מן ארבעים וחמש שנים שהיה שמשון שופט בימיו והוא היה^{^[1036]} כהן גדול ומזקני ישראל ונביאיהם אם כן בלי [ספק]^{^[1037]} היה הפסק זמן בין שמשון לעלי שלא היה שופט לישראל - ולא תאבה לשמוע לדברי בעל סדר עולם שכתב שבימי כושן היה פסלו של מיכה ובימיו היתה פילגש בגבעה כי אז היה שופט עתניאל בן קנז אחי כלב וכשהיה שופט לא היו עושים הרע בעיני ה' ואיש כל הישר בעיניו כמו שכתוב והושיעם מיד אויביהם כל ימי השופט (שופטים ב, יח) - וכתוב והיה במות השופט ישובו והשחיתו מאבותם (שופטים ב, יט) ובפסלו של מיכה ובענין הפלגש כתוב אין מלך בישראל איש כל הישר בעיניו יעשה (שופטים כא, כה): וגם אין מאמרו שאמר נכון שבין שמשון לעלי אין זמן אחר אלא שניהם דבקים כמו שהרמזנו - ונבאר עוד הענין ביאור יותר שלפי זה שבין שמשון לעלי אין זמן ביניהם כפי דעת בעל סדר עולם יהיו השנים שבין יפתח עד שנבנה בית עולמים מאה וארבעים שנה לבד כי הנה כתוב ויהי בארבע מאות שנה ושמונים שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים וגו' - והנה משיצאו ישראל ממצרים עד שישבו בחשבון ובבנותיה ארבעים שנה ומאז ועד יפתח שלש מאות שנה כמו שכתוב ביפתח בשבת ישראל בחשבון ובבנותיה וגו' (שופטים יא, כו) שלש מאות שנה הרי הם ש"מ שנה אם כן נשארו מיפתח^{^[1038]} עד בנין הבית מאה וארבעים שנה ואנחנו מוצאים אותם כפי שנות השופטים והמלכים שמשלו בישראל יותר מהם כי הנה אחרי יפתח שפט את ישראל אבצן שבע שנים כי שנות יפתח נכנסים תוך השלש מאות שנה שזכר - ואחר אבצן שפט את ישראל אילון עשר שנים - ואחריו עבדון שמונה שנים - ואחריו שמשון עשרים שנה - ואחריו עלי הכהן ארבעים שנה - ואחריו שמואל עשרים שנה: ומלך דוד ארבעים שנה - ואולם הזמן שמלך שאול הנה הוא נכנס תוך זמן שמואל שאפילו במלוך שאול היה שמואל שופט שנאמר וישפוט שמואל את ישראל כל ימי חייו (שמואל א ז, טו) - ואחר דור מלך שלמה ארבעה שנים עד שבנה הבית שנאמר בשנה הרביעית בחדש זיו (מלכים א ו, א) - והנה כלל אלו השנים מאה וארבעים ותשע שנה וכפי דעת בעל סדר עולם ראוי להיות ק"ם לבד והם תשע שנים יתרים לחשבונו - ועוד כי החשבון שחשב אינו מדוקדק כי העשרים שנה שמנה לשמואל עליו השלום אינם נמצאים בכתוב בפירוש - ועוד כי אינם עשרים שנה לשמואל כי ביום שגלה הארון מת עלי והיה הארון בשדה פלשתים שבעה חדשים (שמואל א ו, א) ועלה בית שמש ומבית שמש לקרית יערים ויהי שם עשרים שנה עד שהעלהו דוד משם אחר שבע למלכותו הנה חסרו מהעשרים שנה שבע שנים נשארו י"ג שנה - ויש מהם שני שנים שמלך שאול והאחד עשר הם לשמואל וכלם נחשבים לשמואל הנה משמת עלי עד שמלך דוד עשרה^{^[1039]} שנים והנה נשארו עדין שתי שנים והנה נקח שש שנים משלש מאות שנה שאמר יפתח כי לא נשלמו אלא עם השש שנים שלו והוא אמר זה בשלחו המלאכים שאז תחלת ימי שפטו נמצא כי חשבון זה אינו מדוקדק - ועוד ראינו שבחיי עלי היה שמואל שופט את ישראל שנאמר ויהי דבר שמואל לכל ישראל ויצא ישראל לקראת פלשתים למלחמה (שמואל א ד, א) - ואומר ואני התהלכתי לפניכם מנעורי ועד היום הזה (שמואל א יב, ב) - והנה דרך הכתוב לרדוף אחרי הכלל ולא יקפיד בפרט אם יהיה יתר או חסר - הנה הכלל העולה לנו מכל זה שזה בעבור שבין שמשון לעלי היה זמן שלא היה שופט לישראל ועליו נאמר בימים ההם אין מלך בישראל איש כל הישר בעיניו יעשה כמו שהעיד הכתוב בג' הענינים הנזכרים שהם פסלו של מיכה: ואשר הקימוהו בני דן: ודבר הפילגש כמו שביארנו: ונשוב אל המכוון הראשון:

ואולם הארבעים שנה שהם עון בית יהודה ראוי להיות מנינם אחר גלות בית ישראל בנהר גוזן וערי מדי בשנת תשע להושע בן אלה שאם חטאו קצת ממלכי יהודה מקודם זה הנה אותם השנים אינם נחלקים משנות מלכי ישראל כי אחדים הם: וכבר נמנו בעון בית ישראל שהיו ש"צ שנים: ולכן ראוי להיות שני עון בית יהודה זולתם ונפרשים מהם - וזה לך פרט הארבעים שנים אלו - מנשה הרשע מלך חמשים וחמשה שנים - ולפי דעת בעלי הדרשות לא הרשיע אלא כ"ב שנים ואז הוסר ממלכותו על ידי שרי צבא מלך אשור ויוליכוהו בבלה (דברי הימים ב לג, יא) ובהצר לו חלה את פני ה' אלהיו ויכנע מאד מלפני ה' (דברי הימים ב לג, יב) ויעתר לו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלם למלכותו וידע מנשה כי ה' הוא האלהים (דברי הימים ב לג, יג) וזה היה בשנת עשרים ושלשה למלכותו - ומאז היה בתשובה וראיתו ממה שכתוב עליו ככל אשר עשה אחאב עשה וידוע שאחאב מלך עשרים ושנים שנים לבד ובם הרשיע - ולכן נראה מזה כפי דעתו שמנשה לא הרשיע אלא עשרים ושנים שנים - ושתים שנים לאמון - ואחד עשר ליהויקים - ואחד עשר לצדקיהו כללם מ"ו שנים - הארבעים שני עון בית יהודה הם מזמן גלות ישראל עד חמשה שנים לגלות יהויכין שהיא שנה חמישית למלך צדקיהו שהמליכו נבוכדנאצר - והשש שנים הנשארים של צדקיהו עד שהגלה על ידי נכוכדנאצר ונשרף הבית ונחרבה ירושלם הם תשלום השבעים שמטות ויובלים שכללם תל"ו שנים כמו שהזכרנו למעלה ויגל יהודה מעל אדמתו ויהיו עבדים למלך בבל והיה הבית חרב עד מלאת שבעים שנה עד מלוך מלכות פרס (דברי הימים ב לו, כ) למלאת דבר ה' בפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה למלאת שבעים שנה (דברי הימים ב לו, כא) - ובשנה אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר ה' מפי ירמיהו העיר ה' את רוח כורש ויעבר קול בכל מלכותו (דברי הימים ב לו, כב) לבנות הבית בירושלם: ויעל עזרא וחבריו ע"ה ויבנו הבית השני אלהים ישיבהו כקדמותו אמן:

סוף דבר השבעים שמטות שלא שבתו בם ישראל ולקו בם שבעים שנה קצתם הם מזמן השופטים וקצתם אחר חלוק המלכות בין ישראל ויהודה - ונשוב אל אשר היינו ונאמר - ואולם אם נתחייבו ישראל למנות שמטות בגלות אף על פי שלא יקיימו פעל השמטה והעשייה הנה בזה נחלקו החכמים: מהם אומרים שאין אנחנו חייבין למנות שמטות בגלות אחר שאין אנחנו משמיטים הארץ ומשביתים אותה מעבודתה: ומהם אמרו כי מה שאין אנחנו מקיימים פעל ההשמטה הוא מצד שאין אנחנו בארצנו והארץ אינה נתונה בידינו באופן שנתנה לנו יתברך ויתעלה עד שנשבית אותה כמצותו יתעלה - אמנם לא נוכל להפיל המנין כמו שהפלנו המעשה ויהיה עשיית המנין בגלות זכר למעשה - ודעתי נוטה לדעת הראשונה כי כונת התורה בענין השמטה הוא פעל ההשמטה שהכונה חנון דלים ואביונים והענקתם לא הספירה - שאם נספור ולא נעשה השמטה לא נשלמה כונת הכתוב ואין בזכרון זה תועלת כלל - והנה מפעל ההשמטה תתחייב הספירה ולא יתחייב פעל ההשמטה מן הספירה - ודע שמי שהודה מן החכמים עליהם השלום לדברי ב"ה בחקירת העדים שדרשו שבע חקירות - באי זו שבוע: באי זו שנה: באי זו חדש - [בכמה לחדש]^{^[1040]} - באי זו יום - באי זו שעה - באיזה מקום - ממאמר ודרשת וחקרת ושאלת (דברים יג, טו) והוגד לך ושמעת ודרשת היטב (דברים יז, ד) ודרשת היטב^{^[1041]} - ודרשו השופטים (דברים יט, יח) שהם שבעה^{^[1042]} חזוקים לעמוד לאמתת הדבר: הנה כבר הודה שישראל חייבים למנות שמטות בגלות שאם לא נתחייבו למנות שמטות בגלות^{^[1043]} ואינם מונים אותם במה יחקר העד בעדותו בהן: אף על פי שאפשר לומר כמו שכן האמת שחקירת העדים היא בבית דין ישראל ואין בית דין ישראל אלא בהיותם בארצם שאז מחוייבים למנות שמטות ויובלים: ומי שלא הודה בדברי אלו כל שכן שלא יחייב למנות שמטות בגלות - ואם יאמר אומר שלפי דעת המחייבים מנין השמטות בגלות אם ישאלו לנו בעד שנה פלנית אי זו שנה היא מהשמטה וכמה שמטות עברו עד אז - נשיב כבר יש לנו דרך לדעת בכל שנה כמה שמטות עברו ואיזו שנה היא השנה ההיא משמטה פלנית - ונאמר שלפי דעת מי שמונה שמטות בגלות זה החל המנין מתחלת הגלות הזה שהיה בשנת שלשת אלפים תתכ"ט לבריאת העולם אחר חרבן הבית השני שלפי זה עברו מהבריאה עד שהחלו למנות שמטות שנים שלמים שלשת אלפים תתכ"ח - ולכן ברצותך לדעת בשנה פלנית מהבריאה איזו שנה היא מהשמטה וכמה שבועות ר"ל שמטות שלמות עברו הוסף שנה אחת על שנות הבריאה שבידך והשלך הכל שבעה שבעה ותהיה השנה המבוקשת עמהן ואם שלמו הכל דע שהשנה ההיא שנת הדרושה היא שנה שביעית מהשמטה והיא שנת שבתון לארץ - ואם נשארו שנים שלא הגיעו לשבע דע כי בכדי כן אתה עומד משבוע השמטה - במשל אם נשארו שלשה שנים אתה עומד בשנה השלישית משבוע השמטה: וכן כל כיוצא בזה: המשל בזה רצינו לידע שנתנו זו שנת הנז"ר איזו שנה היא משנת השמטה הוספנו עליה שנה אחת והיו הרנ"ח והשלכנו אותן שבעה שבעה ונשארה שנה אחת וידענו שהיא שנה ראשונה מן השמטה שהיא שבע שנים - ואמנם הסבה בתוספת השנה האחת על מספר השנים שבידינו היא בעבור להשלים שמטות שלמות כדי להקל החשבון על המחשב כי השנים שעברו קודם תחלת מנין השמטות שהם שלשת אלפים תתכ"ח הן חסרים שנה אחת משמטות שלמות ולהיות שמנין בריאת העולם הוא כפי אנשים ונשים גדולים וקטנים מה שאין כן תאריך חרבן הבית השני לכן הורנו הדרך לפי תאריך העולם בתוספת השנה האחת להקל - ומי שירצה לדעת השנה מהשמטה והשמטה עצמה מעת שהחלו למנות השמטות שזה היה בשנת שלשת אלפים תתכ"ט אחר חרבן הבית השני יוכל לדעתו בדרך זו - ישליך מחשבון הבריאה ג' אלפים תתכ"ח והנשאר יעשה ממנו שבעות משבע שבע שנים ומה שיעלו ככה שמטות שלמות עברו והשנה שלא הגיעה לשמטה הנה היא מהשמטה האחרת הבאה בכך שנים ממנה - במשל שנת הנז"ר השלכנו מהן שלשת אלפים תתכ"ח ונשארו אלף תכ"ט והן מחרבן הבית השני חלקנום על שבעה שהם מספר שמטה ויצא החלק מאתים וארבע שמטות שלמות ונשארה שנה אחת וידענו ששנת הנז"ר היא שנה ראשונה משמטה מאתים וחמש שלפי זה עברו שמטות שלמות ר"ד - ואנחנו היום בתחלת השבוע של מאתים וחמש: סוף דבר אין אנו חייבין למנות שמטות בגלות - ואמנם אם נתחייבו העדים בחקירתם להודיע לשופט מנין השמטה והשנה הנה נדבר בו במקום אחר אם יעזרני יוצרי:

#XX:5 הפרק החמישי

באי זו מן העיירות הסגלו שמטה ויובל: החכמים עליהם השלום נחלקו מהם אמרו ששמטה ויובל מוסגלים בארץ כנען הארץ הקדושה שהיא ארץ שבעה עממים שהבטיח השם ב"ה^{^[1044]} לתת לישראל בצאתם ממצרים והיא הנרמזת בפסוק וארד להצילו מיד מצרים ולהעלתו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה וגו' (שמות ג, ח): כי כן אמר כי תבואו אל הארץ בה"א הידיעה - והטעם הארץ הידועה הנתנת להם בצאתם ממצרים שהיא ארץ הברית לא זולתה - ומהם אמרו ששמטה ויובל נוהג גם בשאר העיירות שכבשו ישראל חוץ מהארץ הקדושה - כי גלוי מאמר אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ יורה זה ר"ל אפילו חוץ מעבר הירדן - והרב רבינו לוי הלוי ראה לכלול כלל העיירות שכבשום ישראל שהם חוץ מארץ כנען - וכן דעת החכם הרב רבינו אהרן ב"ה כי אמר כיון שאמר הכתוב אשר אני נותן לכם כולל גם ארץ סיחון ועוג שהוא חוץ מעבר הירדן כל שכן שלפי דעתו שגם ארץ סיחון ועוג היא מארץ הברית שכבר פרט גבולות הארץ בפרשת אלה מסעי - ואמר דוד המלך ע"ה למכה מלכים גדולים וגו' (תהילים קלו, יז) ונתן ארצם לנחלה וגו' (תהילים קלו, כא) ויהיה פירוש כי תבאו אל הארץ - ר"ל הארץ הידועה שהיא ברשותם שנתנה השם ב"ה לכם לא שיהיה טעם הה"א כנגד ארץ כנען - והרב רבינו אהרן בעל עץ חיים נטה אחרי זאת הדעת - ואמר ז"ל והאמת כששמטה נוהגת בארץ נוהגת גם בכל עיירות שהם חוץ מארץ ישראל שכבשום ישראל כי כן אמר כי תבואו אל הארץ ואמר ושבתה הארץ טעמו שהוא ברשותכם עד כאן לשון הרב ז"ל - ודעתי נוטה לדעת אלו החכמים עליהם השלום כי סוד המצוה ושרשה ומאמר שאמר ביובל וקראתם דרור בארץ לכל יושביה (ויקרא כה, י) יתחייב להיות השמטה והיובל נוהגים בכל הארצות שכבשום ישראל כי אם יהיה הענין בארץ כנען לבד איך יהיה הדרור ליושבי הארצות האחרות - ועוד שאמר תעבירו שופר בכל ארצכם (ויקרא כה, ט) והיה ראוי לומר בארץ כנען - ועוד כתוב ובכל ארץ אחזתכם (ויקרא כה, כד) - והאמת תעיד על עצמה והיא עוזרת ואינה נעזרת - וידוע שהיובל אחר השמטה: ואחר שהיובל ראוי להיות בכלל העיירות של ישראל תהיה גם השמטה נוהגת בכלן בזמן שישראל יושבים עליהן לבטח והן ברשותם - וכתוב בשמטה וכן ביובל שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור (ויקרא כה, ד) ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה וגו' (ויקרא כה, ז) - ואם לא ישבות בשביעית בארצו שהיא חוץ מארץ כנען נמצא עובר במצוה והכתוב ידבר בכלל ולא פרט הענין בארץ כנען: סוף דבר השמטה והיובל נוהגים בכל העיירות שכבשום ישראל אפילו בחוצה לארץ:

#XX:6 הפרק הששי

בדברים שנאסרו בשנת השמטה מעבודת הארץ ועניני זרועיה וכיוצא בהם: מצות עשה מן התורה לשבות הארץ מעבודתה אחר החלוק שנאמר כי תבואו אל הארץ וגו' ושבתה הארץ וגו' (ויקרא כה, ב) כי כתוב אחר כן שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך (ויקרא כה, ג) - הטעם כשהארץ ברשותך והזריעה והזמירה בשש השנים וזולתם מעבודת הארץ היא רשות ואינה חובה - והשנים על סדר במשך אחד: כמו ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות (שמות כג, יב) שלא אמר זה אלא כדי לומר ושבתה - והימים על סדר - ופרוש ושבתה הארץ הוא מה שזכר אחר כן שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור - וכתוב בחריש ובקציר תשבות (שמות לד, כא) - ולכן כל עבודת הארץ שתהיה בעד תבואתה תהיה אסורה להעשות בשנת השמטה - ומי שהזיד ועשה עבודה לארץ בשנה השביעית בטל מצות עשה ועבר על מצות לא תעשה - שנאמר בעשה ושבתה הארץ בחריש ובקציר תשבות - ועל לא תעשה אמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור וגו' - אמנם עבודת האדמה שאינה תלויה בתבואה הוא בהתר כגון חפירת הבארות והבורות ומחצב האבנים וכיוצא בהם - ממה שאמר הכתוב שדך לא תזרע נאסרו עבודות החרישה והזבילה והעזיקה והסקילה והנטיעה וכיוצא בהם - וממה שאמר וכרמך לא תזמור נאסרה כל נטיעת אילן וכל פעולה שתלויה בעבודת האילן כגון המבריך או המרכיב או הנוטע וחותך יבולת מן האילנות ומפרק העליון והבדים היבשים וכיוצא בהם שכל אלו הם מפעולת האדמה והאילנות לענין התבואה - וקצת מן החכמים עליהם השלום אסרו עבודת האילנות ממלת וכרמך - כי מצאו ועד כרם זית (שופטים טו, ה) וכולל גם האילן כי הזית מין אילן הוא: וקצת מן החכמים אמרו שחסר וא"ו ממלת זית והכונה ועד כרם וזית - והוציאו אסור עבודת האילנות מהקש שאמר וכרמך לא תזמור והוא הדין בכל האילנות כי כתוב כן תעשה לכרמך לזיתך (שמות כג, יא) - קצת מן החכמים כללו ואסרו ממאמר שדך לא תזרע זריעת כל מיני קטנית - כגון אפונים ופולים ופול מצרי ועדשים ודוחן ושומשמין ואורז והפרגין והספיר וכיוצא בהם - וכל מיני ירקות כגון אשפינק וכרוב ולפת וקצח ופשתן וחרדל ושחליים ואנדבא והכסבר והכרפס ומרור וצנון וחזרת וכיוצא בהם - מבצלים וחציר ושומים וזולתם - וכל מיני פרי האדמה כגון קשואים ואבטיחים ודלעת וכיוצא בהם - וגם כל מיני בשמים שהם למאכל אדם ושאינם למאכל אדם שהם נזרעים שכל אלה אסורים לזרעם בשנת השמטה כי כן אמר ושבתה הארץ (ויקרא כה, ב): רצוני לשבות מכל עבודה שהיא על מנת תבואה או פרי וצמח היוצא ממנה כי כלם נכללים במלת הזרע - וכתוב בבריאה מזריע זרע (בראשית א, יב) וכולל הכל - וקצת מן החכמים לא כללו במאמר שדך לא תזרע אלא מה שהוא לענין תבואה והשאר יאסרו בהקש - ואסרו זריעת מה שהוא עומד שנה ושנתים מן התורה והוא החוב כגון חמשה מיני דגן ומיני קטנית ומיני מרקחות - כי כן אמר וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים (ויקרא כה, כא) - ומה שאינו נכנס תחת מאמר ועשת את התבואה וגו' אסרו זריעתו בהקש מאלו - ואל זאת הדעת נמשך הרב רבינו אהרן בעל עץ חיים נ"ע - וכן אמרו בעלי הקבלה שזמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה אם כן למה פרטן הכתוב אלא ללמד לך שכל שתי תולדות אלו בלבד העובר בהן חייב מן התורה: אמנם על שאר התולדות שבעבודת הארץ עם שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה כגון החופר או החורש לצורך הקרקע או המסקל או המזבל וכיוצא בהם מעבודת הארץ וכן המבריך או המרכיב או הנוטע וכיוצא בהן מעבודת האילן אינו לוקה אלא מדברי החכמים ולוקה מכת מרדות - וכבר ידעת גובה לבם ומאמרם שהעובר בדברי תורה חייב מלקות והעובר בדבריהם חייב מיתה האל ישמרנו מן הטעות: סוף דבר לפי דעת כל אלו החכמים תאסר בכלל כל הזריעה - ואמר הרב רבינו לוי בן ה"ר יפת ז"ל ומקצתם יראה כי זה חוב כאשר יתכן לקחת ממנו תבואה ויהיה עמהם שנה ושנתים יאכלו ממנו כי אמר וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית וגו' וזה לא יהיה אלא בחטה ובשעורה ובקטניות ובמרקחות - והירקות והקשאות והגנות הם יוצאים ממנו והוא הקרוב - והנה באמרו הרב ז"ל הם יוצאים ממנו יסבול מאמרו שני פנים - אם שנאמר שרצונו הוא שאסור הירקות וחבריהם יוצא בהקש מהתבואה לא שיש להם עקר אסור מן התורה שלזאת הדעת נמשך הרב רבינו אהרן - או שרצונו שהירקות וחבריהם יוצאים מן האסור והם בהתר - והוא הפירוש הנכון בלשונו ז"ל כי הוא ז"ל הביא שני חלקי הסותר כמנהגו בכל מצוה והביא קודם דברי מי שאמר שזריעת הכל בשביעית אסורה - ואחרי כן הביא דברי מי שהתיר זריעת הירקות וחבריהם שאינם עומדים זמן רב והודה לדעתם ואמר והוא הקרוב - לא שכונתו ז"ל להביא דעת מי שאסר הכל מן התורה או שאסרם מן ההקש כי לדעת שניהם הכל באסור: סוף דבר מה שהוא אסור להזרע בשביעית הוא מה שתעמוד תבואתו שנה אחת לפחות ומה שאינו עומד זמן שנה כגון הירקות וכיוצא בם הם בהתר לזרעם ולעבוד האדמה בעבורם בשביעית: ואם תאמר שלפי הדעת הראשונה שכל זריעה שתהיה היא אסורה בשביעית - אם כן היו ישראל מצטערים הרבה ולא היו אוכלים ירקות בשנה ההיא וכן בשנת היובל ובכלל היו נחסרים כל דבר שאין מדרכו לעמוד זמן רב - השיב רבינו לוי בשם החכמים ההם ואמר שכל זה יובא להם מן השכנים - רצוני מן הגוים אשר סביבותיהם ובתוכם - אסור לתקן הארץ קודם שביעית כדי להועיל התקון ההוא בשביעית ככה פסק הרב רבנו אהרן האחרון: ובה"א שאסור עבודת הארץ בשנה הששית שלשים יום סמוך לשביעית - ואומרים שהוא הלכה למשה מסיני מפני שהוא מתקנה לשביעית וזה בזמן שבית המקדש קיים - ונתנו שעורים כמנהגם - ואמרו שלא יהיו חורשים שדה האילן ערב שביעית בזמן המקדש אלא עד העצרת - ושדה הלבן עד הפסח - ואמרו בזמן שאין מקדש מותרים בעבודת הארץ עד ראש השנה כדין תורה - והוא הזמן שהיו עושים ישראל שמטות אחר חרבן הבית - ובזמן רבן גמליאל התיר הוא ובית דינו כדעת רבי ישמעאל עבודת הארץ עד ראש השנה כדין תורה - שדה האילן לדעתם היא כל ג' אילנות לבית סאה בין שהיו אילני סרק או אילני פרי - ובית סאה לדעתם הוא נ' אמה על חמשים אמה - שדה הלבן ר"ל ארץ לבנה וענינו ידועה לזריעת תבואה וקטנית - ואני תמיה^{^[1045]} על מאמר הרב ז"ל ואיני יודע אנה עבר רוח אדני מעם אדני: והכתוב אומר שש שנים תזרע שדך וגו' - ואין עבודה אסורה בארץ אלא משנכנסה השנה השביעית - ואם כונת הרב ז"ל היא בעד שיש תועלת בשביעית הנה לא הזכירו הכתוב וידוע שאין שבת הארץ עדוף מן שבת השם ובשבת השם כל המלאכות הטבעיות מותרות הן בשבת עצמו כל שכן מי שהתחיל בהם מיום ששי - ואם נשבות מעבודת הארץ בשנה הששית על היות העבודה בה אסורה אז נהיה כמוסיפים ונהיה עוברים במאמר לא תוסיפו: והנה המוסיפים על הכתוב לא הודו זה אלא מדבריהם וזה בתנאים - ואיך נודה בו אנחנו והרב בעצמו פירש שש שנים תזרע וגו' רשות והנה אם כן הוא בהתר לעבוד הארץ עד תתלת השנה השביעית: ועתה איך יתכן לאסור העבודה בהם - ואמר הרב בעל המבחר שבת לה' אחר שש שנים וזה רמז גדול לשבת השם - ואמר הרב רבנו לוי בן ה"ר יפת נוחו עדן וזה לשונו ואשר יעשה אותו בשנה הששית מאשר תבא תבואתו בשביעית לא ישוב אליו ובשביעית לא יתכן לעשות גם כמותו - ואין לו לומר כי אני אבקש להרבות על העניים מפני כי ה' יוסיף על הארץ עכ"ל: וירצה בזה כי ישראל שעבד אדמה בשנה הששית [כדי]^{^[1046]} להועיל התקון בשביעית או שזרע דבר בששית כדי להגיע תבואתו בשביעית לא יהיה תועלת התקון ההוא או התבואה שהיו בשביעית לבעל הארץ ההיא אלא לעניים והוא בהתר כי התועלת לא ישוב אליו - ואם תאמר אם כן כמו שזה בהתר יותר גם כן לעשות כמו כן בשביעית ר"ל לעבוד אדמתו ולזרעה ויהיה היוצא ממנה לעניים אמר ובשביעית לא יתכן לעשות כן כי הכתוב אמר ושבתה הארץ ואינו על תנאי ר"ל שאם יאכלו העניים תבואתה שלא תשבות - הנה ראה שגם הרב רבנו לוי לא אמר תקון הארץ וזריעתה קודם השביעית להועיל בשביעית - ועל אחת מן הדיעות שהזכיר רבנו יפת עליו השלום היא שהזריעה קודם השביעית היא אסורה לבד לא נטיעת אילנות שנאמר את ספיח קצירך לא תקצור (ויקרא כה, ה) ולא אמר מה שזרעת אתה לא תקצור - וכל זה ללמד שאסור לזרוע קודם השביעית - אבל הנטיעה אפילו שנטעו קודם השמטה יום אחד הוא מותר כי לא נתן גבול לשמטה: סוף דבר מותר מן התורה לתקן הארץ קודם שביעית כדי להועיל התקון ההוא בשביעית והיוצא מן התבואה כלו לעניים עם הבעל כמו שיתבאר - מי שזרע או נטע בשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור אותו - ואם תאמר השוגג יקיים ולא יעקור יאמר גם המזיד שוגג הייתי כי ישראל חשודין הם על השביעית - וכן החורש שדהו בשביעית או כרה או זבלה כדי שתהיה יפה לזריעה בשנה השמינית לא יזרענה בשמינית - וכן העושה שום עבודה בארץ ובאילן בשביעית להועיל במוצאי שביעית ואין צריך לומר להועיל בשביעית עצמה אסור וכן הענין מן עבודת תקון הכרמים מן עזיקה וסקילה וכיוצא בם אסור הוא כי הכתוב אמר ושבתה הארץ שבת לה' (ויקרא כה, ב) - וכתוב ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ וגו' (ויקרא כה, ד) כי יתכן שנאמר כי על כן אמר שבת שבתון שתי פעמים להודיענו שכמו שהוא אסור לעבוד האדמה בשביעית מצד עצם השביעית כן אסור לעבדה לתועלת שנה שהיא זולת שביעית - חלוקה בין החכמים במאמר שדך לא תזרע וגו' שהשדה שני מינים - ממנו שדה אחוזה וממנו שדה מקנה - והנה אם קנה גוי אחד שדה מאחוזת ישראל איך יהיה הדין אם יתחייב הגוי לשבות מעבודת השדה ההוא בשביעית אם לא - קצת מן החכמים אמרו ששדה אחוזה שנמכר לגוי אין הגוי חייב לשבות בשביעית ואין תבואת השדה בשביעית לעניים כי כן נאמר שדך כרמך - הטעם מה שהוא ברשותך - והביאו קושיא מן מכירת הבהמות לגוים ויפול שביתת השבת מהם - וכן כשנקדש שדותינו יצא משפט המשפחה מהשדות ולא יבא מהם הנאה לעניים כאשר היה תועלת מהם כשהיו השדות חולים - וקצתם אמרו ששדה אחוזתנו כאשר היה נמכר לגוי היה נמכר על תנאי לשבות בשביעית ולהיות תבואתו לעניים שאלו היה בידו למכרו שלא לשבות בשביעית היה לכל בעל שדה למכור אותה לגוי לזרעה בשביעית ולא היה בא לעניים תועלת כלל - ונמצא הכתוב מצוה לדבר ריק - ומה שאמר שדך כרמך אין הטעם מה שהוא ברשותך לבד אלא כל ארץ אחוזתך ברשותך היא הלא תראה שאם מכרתה תשוב לך ביובל ואין אתה מוכר הארץ כי אם תבואתה ככתוב כי מספר תבואות הוא מוכר לך (ויקרא כה, טז): וכתוב [והארץ]^{^[1047]} לא תמכר לצמיתות (ויקרא כה, כג) ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ (ויקרא כה, כד) - והקושיא שהביאו מן מכירת הבהמות שנמצא שאינם שובתים בשבתות אינה קושיא כי הכתוב לא חייב אחוזה בבהמות ולא גאולה להם כמו שחייב לארץ - ואין הנדון דומה לראיה - גם מה שהקשו משדות שהוקדשו אינה טענה כי נקדשו ונאסרו לבעל יותר ממה שהיו כי בתחלה היתה תבואתם של השנה השביעית לבד אסורה לבעל וכשהקדישם נאסרה תבואתם לו כל השנים אף שתבואתם לכהנים הלוים עובדי הש"י: סוף דבר שדה או כרם שנמכר לגוי לא יעבד בשביעית ותבואת הארץ ההיא לעניים - חייבים ישראל למנוע הגוים שלא יזרעו בשביעית אפילו בארצם והם שקבלו עליהם לתת לישראל מס והם יושבים ביניהם - ואין צריך לומר בארץ שנחלו אותה ישראל כי כן אמר ושבתה הארץ ותלה השביתה לארץ ולא אמר תשבתו והיא הארץ שנשבע ה' לתת להם כי הנותנים להם מס הם ברשותם וכל ארצם בידיהם לעשות להם כרצונם וזה כענין שאר המצות שכל הגוים שישבו בין ישראל במס שנותנים להם מחוייבים הם בכל המצות לקיימן בגלוי - ואם עבר וזרע את הארץ גוי בשביעית נהנה ישראל מהיוצא ממנו רמז מן הפרי המורכב והמסורס שמה שנאסר מעשהו אין הנאתו חמורה ממעשהו: ואמר הרב רבנו לוי הלוי נ"ע כי יהיה מה שזרע הגוי כמו מה שיכרתו מהפירות הגוים בשבת ובמועד - וכבר ידעת ששלמה ודוד ע"ה רוכבים היו על הפרדים: סוף דבר אסור לעבוד הגוי בשביעית בארץ ישראל: כל תבואה ופרי וזולתם שנשלמו קודם שביעית הם ברשות הבעל ואפילו שבאה שנה שביעית ולא נאספו באוצרות לבעליהם הם כגון חבוט הזיתים שלא נאספו קודם הכנס שנת השמטה כי מתאחרים הם וזולתם אף על פי שנכנסה שנת השמטה הם לבעל - אך מה שתוציא הארץ בשביעית אף על פי שתאסף בשמינית אינו מתיחד לבעל אלא לעניים הוא - שנאמר שש שנים תזרע וגו' ואספת את תבואתה (ויקרא כה, ג) - ובשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך וגו' (שמות כג, יא) - היוצא מן הארץ בשנת השביעית בין שצמח מן הזרע שנפל בו מקודם שביעית בין שצמח מן העקרים שנקצרו מקודם וחזרו ועשו שנית כל אלו נקרא ספיח - והוא הנאמר את ספיח קצירך לא תקצור (ויקרא כה, ה) מלשון ונספחו על בית יעקב (ישעיהו יד, א) כלומר הצץ והנגלה בלי זריעה בין ממין תבואה או קטנית או ירקות ועשבים הכל נקרא ספיח - ענבי הנזירים הם ענבי הגפן ונקראו נזירים כי אין הגפנים נזמרים כדין הנזיר שלא יחתוך שערו - וקצת מן החכמים פירשוהו ענין פרישות מלשון וינזרו מקדשי בני ישראל (ויקרא כב, ב) - רוצה לומר שנפרשו בשנה השביעית לעניים ולעשירים לקטן ולגדול הכל כאחד בשוה הקרוב והרחוק כעבד כאדוניו כשפחה כגבירה כקונה כמוכר כמלוה כלוה כחי המדבר כחי האלם כי רחמיו על כל מעשיו שנאמר והיתה שבת הארץ לכם [לאכלה]^{^[1048]} לך ולעבדך וגו' (ויקרא כה, ו) ולבהמתך ולחיה וגו' (ויקרא כה, ז) וכתוב ואכלו אביוני עמך וגו' (שמות כג, יא) - כל מה שתוציא הארץ בשביעית הם מותרים לבעל יחד עם כל האוכל ממנו בשוה אין גוזר אחד מהם על השני שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך וגו' ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול (ויקרא כה, ז) וכתוב והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך (שמות כג, יא): וממאמר כל תבואתה יוכלל כל דבר שתוציא הארץ ואפילו מה שיזרע בשביעית שאין בו צד אסור כמו שהקדמנו כגון ירקות וזולתם - ואין הבעל רשאי לאסוף התבואה שנקרא ספיח בשביעית במגורות וכל שכן הרחוק אלא לוקח כל אחד די ספקו של כלל השנה מן השדה ואוכל שנאמר מן השדה תאכלו את תבואתה (ויקרא כה, יב) והם להם לאכילה ושתיה שנאמר לאכלה ואסור לאסוף האדם יותר מדי ספוקו כי כן נאמר ויתרם תאכל חית השדה (שמות כג, יא): ישראל שלא זרע שדהו התחלת שש ובא מן השדה ההוא שחיס^{^[1049]} בשנה השמינית הנה כלו לבעל השדה ההוא - וב"ה לא התירו פירות שביעית אלא לאכילה ושתיה ולסיכה ולהדלקת הנרות ולצביעה ואסרום בזולת אלה - ואמרו לאכילה ושתיה מה שראוי לאכול ושתות דבר שראוי לאכלו חי לא יאכלנו מבושל ומה שהוא ראוי לאכלו מבושל לא יאכלנו חי - וכן לסיכה מה שדרכו לסוך כמו שמן ולא יסוך יין וכן להדלקה מה שדרכו לדלק^{^[1050]} - וכן הצביעה מה שדרכו לצבוע בו - אף על פי שהם ממאכל אדם צובעין בהם והרבו בהם דברים שאין לנו צורך - ואמרו פירות שהן מיוחדים למאכל אדם אין מאכילים אותה לחיה לבהמה ולעוף - ואם הלכה הבהמה מאליה ואכלה מהם אין מחזירים אותה שנאמר ולבהמתך ולחיה וגו' - ועוד דברו דברים רבים והפרישו בין פירות שהם למאכל אדם ובין שהם למאכל בהמה ובין מה שאינו למאכל כלל: עוד אמרו שאין האוכל מותר לאדם לאוכלו אלא בהיות האכל ההוא גם לבהמה שנאמר ולבהמתך ולחיה וגו' - אבל כשלא יהיה אכל לבהמה יאסר גם לאדם - ואמר ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה וראוי להפסידו רוצה לומר שכל זמן שבהמה אוכלת ממין מאכל אחד מן השדה אתה אוכל ממנו ממה שיש לך בבית - כלה האכל ההיא לחיה מן השדה חייב אתה לבער אותו מן הבית - החכמים עליהם השלום אמרו שפירות שביעית נאכלים בשביעית ובזולת שביעית כי מה שיקצרו בשביעית מן הספיח אוכלים אותו בשמינית עד שיקצרו: ובעלי הקבלה אמרו אין אוכלין פירות שביעית חוץ משביעית ואין להם ראיה מן הכתוב - ולא די זה אלא שאמרו שחייב האדם לבער פירות שביעית בזמן שכלו מן השדה ואין לחיה ממין האכל ההוא לאכול כמו שהזכרנו דעתם - ממה שאמר הכתוב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה (ויקרא כה, ו) ידענו שאסור לעשות מלוגמא מדבר שהוא למאכל אדם בלבד או להוציא ממנו בענין שהוא חוץ ממאכל אדם - ופירוש מלוגמא מלה מורכבת מלוא לוגמא - ולוגמא שם צד אחד משני צדדי הפה מבפנים - רוצה לומר לעיסתם ממאכל שאפשר שילעוס מן החטה או התאנים לעיסה אחת לשומו על פי מכה או שחין והכלל אסור לעשות מפירות שביעית שהם למאכל אדם בלבד כגון תאנים וענבים חטה וכיוצא בם תחבושת או רטויות או מיני רפואה כדי להקיא אלא יהיה למאכל אדם - אמנם מה שאינו מיוחד למאכל אדם עושים ממנו מלוגמא לאדם ולא לבהמה כגון קוצים ודרדרים הרכים:^{^[1051]} וכל דבר שאינו מיוחד לא לאדם ולא לבהמה כגון האזוב וזולתו מעשבי הרפואה יחשבו במחשבת האדם אם יחשבם כעצים הם כעצים ואם יחשבם למאכל אדם הנה הם כן - או למאכל בהמה הנה הם כן ונותנים עליו חמרי אלו ואלו כי כן אמר לך ולעבדך וגו' וכתוב ולבהמתך ולחיה אשד בארצך תהיה כל תבואתה לאכול - מותר למכור אוכלי בהמה ליקח אוכלי אדם ואין מוכרים אוכלי בהמה לקנות אוכלי בהמה אחרת ואין צריך לומר למכור אוכלי אדם לקנות אוכלי בהמה - ואם לקח או החליף בהם אוכלי אדם באוכלי בהמה הנה נעשו כאוכלי אדם שאין עושים מהם מלוגמא לאדם: אין מוציאין פירות שביעית מהארץ לחוצה לארץ ואין מאכילים אותם למי שאינו גר עמנו בארץ שנאמר הגרים עמך (ויקרא כה, ו) וכתוב אשר בארצך ואפילו עבד ואמה אינו אוכל מהם אלא אם כן היו מבני התושבים הגרים עמך (ויקרא כה, מה): ואין הענין מוסגל אלא לאלו וכן הדין בחיות כי כן אמר ולחיה אשר בארצך לא מה שהוא חוצה לארץ: ואמר החכם הרב רבנו יפת עליו השלום וזה לשונו לכן זה שאמר אשר בארצך מענהו שלא תשא מתבואת השמטה דבר אל חוצה לארץ וישאר ממנה ויאכלוה חית המקום או האנשים או הבהמות שנאמר לכם לאכלה - ואמר ולבהמתך ואם נשא איש מן התבואה דבר ונשאר לו באותו המקום שהלך דבר מן התבואה יטמון אותו בארץ וחייב מקודם שישמור אותו כי אולי יאכלו ממנו החיות אשר בחוצה לארץ וזה עון עליו ואין מענה זה שאמר בארצך כי החיות השכונים בארץ ישראל הם יאכלו ממנה בלבד - אלא כל חיה שבעולם שיבא בתחום ארץ ישראל יאכל ממנה: ואם היו שדות בקצה גבול ארץ ישראל לא יכשר שישליך מן התבואה ולא מן הפירות חוץ לתחום בעבור שלא יאכלו החיות והם חוצה לארץ - וכן לא יכשר לסחור איש מתבואת השמטה וימכרנה לגוים שנאמר לכם לאכלה: וכן לא ידליקו מן השמן שלה ולא יסיקו תנורים כי אמר לאכלה ולא לזולתו עד כאן לשון הרב עליו השלום: ואין עושין סחורה בפירות שביעית שנאמר תהיה כל תבואתה לאכול - ואם רצה למכור מעט מפירות שביעית מוכר - ואותם הדמים הם כפירות שביעית ולוקח בהם מאכל ויאכל אותו בקדושת שביעית וגם פרי הנמכר מפירות השביעית הוא בקדושתו כמו שהיה - אפילו ירקות שדה אינו מוכר בשביעית שזה עושה סחורה בפירות שביעית - אמנם אם לקח ירקות לאכול ואכל והותירו מותר לו למכרם והדמים הם דמי שביעית - כשמוכרים פירות שביעית אין מוכרין אותם במדה ולא במשקל ולא במנין כדי שלא יהיה כסוחר פירות אלא המעט שהוא מוכר מהם מוכרו בחליטות להודיע שפירות שביעית הם להפקר: דמי פירות שביעית אין פורעים מהם את החוב ואין משלמין מהם תגמולים ואין נותנין מהם צדקה לעניים בבית הכנסת^{^[1052]} ואין מטיבים מהם לזולתם אבל משלמים^{^[1053]} מהם דברים של גמילות חסדים: וצריך להודיע על שהם מדמי פירות שביעית שגוזרים אותם הכל בשוה יחד עשיר ואביון אלם ומדבר שנאמר לך ולעבדך וגו' ולחיה אשר בארצך וגו' שאין אחד גוזר אותו יתר על חברו - וכמו כן אין קונים עם דמי שביעית דבר לא בהמה ולא קרקע לא עבדים ושפחות וזולתם ואם לקח אוכל דמים אחרים כנגדם - אמנם קונה מהם בהמה טהורה שהיא לאכילה כי פירות שביעית נאכלים בשביעית ובזולת שביעית - נותן האיש לאומנים מתנות חנם מדמי פירות שביעית אמנם לא יתנם שכירות בעד אומנותם: ועבודה ושרות שהיא לאכילה ושתייה נותן מדמי פירות שביעית^{^[1054]} לעובד ההוא די שכירותו כגון הדולה מים לשתות וכיוצא בו שכן אמר לאכלה ואין רשאי לעשות בפירות שביעית ובדמיהם שום פעולה ומלאכה אחרת אלא אכילה ושתיה או מה שהוא בעבור אכילה ושתייה: מי שנתנו לו פירות שביעית במתנה או שנפלו לו בירושה הנה אוכל אותם כמו הפירות שאוסף עצמו מן השדה - יש לאדם להכניס את רעהו לגנתו ולשדהו ולכרמו לאכול מפירות שביעית ולתת מתנה יתרה מהם לאיש זולת איש - אין אוספים פירות שביעית כשהם בסר ופגים שנאמר תאכלו את תבואתה (ויקרא כה, יב) שאינה נאכלת עד שתהיה תבואה ראויה לאכילה - אבל אוכל מהם מעט בשדה כשהם פגים כדרך שאוכל בשאר שנות השבוע: ובעלי הקבלה אמרו שאין רשאי להכניס בתוך ביתו לאכלם אלא עד שיגיע לעונת המעשרות וכבר דבריהם ידועים שהם לעולם נתנים לשעורים - שנת השמטה כלה להפקר יחד עשיר ואביון - אין מוציאין ממנה תרומה ולא מעשרות כלל לא מעשר ראשון ולא מעשר שני ולא מעשר עני ואי זהו מעשר ראשון ושני ומעשר עני ותרומה - הנה הם כמו שנבאר - בכל שנה ראשונה מהשבוע מוציא תרומה ונותנה לכהן והוא הנזכר ראשית דגנך ותירושך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו (דברים יח, ד) ושעור התרומה כפי רצון הבעל בין רב למעט וזו היא הנקראת תרומה גדולה - ואמרו בעלי הקבלה תרי ממאה רוצה לומר אחד מחמשים עין יפה אחד מארבעים והמצמצמים אחד מששים ולא יפחות מזה - ואחר כן מפריש מן השאר אחד מעשרה והוא הנקרא מעשר ראשון ונותנו לבני לוי ועליו נאמר וכל מעשר הארץ מזרע הארץ וגו' (ויקרא כז, ל) ונאמר ולבני לוי הנה נתתי וגו' (במדבר יח, כא): והלוים מעשרים לכהנים מכל חלבו את מקדשו ממנו (במדבר יח, כט) אבל ישראל מעשר ללוי כל אשר יעבור תחת השבט (ויקרא כז, לב) - ואחר כן מפריש עוד מן השאר אחד מעשרה והוא הנקרא מעשר שני והוא לבעליו ועליו נאמר עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה (דברים יד, כב) - ונאמר ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר וגו' (דברים יד, כג) ועל זה הסדר מוציא המעשרות בשנה השנית והרביעית והחמישית משנות השבוע - אבל בשלישית ובששית אחר שמפרישין מעשר ראשון מפריש השאר^{^[1055]} מעשר אחר ונותנו לעניים והוא הנקרא מעשר עני שנאמר בשנה השלישית מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך (דברים יד, כח) ובא הלוי וגו' (דברים יד, כט) ועליו נאמר כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר וגו' (דברים כו, יב) והבעל נותן מעשר עני לכל עני שיעבור עליו כדי שבעו עד שיכלה שנאמר ואכלו בשעריך ושבעו (דברים כו, יב) בשנה השביעית כל התבואה להפקר כחי האלם כחי המשכיל יחד עשיר ואביון - והנה תמצא שכל הראשיות לכהנים כי הבכורים להם יהיו ומעשר ראשון ללוים ועוד הכהנים לוקחים מהם מעשר מן המעשר שנתן להם שהוא הנקרא תרומת מעשר כי הם העומדים לשרת בשם ה' להקריב עולה ומנחה לריח ניחוח:

#XX:7 הפרק השביעי

בדברים שנאסרו מאסור עבודת הארץ בשביעית: כמו שהוא אסור לעבוד הארץ בשנה השביעית כמו שביארנו כך הוא אסור לחזק ידי ישראל שעובדים את הארץ או למכור להם כלי עבודה לפי שאסור לישראל לחזק ידי מי שהם עוברי עבירה - עובדי האדמה מישראל הם החשודים על השביעית שמא יעבדו הארץ בה - ולכן אין האומן רשאי למכור כלים לחשוד על השביעית כגון מחרישה וכליה כגון העול והמזרה [והדקר]^{^[1056]}: והכלל כל שמלאכתו מיוחדת למלאכה שאסורה בשנה השביעית מעבודת הארץ והאילן אסור למכרו לחשוד בשביעית: אמנם מלאכה שאפשר להיות אסורה ואפשר להיות מותרת כגון המוכר מגל ועגלה וכלי עגלה כעול ודרבן וגלגל וכיוצא בו ואם יקצור עם המגל מעט ויביא עם העגלה מעט מתבואת השביעי הוא מותר - ואם יקצור כדרך שקוצרין או יביא בעגלה כל פירות שדהו אסור עם כל זה מותר הוא למכרו לחשוד בשביעית - ואין צריך לומר שמותר למכור סתם למי שאינו חשוד אפילו דבר שמלאכתו מיוחדת למלאכה האסורה בשביעית שהרי אפשר שקנה בשביעית לעשות לו מלאכה לאחר שביעית - בחוצה לארץ מוכרים לחשוד דברים הנצרכים לעבודת הארץ ולאסיפת תבואתה ופריה ואינם חוששים שמא יביאם לארץ - משאילים לחשוד דברים שהם משותפים באסור והתר שאפשר שאל אותם לעשות בם דבר המותר כגון שהשאיל לו סאה למדוד בה אף על פי שהוא יודע שיש לו גרן שהוא אסור למדוד תבואתו אפשר שימדוד בה בתוך ביתו וכן כל כיוצא בו - לפי דעת האומר שיש רשות לעבוד הגוי בשביעית יש רשות לחזק ידי גוים בשביעית בדבור הפה בלבד כגון שראהו חורש או זורע ואמר לו תתחזק או תצליח וכיוצא באלה כי לא נצטוו על שביתת הארץ אבל לא יחזקום ביד כי יהיה אז הוא העובד - אך לפי דעתנו אנו מחוייבים למנוע הגוי מעבודת הארץ בשביעית ואיך יתכן לחזקו בשום צד ואם נחזקהו נהיה עוברים - האלהים אם יהיה מפני דרכי שלום הדבר עובר:

#XX:8 הפרק השמיני

בדברים שנאסרו בשביעית מעניני מקח וממכר והלואות וזולתם והמותרים בה מהם - הכתוב אמר וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו וגו' (דברים טו, ב) - וכתוב ואת^{^[1057]} אחיך תשמט ידך (דברים טו, ג) - וידענו מזה שכמו שנתחייבו לעשות שמטה בארץ מעבודתה לענייני התבואה כן נצטוינו להשמיט כספים בשביעית לעניני הלואות - ולכן התובע חוב שעבר עליו שביעית עבר על לא תעשה שנאמר לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמטה לה' (דברים טו, ב) - ואם הלוה יפרע למלוה אחר שביעית הנה הוא מקבל על מנת שלא יגוש שהכתוב לא צוה להשמיט אלא מה שהיא בחזקת משה ונוגש וזה פורע ברצונו והמלוה אינו נוגש אותו - וממה שאמר לאחיך לענייך ולאביוניך (דברים טו, יא) ידענו שיש לעשיר להגוש מעשיר אחר חובו או עני מעני או נתחייב עשיר לעני יגוש העני ממנו ואין אסור הנגישה אלא לעניים שנאמר ואכלו אביוני עמך (שמות כג, יא) - כי יהיה בך אביון (דברים טו, ז) והתורה חסה על העניים בשנה השביעית שלא תבוא להם הועלה בעבודת העשירים כמנהג בשאר השנים בחרישה ובקצירה ובדישה וזמירה ובצירה ובדריכת היקבים וכיוצא בהם מעבודת האדמה וכאשר לא יתעסקו העניים במלאכות אלו לקחת שכרם למלאת רצונם כדי ספוק פרנסתם וכסות יומם ולילם ולפרוע חובם נשארו נבוכים - והבורא יתעלה שם להם הנחה מתבואת הספיח של השנה השביעית ומנע גם נגישת החוב אז - ואין נגישה אלא אם אין לו לשלם והמלוה עשיר ממנו אמנם אם המלוה כלוה עניים תובע אחד מחברו ואין נוגש אותו אלא על ידי בית דין והשופט יגוש אותו אם יש עמו ובא מידו לפרוע חובו - אין השמטת כספים בשביעית אלא מה שהוא בתורת הלואה אבל תביעת חוב של שומר ושותף ושכיר וכיוצא בם אינו נשמט - הקפת החנות אינה נשמטת ואם עשאה מלוה נשמטת הנקראת הקפת החנות היא האמנה שבין בני אדם ובעלי החניות במקח וממכר שהמוכר נותן לקונה כל מה שצריך וכשיקבץ סך ממון עליו יפרעהו הנה זה הנקבץ לא יהיה נשמט בשביעית מפני שאינו על דרך חוב ולא מכר לו בעל החנות על מנת שיהיה חוב אבל מכר לו מעט מעט עד שנתקבץ לו הסך ההוא ויתן לו ממונו - המגרש את אשתו קודם שביעית אין כתובתה נשמטת ואם עשאה כמלוה נשמטת - ממתי נעשה ונזקף הדבר כמלוה משעת העמדה לפני הדין - וכן קנס של אונס ומפתה ומוציא שם רע ושכר שכיר אינו נשמט ואם זקפו עליו מלוה נשמט ובכלל מה שהוא על דרך מלוה נשמט ומה שזולתו אינו נשמט: המלוה על משכון אינו משמיט בשביעית וזה כשיהיה החוב כנגד המשכון בשוה ואם היה החוב יתר על המשכון משמיט השארית כשאין ללוה לפרוע - המתלה שטרותיו בבית דין ואמר להם אתם גבו לי חובי זה אינו נשמט שנאמר ואשר יהיה לך את אחיך (דברים טו, ג) וזה אינו עם אחיו כי בית דין תובעין אותו: בית דין שחתך דין לגבות מעות ולא גבה והגיע השמטה אינו נשמט כי זה כפרוע הוא וכאלו בא לידו ולא יקרא מלוה אז - מלוה שהלוה ללוה קודם שביעית ותבע ממנו חובו וכפר בו והגיע השמטה והוא בכפירתו ואחר שעברה השמטה הודה על חובו בפיו או בעדים אין השמטה משמטת כי זו תביעה ונגישה שקדמה קודם שביעית ואין הנגישה אסורה אלא בשביעית: המלוה את חברו והתנה עמו שלא תשמטנו שביעית הרי זה נשמט ותנאו בטל שכל תנאי שעומד כנגד התורה בטל הוא: אבל אם התנה עמו שלא ישמיט הוא חוב זה ואפילו בשביעית תנאו קיים שכל תנאי שבממון קיים ונמצא זה חייב עצמו בממון שלא חייבתו התורה שהוא חייב - המלוה את חברו וקבע לו זמן תשע שנים במשל אינו משמיט אף על פי שהוא בא לידי לא יגוש הרי הוא עתה אינו יכול לנגוש - התנה עמו שלא יתבענו שביעית משמטת - הלוה שפרע חובו בשביעית או אחריה חסיד הוא ורוח החכמים נוחה ממנו כי ישר בעיניהם מה שעשה - אמנם צריך המלוה לומר ללוה המחזיר משמיט אני וכבר נפטרת ממני והמחזיר יאמר אף על פי כן רצוני שתקבל יקבל ממנו שנאמר לא יגוש והרי לא נגש והמחזיר לא יאמר בחובי אני נותן לך אלא יאמר למלוה שלי הם ובמתנה אני נותן אותם לך - ואם לא אמר כן מסבב עמו בדברים עד שיאמר שלי הם ובמתנה נתתים לך ואם לא אמר לא יקבל ממנו אלא יטול מעותיו וילך לו: כל ישראל פה אחד שאין השמטת כספים נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג שיש בו השמטת קרקעות שהקרקע ישוב לבעליו בלא כסף - ואמרו בעלי הקבלה ודבר זה קבלה הוא אמרו חכמים בזמן שאתה משמיט קרקע אתה משמיט כספים בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ ובזמן שאין שם שמטת קרקע אין אתה משמיט כספים בשביעית אפילו בארץ ומי יתן והיו^{^[1058]} ככה כל מאמר קבלתם שזה דבר שיש לו ראיה מן התורה - ואמרו שמדברי סופרים שתהא שמטת כספים נוהגת בזמן הזה בכל מקום ואף על פי שאין היובל נוהג כדי שלא תשתכח שמטת תורת הכספים מישראל וזה דבר לא הודו להם חכמינו עליהם השלום כי נכלל במאמר לא תוסיפו: הכתוב אמר השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עיניך וגו' (דברים טו, ט) - וכתוב נתון תתן לו ולא ירע לבבך וגו' (דברים טו, י) - לכן מי שנמנע ולא הלוה את חברו העני קודם השמטה שמא תשמיט חובו השביעית בטל מצות עשה שנאמר נתון תתן וגו' ועבר על מצות לא תעשה שנאמר השמר לך פן - שמלת השמר או פן או אל הנה הן מצות לא תעשה - והתורה הוסיפה להזהיר ולצוות על זה כי מצוה גדולה היא ואמרה נתון תתן לו וגו' וגם ביאר גמולה והבטיח לחומלי עניים יתברך ויתעלה שכר מצוה זו בעולם הזה ואמר כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך (דברים טו, י) שזה מבוא לשלמות האחרון להתעדן בחיים הנצחיים שאם אין קמח אין תורה האל ישימנו במדרגה זו:

#XX:9 הפרק התשיעי

בביאור זמן ההשמטה בשביעית וביובל: כבר ידוע הוא ממה שביארנו שהשמטת הארץ מעבודתה הוא משנכנסה השנה השביעית לא מקודם בדין תורה ואפילו לדעת בעלי הקבלה עליהם השלום כי כן אמר שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך (ויקרא כה, ג) והשביעית תשמטנה ונטשתה וגו' (שמות כג, יא) - וכל ישראל מודים ששביעית משמטת עבודת הארץ מתחלתה - אמנם מה שמצאנו כתוב בהשמטת כספים מקץ שבע שנים תעשה שמטה (דברים טו, א) וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו וגו' (דברים טו, ב) - נחלקו החכמים במלת מקץ בעלי הקבלה עליהם השלום אמרו שמלת מקץ פירושו סוף ואחרית וראייתם ממה שאמר שם מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות (דברים לא, י) מה שם אחר שבע אף השמטת כספים אחר שבע - עד שאמרו שהמלוה בתוך שביעית גובה חובו כל השנה וכשתשקע החמה בליל ראש השנה של מוצאי שביעית אבד החוב - ואין צריך לפירושם כי אין לקחת ראיה מפסוק מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה כי קריאת התורה ראוי להיות בסוף שנת השמטה בראש השנה של השמינית שאז כל ישראל פנוים ממלאכתם ומעסק עבודתם ובאים כלם אל בית הבחירה לשמוע דברי תורה והוא חג הסכות ושמיני עצרת לאות כי ה' למלך על כל הארץ אז כחי האלם כחי המשכיל כקטן כגדול כעבד כאדוניו - אמנם בהשמטת הכספים מי המכריח להיות השמטתם בסוף השביעית ולא מתחלתו - אף שמה שאמר הכתוב קרבה שנת השבע שנת השמטה (דברים טו, ט) טענה להם - והחכמים עליהם השלום פירשו מקץ שבע שנים תעשה שמטה (דברים טו, א) ראשית ותחלה כגון לכל תכלה ראיתי קץ (תהילים קיט, צו) וכמוהו מקצה השמים ועד קצה השמים (דברים ד, לב) וראייתם הכתוב בעזרא ונטוש את השנה השביעית ומשא כל יד (נחמיה י, לב) שהוא בעצם השביעית עצמה לא במוצאי שביעית וכתוב כי קרא שמטה לה' (דברים טו, ב) - והכתוב מדבר בשני השמטות שמטת קרקע ושמטת כספים וכמו ששמטת קרקעות בתחלת היובל אפילו לדעת בעלי הקבלה ע"ה כן שמטת כספים בתחלת השביעית - לכן המלוה לחברו גובה חובו בכל עת שירצה וכשתשקע החמה בליל ראש השנה של תחלת שנה שביעית אבד החוב:

שנת היובל שהיא שנת החמשים שנה אחר שבע שמטות כמו שיתבאר משמטת עבדים וקרקעות מתחלתה שנאמר וספרת לך שבע שבתות שנים וגו' (ויקרא כה, ח) והעברת שופר תרועה ביום הכפורים וגו' (ויקרא כה, ט) וקדשתם את שנת החמשים וגו' (ויקרא כה, י) והנה תקיעת שופר קודם תחלת היובל חמשה ימים כי כן ראוי להיות הכירוז קודם הכנס שנת הדרור כמו שביארנו - וכן אמר בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו (ויקרא כה, יג) - רוצה לומר בתחלת השנה בעצמותה - לכן כשתקעו השופר בבית דין ביום הכפורים לא היו נפטרים עבדים לבתיהם ולא משתעבדים לאדוניהם ולא השדות חוזרות לבעליהן אלא עבדים אוכלים ושותים ועטרותיהם בראשיהם - ואחרי שהגיע חג הסכות שהוא תחלת ראש השנה מן הכתוב נפטרו עבדים לבתיהם וחזרו שדות לבעליהם והיה ה' למלך על כל הארץ (זכריה יד, ט):

#XX:10 הפרק העשירי

בשתוף שבין שמטה ויובל וחלופם: אולם חלופיהן הן חמש ואלו הן: האחד שנת היובל אינה עולה במנין שני השבוע^{^[1059]} אלא היא זולתם: ושנת השמטה אחת משנות השבוע - והנה שנת תשע וארבעים שמטה^{^[1060]} ושנת החמשים יובל ושנת חמשים ואחת תחלת שש שנים של שבוע הבא וכן בכל יובל - השני שנת השמטה נקראת שבת והיובל לא כי יש לשמטה רמז גדול לשבת השם - עם שכבר יועיל להודיע שלא נניח לגר לזרוע בארצנו - והיובל נקרא כן על שם השופר שאמר והעברת שופר תרועה (ויקרא כה, ט) שהיו תוקעים בתחלת היובל קודם הכנסו חמשה ימים - וכתוב שופרות היובלים על שם שהוא קרן האיל והערביים קוראים האיל יובלא - או נקרא כן כי מובילה כל דבר לאיתנו מחזיר הקרקעות לבעליהן והעבדים נפטרים לבתיהם - ואמר רבנו לוי כי שם היובל על שם השופר שמוביל הקול ולכן נקראת השנה יובל כי תוקעים בה השופר - השלישי שנת השמטה משמטת כספים לבד ולא היובל - ושנת היובל משמטת קרקעות ומשחררת עבדים ושפחות לבד ולא השמטה - הרביעי נעבדת הארץ קודם שביעית להועיל בשביעית ואינה נעבדת בשביעית להועיל בשמיני שהיא שנת היובל ואין צריך לומר להועיל בשמינית שאינה יובל - החמישי ביובל יש תקיעת שופר ובשנת השמטה לא כן: ואולם שתופיהם חמשה גם כן ואלו הם: האחד כמו ששמטה משמטת כספים בתחלתה כן יובל משמיט קרקעות ומשלח עבדים מתחלתו - השני וכמו שאסורה עבודת הארץ לענין תבואה בשביעית כן אסורה העבודה ביובל מהנחת חרישה וזריעה וזמירה וקצירה ובצירה וכיוצא בהם - השלישי מה שהוא מותר מעבודת הארץ שלא לענין פריה וצמחה בשביעית מותר הוא ביובל - הרביעי המלאכות שחייב העובד מלקות בשביעית חייב עליהן מלקות ביובל - החמישי דין פירות היובל באסיפה ובאכילה ומכירה וכיוצא בו כדין פירות שביעית לכל דבר:

#XX:11 הפרק האחד עשר

בענין היובל: מצות עשה לספור שבע שנים שבע פעמים שהם ארבעים ותשעה שנים ולקדש את שנת החמשים שנה שנאמר וספרת לך שבע שבתות השנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה (ויקרא כה, ח): וכתוב וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא וגו' (ויקרא כה, י) - וכבר ביארנו ששתי מצות אלו נוהגות בארץ ישראל לא בגלות ואפילו שישראל יושבים עליה כי הארץ בידי מלכי האמות - כתוב ביובל לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו את נזיריה וגו' (ויקרא כה, יא) - ולכן אסור ביובל כל עבודה בארץ שהיא לענין תבואה כמו שהיתה אסורה בשמטה - ואמר רבנו לוי שמאמר לא תבצרו את נזיריה עומד במקום וכרמך לא תזמור - והוא עליו השלום ראה באסור השמטת כספים גם בשנת היובל כי הוא יותר טוב ההשמטה אז כי אז העניים יותר מסכנים והם בצורה יותר פחותה ממה שהיו בשנת השמטה - ולכן אמר מן השדה תאכלו את תבואתה (ויקרא כה, יב) ושם מאכלם מחוץ - ואין הטעם שיביאו התבואה מחוץ לאכלה כי כן המנהג וכל התבואות מן השדה הם מובאות - אלא הכוונה בו כי לא תאגור אותו במגורות בעיר אבל תאכלו אותה מעט מעט עד שיבא החורף ויושם אז בבתים ובאוצרות ויתנו אותו לעניים כמנהג - ושאר החכמים לא חייבו השמטת כספים ביובל - ואמר הרב רבנו אהרן השמטת כספים סגולת השמטה והשמטת הקרקעות ודרור העבדים סגולת היובל שנאמר וזה דבר השמטה וגו' (דברים טו, ב) - ונאמר בשנת היובל הזאת תשובו וגו' (ויקרא כה, יג) וכן הוא האמת שהכתוב לא חייב השמטת כספים ביובל - וכי היתכן לצוות הכתוב דבר שאינו שכבר נשמטו כלם בשנת השמטה שקדמה מהיובל ואין בין השמטה השביעית ובין היובל פרק זמן עד שילוה לחברו וישמיט החוב ההוא היובל - ואמרו בעלי הקבלה עליהם השלום יתרה שביעית על היובל שהשביעית משמטת כספים ולא יובל - [ומה]^{^[1061]} שאמר הכתוב וקראתם דרור בארץ לכל יושביה (ויקרא כה, י) - ידענו שמשגלה קצת ישראל ממקומם בטלו היובלות שכן אמר לכל יושביה: רוצה לומר^{^[1062]} בזמן שכל יושביה עליה והוא שלא יהיו מעורבבין שבט בשבט בני יהודה בבנימין ובני בנימין ביהודה אלא כלם יושבי^{^[1063]} כתקונם - וכן הודו בעלי הקבלה שהם אמרו שקבלה היא בידיהם דור אחר דור שלא מנו יובל בשבעים שנה שהיה הבית חרב וגם מאחר כן מזמן עזרא לא מנו יובלים אלא שמטות בלבד - וכן נראה מדברי עזרא ע"ה שאמר ונטוש את השנה השביעית ומשא כל יד (נחמיה י, לב) ולא קיים גם ענייני היובל - וקצת מן החכמים ע"ה לא פירשו מאמר לכל יושביה כפי מה שפירשנו אלא שהוא מאמר כללי למה שפרט באחרונה וכי תמכרו (ויקרא כה, יד) וכי ימוך (ויקרא כה, לה) ואיש כי ימכור (ויקרא כה, כט) וכי ימוך אחיך עמך (ויקרא כה, לט) ומך אחיך עמו (ויקרא כה, מז) - ולפי דעתם כל מי שנשאר בארצנו חייב למצות היובל - והנה עזרא ע"ה יוכיח כי הוא ושאר ישראל שבו לארצם ובנו הבית ולא קיימו מצות היובל והדברים שנאסרו ביובל - ודעתי בזה כדעת בעלי הקבלה כי קבלתם זו אינה סותרת לדברי תורה כל שכן שיש לה ראיה מן התורה ודבריהם דברי אבתינו הם: מצות עשה מן התורה לתקוע בשופר בעשור לחדש תשרי שנת היובל שנאמר והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש (ויקרא כה, ט) - ונדחק לומר ביום הכפרים תוספת ביאור כי נמצא בי"ת בטעם אחר כבי"ת בשבעותיכם לכך אמר ביום הכפורים שמא לא היינו תוקעים בעשור לחדש אלא אחר עבור היום כי הוא שבת שבתון - והתקיעה לענין הכרזה קודם חמשה ימים מתחלת שנת הדרור כדי שידעו כלם כי באה שנת הדרור ומצאו כפר בגוף ובנפש לכך ביום הכפורים כי לה' המלוכה (תהילים כב, כט) - תקיעת השופר חוב בכל המקומות שנאמר תעבירו שופר בכל ארצכם (ויקרא כה, ט) - ובית דין תוקע תחלה ואחרי כן השאר בכל מקומות ארץ ישראל: תקיעת השופר ביובל חוב בין ביום חול בין ביום שבת כי קבע לו יום מועד כגון המילה שאין לזוז מיומו והוא יום הכפורים עם שכבר נקרא יום הכפורים שבת - ומה שהוא אסור בשבת אסור ביום הכפורים אין ביניהם הבדל אלא במשפט מחללם שהעובר בשבת במזיד חייב סקילה וכרת שנאמר מחלליה מות יומת כי כל העושה [בה]^{^[1064]} מלאכה ונכרתה (שמות לא, יד) - והמזיד ביום הכפורים חייב כרת לבד שנאמר ונכרתה - גם תמצא עוד פנות וקדושה יתרה ביום זה ממה שהותרו בשבת כגון טלטולי כלי מאכל ומשתה והם אסורים ביום הכפורים כי חייב ביום זה ענוי הנפש ממאכל ומשתה:

#XX:12 הפרק השנים עשר

בשחרור העבדים ביובל: הכתוב אמר וקראתם דרור בארץ (ויקרא כה, י) - ומלת דרור לשון חפש ושחרור כמו לקרוא דרור איש לאחיו (ירמיהו לד, יז) - ואמר ושבתם איש אל אחוזתו (ויקרא כה, י) שישוב הקרקע לבעליו מבית ושדה כמו שנבאר - ואמר ואיש אל משפחתו תשובו (ויקרא כה, י) - שישוב העבד העברי אל קרוביו - והנה העבדים נחלקים וחלוקה בין החכמים לחלקיהם כמו שנבאר ענינם בפרק הבא - ומכלם אין יוצא ביובל אלא מי שנאמר עליו ועבדו לעולם (שמות כא, ו) - והוא העבד העברי הנרצע הנזכר בפרשת משפטים - והוא שמכר עצמו כמו שפירש בפרשת בהר וכי ימוך אחיך (ויקרא כה, לט) כי נתענה ומכר כל אשר לו ועם כל זה לא היה יכול להחיות את עצמו וביתו ומכר עצמו - או שמכרוהו בית דין מפני שגנב ואין לו לשלם והוא הנזכר ונמכר בגנבתו (שמות כב, ב) - אף על פי ששניהם נמכרים מצד עניות וכתוב ופן אורש וגנבתי (משלי ל, ט) ושניהם נכללים תחת מאמר וכי ימוך אחיך - וזה העבד היוצא ביובל הוא ישראלי וכתוב כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים (ויקרא כה, מב) - ומאמר ועבדו לעולם פירושו עד היובל וכן עבד עולם כי זמני ישראל עד היובל - אמנם עבד ואמה שמאת הגוים אשר סביבותינו או מבני התושבים הגרים עמנו אין בהם דרור ביובל ובהם כתוב והתנחלתם אותם לבניכם וגו' (ויקרא כה, מו) והיו לכם לאחוזה (ויקרא כה, מה) - גר שנתגייר אחר שנשתעבד אינו יוצא ביובל כי בהם כתוב לעולם בהם תעבודו (ויקרא כה, מו) - אמנם גר צדק שנתגייר קודם שנשתעבד דינו כדין ישראל בכל דבר ועליו אמר גר ותושב וחי עמך (ויקרא כה, לה): כי בתחלה היה גר ועתה שנתייחד נהיה תושב כמוך - ולכן וחי עמך כמו אחיך - דין אחד בשחרור העבדים ביובל לזכרים ולנקבות - כי כמו שהאיש נמכר מפני עניות או מפני גנבה כן האשה נמכרת מפני עניותה או מפני שגנבה ודין אחד לשניהם בחפש - ומה שאמר האשה וילדיה תהיה לאדוניה (שמות כא, ד) אינה ישראלית אלא מבני התושבים הגרים עמנו או מהגוים אשר סביבותינו כמו שיתבאר והיא אינה יוצאת אפילו ביובל כמו שנבאר - ואין האמה נרצעת כמו העבד שמה שאמר ואף לאמתך תעשה כן (דברים טו, יז) הנה הוא לענין הענקה לא לענין הרציעה הקרוב אליו - והנה בא כמו צעקו וה' שמע (תהילים לד, יח) שהוא שב אל עיני ה' אל צדיקים (תהילים לד, טז) - ולא אל פני ה' בעושי רע (תהילים לד, יז) הקרוב אליו - עבד שנמכר בשש שנים אם ביניהם שמטה אינו יוצא כי השנים האלו מעת ביאתו על סדר לא בשנות השמטה - ואם פגע בו היובל יוצא - ומה שאמר ועבדו לעולם שהוא עד היובל הוא אם לא היה יובל בתוך שש ויוצא אז^{^[1065]} בלי כסף ואפילו אם לא פגע היובל ורצה לצאת בתוך שש הוא יוצא לבד שהוא מגרע פדיונו ויוצא לא שיצא חנם אך ביובל יוצא חנם אין כסף אף על פי שזה נזכר לנמכר לגר תושב - שנאמר וחשב עם קונהו (ויקרא כה, נ) הזכיר זה לו שלא ירדנו אמנם בישראל כל שכן שאין לו לסרב בזה אחרי שהוא יתן לו את החוב - האשה וילדיה שהם לאדון אחר שש היובל שמשחרר העבד משחרר גם אותם שנאמר ויצא בשנת היובל הוא ובניו עמו (ויקרא כה, נד) - ואינו משחרר לאשתו הנתנת לו מאדוניו כי היא שפחת האדון: וחפש העבד בשביעית הוא בתחלת השביעית כי יציאתו רמז לשבת השם ומשעה שעבד לאדון הוא שש שנים על הרוב שנאמר בשלש שנים כשני שכיר^{^[1066]} (ישעיהו טז, יד) - אין ישראל רשאי לשעבד עצמו בשנת היובל שנאמר עד שנת [היובל]^{^[1067]} (ויקרא כה, כח) ולא ביובל עצמו - ואם עבר היובל עוד הרשות בידו להשתעבד כמה זמן שירצה וביובל יצא כי לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה (תהילים כד, א) - להיות שדין עבד ואמה עבריה תלאם הכתוב ביובל - הנה בזמן שאין היובל נוהג אין דין עבד עברי ואמה נוהג - ובמקום אחר נאריך בדיני העבדים והאמהות אם יעזרני האל יתברך:

#XX:13 הפרק השלשה עשר

בחלוק העבדים: אף על פי שמורי המחבר ע"ה ביאר על כמה חלקים נחלקות השפחות בסדר נשים הנה לא ביאר הענין לעבדים וידוע שמה שתלוי ביובל הוא דרור העבדים לכן אי אפשר מבלי שנבאר חלוק העבדים כפי דעת החכמים: בענין העבדים נחלקו החכמים לג' דעות - הדעת האחת דעת ב"ה שאומרים שהעבדים שלשה מינים - האחד הנזכר בפרשת משפטים כי תקנה עבד עברי (שמות כא, ב) והוא הנאמר ונמכר בגנבתו (שמות כב, ב) והוא נמכר לישראל ועובד עד שש - ובשביעית יצא ואם לא ירצה לצאת יהיה נרצע ועובד עד היובל - והוא הנזכר במשנה תורה בפרשת ראה כי ימכר לך אחיך העברי וכו' (דברים טו, יב) - והשנית הוא הנמכר מעצמו עד היובל וגם נמכר לגר תושב והוא הנזכר בפרשת בהר סיני וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך (ויקרא כה, לט) - ומך אחיך עמו ונמכר לגר תושב (ויקרא כה, מז) - והשלישית הוא מעבדי התנחלות שטבל לשם עבדות והוא הנאמר עליו לעולם בהם תעבודו (ויקרא כה, מו) ואחד העבד והשפחה - והנה מה שאמרו בעלי הקבלה עליהם השלום שעבד עברי הנזכר במשפטים הוא בעצמו הנמכר בגנבתו על ידי בית דין כי מצאו וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך שמורה שפסוק זה למוכר עצמו לא שמכרוהו בית דין אין הענין כאשר חשבוהו כי אף על פי שהפרשיות חלוקות אין העבד הנזכר בהן נחלק רק הוא הוא עצמו - כי בפרשת וכי ימוך אחיך מבאר דין היובל ועסקיו כמו שאמר ועבדו לעולם ובפרשת משפטים מבאר מכירת העבד ובפרשת [ראה]^{^[1068]} מבאר איכות הנרצע - ואם אין הענין כן איך אמר כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים (דברים טו, יב) ולפי דעתם זהו הנמכר בגנבתו - והם אמרו שאין האשה נמכרת בגנבתה ולמה חבר הכתוב הנמכרת מעצמה עם הנמכר בגנבתו ואיך הנמכר מעצמו עובד עד היובל והאשה תצא בשש - ואמר הרב רבנו אהרן בע"ח שבפרשת משפטים חלק זה העבד בין שיש לו אשה שהוא עד שש ומי שאין לו אשה ואדוניו נותן לו אשה שפחה מעבדי התנחלות ובצאתו האשה וילדיה תהיה לאדניה ואם לא ירצה העבד נרצע ועובד עד היובל - ובפרשת ראה לא חלק בין שיש לו אשה ובין שאין לו אשה אם ירצה שיהיה נרצע - והשפחה הנזכרת בפרשת ראה או העבריה היא הנזכרת בפרשת משפטים וכי ימכור איש את בתו (שמות כא, ז) וזאת אינה נרצעת: והדעת השנית היא דעת החכמים ע"ה הראשונים שחלקו העבדים לארבעה חלקים - האחד הוא הנזכר בפרשת משפטים כי תקנה עבד עברי ואומרים ע"ה שהוא גר צדק - והשני עבד שמכרוהו בית דין והוא שגנב ונמכר בגנבתו בשיעור שגנב אם רב ואם מעט בין שהוא ישראל בין שהוא גר צדק - והשלישי הוא הנזכר בפרשת בהר סיני והוא ישראל שמכר עצמו עד היובל - והרביעי הם עבדי התנחלות שבהם נאמר לעולם בהם תעבודו והם שבאו לגור בארץ והבאים משבי המלחמה מעמון ומואב ומצרים ואדום וכיוצא בם לא כנעניים - כי בהם כתוב לא תחיה כל נשמה (דברים כ, טז) - והנה מה שאמרו ז"ל^{^[1069]} שעבד עברי זה הוא גר צדק ולא ישראלי - ואמר הרב רבנו אהרון ב"ה נוחו עדן שנדחקו מפני שהאשה הנתנת לו לא תצא עמו שנאמר האשה וילדיה תהיה לאדוניה והוא יצא בגפו (שמות כא, ד) - רצוני יחידי בגופו כמו שבא והנה יהיה זווג זה אם כן כמו קדש וקדשה והכתוב אומר לא תהיה קדשה וגו' (דברים כג, יח) על כן אמרו שהוא גר צדק - ואמנם קראו הכתוב עברי בעבור שנכנס בדת שראל כי כן קורא הכתוב לכל מי שהוא מדת ישראל כגון אברם העברי (בראשית יד, יג) נער עברי (בראשית מא, יב) עם העברים לחם^{^[1070]} (בראשית מג, לב) פן תעבדון לעברים (שמואל א ד, ט) וכאלה רבים - וה"ר אהרן השיב שאין האשה הנתנת לעבד עברי זה כדין קדש וקדשה שענין קדש וקדשה הוא ענין אחר כמבואר במעשה יהודה ויראה יהודה ויחשבה לזונה (בראשית לח, טו) ואמר [איה]^{^[1071]} הקדשה וגו' (בראשית לח, כא) והיא האשה שהיא מופקרת לכל והבא עליה נקרא קדש - ועוד שלפי דעת הרב רבנו אהרן ב"ה נוחו עדן האשה הנתנת לו אינה בת ישראל אלא היא מבני התושבים הגרים עמהם ולא היא כנענית כי כתוב לא תחיה כל נשמה (דברים כ, טז) וכן דעת בע"ח ז"ל אם כן איך יהיה זווג זה כמו קדש וקדשה: ואמר ה"ר אהרן בע"ח ז"ל ונראה לי כי לא דנו החכמים זה בדין קדש וקדשה אלא מפני שמצאו דברי המתרגם ארמית שהקדש והקדשה היא ביאת העבד והשפחה העבד מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכן נמי השפחה שחציה שפחה וחציה בת חורין ועל פי דעתם על אלו לבד אמרו שאין קדושין תופשין עד כאן לשון הרב: והדעת השלישית היא דעת החכמים האחרונים דעת הרב רבנו אהרן הראשון ונמשך גם האחרון בע"ח ז"ל לדעת זו והוא ע"ה חלק העבדים לשני חלקים - האחד הוא הנזכר וכי תקנה עבד עברי (שמות כא, ב) שבא בלא אשה ונתן לו אדוניו אשה מבנות התושבים הגרים - והוא הנרצע ועובד עד היובל ואז יוצא הוא ובניו עמו ולא אשתו שאהב שנאמר ויצא מעמך הוא ובניו (ויקרא כה, מא) - והוא כולל מה שמכר עצמו מעניותו לישראל או לגר תושב והוא הנזכר ב[ומך אחיך עמו]^{^[1072]} ונמכר לגר תושב וגו' (ויקרא כה, מז) - או שמכרוהו בית דין מצד שגנב ואין לו לשלם והוא הנזכר ונמכר בגנבתו - והעד שאמר כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים (דברים טו, יב) ואינו מוסגל למי שמכרוהו בית דין כפי דעת בעלי הקבלה כי אמרו או העבריה כמו שביארנו בטול מאמרם - והוא כולל ישראל וגר צדק כי דין גר צדק כדין ישראל אחר שנתגייר בין במכירת עצמו בין שמכרוהו בית דין - ואינו נסגל מאמר עבד עברי לגר צדק כדעת הרב רבנו יפת הלוי עליו השלום ושאר החכמים מה טעם כי ימכר לך אחיך העברי - ועוד מה טעם לחבר עניינו עם העבריה כשאמר או העבריה: והנה כתוב בירמיה לבלתי עבוד בם ביהודי אחיהו איש (ירמיהו לד, ט) - ואם ישאל שואל שאם יגנוב יותר ממה ששוה בשש איך יהיה הענין - נאמר שדין תורה הוא שלא ימכר יותר משש אף על פי שגנב יותר ממה ששוה עבודתו בשש - ואם יאמר אומר שאם פרשה^{^[1073]} כי תקנה עבד כוללת בין הנמכר מעצמו ובין שמכרוהו בית דין ולא הבדיל אלא למי שאין לו אשה ואשר נותן לו אדוניו אשה מבני התושבים והוא הנרצע ועובד עד היובל - והוא בעצמו הנזכר בפרשת בהר סיני היאך אומר לשם וכי ימוך ונמכר לך ולא הזכיר גם העבד שמכרוהו בית דין: יש להשיב שזאת המכירה אחר שש עם שדין אחד הוא לנמכר מעצמו ולנמכר בבית דין ששניהם נכללים בוכי ימוך ששניהם מצד עניות נמכרו וכתוב ופן אורש וגנבתי (משלי ל, ט): והעבד השני לפי דעת אלו האחרונים הם עבדי התנחלות שבהם נאמר והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם (ויקרא כה, מו): סוף דבר העבדים לשני חלקים כפי דעת אלו^{^[1074]} החכמים האחרונים עליהם השלום:

#XX:14 הפרק הארבעה עשר

בחלוק דעות החכמים במאמר ועבדו לעולם (שמות כא, ו): קצת מן החכמים אמרו שמלת לעולם היא כל ימי העבד - רוצה לומר כל זמן שהוא חי שאז בידו לעבוד כי במות העבד יצא מהעבודה אשר עליו - וכן כתוב לקצת תורות חקת עולם והכונה בו בעוד שהם בחיים שיתכן לשמרם - אמנם במותם יפול מעליהם עול המצות - וקצתם אמרו שפירוש לעולם זמן חיי האדון כי אמר כי טוב לו עמך (דברים טו, טז) - רוצה לומר הוא עובד בעוד שאדונו בחיים - וקצתם אמרו שפירוש עד היובל והוא דעת הרב רבנו אהרן הראשון והאחרון ע"ה כי כל זמני ישראל עד היובל וכתוב ויצא ב[שנת ה]יובל^{^[1075]} הוא ובניו עמו (ויקרא כה, נד) - ובה"א ועבדו לעולם עד שנת היובל או עד שימות האדון - והכונה שכל אחד משניהם משחררו אם פגע היובל והאדון בחיים משחררו - וכן אם לא הגיע היובל ומת האדון מיתתו משחררו: אמרו אף על פי שהניח בן אין הנרצע עובד את הבן מפי השמועה למדו ועבדו לו ולא לבנו - לעולם לעולמו של יובל נמצא למד שהנרצע אינו קונה את עצמו אלא ביובל ובמיתת האדון: סוף דבר מלת לעולם לכל הדעות יוצאת מגלויה כי אין פירושה לעולמי עד ופירושה עד היובל:

#XX:15 הפרק החמשה עשר

הדבור בשאר גאולה: החכמים נחלקו בשאר גאולה לשני חלקים - מהם אמרו ששאר גאולה אינו אלא על הזכרים ואינו כולל הנקבות אף על פי שהן שאר - שנאמר אחד מאחיו יגאלנו (ויקרא כה, מח) - או דודו או בן דודו יגאלנו או משאר בשרו ממשפחתו יגאלנו (ויקרא כה, מט) ולא הזכיר באלה המאמרים נקבה כלל ולא מלה שתורה עליה - ולכן אמרו שאם אין איש לגאול אין האשה מחוייבת לגאלו בין היות הנגאל זכר או נקבה - ומהם אמרו כי שאר הגאולה אינו מוסגל בזכרים לבד אלא כולל זכרים ונקבות - והביאו ראיה משאר הירושה שכולל כלל השארים זכרים ונקבות - ואינו מוסגל בזכרים לבד - ואם תאמר שאם כן למה לא הזכיר הנה גם שאר מהנקבות כמו שהזכירן בירושות: השיבו החכמים כי הנשים ברוב זמנם הן ברשות אחרים רוצה לומר בעליהן ואביהן - ולכן לא יהיה ממון והון בידיהן לעשות מה שתרצנה ואין כן הזכרים והם יכולים לגאול השאר יותר מהנשים - אמנם אם היתה האשה יכולה לגאול בנה או אחיה או זולתם מקרוביה חוב עליה לגאול אותו: ואל זאת הדעת נטה הרב רבנו יפת ז"ל ובנו הרב רבנו לוי הלוי ע"ה וה"ר אהרן ב"ה: סוף דבר דעתי נוטה לדעת רבנו לוי המלמד הגדול - והנה אמר או משאר בשרו ממשפחתו והוא כמו איש איש אל כל שאר בשרו (ויקרא יח, ו) וכולל זכר ונקבה: ואמר רבנו אהרן ב"ה ודין הגואלים כדין היורשים הקרוב קודם והזכר והנקבה עכ"ל: מצות עשה מן התורה לשארים לגאול שארם וכל הקודם קודם שנאמר אחד מאחיו יגאלנו או דודו או בן דודו וגו' - וחייב תחלה הגאולה לאח ואחר כן לאח אביו שהוא הדוד ואחרי כן לשניו שהוא בן דודו - ובהאפס אלו חייב הגאולה לשאריו היותר רחוקים שהם ממשפחתו שנאמר או משאר בשרו ממשפחתו יגאלנו - השאר שממשפחת האב הוא החייב על הגאולה והוא הקודם מכלם - ואם אין גואל ממשפחת האב יגאלהו ממשפחת האם וכל הקודם קודם - ולפי הדעת הראשונה שלא חייבה הגאולה לנשים אין שארי ממשפחת^{^[1076]} האם חייבים לגאול וכן דעת הרב רבי אהרן ב"ה ז"ל שאמר או דודו ממשפחת האב לא מן האם כי לא הזכיר אשה בשאר גאולה עכ"ל: והנה מה שאמר או משאר בשרו כלל כל שאריו מאביו ומאמו - ולהיות שאמר ממשפחתו יהיו שארי אביו קרובים לגאולה כי המשפחה היותר קרובה היא משפחת האב אף על פי שמצאנו ממשפחת^{^[1077]} האם תקרא משפחה גם כן שנאמר ממשפחת יהודה והוא לוי (שופטים יז, ז) - וכבר ידעת שהחכמים נחלקים לענין המשפחה כמו שהתבאר בירושות - חלוקה בין החכמים אם מצות עשה על השאר לגאול הגאולה או רשות - וידוע שהגאולה לשני ענינים אם גאולת אדם שנאמר גאולה תהיה לו (ויקרא כה, מח): או גאולת קרקעות וכרמים שנאמר וגאל את ממכר אחיו (ויקרא כה, כה) - אמנם בגאולת האדם כולם מודים שהוא מצות עשה לגאול האיש את קרובו - שנאמר גאולה תהיה לו אחד מאחיו יגאלנו - וזה אם יד הגואל הקרוב משגת לגאלו והקודם קודם - ובעלי הקבלה לא מנו מאמר אחד מאחיו יגאלנו ממצות עשה אלא עשו אותו רשות ולא חובה - ואולם בגאולת הקרקעות קצתם אמרו שהוא מצות עשה על הגואל לגאול אם ידו משגת לגאול וקצתם אמרו שזה רשות ולא חובה - ואמרו שמה שאמר ואיש כי לא יהיה לו גואל (ויקרא כה, כו) אין כוונת זה המאמר להודיענו שאם לא יהיה לו גואל מה יעשה כי נמנע הוא שלא יהיה לישראל גואל - רק הטעם בו שאין יד קרוביו משגת לגאול או שלא רצו לגאול - ואל זאת הדעת נמשך הרב רבנו לוי הלוי והרב רבי אהרן הראשון והאחרון ע"ה וכן הוא האמת שהגואל שידו משגת הרשות בידו אם רוצה לגאול הקרקע ואם לא ירצה לא יגאל ואין עליו חוב לגאול וכן דעת בעלי הקבלה - ואמר רבי יפת ובא גואלו הקרוב וגו' (ויקרא כה, כה) ואין מענה ובא חובה אלא הוא רשות לו אם ירחם עליו יבוא ויגאלנו - ואם לא יחשב כי אין לו גואל שנאמר ואיש כי לא יהיה לו גואל כי לא יחפוץ הקרוב לגאול עד כאן לשונו: במה שאמר הכתוב וגאל את ממכר אחיו נחלקו החכמים - מהם אמרו שאם גאל הקרוב את ממכר אחיו חוב שישיבהו לבעליו והגואל ההוא ימתין לבעל לראות איך יפול דבר וישיב לו הכסף אשר גאל אותה בו אחר שנים ולא יחזיק הגואל ממכר אחין לעצמו - וקצתם אמרו שאין כוונת הכתוב אלא להודיענו כי השאר יותר טוב לגאול הממכר ולהיות בידו יותר משיהיה ביד זר - ואמר רבנו לוי הלוי עליו השלום שאם הגואל יגאל הממכר מהזר להיותו לו למה לא קנהו הוא מתחלה אבל קנהו הזר והשיב בזה שתי תשובות - האחת כי אולי הגואל לא יוכל בראשונה לקנות נחלת שארו משום כי אין ידו משגת וכאשר השיגה ידו אז גאל את גאולתו - והתשובה השנית כי הזר יוכל לחקור ולבחון המכר והקנין ההוא שלא יוכלו הקרובים לו - ועל כן יניחהו לקנות את הממכר אחרי החקירה ואחרי כן ישוב ויבוא הגואל ויגאל אותו ממנו: ודעת הרב ז"ל כדעת הראשונה להשיב הקרוב הממכר לבעליו - והוא ר"ל הגואל הקרוב יקוה מה שנתן מהכסף לאחוזה מבעליה כשתשיג ידו - ודעתי נוטה לדעתו כי כונת הכתוב לשוב הבעל אל אחוזתו קודם היובל על קרובו או השגת עצמו כי אם לא גאלו קרובו וגם לא השיגה ידו לגאלו בעל כרחו של הקונה ישוב האחוזה לבעליה שנאמר ויצא ביובל ושב לאחוזתו (ויקרא כה, כח) - שני קרובים שהיו במדרגה אחת כאלו אמרת שני אחים מאב ומאם הנה הגדול בשנים הוא המחויב לגאול את אחיו - לא גאל הוא אין האחר חייב לגאול בעוד שהראשון בחיים וידו משגת - שנאמר אחד מאחיו יגאלנו הראוי והוא אשר הגיע בעולם הזה קודם: ואמר או דודו או בן דודו כי אין הדוד חייב לגאול אלא אם כן אין לו אח כמו שאין בן הדוד חייב אלא אם כן אין לו דוד כמו שכן בענין הירושות - שני שארים שאחד קרוב להשני^{^[1078]} ואין יד הקרוב משגת לגאול חייב השאר הרחוק לגאול כי מצות הגאולה למי שידו משגת ממה שאמר הכתוב גאולה [תתנו]^{^[1079]} לארץ (ויקרא כה, כד) ידענו שאם בא היורש לגאלה בתוך היובל אין הקונה רשאי לעכבו: אפילו שהיה הקונה קרוב לבעל האחוזה ורצה שאר אחר יותר קרוב ממנו לגאול האחוזה אינו יכול הקונה לומר יבוא הבעל ויגאל ממני - שנאמר ובא גואלו הקרוב [אליו]^{^[1080]} וגאל (ויקרא כה, כה) - מצוה למוכר לגאול בעת שתשיג ידו אם שנפל לו מירושה או שעבד את עצמו והרויח כדי גאולתו וכיוצא בם - שנאמר ומצא כדי גאולתו - ומיד וחשב עם קונהו - ואפילו שהשדה נמכר מיד אל יד גואל מהקונה האחרון - ואין המצוה עליו לגאול אלא בעת שהשיגה ידו - ואינו רשאי שילוה מעות לגאול שכן אמר והשיגה ידו לא שילוה - וגם אינו מוכר חלק אחד מאחוזתו כדי לגאול אחר כי כן אמר ומצא כדי גאולתו (ויקרא כה, כו) - ר"ל שמצא דבר שאינו מצוי לו בשעת המכירה - אינו יכול לגאול קצת אלא אם כן רצה לגאול הכל ואם רצה לגאול הקצת אין שומעין לו שנאמר ומצא כדי גאולתו די שויון כל גאולתו לא קצתו - גואלו הקרוב אינו יכול לגאול אלא מן הקונה הראשון שקנהו מן הבעל ואינו גואל מן הקונה השני או ממה שאחריו - כי כן אמר והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו (ויקרא כה, כז) כך פסק הרב רבנו לוי בן כבוד רבי יפת נ"ע: ואמר שבן המוכר כמוכר ובן הקונה כקונה אין בינם ובין הבנים הפרש בענין זה:

#XX:16 הפרק הששה עשר

בביאור ענין צמתות הארץ: הכתוב אמר והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי (ויקרא כה, כג) - ואמר ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ (ויקרא כה, כד) - והנה טעם צמיתות הוא ענין כריתה כמו אותו אצמית (תהילים קא, ה) - והרצון שלא תמכר הארץ מכירה מוחלטת עד שלא תשוב לבעלים אלא במספר תבואות שכאלו תבואה הוא מוכר לא קרקע שנאמר במספר שני תבואות ימכור לך (ויקרא כה, טו) - וכתוב לפי רוב השנים תרבה מקנתו ולפי מעוט השנים תמעיט מקנתו כי מספר תבואות הוא מוכר לך (ויקרא כה, טז) - ואמר אל תונו איש את אחיו (ויקרא כה, יד) - והטעם בו כי אחרי ששב הקרקע לבעליו אל תונו רק במספר שנים כי תבואות הוא מוכר לו - ולכן לא יתן הקונה בתבואות ממה ששויונן בשוק כי זהו הנקרא אונאה שאלו היה הקונה קונה הקרקע כל מה שהיה נותן לא היה אונאה: וב"ה אמרו ששיעור האונאה הוא שתות נוסף ממה ששוה בשוק שהוא היושר והצדק - הכתוב נתן טעם לצמיתות ואמר כי לי הארץ - והוא כענין לה' הארץ ומלואה (תהילים כד, א) - ולכן לא תמכר לצמיתות כי אני הנחתיה לכם כי הייתם גרים עליה ועכשיו אתם תושבים עמדי כענין והארץ נתן לבני אדם (תהילים קטו, טז) ולכן תתנו גאולה בכל הארץ - ארץ ישראל הנחלקת להם לנחלה ואחז כל אחד חלקו ונחלתו היא אשר אינה נמכרת לצמיתות שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות - ר"ל הידועה בחלוק - וארץ סיחון ועוג נכללת בה כי היא אחוזת שני שבטים וחצי וכן אמר ובכל ארץ אחוזתכם - ואמרו החכמים שזה כדי להכליל ארץ סיחון ועוג: שנות התבואה הן מתשרי עד תשרי - וכשימכור האיש מאחוזתו במספר תבואות שנים יוציא תבואת שנת השמטה מהחשבון כי היא לעניים ואינה של המוכר ואם מכר וקנה עברו שניהם במצות השמטת מה שתוציא הארץ שאמר והשביעית תשמטנה ונטשתה (שמות כג, יא) - וגם עבר המוכר במצות אל תונו כי מכר לו דבר שאינו שלו: ארצות אחרות שכבשו ישראל נמכרות לצמיתות כי אין להם לנחלת אחוזת עולם: ואלו הארצות הם מארצות פלשתים וארצות עמון ומואב וצידונים וכיוצא בהן מן הארצות שהם חוץ מארץ שבעה עממים - דין השמטת קרקעות משדות ובתים אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג ובזמן שאין יובל

אינם נוהגים: וכן השמטת כספים:

#XX:17 הפרק השבעה עשר

בביאור דין ענין השמטת השדות וצמיתות^{^[1081]}: ארץ ישראל אינה נמכרת לצמיתות - שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות (ויקרא כה, כג) - ואם נמכרה לצמיתות שלא תשוב לבעל עבר המוכר והקונה במצות לא תעשה והמכר והקנין ההוא כלא היו והשדה חוזר לבעל ביובל - אבל אם מכר איש שדהו שבעים שנה אינו חוזר ביובל כי הוא מכר לו שני תבואות ואין חוזר ביובל אלא הנמכר סתם בלי פרוק זמן או הנמכר לצמיתות על מנת שלא יחזור - אין אדם רשאי למכור מאחוזתו כלום אלא אם כן נתענה ואין לו מה לאכול שנאמר כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו (ויקרא כה, כה) - אף על פי שהאחוזה חוזרת ביובל אין יכול למכרה כדי להניח הדמים בכיסו להסתחר בהם או לקנות בהם דבר כמו בהמה או כלים וכיוצא בם אסור - לבד מוכר במזונות - ואם עבר ומכר אחוזה מה שעשה עשוי ובית דין דנים אחוזת הבתים כדין הבתים ואחוזת השדה כדין השדות: והרב רבינו יפת עליו השלום אמר ולא יכשר שימכור איש שדהו ויקנה בהמה או סחורה אלא הדין היה מונעו כי אמר כי ימוך אחיך ולא אמר וכי בעבור ליתן זו תחלה בראשו ולא הסמיכו אל למעלה שלא יחשוב חושב ויאמר כי היא תמכר על כל פנים עד כאן לשונו: מה שאמר ומכר מאחוזתו ידענו שאינו רשאי למכור כל אחוזתו אלא קצת ממנה כצרכו - כי אות מ"ם שפירושה^{^[1082]} מן - יורה על חלק - גם ידענו שאינו יכול לגאול שדה שמכר אם קנהו גם הוא מאחר שנאמר מאחוזתו ולא מאשר קנה כי הגואל יהיה הבעל לא אשר קנהו כמו שנבאר - כי כן אמר ישוב השדה לאשר לו אחוזת הארץ - רצה למכור מאחוזתו דינו למכרה במספר תבואות עד שנת היובל כדי שלא יחמוס אחד לחברו - שנאמר לפי רוב השנים תרבה מקנתו (ויקרא כה, טז) - ובכל עת שירצה לגאול הבעל אם השיגה ידו או גואלו הקרוב מחשב הגואל עם הלוקח על השנים שאכל התבואה וגורע פדיונו מדמי המוכר ופורע לו השאר - כאלו אמרת שנשאר עד היובל חמש שנים ומכר לו השדה במאה כספים והקונה אכל התבואה שני שנים ורצה הגואל לגאול נותן לו ששים כספים^{^[1083]} ומחזיר שדהו - ואם לא גאל השדה והניחו עד היובל ביד הלוקח תחזור לבעל בלא כספים שנאמר כי מספר תבואות הוא מוכר לך (ויקרא כה, טז) - וכתוב ויצא ביובל וגו' (ויקרא כה, כח) - רוצה לומר השדה - ושב לאחוזתו (ויקרא כה, כח) רוצה לומר הבעל - המוכר שדהו לא יחשוב בחשבון תבואת השמטה - שכך אמר מספר תבואות הוא מוכר: ותבואת השמטה אינה של המוכר אלא לכל אדם ולכן אמר ימכור לך שאם מכר תבואת השמטה יחזיר המעות: לא ימכור אדם שדהו בפחות משתי שנים - שנאמר כי מספר שני תבואות ימכור לך שלפחות יהיו שתי שנים - ואפילו רצה הלוקח אסור הוא שנאמר במספר שנים אחר היובל (ויקרא כה, טו) שמספר שנים לכל הפחות יהיה שנים - והם מעה אל עת מיום המכירה - ולפחות צריך שיאכל הלוקח שתי תבואות בשתי השנים ואחר כן יגאל שנאמר שני תבואות - לכן אם היתה אחת משתי השנים שמטה או שנת שדפון וירקון אינה עולה במנין - אבל אם הניח השדה בלתי נעבד שנה או אכלה שנה ונר אותה שנה ולא זרעה [אלו עולין למנין]^{^[1084]} - מכר השדה שנה אחת קודם היובל הנה הקונה אוכל אותה גם כן שנה אחת אחר היובל שנאמר שני תבואות - אבל אם מכר אותה בשנת היובל עצמו אינה מכירה והדמים חוזרים לבעל וכן הענין בשמטה - והכלל כל שדה שראויה לתבואה אינה נמכרת ולא נגאלת בפחות משתי שנים וכל דבר שאינו ראוי לתבואה נמכר בפחות משתי שנים נגאל גם כן - כגון המוכר בקעים מלאים מים או מקום קשה וסלעים שאינם ראויים לזריעה לעשות פרי תבואה הנה זה פודה בפחות משתי שנים שנאמר שני תבואות ששדה הראויה לתבואה היא שאינה נגאלת [אלא]^{^[1085]} אחר שתי שנים: אבל המוכר אילנות אין נגאלים בפחות משתי שנים אחרי שהם ראויים לתבואות: מקום שאינו ראוי לזריעה ולא גאלו חוזר ביובל אף על פי שאינו ראוי לזריעה - שכן אמר ושב לאחוזתו שהאחוזה כולל כל מקום שהוא ראוי ומה שאינו ראוי לזריעה: אמנם אם [מכר]^{^[1086]} האילנות אינם חוזרים ביובל כי אמר לאחוזתו ולא לאילנות ואין מלת אחוזה כולל אילן אלא מקום - אבל מקום האילנות לבעלים: הבעל שמכר שדהו מלאה פירות ולאחר שנים גאלה אינו יכול לומר לקונה החזירנה לי מלאה פירות כמו שמכרתיה לך - לכן אם מכר שדהו מלאה פירות קודם ראש השנה וגאלה אחר שתי שנים אוכל הקונה שלש תבואות בשתי שנים - ואינו מחשב עמו אלא לפי שתי שנים בלבד שנאמר בערכים וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות (ויקרא כז, יח) - ולא על פי התבואות: קני האילנים והזמורות ופירות שקמה שבשדה הם של הקונה כשאר הפירות שלה - אבל אילן שנכסח או שיבש שניהם אסורים בו והם של הבעל והאמת הוא שימכרו אותם וילקח בדמיהם קרקע ויאכל הקונה השדה פירותיה עד שתגאל השדה מידו: דין תורה שאם השביח הקונה את השדה ממה שהיה כי נטע בו אילנות או תקן ברכות מים וכיוצא בם מדברים שמשביחים האחוזה הנה כשהיא חוזרת ביובל פורע הבעל את השבח לקונה המשביח דמי השבח ההוא - שנאמר ויצא ממכר בית (ויקרא כה, לג) שהממכר הוא החוזר ביובל לא השבח - איש שמכר שדהו והקונה מכרו לשני והשני לשלישי וזה לאחר אפילו למאה קונים בשנת היובל תחזור השדה לבעל הראשון - שנאמר בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו לאשר לו אחוזת הארץ (ויקרא כז, כד) והוא בעל השדה - כי אשר קנהו מאתו הוא המוכר ופירוש לאי זה מוכר ישוב ואמר לאשר לו אחוזת הארץ והוא הבעל - אמרו החכמים לעולם מיפים כח המוכר שדה אחוזה ומריעים כח הקונה: כיצד מכר הבעל שדהו לראשון בעשרה דינרים והוא מכרו לשני בעשרים ורצה האדון לגאול אינו מחשב אלא עם הראשון שנאמר לאיש אשר מכר לו - ואם מכרה לראשון בעשרים והראשון לשני בעשרה הנה הבעל מחשב עם האחרון - וכן אם מכרה בעשרה והשביח ביד הלוקח והיא ראויה להמכר בעשרים מחשב לפי מה שמכר - ואם מכרה בעשרים והפחיתה והיא ראויה להמכר בעשרה מחשב לפי מה שהיא: מי שרצה לגאול אחוזה או גואל כולה או אינו גואל אותה כיצד המוכר שדה אחוזה ומצא קצת מדי גאולתו ורצה לגאול חלק מן אחוזתו שמכר אין שומעין לו אלא עד שיגאול כולה שנאמר ומצא כדי גאולתו (ויקרא כה, כו) - ואם רצו קרוביו לגאול גואלים שנאמר אחד מאחיו יגאלנו או דודו או בן דודו וגו' (ויקרא כה, מח) (ואילך): בה"א כל מתנת קרקעות חוזרת ביובל לבעל שנאמר תשובו איש אל אחוזתו (ויקרא כה, יג) לרבות את המתנה - וכבר מצאנו שכלב נתן השדה מתנה לעכסה בתו ולא נתנו לה כדי להחזירו ביובל: ודעת החכמים עליהם השלום היא שאם יתן איש מתנה מאחזתו לאחד מבניו ובנותיו הנה תהיה לו לעולמי עד ואם יתן מתנה לאיש זר זולת זרעו שתשוב ביובל לבעליה שנאמר כי יתן הנשיא מתנה לאיש מבניו וגו' (יחזקאל מו, טז) - וכי יתן מתנה מנחלתו לאחד מעבדיו והיתה לו עד שנת הדרור ושבה לנשיא אך נחלתו בניו^{^[1087]} להם תהיה (יחזקאל מו, יז) - והנה מאמר עכסה בת כלב שאמרה לו כי ארץ הנגב נתתני (יהושע טו, יט) (שופטים א, טו) יחזיק זה כי נראה שנתן לה ערים מאחוזתו לנדוניתה ורצונה לתת לה עוד מקום מים וכבר היו לו בנים - ולכן יש לאדם רשות ליתן למקצת שארו בחיי יורשיו כל אשר ירצה מממונו למתנה - המכר שלא יהיה בו אונאה הוא כשיראה המוכר שדהו לקונה כמה מנהגו להוציא מן התבואה וכמה פירות יוציאו האילנות משנה לשנה - ועל פיהם יחשבו בעת המכר ואם הבורא יתעלה יוסיף התבואה והפירות או יחסרם אין למוכר או לקונה אונאה כי זו סבה אלהית - ואמר רבינו יפת ע"ה כי זה כמו מי שקנה עבד ובא עליו חלי או מקרה לא יחשבנו מאחר כן כי החלי והמקרה מאתו יתעלה:

#XX:18 הפרק השמונה עשר

בהשמטת הבתים וצמיתותם: הבתים נחלקים מצד עצמם לשני מינים אם בתים שהם תוך עיר המוקפת חומה - והם מה שנאמר בית מושב עיר חומה (ויקרא כה, כט) - ואם בתים שהם בנוים חוצה לעיר שהם הנקראים בתי ערי הפרזות שעליהם כתוב ובתי החצרים אשר אין להם חומה סביב (ויקרא כה, לא) - גם נחלקים מצד הבעלים אם שהם בתי ישראל או בתי הלוים - ולכל חלק דין ומשפט בענין גאולתם והנה לך ביאורם - אולם בתי ישראל אשר יש להם חומה הנה לך משפטם - ישראל שמכר בית שהיה בתוך עיר שהיא מוקפת חומה יש רשות בידו לגאלו בכל עת שירצה ואפילו ביום המכירה עד שנים עשר חדשים מיום שמכרו - שנאמר והיתה גאולתו עד תום שנת ממכרו (ויקרא כה, כט) - ואמר ימים תהיה גאלתו (ויקרא כה, כט) כלומר שנה מיום אל יום - וכשיגאלנו פורע כל דמי מקנתו משלם אינו גורע מכסף מקנתו כלום: היתה השנה מעוברת י"ג חדשים בידו לגאול עד תשלום השנה שנאמר עד מלאת לו שנה תמימה (ויקרא כה, ל) - שמלת תמימה הועילתנו לשני ענינים - האחד להודיענו שאלו השנים מיום אל יום - והשני להודיענו שכולל גם השנה המעוברת - הגיע השנה ולא גאלה לא יגאל עוד ונשאר הבית ביד הקונה מכירה מוחלטת לא יצא ביובל שנאמר וקם הבית וגו' (ויקרא כה, ל) לצמיתות לקונה אותו לדורותיו לא יצא ביובל (ויקרא כה, ל) - והקונה יעשה בו כל חפצו ויורשיו זוכים בו: בה"א אין שארי המוכר יכולין לפדות הבית אלא המוכר עצמו אם השיגה ידו - והחכמים עליהם השלום אמרו שמה שאמר ואם לא יגאל הטעם בו אם מהמוכר או מקרוביו - וכן הוא האמת שמלת יגאל מן הנפעל ר"ל ממי שיגאלנו ואלו היה אומר ואם לא יגאל את ביתו היתה הגאולה לבד למוכר לא לקרוביו אלא כיון שאמר יגאל בלשון נפעל יהיה נגאל ממי שיהיה - יש לבעל הבית למכור מנכסיו כדי לפדותו אמנם לא ילוה לגאול: אין גואל חלק מביתו אלא או יגאל כל או לא יגאל - שנאמר והיתה גאולתו (ויקרא כה, כט) כלומר כלל גאולתו: אם מת הקונה יגאול מיד בנו - וכן אם מת המוכר יש לבנו לגאלו תוך שנה תמימה וכן הדין לכל היורשים שיורשי המת עומדים במקומו - הבעל שמכר ביתו לראשון והראשון מכרו לשני בתוך השנה מחשבין מיום שקנהו הראשון אם שלמה שנה תמימה פשוטה היתה או מעוברת הוחלט הבית ונשאר לצמיתות ביד השני שהקונה הראשון מכרו לשני על אופן שכמו שהוא בידו - אין הקונה רשאי לשנות בית המקנה תוך השנה כאלו אמרת להרוס או לבנות בו דבר אלא ברצון המוכר שמא יחדש דבר בו על דרך מרמה ותחבולה עד שלא יוכל הבעל להדיחו ולא תשיג ידו לפרוע לקונה מה שפזר בביתו תוך השנה ויהיה סבה להשאר הבית לצמיתות כי הבית ביד הקונה בשנה הראשונה הוא כבית שכירות - לכן לא יפזר בו אלא ברשות הבעל - ואם פזר הפסיד ממונו - אבל יש ביד הקונה לפזר ולעשות דבר בבית שהוא צורך וגם זה ברצון הבעל וכל זה ראוי להיות נזכר בעת הממכר - איש שמכר שני בתים - האחד בחצי אדר ראשון והשני בראש אדר שני זה שמכר בראש אדר שני הנה כאשר הגיע ראש חדש אדר של השנה הבאה עלתה לו שנה תמימה - והנמכר בחצי אדר ראשון לא תעלה לו שנה תמימה אלא עד חצי אדר של השנה הבאה מפני שקנהו הלוקח קודם חדש העבור: הגיע זמן השנה לגאול והמוכר לא מצא הלוקח לפרוע לו דמי הבית לפדותו הולך אצל בית דין ומניח כסף פדיונו שם ושובר הדלת ונכנס בתוך ביתו ובכל זמן שיבא הקונה יבוא ויטול מעותיו: שאלו החכמים למה עשה הכתוב זה הגדר בבתי הערים - ואמרו כדי שיהיו ישראל בורחים ממכירת הבתים ועוד למהר לגאלה בעבור שלב הבעלים נואש מבתי הערים - מה שאמר הכתוב ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה (ויקרא כה, כט) - הטעם בו בעיר חומה - ונחלקו החכמים בענין חומה ה"ר לוי הלוי אמר שאין הפרש בין שיהיה הקף החומה מאבנים או מזולתם במים וכיוצא בם כאלו אמרת כרמים או גנות שאחר שהם מונעים כהקפת אבנים הדבר בכל אחד - והחכמים אמרו עיר שגנותיה חומתה או שהים חומתה אינה במוקפת חומה ודעתי נוטה לדעתם - ואמרו בעלי הקבלה אין המקום נקרא ערי חומה עד שיהיה בו שלש חצרות או יותר ובכל חצר מהן שני בתים או יותר ויקיפוה חומה תחלה ואחר כך יבנו החצרות בתוכו - אבל מקום שישב ואחר כך הוקף או שלא היו בה שלש חצרות של שני שני בתים אינו עיר חומה אלא בתים שבו כבתי החצרים - גם נחלקו באי זו עת נסמוך על הקפת החומה אם בעת המכירה או בעת כיבוש יהושע את הארץ: ה"ר לוי הלוי אמר שבמעשה הזה ראוי להשען בו בעת הקנין - ואם נחרבה חומת העיר אחר זה אין על הקונה נזק ממנו - וכן אם היה הדבר בהפך זה - שהיה בעת הקנין בלא הקפת חומה ואחר כן הוקפה חומה איך שהיה אם אבנים או עצים או מים וגנות ופרדסים הנה ראוי להשען במעשה זה כאשר היה בעת הקנין על כל אודות ופנים - ואמר ע"ה וזה משפט כל ממכר לא ישפטו עליהם אלא כצורתם בעת הקנין אם טוב ואם רע - והרב רבינו אהרן בעל עץ חיים נוחו עדן אמר שהענין הוא קיים ונוהג כפי מה שהיה בזמן שכבש יהושע הארץ - ואמר ז"ל והנראה בעיירות שכבשו ישראל בימות יהושע - שנאמר כי בתי ערי הלוים היא אחזתם (ויקרא כה, לג) - והנראה שהמכירה הזאת בשוה שאם לא כן הוא אונאה למוכר - ודעתי נוטה לדעת הרב ז"ל וכן דעת ב"ה - לכן עיר שלא היתה מוקפת חומה בעת שכבש יהושע את הארץ אף על פי שמוקפת בעת הקנין הנה היא כבתי החצרים - ועיר שהיתה מוקפת חומה בימי יהושע אף על פי שאינה מוקפת עתה בעת הקנין ונחרבה הנה היא כמוקפת - ואמר הרב רבי אהרן בעל עץ חיים אשר לא חומה לצמיתות כתיב באל"ף וקרי בו"ו להורות עיר שנחרבה חומת העיר היא כבתי הערים - ואמר ב"ה הרב רבנו אהרן ז"ל ואחרי אמרו לצמיתות מה ענין לדורותיו שאם נחרבה חומת העיר עוד הבית קיים לקונהו לדורות: סוף דבר הענין בחומה ובמגרש הוא כפי מה שהיה בימי יהושע ע"ה ואם נהרס עיר לא נעשה מגרש - וכן אם הוקף מגרש לא נעשה עיר והרי הם בדיני הגאולה כאשר היו בתחלה - בית שהיה בתוך עיר המוקפת חומה אף על פי שיהיה קטן כדין בתי ערי חומה הוא - ובית שהיה בפרזות מחוץ לחומה והוא הנקרא בתי החצרות אף על פי שהוא גדול מאד בבנינו כשדה הארץ יחשב - ואף על פי שתהיה מדינה גדולה אחר שאין לה חומה סביב כשדה הארץ תחשב - הקף החומה צריך להיות מארבע רוחות העולם - עיר חומה שביתיו חרבות משפטו משפט עיר בצורה בנויה - בית הבנוי בחומה אינו כבתי ערי חומה - לא נקרא בית אלא אם כן היה יכול אדם אחד מארכו ורחבו - לכן בית שהוא פחות מארבע אמות על ארבע אמות שהוא כשעור האדם אינו נחשב כבתי ערי חומה ואינו נמכר לצמיתות אלא כשדה הארץ תחשב - ומה שאמר הכתוב ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה אין הטעם בו שהוא כבית למושב האדם לבד אלא תפש הכתוב העקר וכל בית שבעיר המוקפת חומה בכלל משפטיו - לכן גגות ומרחצאות ושבכות ומכלאות ורפתים הם כבתים גאולתם עד שנה תמימה לבד ומאז הם לצמיתות שנאמר אשר בעיר - אבל השדות שבתוך העיר הן כשדה הארץ שבחוץ לעיר - שנאמר וקם הבית אשר בעיר (ויקרא כה, ל) כל הדומה לבית ולא השדות - בעלי הקבלה אמרו שאין בתי ירושלם נחלטים - המקדיש בית עיר חומה וגאלו אחר מההקדש אחר שעלתה לו שנה משעה שנגאל מיד ההקדש ולא גאלו בעליו נחלט ביד הגואל וקם הבית לקונה שאין ההקדש חולט אלא הלוקח שנאמר לקונה אותו לדורותיו (ויקרא כה, ל) - המוכר בית עיר חומה והגיע היובל בתוך שנה אין הממכר חוזר לבעליו ביובל אלא יהיה ביד הקונה עד שירצה המוכר לגאול עד סוף השנה ואם לא ירצה לגאול תעבור שנה תמימה וישאר הבית לקונה לדורותיו לא יצא ביובל - המקדיש את ביתו קדש לה' או הנותנו לעניים וליתומים או במתנה אין לבעל המצר זכות לבקש בר מצרות שלו שנאמר ובשדה יתומים אל תבוא (משלי כג, י) וכי יתן הנשיא מתנה (יחזקאל מו, טז) ואיש כי יקדיש את ביתו קדש לה' (ויקרא כז, יד) פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך וגו' (דברים טו, יא) - וכן הקונה בית להקדש ואין צריך לומר אם נקנה הבית בדנרים של הקדש כל שכן אם יהיה הקדש אחר בר מצר לו - אין לבעל המצר האחר לתבוע המצרות שלו שיד הקדש בעליונה ככה פסקו כל החכמים - ואמר רבנו יפת המלמד ע"ה ואיש כי יקדיש את ביתו אם שהקדיש ביתו שירש או שקנה בית והקדישו יש לכהן או מי שהוא תחת הכהנים בגלות והם החכמים להעריך את הבית ולמכרו למי שירצו ואם קנהו הבעל מוסיף חומש על הערך שנאמר ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף (ויקרא כז, טו) - ואם יקנהו זולתו יתן הערך שהעריכו הכהן לבד שנאמר כאשר יעריך אותו הכהן כן יקום (ויקרא כז, יד) - אם ימכר בית ההקדש יש לבעלי המצר שבארבע רוחותיו זכות לו והם קודמים מכל איש זר רחוק מגבולו - ואם בר מצר אחד יהיה כהן הנה הוא קודם מכלם שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה (במדבר יח, יד) כי כל קדש לכהנים והם הזוכים בהם והנה לו חלק לבית הנמכר - וכן אם היה בר מצר בית הקדש אחר ורצה אחר לתת דמיו לכהנים להקרא על שמו הנה הוא קודם מכל בר מצר ואפילו מן הכהן שהיה בר מצר כי הכלל יבטל הפרט - ואין לנו להאריך הנה בענין ההקדשים והשכנים ותמצא ביאורם במקום אחר אם ירצה השם: אולם דין בתי החצרות הנה לך משפטן - בית הנמכר מחוץ לעיר המוקפת חומה או בתי החצרים הנה הוא נחשב כשדה ארץ ונחשב כשדה הבתים המוקפים חומה - אם הגואל רצה לגאול מיד כדין הבתים שבעיר החומה גואל ואין ביד מי לעכבו - הגיע תשלום השנה^{^[1088]} ולא גאל הנה בידו לגאול עד שנת היובל כדין השדות - הגיע היובל ולא גאל חוזר הבית בלא דמים לבעליו כדין השדות - אם גאל קודם היובל מחשב הבעל עם הקונה וגורע מפדיון מה שאכל שנאמר על שדה הארץ יחשב גאולה תהיה לו וביובל יצא (ויקרא כה, לא) - שמלת על כמו עם כמו על צאן לבן (בראשית ל, מ) או מלת על תחת כף הדמיון כאלו אמר כשדה הארץ - והרב רבנו אהרן ע"ה אמר ויתכן לומר כי על כן אמר על שדה בעבור שהוא על שמירת השדות ועבודתם גאולה תהיה לו כמו וצדיקים ככפיר יבטח (משלי כח, א) - דין השארים לגאולה כדין הבעלים ובכלל דין אלו הבתים בגאולתם כדין השדות ואין להאריך - ואמנם בתי ערי הלוים ומגרשיהן הנה לך משפטן - ידוע הוא מן הכתוב שאף על פי שאין ללוים חלק ונחלה בארץ: אמנם כבר נצטוו ישראל לתת להם ערים לשבת ומגרשיהן - והנה נתנו להם שש ערי מקלט ועליהם ארבעים ושתים עיר הרי הן מ"ח ערים - ומגרשי הערים האלה הם שנתנו להם בכל עיר סביב אלפים אמה לכל רוח מקיר העיר וחוצה - וזה שאמר ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה וגו' (במדבר לה, ה) הר"נ אמה לכל רוח שכללם אלף אמה סביב לד' רוחות העיר היה לדירת מקניהם וזהו שאמר הכתוב מקודם מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב (במדבר לה, ד) ואלף תש"ן אמות הנשארות לכל רוח תהיינה לרעייה ולנטיעת גנות ופרדסים ולבתי קברות: לוי שמכר בית עיר חומה יש לפדותו בכל עת שירצה עד היובל ואם לא גאלו הוא או קרובו יצא בלי כסף ביובל שנאמר גאולת עולם תהיה ללוים (ויקרא כה, לב) שבידו לגאול מיד ולגאול לעולם - דין בתי ערי הלוים הוא כדין שדה ישראל שנגאל לעולם - דין תורה שלא ימכור לוי אלא ללוי שנאמר ואשר יגאל מן הלוים (ויקרא כה, לג) שהכתוב הוציא קנייתם בשם גאולה: לוי שמכר ביתו לישראל ובא גואלו הלוי וגאל את ממכר אחיו חייב שישיבהו ללוי הבעל והוא הבעל יתחייב ללוי הגואל פדיון קנין ביתו - ושלא יאמר כי הארבעים ושמונה ערים ומגרשיהם נתנו לכלל הלוים והם חברים בכללם ואם לא השיב הבית לבעליו ישוב ביובל בלי כסף שנאמר ואשר יגאל מן הלוים ויצא ממכר בית ועיר אחוזתו ביובל וגו' (ויקרא כה, לג) - אולם שדה מגרש ערי הלוים אין להם רשות למכרו כלל שנאמר ושדה מגרש עריהם לא ימכר (ויקרא כה, לד) ואם מכר עבר במצות לא תעשה - ומה שמצאנו בירמיה הכהן ע"ה שהיה משבט לוי במעשה חנמאל בן שלום שאמר לו קנה לך את שדי אשר בענתות (ירמיהו לב, ז) - אמרו החכמים ע"ה שבית היה לו בתוך העיר ונהרס והיה למחרשה כענין ציון שדה תחרש (מיכה ג, יב) - ולכן אמר בענתות שענתות שם עיר ולכן היה לו רשות למכרו שעיר חומה לא יעשה כדין המגרש: דין תורה הוא שלא יהיה דין המגרש כדין ערי חומה ואפילו הוקף בחומה ולא דין עיר חומה כדין המגרש ואפילו הוקף^{^[1089]} החומה וכמו שהיה הענין בהם בימי יהושע ככה ענינם לעולם ואפילו שנשתנו כי כן אמר כי בתי ערי הלוים היא אחוזתם - נראה מן הכתוב שלא הפריש בין בתי עיר חומה ובין בתי החצרים של הלוים כמו שהפרישם לישראל: ראוי הוא לישראל וללוים שלא ישנו המקומות מתכונתם שהיתה בימי כבוש הארץ שלא יסתור ישראל את ביתו לעשותו גינה ולא יטע את חורבתו גינה שלא יחריבו הארץ: ולוי לא יעשה העיר מגרש ולא המגרש עיר ולא מגרש שדה ולא שדה מגרש - שנאמר ושדה מגרש עריהם שיהיה כל אחד לעצמו בתכונתו כבתחלה - בדינים אלו הכהנים והלוים כאחד - כי הכהנים משבט לוי הם שנאמר הכהנים הלוים ובכל מה שהוזהרו בדיני אלו הלוים הכהנים בם נזהרים: ישראל שירש את אבי אמו שהיה לוי הנה הוא גואל כלוים אף על פי שאינו לוי שאחרי שהערים של לוים גואל לעולם ואינו יכול למכור שדה ירושתו כלל כי דין זה תלוי במקומות אלו לא לבעליהן - לוי שירש את אבי אמו שהיה ישראלי הנה הוא גואל כישראלי ולא כלוי שלא נאמר גאולת עולם תהיה ללוים (ויקרא כה, לב) אלא בערי הלוים: דיני אלו הענינים אינם אלא בארץ ישראל כשהלוים עומדים במקומם ושומרים משמרתם וישראל בעריהם ועטרותיהם בראשיהם והיובל נוהג בהם - אמנם בשאר הארצות הלוים וישראל דין אחד להם:

#XX:19 הפרק התשעה עשר

בדעות החכמים במדת מגרשי ערי הלוים: החכמים נחלקו בכמות מדת מגרשי ערי הלוים לחמשה דעות - האחת דעת בעלי הקבלה שאמרו שלשה אלפים אמה לכל רוח היא מגרש לכל עיר - שנאמר מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב (במדבר לה, ד) - ואומר ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה וגו' (במדבר לה, ה) האלף הראשונים מגרש ואלפים אחרות מודדים חוץ למגרש והם לשדות וכרמים - ועוד אמרו שנותנים לכל בית הקברות חוץ לתחום זה שכבר אמרו שאין קוברים מתיהם בתחום עריהם שנאמר מגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חיתם (במדבר לה, ג) לחיים נתנו ולא לקבורה: וקצת מבעלי הקבלה נטו בדעת אחרת - אמרו שהאלף הראשונים הם בכלל האלפים והאלף הראשון היה לנוי העיר והאלף השני היה לנטוע כרמים ולזרוע שדות להיות תבואתם למזון ללוים - ופירשו לכל חייתם חיותם - והשיב הרב רבנו אהרן כי הלוים לא זורעים ולא נוטעים היו אלא ניזונים מן המעשרות - ויהיה פירוש לבהמתם הבהמות הגסות - ולרכושם רכוש מקנה הצאן - ולחייתם שאר מיני בעלי חיים - ואמרו אלו החכמים שאחר שאמר אלף אמה מה טעם אלפים אחר שהאלף בכלל האלפים אלא הטעם בו כי פאת נגב יש בה קרן מזרחי דרומי וקרן דרומי מערבי ונמצא אלף מזה ואלף מזה זהו את פאת נגב אלפים וזהו טעם אלף אמה סביב - והדעת השלישית האומרת שהמגרש שני אלפים לבד אלא שהוא ישים מאתים וחמשים אמה וסמוך לעיר לדירת המקנה ואלף ותש"נ לרעיית הבעלי חיים ולנטיעת גנות ופרדסים - ואל זו הדעת נטה הרב רבנו אהרן נ"ע - ולהיות שאמר הכתוב מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב לכן אמרו להיות ר"נ אמות לכל רוח העיר אמנם האלפים היו לכל רוח וזהו שאמר ומדותם מחוץ לעיר אלפים אמה - וקצתם אמרו שהאמות שלשה אלפים אלא האלף הם מבפנים לעיר סביב והאלפים חיצוניים וזהו שאמר מקיר העיר וחוצה: ועוד אמר ומדותם רוצה לומר חוצה מן האלף תמדדו אלפים אחרות - וקצתם אמרו שמה שאמר אלף אמה סביב הוא להיות לכל רוח ר"נ אמות שהם אלף בארבע רוחות העיר - והאלפים האחרים עוד להיותם בכל רוח שלפי דעת זו יהיו בכל רוח אלפים ור"נ אמות: וְאל זו הדעת נמשך הרב רבנו אהרן הראשון: סוף דבר דעתי נוטה לדעת הרב רבנו אהרן האחרון היות המגרש אלפים אמה לכל רוח הר"נ סמוך לעיר לגדרות צאן ולרפתי בקר וזהו שאמר תחלה אלף אמה סביב כלומר סביב כל העיר להיות אלף אמה ר"נ לכל רוח - ואלף תש"נ אמות שהן תשלום השני אלפים שאמר ומדותם מחוץ לעיר וגו' להיות לרעיית הבהמות ולנטוע גנות ופרדסים:

ישתבח מי שהבדיל שבט לוי לעבדו ולשרתו - ולהורות דרכיו הישרים ונתיבתו: ה' למשפט שמתו - וצור להוכיח יסדתו: יורו ליעקב משפטיך - ולישראל תורתך: ולכן אין להם חלק ונחלה - עם שאר שבטי ישורון בארץ המעולה: הנחלקת לשבטים - בגורל ומשפטים: כי ה' חלקו ונחלתו - ואליו תשוקתו: ידיו רב לו - ברך ה' חילו: אף כל איש ואיש נולד - שמחשבונות רבים הוגלד: ורוחו נדבה אותו - לעמוד לפני ה' לשרתו: הוא יהיה קדש קדשים - וחלק ה' ונחלת קדושים: האל צור מחסי - יהיה לי מנת חלקי וכוסי:

אהלל לאלי - יקר הוד וחבלי - בשומו שבילי - יצו יום דרורים:

כמלך משרת - באמה גברת - בראשם עטרת - ותומים ואורים:

ליום זה מקוים - עבדים ולוים - ומוכרים מחשבים - לבתים חצרים:

בחבל זבולים - להושיב בעלים - והלכו גאולים - רצועי שערים:

אלהי פדה נא - דאונים ושא נא - פשעים ויונה - להודות בשירים:

תם ענין שמטה ויובל - משלחי רגל וחבל - במשוך קרן היובל - המה יעלו בכנור ונבל:

#XXI ונחל בענין דין כלאים

בשם בורא ארץ ושמים:

אלהים חי אשר ברא שחקים - ויסד ים ויבשה ארקים:

כבר הזהיר בכלאי הזריעה - וגם כלאי בהמה בארקים:

לבל ישנו בריאתם וטבעם - היותם כראי מוצק חזקים:

בכלאי הבגדים הזהירם - היות בם רע וצרעת דבקים:

אשר ירצה לבטל דת וחקים - ימיתהו אלהים בברקים:

כל הנמצא תחת גלגל הירח - לכל אשר נתן להם כח: בשמירת מינם וחקם - לשני חלקים יוקם: והם מיני הצמחים שתולי מים - ומיני הבעלי חיים: וכל אחד מבורך מצורו וקונו - מששת ימי בראשית לשמור מינו: ושלמותו רודף לבעליו - בלתי סר מעליו: ולכל מין ומין למטה בתחתונים - שם לו מזל למעלה בעליונים: ומתעלת הברכה העליונה - תוצאות חיים אל הברכה התחתונה: הידעת חקות שמים - משטרו ישים בארץ חיים: וכל כוכב וכוכב מושל באחד השיחים - וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים: לכן אסרה התורה הכלאים - שלא ישתנו הנצחיים: שהמשנה כח התולדת איבה ישית - ומכחש מעשה בראשית: וכופר בכל התורה כולה - שרש חן חן לה: והנה המרכיב מינים שנים - מבטל חקות שמים: ומערב כח הכוכבים וחוקיהם - אשר הטביע להם קוניהם: אשר יונק כל מין מכל נמצאי מטה - והארץ מוט התמוטטה: עם שהוא משנה כח כל מין ותולדתו - ומראה שהוא מוסיף בפעולתו: בריות ומינים אחרים - לא נבראו מיוצר הרים: ויראה חסרון לפועל כל העולם - כי דבר ממנו נעלם: יתעלה מכל חסרון - מבלעדיו אין אלהים ראשון ואחרון: הלא תראה שהיוצאים מהכלאים - לא באמת עשוים: ויצאו חנם - ולא ישמרו מינם: כי עזרם ומגנם - אינו ברשות קונם: ולכן יוצר הכל גזר בגזר אמר - את חקותי תשמורו בהמתך לא תרביע כלאים וגומר (ויקרא יט, יט): ולכן מיני כלאים שהכתוב הזכירם - ושם עליהם אסור ואסרם: הם שלשה מינים נודעים - כלאי בהמה וכלאי זרעים: והשלישי כלאי בגדים - צמר ופשתים נאחדים: שהוא מורכב משני המינים - ממיני הכלאים הראשונים: שהצמר מהבעלי חיים - והפשתים מהצמח הגדל במים: ואף על פי שסבת אסור הכלאים הכללית - כפי מה שגזרה הנפש השכלית: היא אשר הזכרנו - הנה יש גם סבה פרטית לנו: בכל מין ומין תמימה - מעיני כל נעלמה: אערכן אשה אשה אל מקומה - בדעת וחכמה: מערכה לקראת מערכה - והיו לאחדים בידך:

הכתוב אמר את חקותי תשמורו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך (ויקרא יט, יט) - והם שלשה מיני כלאים כלאי בהמה וכלאי זריעה וכלאי בגדים: לכן ראינו לחלק גם אנחנו זה המאמר לג' חלקים:

החלק האחד בביאור דין כלאי בהמה:

החלק השני בביאור דין כלאי זריעה:

החלק השלישי בביאור דין כלאי בגדים:

החלק הראשון הם ארבעה פרקים:

הפרק הראשון במקומות מן התורה שנזכר מלת כלאים וענינה:

הפרק השני באסור כלאי בהמה:

הפרק השלישי בביאור פסוק לא תחרוש בשור ובחמור יחדו (דברים כב, י) והיא אזהרה שלא לעשות מלאכה בכלאי בהמה כאחד:

הפרק הרביעי בטעם כלאי הבהמה הפרטית:

החלק השני חמשה פרקים:

הפרק הראשון בביאור מיני הזרעים:

הפרק השני באסור כלאי זריעה:

הפרק השלישי בביאור מינים מהצמחים שהם נראים כמין אחד ואיננו והם כלאים זה בזה וכי יש מינים שנראים מחולפים והם אחד ואינם כלאים זה בזה:

הפרק הרביעי בביאור מלת כרם ודין הכלאים בו:

הפרק החמישי בסבת כלאי הזרעים הפרטית וטעמם:

פרק הששי בביאור הענינים אשר יורו עליהם השמות שנשתמשו בכלאי זריעה:

החלק השלישי הם שבעה פרקים:

הפרק הראשון בביאור מלת שעטנז:

הפרק השני בביאור מה שיכנס תחת מלת בגד בלשוננו:

הפרק השלישי בביאור אסור כלאי בגדים:

הפרק הרביעי בביאור ענין מלות צמר ופשתים שנזכרו בכלאי בגדים:

הפרק החמישי בביאור מלות עליה ולבישה שנזכרו בכלאי בגדים:

הפרק הששי בדברים האסורים והמותרים מן כלאי בגדים מן המעשה וההנאה ודין העובר במצוה זו:

הפרק השביעי בביאור העלה הפרטית באסור כלאי בגדים:

ואחרי חלוק מצות הכלאים בפרקים אלו נבוא אל המכוון מביאור הענינים שייעדנו אותם - וקודם נקדים הקדמה קטנה ואומר - עם היות שכבר ביארנו דין הכלאים באגרת המספקת לענין השחיטה שחוברה לקצת סגולת חברים יצ"ו אין ראוי להמנע מביאורם במקום שאנחנו בו משני סבות - הסבה האחת שזה הספר עומד בעצמו בלתי צריך אל זולתו כי הוא שלמות למה שקודם לו - והסבה השנית ששם קצרנו המאמר בהרבה מקומות כפי רצון החושקים - ובמקום זה לא יתכן הקצור ולא יאות בו כי הכוונה להאריך בכל ענין עד שימצא דין כל מכוון כראוי במנהגינו - ואחר זה נבוא אל התכלית המכוון בביאור הענינים שׁכונתנו בהם מדין הכלאים אחד אחר אחד^{^[1090]} כפי שסדרנו בעזר השם:

החלק הראשון

[בביאור דין כלאי בהמה והוא ארבעה פרקים:]^{^[1091]}

#XXI:1 הפרק הראשון

במקומות שנזכר מלת כלאים וענינה: מלת כלאים נזכרה בשלשה ענינים בבעלי חיים הבלתי מדברים ובצמחי האדמה - ובבגדים שהם מחבור שניהם ושלשתם נזכרו בפסוק אחד שנאמר את חקותי תשמורו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך (ויקרא יט, יט) - ונשנה כלאי זרעים בפסוק לא תזרע כרמך כלאים וגו' (דברים כב, ט) וכן כלאי בגדים נשנה בפסוק לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו (דברים כב, יא) כי טעם מלת שעטנז ערוב שני מינים כטעם מלת כלאים כמו שנבאר - וכלאי בהמה לא מצאנו [שנשנו]^{^[1092]} ומה שאמר לא תחרוש בשור ובחמור יחדו (דברים כב, י) אין הטעם רביעת הרכבתם מן לולי חרשתם בעגלתי (שופטים יד, יח) אלא הטעם בו חרישה ממש מענין חריש וקציר כי הכונה שלא ירכיב בחרישה חלש וחזק יחד: ואולם טעם כלאים קרוב מענין בית הכלא אדני משה כלאם (במדבר יא, כח) - שהיוצא מהם אינו מצליח לפריה ורביה כגון הפרד שנולד מן הרכבת רביעת סוס וחמור והוא אינו מוליד לא כמוהו ולא כאחד יולדיו - וכן הפרי המורכב לא יעשה פרי כמוהו אלא ישוב להיות בשרשו כפי הטבע שהוטבע לו מיוצר הכל - וכפי חקו המיוחד לו לא כפי מעשה ידי אדם כי פעולתם בלתי שלמה יתעלה השלם האמתי:

#XXI:2 הפרק השני

באסור כלאי בהמה והנאתם: כלאי בהמה הם שתרביע שני אישים משני מינים ותרכיבם ותשכיבם ומה שיולד מהם נקרא כלאי בהמה שנאמר בהמתך לא תרביע כלאים (ויקרא יט, יט) והוא מענין ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה (ויקרא יח, כג) כלומר לשכב עמה - ולכן אמר תבל היא שהוא מלשון בלילה שם בלל ה' (בראשית יא, ט) רוצה לומר ערבוב המינים זה עם זה וכן הוא לא תרביע כלאים: כלומר להזדוג זה עם זה להוליד איש שאינו דומה לאחד [המולידים]^{^[1093]} כגון להרכיב חמור עם סוסיא או סוס עם אתון להוליד הפרד - או להרביע גמל עם פרה או פרה עם חזיר וההפך להוליד מהם איש זולת שני אישים שני מינים המורכבים: ונחלקו החכמים ע"ה באסור הרביעה באי זה מינים תהיה - מהם אמרו שהאסור נוהג בשני מינים שהאחד טמא והאחד טהור כגון שתרכיב ותרביע פרה עם גמל - והכלל טמא עם טהור הוא האסור שנאמר לא תחרוש בשור ובחמור יחדו (דברים כב, י) - כלומר לא תשכיב ותרביע כענין לולי^{^[1094]} חרשתם בעגלתי (שופטים יד, יח) - ויוקש הענין בכל שני מינים שהם טמא עם טהור - אמנם רביעת טמא עם טמא או טהור עם טהור כגון להרביע סוס וחמור להוליד הפרד וכגון חיה ובהמה טהורים להוליד הכוי הכל בהתר - ואיזהו הכוי אמרו קצת חכמים שהוא כלאים מעז הבא על הצביה ומה שהביא לאלו החכמים להאמין כן הוא בעבור שפסוק לא תחרוש הוא אמצעי בין שני מיני הכלאים האחרים כי בתחלה אמר לא תזרע^{^[1095]} כרמך כלאים ואחר כן אמר לא תחרוש ואחר כן אמר לא תלבש שעטנז - וידמה פסוק לא תחרוש שהוא רמז לכלאי בהמה - ושלשה פסוקים אלו שנונים הם למה שנאמר בפרשת קדושים את חקותי תשמורו בהמתך לא תרביע כלאים וגו' וכן דעת רבנו בנימין האוונדי נ"ע וזו הדעת רחוקה מאד מצד שרש עלת הכלאים הכללית - ועוד שכתוב בהמתך לא תרביע כלאים (ויקרא יט, יט) והוא כלל כולל טמא וטהור מדברי וישובי - ואנחנו נאמר שמאמר לא תחרוש דבק עם הזריעה כי היא על ידי חרישה תעשה - ועוד תמצא ביאור בפסוק זה בפרק הבא - ומהם אמרו שאסור כלאי בהמה נוהג בכל שני מינים מחולפים בין שהיה טהור עם טהור בין מחיה או מעוף או בהמה ובין שהיה טמא עם טמא ובין שהיה טהור עם טמא הכל כלאים זה בזה וזו היא דעת רבנו יפת ורבנו ישועה ושאר גדולי חכמי ישראל ע"ה שנאמר בהמתך לא תרביע - ולא הסגיל טהור או טמא או מדברי או ישובי: ולכן יוקח מלת בהמה על הכלל בין מחיה ועוף בין טמא וטהור בין יישובי בין מדברי ודעתי נוטה לדעת זו - וכמו כן נחלקו בהנאת^{^[1096]} ובתועלת שתגיע מהכלאים לנו - קצתם אמרו שכמו שנאסר מעשיהם כן תאסר הנאתם וזה כפי שרשם שכל דבר שנאסר מעשהו הנאתו יותר חמור ממעשהו ויהיה לדעתם אסור רכיבת הפרד וכיוצא בו - ואסור לאכול הכוי וכיוצא בו או להנות מהם: ולפי שרש דעתם זו אמרו שכלאי בהמה נוהג בשני מינים טהור עם טמא לא זולתם - ולדעתם שפרדת דוד שנהנה הוא ושלמה בנו ממנה היתה מן הרכבת ישראל והיה מותר לישראל להרביע סוס וחמור להוליד הפרד וזה לא יתחייב כי יתכן שהביאו אותו לדוד מנחה או כי שללו אותה מן הגוים או קנו אותה - וקצתם אמרו שאין כל דבר שנאסר מעשהו הנאתו יותר חמור ממעשהו - והם התירו הנאת הכלאים והראיה מפרדת דוד שרכב שלמה עליה: וראיות כל כת מהם כבר נזכרו בפרק י"ו ממצות שבת מחבור זה ואין צורך להכפיל ולהאריך בענין זה - אלא אומר שדעתי כדעת האחרונים שהורו שמותר להנות מן הכלאים בכל מיני הנאה אף על פי שמעשיהם אסורים - ומאמרם אין כל דבר שנאסר מעשהו שלילה חלקית שיש מן הדברים שהנאתם אסור כמו שכן עשייתם ויש מהם שהנאתם מותרת אף על פי שמעשיהם אסור: כגון בשול שנתבשל בשבת אסור להאכל וכגון כלאי בהמה שהמעשה אסור וההנאה בהתר כמו שנמצא בפרדת דוד שנהנה הוא ובנו ממנה ברכיבה עליה - ישראל שעבר והרביע בהמתו כלאים הנאתו אסורה לו: אמנם מותרת לכל ישראל כפי דעת רבי המחבר ז"ל וכפי דעת הרב רבנו אהרן אינה מותרת אלא לכהנים שנאמר בכלאי זריעה כמו שיתבאר פן תקדש המלאה וגו' (דברים כב, ט) שיאסר עליך כאסור הקדש שאינך יכול ליהנות ממנו כי אם הכהנים שומרי המקדש ודעתי נוטה לדעתו והנה המרכיב חייב לאו והכתוב לא הזכיר משפטו - אמנם ראוי^{^[1097]} שיתחייב בקרבן כי הוא מזיד - ואמר רבנו אהרן זה לשונו ולא הזכיר הכתוב משפט העובר והראוי כי כל אשר הרכיב יהיה קדש זרע שדה וזרע בהמה וחייב קרבן עד כאן לשונו: וקצת מן החכמים לא חייבוהו עונש אחר זולת שיהיה בהמתו וכרמו קדש אבל אם הרכיבה גוי אם היה מין טהור עם טהור מותר להאכל לכלל ישראל - ואם היה טהור עם טמא או טמא עם טמא מותר הנאתו אך לא אכילתו כי כל היוצא מן הטמא טמא מן ואת בת היענה (ויקרא יא, טז) כמו שהתבאר בשחיטות - כי הוא יתעלה לא אסר אלא הרביעה לא ההנאה - וכבר נמצא שדוד ושלמה נהנו מן הפרדה שהיא כלאים: אין הפרש בין שהרביע ישראל מין שאינו במינו בין מבהמה בין מחיה בין מעופות מבעלי חיים של היבשה או של הים או שנתנם לגוי והרביעם לו - שנאמר לא תרביע כלאים שהכונה שלא ישנה חקות השם יתעלה - ואין הפרש בין שהיו הרובע והנרבע שלו ובין שהיו של אחרים אף על פי שאמר בהמתך כי דבר הכתוב במה שהוא לרוב - וכן אסור להכניס בכונה שני אישי שני מינים במכלא וברפת ויבואו הם לידי רביעת ההרכבה מאליהם שכן אמר לא תרביע שלא תגרום אתה בענין בטול חקות שמים ושנוי במעשה בראשית - אבל אם נכנסו בלי כונה וראה אותן רובעים זה את זה אינו חייב להפרידן ולדעת קצתם חייב להפרידם - וכן אסור להעלות זה על זה או לעוררן בקול לא כדעת בעלי הקבלה שאמרו שאינו לוקה עד שמכניס בידו כמכחול בשפופרת ולדעתם מותר להכניס שני מינים לסהר אחד - ואם ראה אותם רובעים זה את זה אינו זקוק להפרישן: אסור הכלאים שוה בדין בין בארץ בין בחוצה לארץ שלא הוסגל הענין בארץ ישראל - שני אישי שני מיני בהמה או חיה או עוף שדומים זה לזה אף על פי שמתעברים זה מזה ודומין זה לזה אחרי שהם שני מינים הנה הם כלאים ואסור להרביען ולהרכיבן - כגון הזאב עם הכלב והכלב הכפרי עם השועל והצבי עם העז - והיעלים עם הרחלים - והסוס עם הפרד - והפרד עם החמור - והחמור עם [הערוד]^{^[1098]} הנה הם כלאים אף על פי שדומים זה לזה - אבל אם היה אחד מדברי ואחר ישובי כגון שור הבר עם השור והרמך עם הסוס מותר הוא להרביע זה עם זה מפני שהם מין אחד ורמך הוא שם למין אחד ממיני הסוסים והוא חלוש התאוה ונמצא בני הרמכים (אסתר ח, י): יש מינים אחרים שהאחד מדברי והאחד ישובי ויחשב בתחלת המחשבה אם מצד שמם ואם מצד צורתם ותארם שהם כאחד ויחשב שמותר להרביען ועל האמת הם שני מינים והם כלאים זה בזה ולכן צריך לחקור הדבר היטב כגון אווז עם אווז הבר הנה המרכיב אותם עובר כי הוא כלאים זה בזה שאווז הישובי ביציו מבפנים ואווז הבר ביציו מבחוץ מכלל שהם שני מינים^{^[1099]}: הבהמה הנקראת כוי אומרים החכמים שהוא ספק בהמה ספק חיה - ולכן הוא כלאים בהתערבו עם החיה או עם הבהמה - אמנם אם הרביעו ישראל באחד מהם אינו לוקה כי אין עונש במה שהוא ספק והנה אם הרכיבו בחיה הנה הרכיב מין חיה במינו שמא היא חיה - וכן אם הרכיבו עם בהמה ספק שמא יהיה בהמה והוא מין במינו ולכן לא יענש - הנולדים מן הכלאים אם היו אמותיהם מין אחד מותר להרכיבן זה על זה ואם היו שני מינים אסור להרכיבן זה על זה והמרכיב לוקה ואפילו שהרכיב הנולד על מין אמו אסור - כגון פרד שאמו אתון מותר להרכיבו על פרדה שאמה אתון גם כן ואסור להרכיבו אפילו על האתון: אבל פרד שאמו סוסיא אסור להרכיבו על פרדה שאמה אתון וכן כל כיוצא בזה - והסימן שממנו נדע שהאם ממין אחד הוא האזנים והזנב והקול שאם נראה שהם דומים לשני^{^[1100]} הפרדים שנרצה להרכיבן ידענו שאמן ממין אחד ומותרת הרכבתם: סוף דבר כלאי בהמה נוהג בכל שני מינים בין שהרכיב ישראל עצמו בין על ידי צווי בין על ידי דברים שמהם תבוא ההרכבה הכל באסור ואם עשה נאסר היוצא מהם לכל ישראל זולת הכהנים וחייב קרבן אם היה מזיד:

#XXI:3 הפרק השלישי

בביאור פסוק לא תחרוש בשור ובחמור יחדו (דברים כב, י): כמו שאסר הכתוב להרכיב שני מינים זה על זה ולזווגן על דרך שכיבה ורביעה מפני בטול חקות שמים - כן אסר הכתוב שלא לעשות מלאכה בשני מיני בהמה או חיה כאחד שהיה אחד מהם טהור והשני טמא ובהם יש תוספת זה על אסור ההרבעה מפני חנינה וחיסה שזה דומה כשאר מצות שהן על דרך חיסה ורחמים כגון לא תבשל גדי (שמות כג, יט) (שמות לד, כו) (דברים יד, כא) - ואותו ואת בנו (ויקרא כב, כח) - כי רחמיו יתעלה על כל מעשיו שלא יצטער החי שהוא חלוש הטבע בעבדו עם החזק הטבע כאחד שנאמר לא תחרוש בשור ובחמור יחדו - ואמר לא תחרוש בעבור שהזכיר למעלה הזרע אשר תזרע (דברים כב, ט) שהזריעה על ידי חרישה תהיה והוא שיחרוש בהם יחדו בעול אחד - אמנם הוא הדין בכל מלאכה בין בדישה בין לזריעה בין למשוך עגלה או אבן גדולה ודומיהם ואפילו משכו כאחד או הגהינו כאחד בדרבן ואפילו בקול אסור וחייב מלקות שנאמר יחדו שהרצון בו לחבר אותם וליחדם על אי זו דרך שיהיה - אבל אם זווגן ולא המשיך או לא הנהיג פטור שנאמר לא תחרוש שהכונה בו לפעול ולהתחיל במעשה - אין מאמר לא תחרוש כמו לא תשכיב ותרביע כענין לולי חרשתם (שופטים יד, יח) עד שיהיה כענין הכלאים ויהיה שנון למאמר בהמתך לא תרביע כלאים (ויקרא יט, יט) כמו שפירשו בו קצת מבעלי הקבלה - שאם הוא בעד כלאים למה אמר בשור ובחמור ופרט שאם כן יהיה אסור הכלאים בשני מינים אלו לבד כמו שכן הענין בשעטנז שפירש בו ואמר צמר ופשתים (דברים כב, יא) ועמד בו האסור ולא נתפשט אל יותר ממנו וזה לא יודה בו בעל זו הדעת - ואם יאמר שאמר בשור ובחמור לאסור הכלאים הבאים מב' מינים שאחד טמא ואחד טהור וזולתם בהתר הנה גם זה לא יודו בו אנשי זו הדעת כי כונת הכל בכלאים שלא לשנות מעשה הטבע ואין הפרש בזה בין שהרכיב טמא עם טמא או טהור עם טהור או טמא עם טהור - ואם יאמר שאם לא תחרוש חרישה בשדה למה לא הזכיר רבוע הבהמות במשנה תורה כמו שהזכיר שאר הכלאים ושנן בהם שנאמר לא תזרע כרמך (דברים כב, ט) לא תלבש שעטנז (דברים כב, יא) - ועוד ראיה שהיא ענין רביעה שהזכירו בין שני מיני הכלאים האחרים שאחר פסוק לא תזרע כרמך אמר לא תחרוש בשור - התשובה כי לא יתחייב לשנן כל המצוות במשנה תורה ואינו משנה המצות אלא כשרוצה לבאר בהם ולהודיע דבר נסתר בם כמו שעשה בכלאי זריעה ובגדים שאמר למעלה שדך לא תזרע כלאים בהמתך לא תרביע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך (ויקרא יט, יט) - והנה מה שסתר הנה גלהו במשנה תורה - והורה לנו שכלאי זריעה יאסרו עלינו כאסור הקדש שנאמר פן תקדש המלאה וגו' (דברים כב, ט) - וכן פרש כלאי בגדים ואמר צמר ופשתים יחדו מה שלא נודע ממאמר ובגד כלאים כי היינו לוקחים אותו על הכלל והיינו אוסרים כל חבור שני מינים בבגדים כמו שעשה במצות הציצית שלא ידענו באי זו פאה תהיה ובא במשנה תורה ופירש ואמר על ארבע כנפות כסותך (דברים כב, יב) וגם אמר להיות גדילים (דברים כב, יב) והם הפתילים וכן מצות רבות - ואמנם הזכיר לא תחרוש בין שני מיני הכלאים והתויך ביניהם בעבור שאמר לא תזרע והזריעה תהיה על ידי חרישה ורוב תבואות בכח שור (משלי יד, ד) אמר הכתוב לא תחרוש בשור ובחמור להחליש הטהורים עם שזה ענין כלאים בעבודה ולכן חברו עמהם - גם מה שפירשו קצתם במאמר לא תחרוש רוצה לומר שלא ישכב איש עם אשה נכרית הוא פירוש זר מאד ומוחם כמוח שור ולכן נאמר ברוך שלא נתן לחמור קרנים שאין ראוי שימנו במנין קרן החכמים - ואמנם הראיה שהביאו ושדמו ממאמר לא תחרוש כמו לולי^{^[1101]} חרשתם אינו דמיון נכון כי פלשתים לא שכבו עם אשת שמשון בשבעה הימים ההם: אבל אמרו לה בתחלה פתי את אישך ויגד לנו וגו' (שופטים יד, טו) ואחרי כן אמרו לשורפה באש לא ששכבו עמה וראיתם עמוקה יותר ממה שיביאו עליו הראיה אשר בו החלוקה: מה שאמר הכתוב בשור ובחמור דבר בהוה שרוב תבואות בכח שור (משלי יד, ד) וממנהג בני אדם לעבוד החמור עמו לפעמים - אמנם הדין שוה בכל שני מינים שאחד טהור ואחד טמא בין בהמה עם בהמה ככבש עם חזיר או חיה עם חיה כפיל עם יחמור או בהמה עם חיה כעז עם הכלב או הצבי עם החזיר וכיוצא בהם הכל באסור כפי הפשט האמתי הנכון שכן אמר בשור ובחמור והזכיר טהור וטמא והעושה אחד מאלו לוקה וחיה בכלל בהמה היא כמו שהתבאר בענין השחיטה כן דעת מורי הרב המחבר זצ"ל - שכן אמר במליצת המצות שעשה על דרך שיר וחרז וחורש לא יקשור חמור יחד עם שור בהרים ובמישור להחליש הטהורים - אמנם שני המאורות הגדולים הרב רבינו אהרן הראשון והאחרון פסקו להיות זה האסור בכל שני מינים אפילו טמא עם טמא וטהור עם טהור שכן כתב הרב הראשון ז"ל בשור ובחמור והוא הדין לכל מין כלאים ואפילו חלש עם חזק במין ודעת זה החכם שאפילו שני אישים ממין אחד שהאחד חלש והשני חזק אסור לעבוד בהם וזהוא אומרו ואפילו חלש עם חזק במין - ונראה שהסבה שלא לצער החלש הכריחתו אל זה עד שתהיה כוללת - ואמר רבינו אהרן האחרון ז"ל והוא הדין שני מינים^{^[1102]} חזק וחלוש ודעתי כדעת רבי ז"ל שאין אסור העבודה בכלאים אלא בהיות טהור עם טמא: וכן אמרו בעלי הקבלה עליהם השלום שהאסור מן התורה הוא בשני מינים שאחד טמא ואחד טהור - אבל מדברי סופרים שני מינים שהם כלאים בהרבעה אסורים לחרוש בהם כאחד ולמשכן ולהנהיגן - ואם עשה בהן מלאכה כאחד או משך או הנהיג מכין אותו מכת מרדות ולא חייבו לעובר לאו מלקות כי אינו עובר מן התורה אלא מדבריהם - ולכן חייבו אותו מכת מרדות שמרד בדבריהם שכן דעתם שהעובר בדברי תורה יתחייב עונש שביארה התורה - ואם עבר בדברי חכמים ממה שפסקו חייב מכת מרדות - והנה ראה שבעל המבחר עליו השלום החמיר יותר מהם שאסר שני אישים אפילו ממין אחד שהם בהתר ברביעה ואינם כלאים וכבר ביארנו דעתינו: עגלה שהיו מושכים אותה טמא וטהור היושב בעגלה לוקה אף על פי שלא הנהיג כי ישיבתו גורמת לבהמה למשוך העגלה - וכן אם היה יושב אחד בעגלה ואחד מנהיג אותה שניהם לוקים ואפילו עשרה שהנהיגו את העגלה כאחד חייב כל אחד מלקות - המנהיג בהמה מן היבשה עם חיה שבים כגון עז עם שבוט אינו לוקה כי הכתוב אמר בשור ובחמור ששניהם מן היבשה - אבל מצד חומרה יהיה אסור כי הוא טהור עם טמא ושמא יהיה כונת הכתוב אפילו שבעלי חיים של הים שאין מנהג בני אדם לעבוד בהם - מותר לעשות מלאכה באדם ובבהמה או חיה כאחד - כגון אדם שחורש עם השור או מושך עגלה עם חמור וכיוצא בזה שנאמר בשור ובחמור יחדו (דברים כב, י) לא באדם וחמור או באדם ושור:

אין הפרש בחבור הכלאים בין ברביעה בין במלאכה בין שהיו המחוברים והמזדוגין חול או קדש שהוקדשו לשם בין שהיו מן פסולי המוקדשים ובין שהיו כשרים כי מצות כלאים פשטה על כלם - חלוקה בין החכמים בקצת בעלי חיים אם הם בהמה או חיה כגון שור הבר והכלב והחזיר והערוד והפיל והקוף שקצתם אמרו שהם מין בהמה וקצתם אמרו שהם מין חיה - והאמת ששור הבר והחזיר הם מין בהמה והכלב והערוד והפיל והקוף הם מין חיה - שור הבר הוא המדברי וערוד הוא פרא למוד מדבר (ירמיהו ב, כד) והפיל ידוע והקוף הוא חיה אמצעית בין האדם ושאר הבעלי חיים שצורת פניה כצורת פני אדם ותופשת בידיה כמוהו - ונקרא ביוני מיימו קוקינו קולי ובערבי קדר [ובלעז]^{^[1103]} שימי:

#XXI:4 הפרק הרביעי

בסבת כלאי הבהמה הפרטית וטעמה: עם שכבר ידעת שאסור כלאי הבהמה היה בעבור שהנולד בלי מצליח לפריה ורביה וזה הפך כונתו יתעלה שכן אמר פרו ורבו ומלאו (בראשית א, כב) עם שהוא משנה כח התולדת^{^[1104]} ומכחש במעשה בראשית ומערבב כחות השמים הפועלים בעולם הזה ומחליף סדרם וכחם ומבטל חקות שמים - יש עם אלו סבה אחרת פרטית לענין זה כבר הזכירו אותה החכמים כמו שאבאר - כבר ידעת הסבה אשר מפניה הזהרנו בעריות כמו שביאר מורי המחבר ז"ל בפתיחתו בענין העריות והיא הכחשת ההצלחה האחרונה שהיא שלמות הנפש והכחשת שורש התורה ואמונת האל יתעלה מכל חסרון הנה אף על פי שכבר הזהירנו בזה רצה יתעלה למחות זה השרש מעקרו עד שלא נהנה ממנו מכל צד - רוצה לומר למעט המשגל ולמאוס בו וללמד לנו מדות טובות עד שירחיקנו מכל תועבה שהיא סעיף מסעיפיו - ולכן הזהירנו בכלאי בהמה כי לא יתעורר איש ממין אחד מבעלי חיים להרביע איש מין אחר על הרוב כפי מנהגם אלא אם לא ירכיבוהו עליו בידים כמו שתראו אלו האנשים הפחותים מוצאי הפרדים עושים תמיד שנאמר אשר מצא את הימים במדבר ברעותו את החמורים (בראשית לו, כד) שהוא מצא חכמה להרכיב מין שלא במינו שהרכיב חמור עם סוס והוליד את הפרד - והנה התורה מאסה שישפיל איש מישראל מעלתו לזה המעשה למה שיש בו מן הפחיתות והעזות ושיתעסק בדברים שמאסה התורה לזוכרם כל שכן לעמוד עליהם ולעשותם רק בעת הצורך אם לקיים המין ואם הוצאת המותר לשמירת הבריאות ולזאת ההרכבה אין צורך כלל - ולכן אסר גם כן קבוץ השני מינים במלאכה אחת שנאמר לא תחרוש בשור ובחמור (דברים כב, י) כדי להרחיק ההרכבה יותר כי כאשר יתחברו בעבודה אולי יתרכבו ויורבעו עם שיש חולשה בטהורים ורחמיו על כל מעשיו (תהילים קמה, ט) - ולכן אמרו הראשונים עליהם השלום שאסור להסתכל בבהמה ובעוף בשעה שנזקקין זה לזה - כי אסור לישראל מן התורה להרהר במשגל ולעורר הקושי ואסור ליהנות בערוה באיזה צד היה^{^[1105]} ואפילו בראות העין שכיון להנות - ולכן אמרו החכמים עליהם השלום אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נמוח ואם ברזל הוא מתפוצץ שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע (ירמיהו כג, כט) - שהטעם בכל זה שאם יתקשה האדם ויתעורר אל המשגל שישיב רעיון יצרו אל מחשבה אחרת וכל שכן לדברי תורה כשיקרא ויחלוק וישאל ויסור ממנו הכאב ההוא בלי ספק - גם חכמי הפלוסופים הודו במאוס ענין המשגל וירחיבו פה ויאריכו לשון בגנות האנשים שאוהבים אותו ויתלוצצו עליהם כמו שאמר החכם במדות שזה החוש אשר הוא חרפה עלינו רוצה לומר חוש המשוש המביא לבחור המאכל והמשגל - וקורא לבוחרי אכילת מיני התבשילים ואוהבי המשגל ובוחרים אותו אנשים פחותים שאין ספק שהם פחיתיות המדות אחר שהם חליי הנפש המשכלת: סוף דבר המשגל עם כל יחסיו שהם התעוררות לו מאוסים אצל התורה והחכמה כי הם מגרשים הנפש המשכלת ממקומה אשר חוצבה ממנו שהיא תכלית העולם השפל ועם זה תהיה הכחשה בעקר המציאות כלו כי בה תהיה דעת אלהים בארץ וכבוד ה' מלא העולם ובהעדרה תהיה הידיעה נעדרת לכן אסרה התורה רביעת הבהמות שהיא אחד מיחסי הקושי אל המשגל והתעוררות:

#XXII החלק השני

בביאור דין כלאי זריעה והוא ששה פרקים:

#XXII:1 הפרק הראשון

בביאור מיני הזרעים: כבר ביארנו באגרת פתשגן כתב הדת כל המינים היוצאים מן האדמה בעבור שנודיע סדר הברכה הראויה בכל מין היוצא מן השדה ולא היה צריך להכפיל הענין הנה אלא מפני שזה ספר גדול לעצמו נזכיר ממנו ממה שאנו צריכים בו מביאור הכלאים - ונאמר שהזרעונים נחלקים לשלשה מינים: האחד הוא הנקרא בשמו המיוחד תבואה והוא חמשה מינים חטים כוסמים שעורים שבולת שועל שיפון: הכוסמין הם ממין החטים ושבולת שועל ושיפון הם ממין השעורים: והשני הוא הנקרא ביחוד מין קטנית והם כל מיני הזרעים שהם למאכל אדם כשהם חוץ מן התבואה והם כגון הפולים והאפונים והעדשים והדוחן והאורז והשומשמין והספיר והפרגין וכיוצא בהם: והשלישי הוא הנקרא ביחוד זרעוני גינה והם כל שאר מיני זרעונים שאינם ראוים למאכל אדם כמו שהם אך פריו של הזרע ההוא או צמחו ודשאו הוא למאכל אדם כגון זרע הבצלים והשומים וזרע החציר והקצח וזרע לפת וכרפס ושחליים וכיוצא בהם וזרע פשתן נכלל בזרעוני גינה - כל מיני זרעים אלו כשיזרעו ויצמחו הנה הצמח לכלם כל זמן שלא ניכר הזרע נקרא דשא ונקרא ירק: והנה יש מזרעוני גינה זרעונים שדרכם לזרוע מהם שדות כגון הפשתן והחרדל ואלו הם הנקראים מיני זרעים - ויש מזרעוני גינה זרעים שדרך בני אדם לזרוע מהם ערוגות ערוגות קטנות כגון הלפת והצנון והתרדין והבצלים והכסבר והשחליים והכרפס ואורות והיוצא משניהם והוא הנקרא חצה בערבי ומגדנו בערבי וביוני מקידונישי וכיוצא בהם ואלו הם הנקראים מיני ירקות: גם צמח האדמה ממנו אילן עושה פרי ופריו שומר מינו וממנו אילני סרק כגון עצי ארזים ועצי ברושים תדהר ותאשור וזולתם ואינם עושים פרי אבל קצתם עושים גרעינים ושומרים מינם כשנטעו בארץ וקצתם לא והנצרים [והגזעים]^{^[1106]} שומרים מינם ויש שנקראים פרי אדמה כגון הקשואים והאבטיחים והקיקיון וכיוצא בהם וגרעיניהם שומרים מינם - ויש עשבים שהם לרפואה מהם עושים זרע ומהם לא וזרעם או שרשם שומרים מינם לעולם והם אינם למאכל אדם כפי מנהגו הנהוג והנה יתבאר לך דין כלאים בכל אחד ואחד בעזרת המלמד לאדם דעת:

#XXII:2 הפרק השני

באסור כלאי זריעה: הכתוב אמר שדך לא תזרע כלאים (ויקרא יט, יט) ובמשנה תורה כתוב לא תזרע כרמך כלאים (דברים כב, ט) - לכן החכמים נחלקו אם השדה הוא הכרם עצמו או אחד מהם כולל מן האחר: קצתם אמרו שבאמרו שדך לא תזרע הכונה בו הגן רוצה לומר שהכתוב אסר לזרוע מינים מהצמחים בגנותינו וגם אסר ההרכבה בין הרכבת אילן עם אילן ובין הרכבת אילן עם ירק ובין הרכבת ירק עם ירק כמו שיאמרו שמהרכבת טומלתרון הנקרא בערבי אורות עם כרפס יצא מהם טומגדנוזיין ומה שאמר לא תזרע כרמך ממנו ידענו אסור הרכבת מין אילן עם מין אחר וידענו אסור הנטיעה כמו שיקחו תמר וקלקאס וירכיבו זה לזה מין שאינו במינו - וקצתם אמרו שהשדה כולל גן ופרדס שהגן הוא מקום ירקות ופרדס מקום אילנות והכרם כולל הגפנים לבד ומה שנמצא ועד כרם זית (שופטים טו, ה) שנראה שכרם כולל אילנות פירשוהו שחסר ו"ו והטעם וזית - וטעם לא תזרע כמו וזמורת זר תזרענו (ישעיהו יז, י) הרכבת מין שלא במינו - וקצתם אמרו שהכרם כולל גפן ואילנות מן ועד כרם זית - כלומר כרם שבו אילני זתים - ומה שאמר לא תזרע כרמך כלומר שלא יזרע תוך הכרם חטים ושעורים וזולתם בין ממיני תבואה בין ממיני קטנית או זרעוני גינה מין שלא במינו במפולת יד כאחד - וקצתם אמרו שבאמרו שדך לא תזרע שלא נזרע מינים רבים במפולת יד כאחד - ואחרים אמרו להרכיב הזרע שלא במינו כמו שהזכרנו: ומה שיש לנו לומר ולבחור מכלל המאמרים הוא שבאמרו שדך לא תזרע כלאים אלו היה הכתוב שותק בזה היינו מפרשים שהכונה שלא נזרע ארצנו מינים מחולפים ואפילו לזרוע מין תבואה וזולתה במקום האילנות וכן לזרעם ביחד בין מתבואה בין מקטנית בין מזרעוני גינה בין תבואה עם אחד מהנשארים בין קטנית עם כל אחד מהם בין ייחורי אילנות משני מינים בין אילן עם כל אחד מהזרעים כגון חטה ושעורה במפולת יד כאחד או חטה ופולים או פולים עם קצח או חטה עם קצח או חטה עם יחור של תפוח או פולים וקצח עם תפוח או יחור תפוח עם רמון לנטוע אותם בשחת אחת הכל היו באסור ואפילו שלא היו במפולת יד כאחד או בשוחה אחת - אלא אפילו שהיינו זורעים ונוטעים זה לבדו וזה לבדו היה אסור בשדה אחת: אמנם להיות שמצאנו לא תזרע כרמך כלאים ידענו שהוא מותר לזרוע כל דבר עם כל דבר בשדה אחד ואפילו בשוחה אחת שכך פסקו חכמי הקראים עליהם השלום שזה צומח למינו וזה למינו ואין אסור ההרכבה אלא בשנוי המין היוצא כגון שהרכיב בוטם עם לוז ויצא ממנו הפסתק^{^[1107]} שאין הרכבה אלא שני מינים שיעלו באילן אחד ויהיה מין לבדו וכגון שמרכיבים אלנבקראום עם הזתים ויבא מהם זוזפים^{^[1108]}: וכגון שמערבים גרעיני תמרים עם קולקאס^{^[1109]} ויהיה מהם מאוז^{^[1110]} וזהו טעם אומרו לא תזרע כרמך שהטעם הרכבת אילן באילן מין שאינו במינו לא שלא יזרע זרע בכרם בי מצאנו הזריעה נאמרת באילנות שנאמר וזמורת זר תזרענו: סוף דבר הכרם כולל גפנים ואילנות והשדה יותר כולל שכולל מקום התבואה והקטנית וזרעוני גינה ותחתיו נכנס מקום האילנות שנאמר ויקם השדה ולמעלה כתוב וכל העץ אשר בשדה: הכלאים שהם אסורים מן התורה הם הרכבת אילן באילן מין שאינו במינו כגון שהרכיב יחור של תפוח בעץ של חבוש או יחור של בוטן עם לוז וכיוצא בהם שמתהוים באחרית נצר או חוטר ויתהוה מהם אילן עושה פרי מורכב משניהם משונה מהם ומלת יחור פירושו נצר וכן מה שירכיבו מין פרח של אילן עם אילן אחר הכל באסור - וכן להרכיב מין תבואה עם מין תבואה כגון קנה של שעורה עם קנה של חטה או כסמת עם שעורה וכיוצא בהם או להרכיב מין קטנית עם קטנית כגון פולים עם עדשים או קטנית עם זרעוני גינה כגון פולים עם כרפס או תבואה עם זרעוני גינה כגון חטה עם כסברא או זרעוני גינה מין שלא במינו כגון שמנבבים הבצל ונוטעים בתוכו זרע פשתן וטומנים הבצל בארץ וצומח הצמח הנקרא טרכון בערבי ושומר מינו בשרשו או בחוטריו ונצריו או להרכיב אילן עם כל אחד מג' מיני זרעים הנה אלה הכל באסור משום לא תזרע כרמך כלאים שדך לא תזרע כלאים - ובכלל כל שני מינים שהם למאכל אדם אסור להרכיבם זה בזה - אמנם אם הרכיב אחד ממה שראוי להיות למאכל אדם בין מפרי עץ בין מפרי אדמה בין ממיני הזרעים עם מין שאינו ראוי למאכל אדם כגון עשבים מרים או שרשי צמחים שהם לרפואה או עם אילן שאינו עושה פרי הכל בהתר ואינו אסור - שבאמרו לא תזרע הטעם בו מה שהוא ראוי למאכל אדם שנאמר הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם (דברים כב, ט) וכן אם ערב מינים מחולפים ממיני זרעים וזרעם במפולת יד כאחד אינו אסור משום כלאים ואפילו אם חפר בארץ ושמם בשוחה אחת וחפה אותם בעפר אינו אסור שזה צומח למינו וזה למינו וכן אם חבר ייחורי אילנות או נצרים ממינים מחולפים ונטעם ביחד בשוחה אחת אינו אסור - וכן יחור שהורכב על ידי גוי וכבר היה אילן לעצמו מותר לנטוע אותו ישראל - ואמר רבנו יפת הלוי עליו השלום ואם נוטע מאחר כן מאוז ופסתקי אפילו אם הם מורכבים מקודם אין עליו חובה עד כאן לשון הרב המלמד הגדול - וכן הדין בכל מין מורכב שמותר לזרוע זרעו או יחורו או שרשו כדי לשמור מינו כגון לנטוע ראש יניקות טרכון לשמור המין המורכב או שרשו מותר וכן כל כיוצא בו - ומותר להרכיב מין במינו כגון שהרכיב גפן טוב ברע או תאנה רעה בטובה או תאנים לבנים בשחורים וענבים לבנים בשחורים שכלם מין אחד הם וכן כל כיוצא בו הכל בהתר - וכן מותר להרכיב הרריי גם מדיניי כגון תפוח הררי עם תפוח מדיני וכגון כרפס נהרי עם כרפס גניי או כרפס אבניי אף על פי שמתחלפים אחר שהם מין אחד אינם כלאים זה בזה:

גוי שהרכיב אילנו של ישראל שלא מדעתו קצתם אמרו שאינו חייב לעקרו שמאמר^{^[1111]} לא תזרע כשירכיבנו הוא בעצמו או מי שהרכיבו ברשותו אבל אם הרכיבו שלא ברצונו נהנה ממנו אפילו שהוא שלו - ואחרים אמרו שחייב לעקרו שמה שאמר לא תזרע כרמך הטעם הכרם שהוא ברשותך לא יהיה בו כלאים - ואם אמר תזרע דבר בהוה ומה שהוא על הרוב שההרכבה על ידי הבעלים ואם לא עקר חייב מלקות: ואני אומר שהענין מסופק ונאמר שאסור לקיים הכלאים בשדהו אמנם אם לא עקר אינו חייב מלקות שאפשר שרצון הכתוב בלא תזרע ברצונך ומה שהוא ספק אין חייבים עליו עונש:

אסור לאדם להרכיב אילנו של גוי שנאמר לא תזרע ואם אמר כרמך דבר בהוה אמנם האסור נופל גם לזולתך כי הכוונה שלא לשנות חקי השם ומעשה בראשית - וכן אסור לישראל לומר לגוי לזרוע לו כלאים כי הפעולות הבאות על ידי צווי מתיחסות למצוה בהן והן הנקראות מלאכות נולדות בלשון חכמינו זכרם לברכה - ובעלי הקבלה עליהם השלום אמרו שמותר לומר לגוי לזרוע לו כלאי זרעים או זרעים ואילן כאחד ואסרו להרכיב לו אילנות כלאים כי דעתם שאין כלאים באילנות אלא הרכבה בלבד: ישראל שעבר וזרע כרמו כלאים כלומר שהרכיב אילן או שום זרע מין שלא במינו הנה הזרע היוצא או הפרי מן המורכב ההוא אסור להאכל ולהנות ממנו וגם תבואת הכרם בכללה הבאה מן הגפנים והעצים שבכרם ההוא כלם אסורים בהנאה והם קדש למשרתי המקדש כשאר הקדשים שנאמר פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם (דברים כב, ט) - ואמר רבנו יפת הלוי ע"ה ופתרון מלאה הוא הפרי היוצא מן האילן המורכב - ולכן אמר הזרע ומענהו הפרי עם הזרע והוא האילן יקדש וגם תבואת הכרם תקדש עם שאר האילנות ואפילו אם אינם מורכבים כי הם מחוברים עם זה המורכב - ומלאה מן מלאתך ודמעך (שמות כב, כח) - ואמר וכמלאה מן היקב (במדבר יח, כז) והם הענבים אשר הם ביקב ינתן מהם ראשית וכן הזתים מן הבד ונקראה מלאה כי לא יצא היין מן הענבים כי לא דרכו אותם עד כאן לשונו: ואמר הרב בעל המבחר פן תקדש ודאי תקדש המלאה מן הזרע ומן תבואת הכרם ולא יהיה הנאה לבעל כי יאסרו כהקדש ויהיו לכהן - ופן כמו אורח חיים פן תפלס (משלי ה, ו) לא תצאו פן תמותו (ויקרא י, ז) או יהיה פן שמא והטעם פן יצמח ויאסר עליך הכל כי אינם נאסרים - ואמרו בעלי הקבלה עליהם השלום תבואה מתקדשת משתשריש וענבים משיעשו כפול הלבן מעת שיראו הגרעינים באשכולות ויש מפרשים שלא יעשר הזרע השלם למה שלא נתבשל עדיין עד כאן לשון הרב ז"ל - וכן דעת שאר החכמים - ולא תתקדש תבואת הכרם אלא אחר שצמח הכלאים שכן אמר לא תזרע פן תקדש שהטעם שמא יצמח הכלאים ותקדש המלאה עם הזרע והתבואה: אמנם אם זרע שדהו כלאים הבא מן הכלאים הוא האסור לבד - אמנם שאר תבואת השדה ופריו וכל הירקות מותרים לו ולשאר ישראל והכלאים אינם מותרים אלא לכהנים שומרי המקדש ולכל ישראל אסורים ואין צריך לומר למרכיב עצמו שנאמר פן תקדש וזהו ההפרש שיש בין כלאים שהורכבו בשדה ובין כלאי הכרם ששם גפנים: ומי שהרכיב כרמו כלאים חייב בשני לאוין אחד משום שדך לא תזרע ואחד משום לא תזרע כרמך והקדש זה הוא בלי פדיון אם ירצה הבעל לפדותו אינו יכול אפילו בתוספת חומש לדעת קצת החכמים - ואמר הרב רבנו אהרן האחרון ז"ל ואולם פרי המורכב ובהמה הבאה מאסור כלאים הם בהתר לנו רכיבתם ואכילתם אבל ישראל שזרע כלאים נאמר פן תקדש המלאה יאסר כאסור הקדש והם באסור בלי פדיון עד כאן לשון הרב עליו השלום - ולפי דעת בעל העושר ז"ל יכשר לפדותו כי לא אמר בו לא יחליפנו ולא ימיר: ובפרק רביעי תמצא דינים בבכלאי הכרם:

כלאי זרעים הם בהתר לאכילה ולהנאה הקש מכלאי בהמה שהמצוה עומדת על שלשה - על הכתוב ועל ההקש ועל סבל הירושה - וכמו שהקשנו אסור הכלאים בבהמה ומי שעבר והרביע כלאי בהמה מן כלאי זרעים שאמר פן תקדש ונאסרו לבעל כן נקיש התר כלאי זריעה והנאתם ממה שמצאנו בכלאי בהמה שנהנו דוד ושלמה מהם - וכבר ידעת שאין כל דבר שנאסר מעשהו הנאתו יותר וחמור^{^[1112]} ממעשהו - ואלו היתה כונת הכתוב לאסור הנאת כלאי בהמה וזריעה היה מפרש בהם כמו שעשה בכלאי בגדים שאסר הלבישה - אמנם האמת הוא שהנאתם בהתר חוץ מכלאי הכרם מפני שנמצא פן תקדש המלאה שאם לא היו באסור מה צורך לומר^{^[1113]} למלת פן - אין הפרש באסור הכלאים בין בארץ בין בחוצה לארץ שנאמר שדך - בעלי הקבלה עליהם השלום דברו דברים רבים והפרישו בין המינים שהם אסורים בכרם או בשדה משום כלאים ואשר אינם אסורים ואיך יאסור ומתי יאסר ואיזה דבר מן כלאים מקדש ואיזה מהם לא ושעור רוחק המקומות בשדות ובכרמים באסור הכלאים כפי מנהגם לתת דבריהם לשעורים ממה שאין להם כח מדברי תורה ולכן נקצר בהם כי דבריהם על פי קבלתם:

קשה מאמר האומר שהמגדנוזי הוא כלאים מן זרע מלתרון ומן כרפס כי הוא מזריע וזרעו מוציא כמוהו מגדנוזי - אמנם לא ידעתי אם שם מגדנוזי שם משותף ואמר רבנו יפת המלמד הגדול וצונו השם שלא להרכיב לבהמות בעבור כי לא יזריע הפרד וצונו שלא להרכיב לאילנות שלא לשנות חקי הבריאה וצונו בצמר ופשתים שלא נערב אותו כי מאבד ומשחית הצמר לפשתים במהרה - ונראה מדעת המלמד שיש מין כלאי זרעים שמצמיחים כמותם כי לא שם עלתם כעלת כלאי בהמה ולא הכלילם בעילה^{^[1114]} אחת שיאמר כי לא יועילו לפריה אלא אמר שלא לשנות חקי הבריאה לא שאינם מצליחים לפריה כלומר שיוציאו כמו הכלאים - והנה לדעת הרב הזוזפים הם כלאים מן אלנבקראום ועם הזתים והם שומרים מינם בנצר שרשיהם ובגרעיניהם ולדעתי הענין מאד קשה והנה מעשה השם נוראים ומי ימלל גבורותיו:

#XXII:3 הפרק השלישי

בביאור המינים מהצמח שהם נראים כאחד והם כלאים זה בזה והמינים שנראים מחולפים ואינם כלאים זה בזה: יש בזרעים מינים שהמין האחד מהם נפרד לצורות הרבה וזה מצד שנוי המקומות והעבודה שעובדים הארץ עד שמזה נראה המין ההוא כשני מינים והנה אף על פי שאינם דומים זה לזה אחרי שהם מין אחד מותר להרכיבם ואם הורכבו אינם כלאים זה בזה כגון החזרת עם חזרת גלים והעולשין עם עולשי שדה והכרישין עם כרישי שדה והכסבר עם כסבר הרים והחרדל עם חרדל מצרי ודלעת המצרית עם דלעת הרמוצה ופול מצרי עם החרוב אינם כלאים זה בזה וכן החטים עם הזונין והשעורים עם שבולת שועל והכוסמין עם השיפון והפול עם הספיר והפרקדן עם הטופח ופול הלבן עם השעועית והקשות עם המלפפים והלפת עם הצנון והכרוב עם התרובתור והתרדין עם הלעונין אינם כלאים זה בזה - ולדעת קצת החכמים השום והשומנית הבצל והבצצול^{^[1115]} והתורמוס עם הפלסלוס אינם כלאים זה בזה אמנם רוב החכמים לא הודו בזה - וכמו כן יש בזרעים שני מינים והם דומים זה לזה וצורת שניהם קרובה להיות צורה אחת - ואף על פי כן אם הורכבו הם באסור אחר שהם שני מינים והם כלאים זה בזה - כגון הצנון עם הנפוצין - והחרדל עם הלפסן ודלעת יונית עם דלעת מצרית או עם דלעת רמוצה אף על פי שהם דומים זה לזה אם הורכבו הם כלאים ואסור הוא וכן באילנות שיש שני מינים שדומים זה לזה בעלים או בפירות - אבל אחרי שהם שני מינים הנה הם כלאים זה בזה כגון התפוח עם החוזרר והפרסקין עם השקדים והשזפין עם הרימין אף על פי שזה לזה דומים הרכבתם זה בזה כלאים - אבל האגסים עם הקרוסטמלין והפרישין עם העוזרדין^{^[1116]} אינם כלאים זה בזה - וכן כל מיני זרעים ואילנות אף על פי שהם שני מינים בטבעם אחרי שעלים של זה דומים לעלים של זה או פרי של זה דומה לפרי של זה דמיון רב עד שיראו כשני גוונים ממין אחד לא חששו החכמים ע"ה להם לכלאים זה עם זה שאין הולכים בכלאים אחרי מראית העין - כגון הלפת עם הצנון אינם כלאים זה בזה מפני שפירותיהם שוים - וכן הלפת עם הנפוץ אינם כלאים זה בזה מפני שעליהם שוים - אבל צנון עם הנפוץ אף על פי שעליהם דומים זה לזה והפרי דומה לפרי הנה עם כל זה הם כלאים אחר שטעם פרי זה רחוק מאד מטעם פרי זה ביותר וכן כל כיוצא באלו - והמעט מן מה שהם שלנו יהיה הקש לרב:

#XXII:4 הפרק הרביעי

בביאור מלת כרם ודין הכלאים בו: מלת כרם נאמרת על המקום ששם גפנים נטועים שנאמר ויטע כרם (בראשית ט, כ) ואחרי כן וישת מן היין (בראשית ט, כא) - וכתוב ונטעו כרמים ושתו את יינם (עמוס ט, יד): והטעם קבוץ גפנים רבים לשדות הענבים להוציא העסיס הנקרא יין בהסכמה וכתיב אוסרי לגפן עירה (בראשית מט, יא) ואחר כן כבס ביין לבושו וגו' (בראשית מט, יא) ולא יקרא המקום כרם אלא אם כן יש בו גפנים נטועים הרבה שנוטעו שורות שורות על סדר המנהג על דעת להוציא מהם יין וישלחו פארות ויעשו שריגים והאשכולות מושלכים בארץ הם הנקראים כרם - ולכן אם נטע אדם שנים שלשה גפנים בחצרו לאכול ענביהם לא על מנת להוציא יינם לא יקרא פרדסו כרם אבל אם נטע גפנים רבים אף על פי שלא נטעם על מנת כרם אחרי שיתכן להוציא מהם יין מפני רבוי ענביהם יקרא המקום ההוא כרם - ובעלי הקבלה עליהם השלום אמרו שלא יקרא כרם אלא שתי שורות גפנים ואחד יוצא בזנב ובין כל גפן וגפן ארבע אמות שהם אסרו הכלאים לדעתם תוך ארבע אמות - ואמרו ששתי שורות אינן כרם אלא אם כן שיהיה שם אחת יוצא זנב ואין לנו צורך בדברי בעלי השעורים - ונשוב למכוון: ולכן אם נטע אדם שנים שלשה גפנים בחצרו לאכול ענביהם לא על מנת להוציא יינם - אבל אם נטע גפנים ואפילו הרבה ועשה כמטה או כדמות שבכה גבוהה מעל הארץ כדי להיות האשכולות והשריגים נסמכים עליה והגביה גוף הגפנים מעל הארץ על אותה המטה והדלה אותו הנה הוא נקרא עריס בלשון החכמים עליהם השלום ולשון עריס הוא מלשון ערס דוי (תהילים מא, ד) ונקרא כן הגפן האדרת הסמוכה על הקיר או על הקורות שהן עשויות כמטה להתפשט עליהן הגפן בשריגיו ולהמשך בהן יותר ממה שנתפשט על פני הארץ - ומלת והדלה אותו מן וגם דלה דלה לנו (שמות ב, יט) ענין משיכה והטייה על אותו המטה - ואותם הקנים וכיוצא בהם שעשה ותקן מהם מטה או שבכה והדלה עליהם את גוף הגפן הם נקראים בפיהם אפיפירות והוא מענין מסעף פארה (ישעיהו י, לג) שהם כמו אילן עושה פירות הרבה - והנה אפיפירות הם האריגות שיעשו מן הקנים והעצים כגון מטות ועריסות להושיב ולהשכיב עליהן שריגי העריס וענפיו כשיאריכו - ואלה אינם נקראים כרם אפילו בפי בעלי הלשון: הכרם אין הפרש בין שהיו בו אילנות או לא היו לעולם כרם יקרא שנאמר ועד כרם זית - כלומר כרם שהיו בו זתים שממנהג בני אדם לנטוע אילנות בכרמים להיות לצל מחרב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר (ישעיהו ד, ו) בעת העזיקה והנטיעה והבצירה והזמירה - מי שהרכיב כלאים בכרמו אפילו היה כרמו גדול כננוה נאסרו עליו הכל הזרע אשר זרע ותבואת הכרם מן הגפנים ומן האילנות שבכרם וכל מין שהיה שם בכרם בין ממיני תבואה בין ממיני קטנית בין ממיני זרעוני גינה הכל אסורים והם קדש לכהן שנאמר פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם (דברים כב, ט): וממה שאמר הזרע אשר תזרע ידענו שהאילן עצמו שהרכיב ופריו ועליו שלשתם יהיו קדש והם לכהן כן דעת רבנו יעקב בעל העשר - והחכם רבנו ישועה ושאר החכמים עליהם השלום כרבנו יפת וזולתו - וממתי תבואה או ירק מתקדשים משישרישו - והענבים משיעשו כפול הלבן שנאמר המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם וכן הפירות משיתבשלו כלומר עד שיזרע זה ויהיה זה תבואה אבל תבואה שיבשה כל צרכה וענבים שבשלו כל צרכן והפירות אינן מתקדשות - כגון שהרכיב כלאים בכרמו אחר שיבשה התבואה שזרע שם - או שהרכיב אחר שנתבשלו הענבים או הפירות שבאילנות אף על פי שזה שעשה והרכיב אסור הוא אמנם אין תבואת הכרם מתקדשת - הרכיב בעת שלא הגיעו ענבי הכרם להיות כפול הלבן ולא השרישה התבואה או הירק שנטע בכרמו ולא נתבשלו פירוּת אילניו הנה הוא לא קדש אותם והבסר והתבואה או הירק שלא השרישו והפירות הפגים כלם מותרים - ואינם אסורים אלא כשנתבשלו הפירות והשרישו התבואה והירק והבשילו הענבים והוא כשיעשו כפול הלבן ויראו הגרעינים באשכולות - ואם עקר הכלאים קודם שיעשו הענבים כפול הלבן וכן השאר מותרים הם בהנאה - מקצתם נעשו כפול הלבן ומקצתם לא נעשו את שנעשו נקדשו ואשר לא נעשו בהתר - וכן הדין בתבואה ובירק ובפירות - מי שהרכיב כלאים בכרמו משנעשה כפול הלבן בענבים לא נאסרה תבואת הכרם אלא אם כן צמח הכלאים שנאמר פן תקדש שמא יצמח הכלאים ויאסרו הכל - לקט הפירות והתבואה והירק ובוסר הענבים קודם שיצמח ושישריש הכלאים הם מותרים בהנאה - לקטם אחר שצמח אסור כי הם קדש שנאמר פן תקדש המלאה וודאי תקדש:

מקום שבקצתו כרם ובקצתו פרדס או גינה אפילו שהיה זה בצד זה אם עבר והרכיב כלאים בגינה או בפרדס לא קדש את הכרם שנאמר כרמך וצריך להפריש ביניהם עד שיראה מקום הכרם אי זהו ומקום הפרדס או הגינה אם בגדר אבנים או קוצים או לעשות על ידי חריץ מחפירה בכרה^{^[1117]} וערוגה קטנה להורות ההבדל שביניהם - אבל אם הרכיב כלאים אפילו בקצת כרמו נקדשו הכל שנאמר לא תזרע כרמך ולא אמר לא תזרע הארץ - ואין צריך לומר אם היו שני אנשים והרכיב האחד כלאים בכרמן ואין צריך לומר בגנו או בפרדסו שכרם חברו מותר שנאמר כרמך לא של אחרים - היה מטה אן שבכה של גפנים בפרדס או בגינה והרכיב כלאים ולא קדש כי הכתוב אמר כרמך ואין זה כרם - ואפילו שהיו כמה שהיו - אבל אם ממנהג מקומות לעשות הכרמים כדרך זה הנה יאסרו הכל - והאמת שאם הגפנים שעל המטה או השבכה רבים והוטעו על מנת להוציא מהם יין ואין צריך לומר אם נוטעו על מנת כרם וכל המקום ההוא מלא מהם ואינו גן ופרדס הנה אם הרכיב כלאים נקדשו הכל:

המבריך גפנים בפרדסו או בגנו רוצה לומר שמטמינם בארץ ומוציאם למקום אחר והיה מהם כרם הנה אם הרכיב כלאים בגנו באותו מקום שהבריך הגפנים לא קדש כי אין שם כרם אלא מקום הברכת גפנים: קרחת הכרם והוא המקום שנעקרו ממנו אילנות או גפנים את הרכיב בו כלאים קדש הכרם אלא אם כן הפריש בין הקרחת ובין הכרם הנשאר - אבל כרם שחרב אם יש בו ללקוט לפחות כשעור בית סאה עשר גפנים והגפנים נטועות כסדרן כפי מנהגן בנטיעתן הנה הוא נקרא כרם - אבל אם נטועות הגפנים בערבוביא ואינן על סדר שורות שורות לא יקרא כרם ואפילו שבכללו כמה גפנים - והכלל כפי גודל המקום וקטנו יש לך לדעת אם יקרא כרם או לא - אבל אם נחרב ונתבטל הכרם מענינו וסדרו כענין הכרמים שנחרבו ואין בהם זמירה זעיקה סקילה וזולתן מהמלאכות הנעשות בכרמים הנה אם הרכיבו בו לא קדש כי לא יקרא אז כרם אף על פי שנשאר השם עליו שאומרים כרם חרב לא כרם סתם והבן זה: בעל הכרם שקיים כלאים בכרמו קדש הכל לכל אדם שהם חוץ המשרתים ואם ראהו אותם חברו וקיים אותם הנה הם אסורים לרואה בלבד ולשאר בני אדם מותרים - אנס שזרע כלאים בכרם חברו אם נתחבאו^{^[1118]} הבעלים מפני פחד האנס שרוצה לאנוס אותם אף על פי שלא נתיאשו הרי זה קדש מן התורה: ומלת נתיאשו פירושה שלא מדעת - אבל אם נתחבאו הבעלים אף על פי שנתיאשו אינו מקדש מן התורה - ולדעת בעלי הקבלה מקדש ואומרים מדברי סופרים לא מן התורה - ממה שאמר הכתוב פן תקדש הכונה בו שהכל עלינו באסור כאסור הקדש ותאסר לנו אכילתו^{^[1119]} תבואת הכרם וכל הזרע שבו ואסורים בהנאה וכלם הם לכהנים משרתיוּ יתעלה כשאר ההקדשים - ולדעתי שהבעל אם ירצה לפדותם פודה בתוספת חומש כי לא נאמר כאן לא יחליפנו ולא ימיר אותו - וזולתו פודה בלי תוספת חומש כשאר מה שיהיה קדש: ואמר רבנו ישועה ע"ה והודיע כי אם יטע כלאים האילן בעצמו עם פריו ועליו יהיה קדש לכהן ותצא מתחת יד רשות הקונה אשר נטע - וכן יתחייב שתהיה הבהמה הנולדת מן כלאים קדש גם היא לכהן - ויכשר לכהן שימכור אותה או יפדהו אשר נטע אותו או הרביע בהמתו כלאים עכ"ל החכם: ונראה לי שה"ר אהרן שאמר שהם בלי פדיון הוא בעבור ששם ענינם כענין החרם שאינו נפדה בעבור שלא הקדישם הבעל ברצונו אלא הכתוב הקדישם בעל כרחו של הבעל ולכן שם מדרגתם במדרגת החרם שלא יפדו - ואני אומר שאף על פי שהקדישם הכתוב לא יתכן להיות במדרגת החרם כי היה מפרש הכתוב והיה אומר לא יחליפם ולא ימירם או היה אומר פן תחרם המלאה הזרע וגו' והיינו לומדים דין פדיונם ממה שקדם בענין החרם - אמנם אחרי שאמר פן תקדש ראוי שנקחהו על פי הסכמת מלת קדושה לא על פי הסכמת מלת חרם כי אין כל הקדש חרם כמו שכל חרם קדש^{^[1120]} - תבואת הכרם היא המתקדשת לא הגפנים והעצים שכן אמר הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם - אמנם הקש של התבואה והתבן שלה וקליפי הפירות והירקות והעצים של הגפנים והם שחותכים בעת הזמיר שהם הפארות של השנה שעברה כלם אסורים בהנאה שכל אלו נכללים תחת תבואת הכרם ואפילו לשרפן לבשל בהם או להסיק תנור וכירים או מרחץ לרחוץ בו אסור: אין הפרש בין הנוטע והמרכיב כלאים ובין המקיימו שאחר שראה כלאים צמחו בכרמו והניחם הנה הוא קדש עד שיעקור הכלאים משם המקיים הוא הרואה ומניח - אין שום אדם מקדש דבר שאינו שלו לכן אם הרכיב אדם כלאים בכרם חברו שלא מדעתו לא קדש שנאמר כרמך כלומר שהוא ברשותך אמנם הם אסורים לו כמו שביארנו: מי שעבר והרכיב כלאים בכרמו בשנת השמטה אף על פי שאין התבואה שלו אלא לעניים הנה הוא מקודש כי הוא כאחד מהם והוא ברשותו גם כן אף על פי שיאכלו גם אחרים ממנו לא כדעת בעלי הקבלה שאמרו שהזורע כרמו בשביעית לא קדש:

כבר ידעת שדעת החכמים עליהם השלום הוא שכלאי הכרם הם הרכבת מין שלא במינו - ומי שזרע בכרמו מיני תבואה או קטנית או גינה ואפילו ערבבן וזרען במפולת יד כאחד תוך הגפנים ואפילו חפר בשרש הגפן ונטע מיני זרעים מחולפים או ייחורי אילנות ממינים מחולפים וחפה הכל בעפר אין זה כלאים ואינו אסור ומותר הוא כן דעת חכמי האמת ההולכים אחר הרשום בכתב אמת הפך דעת בעלי הקבלה כמו שידעת שהם אמרו שאסור לזרוע חטה או שעורה וחרצן במפולת יד כאחד שעלת כלאי זריעה הכריחתם בזה ואפילו לזרוע ירק בכרם אסור לדעתם עד שנתנו דבריהם לשיעורים כמנהגם בכל המצות לדבר במדה ובשעור כמו שידעת:

סוף דבר כלאי הכרם אסורים מלזרוע ולקיים ואסורים בהנאה וכלאי זרעים אסורים מלזרוע ומלקיים ומותרים באכילה כל שכן בהנאה - וכלאי בגדים מותרים בכל דבר ואינם אסורים אלא ללבישה כמו שיתבאר - וכלאי בהמה מותרים לגדל ולקיים ולרכוב עליהם וליהנות מהם ואינם אסורים אלא ברביעה:

#XXII:5 הפרק החמישי

בסבת כלאי הזרעים הפרטית וטעמה: ידוע ומבואר ששרש התורה וקטבה שעליו תסוב הוא למחות שרש אומת הצאבה אשר דעתה כללה כל העולם וחשבו שהאלוה הוא הגלגל ולא עבר שכלם למעלה - וזהו אמרם הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים (בראשית יא, ד) לא למעלה מן השמים וכפרו בעקר הכל אשר בו תלוים הכל שאמר אנכי ה' אלהיך - הנה להיות שרצה יתעלה להרחיק לבנו יחידו מכל דעת זרה ומחשבה נעדרת או כוזבת צוה להם באזהרה כלאי זרעים שדה וכרם - שמן הדעות המפורסמות אז שהשאירתן אומת הצאבא היא שהם אמרו בהרכבת אילן באילן אחר כשיעשה במולד כך ויעושן בבך ובכך וילחש עליו כך וכך בעת ההרכבה יבוא מן המורכב ההוא לדעתם כענין שחושבים בו שהוא מועיל תועלות גדולות והמפורסם אצלם הרכבת הזית באתרוג - וגם זכרו עוד שבשעת^{^[1121]} שירכיבו מין במין צריך שיהיה החטר שירצה להרכיבו ביד נערה יפה והאיש ישגלנה משגל מגונה הוא משכב זכר שלא כדרכה - ובעת חבורם על זה תרכיב האשה הנטע באילן ואין ספק שזה היה מפורסם ולא היה שם מי שלא היה עושה כן וכל שכן למה שהתחבר אליו בהנאת המשגל עם התקוה שחושב בתועלות ההם - ועל זה נאסרו הכלאים בזרעים כדי להרחיקנו משרשי העבודה זרה ומסעיפי סרעפותיה ומתועלות משגליהם היוצאים מדרך הטבע אשר מאם השכל האנושי אחר שהם משרשים שורשו מארץ החיים שהדבק בהם מתרחק מהשם יתברך - ולהיות שראו בעלי הקבלה עליהם השלום שמדרכי האמורי וחקותיו היה לזרוע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד כאחד כי היו חושבים לפי אמונתם בכוכבים שלא יהיה הכרם טוב אלא בזה - אסרו גם הם זה ואמרו שאסור לזרוע בכרם חטה ושעורה וחרצן במפולת יד כאחד כמו שידעת לא שיתחייב אסור זה מן בתורה ממה שאסרה הכלאים כי הכונה הרכבת מין במין ואלו כל אחד צומח למינו - ולהיות שהיותר פשוט ומפורסם אצל אומת הצאבא הכלאים ומהם יתפתה האדם לרוב מצד עבודת האדמה להאמין בצבא השמים שאם תסתכל במיני עבודתם תמצא מיני עבודה יפנו בהם לכוכבים ומינים יפנו בהם לשני המאורות - ורוב פעמים יבחרו מולדי המזלות לזריעה ועשונים והקפים יקיף אותם הנוטע או הזורע - מהם מי שיקיף חמש הקפות לחמשה כוכבי הנבוכה ומהם מי שיקיף שבעה הקפות לשבעה כוכבי לכתם^{^[1122]} ויחשבו שאלו כלם כחות וסגולות מועילות מאד בעבודת האדמה ויטעה האדם ויחשוב שהכוכבים המטיבים והמריעים לעצמם אסר לנו הכלאים כי לו יתעלה תבל ומלואה ובידו הכל והוא עלתם - ואין אלוה בלעדו:

#XXII:6 הפרק הששי

בביאור הענינים שיורו עליהם השמות שנשתמשנו בהן בכלאי זריעה: אין צורך להזכיר כל השמות שנשתמשנו בהם אלא הקשים מהם שאינם נודעים לרוב בני האדם והשאר ידועים הם: ואם נזכיר גם קצת מהידועים לרוב הוא מאחת מב' סבות - אם שהם שמות נרדפים שיורו לענין אחד עם השמות הקשים - ואם שהם ביאור לשמות הקשים: והנה אמרתי לסדרם על סדר האותיות עד שתוקל מציאותם למעיין והנה אזכירם בארבע לשונות בלשון עברי וערב ולעז ויון עד שיוקלו עניניהם ושיודע פירושם שאלו הלשונות הן המפורסמות לרוב בני האדם ואף לחכמים שבהן חוברו החכמות ובפרט הרפואות שמהן נוכל לדעת פירוש רוב מאלו השמות ובאלהים אעזר:

אות האלף

אבטיחים הם ה' מינים המין האחד נקרא בשם אבטיח שיפ"י בערבי והוא יהיה גדול מאד בגופו כגוף נער בן עשר שנים ואין בו בשר אלא הוא נבוב מלא מים ושותים מימיו בפרור או בכוסות ומראהו ירוק - והמין השני נקרא בטיך עבדו לאבי ויש לו כדמות בטן וראש וזנב - רצוני שקצותיו חדים וגופו עב עגוליי - והמין השלישי נקרא בטיך חבשי וגם הוא מימיי אמנם יש לו גם כן בשר והוא אמצעי בין המין האחד שכלו מימיי ובין האבטיח הנמצא אתנו היום שכלו בשר: ואלו השלשה מינים נמצאים בגלילות מצרים ואינם נמצאים במקום רומניאה ר"ל באלו המקומות שלנו - והמין הרביעי הוא הנקרא בטיך דומירי והוא האבטיח הנמצא במקומנו ורובם ירוקים: ויש מהם גם כן לבנים ויש מהם כרפסיים שמורים^{^[1123]} כמו שידעת וחלופם יבוא מהזרע ומן עבודת הארץ וחלוף המקומות - ויש מהם קטנים ויש מהם גדולים - והמין החמישי נקרא בטיך אבדר והוא הנקרא אבטיח הנדי או מצרי הנקרא בלשון ההמון וביוני קרפוז ומראהו כרפסיי ירוקיי - גם יש מין אחר נקרא אבטיח והוא קטן מאד ואינו נאכל כי אין לו טעם וגדלו כשעור גוף רמונים או תפוחים ושוחקין בם הנערים ומראיתם אדומים ירוקיים ונקראים ביוני מלגירא:

אגסים חלוקה בין החכמים בשם זה - יש מהם אומרים שהם הנקראים בערבי אגוץ וההמון יקראום ברקוק ובלעז ארמורייגם או פירשיגי וביוני בריקוקה או זרדלוריש - ויש אומרים שהאגסים הם הנקראים בערבי אריקדמישקינא ובלעז פרוניש וביוני דמשקניא ורוב העם קוראים אגסים הנקראים בערבי ארמוט ובלעז פיר"ש וביוני אפידייא:

אורות נקרא כן עשב זה בעבור שהוא מאיר לעיני הנחשים שמתעורים מסבת הקור בחרף בהמשיך הנחש עיניו עליו והוא הנקרא בערבי באשים רגינג או שמר ובלעז פינוגי וביוני מלתרו:

אלנבקראום שם ערבי הוא הזכירו רבי יפת הלוי ע"ה בכלאים - ונראה שהוא הנקרא בערבי רימין - ובלעז פולצרקין - והנה פרי אילן זה מתוק בטעמו וגודלו כמו לוז וקליפתו חציו אדום וחציו ירוק כעין קליפת תפוח ויש לו גרעין אחד כפרי השיזפין ונקרא בערבי עונאב או כמו הזיתים ואילן זה אלנבק נמצא במצרים לרוב:

אפונים בערבי נהוט ובלעז ציזירי וביוני רביתיאה:

אצטרובילין הם הבוטנים ובערבי פין ובלעז נוצילי או פינוליש וביוני קוקונריאה ונקרא בלשון הרופאים צינובר ובלשון החכמים נקרא פירא דארזא כי הוא מין ארז שעושה פרי:

אות בית

בצלים ידוע הוא ובערבי שוגאן ובלעז ציפולא וביוני קרימיראה והנה מהם לבנים ומהם אדומים ומהם גדולים ומהם קטנים ומהם קטנים מאד והם לזרע שמהם זורעים שדה הבצלים:

בצלצול הוא בצל מדברי ובערבי ובלעז שיבאמרינא וביוני שקילוקרומידו ויש מהחכמים שאמרו שהבצלצול הוא שם לבצל הקטן שהבצלים שני מינים קטן וגדול:

בוטנים כבר אמרנו שהם הנקראים איצטרובילין ויש אומרים שהם הנקראים פסתק בערבי ובלעז וביוני פישתקיאה גם יקראו בוטנים הנקראים ביוני ולניאה ובלעז ובערבי בוטום כי שם בוטנים נופל על כלם גם על הערמונים ורעהו:

אות גימל

גד הוא הנקרא בלשון חכמים גד כסבר ובערבי כזברא ובלעז צוליאנדרי וביוני קולנדרו והוא שני מינים - ממנו גניי וממנו מדברי וצמח זה הזרע דומה בעליו לעלי צמח חצא הנקרא ביוני מקירונישי אלא שצמח זרע גד יוגבה על הארץ כשעור שתי אמות:

אות דלית

דלעת הוא הנקרא קיקיון ובלשון אחר קרא ובערבי אלקרע ובלשון ההמון קבאק ובלעז צוקא וביוני קולוגיתי והנה הדלעת הוא מינים יש ממנו קטנים ומממנו גדולים ויש מהם עגוליים בצואר ארוך ויש מהם שאין להם צואר ויש מהם שצוארם קצר ויש מהם שבראש צוארם כדמות ראש ויש מהם שאין להם ראש ויש מהם שאין להם בטן וצואר אלא מראשם ועד סופם במדרגה אחת ויש להם חלוף במראיתם שמהם ירוקים לבנים ומהם כרפסים שחורים ומהם במראים אחרים ויש מהם קיציים ויש מהם סתויים והם שהביא אדוננו המלך י"ל זרע מן מצרים וזרעו בקוסדינא רבתה עיר מושבנו ויצאו דלועות כרפסיות שחורות עגולות ומוכרים אותם בשוק בימי החורף:

דלעת יונית היא הקיקיון הנמצא במקומנו שהן ממקומות יון: דלעת מצרית ידועה היא והיא הקיקיון הנמצא במצרים ואורכה עשרים ושנים אמות ויותר: דלעת רמוצה הוא מין ממיני הדלעות והוא מר בטעמו אין ראוי לאוכלו עד שיטמנהו באפר חם - ומלת רמוצה תאר לדלעת - ר"ל טמונה באפר חם כי שם האפר ההם שיש בו שארית מן האש רמץ - ולכן נקראת זו דלעת רמוצה:

אות זין

זיזפון שם זה הזכירו רבנו יפת ע"ה ואמר שהוא כלאים מן אלנבקראום ומן הזיתים וכן הוא האמת כמו שספר כי הכהן שבא ממצרים ואמר שהוא ראה פריזה בעירנו היא קוסדינא וציצו מריח טוב ומראית ציצו תכלתיי ארגמני:

זונין הוא מין ממיני החטה וישתנה בארץ בתבניתו ובטבעו ולכן נקרא כן כענין לבם [הזונה]^{^[1124]} (יחזקאל ו, ט) שהוא ענין יציאה מדרך היושר ונקרא בערבי זואן ובלעז נדולו וביוני מכרוקוקי וטעמו מר:

זיתים בערבי זייטון ובלעז אוליבש וביוני אליש:

אות חית

חבושים חלוף יש בין החכמים במלה זו - קצת^{^[1125]} אמרו ששם חבושים הם הנקראים פרישין בלשון חכמים ובערב מושפולא וכן הוא ביוני ובלעז קורונץ - וקצתם אמרו שחבושים הם הנקראים בלשון חכמים ספרגלים ובערבי ספרגל ובלעז מימריליוש וביוני קידונאה ואמרו שהם הנקראים גם כן פרישין בלשון חכמים ודעתי נוטה לדעת הראשונה: ומלת חבושים תורה לענינה שהוא מגזרת וחבשת להם (שמות כט, ט) ענין קשירה כי הם עוצרים הבטן הרבה - ואף על פי שכן הענין בספרגלים ר"ל הנקראים ביוני קידוניאה אמנם עצירת הבטן מן החבושים יותר מהם הרבה מאד ונקראו החבושים בלשון אחר חמישיות על שם שיש להם ה' גרעינים - וכבר יעשו אותם הישמעאלים והיונים כלאים ביחור של ספרגלים ויהיו גדולים מוטעמים הרבה במאכלם כמו שידעת ונקראו בערבי זעפוף:

חוזרר מין תפוח הוא ובערבי נקרא אלעוזרן ובלעז וביוני:

חזרת נקרא גם כן חסא והוא המרור ובערבי נקראת כס ובלעז ליגוגא וביוני מרולי והיא שני מינים הא' גניי והיא הנזכרת והשני הרריי ונקרא חזרת גלים וחסא מדברית וביוני פיקרו מרולו:

חזרת גלים הוא המרור ההררי וכבר ביארנוהו:

חמישיות הם החבושים הנקראים ביוני מושפולא וכבר הזכרנום:

חסא גנית חסא הררית הם המרור היישובי והמדברי וכבר הזכרנום:

חצא יש אומרים שנקרא כן הנקרא בערבי מגדנוז ובלעז פרשיל וביוני מקידונישי ובלשון אחר קודימנדו - ורבנו יפת הלוי אמר שהוא כלאים מן זרע אורות והכרפס - וזה תמה בעיני כי זה עושה זרע ושומר מינו מה שאין כן שאר הכלאים שאין זרעם שומר מינים הכלאיי^{^[1126]} האלהים שאפשר מה שהזכיר המלמד להיות מין אחר זונת זה הנקרא היום בזמננו מגדנוז:

חציר ידוע ונקרא גם כן כרתי והיא שני מינים גניי ומדברי והם הנזכרים בלשון החכמים כרישין וכרישי שדה ונקרא בערבי אלכרת ובלעז פורי וביוני פראשא:

חרדל וכן שמו בלשון ערב ובלעז מושטרד"א וכן נקרא ביוני ונקרא גם כן שינאפי והוא שני מינים האחד נקרא חרדל של מדינה והוא הנקרא רשאד בערבי ובעברי שחליים והאחר נקרא חרדל מצרי והוא החרדל הידוע והוא זרע העשב הנקרא לפסן כמו שיתבאר: חרדל מצרי כבר ביארנוהו והוא זרע לפסן:

חרוב אינן החרובין הנקראים ביוני קשילוקרטא שהם כקרנים עצים מתוקים ובהם הגרעינים הנקראים בערבי קיראט - אך הוא מין ממיני הפולים ושמו חרוב ובמלת פול תמצא ביאורו:

חרצן הוא מין מחרצנים ועד זג (במדבר ו, ד) שהם מגרעינים הפנימיים שבענבים בערבי צקירדק ובלעז וביוני קוקוציא:

אות טית

טופח בערבי קורטום וכן הוא בלשון הרופאים ובלשון אחר אספר תחום ובלעז קרטמו וביוני קניקושפורו והם גרגרים לבנים קשים להשתבר וטבעם וצורתם כדמות השעורים והוא זרע זעפראן הגניי וציצו ועליו כמו זעפרן ובלשון התורה כרכום:

טרכון הוא צמח כלאים וכן שמו בערבי וביוני ובלעז פלטרו והוא ידוע ועשב זה עליו דקים מררים^{^[1127]} הלשון מצד חריפותו וחבורו מן זרע פשתן ובצלים וזה שומר מינו בשרשו ובחורו^{^[1128]}:

אות כף

כלאים הוא חבור שני מינים מחולפים בערבי אשלכא ובלעז רבואלטו וביוני קנדרומא:

כסבר - כסבר הרים - הוא זרע גד הגניי וההרריי וכבר ביארנום במלת גד:

כוסמים מין ממיני החטה המדברית בערבי כרסנא ובלעז אורוב ובלשון אחר אספלטא וביוני אוזייא - וזה עם השיפון אינם כלאים זה בזה כי גם הוא מין ממיני החטה המדברית - והוא ביוני שקילי:

כרישין - כרישי שדה - כרתי - הם שמות נרדפים עם מלת חציר וכבר ביארנום שם:

כרוב בערבי סרנוב או קונביט ובלשון אחר קלאם ובלעז קולי וביוני קרדיש לביו - ובלשון אחר קונופירי או קרבי וזה שני מינים גניי והוא הנזכר ומדברי והוא שקלחיו דקים ונקרא בערבי תרובתור והוא הנקרא קונופידי או הנקרא מאפא או לביו:

כרפס בערבי קראוז ובלעז אפיו וביוני שילנו:

אות הלמד

לעונין מין ירק הוא בערבי קטף ובלעז ארמוליש וביוני כרישולכנו:

לפסן מין צמח טעמו כטעם הלפת ודומים הם בעלי צמחם והוא יוגבה על הארץ כשעור אמה ויותר ויקרא בערבי לבסן ובלעז מרויו וביוני שינאפי והוא העשב שיוצא ממנו זרע חרדל המצרי:

לפת בערבי שלגם ובלעז נאבוש וביוני גוגיליאה והם שני מינים לבנים ואדומים ונקראים בערבי שונדר וביוני קוקינוגיליאה:

אות מם

מאוז הזכירו רבנו יפת ולדעתו שהוא כלאים מן גרעיני תמרים ומן קלקאס וכן הוא האמת כמו שספר לי הכהן הבא ממצרים וספר לי שמאוז מורכב גם כן מן התמרים ומן כשף סוקד רוצה לומר מן הקנים היוצאים מהם הסוקר:

מלפפין ובלשון אחר מלפלפונות הם הקישואים הלבנים ונקראים בערבי כיאר ובלעז פיפינוש וביוני אגוריאה והם המין השני משלשה מיני הקישואים כי הקישואים שלשה מינים כמו שיתבאר: וזה המין בקוסדינא רובו הוא כרפסיי במראהו ועל המעט נמצא לבן ונמצא ממנו כרפסיי ירוקיי ובארץ מצרים הם לבנים ותמצא אומרים החכמים שהקשות הם הקישואים הירוקים והמלפפין הם הקישואים הלבנים:

אות נון

נפוץ הוא בעצמו הנקרא צנון בערבי טרוף ובלשון אחר פוגל ובלעז רבנ"י וביוני רפניי אך הנפוץ הוא הצנון של ארץ הצבי והוא דומה ללפת ששרשו עגול וכן הוא בעיר קוסדינא רבתה עיר מושבנו - וכבר ידעת שיש מהם לבנים ויש מהם שחורים וגם נתפשט זרעם ברוב המקומות אך הצנון הם ששרשם ארוכים כגון הצנון המדברי הנקרא ביוני רפנידא ואנחנו היום קוראים הכל בשם צנון בין העגוליי שהוא כלפת ששמו המיוחד נפוץ ובין הארוך ששמו המיוחד כן רוצה לומר צנון בפי החכמים:

אות סמך

סילקא ונקרא גם כן תרדין ובערבי סלק ובלעז גיא וביוני שיפקלו ויקרא גם כן פאזי וכן נקרא בלעז:

ספרגלים ובערבי ספרגל ובלשון אחר אייבא ובלעז מימריליוש וביוני קידוניאה ונקראים גם בלשון קצת חכמים פרישין וחבושים: והאמת שהחבושים והפרישין הם החמישיות:

ספיר בערבי מאש ובלעז גוסיש או בישי או פיאולש וביוני אפקוש והוא מין ממיני קטנית וגרמו קרוב מגרם הפולים ואם יורק ויבושל עם כתירי הוא טטרנגתו ביוני ועם סוק"ר תועיל ברבוי החלב של אשה מנקת:

אות עין

עוזררין בערבי זערור ובלעז שורביש וביוני שורבא ויש אומרים שהם בלעז גובירא:

עולשין - עולשי שדה - הם ממיני המרורים היישובי - רוצה לומר הפרדסי וההרריי רוצה לומר המדברי - ובערבי אינדיבה כי זרעם מארץ הודו הובא מאלו^{^[1129]} המקומות ובלעז אינדיבייה או צינצוני וביוני אינדידיאה:

אות פא

פולים בערבי בקלא ובלעז פאוי וביוני קוקא או פאוא והם הנקראים בלשון החכמים פול לבן כי שני מינים אחרים יש שהם נקראים בשם פולים האחד דומה לגרמם ונקרא ספיר והשני נקרא פול מצרי והוא הנקרא בשמו המיוחד שעועית ובערבי לוביא ובלעז פאזולי וביוני פאשולי ונקרא בשם פול מצרי כי גרמו שבו הגרגרים הוא כגרם הפול הלבן ובכל גרגיר וגרגיר יש בטבורו נקודה שחורה ונקרא שעשועית בעבור שהוא משעשע הלב ומהלך את בני המעיים: גם יש מין אחד מן הפולים ונקרא חרוב כמו שהזכרנו ונקרא כן על שהוא דומה לגרם החרובין שהם כגרם הפולים וכדי להפריש בין כל מין ומין הניחו לכל אחד שם מיוחד:

פול לבן - פול מצרי - כבר התבארו במלת פולים:

פלסלוס הוא תורמוס מדברי כי התורמוס שני מינים המין האחד יישובי ונקרא תורמוסים בלשון יהודי ובערבי כן תורמוס ובלעז פיישול ובלשון אחר לופינש וביוני ליבונייא או ליבינריאה והוא מין ממיני הזרעונים - והמין השני והוא המדברי ממנו נקרא בשם פלסלוס:

פסתק בערבי אלפסתיק ובלעז פישטאקי וביוני פשטקא ולדעת רבנו יפת הם כלאים מין^{^[1130]} לוזים ובוטנים:

פריגין בערבי אלכאשכאש והוא מין עשב ומתקבץ בראשו כעין רמון ובתוכו גרגרים דקים כחרדל והוא שני מינים לבנים ושחורים וכשמנענעו האיש קורא קיש קיש ונקרא בלעז פפאכירו וביוני שושוני באיפנו וההמון יקראהו מקו:

פרסיקין בערבי אלפוך ובלשון ההמון שפטלו ובלעז פרישגש וביוני רודקינא והנה הם בהיותם קטנים דומים לשקדים וכשיהיו נגמרים נקראו בסופם בערבי ובלשון אחר ענאב:

פרקדן בערבי גלבאן ובלעז גישיש וביוני אפקוש ויש אומרים שהוא הנקרא בלשון חכמים רוביא:

פרישין הם החמשיות וכבר הזכרנום במלת חבושים - ואין נכון מאמר האומר שהפרישין הם הנקראים בלשון ישמעאל טרנז ובלעז טרונזי"ש וביוני נרזיי"א:

אות צדי

צנון הוא הנפוץ הארוך וכבר הזכרנוהו במלת נפוץ:

אות קוף

קיקיון ידוע והוא הדלעת וכבר הזכרנוהו שם:

קלקאס הזכירו רבנו יפת והוא נמצא במצרים הרבה והוא שרש ועליו כמו עלי סילקא והשרש ההוא יהיה ראשים אחד או שנים ושלשה וארבעה ולפעמים עד עשרה עד שלפעמים יהיה הראש האחד בתשע מאות דרהמים ומבשלים אותו במצרים בכל יום כמו שנבשל אנחנו הסילקא והלפת כמו שספר לי הכהן רבי יוסף מאחינו הקראים הבא משם:

קצח בערבי שוניז ובלעז ניגלא וביוני מלאתי והוא זרע שחור מין ממיני התבלין:

קרוסטמלין בערבי כמתרי וההמון יקראום אגאץ או ארמוט ובלעז פיראש וביוני אפידיאה:

קשואים בלעז פיפינוש וביוני אגוריאה והם שלשה מינים המין האחד נקראים בערבי כתא ומראהו כרפסיי ירוקיי והוא ארוך הרבה דק מאד כאצבע היד וכגון קנה קולמוסיי או קנה גניי וזה המין אינו נמצא באלו המקומות ונמצא הרבה במצרים - והמין השני והוא הנמצא באלו המקומות ונקרא בערבי כיאר והם הנקראים בלשון חכמים מלפפונות ומראהו לבניי ירוקיי אמנם מה שנמצא במקומות אלו רובם כרפסיים והם בשעורם יותר קצרים מן המין הראשון ויותר עבים וגסים ממנו - והמין השלישי נקרא בערבי אלפקון או פקום והם בארכם יותר קצרים מן המין השני וגם אלו אינם נמצאים בגלילותינו ובמראיתם הם ירוקים ונקראים בלשון חכמים קשות כמו שיתבאר:

קשות הם הנקראים בערבי אלפקון והם הקשואים הירוקים שהוא המין השלישי ממיני הקשואים:

אות ריש

רימין בערבי אלנבק ובלעז פולצרקין וכתב בעל צרי הגוף שהוא עץ העוזרדין ואחרים לא הודו לו:

אות שין

שבולת שועל היא השעורה המדברית בערבי יולף ובלעז כיוא ובלשון אחר אוינא וביוני ברומי:

שזפין בערבי עונב ובלעז זיזולי וביוני זינזיפא ולדעת קצתם הוא כלאים מן בוטנים ולוזים ואין דעתם נכונה:

שחלים הם הנקראים חרף ובערבי אלרשאר וההמון יקראוהו תרי ובלעז נשטורצי וביוני קרדמא והוא הנקרא חרדל של מדינה כי החרדל המצרי יותר חריף בטעמו מזה מאד:

שום ידוע בערבי שרמושק ובלשון החכמים תום ובלעז אגוש ובלשון אחר אלי"ו וביוני שקורדו והם שני מינים המין האחד יישובי והוא זה וראשו מחובר מחלקים קטנים והוא מה שאנו אוכלים אותו במקומנו במאכלנו והמין השני הוא שום מדברי ונקרא בלשון חכמים שומנית ובלשון הרופאים שקורדיון וראשו גוף אחד גם אינו מחובר מחלקים קטנים ואינו נאכל לאנשים אבל מכניסים אותו הרופאים בעניני רפואה:

שומנית ביארנוה במלת שום כי הוא השום המדברי:

שומשמין בערבי שרליג או שושם ובלעז אזונזורי וביוני שישמי:

שעועית או שפשועית הוא פול מצרי וכבר ביארנוהו:

שיפון גם הוא ממיני החטה המדברית ונקרא בערבי שינטינו וביוני שיקאלי:

שקדים הם ידועים בערבי ביים והרופאים יקראום אל לוז ובלעז אמינלים וביוני אמיגדלא:

אות תיו

תרובתור הוא הכרוב המדברי שקלחיו דקים ונראה לי שהוא הנקרא קונביט בערבי וביוני קונופידי והוא ממין הנקרא קרבי והנה מלת כרוב כולל את הכל הקונופידי והקרבי והלכנו שהוא נקרא טפיש:

תרדין הוא הנקרא סילקא וכבר הזכרנוהו שם:

תורמוסים הוא פלסלוס יישובי וכבר הזכרנוהו שם:

עד הנה ראינו לחתום ההוראה בשמות שראינו בביאור עניניהם ושאר מה שהזכרנום בכלאים נודעים הם לכל בני האדם כי הם מדברים בהם מקטנותם קטנים וגדולים - ולכן לא הוצרכנו בביאור עניניהם ונעתיק דבורנו להשלים דין כלאים בבארי דין כלאי בגדים:

#XXIII החלק השלישי

בביאור דין כלאי בגדים והיא שבעה פרקים:

#XXIII:1 הפרק הראשון

בביאור מלת שעטנז - מצאנו כתוב ובגד כלאים שעטנז (ויקרא יט, יט) וכתוב אחר אומר לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו (דברים כב, יא) ונחלקו החכמים בפירוש מלת שעטנז ומהותה: בעלי הקבלה אמרו שהמלה מורכבת משלשה תיבות והם שו"ע טוו"י ונו"ז ואמרו שאין הבגד כלאים מן התורה אלא אם כן היו שלשה ענינים אלו מחוברים כלם כאחד ושאר כלאי בגדים שאסרו אמרו שהם הלכה למשה מסיני - ופירוש אלו שלשה תיבות לדעתם הוא כמו שאספר - שו"ע ביוני טוטינגמנון והוא הטרוף שהוא ממחק פני הבגד ותרגום וטח את הבית (ויקרא יד, מב) וישוע ית ביתא וכן תרגום חלקת צואריו (בראשית כז, טז) שעיעת צואריה - והנה טורפים צמר ופשתים זה עם זה ועושים מהם לבדים והם יריעות של צמר שאינן ארוגות אלא טרופות בערבי קצה או טיפטיק וביוני קידוקלא - טווי הוא שיערב צמר ופשתים יחדו ויטוה מהם חוטים או טוים צמר לבדו ופשתים לבדם וחזרו פעם שנית ומחברים שני החוטים הטווים ושוזרים אותם וביוני טוקלוזמינון - נוז ביוני טואיפנדון והוא האריגה שארוג משניהם והוא לשון הארמניים ופירושו אצלם החבור ושיתאחד וישוב כאחד וכשיתערב צמר ופשתים ויטוו משניהם חוטים ויעשו מן הטווי ההוא בגד ואחר כן יטרפנו וימחקנו וימריקנו כמו שעשו בבגדים הידועים הנקראים מלאף אז יהיה הבגד ההוא כלאים מן התורה לדעתם - ומה שזולתו אומרים בעצמם שהוא הלכה למשה מסיני - וקצת מן החכמים ע"ה הראשונים^{^[1131]} בראותם שבעלי הקבלה חלקו המלה לשלשה חלקים אמרו גם הם שהמלה מורכבת משני מלות - מן שעט"ת ומן נוזלי"ם וענין שעט"ת מן קול שעטת פרסות אביריו (ירמיהו מז, ג) - ונוזלי"ם מן יזל מים מדליו (במדבר כד, ז) וכונתם ז"ל שמלת שעטנז הוא צמר מן הבעלי חיים ופשתים שהוא מהצמחים הגדלים במים עד שאסרו מזה הבגד שהוא כלאים מדבר שמדרגתו כצמר בבעלי חיים ומדבר שהוא צומח שהוא כמדרגת הפשתן - עד שאמרו שהמוך והקנבוס שהוא צומח וכשיגדל בארץ יצאו ממנו חוטים דומים לפשתים הם כלאים עם הצמר והשער והמשי שגם הוא יוצא מן התולעת והכלל אסרו לדעתם כל בגד כלאים שהוא מורכב מן היוצא מן החי ומן היוצא מן הצומח - ורוב החכמים וגדוליהם ע"ה אמרו שפירוש שעטנז כפירוש מלת כלאים אלא שמלת שעטנז נופלת על הבגד כצמר פשתים ולא על זולת זה - ומלת כלאים שם כולל לכל הרכבת שני מינים שנאמר בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז - והנה מלת שעטנז פרט למלת כלאים כי מלת כלאים בבהמה ובזריעה כולל כל שני מינים ואלו היה אומר גם בכלאי בגדים ובגד כלאים לבד מבלי שיזכיר אחריו שעטנז היה נאסר הבגד המורכב מכל שני מינים - אלא לכן אמר אחר כן שעטנז להורות שהוא מצמר ופשתים לבד לא מכל שני מינים: וידענו זה ממה שפירש הענין במשנה תורה שאמר לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו ועמד האסור לו לבדו ולא ישולח לכל שני מינים כמו שנבאר אם יעזרני האל:

#XXIII:2 הפרק השני

בבאור מה שיכנס תחת מלת בגד בלשוננו^{^[1132]}: מלת בגד בכתוב נמצאת נאמרת במה שיתכסה האדם על דרך לבישה בין בכל גופו בין בקצתו כמו שנמצא בבגדי כהונה שאמר ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד ומעיל וכתונת תשבץ מצנפת ואבנט (שמות כח, ד) והמכנסים והציץ והנה יש מהם כסוי בכל הגוף כגון הכתנת והמעיל ויש מהם כסוי באבר אחד כגון המצנפת ויש בהם בקצת הגוף כגון המכנסים ויש מהם שאינן לכסוי אלא לקשירה כגון האבנט ויש מהם לנוי על דרך קשירה בחלק מהגוף כגון הציץ והחשן בגד אחר חוץ מכל אלה: הנה יש לנו להבין שמה שאמר הכתוב ובגד כלאים שעטנז ראוי שיוכללו בו כל מיני הבגדים האלו הנזכרים ולהיות שההקש אחד מדרכי התורה ראוי שנקיש כל דבר שידמה לאחד מהשמונה בגדי כהונה שנפל עליהם שם הבגד כגון האזור שיוקש מן האבנט וכל עדי ומלבוש של אבר אחד כגון בתי שוקיים או בתי ידים או זולת זה שיוקש מן המצנפת שיקראו גם הם בגדים וכן מתכשיטי הצואר והידים וזולתם כלם נכנסים בשם בגד רמז מן הציץ שנקרא בגד ובכלל כל דבר שיהיה האדם מתכסה בו ומתלבש ממנו על דרך לבישה או לדרך נוי כלם נקראים בגדים - ואם יהיה אחד מהם שעטנז מצמר ופשתים ביחד אם באריגה או בתפירה או בחבור הכל באסור - הסדינים והמצעות והמכסים והכבירים והמראשות ומה שזולתם שהאדם יושב עליהם או נשען בהם או מתכסה עמהם בכסות לילה אינם נכללים תחת מלת בגד ואינו נכנס תחתיו אלא מה שהוא מדרכו שיתלבש האדם בו אם בכל גופו או בקצתו ממה שדרכו שיהיה לו כסות יום יאפילו שיתלבש בו מצד מטר או מצד חום השמש או מצד קרח וקור יקרא בגד ואפילו שהיה סדין או מכסה או אמתחת שאינם נקראים בגדים בעת שנתכסה ונתלבש בהם נקראו בגד ואם הם שעטנז אסור הוא כמו שנבאר:

#XXIII:3 הפרק השלישי

באסור כלאי בגדים: כתוב בפרשת קדושים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך (ויקרא יט, יט) והנה באמרו כלאים יכלול כל בגד שהוא מורכב משני מינים מחולפים בין בטויה ושזירה ובין באריגה ובין בתפירה ובין בחבור הכפילה בין שהיו השני מינים שניהם מן הצומח כמו מוך ופשתים או מוך וקנבוס או פשתים וקנבוס וכיוצא בהם ובין שהיו השני מינים שניהם מן החי כגון צמר ושער או צמר ומשי - כי גם המשי הוא יוצא מן החי כי הוא ריר התולעת שמזונה עלי השקמים הם הנקראים תותים - או מורכב מן שער ומשי וכיוצא בהם ששניהם מן הבעלי חיים ובין שהיה הבגד מורכב משני מינים שהאחד מן הצומח והשני מן החי כגון צמר או שער או משי שהורכב עם פשתים או קנבוס או מוך - והנה אם היה הכתוב שותק בזה היו אסורים כל אלה אלא אמר שעטנז ופרט באסור מה שהוא מורכב מן הצומח ומן החי לפי דעת קצתם שאמרו שהמלה מורכבת מן סגולת החי והצמח^{^[1133]} כמו שבארנו ויצאו השאר מן האסור ואלו היה שותק בזה עוד היינו אוסרים כל בגד מורכב מן הצומח ומן החי אלא בא במשנה תורה ואמר לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו (דברים כב, יא) ופירוש מלת שעטנז שהוא הבגד המורכב מצמר ומפשתים לבד ומה שזולתו יהיה בהתר אף על פי שיהיה מורכב מן הצומח והחי כגון הבגד המורכב מן מוך ומשי או פשתן עם משי או צמר עם מוך או מוך עם שער או שער עם צמר או צמר עם קנבוס וכיוצא בהם הנה הכל בהתר ואינו אסור אלא הצמר עם הפשתים שנאמר לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו: ופירש הענין ועמד האיסור בו ולא ישתלשל בזולתו ולכן אינו נכון מאמר האומר כי אסור השעטנז כולל לכל שני מינים שהאחד מן הצמח והאחד מן החי שלפי דעתו המלה מורכבת מן שעטת ומן נוזלים כמו שהזכרנו כי הכתוב חכם מהם ואחר שפירש מאמרו בעצמו מה לנו לפירושם ומי שמודה בדעתם עומד^{^[1134]} בלא תוסיפו: ואמר רבנו יפת המלמד שמלת שעטנז היתה הסכמת ענינה ידוע אז בזמן ישראל שהיא נופלת על צמר ופשתים וביודעו יתעלה היאפס^{^[1135]} הלשון מישראל בלכתם בגלות פירש ענינה במשנה תורה ואמר שעטנז צמר ופשתים יחדו וממה שאמר יחדו^{^[1136]} ידענו שהאסור בכלאי בגדים הוא בהיות הצמר והפשתים יחד בבגד אחד בין בטויה ושזירה בין באריגה בין בתפירה בין בכפילת התפורים והוא הנקרא בערבי אימרהורי וביוני אינדימטו - אמנם אם היה בגד א' כלו פשתן ובגד שני כלו צמר ולבש זה על גב זה כמו שממנהג בני אדם ללבוש בגדים רבים זה על זה כאלו אמרת שהכתנת היתה פשתן והמעיל צמר הנה מותר ללבוש זה על זה ואינו אסור כי הם שני בגדים לא בגד אחד וכל זה נודע לנו ממלת יחדו ועוד שאמר שעטנז שאלו היה אומר לא תלבש צמר ופשתים לבד היינו אוסרים השני בגדים שהאחד צמר כלו והשני פשתן שלא ילבשם זה על זה וכאשר אמר בגד ידענו שהאסור הוא בבגד אחד לא בשני בגדים - חבור הצמר והפשתן שנתחברו על איזה צד שיהיה חבורם בעולם והיו מהם כל מין מהבגדים הוא אסור להתלבש בר ישראל ממנו כגון צמר ופשתים שטרפן וכתשן זה עם זה וסרקן יחד במסרק ושנג אותם ועשה מהם לבדים ועשה מן הלבדים ההם בגד מאחד ממיני הבגדים הוא בגד כלאים - טרפן וטוה אותם כאחד וארג בגד מטווי זה הנה הוא כלאים - תפר בגד צמר בשל פשתן אפילו תפרם במשי או בזולתו כמוך או שתפר בגד צמר בחוטי פשתן או בגד פשתים בחוטי צמר או קשר חוטי צמר בחוטי פשתים קשר של קיימא או גדלן או היה הבגד עורה ר"ל עור הבעל חי עם צמרו והוא הנקרא בערבי קרק וביוני גונא ונתפר עם חוטי פשתן וכן אם קשר גדיל של צמר בגדיל של פשתן או כפל בגדיל צמר ופשתן וקשרן ועשה אותם כאחד בקשר של קיימא אפילו שלא תפרם הנה אלו כלם כלאים שנאמר צמר ופשתים יחדו רצוני בכל מקום שנהיו כאחד אסורים הם - השעטנז נוהג בכל מיני הלבוש ולכן אסור ללבוש טלית בד' גדיליו בהיות צמר ופשתים שנאמר לא תלבש וכתוב גדילים תעשה לך על ד' כנפות כסותך (דברים כב, יב) לא לפי דעת ב"ה שאמרו שהכלאים מותרים בצצית ואמרו שמפי השמועה למדו שלא נסמכה פרשת כלאים שנאמר צמר ופשתים יחדו לפרשת ציצית אלא להתיר כלאים בציצית כי מה שבא מצות ציצית אחר אזהרת שעטנז הוא בעבור שאסר^{^[1137]} לנו מה שנלבוש שזה יעקר שרשי כלל התורה והוא השעטנז הזכיר אחריו מה שלנו חוב ללבשו שהוא לקיום מצות התורה בכללה לא להתיר השעטנז בציצית: מצות השעטנז אין לו שיעור אלא אפילו חוט כל שהוא של פשתן בבגד גדול של צמר או חוט של צמר בבגד פשתן אסור הוא - אסור ללבוש בגד כלאים אפילו על דרך עראי שנאמר לא תלבש לא יעלה ואפילו לגנוב את המכס אסור ללובשו ואסור ללובשו אפילו על גבי עשרה בגדים כי הכונה שלא יעלה עליו כדרך לבישה - ב"ה התירו עורות של הכבשים שעושים בהם בגדים והם הנקראים גוניש ביוני אף על פי שנתפרו בפשתן כי הם לא חששו לנימות של צמר מפני שאינם חוטי צמר - וחכמינו אסרום והאמת שמה שהוא באסור מהם הם העורות שצמרן צמר מן הלשון כגון עורות צמר של כבשים ורחלים ואילים אמנם עורות הבעלי חיים שאין להם צמר אלא הם שער כלן מותרות אפילו שנתפרו בפשתן כגון עורות הלטאות וצביים וכח ותנשמת ובפרק הבא תמצא^{^[1138]} פירוש מלת צמר:

#XXIII:4 הפרק הרביעי

בביאור ענין מלות צמר ופשתים שנזכרו בכלאי בגדים: החכמים נחלקו במלת צמר מהם אמרו ששם צמר נופל על כל מה שיוצא מן החי שהוא מדרכו להיות ממנו בגד עד שהכלילו תחתיו גם השער והמשי וזולתם ואחרים אמרו שהצמר אינו כולל הכל אלא הנקרא צמר מן הלשון והוא צמר הבעלי חיים שמדרכם להעשות מהם לבדים ובגדים כגון צמר הרחלים והעזים והצאן וצמר הגמלים וכיוצא בהם - אמנם שערות הבעלי חיים אינם נכללות בשם צמר כי הן נקראות בשם שער וגם אלו החכמים נחלקו לשני חלקים מהם אומרים שהצמר הוא הנעשה ברוב בגד כגון צמר רחלים אמנם צמר גמלים וזולתו אינו אסור עם הפשתן ומהם אומרים שהצמר שהוא אסור עם ערוב הפשתן בבגד אחד הוא מה שיבא ממנו בגד בין שיבא על הרוב כגון צמר הרחלים ובין שיבא על המעט כגון צמר הארנבים הכל באסור ואל זו הדעת נוטה דעתי שהצמר שאמר הכתוב הוא הנקרא צמר מן הלשון אשר מדרכו להיות ממנו בגדים ברב או במעט אף על פי שלא נקרא צמר סתם אלא צמר אילים ורחלים ועזים שצמרם כצמר הצאן אמנם אם יהיו בגדים מן השערות של הבעלי חיים או כובעים כפי מה שהוא ממנהג האנשים המתבודדים מן בני הגר ללבוש בגדי שער בגופם ובראשם הנה אם יתערבו עם הפשתן אינו אסור משום שעטנז וכן צמר של עזים שהוא כשער כמו שנמצא ברוב לעזים שבאלה הארצות הנה הוא אינו נכלל בשם צמר אלא בשם שער וכמו כן נתחלפו החכמים במלת פשתן קצתם אמרו שמלת פשתן כוללת כל היוצא מן הארץ שמדרכו להיות ממנו בגדים והכלילו תחתיו המוך והוא הנקרא צמר גפן והקנבוס וכיוצא בהם: וקצתם אמרו שהפשתה אינו כולל מינים אחרים אלא הוא מין אחד והוא שנקרא זרעו ביוני לינוקוקו והוא הידוע לכל הנקרא בלשון העולם פשתן שעליו נאמר והפשתה והשעורה (שמות ט, לא) ודעתי נוטה לדעת זו ומי שערב מוך או זולתו עם הצמר ועשה בגד ולבשו אינו אסור - והאומר שמה שאמר הכתוב ותטמנם בפשתי העץ (יהושע ב, ו) הוא עץ בבק ר"ל מוך הנה זה צריך לו אהוב להאמין בו ומאין ידע זה ויותר טוב שיהיה פשתים ממש - והנה ראייתו דבר יותר עמוק ממה שעליו הראייה - השיריים והכלך מיני משי הם וידמו כאלו הם צמר ופשתים מפני שאחד מהמינים ההם חלק כמו הפשתים והשני יש בו יבשות והוא שעיר כמו הצמר ולכן אם נתערבו אינו אסור משום שעטנז לא כדעת ב"ה שאסרום מפני מראית העין - וכן אם נתערב הפשתן עם הכלך אינו כלאים אף על פי שהכלך דומה לצמר שלדעת קצתם הוא גדל על האבנים שבים המלח ונמצא בכרכי הים ותבניתו כתבנית הזהב והוא רך ביותר ודומה לצמר רחלים^{^[1139]} - ורבי נתן בעל הערוך אמר שכלך פסולת המשי אותן קליפות שנשארו מהמשי שמוציאין התולעים ואין נוחין לטוות: סוף דבר הפשתים הוא הידוע המוסכם בשמו לבד ואין צמח אחר נכנס תחתיו והצמר הוא הידוע המוסכם בענינו אשר מדרכו להיות ולהעשות ממנו בגדים ומטוה בין רב למעט כגון צמר רחלים שעליו נאמר וראשית גז צאנך (דברים יח, ד) וצמר גמלים וארנבים וכיוצא בהם והשער זולת הצמר כגון שער הסוסים והחמורים והכלבים והחתולים כל אלו וכיוצא בהם נקראים שער לא צמר וכן קצת מן העזים הם כן - והסכמת הלשון [ומהותו]^{^[1140]} יעמידך עליהם והכלל הצמר הוא הבא ממנו מטוה:

#XXIII:5 הפרק החמישי

בביאור מלת עליה ולבישה שנזכרה בכלאי בגדים: כתוב אחד אומר ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך (ויקרא יט, יט) וכתוב אחר אומר לא תלבש שעטנז (דברים כב, יא) והנה ממאמר לא יעלה עליך היה נאסר לנו השעטנז שעלה עלינו באיזו דרך היתה אם על דרך לבישה או על דרך כסוי או על דרך נשיאה בכתף או בגב ואפילו לטלטל בו היה אסור כי יעלה על ידנו - אמנם אחר שאמר לא תלבש שעטנז שפירושו יעלה הוא מה שיהיה בדרך לבישה ולכן מותר לטלטל בשעטנז ולישב עליו ולשכב בו ולישא אותו ולהוליכו בכל איזה מקום שנרצה ואינו אסור אלא הלבישה בו כמו שביארנו:

#XXIII:6 הפרק הששי

בדברים האסורים והמותרים מן כלאי בגדים מן המעשה וההנאה ודין העובר במצוה זו: כבר ידעת שצמר אפילו כל שהוא שנטרף או נטוה או נשזר או נארג או נתפר והכלל כל מין ערוב שנתערב עם הפשתן או פשתן שנתערב במה שהוא עם הצמר אסור משום שעטנז וזה כשנהיה מהם בגד - ולכן יאסור כל מה שיקרא בשם^{^[1141]} בגד והוא אשר יתכסה הגוף או חלק ממנו שהוא בדרך לבישה - ולכן אסרו הכובעים והפארות והמגבעות הנטיפות והשירות והרעלות המחלצות והמעטפות והמטפחות והחריטים והגליונים והרדידים והחגורה והמכנסים והאבנט וזולתם שהם לבושי הראש והגוף וכן לבושי הידים והרגלים והשוקים כגון הצעדות והברסין והברדסין והדלמטיקיון והמנעלים והסנדלים ומה שזולתם שהם מצמר ופשתים יחדו באיזו צד שנחברו והיו כאחד הכל באסור ואפילו אם היה קשר של קיימא ככובע או כבתי השוקיים והידים עד שהוא עמהם צמר ופשתים אסור הוא: אמנם אם היתה פתיל הקשירה זולת מה שיקשר בו ואינם מחוברים באריגה או בתפירה או בקשר של קיימא אלא קושר עת ומתיר ופותח בעת אחרת מותר הוא ואינו אסור וזה כמו שלבש בגד צמר על גב בגד אחר שהוא מפשתן או ההפך ולכן הלובש המצנפת שהיא פשתן חבוש על פאר שהוא מצמר אינו אסור ומותר הוא כי האחד על גב חברו ולא יקראו יחד אלא אם כן היו נקשרים קשר של קיימא - מחגורת של עור או של משי וזולתם שבקצה האחד חוט של צמר ובשני חוט של פשתן נקשרים קשר של קיימא^{^[1142]} - אסור לחגור בה אפילו על דרך עראי וכן כל כיוצא בזה משום לא תלבש שעטנז - בגד צמר שנפרם מותר לפרוף אותו בחוטי פשתן וקושר אבל לא יתפור - מותר לאדם ללבוש בגדי צמר ובגדי פשתים זה על גב זה ומותר לחגור עליהם מבחוץ ומותר לקשור זה עם זה להיות כאחד אבל לא תהיה קשירה קיימת לעולם אלא אם יקשור ביום ויתיר ויפתח בלילה מותר - מותר לעשות כלאי בגדים ומותר למכרם ולהנות מהם ואין אסור אלא ללובשם בלבד שנאמר לא תלבש שעטנז ואם אמר לא יעלה עליך הטעם בו בדרך לבישה הוא אסור אבל עליה שלא בדרך לבישה מותר ולכן אהל שהוא כלאים מותר לישב תחתיו - ומותר לישב על מצעות ומטות של כלאים ולשכב עליהן ולהשען ולשכב על סדינים וכבירים ומראשות שהם כלאים שהכתוב אמר לא יעלה רצונו לעלות עליך אסור אבל להציעו תחתיך מותר - המכסה שהוא כלאים שהוא כסות לילה והוא מה שיתכסה בו בעת השינה קצת מן החכמים אסרוהו כי הוא יעלה עליו ויתכסה בו וכן אמרו שאסור לטלטל בכלאים שמא יעלה עליו אף על פי שפירשו לא יעלה כטעם לא תלבש וזה כמוסיפים על הכתוב - ומה שנמצא בזולת האדם שנקרא בגד המכסה שנאמר [ופרשו]^{^[1143]} עליו בגד ארגמן (במדבר ד, יג) הנה בעבור שהוא לו כמו הבגד לאדם ולכן לא יכניס המכסה חתת שם בגד האדם עד שיאסר הכלאים ממנו: מותר לאדם לישא על כתפו או ראשו הכלאים כדי למוכרו או להוליכו בכל מקום שירצה וכן מותר לתפור או לארוג או לטוות ובכלל להנות ממנו בכל מיני פעולה - אמנם להיות הפעולה בכלאים כפי מנהג הפעולה ההיא לא להנצל בו מפגע רע כגון שנשאו על ראשו או על כתפו למוכרו או להוליכו במקום אחר ומפני חום השמש נתכסה בו או מפני המטר או נתלבש בו מפני הצנה הנה הוא אסור אף על פי שיעשה גם פעולתו ר"ל המכירה או ההולכה במקום הידוע וכן התופר כלאים אף על פי שתופר אותו נתכסה בו מפני החום או הגשם והצנה אסור הוא ואין הפרש בין שיהיה הכלאים רך או קשה לא לפי דעת ב"ה שאמרו שאסור לישב על כלאים רכים אמנם על קשים מותר והוא שלא יהיה בשרו נוגע בהם: כבר ידעת שאין אסור משום כלאים אלא מה שהוא לבוש אם בכל הגוף או בקצתו כגון המצנפת והכתונת והמכנסים והאבנט והשמלות שמכסים בהם את השוקיים ואת הידים וכיוצא בהם אמנם מה שאינו לבוש לכל או לחלק מותר הוא - ולכן הצלצולים הקטנים שעושים אותם העם לבית יד שלהם לצרור בהם כסף ודינרין או תבלין וסמרטוט שמניחים עליו רטיה או מלוגמא או אספלנית וכיוצא בהם הנה הם מותרים אף על פי שבשרו נוגע בהם כי הם אינם בגדים שיתלבש האדם בהם - ציץ של משי או של עור או זהב וכיוצא בהם שתלו בו חוטי צמר וחוטי פשתים מדולדלים על פני האדם כדי לגרש היתושים ולהפריח הזבובים אינו אסור משום כלאים כי אין בו דרך ללבישה - ממנהג הכובסים וזולתם לעשות אותות בבגדים כדי שלא יתחלפו כדי שיהיו הבעלים כל אחד מכיר בגדו הנה אם היתה אות של צמר בפשתן או אות של פשתן בצמר הנה הוא אסור ללבשו עם חוט האות ההוא אף על פי שאינו חשוב אצלו - מטפחות שמקנחים בהם הידים ומטפחות הספג והם שמנגבים בהם כל הגוף כשיתרחץ ומטפחות הספרים והם מפות מספר תורה שיאחוז בהם הקורא הספר תורה בשעת קריאתו אינם כלאים כי הם אינם בדרך לבישה ולדעת קצתם הם כלאים ובזה עמדה דעת חכמי ב"ה האחרונים^{^[1144]} ודעת חכמינו להפך: אין הכלאים אסורים אלא לאדם שהוא חי שאין על המתים מצוה ולכן מותר לעשות מן כלאים תכריכי מתים ואין החיים חייבים לנהוג בהם אסור ולא שום מצוה ממצות הכתוב כגון ציצית וכיוצא בו - ומותר לעשות מרדעת לסוס ולשבת האדם עליה ואפילו שישים המרדעת על כתפו להוציא הזבל מותר הוא וכן מותר לנשוא על כתפו המת או הבהמה שהיו מלובשים כלאים: יש דברים שאינם נכנסים תחת מלת בגד כגון שקים אמתחות סדינים וכיוצא בהם והאדם אינו מתלבש בהם והם כלם מותרים לישא אותם בהיותם כלאים אמנם אם נתנהג בהם כמנהג בגדי לבושו כגון ששם שקו על ראשו מפני מטר וצנה או נתכסה בסדין מפני הקרח או החום הנה זה אסור ועובר על לא תלבש שעטנז וכן כל כיוצא בזה - בגד פשתן שאבד בו חוט של צמר או בגד צמר שאבד בו חוט של פשתן לא ימכרנו לישראל ואפילו לגוי שמא ימכרנו הוא לישראל ויהיה נמצא מכשילו ולא יעשהו מרדעת לסוס שמא ימצא אותו אחר ויקרענו מעל המרדעת וילבשנו כי הכלאים אינם נכרים בו: ואמנם ענין זה יתוקן כשיצבע אותו ובצביעה יוכר ויובדל הצמר מהפשתים כי אינם נצבעים שניהם בצבע אחד והנה אם ביניהם הפרש הנה הוא כלאים לא ילבשהו ואם אין הפרש בצביעה מותר ללובשו כי אבד הכלאים ונשאר מין אחד אם צמר או פשתים - וכן חייב האדם לחקור ולחפש בבגד שקנהו מן הגוי שמא יהיה כלאים שאם יהיה בגד פשתן אפשר שנתפר בחוטי צמר או ההפך - מי שלבש כלאים לוקה שנאמר לא תלבש כי עבר בלאו - היה לבוש בכלאים כל היום כולו אינו לוקה אלא אחת וזה כשהתרו בו התראה אחת אבל אם לבש הכלאים והתרו בו ואמרו לו פשוט בגד זה והוא לבוש בו ואיחר כדי לפשוט וללבוש אחר שהתרו בו הנה הוא חייב מלקות על כל התראה והתראה ואף על פי שלא פשט - היה לבוש בכלאים והוציא ידו מן הבגד ועוד החזירו ונתלבש בו הוציא ידו ופשט הבגד כלו הנה הוא חייב על כל אחת ואחת וכך אם פשט ועוד לבש ופשט ועוד לבש חייב על כל אחת ואחת: הרואה את חברו לובש כלאים חייב למנעו כמו שיתחייב זה בכל המצות שחייבים אנו למנוע את האנשים המבטלים המצות ואינן נזהרים בהם שנאמר ואתה כי הזהרת רשע: ואפילו שהיה רבו שלמד לו חכמה - אין חולק לו כבוד שכן אמרו החכמים שבמקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב - המלביש את חברו כלאים אם היה הלובש מזיד הנה הוא לוקה והמלביש עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט, יד) ואם לא היה יודע הלובש שהבגד כלאים והיה המלביש מזיד הנה הוא לוקה והלובש פטור כי הוא שוגג:

#XXIII:7 הפרק השביעי

בטעם כלאי בגדים הפרטית: ידוע ומבואר מדברי החכמים שהתורה תסיר כלל חליי הנפש ומכלל חלאיה החולי הגדול הוא חולי עבודה זרה והנה קוטב התורה ושרשה הוא לבטל כל שרשי עבודה זרה מעקריהם וידוע הוא למי שעיין בספרי המינים שהיה מתקון הכומרים וגלחיהם בימים ההם שהיו מקבצים^{^[1145]} בין הצמח ובעל חי בלבוש אחד והיה חותם אחד מן המוצאים בידו וזה מין אחד ממיני עבודה זרה לכן אסר הכתוב הכלאים בבגדים והיה האסור מצמר ופשתים לבד כי מהם יתכן להעשות מלבוש ודע זה - זאת היא סבה אחת באסור השעטנז - והמלמד הגדול רבנו יפת אמר זה לשונו וצונו בצמר ופשתים שלא נערב אותו כי מאבד ומשחית הצמר לפשתים במהרה ואל קוטב זו הדעת נטה הרב האלהי רבנו אהרן הראשון שאמר ובגד כלאים שים לבך בנגעי בגדים ותבין האמת והכונה היא שעל אלו ב' המינים תהא הצרעת מצטרפת לא לזולתם שנאמר בבגד צמר או בבגד פשתים או בשתי או בערב לפשתים ולצמר (ויקרא יג, מח) וכדי שלא יפסד הבגד מהרה בהצטרף ערבו עם שתיו אסר שני מינים אלו והוא טעם אסור שעטנז וכל החכמים פה אחד^{^[1146]} שאין הצרעת משתלחת במין מהבגדים זולת אלו שני המינים שהזכיר הכתוב כי לא דבר בהוה אחר שהזכירם ופירש בהם ולכן אין להקיש מהם מינים אחרים ודע זה:

אברך אל אשר אמץ לרוחי - וידי אץ ושת חכמה בטוחי:

נגיד נפשי ואודהו בלקחי - צפירתה ותפארתה וגוחי:

ימינו תסעד עטי ושיחי - במצות כלאים מבטיחי:

כבוד ראשי לך שברי ובטחי - להסיר רגלי מפח ודחי:

לך כמהה ידיד נפשי ותחי - ומזדים חשכתה רם וסחי:

בתום לבב עשות חקיו ולקחי - ביד כנור ועוגבים ושמחי:

תם ענין מצות כלאים - בעזרת יודע חקות שמים:

#XXIV ונתחיל בענין דין השבועה

בגזרת שדי אדון השבעה:

אנשי אמונה יודעי תבונה - הזהרו נא מן השבועה:

כי לא ינשא לוחם לנושא - בשמו וימסה נשבע לרשעה:

ענין שבועת שוא - אחד מגופי התורה נחשב: והוא שלישי בעשרת הדברים - שהמה העקרים: כנזכר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא - כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא (שמות כ, ז) (דברים ה, יא): וה' נוקם לנשבע לשקר מהרה - לא יאחר לשלם לו עונש העברה: ואם שב הנשבע מאשר חטא - על אשר בשפתיו בטא: לא יוסלח עונו זה בכללו - כי לא ינקה ה' לו: ולכן ראוי לאדם להזהר בדבריו - שלא יבטא שם ה' במאמריו: ואפילו בדבר אמת לא ירגיל לשונו - כי עונותיו ילכדונו: קטן וגדול צדיק ומורה - כנשבע כאשר שבועה ירא: ואם נמצא ובשמו תשבע (דברים י, כ) - יגלה עיניו וישמע השומע: הנזכר למעלה באמרה - את ה' אלהיך תירא (דברים י, כ): אותו תעבוד ובו תדבק (דברים י, כ) - שטעמו להיות הנשבע לו יתעלה נאבק: ושלא ימיר אמונתו - מאתו יתעלה לזולתו בשבועתו: או בהשביעו זולתו והמחלל שבועת ה' יתעלה - חייב מיתה בבית דין או יכרת עד כלה: אף על פי שלא נמצא מפורש בתורה - דין הנשבע לשקרה: כאשר נמצא עונש השבועה בכופר עדותו - או בטויו או הון חברו: בזדון ובשגגה אם נקראת נקרא - שהורה להביא אשם וקרבן יורד ועולה: קרבן אשם רש ונקלה - כי הכופר זה ככופר בכל התורה: יראת ה' טהורה - גם הנשבע בתורה - צפירת תפארה: וכפר בה מכחש בעקרים - ועובר על כלל המאמרים - אשר בה נזכרים: והנה על אחת כמה וכמה - חייב מיתה ביום המהומה: אכן מרחם לבשר ודם - נהר רותם יסודם: חס ורחם על הפרץ - כי אין אדם צדיק בארץ: ותמיד מבטא בשפתים - להרע או להטיב כושן רשעתים: ותמיד נמצאו לה' חוטאים - והיו ימיהם מעטים: נהרגים בהר גריזים - במצודה כדגים נאחזים: לכן נתן בניו פלטים - ולא דבר להם משפטים: עונש דין או כרת - אך האח לפניו מבוערת: ותהי לו למשמרת - לפלטה הנשארת - והיה החסון לנעורת: וכתוב הוצאתיה נאם ה' ובאה אל בית הגנב וגומר (זכריה ה, ד) - כאשר הכתוב מגיד ואומר: הוא ברחמיו יחסום פינו - ומשבועת שוא יצילנו - ואל עמו יביאנו - עד היותנו - מהנגשים אליו - העומדים תמיד לפניו:

דין השבועה נחלקת לששה עשר פרקים:

הפרק הראשון באזהרת השבועה ועונשה:

הפרק השני בביאור שתוף מלת לא תשא:

הפרק השלישי בביאור מלות שוא ושקר וכזב:

הפרק הרביעי במיני השבועה:

הפרק החמישי במיני השבועה שאסרה והכשירה התורה וחיובה:

הפרק הששי בעונש השבועה:

הפרק השביעי בשבועה שישביעו בית דין:

הפרק השמיני איזו שבועה היא אסורה אם אשר יבטא בשפתיו או שאפילו לא בטא ונשבע בלבו:

הפרק התשיעי באי זו לשון ישביעו הדיינים הנשבע ושהנשבע צריך איום:

הפרק העשירי בדברים שענינם כבוטא שבועה:

הפרק האחד עשר בשבועות שהעובר בהן עונשו אחד ואם הן נחשבות כרבות ואשר ענשן יותר מאחד ואם נחשבות כשבועה אחת:

הפרק השנים עשר בדברים שהעובר ונשבע בהם יראה כעובר על אחת ממיני השבועות ואין הדבר כן אלא הוא עובר אם בזולת המין ההוא או הוא פטור לגמרי:

הפרק השלשה עשר שמה שיברך או שיואיל ויחרים עם הארץ כלא היה וכי אין הברכה והאלה והארירה עולה ומתקיימת אלא אם כן היתה מפי תלמיד חכם וכי צריך המואיל לברך תחלה ושאין מאררים בשבת:

הפרק הארבעה עשר בדברים שיתחייבו על כל מי שיענה אמן או שענינו כענין אמן אחרי שמעו האלה ובדברים שלא יתחייבו עליו אם לא יענה אמן ובדברים שיתחייב על כל ישראל אחר האלה ואפילו שלא ענה אמן ולא הסכים בענין ההוא:

הפרק החמשה עשר בביאור מלת אלה ואמן:

הפרק הששה עשר בביאור הדברים שבהם תהיה השבועה קיימת ומה שתופר השבועה בהם וכי אין ראוי לאדם להיות עצמו מתיר שבועתו אף על פי שיודעו בברור:

ואחר שחלקנו ענין זה לפרקיו בהוראותיהם נבוא אל המכוון:

#XXIV:1 הפרק הראשון

באזהרת השבועה ועונשה: הכתוב הזהירנו על השבועה בשתי מקומות האחת בעשרת הדברים שאמר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא (שמות כ, ז) (דברים ה, יא) והשנית בפרשת קדושים ולא תשבעו בשמי לשקר וגו' (ויקרא יט, יב) ומי שנשא שם ה' לשוא או נשבע לשקר עבר על מצות לא תעשה: הנושא את השם הוא הנשבע באזכרת שם ה' שפירוש לא תשא ענין שבועה כמו אשר לא נשא לשוא נפשי (תהילים כד, ד) והכתוב הוציא השבועה בלשון נשיאה כי השם נשוא בפה וכמוהו ובל אשא את שמותם על שפתי (תהילים טז, ד) - יש לשאול למה בא השם תמורת העצם שאמר לא תשא את שם ולא תשבעו בשמי שהם במקום עצם השם ויש להשיב כי כל הדברים נרמזים בשמותיהם והשם הושם להם לאות ולסימן לרואם בעינו או לשמעם באזנו ועל כן יבא השם תמורת העצם שהוא נושא את השם ואם להם יבא השם תמורת הנושא ואם הם שנים כל שכן בשם יתעלה שאין גוף ולא כח בגוף ולא יתכן רמיזה בו יתעלה ולא יודע כי אם בשמו יתעלה אין חשש אם יבוא השם תמורתו - ממה שאמר לא תשא את שם ידענו שהאזהרה כוללת כל אזכרת שם משמותיו יתעלה שם ה' שדי אלהים וכיוצא בם או אחד מכנויו כמו חנון רחום קנא וכיוצא בם כי מלת שם כולל את כלם ולכן אמר ה' אלהיך שאלו אמר לא תשא בי או הזכיר שמו העצמי שהוא ה' לבד היתה השבועה אסורה בשם יו"ד ה"א ו"ו ה"א השם שהוא בן ארבע אותיות אלא אמר אלהיך להכליל כל השמות והכנויים גם מפסוק ולא תשבעו בשמי לשקר ידענו שכל שבועה שתהיה באזכרת כל שם משמותיו יתעלה חייב הנשבע עליה לשקר - שבועה שאין בה אזכרת השם אין הנשבע חייב עליה בבית דין אמנם חייב לקיימה - כיצד שנשבע בתורה או במקדש או בנביא וכיוצא בם כגון הנשבע במילה ובמשיח ובברית ישראל ובשבת הקדש ובימים המקודשים ובאותיות הקדש ובשמש ובירח בשמים ובארץ וזולתם חייב לקיים שבועתו כי כל אלו נקרא שם ה' עליהם או נסמכו אליו יתעלה וכתוב כי שמי בקרבו (שמות כג, כא) כי שם ה' נקרא עליך (דברים כח, י) כי שמך נקרא על עירך ועל עמך (דניאל ט, יט) - ואם נשבע ולא קיים ידרש בעונו שלא נודע מהותו ואינו מתחייב מדין התורה כרת בידי שמים וגם אינו חייב בבית דין מות או מלקות כי לא העניש הכתוב אלא לנושא שמו יתעלה לבד שנאמר בשמי לשקר לא תשא את שם ה' אלהיך אין הפרש בין שהזכיר השם יתעלה בלשון הקדש או בלשון חול שמורה על שמו יתעלה או על כנוי מכנויו יתעלה בלשון ההוא כי כן אמר ולא תשבעו בשמי שהוא כולל כל שמות יתעלה בין בכנוי בין בעצם בין בכל לשון חול או קדש וכן אם הרמיז אליו יתעלה ונשבע הוא כמו שיזכיר שמו יתעלה כמו שיאמר הוא היודע תומת דברי או הוא עד נאמן בינינו והרמז ממה שכתוב בדברי בני ראובן וגד שלא נצלו נפשם מיד בני ישראל עד שנשבעו שאמרו אל אלהים ה' הוא יודע וגו' (יהושע כב, כב) ונשבעו בשבועת בטוא והוא אומרם הוא יודע ובשבועת אלה והוא אומרם אחר כן אם במרד אם במעל בה' אל תושיענו היום הזה (יהושע כב, כב) כמו שיתבאר:

#XXIV:2 הפרק השני

בביאור שתוף מלת לא תשא הנזכרת בשבועה לדעת החכמים עליהם השלום: קדמונינו עליהם השלום הכלילו דברים רבים תחת מאמר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא עד שאמרו שכל העובר באחד מהם עבר על מצות לא תשא והדברים שהכלילו תחת מאמר לא תשא הם אלו - הנשבע בשם ה ובחיי ה' ובמלאך ה' ובתורת ה' ובנביא ה' ובשבועת ה' ובברית ישראל עם ה' ובנשיאי ה' ובכהני ה' ובמשיח ה' ובשם ישראל עם ה' ובאבות הקדושים ובגלות ישראל ובקדוש שבתות ומועדים ובברית המילה וביראה ובשבועה ובחרם ובאלה ובארירת התורה כל אלו והדומים להם אסור להשבע בם לשקר ומרמה וערמה ותחבולה וקושי ונכל ותוך ומזימת מחשבה כי הם נקראים שם ה' או נסמכים אל שם ה' ואם בטא בשפתיו לשוא או לשקר נקרא נושא שם ה' גם כל שבועת שוא וחרם וארירה ואסר וחלול שם ה' והנשבע על הנמנע להיות או על המחוייב להיות או על דבר ידוע וברור שאין בו ספק או במה שאינו יכול לעשות והתרת אסור התורה ולאסור המותר ולדבר שקר^{^[1147]} ונבלות פה ושמץ וחרוף וגדוף ודופי ושוא בערמה וכזב וחמס ואוסר אסר על נפשו וחללו ונדר נדר ולא קיימו מהרה ונודר ולא שלם ומי שאינו שומר מוצא שפתיו ומי שאינו עושה ולא מקיים המצות כרצונו יתעלה והמחליף שמות התורה מענינם לענינים אחרים שהסכימה התורה בהם בקריאת השבת יום טוב והפסח עצרת וכיוצא בם ואין צריך לומר מי שמשנה המצות ומחליפן כל שכן המוסיף והגורע בהן כלם נכללים תחת נשיאת שם ה' ובכלל המקבל ומודה דברים נסתרים מהענין חוץ ממה שהורו הנביאים ע"ה ומי שנשען בדברי ב"ה מבלתי היות להם סמך וראיה מן הכתוב הנה הוא עובר במצות לא תשא לדעת החכמים הראשונים:

ואמר הרב רבנו ישועה ז"ל שכל מי שישיג במה שאינו נאות לו יתעלה או שיחס לו יתעלה דבר שלא יתכן מעניני תורותיו ואמר כה אמר השם וה' לא דבר הוא נכנס תחת מאמר לא תשא את שם ה' - וכבר הביא החכם רבנו יהודה האבל כל מה שיכנס בדבור לא תשא בספרו באשכול הכופר והרוצה יעיין שם ולנו די ממה שהזכרנו מהם במקום זה - ועל האמת דבור לא תשא אינו כולל בעצם ובכונה הראשונה אלא השבועה וכן דעת החכם הרב רבנו אהרן הראשון והאחרון אך מה שהכלילו בו הראשונים דברים אחרים זולת השבועה הנה כונתם ז"ל ידועה כדי להכליל כלל המצות תוך עשרת הדברים:

#XXIV:3 הפרק השלישי

בביאור מלות שוא ושקר שנזכרו בשבועה ובאור מלת כזב: ענין מלות שוא ושקר מתחלף מצד ומתדמה מצד אם מתדמה מצד כי פירוש שניהם הבל ותוהו ודבר שאינו: ולכן תמצאם שבא זה תמורת זה [אך]^{^[1148]} לשקר שמרתי (שמואל א כה, כא) הוא שקר במקום שוא משאות שוא ומדוחים (איכה ב, יד) הוא שוא במקום שקר ולכן במקום אחד כתוב לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא ובמקום אחר ולא תשבעו בשמי לשקר ושניהם יורו לענין אחד ואמנם חלופו הנה הוא ידוע שהענינים על שלשה דרכים אם אפשריים או מחוייבים או נמנעים להיות גם הזמנים שלשה עבר ועתיד ובינוני אף על פי שזמן הבינוני הוא זמן בהעברה לא על האמת כי אין לו מציאות בפעל כמו שהתבאר בחכמת הטבע - הנה השוא נופל על הדבר שהוא נמנע להיות באחד מהזמנים השלשה כמי שנשבע ואומר על העץ שהיה מלאך או הוא מלאך או יהיה מלאך גם נופל על הדבר שהוא מוכרח ומחוייב להיות בזמן סתם שכולל הג' זמנים כגון הנשבע על שקוטר המרובע גדול מצלעו גם נופל על דבר שהוא ידוע וברור שהוא כן ואין בו חלוף בענין ההוא בזמן ההוא כמי שנשבע כל האוכל שהוא אוכל בעת שהוא אוכל גם נופל על דבר שהוא אפשרי לזמן עתיד בין רב למעט והדבר ההוא אינו ביכולת האיש ההוא לעשותו כגון הנשבע שלא יאכל ג' ימים לילה ויום רצופים או שלא יישן בו וכן מי שישבע על אדם אשר ידע בברור כי לא יקיים שבועתו בענין ההוא בין שהיה האיש הנשבע עליו יתחייב [לו]^{^[1149]} לקיים שבועתו אם לא וכן מי שנשבע על מי אשר יקריב בדעתו כי לא יקבל שבועתו שכל אלו נכנסים תחת ענין שאינו ביכולת האיש הנשבע הנה הם שבועת שוא - ואמר ה"ר ישועה שמי שנשבע על נער או נערה שלא הגיעו לידי מצוה הקרוב בו כי הוא עושה שוא - וכן אם נשבע על מי שלא ידע ולא יקריב בדעתו כי יקבל שבועתו או ישבע וממנהגו להרבות השבועות והרעות ולא ישמר מן השבועות הקרוב בהם כי הוא עושה שוא - וכן אמר ע"ה ומי [שלח]^{^[1150]} שבועתו היה יתחייב על תנאי - הוא אם עושה שוא או נשבע על אשר לא יועיל וכן אמר ומי יובא בשבועה והוא כמשפט הנשבע על שוא או באשר לא יועיל - גם הנשבע לבטל מצוה מן המצות שהן מחיוב התורה כגון לבטל שבת או שלא יקיים המילה נקרא שבועת שוא - גם הנשבע לבטל ענין שנשבע מקודם לקיים הענין ההוא נשבע על שוא - גם הנשבע להרע במה שמנעה התורה והדעת כגון הנשבע לגנוב או שלא יכבד האבות נשבע על שוא - אמנם אם ישבע לקיים מצוה מה עובר וראוי כי הוא יתעלה כרת ברית עם ישראל ואחר כן נתן להם התורה גם אסא ועזרא ע"ה נשבעו לקיים מצוה - ונעים זמירות ישראל אמר נשבעתי ואקיימה וגו' (תהילים קיט, קו) [ויתבאר]^{^[1151]} לך במה שאחר זה על איזה מן הדברים תכשר השבועה ועל איזה מהם לא תכשר - ואולם השקר נופל בדבר האפשרי בין בזמן עבר בין בזמן עתיד בין בזמן הזה והכלל במה שיאמר האדם בהין לאו ובלאו הין כגון הנשבע שאכל והוא לא אכל או הנשבע שלא גזל ועשק והוא עשה כן והנשבע שלא ילך בשוק והוא ילך והנשבע שילך בשוק והוא לא ילך - גם הנשבע בעת שהוא יושב שהוא אינו יושב או בעת שאינו יושב שהוא יושב שהוא בזמן בינוני כלם נכנסים תחת השקר - אך על האמת זמן בינוני אינו נמצא כי מה שאנו אומרים זמן בינוני הוא בהעברה והוא מחובר מן זמן עבר ועתיד על דרך האמת: סוף דבר השקר יפול על ד' ענינים השנים בזמן עבר והשנים בזמן עתיד והם מי שישלול החיוב או שיחייב השלילה בעבר או בעתיד: ואולם הכזב נופל על דבר שיתכן להיות כמי שבוטח לחברו שיעשה לו כן ולא ישמור מוצא שפתיו כמו שאמר אל תכזב בשפחתך (מלכים ב ד, טז) אשר לא יכזבו מימיו (ישעיהו נח, יא) ולכן בקש משיחו מאתו יתעלה ואמר שוא ודבר כזב הרחק וגו' (משלי ל, ח) כל מיני אלו השבועות הן שאסרה לנו התורה השלמה והן הנכנסות במאמר לא תשא ולא תשבעו ומה שזולתן מהשבועות כלן בהתר והתורה הכשירה בהן כמו שתתבארנה במה שאחר זה אם יעזרני האל:

#XXIV:4 הפרק הרביעי

בביאור מיני השבועה: השבועה שבאה בתורה מצאנוה לד' מינים שבועת שוא שבועת בטוי שבועת פקדון שבועה עדות - אולם שבועת שוא היא שאמר הכתוב לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא (שמות כ, ז) דברים ה, יא) - ונשנית בפרשת קדושים בפסוק ולא תשבעו בשמי לשקר (ויקרא יט, יב) והנה היא נופלת על כלל הענינים שהזכרנום בפרק הקודם וחלוקה על ארבעה מינים האחד הנשבע על דבר ברור וידוע שאין בו ספק שהוא כן כמי שנשבע על הכוכב שהוא כוכב ועל האדם שהוא אדם - השני הנשבע על כל דבר ידוע וברור בכך שאינו כך כגון הנשבע לאדם שהוא אבן ולאבן שהיא זהב - השלישי שנשבע לבטל את המצות כמי שנשבע שלא ישב בסוכה או שלא ילבש הטלית בציצית ובפתיל תכלת ולעשות מלאכה בשבת ושלא ימול בנו ושלא יכבד אביו ושלא יעשה מעקה לגגו וזולתם מהמצות - הרביעי שנשבע בדבר שאין בו כח ויכולת לעשותו כמי שנשבע לצום ז' ימים רצופים ושלא יישן חדש ימים או לשאת בכתפו אבן גדולה וכיוצא בם: ואולם שבועת בטוי היא שאמר הכתוב או נפש כי תשבע לבטא בשפתים וגו' (ויקרא ה, ד) והיא נופלת בדבר האפשרי בעבר ובעתיד והיא נחלקת לד' חלקים גם כן: הא' שנשבע על דבר שנעשה והוא לא נהיה כמי שנשבע שלמד עם רבו והוא לא למד או שנשבע שאכל ולא אכל - הב' הנשבע על דבר שלא נעשה והדבר ההוא נעשה כמי שנשבע שלא דבר עם פלוני ודבר עמו או שנשבע שלא אכל ואכל ואלו השני מינים הם בזמן עבר וכנגדם ב' מינים אחרים הג' והד' והם בזמן עתיד: הג' שנשבע על דבר שיעשה אותו והוא לא יעשהו כמי שנשבע לעבור בים למחר ולא יעבור בו או הנשבע לשחוט תרנגול ולא ישחטנו: הד' שנשבע שלא יעשה דבר והוא יעשהו כגון הנשבע שלא ילך בבית פלוני למחר והוא ילך שם או הנשבע שלא יאכל לחם חמודות למחר והוא יאכלהו אז הנה כל אלו ד' מינים נכנסים בשבועת בטוי והם תחת מאמר ולא תשבעו בשמי לשקר כמו שביארנו בפרק הקודם: שבועת הפקדון היא מי שיש לו ממון חברו בידו בין פקדון או מלוה או שגזל או שעשק או שמצא אבדת אחיו ולא החזירה לבעליה וכיוצא בזה - ותבע הבעל אותו הממון שיש לו בידו וכפר ונשבע על שקר שאין בידו כלום הנה שבועה זו היא הנקראת שבועת פקדון שנאמר בויקרא נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו או מצא אבדה וכחש בה ונשבע על שקר וגו' (ויקרא ה, כא) (ואילך) ועל כפירת ממון אמר לא תכחשו ומה שאמר ולא תשקרו (ויקרא יט, יא) והוא כנשבע על זה לשקר: שבועת העדות זו היא - העדים שידעו עדות ממון ותבע מהם בעל העדות להעיד לו והם כפרו בעדותן ולא העידו ונשבעו שאינם יודעים לו עדות היא הנקראת שבועת עדות ועל זה אמר הכתוב נפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו (ויקרא ה, א): אלה הם ד' מיני שבועות שהזכיר הכתוב: החכמים אמרו שנושא שם ה' על ארבעה חלקים - הא' עובר להיות והג' אסרם הכתוב - החלק הא' והוא המותר והוא הנשבע בצדק ואמת על דרך צורך והכרח לעצמו והוא ראוי ועובר לו שישבע באמונתו ואמתת צרכו ועל זה נאמר שבועת ה' תהיה בין שניהם (שמות כב, י) ואמר ובשמו תשבע (דברים ו, יג) (דברים י, כ) כי הוא היודע אמונת לבו ובוחן כליותיו כגון המבקש חוב מפלוני ופלוני אינו חייב לו נשבע על אמונתו שאינו חייב לו - החלק הב' הנשבע בענין שאין לו בו תועלת ושבועה זו לא תכשר והיא החלק הא' מן השוא אשר יורה על חנם - החלק הג' הנשבע על דבר מסופק ועל זה הזהיר הכתוב ואמר לא תשא את שם ה' כי אפשר שיהיה שקר מה שנשבע אחר שאין לו בענין ההוא דעת ברורה - החלק הד' הנשבע על דבר שיודע בבירור שאינו כן והוא השקר האמתי ועל זה אומר ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם וגו' (ויקרא יט, יב) ויתחייב הריגה בבית דין לפי דעת קצת חכמים וכרת בידי שמים לדעת כלם שנאמר כי את קדש ה' חלל ונכרתה (ויקרא יט, ח) - ונמצא ומדוע לא שמרת את שבועת ה' (מלכים א ב, מג) אלהיך ונהרג לזה וזה החלק הד' הוא הנשבע על^{^[1152]} דבר חיובי שהוא שלילה ועל השלילה שהוא חיוב: השבועות שמצאנו בכתוב והן הנעשות נמצאו בה' מינים כל מין לו שם ייחדהו והם אלו - שבועת חובה שבועת חזוק שבועה ראויה שבועה עוברת שבועת ההסכמה: שבועת חובה היא על ג' ענינים - הא' נמצאת על ממון והון חברו שבין בני האדם בבית דין כמו שכתוב בשומר בהמה שבועת ה' תהיה בין שניהם (שמות כב, י) וחייבה התורה שבועה על השומר שלא שלח ידו במלאכת רעהו כשאין לבעל הממון עדות על ששלח ידו במלאכתו או כשאין לשומר עדות על שלא שלח ידו - הב' נמצאת על האשה החשודה בזנות שלא יעבור לנקות עצמה אלא בשבועה שנאמר והשביע אותה הכהן (במדבר ה, יט) - הג' השבועה שנעשית בזווג האשה שכל זווג אשה בשבועה כמו שהתבאר בסדר נשים שהיא על צד החזוק ר"ל היות הקדושין מוחזקין כדי שלא תהיה האשה קלה בעיניו לגרשה בלי ערות דבר - הנה כל אחת מג' מינים אלו מהשבועה נקראת שבועת חובה בפי החכמים ע"ה כי לא יתקיים הענין ההוא אלא בשבועה ועל האמת אין לנו שבועה בחובה מן התורה שלא יכשר הענין בלתה כי אם שבועת האשה הסוטה שלא תכשר להנקות בלי שבועה אמנם על הממון יכשר שלא ישבע בתת הממון הנתבע ממנו וכן שבועת הזווג לא נעשית אלא לחזק לא שהם חוב מן התורה כי הקדושין קדושין בלתה: שבועת חזוק היא הנהוגה במלכים ובראשי האומה ומנהיגיה והיא על שני פנים האחד לחזק הדת והתורה כאשר עשה אסא המלך ויהוידע הכהן ועזרה הכהן והאבות ע"ה בבית שני שהשביעו את ישראל להחזיק הדת ולקיים הדין או המצות ומזה נקח ראיה ונפסוק שראוי לכל קהלה וקהלה מקהלות ישראל שכשיפרצו אנשי הקהלה ההיא פרץ מה ופרצו והרסו גדר התורה וסיגיה שיקומו אציליה וחכמיה ומנהיגיה להשביע אנשי הקהלה ההיא להגדיר הגדר ההוא והפרץ שעברו בו ולקיים הדת והדין בכל כחם ובכל מאודם ואם לא יעשו כן להם יהיה העונש תחלה שנאמר על הרועים חרה אפי ועל העתודים אפקוד (זכריה י, ג) - והשני הוא להיות הדבר ההוא מוחזק בנפש בעליו כענין שאמר דוד ע"ה [לנתן]^{^[1153]} נביאו כשנשבע חי ה' כי בן מות האיש העושה זאת (שמואל ב יב, ה) - גם יש שבועה אחרת נראית לחזוק ואינה אמנם הוא על דרך כבוד כמו שאמר חי ה' וחי נפשך אם אעזבך (מלכים ב ב, ד) (מלכים ב ב, ו) שבאמרו חי ה' הוא לקיים דבר ובאמרו וחי נפשך הוא לכבוד הנביא לא לחזוק כי זהו מחמור אל קל לא מקל אל חמור כי כבר אמר שבועה חמורה יותר והוא אמרו חי ה' ואלו היתה השבועה תחלה באליהו ע"ה ואחרי כן בשם יתעלה היתה השבועה בנביא להתחיל והשבועה בה' לחזק ולאמץ הדבר: שבועה ראויה היא על ארבע פנים - האחת נמצאת לענין חסד ודבר טוב שיעשה האדם לרעהו ונשבע לו על קיום הטוב והחסד ההוא כמו שנמצא בענין שבועת יהונתן לדוד ע"ה שנאמר ה' אלהי ישראל כי אחקור את אבי וגו' (שמואל א כ, יב) ואמר וגליתי את אזנך (שמואל א כ, יב) - השנית נמצאת לענין נדבת לב האדם לאסור אסר על נפשו כגון לצער עצמו וגופו מענינים תלויים בינו לבין בוראו יתעלה כגון לצום וללבוש שק ולהתפלל וכיוצא בם ונשבע על זה לקיים מאמר נדבת לבו ובטוי שפתיו - ועל זה^{^[1154]} אמר הכתוב איש כי ידור נדר לה' וגו' (במדבר ל, ג) - והנה זה על שלשה פנים - האחד להיות הנדר ההוא לעצמו כמו שהזכרנו שאינו בעבור [דת]^{^[1155]} תורה והוא בלי תנאי והסגל והוא ענין המתבודדים ואשר הם נזירים ומתקרבים אצלו יתעלה - והשני שיהיה נודר תחלה על תנאי כך ונשבע לקיים הנדר אם יהיה המותנה כגון שעשה יעקב שאמר אם יהיה אלהים עמדי (בראשית כח, כ) וישראל אמרו אם נתון תתן (במדבר כא, ב) וזהו הרוב שבתחלה יתנה ואחר ידור לתת או לעשות כן - והג' שהוא נודר תחלה קודם היות התנאי כגון שנמצא בדוד ע"ה שאמר אם אבא באהל ביתי וגו' (תהילים קלב, ג): והג' ממיני השבועה הראויה היא בענינים תלויים לבין האדם וחברו מתנועותיו הגופיות כגון הנשבע שלא ישכון במדינה פלונית ושלא יאכל עם פלוני או שישא ויתן עמו מענייני סחורה וזולתה כגון שנמצא שנשבע [שמעי]^{^[1156]} לשלמה שלא יצא חוץ לירושלם - והרביעי הוא בענינים תלוים לאדם בינו לבין עצמו כגון הנשבע בדבר כדי לדחות ממנו היזק ועונש - או הנשבע כדי להביא עליו תועלת וריוח: שבועה עוברת^{^[1157]} היא נופלת בענין האמנה והיא הנשבע לאמת ולהחזיק על חסד וטובה שיעשה לחברו עד היות נפשו סבורה ובטוחה בטובה ההיא כמו שנשבע יהונתן לדוד ודוד ליהונתן על זרעו וכגון שנשבעו אחי יוסף לו להעלות עצמותיו עמם ממצרים - גם הנשבע בדבר תלוי בתנועותיו הגופיות כגון שלא ישכון במקום פלוני^{^[1158]} או הנשבע לענין תלוי בעצמו אם לדחות ממנו היזק או להביא עליו^{^[1159]} תועלת שכל אלו נכללים במין הרביעי מהשבועה הראויה החכמים קראוה שבועה עוברת גם כן כי היא תתכן ואפשרית להיות ולהעשות כן: שבועת ההסכמה אינה לחזוק הדת ולא לדבר דין ומצוה תוריית אלא על הסכמת ענין מה עד שיתקיים דבר מה או לקיים דבר מה כגון שאמר ויאל שאול את העם ארור האיש וגו' (שמואל א יד, כד) וגם זה השבועה נוהגת בין הקהלות שהם נשבעים בשבועת אלה לקיים ענין מה ולהעמידו אף על פי שאינו מדיני התורה ומשפטיה אלא הסכמה אתת מוסכמת ביניהם לענין מה אם לדחות מהם נזק או להביא עליהם תועלת או זולתם כל שכן בהיות דין ומצוה תוריית ופרצו גדרם שראוי להחרים לגדור הגדר כמו שביארנו ואיזו היא שבועת האלה החרם שיחרים האדם לעצמו או לזולתו שיאמר יהיה כך וכך מהשם יתעלה אם יעשה וכן או אם עשה כן כמו שאמר ארור האיש אשר יאכל [לחם] היום (שמואל א יד, כח) ארור האיש^{^[1160]} אשר לא יקים (דברים כז, כו) וכן אמרו בני ראובן וגד אם במרד ואם במעל בה' אל תושיענו היום הזה (יהושע כב, כב) שהיא שבועת אלה והנה המועל בחרם חייב מות בבית דין כמו שנתחייב עכן בן זבדי ויהונתן: אמנם בגלות היתה תקנה על צד הנדוי כמו שאמר יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה (עזרא י, ח) כמו שיתבאר לך אחר כן: נושא שם ה' בשבועה נמצא על שני דרכים האחת הנושא שם ה' בשבועת אלה והוא החרם למשביעים ומחפשים ענין מה לדעת אמתתו או לקיים ענין מה או לבטלו כגון שאמר יתן ה' אותך לאלה ולשבועה וגו' (במדבר ה, כא) - ארור האיש אשר לא יקים את דברי התורה (דברים כז, כו) - ארור נותן אשה לבנימן (שופטים כא, יח) ועל זה אמר ונשא בו אלה להאלותו (מלכים א ח, לא) (דברי הימים ב ו, כב) וכן באמרו כה יעשה לי אלהים (מלכים א ב, כג) היא שבועת אלה גמורה: והב' שאמר חי ה' לא עשיתי כך וכך וזהו הנקרא נושא שם ה' בשבועה ואינה אלה ועל כזה אמר ואם חי ה' יאמרו [לכן]^{^[1161]} לשקר וגו' (ירמיהו ה, ב) חי ה' שכבי עד הבקר (רות ג, יג) ואינה שבועת אלה ושבועה זו נקראת בפי החכמים שבועת בטוי והוא נגזר מן לבטא בשפתים (ויקרא ה, ד) כל אחת משתי שבועות אלו שבועת בטוא ושבועת אלה היא לשני פנים האחת נקראת שלמה ותמימה והשנית נקראת חסרה או מקוצרת: אולם שבועת בטוי התמימה^{^[1162]} היא כמו שאמר חי ה' שכבי עד הבקר (רות ג, יג) והיא הנמצאת ברוב: והמקוצרת היא כמו שאמר ה' אלהי ישראל כי אחקור את אבי (שמואל א כ, יב) והוא המעט: ואולם האלה התמימה כמו שאמר ארור אשר לא יקים (דברים כז, כו) והמקוצרת כגון שאמר כה יעשה ה' וכה יוסיף (רות א, יז): השבועה שנשבע האדם או שמשביעין אותו היא שני מינים האחת נקראת שבועת הדיינים והיא בנקיטת חפץ ר"ל בהיות ספר תורה ביד הנשבע - והב' נקראת שבועת הסת והיא תקנת החכמים ואף על פי שישביעו אותה בית דין אינה נקראת שבועת הדיינים בפי החכמים: שבועת הדיינים היא כך - הנשבע אוחז ספר תורה בזרועו והוא עומד ונשבע בשם יתעלה או בכנוי מכנויו יתעלה בשבועה או באלה בפיו או בפי הדיינים והוא עונה אמן בפיו כגון שיאמר הנה אני נשבע בה' אלהי ישראל או במי ששמו רחום או חנון שאיני חייב לזה כלום וכן אמר יהיה ארור לה' או ארור למי ששמו רחום אם יש לזה אצלי כלום והנשבע מפי הדיינים הוא שיאמרו לו הדיינים משביעין אנו אותך בה' אלהי ישראל או במי ששמו רחום שאין לזה בידך כלום והוא ר"ל הנתבע עונה אמן או שיאמרו לו פלוני בן פלוני יהיה ארור לה' או ארור למי ששמו רחום אם יש לפלוני אצלו ממון ולא יודה לו והוא יענה אמן הנה בין שנשא האלה בפיו או בטא ונשבע או השביעוהו הדיינים או נשאו בו אלה וענה אמן וספר תורה בידו היא הנקראת שבועת הדיינים והיא בפיהם נקיטת חפץ: ולכן אמרו שאם השביעו הדיינים בלא נקיטת חפץ בידו הרי הם טועים וחוזר ונשבע וספר תורה בידו אבל אם השביעהו מיושב אינו חוזר להשבע: שבועת הסת אין בינה לבין שבועת הדיינים הפרש אלא נקיטת חפץ שאין הנשבע שבועת הסת אוחז ספר תורה אלא משביעין אותו בשם או בכנוי בשבועה או באלה בפיו או בפי בית דין כמו שהזכרנו בלי תפישת ספר תורה: אמנם נהגו הקהלות להיות ספר תורה ביד חזן הכנסת או ביד שאר העם בעת שמשביעין שבועת הסת וזה כדי לאיים לנשבע ההוא: שבועה אחת יש שהחמירו בה כל ישראל יותר משבועה והיא תקיעת כף עד שאמרו ז"ל שהיא נזכרת באמרו והנה נתן ידו (יחזקאל יז, יח) - ואמר הרב רבנו ישועה שמאמר יד ליד לא ינקה (משלי יא, כא) (משלי טז, ה) רמז אל שבועה זו ולא החמירו בה יותר משבועת האלה אלא כדי להקל להמנע מעונש השבועה שכבר הנשבע לשוא אינו חייב אלא אם כן יש בשבועתו אזכרת ה' או בגויו כמו שיתבאר וכן באמרו או בתשומת יד (ויקרא ה, כא) הוא קנין תקיעת כף לדעת קצת חכמים ר"ל שנתן ידו להזדווג באשה פלנית או להשתתף בחברת איש פלוני או לתת דבר לרעהו וכחש בו והיא שבועה חמורה החמירו בה כלל הדורות לא אומת ישראל לבד אלא כל האומות שתחת השמים - והאמת שהיא חמורה כי היא רמז לעשרת הדברות שהם יסוד כל בנין וראשם אנכי ה' שהוא יסוד העולם כלו ועם כל זה אין בה עונש אלא אם כן יאמר בעת שנשבע בקנין קונה שמים וארץ כי אז הזכיר שם מכנויו יתעלה והוא אומרו קונה שמים וארץ (בראשית יד, יט) (בראשית יד, כב) אינו נכון מאמר קצתם שאמרו שמה שנאמר באברהם אבינו ע"ה שים נא ידך (בראשית כד, ב) היא רמז אל קנין ותקיעת כף כי לא נתן ידו כי אם בירכו: והכונה שהוא תחת רשותו וכן הוא המנהג עד היום באנשי הודו - וגם אינו נכון שהיה רמז למילה כי לא היתה השבועה בה והעד שאמר ואשביעך בה' (בראשית כד, ג) שהכונה בו שהשבועה בו יתעלה שאלו אמר לה' בלמד היתה השבועה בדבר זולתו כי כשהשבועה קשורה עם בית השמוש תהיה בו בעצמו:

#XXIV:5 הפרק החמישי

בביאור מיני השבועה שאסרה התורה ומה שהכשירה אותה וחיובה: כל מיני השבועה שנכללו תחת מאמר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא (שמות כ, ז) (דברים ה, יא) ובמאמר ולא תשבעו בשמי לשקר (ויקרא יט, יב) כפי מה שידעת בפרק הקודם כולם הם אסורים להשבע בהם ומה שזולתם ממה שנמצאו בכתוב בה' מיני השבועה והם שבועת חובה שבועת חזוק שבועה ראויה שבועה עוברת שבועת ההסכמה וכיוצא בהם כלם מותרים להעשות והתורה הכשירה בהם וחייבתם כמו שאמר בפקדון שבועת ה' תהיה בין שניהם (שמות כב, י) וכמו ששבועת שוא ושקר הן מצות לא תעשה כן הוא מצות עשה שישבע מי שנתחייב שבועה בבית דין בשם יתעלה ככתוב ובשמו תשבע (דברים ו, יג) (דברים י, כ) שהשבועה בשמו יתעלה הגדול והקדוש היא אחת מדרכי העבודה והוד והדר וקדוש גדול הוא להשבע בשמו יתעלה ולכן הוא אסור לשתף עם שמו יתעלה דבר אחר בשבועה שאין דבר בעולם שראוי לחלוק לו כבוד שנשבעין בשמו אלא יוצר הכל ברוך הוא והמשתף עם שמו דבר אחר בשבועה נעקר מן העולם: וחיוב השבועה הנמצאת בכתוב נמצאת על הכיחוש והוא על תנאים מוסגלים בין הטוען והנטען שאין השבועה מחוייבת אלא למי שעמו טענה ודאי שנאמר שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא הסגיל השבועה לאחד מהם ולכן מי שעמו טענת ספק אין ראוי להתחייב בשבועה - והנה הטוען והנטען ארבעה פנים מהם שהטוען והנטען טוענים טענת ודאי ומהם ששניהם טוענים טענת ספק ומהם שהטוען טוען טענת ודאי והנטען טענת ספק ומהם שהטוען טוען טענת ספק והנטען טוען טענת ודאי - אם הטוען והנטען שניהם טוענים טענת ודאי חיוב השבועה על הנטען שנאמר וכחש בעמיתו ונשבע על שקר ונראה שהנטען הוא המחוייב^{^[1163]} בשבועה: אולם אם הנטען חשוד בשבועה ישבע הטוען ואם יהיה גם הטוען חשוד בה אין משביעין אותם בשבועת בטוי אלא דנין דין אחר שמשביעין אותם בשבועת אלה שנאמר אם יחטא איש לאיש^{^[1164]} ונשא בו אלה להאלותו (דברי הימים ב ו, כב): וכן אם הטוען והנטען טענותיהם מסופקות אין משביעין אותם מפני חשד השבועה אנא דנין אותם על פי שבועת אלה: היתה הטענה הוודאית לטוען משביעין לטוען - היתה הטענה הוודאית לנטען השבועה לנטען אמנם אין מחייבין לו שבועה כי הטוען טוען ספק ונמצא הנטען כנושא שם ה' לחנם אחר שטענותיו ודאית^{^[1165]} - כל שבועה אינה כפי כונת הנשבע אלא כפי כונת ודעת המשביעין אותו על הענין ההוא שבו נשבע - אין השבועה מחוייבת אלא כשאין עדות בענין והכתוב סדר חלקי הטענות שבהם השבועה מחוייבת - אמר הכתוב נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו או בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו (ויקרא ה, כא) או מצא אבדה וכחש בה ונשבע על שקר (ויקרא ה, כב) והנה אמר כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו הכונה בו החטא בכחוש והמעל שנשבע על שקר וזהו אמרו מעל בה' כי מלה זו תפול על השבועה שנאמר נשבענו בה' (שופטים כא, ז) ואמר ישבע באלהי אמן (ישעיהו סה, טז) ולאו זה אין לוקין עליו והאשם שמביא והתשלומים הם המכפרים שנאמר ונסלח לו (ויקרא ה, כו) אף על פי שכל אלו במזיד ואמר בעמיתו ר"ל השוים בדין ואין כן הגנבה כי אמר לא תגנובו והפסיק והיא אסורה לכל אדם: ואמר בפקדון שאלו היה אומר וכחש בעמיתו והיה מחריש היינו אומרים שכל מי שיכחש לחברו חייב זה הקרבן שמזכיר אחר כן לכן בא וביאר על מה יהיה חיוב הקרבנות מכלל מיני ההכחשות ואמר בפקדון או בתשומת יד וגו' ואמר בפקדון הנה הפקדון נמצא על שלשה פנים - האחד שמודה הנטען על הפקדון וימצא גנב שגנבו וזהו מה שנזכר בפרשת משפטים כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגונב מבית האיש אם ימצא הגנב ישלם שנים (שמות כב, ו): והב' שמודה הנטען בפקדון ולא נמצא גנב שגנבו וישבע השומר לפני בית דין ויפטר וזהו שכתוב שם ואם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו וגו' (שמות כב, ז) - והג' הוא שכחש הנטען בפקדון ואומר לא היו דברים מעולם וזהו שאמר בפרשת ויקרא וכחש בעמיתו בפקדון והעושה כן עובר על ג' מצות לא תעשה א' משום לא תכחשו וב' משום לא תשקרו וג' משום לא תשבעו בשמי לשקר שזה גזל וכחש ונשבע: ואמר או בתשומת יד הכונה בו הנחת דבר ביד רעהו אם שהניחו בידו לשוב לקחתו אחר שעה ונפסד או שקנה ממנו דבר ונתן בידו מחיר מקנתו והוא לא לקח מה שקנה ממנו וכחש לו לאחר שעה או שהיו שותפים בדבר והניח חלקו^{^[1166]} בידו וכחש כל אלו נכנסים תחת תשומת יד - והרב רבנו יפת הלוי אמר תשומת יד הוא הקנין ותקיעת כף אשר יקנה האחד מן חברו כי יתן לו כן וכן והוא כחש עליו וזהו אמרו והנה נתן ידו (יחזקאל יז, יח) וכן הענין בזווג האשה או בשותפות הכל נכללים תחת מאמר או בתשומת יד ר"ל הקנין ותקיעת כף - ואמר החכם הר"ר אהרן בע"ח ז"ל שזה הפירוש בלתי נאות כי מה טעם ושלם אותו בראשו (ויקרא ה, כד): ויש אומרים שפירוש תשומת יד הוא מה שילוה איש לחברו שנאמר ומשא כל יד (נחמיה י, לב) - והרב אבוסרי נ"ע נטה אחרי הדעת הראשונה ואמר שזה שאמר תשומת יד הוא אשר ישים דבר בפני חברו או יתנהו בביתו ויאמר לא היו דברים מעולם או לא נתת לי דבר וכן דעת שני המאורים ע"ה וגם רבינו יפת נטה בדעת זו וכן הוא האמת - והפרש גדול יש בין הפקדון ובין תשומת יד כי הפקדון חייב לשומרו מי שהופקד אתו שנאמר כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור (שמות כב, ו) וחייב לשמרו שמירה מעולה: אמנם תשומת יד אינו חייב לשמור אף על פי שיתכן להיות תשומת יד כוללת גם הפקדון אך הכתוב הפריש ביניהם - ואמר החכם הר"ר יפת הלוי והפרש שיש בין פקדון ובין תשומת יד כי בפקדון יכחיש לגמרי ויאמר לא היו דברים מעולם ובתשומת יד יאמר כי לא נתת בפני דבר ואמר או בגזל הכונה בו מה שיקח מיד פלוני בעל כרחו שנאמר ויגזלו כל אשר יעבור (שופטים ט, כה) כי הגזלה ביד רמה שנאמר ויגזול את החנית מיד המצרי (דברי הימים א יא, כג) ואמר או עשק את עמיתו הטעם בו ממון או דבר שנמצא בידו בין מחשבון שהיה ביניהם ממכר וקנין או מענייני הלואות או משותפות וחברה או שכר עבודה ולא נתן לרעהו זכותו הוא נקרא עושק והפרש גדול יש בין עושק וגזל כי גזל הוא הנלקח מיד הנגזל בהכרח והעשק הוא שנמצא בידו מאופן אחד מהאופנים הנזכרים בלי לקיחתו ממנו בהכרח והוא עושק אותו אינו נותנו שנאמר^{^[1167]} ובעשקי^{^[1168]} שכר שכיר (מלאכי ג, ה): ואמנם מה שאמר והצילו גזול מיד עושק (ירמיהו כא, יב) שנראה שגזל ועשק אחרים הנה הוא מקרא קצר כי הכונה בו והצילו גזול מיד גוזל ועשוק מיד עושק: והחכם רבנו לוי הלוי נ"ע הכליל הגוזל תחת העושק ממאמר והצילו גזול מיד עושק ואמר שהעושק יהיה על שני פנים: האחד שעשה בפרהסיא והוא הגוזל והשני מי שיש בידו ממון חברו בסתר בבלי דעת חברו מאפן אחד מהאופנים שהזכרנו אם שהשגה אותו בחשבון או כתב בחשבונו שלקח ממנו כך וכך והוא לא לקח ממנו כך וכיוצא בם כגון שפרע לו מן החוב אשר היה עליו ולא יכתוב אותו בחשבונו או יכחש ויאמר לא שלחת לי דבר או לא נתחייבתי לך שכר עבודה: ואמר או מצא אבדה וכחש בה הטעם בו שנתפרסם כי מצא אבדת אחיו אם מפני שראה אותה בעלה בידו או ראוה אחרים או לא נודע מי מצאה והבעל ישאל בעבורה ואין נמצא מוצא: ואז יבא הבעל בבית דין וישביע לחשוד או ישביע שבועת אלה על כל מי שראה או ידע ממנה דבר והעם יענו אמן: וזהו שאמר וכחש בה ונשבע על שקר כי כשיענה אמן אז יחשב כנשבע כמו שנמצא בשוטה ואמרה האשה אמן אמן (במדבר ה, כב) אחר שהשביעה הכהן בשבועת האלה: אמר הרב רבנו יפת כי מה טעם ואמר^{^[1169]} הנה וכחש בה פעם שנית אחר שאמר למעלה וכחש בעמיתו בפקדון וגו' אלא הכונה בו שוכיחש בעמיתו ישוב אל השלשה הראשונים שהם הפקדון ותשומת יד והגזל ובעבור שהפסיק הענין ואמר או עשק את עמיתו ולא אמר או בעשק אמר הנה וכחש בה להכליל בכחוש השנים האחרונים שהם העשק והאבדה עד שיוכללו החמשה תחת וכחש ונשבע על שקר - ואמר על אחת מכל אשר יעשה האדם לחטוא בהנה (ויקרא ה, כב) הטעם בו לכלול כל ענייני ההלואות והשליחות והקונה דבר מפלוני בעד פלוני והגונב וההונה כן דעת הרב רבנו לוי הלוי אך רבנו יפת אביו ע"ה והרב רבנו אהרן בעל עץ חיים אמרו שזה המאמר כולל כל מה שהזכיר למעלה שהם הפקדון ותשומת יד וגזל ועושק ואבדה כי על כל אחד מהם יתחייב בשבועה אם כחש - ואמר והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה וגו' (ויקרא ה, כג) והתחיל מן הגזלה ולא התחיל מן הפקדון כבראשונה בעבור שהיא יותר קשה כי יעשה אותה בזדון אחר שחטף אותה ואחר כך זכר העשק שהוא ממין הגזלה ואחרי כן הפקדון ואחרי כן האבדה הקלה מכלם ולא הזכיר תשומת יד כי היא מחלק הפקדון ותחתיו נכנס ענינה אף על פי שאינו מחוייב באחריותו כשלא שמר אותו שמירה מעולה - יש לנשיא העדה או לחכם הקהל לחייב דבר ולהשביע העדה לקיימו כמו שעשה יוסף ע"ה שהשביע את אחיו להעלותו ממצרים וקיימו שבועתו בניהם שמשה רבנו ע"ה התעסק בענין זה שנאמר ויקח משה את עצמות וגו' (שמות יג, יט) ואמר כי השבע השביע (שמות יג, יט) להודיע איך עונש השבועה גדול מאד וכי כל שבועה שקבלו עליהם האבות חייבים הבנים לקיימה - וכן נמצא הענין בבני רכב - וכן יש לקהל או למנהיגי הקהל להשביע או להחרים כדי לקיים הסכמת ענין מה כמו שעשה שאול שהשביע את העם שנאמר ויאל שאול את העם (שמואל א יד, כד) וכמו שאמר בדברי בני בנימין ארור נותן אשה לבנימין (שופטים כא, יח): וכן יש לראשי הקהלה ואציליה להשביע לאנשי הקהלה כדי לקיים מצוה ודין תורה כמו שעשה יהוידע הכהן והמלך אסא ועזרא הכהן ונחמיה ושאר ראשי האבות שהשביעו את ישראל לקיים הדת ולהעמיד דברי תורה ומצותיה - וכן יש יכולת לאדם להשבע לעצמו לקיים מצוה ודת כמו שנמצא בנעים זמירות ישראל שאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך (תהילים קיט, קו) כי אפשר היות האדם רך לבב ולא יהיה חרד במצות ה' יתעלה ובדברי מצות התורה ויחייב עליו זה השבועה רוצה לומר לקיים דברי התורה ולהיות בהם זריז גם יוכל האדם להשבע שלא יבוא בדבר רע ולא יעשהו ולמנוע נפשו מדברים מותרים לו כמו שאמר או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו (במדבר ל, ג) - אמנם להשבע שלא יעשה מה שהוא חוב עליו כגון לבטל המצות או שלא יתן לאשתו שאר כסות ועונה כפי כחו וכיוצא בם ממה שהם חוב עליו כגון לאכול דבר אסור ולמנוע מעניים צדקה או שנשבע לעשות דבר שאינו נאות לעשותו או שאינו יכול לו כגון להכות^{^[1170]} מי שלא יכשר להכותו או שיעלה לשמים הנה כל אלו השבועות הן באסור ושבועתו עליו ספות חטאת על חטאת (ישעיהו ל, א) - והנה יש שאלות בענין זה באחרון תשמעם בפרק הבא אם ירצה השם: גם האדם יתחייב לקיים שבועתו שנשבע בענין ודברים שהם משל ואינם על פי גלויו של ענין הדברים כמו שעשתה האשה התקועית: ואמר דוד ע"ה חי ה' אם יפול משערת בנך ארצה (שמואל ב יד, יא) והיה משל בעד אבשלום וקיים שבועתו ולא המית את אבשלום על המיתו את אמנון אחיו: והנה ממאמר האשה התקועית שהשיבה לדוד ואמרה לו חי נפשך אדני המלך וגו' (שמואל ב יד, יט) כשאמר לה דוד אל נא תכחד ממני אשר אני שואל^{^[1171]} (שמואל ב יד, יח) ידענו כי יש לאדם להשבע בעצמות חברו ובעצמו האומר בחיי ראשי או בחיי נפשי או בחייך ובחיי בני אבי והוא חוב עליו שיהיה מאמרו אמת ויציב - גם יש להשבע על דבר שלא היה אלא נהיה הפכו כמו שאמר חי ה' לו החייתם אותם (שופטים ח, יט) ואין זה אסור - חיוב השבועה מן התורה היא על ההכחשה שנאמר וכחש ונשבע: לא כפי דעת בעלי הקבלה שאמרו שאין משביעין מן התורה אלא על מי שהודה במקצת השומר ועל מי שהעיד עליו עד אחד כי הם עצמם אמרו לא יקום עד אחד באיש לכל עון וגו' (דברים יט, טו) אחד היודע לחברו עון שאין ראוי להשביעו שלא יקום להעיד ואם העיד העיד שקר וזהו מה שאמרו במעשה שנהיה בשני אנשים טוביה חטא זיגוד נגודי מנגד - ועוד שכבר מצאנו וכחש בעמיתו בפקדון וגו' וחייב שבועה ואינו מרמיז שהודה במקצת: והרב רבנו אהרן טען עליהם ועל דברי בעלי הקבלה ואנחנו נקצר המאמר הנה ונבארהו במקומו אם יעזר השם:

#XXIV:6 פרק ששי

בעונש השבועה: כבר ידעת שמאמר לא תשא את שם ה' אלהיך (שמות כ, ז) (דברים ה, יא) ולא תשבעו בשמי לשקר (ויקרא יט, יב) הזהיר על כל מי שנשבע לשקר בהזכירו שם יתעלה או כנוי מכנויו יתעלה שנאמר כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא (שמות כ, ז) (דברים ה, יא) ואמר וחללת את שם אלהיך (ויקרא יט, יב) וכל שבועה שאין בה הזכרת השם יתעלה או כנוי מכנויו לא הזהיר עליה אף על פי שהוא חייב לקיימה כגון הנשבע בתורה ובמקדש ובנביאים וכיוצא בזה כי בכל אלו נקרא שם ה' עליהם או נסמכו לשם ה' יתעלה - הכתוב לא ביאר עונש לעובר על השבועה לא מיתה בבית דין ולא כרת בידי שמים אלא אמר כי לא ינקה וחללת את שם אלהיך אני ה' לכן החכמים נחלקו מהם אמרו שמה שאמר כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא שהנשבע שבועת שוא ושקר אין לו סליחה וכפרה לעולם אפילו שעשה תשובה שנאמר כי לא ינקה - והנה בעלי הקבלה חלקו העונות יש עבירות שמתכפרים לשעתן ויש עבירות שאינן מתכפרים אלא לאחר זמן כיצד עבר אדם על מצות עשה שאין בה כרת ועשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו ובאלו נאמר שובו בנים שובבים ארפא וגו' (ירמיהו ג, כב) עבר על מצות לא תעשה שאין בה כרת ולא מיתת בית דין ועשה תשובה תשובה תולה ויום הכפורים מכפר ובאלו נאמר כי ביום הזה יכפר עליכם (ויקרא טז, ל) - עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה התשובה ויום הכפורים תולין וייסורין הבאין עליו גומרין לו הכפרה ולעולם אין מתכפר לו כפרה גמורה עד שיבאו עליו ייסורין ובאלו נאמר ופקדתי בשבט פשעם (תהילים פט, לג) - במה דברים אמורים כשלא חלל את השם בשעה שעבר - אבל המחלל את השם אף על פי שעשה תשובה והגיע יום הכפורים והוא עומד בתשובתו ובאו עליו ייסורין אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות - אלא תשובה ויום הכפורים וייסורין שלשתן תולין ומיתה מכפרת שנאמר ונגלה באזני ה' צבאות וגו'^{^[1172]} אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון (ישעיהו כב, יד) - והחכמים ע"ה אמרו שהשב בתשובה אי אפשר שלא ימצא כפרה ואמרו שהתשובה^{^[1173]} מפלת גמול הרע ומכפרת חוץ אם היה החטא ההוא תלוי בבית דין שזה לא יתכפר לו אלא על פי בית דין - אמנם כלל העונות שבין האדם לבין בוראו יתעלה כלם מתכפרים על ידי התשובה עם כלל תנאיה כמו שביארו הענין ע"ה בסדר יום הכפורים - והנה באמרו הכתוב כי לא ינקה אם הכונה בו בעבור שלא שב הנשבע לשוא לא ינקה לו יתעלה הנה כן הענין והדין לכל העברות^{^[1174]} אם כן מה הכונה באמרו כי לא ינקה - התשובה אמר הרב האלהי רבנו אהרן האחרון כי הודיענו הכתוב שיש עברות שהשם מאריך אפו עליהם ויש עבירות שימהר הנקמה עליהם כי מצאנו בעובד עבודה זרה פוקד עון אבות וגו' (שמות כ, ה) וכתוב לאוהבי (שמות כ, ו) ה' יתעלה ועושה חסד וגו' (שמות כ, ו) והנה היה מספיק משני אלו הפסוקים לדעת שהעונש הוא בלא תעשה והשכר בעשה אלא ביאר עוד עונש הנושא שם ה' כמו שאמר כי לא ינקה ושכר בכבוד הורים שאמר למען יאריכון ימיך וגו' (שמות כ, יב) להורות ולהודיע כי כמו שיש מצות שהעובר בהם מאריך אפו ופוקד עון ההוא עד בני רבעים כן יש מצות שהעובר בהן לא יאריך אפו על העובר אם לא שב שנאמר בנושא השם כי לא ינקה (שמות כ, ז) ואין זה בנושא שם לבד כי זה מחלל את השם באמת שנאמר וחללת את שם אלהיך (ויקרא יט, יב) אלא נמצא גם כן בניאוף שנאמר לא ינקה כל הנוגע בה (משלי ו, כט) ונמצא בעדות שקר שנאמר עד שקרים לא ינקה (משלי יט, ה) (משלי יט, ט) וכל זה כדי למהר הנקמה עליהם אם לא שבו מהרה אף על פי שהכתוב הכשיר קצת שבועות כמו שביארנו בפרק שקדם עם כל זה הכתוב אשר להיותנו יראים מן השבועה שנאמר [כחטא הנשבע]^{^[1175]} כאשר שבועה ירא (קהלת ט, ב) אפילו שהיא שבועת אמת: ואם אמר הכתוב ובשמו תשבע הכונה בו שלא ימיר אמונתו בזולתו יתעלה או כאשר ישביעהו השופט והאות שאמר למעלה ובו תדבק אותו תעבוד (דברים י, כ): כל המרבה בשבועות והנשבע על דברים בטלים מחלל שם שמים ואסור לאדם להרגיל לשונו בשבועה ואפילו בדבר אמת כי אי אפשר שלא יבא לידי חטא - יש לשאול למה לא ביאר הכתוב עונש על שבועת שוא ושקר לא מיתה בבית דין ולא כרת בידי שמים - התשובה אמרו החכמים ע"ה שאף על פי שהעברה הזאת גדולה מאד כי היא תובעת לכפירת מציאותו יתעלה כי בו חלול השם המקודש שהוא גדול מכל העונות שנאמר וחללת את שם אלהיך אני ה' (ויקרא יט, יב) שאפרע ממנו שנאמר כי לא ינקה: אמנם הבורא יתעלה חס לעוברים בעברה זו מפני שהאדם מתפתה בשבועה תמיד והיו נהרגים תמיד כצאן טבחה - הכתוב חייב קרבן עולה ויורד בשגגת שבועה עם זדון שבועה וכפירת ממון בזדון שבועה חייב אשם כמו שיתבאר: אמנם אם נמצא עובר בשבועה בעדים שהעידו לא התבאר דינו בתורה - לכן החכמים נחלקו מהם אמרו שאינו חייב אלא מלקות שנאמר לא תשא ולא תשבעו ואינו חייב מות - ורוב החכמים וגדוליהם פסקו ודנו מיתה למי שעבר על שבועתו או שקר בה וחללה כי העברה הזאת היא מן החמורות כי יש בו חלול ה' יתעלה שהוא גדול מכל העונות שנאמר וחללת את שם אלהיך והעובר על זה כעובר על כל התורה כלה ואם העובר על מצוה אחת שדינה דין מיתה יתחייב דינו על אחת כמה וכמה: ואמר הרב רבנו לוי ע"ה כי המפר השבועה חייב מות שנאמר בשמעי ומדוע לא שמרת את שבועת ה' (מלכים א ב, מג) ונהרג בעד זה ואמר ועם זה כי הראיה יוציא המשפט כי מי יחלל קדש משפטו הוא המות שנאמר ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרתה (ויקרא יט, ח) ומקל וחומר מי יחלל שם ה' וכן דעת הרב רבנו יהודה האבל ע"ה וחכמים אחרים גדולים עמהם כרבנו ישועה ויפת הלוי ע"ה והחכם האלהי הרב רבנו אהרן הראשון עמהם עד שהביאו ראיה גם משבועה שנשבעו הנשיאים לגבעונים שלא ימיתום ושאול המלך בקש להכותם ונענשו בניו על שחלל שאול את שבועת ה' שנאמר ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים (שמואל ב כא, א) וכתוב ויעתר אלהים לארץ אחרי (שמואל ב כא, יד) אשר הוקיעו הגבעונים את שבעה בני שאול - וליהונתן כתוב ויפדו העם את יונתן ולא מת (שמואל א יד, מה) שנראה שנתחייב מות בהשביע אביו את העם והוא עבר על שבועתו - אמנם החכם האלהי הרב רבנו אהרן האחרון נראה מדבריו בפסוק לא תשא בפירושו בתורה שאין חייב מות העובר אלא על שבועת האלה לא על שבועת בטוא שכן אמר זה לשונו וי"ל מצאנו כתוב ויאל שאול את העם (שמואל א יד, כד) ונאמר ארור האיש אשר יטעם היום דבר ונאמר ויונתן לא שמע בהשבע אביו את העם (שמואל א יד, כז) ונראה כי אותן השבועות שנתחייבו מות היו שבועות של אלה והמועל בחרם חייב מות ושמעי בן גרא היה מן התנאי שאם יעבור אנה ואנה (מלכים א ב, לו) להיות מחוייב מות ומן אשורי הצדיק נאמר ולא נשבע למרמה (תהילים כד, ד) עד כאן לשון הרב - ובספרו במצות כאלו דעתו נוטה שהעובר בשבועתו אם בטוא או אלה חייב בבית דין - ודברי הרב מבולבלים - ודעתי נוטה לדעת רוב החכמים שהעובר על שבועתו אם אלה או בטוא בעדים חייב מות בבית דין שאם לפי דעת הרב ז"ל העובר על שבועת אלה חייב מות כי המועל בחרם חייב מות כל שכן העובר על שבועת בטוא כי הוא מחלל שמו המקודש שהוא שרש ועמוד כל המצות אשר העובר בהן חייב מות או כרת היהיה חמור ועברה גדולה העובר על מצוה מה או המבזה למי שצוה אותו ומחלל את עצמו שבידוע מי שמחלל מצות התורה יסיר מעליו עול המצות ולא יחשוש בהן - ואם בענפים יתחייב מות או כרת כל שכן בשרש הדבר ועקר כל העולם יתעלה: והנה שמעי בן גרא שנהרג לא היה שרש ועקר הריגתו אלא בעבור שנשבע בה' שלא יעשה כן והוא עבר על שבועתו שנאמר ומדוע לא שמרת את שבועת ה' (מלכים א ב, מג) והנה ידוע שהשבועה תהיה בענין מה בתנאי מה וכשיעבור התנאי ההוא יקרא עובר בשבועתו - והנה אם לא היה משביע שאול בשבועת אלה לטועם לחם אז היתכן שיקרא עובר מי שהיה טועם אז ושיתחייב מות וידוע שאנחנו לא נאמר שהעונש היה בעבור שטעם לבד אלא בעבור שבטל שבועת האלה שהיתה בדבר ההוא רוצה לומר שלא יטעום: ואמר הרב רבנו יפת הלוי ע"ה שכל שבועת האלה הוא בשם ה' ככתוב יתן ה' אותך לאלה וגו' (במדבר ה, כא) - ואמר הרב רבנו יעקב בעל העושר בפסוק שבועת ה' תהיה (שמות כב, י) בשם ה' או שבועת אלה - והנה נמצא באנשי יבש גלעד שאמרו בני ישראל ארור נותן אשה לבנימן (שופטים כא, יח) ונתחייבו הריגה אנשי גלעד כי שבועת האלה ההיא היתה באזכרת השם יתעלה שנאמר כי השבועה הגדולה היתה לאשר לא עלה (שופטים כא, ה) ואמר ואנחנו נשבענו בה' (שופטים כא, ז): והנה בשבועת שאול את העם אף על פי שלא הזכיר שם השם שם אלא אמר ארור האיש אשר יאכל אחר שאמר אחר כן השבע השביע אביך (שמואל א יד, כח) ידענו שהיה שם עם האלה אזכרת השם יתעלה כי לא תקרא שבועת אלה אלא אם כן יש בה אזכרת השם ואם אין באלה אזכרת שם תקרא אלה לבד לא שבועת אלה עם שדעת החכמים היא שכל אלה וארור שבאו בכתוב הם בהזכרת השם יתעלה ואם לא נזכר בהם - והנה מי שנשבע למלך בשר ודם ויאמר בחי המלך או בראש המלך חייב לקיימו ואם לא יהרג כמו שכן הענין עד היום הזה בקצת מקומות שאם יתן כל הון ביתו לא יצילוהו מן המיתה על שנשבע במלך בשקר וכן מי שנשבע בחברו בחייו או בראשו ולא יקיים שבועתו ואמר לו חברו הראש כלב אנכי שאתה נשבע בי ואינך מקיים ורוצה להמיתו ומתקוטט עמו כל שכן וכל שכן על אחת כמה וכמה הנשבע בה' יתעלה [לשקר]^{^[1176]} או לשוא שיש לו עונש גדול שאין כמוהו כי לא ינקה לו השם אפילו ששב בתשובה כמו שיתבאר - ונשוב לענין העונש מצד אחר ונאמר העובר בשבועת שקר הכתוב אמר עליו או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להטיב (ויקרא ה, ד) ואמר ונעלם ממנו והוא ידע ואשם (ויקרא ה, ד) - והנה באמרו ונעלם ממנו והוא ידע^{^[1177]} ידענו שהיה לו ידיעה בראש ואחר כן^{^[1178]} נעלם ממנו ואחרי כן עוד ידע איך נשבע על שקר שנשבע להרע לעצמו או להטיב לעצמו או לזולתו ועבר על שבועתו אם כן היה לו ידיעה בראש וסוף וחייב לו הכתוב קרבן עולה ויורד או יורד מן היורד אם היה שוגג ואם היה מזיד לוקה ואיזהו קרבן עולה ויורד הוא שאומר ואם לא תשיג ידו העשיר בשורו והדל בתורו - וקרבן יורד מן היורד הוא שאמר ואם לא תשיג ידו לשתי תורים וגו' (ויקרא ה, יא) והוא עשירית האיפה סולת שהוא ספוק של יום אחד שנאמר והעומר עשירית האיפה (שמות טז, לו) - וכתוב עומר לגלגולת מספר נפשותיכם (שמות טז, טז) - וצריך עם זה להתודות החטא אשר עשה לכהן שנאמר והתודה אשר חטא עליה (ויקרא ה, ה) - וצריך שינחם מהחטא שעשה שנאמר ואשם כמו יאשמו ובקשו פני (הושע ה, טו) רוצה לומר שניחם על מה שחטא והנה מי שקדמה לו ידיעה בדבר שנשבע ונעלם ממנו יצא החלוק לארבעה מינים אם שהיתה לו ידיעה בראש ובסוף או לא בסוף ולא בראש או בראש ולא בסוף או בסוף ולא בראש והנה בעלי הקבלה אמרו אם היתה לו ידיעה בראש ובסוף יתחייב בקרבן עולה ויורד כמו שאומר הכתוב ונעלם והוא ידע כי לא יתכן לומר ונעלם אלא אם כן קדמה לו ידיעה ושכח - ואם היתה לו ידיעה בסוף ולא בראש שעיר הנעשה ביום הכפורים בפנים ויום הכפורים מכפר - היתה לו ידיעה בראש ולא בסוף שעיר המשתלח מכפר לא היתה לו ידיעה לא בראש ולא בסוף שעירי רגלים מכפרים - והרב רבנו אהרן ע"ה בעל עץ חיים אמר ויראה לי כי מה שיש לו ידיעה בסוף יתחייב בקרבן עולה ויורד כי ההעלמה מצאנוה במה שלא קדמה לו ידיעה ונעלמה מעיני כל חי וה' העלים ממנו - אמנם במה שאין לו ידיעה בסוף שנאמר ביום הכפורים וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל (ויקרא טז, טז) עד כאן לשון הרב ודעתו בזה ז"ל ששני חלקי החלוקה שהם מה שקדמה לו ידיעה בראש ובסוף או שלא קדמה לו ידיעה בראש ויש לו ידיעה בסוף מכפר להם קרבן עולה ויורד - והשני חלקים הנשארים והם שאין לו ידיעה בסוף בין שקדמה לו ידיעה בראש או שלא קדמה עליהם נאמר וכפר על הקדש שמעשה יום הכפורים שבפרשת אחרי מות מכפר: סוף דבר מי שעבר בשבועת בטוא אם בשגגה חייב בקרבן עולה ויורד שכן אמר ונעלם - ואם בזדון חייב בבית דין אם יש עדים ואם אין עדים יתדיין בידי שמים - העובר על שבועת שוא עובר על מצות לא תעשה שנאמר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא והנה אם עבר בשנגה פטור מכל עונש ואם במזיד חייב מלקות ואם הותרה בדבר ונשבע לקיימו ועבר על שבועתו על פי עדים בבית דין חייב מיתה בזמן המלכות או נדוי בזמן הגלות - ואמרו כל חכמי הקראים שבן סורר ומורה בית דין משביעין אותו עד שלא יוסיף לחטוא ואם עבר וחטא היו ממיתים אותו מפני השבועה שהשביעוהו ועבר בה כי נמצא שנשבע על שקר וכן הענין בכל שבועת בטוי שעל זדונה מחוייב בבית דין כשיש עדות כמו שביארנו: העובר ונשבע על שקר בפקדון או בתשומת יד או בגזל או בעושק או באבדת האח - אמר הכתוב והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה וגו' (ויקרא ה, כג) והרצון אחר שחטא ונשבע על שקר ניחם מעצמו על הרעה שעשה והשיב בעצמו הגזלה שהחמיס מבלי שירשיעו אותו בית דין בשר לו הכתוב שהוא יתכפר בעונש זה וחייב לו עונש ביום שניחם מעצמו ואין עליו עדות חומש החמש יהיה לבעל הקרן והאשם בעבור שנשבע על שקר - ואמרו קצתם שגם תוספת החמש בעבור השבועה ומהו החמש הוא חלק רביעי מן הקרן שכפר בו שאם גזל ארבעה דינרים ישיב אותם לבעליהן בתוספת דינר אחד שהכל חמשה שנאמר ונתתם חמישית לפרעה (בראשית מז, כד) וזהו שאמר ושלם אותו בראשו (ויקרא ה, כד) כלומר אותו הגזל בעצמו שגזל בלי שנוי וחלוף וחמישיתו יוסף עליו (ויקרא ה, כד) רצוני חמישית אחת לא שני חמישיות ובא בלשון רבים לתפארת כמו בעליו ובתורה כתוב בלי יו"ד וקרי ביו"ד וכן פירש בפרשת נשוא שאמר שם והשיב את אשמו בראשו וחמישיתו (במדבר ה, ז) חייב חמישית אחת: והרב בעל המבחר אמר והנכון שזה מזיד ויתן שני חמישיות לבעל הדבר או ליורשיו ודעתי כדעת החכמים: הגזלן שהודה מעצמו קודם שישבע אינו חייב חומש אלא משלם הקרן לבד - כחש וכיזב לבעל הממון והזיד עליו ולא נשבע יתחייב החומש לבד ולא קרבן בעבור שכחש - ולדעת רבנו יפת אינו חייב אפילו חומש אלא הקרן כי לפי דעתו האיל והחומש שמהם בעבור השבועה כחש והעידו עליו עדים נעשה כחזקת גנב ומשלם כפל וזה כשיכחש לפני בית דין: העידו עליו עדים קודם שיכחש אינו משלם כפל אלא הקרן - לא נמצאו עדים ונשבע ואחרי שנשבע ניחם אם ניחם והודה משלם קרן וחומש והאשם ואינו לוקה על לאו זה לדעת הכל כי אמר ונסלח לו: נמצאו לו עדים אחר שנשבע ולא הודה מעצמו משלם כפל כעין הנגב ומקבל דין על חלול השבועה שנאמר ומדוע לא שמרת את שבועת ה' (מלכים א ב, מג) - מי שהודה ונתחייב קרן וחמשו היו הכל כמו קרן חזר וכחש בפעם שנית אינו משלם חומש הכל אלא חומש החומש הראשון לבד כי כבר נתן חומש הקרן ובכחוש הפעם השנית כאלו אינו מכחש אלא החומש ונתחייב להוסיף עוד חומשו עד שיהיו הכל חמשה ורביע מן האחד מהם וכן אם כחש בפעם שלישית אינו משלם אלא חומש החומש האחרון וכן אם כחש עד אין תכלית ישלם כזה הדרך - שאלה אם ניחם ואין לו לשלם מפני עניות ודלות שיש לו התהיה הודאתו וניחומו תספיק^{^[1179]} בכפרת עונו זה אם לא - השיבו החכמים שאם יקבל בנפשו שבעת שתשיג ידו ויבורך מנותן לחם לכל בשר די מחסורו שיפרע חובו זה תשובתו מקובלת כי המצות לא נתנו אלא כפי היכולת - והרב רבנו יפת הלוי אמר כי ימכור נפשו ויתן לבעליו מה שגזל ממנו והראשון נכון - עוד יש לשאול שאם אין לגוזל אלא החומש והקרן ואין לו יכולת בעשיית הקרבן מה יהיה הטוב לעשותו אם שיתן החומש ויניח הקרבן ולא יקריבנו או שיקריב הקרבן ולא יתן החומש התשובה משם הרב רבנו יוסף המאור הגדול שזה הענין תלוי ברשות הגוזל אם רוצה פורע החומש ופטור מן הקרבן ואם ירצה מקריב הקרבן ואינו פורע לו החומש אך כשיבורך מאתו יתעלה יתחייב לפרוע גם החומש לבעל הממון ואין צריך לומר אם היה הקרן כנגד הקרבן כי יותר טוב שיתן הממון לבעליו ושלא יקריב קרבן משיקריב קרבן ולא יחזיר הממון לבעליו כי הקריב דבר שאינו שלו וכבר נאמר שונא גזל בעולה (ישעיהו סא, ח) אמנם החומש אינו גזל אלא עונש ולכן אם ירצה פורע אותו ואינו מקריב קרבן ואם ירצה עושה ההפך: ועל דעתי יותר טוב שלא יקריב הקרבן אבל שיפרע החומש כי הכתוב חייבו לתתו קודם שחייב הקרבן שנאמר וחמישיתו וגו' ויותר טוב שיתן החומש ולא יקריב הקרבן בעבור שנהיה החומש כמו הקרן והוא קנין לבעל הממון ואחר שחייב הכתוב שניהם אמר אחר כן את אשמו הלא תראה שאם כפר פעם שנית מוסיף חומש על חומש לדעת הכל וכן אם כפר פעם שלישית ורביעית אין עליו עונש בתוספת חמישית הקרן הראשון אלא בתוספת של החמשה ועוד שהקרבן הוא בעבור שגזל ואם לא ישיב הגזל מה יקריב והחטא בידו וקרבנו כלא היה ידוע שהחטא שיש ממה שבין אדם לחבירו לא יתכפר לעולם אם לא ישלם הממון ומה שבינו לבין בוראו יתכפר בתשובה הירצה ה' באלפי אילים (מיכה ו, ז) זבחי אלהים רוח נשברה (תהילים נא, יט) כי חסד חפצתי ולא זבח (הושע ו, ו) ואם אין לו להקריב קרבן תשובתו תפיל גמול הרע ויכפרנו - עוד יש לשאול שהכתוב אמר ושלם אותו בראשו (ויקרא ה, כד) והכונה בו שישלם הפקדון או מה שזולתו מהנזכרים כפי מה שהיה בעת לוקחו והנה אפשר שנתחלף הדבר ההוא או נפסד לגמרי אם שנשבה או שנהרג ומת או נאכל או נשרף או יכלה היתכן לתת ולהחזיר דמי שוויו^{^[1180]} אם לא ואם יתן לו דמי שוויו בידוע שדמי שויון הדברים עולים ויורדים בזמנים מחולפים יש שישוה הדבר בעת שלקחו יותר ממה שישוה בעת שהחזירו ויש להפך והנה איך יהיה הדין אם יתחייב הגזלן לתת לו דמים ששוה בעת שבקשו הבעל או בעת שלקחו ממנו או בעת שהחזירו לבעלו: התשובה אמרו החכמים ע"ה שאם הדבר עומד כפי מה שהוא חייב להשיב אותו בעצמו ולא יחליפנו בזולתו ולא יתן דמי שויונו שנאמר ושלם אותו בראשו כלומר כמו שהוא ואם נשתנה הדבר או נפסד לגמרי אמרו לתת^{^[1181]} דמי שויונו בעת הבקשה רוצה לומר בעת שבקש הבעל הדבר אשר לו ואם יעצור ויעכב הלוקח הדבר ההוא אחר זמן ונתייקר או נתזלל אינו חייב להשיב לו אלא דמיו כפי מה ששוה בעת בקשתו כן דעת הרב רבנו לוי והרב רבנו אהרן בעל עץ חיים - וחכמים אחרים אמרו שחייב לתת לו דמי שויונו בעת לקיחתו - ואחרים אמרו לתת שויונו כפי מה שישוה בעת נחמתו ודעתי נוטה לדעת הרב רבנו לוי ע"ה - המפקיד חטים ביד חברו והיה סאה סולת בזהוב אז ובא אחר זמן ובקש ממנו פקדונו והיה סאה סולת בחמשה זהובים והוא כבר אכל אותם קודם בקשתו ואם מפני שהיו מתעפשים או שלא מצא לקנות חטה או מפני סבה אחרת שרצה לכחש וזולתו או היה שויון סאה סלת בעת שהפקידו חמשה זהובים ובעת בקשתו ישוה זהוב אחד איך יהיה הדין: התשובה שאם היו נמצאים אותם החטים בעצמם בעת הבקשה באין ספק יקחם הבעל בין שהם ביוקר בין שהם בזול מעת שהפקידם - אמנם אם אכלם יחשוב לתת לו דמי שויונם בעת הבקשה ואין למי שנפקדו אצלו החטים להעביר לבעל ולהדוף אותו לתת לו חטים בעת הגרנות להיותם אז בזול: הפקיד איש בהמה לרעהו וכחש בה וחייב להוסיף החומש והדבר אינו מתחלק יוסיף חומש כסף מחירו בזמן הבקשה וכן הדין בכל דבר בלתי נחלק - הכתוב אמר לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו (ויקרא ה, כד) והכונה בו שמלת [לו]^{^[1182]} ישוב אל החמוס שהוא בעל הדבר ההוא והכתוב חייב לתתו לבעליו ואפילו שהיה הבעל במקום אחר ואפילו בעיר רחוקה יתחייב לו באחריות עד שישיגהו בידיו וחייב לתתן ביום אשמתו לא בזולת היום ההוא ואם מת הבעל חייב הכתוב לתתן ליורשיו כי הם עומדים במקומו שנאמר בפרשת נשא ואם אין לאיש גואל להשיב [האשם אליו]^{^[1183]} האשם המושב לה' (במדבר ה, ח) ואם אין לאיש גואל שזה יתכן לגר צדק או למי שהיו שאריו וגואליו כופרים בעקר ויצאו מדת יהודית ואין להם משפט גאולת שארם שמת כי הכפרן לא יירש המאמין כמו שהמאמין יירש לכפרן כמו שהתבאר בדיני הירושה - ביאר הכתוב שינתנו הנכסים לכהנים שהם בעלי משמר בזמן ההוא שנאמר האשם המושב לה' לכהן (במדבר ה, ח) רצוני אותו הפקדון או הגזל וזולתו מהנזכרים שהושבו ליראתו יתעלה אם אין לאיש גואל לקבלם ינתנו לכהן בעל המשמר הקרן והחומש כי במה שזכה הבעל יזכה בו היורש או הכהן שנאמר לאשר אשם לו (במדבר ה, ז) ואמר המושב לה' לכהן (במדבר ה, ח) וכן הוא הענין בירושות ושרש זה הענין הוא כי כל ממון והון הוא מאתו יתעלה ונתן אותו לבני אדם וזכה ליורשי המת לקבל אותו וכשאין יורש שב הממון לו יתעלה והוא יתעלה בלתי צריך בשום דבר נתן אותו למשרתיו עושי רצונו שהם הכהנים וכל זה בזמן המלכות שבית המקדש קיים: אמנם בזמן הגלות איך יהיה הדין אם אין לאיש גואל להפרע קרן המת והחומש מהמשיב החומס שניהם - אמרו חכמים ע"ה בזה שלש דעות - אחת אומרת שבזמן הגלות שאין כהן משרת ראוי לתתו לעניים הנהנים מן הלשכה כי הוא מושב בעבור שמו יתעלה ויראתו וכתוב מלוה ה' חונן דל (משלי יט, יז) - ודעת שנית אומרת שכיון שהכתוב חייב לתתו לכהן הנה הוא כשאר קדשים וחייבה לתתו לבית הכנסת ולקנות ספרי קדש - ודעת שלישית אומרת שאחרי שהכתוב חייב לתתן לכהן ועתה אין ראוי לתת לכהן כי אינו משרת לקדש נשאר הדבר המושב שאין לו בעל והוא כשאר הדברים המותרים שכל ישראל חברים בהם וכל מי שיקח אותו בראשונה יהיה זוכה בו עד שאמרו שהגוזל בעצמו הוא הקודם מכלם ויהיה לו והחכמים טענו בזה ואמרו שהנה נמצא חוטא נשכר והלא החומש נוסף עליו לליאוט הכפרה ואיך יאכל גם הקרן - והחכם הרב רבנו יוסף נ"ע השיב ואמר כי התשובה שניחם במה שעשה תספיק להפיל הגמול הרע ואחרי שאין בעל להשיב לו הקרן עם החומש נשאר הגזלה לגוזל כדבר המורשה והיא שלו ויד הקודם תבואנו - והרב רבנו אהרן בעל עץ חיים אמר שהאמת הוא כשלא ימצא גואל לו והוא מושב לה' זוכים בו הנהנים מן הלשכה אכן האבדה כשלא ימצא לה בעל נשאר כמדבר^{^[1184]} המורשה וזכה בה המוצא אותה ודעתי נוטה לדעת הרב ז"ל אך אם יהיה הגזלן או אשר הפקד אתו הפקדון וחבריהן שוקד על הלמוד ועל התפלה ותורתו אומנותו כל שכן אם יהיה עני ומחיה אין לו הוא קודם מכלם וזוכה הוא במושב לה': וכן אם יהיה כהן עני הוא זוכה בו יותר מכל העניים וזה מקל וחומר אך תלמיד חכם ישראלי עדיף מכהן עם הארץ עני או עשיר ואם הגזלן וחברו תלמיד חכם ישראל עני הוא זוכה וקודם מן כהן עני ואם הכהן העני תלמיד חכם ותורתו אומנותו זוכה וחלקו המושב לה' הישראל ההוא לשנים שנאמר אתה וציבא תחלקו [את]^{^[1185]} השדה (שמואל ב יט, ל) ואם הגזלן הכהן העני שהוא תלמיד חכם ותורתו אומנותו זוכה הוא בכל המושב לה' ואינו נותן ממנו לשום אדם אפילו לכהן אחר כמותו כי הוא כמו הכהן בעל המשמר בזמן המלכות והלא תראה מה שכתוב ויבא לאיש האלהים לחם בכורים עשרים ויאמר תן לעם ויאכלו (מלכים ב ד, מב) וידוע שהבכורים הם מחלק הכהנים שנאמר כל בכורי כל וגו' (יחזקאל מד, ל) ונתנם להוגי התורה בני הנביאים ענין המושב לה' נזכר בפרשת ויקרא ונשנה בפרשת נשא והעלה ידועה שמה שסתם בפרשת ויקרא ביארו בפרשת נשוא כי שם לא הזכיר הודוי והנה אמר והתודו את חטאתם אשר עשו (במדבר ה, ז) ושם לא ביאר דין נתינת האשם המושב אם מת הבעל או אם אין לו גואל וביאר הענין כאן שאמר ואם אין לאיש גואל [להשיב האשם אליו]^{^[1186]} האשם המושב לה' לכהן (במדבר ה, ח) - אין הבדל בחיוב הקרבן על עברת השבועה בכלל בין שהיה שוגג או שהיה מזיד - ואולם הנדון אינו מחויב קרבן בהעברת השבועה הזו רצוני בפקדון אלא בזדונה שלא נאמר שם ונעלם ממנו לחייב שוגג כמזיד והוא שיזיד בפקדון או בממון שנתחייב בו וידע בו בעת שנשבע אבל אם שגג ושכח שיש לו אצלו ממון חברו וכפר ונשבע ואחר כך ידע הרי זה אנוס ופטור מכלום וכן אם לא ידע שאסור לישבע על כפירת ממון על שקר הרי זה אנוס ופטור ואם תאמר ומה היא שגגת שבועת הפקדון או זדונה נאמר ששגגתה היא שנעלם ממנו אם חייב עליה קרבן אם לא וידע שהיא אסורה ושיש לו אצלו ממון חברו ואמנם זדונה היא שידע שחייבין עליה קרבן: העובר על שבועת העדות חייב בקרבן עולה ויורד כשהיה מזיד שנאמר נפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד או ראה וגו' (ויקרא ה, א) רצוני והוא עד שאמרו לו התובע והנתבע היה עלינו עד בכך וכך או ראה שראה בעיניו הענין שהיה ביניהם ולא אמרו לו שיהיה עד או ידע שידע הדברים שבהם חולקים בתכונתם ובאמתותם אם מן העדים או מאנשים אחרים או שהבין הענינים משכלו וידע האמת בם כגון שראה שטר וידע שזה כתיבת פלוני וכיוצא בזה שיש דברים שצריך לומר עליהם היו עלינו עדים ואז תהיה העדות קיימת ויש דברים שעדותם קיימת אף על פי שלא אמרו היו עלינו עדים כמו שיתבאר כל זה במקומו אם יעזרני האל ולא נזכר בה ונעלם ממנו לחייב קרבן על השגגה ושגגת שבועת העדות וזדונה בענין שגגת וזדון שבועת הפקדון אולם ששגגתה כגון שנעלם ממנו שחייב עליה קרבן וידע ששבועה זו אסורה ושהיא שקר על מה שנשבע שלא ידע עדות והוא ידע אותו וזדונה היא שידע שחייב עליה קרבן אבל אם לא ידע שהיא אסורה או ששכח העדות ונשבע ואחרי כן נודע לו שהוא יודע לו עדות ונשבע על שקר הנה הוא אנוס ופטור מכלום והנה הכתוב הורה שאם התודה מעצמו שיאמר זכרתי העדות אחר ששכחתי אותו ונשבעתי על שקר יתחייב להביא הקרבן הנזכר ויתכפר שנאמר והתודה אשר חטא עליה (ויקרא ה, ה) בין שהיה שוגג על ששכח העדות בין שהיה מזיד שהיה יודע העדות ועוד נשבע שאינו יודע^{^[1187]} אלא התודה אחרי כן מעצמו מבלי שיעידו עליו עדים שהוא יודע הורה לו הכתוב תקנה בחטאו אבל אם העידו לו על שיודע העדות ואינו מעיד אחר ששמע קול האלה הנה הוא חייב מות כי הוא מעל באלה שנאמר ושמע קול אלה וכתב אך כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת (ויקרא כז, כט) - בסוף קרבן יורד מן היורד אמר וכפר עליו הכהן על חטאתו (ויקרא ה, יג) וקודם אמר מחטאתו לכן אם היה עשיר בשעת חטאו ונתענה יביא קרבן יורד ואם היה עני בשעת חטאו ונתעשר^{^[1188]} יביא קרבן עולה: עונש השבועה גדול מאד שאף על פי שלוקה הנשבע לשוא ולשקר וכן הנשבע שבועת העדות או שבועת הפקדון ומה שעמו מביא קרבן אין מתכפר להם עון השבועה כלו ואין לו נקיון מדין שמים עד שיפרע ממנו שנאמר כי לא ינקה ה' (שמות כ, ז) (דברים ה, יא) על אשר חלל שמו הגדול שנאמר וחללת את שם אלהיך (ויקרא יט, יב) שהשבועה באמונתו יתעלה תובעת לקיום מציאותו יתעלה וההפך יורה הפכו לפיכך צריך האדם להזהר מעון זה יותר מכל העונות כי יש בו חלול השם המקודש שהוא שרש ועמוד הכל אף על פי שאין בו לא כרת ולא מיתה בבית דין ולא הורה מורה עליהם ואמר יתעלה על דרך איום לנשבעים לשקר וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר (מלאכי ג, ה) וכתוב הוצאתיה נאם ה' צבאות ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר ולנה בתוך ביתו וכלתו את עציו ואת אבניו (זכריה ה, ד) רצונו יתעלה הוצאתי האלה מיד במהרה ובאה אל בית גנב זה שגונב דעת הבריות ואין לו ממון על חברו וטוען ממנו בחנם ומשביעו - ואל בית הנשבע בשמי לשקר כפשוטו - וכלתו את עציו ואת אבניו דברים שאין אש ומים מכלים אותם שבועת שקר מכלה אותם - וכן אמרו בעלי הקבלה שכל עברות שבתורה תולין לו שנים ושלשה דורות אם יש לו זכות וכאן נפרעין מיד עברות שבתורה נפרעין ממנו לבד וכאן ממנו וממשפחתו שמחפין על זה ולא עוד אלא גורם להפרע משונאיהן של ישראל שכל ישראל ערבים זה לזה שנאמר אלה וכחש ורצוח וגו' (הושע ד, ב) וכתוב אחריו על כן תאבל הארץ ואומלל כל יושבי בה (הושע ד, ג) - אין הנשבע חייב עונש בשבועתו אלא אם כן היה בה אזכרת ה' או כנוי מכנויו יתעלה לכן הנשבע בתורה או בנביא ובמקדש וכיוצא בם ועבר על שבועתו אינו חייב עונש ופטור הוא מכלום שנאמר בשמי: ואמרו בעלי הקבלה מי שנשבע בשמים ובארץ ובשמש וכיוצא בהם אף על פי שאין כוונתו אלא למי שבראם אין זו שבועה וכן הנשבע בנביא מן הנביאים או בכתב מכתבי הקדש אף על פי שאין כונתו אלא למי ששלח נביא זה או למי שצוה בכתב זה אין זו שבועה ואמרו אחרוניהם [שבמה דברים אמורים]^{^[1189]} בשאר כתבי הקדש אבל הנשבע בתורה אם נשבע במה שכתוב בה דעתו על ההזכרות ואם נשבע בה סתם דעתו על הגויל ואין כאן שבועה וכן דעת הרב רבנו אהרן בעל המבחר ע"ה שהנשבע בתורה וכפר נמצא מכחש בעקרים והוא חייב ודעתי נוטה לדעתו אך שלא ישבע סתם בתורה אלא שישבע על הכתוב בה כי אז כנשבע בה' יתעלה שאזכרותיו יתעלה שם כתובים - בעונש השבועה לשוא או לשקר אין הפרש בין שנשבע האדם מעצמו מבלי שהשביעו התובע או שנשבע אחר שהשביעו התובע שכל הנשבע באחת משני פנים אלו לשוא או לשקר חייב עונש כפי מין שבועתו אם עונש פקדון או בטוא או עדות וזולתם וכבר ידעת מהו עונש כל מין ומין מהשבועות - כל השבועות שחייב הכתוב להן עונש קרבן אשם או קרבן עולה ויורד ויורד מן היורד הנה בזמן הגלות שאין מקדש וכהן משרת להתודות לפניו אשר חטא איך יהיה הדין היתכן להתכפר הנשבע מבלי הקרבן אם לא החכמים ע"ה השיבו שארשת שפתינו וודוי פינו והתחנה והבקשה^{^[1190]} והתפלה לה' יתעלה הם בגלות תמור הקרבן בזמן המלכות שנאמר זבחי אלהים רוח נשברה (תהילים נא, יט) ונשלמה פרים שפתינו (הושע יד, ג) אהללה שם אלהים בשיר ואגדלנו בתודה (תהילים סט, לא) ותיטב לה' משור פר (תהילים סט, לב) תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב (תהילים קמא, ב) והנחום במה שחטא שרש ועקר הכפרה וכבר התבאר ענין הסליחה בגלות בענין יום הכפורים ומשם יובן עניניה - איש שעבר באלה שהחרימו זקני העם ואציליהם או העם כלו או הנשיא וכל שכן הנביא לענין ההסכמה מה וכל שכן לקיים דבר מצוה שפרצו בו או לגדור גדר כל שכן בהיות האלה ההיא שבועה באזכרת השם יתעלה או בכנוי מכנויו יתעלה הנה הוא חייב מיתה בזמן המלכות שנאמר כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת (ויקרא כז, כט) שזה נאמר על הדבר שאינו שלו אמנם אם החרים האדם מן הדברים שהם שלו הנה אותו החרם הוא לכהן ועליו נאמר כל חרם בישראל לך יהיה (במדבר יח, יד) מה שיחרם כל אחד מממונו וקנינו כי הוא יהיה קדש לה' לא יגאל וההפרש שיש בין קדש ובין חרם שיקדיש האדם כבר התבאר בסדר התפלה ואין להאריך והנה באמרו אם נתן תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם (במדבר כא, ב) אין דעת הנודר לתתו לכהנים וכן בחרם עמלק ועיר הנדחת עם כל אשר בה והנה זה החרם פעם יהיה באדם ובבהמות לבד כחרם עמלק ופעם בערים לבד כחרם כנעני ועיר הנדחת עם כל אשר בה ופעם הכסף והזהב וכל מיני המתכות לאוצר בית ה' והיותר יחרם לא יפדה שימיתו כל האדם הנמצא בהם וכן בעכן בן זבדי וזה החרם כולל כל חרם שיעשו זקני ישראל או מלך כמו שיתבאר לך אחד אחד ובזמן הגלות חייב נדוי שנאמר בעזרא וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה (עזרא י, ח) וענין הנדוי כבר הזכירו מרי המחבר זכרו לברכה בסדר ענין התפלה - יהושע ע"ה הנביא החרים ואמר ביריחו [והיתה]^{^[1191]} העיר חרם היא וכל אשר בה לה' רק רחב וגומר (יהושע ו, יז) - ומעל ועבר בחרם עכן בן זבדי ולא יכלו בני ישראל לקום לפני אויביהם (יהושע ז, יב) אלא ששרפו באש את עכן וכל אשר לו בניו מקנהו וכל קנינו וכל ישראל נקראו חוטאים ומועלים בחרם עד שימיתו המועל האמתי שנאמר וימעלו בני ישראל מעל בחרם (יהושע ז, א) וכתוב חטא ישראל וגם עברו את בריתי וגם לקחו מן החרם וגם גנבו וגם כחשו (יהושע ז, יא) ומזה ידענו שמי שעובר ומועל בחרם אין נענש הוא לבדו אלא כל ישראל אם בא בידם למצוא המועל ולדעת אותו ולא ישוב ה' מחרון אפו אלא אם כן נעשה דין למועל שנאמר וישב ה' מחרון אפו (יהושע ז, כו) אחר שהמיתו את עכן וכל אשר לו:

זקני ישראל ורוב העם עמהם עשו שבועת אלה והחרימו שיעלה כל ישראל למצפה לפני ה' ונמצאו אנשי יבש גלעד שלא עלו ונתחייבו מיתה שנאמר כי השבועה הגדולה היתה לאשר לא עלה אל ה' המצפה לאמר מות יומת (שופטים כא, ה) ועל שהיתה האלה שהחרימו באזכרת שם יו"ד ה"א ו"ו ה"א אמר השבועה הגדולה זו הנרמז ואנחנו נשבענו בה' לבלתי תת להם מבנותינו לנשים (שופטים כא, ז) וידוע שבעת אחת קיימו שני העניינים בשבועת האלה שיעלו כל ישראל למצפה ושלא יתנו לבנימן אשה והנה אנשי יבש גלעד לא עלו ונתחייבו מיתה והמיתום ובנותיהם הבתולות שהיו חוץ מבנות מי שקבל עליו האלה נתנו לנשים לבני בנימן ואלו היו מקבלים אנשי יבש גלעד שלא יתנו גם הם בנותיהם לבנימן לאשה והיו מועלים בחרם בעליה למצפה היו נהרגים אבל לא היו נתנות בנותיהם לבנימן והנה מענין שעשו זקני העם ועצתם שאמרו לבני בנימן לחטוף נשים מבנות שילה היוצאות לחול במחולות והיו להם לנשים - יש לנו להבין שאם יעשו הקהל שום שבועת אלה על צד הכרח וכעס בשעה מה ויקשה הענין עליהם באחרית וינחמו במה שעשו יש להם לתקן הענין ההוא בשנוי דבר וחלוף ענין ובזה לא יהיו מועלים בחרם ובאלה ההוא גם ממה שנזכיר מאחר כן יוודע הענין היטב אמנם יש לעיין בענין זה על איזה צד הותר להם לתת רשות^{^[1192]} לבני בנימן ולהתיר להם לחטוף נשים המחוללות ולקחת אותם באונס וחזקו ידי בני בנימן בזה וידוע שמי שנשבע שלא יעשה דבר יהיה חוב עליו שלא יתן רשות לזולתו לעשותו שאין הפרש בין שיתן לרעהו דבר בידו בין שיאמר לו לך וקח אותו - ויש להשיב בזה שאף על פי שפינחס בן אלעזר הכהן הגדול היה אז עמהם והיה צדיק גמור כמו^{^[1193]} שהעיד עליו הכתוב עם כל זה כל מה שעשו לחטוף בני בנימן מבנות שילה להם לנשים לא היה פועל תמים על דרך יושר אבל בעבור שבאו העם בין המצרים בין שני ענינים קשים ורעים אם שיתנו בנותיהם לבני בנימן לנשים ויהיו מפרים הברית והשבועה או שלא יתנו להם בנותיהם ויכרת שבט אחד מישראל ויהיה גנאי גדול אין כמותו שעלת העלות יתעלה גזר אומר להיות השבטים שנים עשר יצב גבולות עמים למספר בני ישראל (דברים לב, ח) - ועל כן ראו לתת להם עצה בצד שלא יפרו השבועה בפרהסיא ובזדון ואם הם מפרים מצד מה לפי הנראה בתחלת המחשבה שעל דרך האמת לא נתנו העם בנותיהם ברצונם אלא על דרך אונס וידוע שהשבועה היתה על שלא יתנו להם נשים ברצון לא באונס כי כל אנוס פטור הוא מן העונש - אמנם שאול המלך השביע את העם בשבועת אלה שנאמר ויאל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם (שמואל א יד, כד) וקיימו אותו כל העם שנאמר ואין משיג ידו אל פיו כי ירא העם את השבועה (שמואל א יד, כו) ואם נמצא שטעם יהונתן שוגג היה כמו שיתבאר וידוע ממאמר שאול ודעו וראו במה היתה החטאת (שמואל א יד, לח) כי אם ישנו ביונתן בני כי מות יומת (שמואל א יד, לט) וכתוב וישאל שאול באלהים ולא ענהו ביום ההוא (שמואל א יד, לז) מפני שעבר יהונתן בשבועת האלה - ובלבול יש בענין זה - יש לשאול בענין שבועת דוד המלך עליו השלום לשמעי בן גרא שנשבע לו שלא ימיתנו ובעת מותו צוה לשלמה בנו עליו השלום שימיתנו באמרו ועתה אל תנקהו (מלכים א ב, ט) והורדת את שיבתו בדם שאול (מלכים א ב, ט) - וידוע שהוא ובנו בזה במדרגה אחת - יש להשיב החכמים עליהם השלום אמרו שמה שנשבע דוד לשמעי בן גרא שלא יהרגנו היה מפני שהיה ירא ממנו אז בבאו להעבירו הירדן והראיה שהיו אלף איש עמו וכאלו הראה שמעי לדוד עליו השלום שיש לאל ידי לעשות עמך רעה ועל כן נשבע לו דוד עליו השלום והנה אם כן לא היתה הכנעת שמעי ותחנתו לדוד עליו השלום אז ותשובתו תמימה ולכן צוה לשלמה עליו השלום להרוג אותו אמנם אם היתה תשובתו תמימה ושלמה לא היה דוד עליו השלום מצוה לבנו להרגו עם שכבר ידע דוד עליו השלום כי שמעי היה עם שלמה עליו השלום שנאמר והנה עמך שמעי בן גרא (מלכים א ב, ח) ועל דרך דרש שמעי רבו של שלמה היה והיה מלמדו וזהו אמרו והנה עמך והיה שמעי איש בליעל חורש רע בלבו והיה דוד ירא שלא יעשה לשלמה רע על היותו ממשפחת שאול המלך עליו השלום ועל כן צוה לו להורגו והעד שכשהרגו כתוב והממלכה נכונה ביד שלמה (מלכים א ב, מו) - ואם תאמר ואיך לא הרגו דוד המלך מאחר כן שנתחזק במלוכה אחר שהיה לבו חורש מחשבות און והוא איש בליעל - נאמר שזה אי אפשר כי גנאי ומום גדול הוא למלך לדבר דבר או לסלוח עון פלוני ואחר כן שישוב מדבורו ולבטל מאמרו ולכן צוה לשלמה כי איש חכם אתה וידעת את אשר תעשה (מלכים א ב, ט) כלומר למצא לו תואנה להמיתו וזהו שאמר לו שלמה המלך עליו השלום בעת שהרגו אתה ידעת את כל הרעה אשר ידע לבבך וגומר (מלכים א ב, מד) והמלך שלמה ברוך וגו' (מלכים א ב, מה):

ונשוב למכווננו - ונאמר נשיא בישראל הוא במקום המלך ולכן כל חרם אשר יחרם הנשיא לענין אמת לשם שמים חייבים כל ישראל לשמוע בקולו רמז משבועת שאול המלך עליו השלום והמועל בחרם יתחייב מות כמו שנתחייב יהונתן ששם כתוב ויפדו העם את יהונתן ולא מת (שמואל א יד, מה) ובזמן הגלות שאין בידנו שבט המושל מי שימעול בחרם^{^[1194]} מנדין אותו ויקבל מחילה ויתכפר וכבר נתבאר דין הנדוי בסדר התפלה: יש לשאול שאלה אינה קטנה והיא שאם יתחייב העובר על השבועה בבית דין מיתה הנה העדים ששמעו קול אלה ולא הגידו והנשבע על שקר בפקדון ומה שעמו כאשר כפר באלה או בשבועה וניחם והביא את אשמו לה' ויתודה חטאו לכהן על שכפר באלה או בשבועה ונשבע לשקר יתחייב מיתה בלי ספק שהכהן הוא הדיין אז כי הם היו מורי התורה ודנין את ישראל כי הכופר כמאה עדים שנאמר פיך ענה בך (שמואל ב א, טז) ומדוע לא שמרת את שבועת ה' אלהיך (מלכים א ב, מג) - וידוע שהכתוב הורה תקנה לכופר להתכפר בקרבן האשם שחייב לו שנאמר וכפר עליו הכהן ונסלח לו (ויקרא ד, לא) וידוע שהסליחה בנפש ובגוף - התשובה אמר רבנו יפת עליו השלום לפי אחת מן הדעות שזה הנשבע על שקר הוא שבועת האלה וחייב שיודה בפיו ולא יהרג במשפט אבל אם נשבע בה' זולת שבועת האלה חייב שיהרגוהו כמו הנואף והרוצח אם יודה בפיו יהרג כן זה: ואמר ולא הוא קרוב כי כל שבועת האלה היא בשם ה' ככתוב יתן ה' אותך לאלה (במדבר ה, כא) וכן כל משביע שבועת האלה ויאמר ארור הוא בשם ה' זה הוא שבועה ככתוב ואנחנו נשבענו בה' לבלתי תת להם מבנותינו (שופטים כא, ז) - ואמר החכם עליו השלום דבר אחר לא יודה לכהן כי נשבעתי לשקר בעבור שלא יהרג ואינו חייב הכהן שישאלהו על זה וכאשר יעשה שלום בין חברו יסלח לו ה' וזה לא קרוב ודעתו היא שחייב הכפרן להתודות בעת הקריבו קרבנו שנשבע לשקר לפני הכהן בעבור שידע הכהן על איזה דבר יכפר בעדו ולא יהרג ואז הכהן יקריב בעדו ויכפר למענו ולא ידמה הודאת פיו של זה כהודאת פי הרוצח והנואף שיתחייבו מיתה בבית דין שאף על פי שיאמר רצחתי ונאפתי והיום נחמתי אין שומעין לו ויהרג כי זה משיב הגזל והעשק לבעליו - ויש מן החכמים עליהם השלום שהשיבו שזה הכופר בקול אלה או בשבועת הפקדון הוא שב אל ה' וניחם מרעתו קודם בואו אל הכהן ועל כן לא יתחייב עליו מיתה כשיודה חטאו אל הכהן אבל יתחייב מיתה אשר לא ישוב אל ה' ואמרו שאין לטעון מדבר עכן שאמר אמנם^{^[1195]} אני חטאתי (יהושע ז, כ) ועוד נתחייב מות כי זה המשפט אינו כמשפט בית דין הלא תראה כי נהיו חרם הוא כל אשר לו - גם אין לטעון איך הרג שלמה המלך עליו השלום את יואב על שהרג הוא שני שרי צבאות ישראל ויואב שב וניחם על רעתו כי אין לנו ראיה על שניחם יואב מזה ולא הורה לנו הכתוב ששב אל ה' - ואמרו אלו החכמים עליהם השלום שאם תאמרו שמי שנתחייב מות בבית דין אם בעדים או בפיו אם יאמר חטאתי עויתי הינצל מן ההריגה לפי דעתכם שמי שישוב אל ה' וינחם יתכפר ויוסלח אם לא - נאמר כי בעת המשפט לא יקובל ממנו תשובה בעבור שהוא אז מוכרח ולכן לא נאמין בו שניחם באמת אבל נגביר בדעת ונפסוק כי הוא אמר חטאתי מיראתו שלא יהרג אבל מי שקדם לו הניחום והתודה ויבוא בעצמו בלב שלם ובנפש חפצה הנה הוא מוצל ולא יומת והראיה מדבר עכן כי לא אמר אמנם אנכי חטאתי אלא אחר שנפל הגורל עליו וראה כי אין לו מנוס על כן הודה - עוד השיבו תשובה שנית באמרם עליהם השלום כי המשפט הוא ממעשה השופט וחוב עליו לעשותו כאשר יתחייב עליו המשפט - והחומס והגונב לא יתחייב עליו חוץ מן התשובה אל הקדוש ברוך הוא ולא יתחייב עליו להודות בעונותיו לפני בני אדם אלא אם יהיה להם תליאה רוצה לומר שכשישיב החמס לבעליו צריך שיודה לו על שהוא החמיס אותו ולא יגלה עניני עונותיו לשאר בני אדם - ויש לשאול על תשובה זו שהגזלן אם ישוב אל חברו וינצל נפשו בהשיבו החמס והגזל שגזל ממנו אם הלך בעל החמס אל השופטים וירגל בעדו ויאמר כי פלוני אשר נשבע לפניכם ואמר שאין לי אצלו דבר בא אלי עתה ונתן לי מה שהיה לי אצלו ועתה קראו אותו אליכם ודרשו ממנו משפט חלול שבועה - התשובה אמרו החכמים עליהם השלום כי לא יתחייב על השופטים לשמוע בקולו וגם לא יתחייב הגזלן להתודות לפני בני אדם בעונותיו כי הוא נשבע על שקר שאם יעשה כן יתחייב מות לפי זאת התשובה - ואמרו אלו החכמים עליהם השלום שאם ילך בקרבן אל הכהן או בחמס לא יתחייב על השופט לשאול אותו למה הבאתו ולאיזה אופן אבל אם יאמר הכהן לחומס ידעת כי זה חוב עליך וכי לא טעית באשר יתחייב עליך אשם או חטאת ויאמר החומס הין יקריב קרבנו ויכפר עליו וזו אינה תשובה טובה כי אם יראה הכהן החמס והקרבן יבין מה הדבר - והנה ידוע שהכהן הוא השופט עם שכבר יתחייב לדעת הכהן^{^[1196]} חטאו עד שיתפלל בעדו ויסלח לו השם - עוד השיבו תשובה שלישית אלו החכמים והיא העקר - אמרו שזה הוא חוץ מן כלל הנשבעים ועל כן לא יתחייב עליו מיתה כי הוא שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו (מלכים ב כג, כה) בלי פחד ויראה ולכן יסלח לו השם כל שכן בני האדם שנאמר וישוב אל ה' וירחמהו (ישעיהו נה, ז) - ויהיה טוב עם ה' ועם אנשים (שמואל א ב, כו):

#XXIV:7 הפרק השביעי

בשבועה שישביעו בית דין: החכמים נחלקו מהם אמרו והם בעלי הקבלה עליהם השלום שבית דין עושין כרצונן אם ירצו משביעין את האדם שנתחייב בשבועה בשבועת בטוא ואם ירצו משביעין אותו בשבועת אלה לבד להיותה באזכרת השם ושבועת בטוא ושבועת אלה כבר התבארו למעלה וכן דעת קצת חכמינו ע"ה שהענין תלוי ברשות בית דין אם ירצו ישביעו בשבועת אלה ואם ירצו בשבועת בטוא ומן החכמים עליהם השלום אמרו ששבועת בית דין היא שבועת אלה לבד וראיתם ממה שאמר ונסלח לו למכחש בפקדון ונשבע על שקר שטעם ונסלח לו מהאלה אף על פן שיחזיר מה שכחש שהחטא היה בעבורו - וכן בכפירת השבועה שחייב עונש - והחכם רבנו יפת ורבנו ישועה ורבנו אהרן האחרון עליהם השלום פסקו שהענין לפי הבחירה אם רצו בית דין מחייבו^{^[1197]} בשבועת אלה ואם רצו בשבועת בטוא לבד להיות באזכרת השם יתעלה בפיו ואם בפי בית דין והנטען עונה אמן והוא כמו שיאמר בעצמו יהיה כך וכך מהשם אם הוא יודע או אם הוא חייב וכיוצא בם זולת שבועת הפקדון שאפילו שלא יענה אמן הוא כמו שיענה אמן כי הכחשתו וכפירתו כעניית אמן כמו שיתבאר ועל זה נאמר אם יחטא איש לאיש^{^[1198]} ונשא בו אלה להאלותו ובא אלה לפני מזבחך (דברי הימים ב ו, כב) שבאמרו ונשא בו רצוני שתובע ממנו שבועת אלה אף על פי ששתי השבועות משתמשות כאחת רוצה לומר שבועת בטוא ושבועת אלה והנה^{^[1199]} פירשו החכמים עליהם השלום כי שבועת בטוא על הידוע ושבועת האלה על מה שאיני ידוע וכן הוא האמת ולכן אמר נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להטיב (ויקרא ה, ד) שהענין על דברים ידועים אצלו וכתוב על העד שאינו נודע לתובע ושמעה קול אלה והוא עד (ויקרא ה, א) וזה על דבר שאינו ידוע בזמן עבר ונמצא גם כן בזמן עתיד כגון שיחרימו זקני הקהלה ואציליה או הנשיא שיעשה גדר כגון שאמר שאול המלך עליו השלום ארור האיש אשר יאכל היום (שמואל א יד, כח) וכן מה שאמר ארור נותן אשה לבנימן (שופטים כא, יח) והנה כבר ביארנו שהמועל בחרם חייב מות בזמן המלכות ובזמן הגלות יתחייב נדוי כפי התקון הנבואיי שהיה באחרית זמן המלכות בזמן שנכנסו בגלות כמו שכתוב בעזרא עליו השלום יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה: (עזרא י, ח)

שבועת הדיינים שישביעו לנתבע צריך להיות עם תפיסת ספר תורה בין שנשבע בפיו בבטוא או באלה בין שהשביעוהו הדיינים שנאמר ובא אלה לפני מזבחך שאין אלה אלא תורה שבה האלות כתובות וזהו הנקרא נקיטת חפץ שכל חפצים לא ישוו בה (משלי ח, יא) כמו שביארנו הענין היטב בפרק הרביעי:

יש לשאול בענין יהונתן בן שאול שטעם מעט דבש ומעל בחרם אביו איך לא המיתו שאול המלך אלא נוצל ונפטר מן העונש עם שכבר נשבע שאול עוד להמית מי שחטא ואפילו שהיה יהונתן בנו שנאמר כי חי ה' אם ישנו ביונתן בני כי מות ימות (שמואל א יד, לט) - והנה הוסיף על חטאתו פשע - ונראה שעבר גם שאול המלך עליו השלום על שבועתו בין קודם יודעו שהיה יונתן ובין אחרי יודעו שנאמר כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף כי מות תמות יהונתן (שמואל א יד, מד):

התשובה קצת מן החכמים עליהם השלום השיבו ואמרו שיונתן לא ידע בהשביע אביו את העם כי כבר הלך הוא במצב הערלים מקודם עם הנער הנושא כליו וכן אמר ויונתן לא שמע בהשביע אביו את העם (שמואל א יד, כז) ולכן שוגג היה ולכן ויפדו העם את יהונתן ולא מת (שמואל א יד, מה) שהתשועה שהיתה על ידיו תעיד שלא חטא שאלו היה מועל בחרם לא היתה התשועה שהיתה על ידיו וזהו שאמרו העם היונתן ימות אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל חלילה חי ה' אם יפול משערת ראשו ארצה כי עם אלהים עשה היום הזה ויפדו העם את יונתן ולא מת (שמואל א יד, מה):

ואמר הרב רבנו אהרן בעל עץ חיים עליו השלום שתשובה זו לא תתכן כי בידוע שלא ענהו השם שנאמר וישאל שאול באלהים ולא ענהו ביום ההוא (שמואל א יד, לז) וכל זה בעבור שעשה יהונתן מה שעשה ועוד קשה שהכתוב הודיע כי יונתן לא ידע ונראה שהיה שוגג לא מזיד אם כן למה לא ענהו השם ואמר הרב עליו השלום שמה שיש לומר הוא כי אחרי שנודע ליהונתן השבועה שנאמר ויען איש מהעם ויאמר השבע השביע אביך את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם היום וגומר (שמואל א יד, כח) לא אמר יהונתן לא שמעתי ולא ידעתי בשבועה זו אלא הקל בעיניו השבועה ובזה אותה באומרו ויאמר יונתן עכר אבי את הארץ ראו נא כי אורו עיני כי טעמתי מעט דבש הזה (שמואל א יד, כט) - ועל כן הקרה הענין ולא ענהו ה' ביום ההוא וכן דעת רבנו לוי עליו השלום ומזה תלקח ראיה שהמתרשל ומקל בנדר ובאסר אינו רצוי לפניו יתעלה ואמר רבנו לוי עליו השלום שכשאמר יהונתן עכר אבי את הארץ ולא ישר בעיניו מעשה אביו ולא הכשירו אבל אמר אף כי לא אכל אכל^{^[1200]} היום העם משלל אויביו אשר מצא כי עתה לא רבתה מכה בפלשתים (שמואל א יד, ל) היו חושבים כל השומעים דבריו כי הוא שמע השבועה וידע בה ולא חייב אותה על נפשו ולא עשה כראוי ואלו נשאר הדבר על זה לא היו העם יראים מן שאול והיו יוצאים מתחת ידי המלך והיו אומרים כי משא פנים יש בדבר שבן המלך עבר על החרם ולא נענש ואלו היה אחר היה נענש וידוע שכל העם לא היו יודעים איך לא היה שם יהונתן ועל כן לא ענה ה' לשאול בעבור שאלתו עד שיבקש וידרוש על זה ויגלה אותו שיבינו כל העם שלא היה שם יונתן והיה שוגג והפיל גורל ונפל על^{^[1201]} יונתן והשיב לו שטעם בקצה המטה ואמר הנני אמות והטעם בו שאין לי ראיה גלויה שלא ידעתי השבועה קודם שאטעום ועתה שהגורל עלי הנני המיתני וכיון שראה העם כי נתחייב משפט מות אמרו היונתן ימות אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל חלילה חי ה'^{^[1202]} אם יפול משערת ראשו ארצה וגו' (שמואל א יד, מה) שנראה ששוגג היה שאלו היה עובר באלה בזדון לא היה עושה ה' יתעלה זו התשועה על ידיו אלא אחרי שהשם עשה התשועה הזו על ידיו נראה שלא היה חוטא ועל זה פדו אותו ולא מת - והחכם הרב רבנו ישועה עליו השלום אמר שבאמור הכתוב ויפדו העם הוא על שנשבעו ששבועת העם [תוסיף]^{^[1203]} על שבועת המלך ובטלו אותה - ואמר רבנו לוי עליו השלום והוא המשיב עליו וזה הדבר יקשה משום כי אם נשבע העם על אשר לא יעבר אין אופן לאשר אמר כי שבועת העם תוסיף על שבועת המלך ואם נשבעו על דבר עובר מה הוצרך אל זה הדבור עד כאן לשונו - ואמר רבנו אהרן עליו השלום ואין זה ראוי להשבע לבטל שבועה - והאמת כי זה שגגת שבועה לא זדון שבועה ומתחייב בקרבן עולה ויורד ועל כן העיר השם עד שיודע חטאו ויתכפר מעון עד כאן לשונו - וקצת מן החכמים עליהם השלום אמרו כי יהונתן כבר שמע השבועה קודם שיאכל אמנם לא הכשיר עצת אביו ולא קבל שבועתו ופירשו מלת לא שמע בהשביע ענין קבלה כמו ולא שמע עמי לקולי (תהילים פא, יב) וישמע ה' אלי (דברים י, י) וראייתם שאמר עכר אבי ולא אמר יהונתן לא ידעתי או לא שמעתי עד עתה ודעתם גם כן שחטא כמו שאמר ולא ענהו ה' אמרו שנוצל בעבור התשועה שעשה כי הרג באויבי השם ואין צדקה גדולה^{^[1204]} יותר ממנה כמו שפירשו החכמים הראשונים עליהם השלום:

סוף דבר יונתן שוגג היה ועל כן נוצל ולא מת: וקצת מבעלי הקבלה עליהם השלום אמרו על דרך דרש ויפדו העם שנתנו משקלו ופדאוהו - ואחרים אמרו וכי לחם אכל והלא דבש אכל - אמרו וכי לא מטעמת טעם לא כן אמר רבי אבא משום רבי זירא מטעמת אין בו משום אכילה ולא משום שתיה ולא משום הפסק תענית ואינה טעונה ברכה הרי ויפדו העם את יונתן: סוף המאמר מזה הענין יראה שאין כל שבועה שיעשה האדם מתקיימת אלא יש מן השבועות שיש להן התרה והפרה כי שאול המלך עליו השלום נשבע שתי שבועות ולא קיים אותן וכן נמצא הענין בדוד המלך עליו השלום שהפר שבועתו בבוא אליו אביגיל וכל זה יתבאר בפרק המיוחד לענין זה - אין הפרש בשבועה בין שנשבע הנתבע לבעל הממון עצמו בין שנשבע לשלוחו הבא ברשותו ששלוחו של אדם כמותו כמו שידוע הענין ברוב מהכתובים:

#XXIV:8 הפרק השמיני

איזו^{^[1205]} שבועה היא אסורה אם אשר^{^[1206]} יבטא בשפתיו או אפילו נשבע בלבו ולא בטא: חלוף נפל בין החכמים בענין זה והוא שלש דעות - קצת מן החכמים עליהם השלום אמרו שאם נשבע האדם בלבו על ענין מה חייב לקיימו ואפילו שלא בטא בדבור שפה כי הדברים שבלב הם העקר וכתוב למען תפוש את בית ישראל בלבם (יחזקאל יד, ה) והבטוא אינו אלא חזוק למה שחשב בלבו ואמרו שמה שאמר הכתוב לבטא בשפתיו ככל היוצא מפיו יעשה (במדבר ל, ג) שכתובים אלה מראים שהבטוא הוא העקר ואם לא בטא אינו חייב לקיים אינו כן הענין אלא הם כמו שאמר המשורר ולשוני תהגה צדקך (תהילים לה, כח) ימלא פי תהלתך (תהילים עא, ח) ה' שפתי תפתח (תהילים נא, יז) וכיוצא בם אלא שבידוע שעקר השבח והתהלה לו יתעלה הוא בלב - ויש לדעת טענה^{^[1207]} זו משבועת יהושע ונשיאי ישראל לגבעונים שלא המיתום כי ידוע שבלבם היה להרוג כל השבעה גוים כמו שצוו שנאמר לא תחיה כל נשמה (דברים כ, טז) וכדעתם שהם מארץ רחוקה אם כן למה קיימו שבועת בטוים שנשבעו להם שלא יהרגום ובטלו מחשבתם עם שיש בזה ספק אחר תשמענה - ומהם אמרו שהבטוא מתמים השבועה ושמו עקר מה שבלב עד שאמרו שאחרי שחשב האדם בלבו דבר ונשבע בלבו ישיב מחשבתו ויבטא בשפתיו בה עד שתתום לו השבועה ותשלם בבטוי שפתיו וההפרש בין זו הדעת והראשונה הוא שהדעת הראשונה שמה העקר בלב ושבועתו תמימה אינה צריכה מתמים ובידו וברצונו לבטא בדבור או לא יבטא והשנית חייבה לבטא אחרי כן בדבור אף על פי שמה שחשב בלבו הוא העקר ושבועתו אינה תמימה אלא בבטוי והוא בחיוב עליו לבטא עד שיקיים מה שחשב - ומהם אמרו שכל שבועה שבלב אינה קיימת אלא אם כן בטא בשפתיו שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה (במדבר ל, ג) והמחשבה תלויה ברצון החושב אם ירצה מקיימה ואם ירצה מבטלה ואין עליו עונש וזאת דעת הרב רבנו יעקב בעל העושר ורבנו לוי הלוי עליהם השלום וזולתם מהחכמים גדולים ואמר רבנו יעקב עליו השלום ככל היוצא אינו חוב אלא עד שתצא מפיו שאם יהיה שכור או משוגע אינו חייב אלא עד שידבר בפיו ובדעת - ואמר הרב רבנו אהרן בעל עץ חיים עליו השלום וצריך להיות לבו עם פיו שוים שאם כוון בלבו ולא הוציא בפיו אין כלום כי דברים שבלב אינם דברים - ואמר הרב רבנו לוי בן הרב רבנו יפת הלוי עליו השלום זה לשונו וגם נתחלפו אשר יבטא בחלוף אשר בנפשו - מקצתם אמרו כי לא יתחייב עליו מאומה והוא המובחר אם רצה לעשות אשר נשבע או אשר נדר יעשה ואם לא ירצה לעשות לא יעשה ומהם^{^[1208]} וגומר כאשר כתוב בספרו במצות: סוף דבר אינו חייב על השבועה אלא עד שיוציא אותה מפיו שנאמר לבטא בשפתים ואפילו היה בלבו דבר אחד ובפיו הוציא דבר זולתו מחולף ממנו אינו חייב כי צריך להיות לבו עם פיו שוים שכן אמר הכתוב למען תפוש את בית ישראל בלבם (יחזקאל יד, ה) ואם גמר בלבו על ענין מה ולא הוציאו מפיו אינו חייב שנאמר לבטא בשפתים (ויקרא ה, ד) ככל היוצא מפיו ולכן שבועת השכור והמשוגע וכיוצא בם שאין בטוי שפתיהם משתוה למה שבלבם אינו שבועה אם כן כל שבועה בדבר שאין הלב והפה כאחד אינו שבועה כגון שגמר בלבו שלא יאכל היום ושדבר פלוני אסור עליו בשבועה ולא בטא בשפתיו מותר הוא ואין הנשבע חייב עד שיוציא שבועה בשפתיו וכן מי שגמר בלבו לישבע שלא יאכל אצל מנשה וכשבא להוציא שבועה מפיו נשבע שלא יאכל אצל אפרים הרי זה מותר לאכול אצל מנשה אחרי שלא בטא בשפתיו וגם כן מותר לאכול עם אפרים אחרי שלא היה אפרים בלבו וכן כל כיוצא בזה - וכן כל שאר מיני שבועות אינו חייב עד שיהיה פיו ולבו שוים לכן אם נשבע אחד בפנינו שלא יאכל היום והתרו בו ואמר אני לא היה בלבי אלא שלא אצא היום וטעה לשוני והוציא אכילה שלא היתה בלבי הנה הוא פטור ואינו לוקה עד שיודה בפני עדים קודם שיאכל שעל אכילה נשבע או שקבל עליו התראה ולא טען שטעה בעת התראה שאף על פי שיטעון אחר כך אין שומעין לו: וכמו כן אם התרו בו ואמר מעולם לא נשבעתי או לא נדרתי אלא על דבר זה ואחר שהעידו עליו שנשבע או נדר אמר כן היה אבל לא היה פי ולבי שוים או אומר תנאי היה בלבי על הנדר אין שומעין לו וחייב מלקות - וכן מי שאמר לפלוני אשתך נדרה כך ופלוני השיב לו שבלבי היה להפר לה והפרתי שומעין לו ואם אמר לו נדרה והוא אומר לא נדרה ואחר שהעידו עליו אמר בלבי היה להפר אין שומעין לו:

האלם שאינו יכול להוציא השבועה מפיו איך יהיה הדין - יש מן החכמים עליהם השלום שאמרו שאין שבועתו או נדרו שחשב בלבו וקיימו תמים וקיים אחר שאינו יכול לבטא בשפתיו והכתוב אמר לבטא בשפתים ודברים שבלב אינם לכלום - וקצתם אמרו שאין הדין הזה שוה לאלם כי מה שבלב האלם ומחשבתו וכונתו עומד במקום אשר יוציא מפיו ורמיזותיו הם במקום בטוי שפתיו וההקש בזה יהיה מוקש מארושו ונשיאותו באשתו ומשאו ומתנו ויתר פעלותיו עם שאר בני אדם שאף על פי שלא יוציא מפיו ולא יודה בשפתיו רמיזותיו מקריצת עיניו והוראת אצבעותיו ומלול רגליו עומדים מקום דברי פיו ומלול לשונו ובטוי שפתיו וכן הוא האמת - וכמו כן נתחלפו עליהם השלום אם יכתוב האיש בכתיבה על נדר מה או שבועה בענין מה האם כתיבתו כבטוי שפה אם לא - קצתם אמרו כי כל נדר ושבועה שהם בכתיבה אינו כלום ואין חייב בהם ואחרים אמרו והוא הנכון שהכתב עומד במקום הדבור שנאמר ויאמר חירם מלך צור בכתב (דברי הימים ב ב, י) וערב על נפשו ושלם ומלא כל מה שאמר - וכן הוא מנהג בני האדם מה שיעשו צדקה ונדבה לעניים ולזולתם או יסכיסו הסכמה בשבועה בכתיבה והיא מקום בטוי שפתיהם ויחייבו עליהם בנפשותם מה שכתבו בכתב ואפילו שלא בטו בשפתיהם ואל כל בני אדם מפורסם אמתי שכל מי שלא יקיים דברי מכתבו הוא מגונה מאד בניהם - וכן כתיבת הסוחרים והרוכלים תעמוד במקום דבורם: סוף דבר כל הכתיבות בהיותן ידועות הן עומדות במקום הדבור ובטוי השפה:

יש לשאול שאם השבועה אינה מתקיימת אלא בהיות הפה והלב כאחד איך קיים יהושע וזקני העם השבועה שנשבעו שלא להרוג את הגבעונים שבידוע שמחשבתם היתה על שהם מארץ רחוקה אף ששבועתם זו חלה על שבועה ובטלו מצות לא תחיה כל נשמה וידוע שאין שבועה חלה על שבועה שכל המצות חובות בשבועה שנשבעו ישראל במעמד הר סיני ויתחייב^{^[1209]} מענין זה דבר רע מאד שאם ישבע האדם לחלל השבת או לאכול דבר אסור או לעשות תועבה שיעבור על כל אלה וכיוצא בם ולא יעבור על שבועתו:

התשובה קצת מן החכמים עליהם השלום אמרו שמאמר לא תחיה כל נשמה (דברים כ, טז) אינו מצות לא תעשה אלא הוא כמו עצה שיעץ להם יתעלה וניצוח ואמרו שהוא כמו לא ירבה לו סוסים (דברים יז, טז) והנה מה שהוא על דרך עצה והיא לניצוח היא זולת אזהרה - ואולם הפרת ברית ושבועה היא אזהרה והמפר עובר על לא תעשה - לכן תפשו יהושע והנשיאים שבועתם ולא המיתו הגבעונים והיה להם טוב עזיבת העצה שהיא לניצוח מהפרת השבועה ובחרו הרע במעוטו ואין עליהם פשע אף על פי שיש להם גנאי שהניחו העצה שנאמר ואת פי ה' לא שאלו (יהושע ט, יד) וזאת התשובה בלתי נאותה כי בידוע שלא תחיה מצות לא תעשה אף על פי שהיא בתנאי לפי דעת קצת חכמים עליהם השלום שאמרו למען אשר לא ילמדו (דברים כ, יח) שכן דעת בעל המבחר עליו השלום כל שכן שלפי דעת אחרים היא מצוה שהגלוי שבה אזהרה והסתר שבה צווי שנאמר החרם תחרימם (דברים כ, יז) ומה שאמר למען אשר לא ילמדו אינו תנאי אלא טעם המצוה - והזהירם מכל וכל לא על מנת אם יקבלו שלא לעבוד עבודה זרה שצריך להתרחק מן הכעור וזו דעת בעל עץ החיים עליו השלום - וקצת מן החכמים השיבו כשאמרו שמאמר לא תחיה כל נשמה היא אזהרה על תנאי שאמר למען אשר לא ילמדו אתכם וכתוב ולא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי (שמות כג, לג) אבל אם יקבלו עליהם שלא יעבדו עבודה זרה ולא יעשו כל דבר רע ותועבה לפני השם יתעלה מותר וכשר להחיותם והנה משה רבנו עליו השלום קרא שלום לסיחון ולעוג ושלמה המלך עליו השלום החיה העם הנותר מן האמרי והפריזי החתי והיבוסי והחוי (מלכים א ט, כ) והם בנו את חשקו וידוע שידו כבר גברה ואם היה חוב להמיתם אחר שעבר בזה והחיה אותם למה לא גנהו הכתוב אלא שם עליהם מס והעבידם בבנין חשקו וכן כתוב ביהושע כי מאת ה' היה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם (יהושע יא, כ) לא היתה עיר אשר השלימה (יהושע יא, יט) את ישראל וזה יורה שאם רצו להשלים את ישראל היו משלימים ורחב הזונה לעד נאמן בתשובה זו והנה כתוב ביושבי גבעון באו עבדיך לשם ה' אלהיך (יהושע ט, ט) וכבר קבלו עליהם עול שמים והושוו לישראל ובזה כרתו ברית ונשבעו להם הנשיאים (יהושע ט, טו) להיותם שוים להם ובעלי ברית ועוזרים זה לזה במלחמותיהם ולולי השבועה היו נהרגים כי לא קבלו עליהם מס ושעבוד וביודעו יהושע עליו השלום שהם משבעה גוים אררם ושמם חוטבי עצים ושואבי מים (יהושע ט, כז) וקיים עליהם מה שכתוב והיו לך למס ועבדוך (דברים כ, יא) וזאת היתה תרעומת ישראל על הנשיאים רצוני על שלא קבלו מס ושעבוד לא על שהחיו אותם והשלימו עמם וכן דעת החכם רבנו לוי הלוי והרב רבנו אהרן בעל המבחר עליהם השלום: ויש לשאול שאם היו קצת אנשים או אנשי עיר באים בלי ערמה משבעה הגוים אל ישראל והיו מראים להם שהם חפצים ומתאוים בדת ישראל ומקבלים עליהם עול התורה האם היו מקבלים אותם אם לא - השיב רבינו לוי עליו השלום שהיו מקבלים אותם שלא תחיה הוא על תנאי ולא ילמדו: ואם תאמר אם כן למה לא בא הגבעונים בפרהסיא אלא עשו בערמה שנחשבו כאנשי עיר רחוקה - נאמר שהם לא הקריבו בדעתם שישראל יקבלו אותם ולא יהרגום כי חשבו שישראל יאמרו להם שבעבור יראתכם מההריגה באתם לא שנפשכם חפצה דת ישראל ושאלה גדולה על דעת זו שאם ביאתם תחת כנפי השכינה וכניסתם בדת ישראל היה המונע אתם מהמיתה למה לא הורהו הכתוב כן אלא תלה הצלתם מהמות בשבועה שנשבעו להם הנשיאים - השיב רבנו לוי עליו השלום תשובה זה לשונו כי כאשר יהיה לדבר שני אופנים ויכשר לזכור האחד זולת מן האחר ואם יהיה המקוצר אינו הוא החמור כמו שנאמר כי לא שלם עון האמורי עד הנה (בראשית טו, טז) וכמו שנאמר לולי כעס אויב אגור (דברים לב, כז) וכיוצא בזה הרבה ומשום כי היתה השבועה היא האופן החמור זכר אותה עד כאן לשונו - וכונתו ז"ל שכאשר תהיינה לענין מה שתי סבות אחת חמורה ואחת קלה יזכיר החמורה ויניח הקלה וזהו אומרו ואם יהיה המקוצר אינו הוא החמור כלומר האופן אשר לא נזכר בכתוב וקצרו להיותו הוא הקל - אך לדעת הרב בעל עץ חיים עליו השלום שאין ביאתם תחת דת ישראל סבת חיותם ושמאמר לא תחיה אזהרה מכל וכל לא על מנת אם יקבלו איך יתישר ענין זה יש להשיב כי היינו אומרים בפנים זרים שהשבועה שנשבעו הנשיאים היתה כוללת מבלי שום תנאי באזכרת השם ולכן היה יותר נקל עליהם לבטל מצות לא תעשה אחת מלבטל שבועה שנעשית ברבים ואפילו שנעשית בטעות שזה חלול השם וכתוב כי את קדש ה' חלל ונכרתה (ויקרא יט, ח) - אמנם הרב זכרו לברכה אמר בספרו במצות בענין הנדרים זה לשונו והנשבע לבטל מצוה שבועתו בטלה ואשר נשבעו בני ישראל לגבעונים וקיימוה ובטלו מצות לא תחיה כל נשמה פירשו החכמים עליהם השלום שזה היה על תנאי אם יבאו בדתם כאשר אמר ולא ילמדו אתכם עד כאן לשונו והנה הרב ז"ל טוען על בעל המבחר בזה בפירושו בתורה בפסוק לא תחיה ובמצות כמודה בדבריהם ואני ראיתי ולא אבין:

סוף דבר שמאמר לא תחיה על תנאי היה ולכן קיימו הנשיאים שבועתם ואין זו שבועה מבטלת מצוה ולא שענינה בלב דבר זולת מה שיש מענינה בפה עם שכבר כשבאו הגנבעונים אמרו להם אולי בקרבי אתם יושבים (יהושע ט, ז) וכשנשבעו להם כסבורים היו על זה וזהו שגגה אותם הכתוב באומרו ואת פי ה' לא שאלו (יהושע ט, יד) שזה יורה שמאמר לא תחיה כל נשמה על תנאי היה ומי שהיה רוצה להשלים היה משלים והיו מחיים אותם:

ונשוב למה שהפרדנו - מי שגמר בלבו שלא יאכל פת חטים ובטא שבועה שלא יאכל פת סתם נאסר לו פת חטים שפת חטים פת שמה ותחתיו נכנסת - מי שנשבע ואמר שבועה שלא אוכל היום ועל דעתכם אני נשבע אינו יכול לומר שכך וכך היה בלבו שזה לא נשבע על דעתו אלא על דעת אחרים ואחרי שהיה פיו ולב האחרים שנשבע על דעתם שוים חייב לקיימו שלב אלו האנשים קם במקום לבו וכן הדין בשאר מיני שבועות לפיכך כשישביעו הדיינים לאדם אין משביעין לו על דעתו אלא אומרים לו על דעתנו אנו משביעין אותך לא על דעתך:

#XXIV:9 הפרק התשיעי

באיזו לשון ישביעו הדיינים את הנשבע ושהנשבע צריך איום: קצת מן החכמים עליהם השלום אמרו שהדיינים אין משביעין את הנשבע אלא בלשון הקדש ואין משביעין אותו בלשון חול וכן נמשך המנהג בכל בית דין להשביע בלשון הקדש - וקצתם אמרו שהדיינים שהשביעו את הנשבע בכל לשון שהוא מכירה בין לשון קדש בין לשון חול הדבר עובר וכן הוא האמת ודעתי נוטה לדעתם אמנם אם ישביעו בלשון הקדש כמו שהמנהג בכל בתי דינים צריך להודיע את הנשבע עד שיהיה מכיר לשון השבועה ששבועת הדיינים הוא שבועת פקדון בעצמה כמו שביארנו וכן בשבועת הסת שנהגו כל העם להשביע אותה בלשון הקדש צריך להודיע לנשבע שאינו מכיר ויודע את לשון הקדש לשון השבועה ההיא עד שידע במה נשבע כמו שתאמר לו חי ה' או ארור הוא לה' ואינו יודע פירושם ראוי לתרגמם בלשון שהוא יודע:

מי שנתחייב בשבועת הדיינים שהוא על ידי טענת ודאי וכפירה מאיימין על הנשבע תחלה ואחרי כן נשבע וכל מי שנתחייב בה בטענת ספק אין צריך איום - איך מאיימין על הנשבע כשבא לישבע אומרים לו תהיה יודע עמודי שמים רופפו והארץ רעשה וכל העולם נזדעזע בעת שאמר השם לישראל לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא (שמות כ, ז) (דברים ה, יא) וכל עברות שבתורה נאמר בהן ונקה והנה נאמר לא ינקה - כל עברות שבתורה נפרעין מנו ומזה ממנו וממשפחתו שמחפין על זה וכל עברות שבתורה תולין לו שנים ושלש דורות אם יש לו זכות וכאן נפרעין מיד שנאמר [הוצאתיה]^{^[1210]} נאם ה' ובא אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר (זכריה ה, ד) ודברים שאין אש ומים מכלים אותם שבועת שקר מכלה אותם שנאמר וכלתו את עציו ואת אבניו (זכריה ה, ד) ולא די זה אלא ששבועת שקר גורם להפרע משונאיהם של ישראל שכל ישראל ערבים זה לזה שנאמר אלה וכחש ורצוח וגומר (הושע ד, ב) וכתוב אחרי כן על כן תאבל הארץ ואמלל כל יושבי^{^[1211]} בה (הושע ד, ג) ומאיימין עליו זה וכיוצא בו וכל זה בלשון שמכיר ויודע - אומרים לו כדי שיבין בדברים ויחזור החוטא למוטב שלא ישבע לשקר שב החוטא ואמר איני נשבע פוטר אותו השופט ופורע מה שטען ממנו חברו וכן אם אמר הטוען איני משביעו ופטרו מן השבועה הולכים להם - אם אמר הנטען הנני נשבע והטוען תובע להשבע עונים העומדים שם ואומרים זה לזה סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה וגומר (במדבר טז, כו) ואומרים לנשבע לא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתינו ועל דעת בית דין - אמרו החכמים עליהם השלום שאף על פי שאין מאיימין איום זה בשבועת טענת ספק ולא בשבועת הסת ראוי לדיינים לפצור לטוען ולנטען אולי יחזרו בהם עד שלא תהיה שם שבועה כלל כבר ביארנו למעלה שמי שנשבע בשבועת הדיינים או בשבועת הסת לשקר הנה הוא חייב משום שבועת הפקדון שכבר ביארנו משפטה ואינו לוקה בלאו זה ואף על פי שהוא מזיד ונתחייב לשלם מה שנשבע עליו בתוספת חומש שהוא רביע הקרן עד שיהיו שניהם חמשה ומביא קרבן אשם בזמן המלכות: אי זו היא טענת ודאי וכפירה ואי זו היא טענת ספק - טענת ודאי וכפירה היא מי שטענו חברו מטלטלין והודה במקצתן וכפר במקצתן או כפר בכל המטלטלין שטענו ועד אחד מעיד עליו ומכחישו והנטען ישבע על שני מינים אלו עם שיש לטוען טענה ודאית וטענת ספק היא השומר שטוען שאבד דבר שהפקידו אצלו או נגנב או מת וכיוצא בזה ונשבע מספק שאין בעל הפקדון יודע אם שומר זה טוען אמת או שקר והטענות ושבועותיהן אבארן במקומן בדיני ממונות אם יעזרני האל:

#XXIV:10 הפרק העשירי

בדברים שענינם כבוטא שבועה והתראת השבועה ואיומה: כבר ביארנו עונש הארבע מיני שבועות שבאו בתורה ובידוע שהנטען צריך שיבטא בשפתיו השבועה ואז יקרא נשבע לפי דעת הבריות הנה בין שנשבע הוא בעצמו בפיו ובין שהשביעו אחר וענה אמן חייב בשבועה שכל העונה אמן אחר שבועה הוא כמוציא שבועה מפיו שנאמר בשוטה ואמרה האשה אמן אמן (במדבר ה, כב) ולמעלה כתוב והשביע הכהן את האשה (במדבר ה, כא) והוא מצות עשה לה להשבע ולא נזכר שנשבעה אלא שעניית אמן הוא כמוציאה שבועה מפיה וכן כתוב ואמר כל העם אמן ואין הפרש בין שהיה המשביע ישראל או גוי בין איש בין אשה בין גדול בין קטן לבד שיענה אמן ואין הפרש בין שיאמר אמן ובין שיאמר דבר שענינו כענין אמן כגון שיאמר אחר השבועה הין או שיאמר מחוייב אני בשבועה או קבלתי עלי שבועה זו וכיוצא בו בין שאמרם בלשון הקדש או בלשון חול הנה הוא כמי שנשבע בפיו לכל דבר בין בחיוב מלקות בין בחיוב קרבן: בשבועת הפקדון ומה שעמו שהשביעו לנטען אף על פי שלא ענה אמן חייב שכפירתו אחר שהשביעו התובע או הדיינים בעניית אמן וכן הדין בשבועת העדות שבית דין שהחרימו בשבועת אלה שכל מי שיודע עדות לפלוני יבא ויעד הנה אף על פי שלא היו שם העדים ולא ענו אמן חייבים בשבועה זו כמו שיתבאר וכבר ידעת שהנשבע או שהשביעו אחר בשם המיוחד או באחד מן הכנויים כגון שאמר בה' או במי ששמו ארך אפים או אמת או ששמו יודע ועד וכיוצא בם בכל לשון בין בלשון הקדש בין בלשון חול הנה היא שבועה גמורה שנאמר ולא תשבעו בשמי (ויקרא יט, יב) וכן אלה וארור הנה הם שבועה וזה כשיזכיר שם יתעלה אם עצמיי או כנויי כגון שאמר באלה או ארור לה' או למי ששמו רחום מי שיעשה ענין פלוני והוא עשהו הנה הוא נשבע על שקר וכן בשאר מיני שבועות וכן האומר שבועה בה' או במי ששמו ארך אפים שלא אעשה כן ועשה כן או שזה אדם והוא שור שאין לך בידי ויש לו שאיני יודע לך עדות והוא יודע הנה הוא חייב - אבל אם אמר אלה או ארור או שבועה ולא הזכיר שם השם ולא כנוי מכנויו הנה הוא אסור בדבר הנשבע עליו ושארר וקלל עליו אבל אינו חייב לא מלקות ולא קרבן וחייב לקיים השבועה כמי שנשבע בתורה ובמקדש ובנביא בשמים ובארץ וכיוצא בם אף על פי שחייב לקיימן - אם עבר אין לו עונש ופטור מכלום - אבל באלה שהיא ארירה וחרם מי שלא יקיים אותה חייב מיתה שנאמר אך כל חרם אשר יחרם מן האדם מות יומת (ויקרא כז, כט) וזה בזמן המלכות ובזמן הגלות דין נדוי כמות כמו שביארנו - והרב רבנו אהרן בעל המבחר עליו השלום אמר שהנשבע בתורה וכפר נמצא מכחש^{^[1212]} בעקרים ואם העובר מצוה אחת שדינה דין מיתה על אחת כמה וכמה וכתוב ויפדו העם את יונתן ולא מת (שמואל א יד, מה) ויונתן לא שמע בהשביע אביו את העם (שמואל א יד, כז) עד כאן לשונו - ונראה בדברי^{^[1213]} הרב שחייב עונש מי שנשבע בתורה מצד שבה המצות שחייבים עליהם עונש אם^{^[1214]} שכבר שמותיו יתעלה נזכרים בה - ודעת רבי יהודה האבל עליו השלום שכל מי שנשבע בדבר שנסמך אליו יתעלה חייב כגון במקדש ובנביא וכיוצא בם ולא כן דעת רבנו אהרן האחרון עליו השלום ושאר חכמים אחרים עליהם השלום שכל אלו מודים שהנשבע בשמו יתעלה לבד הוא החייב לא בדברים הנקפאים אף על פי שנסמכים אליו יתעלה אמנם חייב לקיים שבועתו מצד שנסמכו אליו ואם בטל אינו חייב מן התורה עונש כלל לא מלקות ולא קרבן שכן אמר ולא תשבעו בשמי ודעתי נוטה לדעת זו וכן דעת הרב רבנו ישועה עליו השלום אך אם נשבע הכתוב בתורה דעתו על האזכרות ואם כפר חייב שהוא כמי שנשבע בשם יתעלה כמו שפסקנו:

כל כנוי שבועה כשבועה כגון שהיו אנשי המקום עלגים וקוראים השבועה שקוקה או שבותה וכן בכל לשון שמכנים השבועה בלשון ההוא במלה שענינה כענין מלת שבועה שאחרי שאמר לשון שענינו ומשמעו שבועה הוא חייב כמו מי שהוציא לשון שבועה וכן האומר על דרך שבועה לאו לאו שני פעמים או הין הין והזכיר שם או כנוי הנה הוא כנשבע וכן ימין שבועה ושמאל שבועה שנאמר נשבע ה' בימינו ובזרוע עזו (ישעיהו סב, ח): וכן המוציא דבור שלא אעשה כן וכן והזכיר שם או כנוי מן הכנוים הנה היא שבועה - אמר אסר לה' או למי ששמו רב חסד שאעשה או שלא אעשה אחרי שהוציאו בלשון שבועה הנה הוא כשבועה:

מי ששמע חברו שנשבע ואמר ואני כמוך הנה הוא כבוטא שבועה כגון שיאמר שלא אוכל היום או שאלך למקום פלוני ונשבע ושמע אחר ואמר אני כמוך הנה הוא נתפייס בשבועה וחייב לקיים - והרמז ממה שמצאנו שנשבעו הנשיאים לגבעונים ונתחייבו כל ישראל כי נתפייסו בשבועה ואם יעבור חייב עונש בבית דין כמו שנתחייבו בית שאול המלך עליו השלום על שהרג את הגבעונים שנאמר ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים (שמואל ב כא, א) וכן הדין המתפיס באלה ובארור אף על פי שלא ענה אמן ולא הוציא שבועה מפיו הוא חייב כיון שאמר ואני כמוך שלב ופיו^{^[1215]} חברו כלבו ופיו הם: נשבע שלא יאכל בשר זה וחזר ואמר שפת זה כבשר הזה יאסר עליו הפת שהתפיסה בשבועה עליו - האלם רמיזותיו וקריצת עיניו והוראת אצבעותיו ומלול רגליו וכיוצא בם כשוחה ראשו וזולתו הם כהודאת פיו וכלם עומדים כעניית אמן ובטוי שפה: וכן הכתיבה הנודעת שהיא של פלוני או במסירת קולמוס בהיות הכותב נאמן או עדים שהעידו שהסכים בכתיבה כלם עומדים במקום בטוי שפה ודבור פה ומחוייבים לקיים הענין שכתבו בעבורו כמו שנתחייבו בקיומו אם בטו שבועה או נדר - הנשבע במה שכתוב בתורה הוא כמוצא מפיו שבועת בטוי כי דעתו על האזכרות - וכן אם שלח ידו ונטלה ונשבע בה הנה הוא כמי שנשבע בכתוב בה אבל אם נשבע בתורה בשלוח ובסתמה אף על פי שהוא חייב לקיימה אם לא קיימה אינו חייב מן התורה לא מלקות ולא עונש כלל:

מי שנשבע ואמר בדת הנאמנה הוא כאלו אמר בתורה שאין דת אלא תורה שנאמר מימינו אש דת למו (דברים לג, ב) - ואם אמר למי שברא שמים וארץ וכיוצא בו אף על פי שלא הזכיר שמו יתעלה הוא כמו שיזכירנו כי באמרו ברא רמז בו - חוב על האבות ועל המלמדי תינוקות להזהיר בקטנים וללמד לשונם דברי אמת בלא שבועה כדי שלא יהיו רגילים להשבע תמיד כמו הגוים שאסור להוציא שם שמים אפילו לדבר אמת שנאמר בנשבע כאשר שבועה ירא (קהלת ט, ב) אף על פי שהקטן אינו חייב בשבועה שנשבע כי הוא פטור מכל מצוה ועונש אמנם אם יודע טעם שבועה כופין אותו לעמוד בדבורו כדי לחנכו ולאיים עליו כדי שלא ינהג קלות ראש בשבועות - היה הדבר שנשבע עליו דבר שאינו יכול להעמידו כגון שאמר לצום או שלא ישתה זמן רב מכה אותו אביו ורבו וגוער בו ומראה לו שכאלו נשבע לשוא והכאתו התירה שבועתו וכל זה כדי שלא יהיה רגיל להקל ראש בשבועות אף על פי שאמרנו שדעת כל החכמים עליהם השלום מי שנשבע בשמים ובארץ ובשאר דברים נקפאים או מי שנשבע בנביא או במלאך וכל שכן בשאר בעלי נפש וחיות אינם שבועה זולת מי שנשבע בשמו יתעלה עם כל זה הורו החכמים עליהם השלום כלם שהוא חייב לקיים שבועתו וכל זה מצד שיש להם יחס לבורא יתעלה כי הם מתיחסים אליו על שהם פעלותיו ומאיימים עליהם ומלמדים את העם שלא ינהגו קלות ראש בכך ומראים בעיניהם שכל אלו שבועות ועושים להם עד שיקיימו אותן בכל מיני היכולת אמנם אם לא קיימו אותם אינם מחייבים להם עונש כלל בעבור שלא ענש הכתוב אלא למי שנשבע בשמו יתעלה כמו שביארנו:

מי ששמע חברו שהזכיר ה' לשוא או שנשבע לשקר ואפילו ברכה שאינה צריכה והוא עובר משום נושא שם ה' לשוא הנה הוא חייב להזהירו ולהתודות בו שלא יחזור וזה כשיהיה שוגג אמנם אם יהיה מזיד חייב לנדותו ולא יעמידנו בנדויו אלא יתיר מיד כדי שלא יהיה מכשול לאחרים כי הם אינם יודעים שנדהו - אין שבועה לשוא בלבד אסורה אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדים לבטלה אסור ואף על פי שלא נשבע שנאמר ליראה את השם הנכבד וגומר (דברים כח, נח) ומכלל יראתו שלא יזכיר שמו יתעלה לבטלה לכן אמרו החכמים שאם טעה בלשון והוציא שם לבטלה ימהר מיד וישבח ויגדל ויהדר ויפאר לו כדי שלא יזכר לבטלה כגון שיאמר ברוך הוא לעולם ועד או גדול הוא ומהלל מאד או ארממך [אלוהי]^{^[1216]} המלך וכיוצא בם כדי שלא יהיה לבטלה - מעלה גדולה וכבוד טוב היא לאדם שלא ישבע כלל וכלל ושלא ילמד לשונו בשבועות ואם עבר ונשבע שיצטער בכל מאדו לעמוד בשבועתו שנאמר נשבע להרע ולא ימיר (תהילים טו, ד) רוצה לומר שאף על פי שנשבע להרע לעצמו לא יחלל שבועתו וכתוב עושה אלה לא ימוט לעולם (תהילים טו, ה) אמנם אם נשבע לבטל מצוה ואין צריך לומר אם נשבע להשתמד ולצאת מדת יהודית כמו שעשה בן אדם אחד קרוב בזמננו זה שהיה אומר שנשבע להיות ישמעאל ונהיה ישמעאל ולא חלל שבועתו ועליו נאמר גערת זדים ארורים השוגים וגומר (תהילים קיט, כא) הנה שבועתו אינה שבועה ובטלה היא ומכין אותו מכת לאו כי עבר על לא תשא את שם ה' לשוא:

#XXIV:11 הפרק האחד עשר

בשבועות שהעובר בהן עונשו אחד ואם תחשבנה כרבות ואשר עונשן יותר מאחד ואם תחשבנה כשבועה אחת: ידוע שמי שנשבע שלא יאכל היום כלום ואכל אפילו כל שהוא חייב שענין אכילה אפילו במה שהוא שנאמר בנבלה לא תאכלו כל נבלה (דברים יד, כא) שהאכילה בה אפילו במה שהוא לא כפי דעת בעלי הקבלה עליהם השלום ששעור אכילת נבלה כזית כי כבר נמצא ומרק פגולים כליהם (ישעיהו סה, ד) והנה מי שנשבע שלא יאכל ואכל במה שהוא חייב שהוא כאוכל במה שהוא מנבלה וטרפה שחייב בה והכלל שמי שנשבע בענין אכילה ושתיה ועבר על שבועת^{^[1217]} במה שהוא הנה הוא אסור כי הוא כדין מאכלות אסורות שהאוכל מהן אפילו במה שהוא חייב וכן מי שנשבע שלא יאכל היום וטעם חייב כמו שנמצא בענין יהונתן ארור אשר יאכל היום והוא טעם בקצה המטה מן הדבש ואין צריך לומר שחייב מי שנשבע שלא אוכל דבר זה ואכלה או שאמר שלא אטעום דבר היום ואכלו שאכילה בכלל טעימה היא וכן מי שנשבע שלא יאכל היום ושתה חייב שהשתייה בכלל אכילה שנאמר כי אתי יאכלו האנשים (בראשית מג, טז) ואכלו ושתו שנאמר וישתו וישכרו עמו (בראשית מג, לד) לכן אם אכל ושתה אינו חייב אלא מלקות אחת אם היה מזיד ואם היה שוגג חטא אחד אבל אם נשבע שלא ישתה היום הנה הוא^{^[1218]} מותר לאכול שאין אכילה בכלל שתיה שכל שתיה שנמצאת בכתוב עומדת בעצמה ואינה כוללת עמה אכילה ואם שתה ואפילו כל שהוא חייב לא כדעת קצת מבעלי הקבלה עליהם השלום שאמרו שאינו חייב עד שישתה רביעית כשאר האסורים לדעתם שכבר ידעת מנהגם בשעורים - מי שנשבע שלא יאכל היום ואכל מינים הרבה או נשבע שלא ישתה היום ושתה מיני משקים הרבה אינו חייב אלא בעונש שבועה אחת ואף על פי שאמר שבועה שלא אוכל היום בשר ופת וקטנית ואכל הכל אינו חייב אלא אחת ואפילו שאכל מכל אחד במה שהוא: שבועה שלא אוכל ולא אשתה ואכל ושתה חייב שתים כי בעת שאמר ולא אשתה גלה דעתו שלא כלל השתייה בכלל האכילה ונמצא כנשבע על זה בפני עצמו ולכן חייב שתים וכמו כן האומר שבועה שלא אוכל פת חטים ופת שעורים ופת כוסמים ואכלן חייב על כל אחת ואחת שבאמר^{^[1219]} פת ופת ופת חלק דבר וחייב על כל אחת ואחת שכאלו נשבע על כל מין פת ופת בפני עצמו - פלוני שקרא לחברו לסעוד אצלו ואמר לו בוא ושתה עמי יין וחלב ודבש ואמר שבועה שאיני שותה יין וחלב ודבש ושתה מהם חייב על כל אחת ואחת בפני עצמו שהרי כשפרש ואמר איני שותה יין וחלב ודבש גלה דעתו שחייב עצמו בשבועה על כל מין ומין בפני עצמו אבל אם השיב לו ואמר שאיני שותה כלום או מה שאמרת אינו חייב אלא אחת כי לא פרש עד שיתחייב על כל מין ומין: מי שאמר לחברו שבועה שלא אוכל לך או שבועה שאינו אוכל לך או שהיה מפצירו לאכל אצלו והוא נמנע ונשבע ואמר שבועה שאוכל לך וכן האומר לו שבועה לא אוכל לך הנה כל אלו אסורים והנה נשבע שלא יאכל אצלו ואם אמר כל הלשונות האלו ועבר ואכל אינו חייב אלא אחת שכלם לענין אחד - מי שנשבע שלא יאכל ככר לחם זה או שלא יאכל אותה ואכל במה שהוא חייב - שבועה שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל כל הככר ואם אמר שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא אחת וכן אם אמר שבועה שלא אוכל היום וחזר ונשבע על הככר שלא יאכלנה ואכלה כלה באותו היום אינו חייב אלא אחת וכן כל כיוצא בזה שאין שבועה חלה על שבועה וכשנשבע על הככר שלא יאכלנה היא שבועה על מה שנשבע מקודם שלא יאכל היום ההוא שכוללת אותה אבל אם נשבע על הככר שלא יאכלנה וחזר ונשבע שלא יאכל כלום או שלא יאכל ככר זו ואכל הככר כולה חייב שתים כי בשעה שנשבע בתחלה שלא יאכלנו אינו חייב עד שיאכל כולה וכשחזר ונשבע שלא יאכל או שלא יאכל אותה חייב כשאכל ממנו במה שהוא וכשאכל כולה נתחייב עוד בעבור שבועתו הראשונה אם כן חייב שתים - מי שנשבע שלא יאכל זתים וחזר ונשבע על הזתים ועל ורמונים חייב על הזתים שתים שהרי כלל הזתים שנאסרו בשבועה ראשונה עם הרמונים שהיו מותר מצד ששבועה שנייה חלה על הרמונים חלה גם על הזתים ונתחייב בשתי שבועות אם אכל מן הזתים שהוא כאלו אכל נבלה שתי פעמים שחייב על כל אחת ואחת וכבר רמזתי לך שדין אלו כדין מאכלות אסורות שכל פעם שיאכל האדם מהם חייב בה - מי שנשבע שלא אוכל חמשה או שלא אוכל ששה או שלא אוכל שבעה בין שאכל חמשה בין שאכל ששה בין שאכל שבעה אינו חייב אלא אחת אבל אם אמר שבועה שלא אוכל שבעה שבועה שלא אוכל ששה שבועה שלא אוכל חמשה אם אכל שבעה חייב שלש על כל שבועה אחת שחמשה וששה נכללים בשבעה ואם אכל ששה חייב שתים שחמשה נכלל בששה אכל חמשה חייב אחת שאין ששה ושבעה נכללים בחמשה: מי שנשבע שלא יאכל רמונים וחזר ונשבע שלא יאכל רמונים וזתים כאחת ושגג ואכל רמונים ושלם קרבנו ואחר כן שגג ואכל זתים אינו חייב על הזתים מפני שהן כחצי שעור מן מה שחטא עליו וכבר כשחטא ברמונים הביא קרבנו וכמו כן הנשבע שלא יאכל שבעה וחזר ונשבע שלא יאכל שבעה וששה ואבל שבעה והפריש קרבן ושגג וחזר ואכל ששה אינו חייב עליהם קרבן כי הם כחצי שעור ששבועה האחרונה היתה שלא יאכל ששה ושבעה - מי שנשבע שלא יאכל חלה זו הגדולה בתנאי אם אכל חלה זו הקטנה ובעת שאכל הקטנה שכח תנאו ואחר כן אכל הגדולה במזיד חייב אכל את הקטנה והוא זוכר את התנאי ויודע שבאכילתו תאסר לו הגדולה ושכח ואכל הגדולה וחושב שעדין לא נאסרה פטור אכל שניהם במזיד חייב בין שאכל הגדולה בתחלה או באחרונה אכל שניהם בשוגג פטור וכן הדין אם התנה ותלה זו בזו ונשבע ואמר שלא אוכל אחת מהן אם אכלתי האחרת ושכח התנאי ואכל אחת מהן הנה כשאכל השנייה בזדון חייב אכל הראשונה בזדון והשנייה בשגגה פטור אכל את שתיהן בזדון חייב: מי שנשבע שיאכל בשר זה היום ועבר היום ולא אכלו אם בשוגג מביא קרבן עולה ויורד ואם במזיד פטור ואינו לוקה כי לא עשה מעשה ואף על פי שעבר על שבועת שקר ואם תאמר ולמה לקה מי שנשבע שאכל והוא לא אכל או שלא אכל והוא אכל אף על פי שהוא לא עשה מעשה התשובה מפני שמשעת שבועתו נשבע לשקר אבל אם נשבע שיעשה והוא לא עשה אינו שבועת שקר משעת שבועה כי בעת שנשבע באמת נשבע אמנם הוא עובר על לא יחל דברו (במדבר ל, ג):

בפקדון ובמה שעמו כבר ידעת שמי שנשבע עליו במזיד אף על פי שנשבע לשקר והתרו בו עדים בשעת שבועתו אינו לוקה אלא מביא אשם לבד שהכתוב לְא הענישו שהרי הוציאו מכלל חייבי מלקות וחייבו קרבן אשם אם היה במזיד כמו שביארנו - מי שכפר ונשבע שנים או שלש פעמים או שהשביעו התובע יותר מאחת והוא כופר על כל אחת ואחת בין בפני בית דין בין שלא בפניו הנה הוא חייב קרבן אשם על כל שבועה ושבועה שאלו הודה אחר שכפר היה חייב לשלם אף על פי שכפר בבית דין והנה בכל כפירה וכפירה הנה^{^[1220]} הוא פוטר עצמו מן התשלומין לכן חייב על כל שבועה ושבועה - שלשה אנשים שתבעו מפלוני ואמרו לו תן לנו פקדון שיש לנו בידך והוא נשבע ואומר שאין לכם בידי אינו חייב אלא קרבן אחד אבל אם נשבע ואמר שאין לך בידי לא לך ולא לך חייב על כל אחת ואחת - פלוני שאמר לחברו תן לי פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה שיש לי בידך והוא נשבע שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת ואם נשבע ואמר שאין לך בידי פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה ופירש כל אחד ואחד חייב על כל אחד ואחד:

בעלי הקבלה אמרו שפחות מפרוטה אינו ממון לפיכך התובע חברו בפחות מפרוטה או בפחות משוה פרוטה וכפר ונשבע פטור משבועת הפקדון וחייב בשבועת בטוי ושעור הפרוטה לדעתם כסף נקי משקלו חצי שעורה וכבר ידעת שעל כן קראום חכמינו בעלי השעורים שכל דבריהם נתנו לשעורים - פלוני שאמר לחברו תן לי דוחן כמון ושיפון שיש לי בידך ואומר שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת - שבועה שאין לך בידי דוחן כמון ושיפון חייב על כל אחת ואחת: תובעים שלשה תבעו מפלוני ואמרו תן לנו פקדון גזל ואבדה ותשומת יד שיש לנו בידך והוא ענה לאחד מהם ואמר שבועה שאין לך בידי פקדון וגזל ואבדה ותשומת יד ולא לך ולא לך הרי זה חייב על כל טענה וטענה לכל אחד ואחד ונמצא שחייב שנים עשר קרבנות אשם - אם טען הנטען שהפקדון אבד או כפר בו ונשבע ואחר כך הודה וחזר וטען שאבד ועוד נשבע ועוד חזר והודה משלם הקרן הראשון וחומשו בהודאה ראשונה וחומש חמשו בהודאה שנית ואינו משלם חומש הקרן אלא בפעם הראשונה ובשאר הפעמים אם יכחיש ישלם חומש מה שהוסיף בהכחשה הקדומה ממנה כמו שבארנו למעלה באלו הפקדון ארבעה הכחיש והודה חייב לשלם קרן ורביעו שהם חמשה חזר והכחיש חייב לשלם חמשה ורביע של חומש שכלם חמשה ורביע האחד הכחיש פעם שלישית והודה ישלם חומש של חומש החומש שהוא חלק מששה עשר מן האחד וכן כל כיוצא בו כי כשכפר בפעם השנית כאלו כפר בחומש הנוסף ולכן יענש חומשו לא חומש הקרן - ובעלי הקבלה אמרו שעל כל כפירה חייב חומש הקרן הראשון בכל פעם ממאמר וחמישיתיו יוסף עליו (ויקרא ה, כד) שהתורה רבתה חומשים הרבה על קרן אחד ואין צורך לפירושם כי כבר נתפרש הענין בפרשת נשוא ששם אמר וחמישתו ולא אמר וחמישיתיו עם שכבר כן כתוב גם הנה וחמישיתיו אף על פי שהוא קרי וחמישיתיו בלשן רבוי - עדים שהשביעם התובע ואמר להם משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידו לי שיש לי ביד פלוני פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה והם כפרו ונשבעים ואומרים שאין אנו יודעים לך עדות אינם חייבים אלא אחת ואם אמרו שבועה שאין אנו יודעים לך עדות שיש לך ביד פלוני פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה חייבים על כל אחת ואחת אם אמר משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידו לי שיש לי ביד פלוני דוחן וכמון ושיפון והם כפרו ונשבעים ואומרים שאין אנו יודעים לך עדות אינם חייבים אלא אחת ואם אמרו שבועה שאין אנו יודעים לך עדות שיש לך ביד פלוני דוחן וכמון ושיפון חייבים על כל אחת ואחת וכן הדין אם תבעו אנשים רבים מן העדים להעיד להם ואמרו שבועה שאין אנו יודעים לכם עדות אינם חייבים אלא אחת ואם אמרו לא לך ולא לך ולא לך חייבים על כל אחת ואחת כמו שהיה הענין בשבועת הפקדון: מי שנשבע לחברו שהעיד לו והוא לא העיד או שלא העיד לו והוא העיד הנה הוא חייב בשבועת בטוי ואין כאן שבועת עדות כלל - אבל אם נשבע שהוא יודע לו עדות ונמצא שאינו יודע לו עדות הרי זה פטור ואין כאן לא שבועת העדות ולא שבועת הבטוי מפני ששבועת בטוי אינה אלא בדבר שיש בו לאו והין ואם יאמר שבועה שאיני יודע לך עדות אין זה שבועת בטוי אלא שבועת העדות הואיל ולאו זה שיש בה אינה שבועת בטוי כך הין שבה שהוא הנשבע שיודע לו עדות אינו שבועת בטוי: מי שתבע עדיו להעיד לו וכפרו ונשבעו או השביען וענו אמן והשביען ארבעה וחמשה פעמים חוץ מבית דין וכשבאו לבית דין הודו והעידו הנה אלו פטורים משבועת העדות כמו שיתבאר אולם אם באו לבית דין ועמדו בכפירתם חייבים על כל אחת ואחת מאותן השבועות שנשבעו חוץ לבית דין וקצת מן החכמים אמרו כשענו אמן אבל אם לא ענו אמן אלא כפרו על כל שבועה ושבועה אחרי שלא הוציאו שבועה מפיהם ולא ענו אמן הנה הם פטורים עד שישביעם בבית דין ויכפרו בו שם כמו שיתבאר: מי שהשביע עדיו בבית דין וכפרו וחזר והשביעם ב' שלשה פעמים והם כופרים על כל אחת ואחת בין חוץ לבית דין בין בפני בית דין ואפילו ענו אמן או נשבעו מעצמם פעם אחר פעם אינם חייבים משום שבועת העדות אלא אחת בעבור שאחרי שכפרו בבית דין אם חזרו והודו אין עדותם מועילה כלל והנה כל השבועות שנשבעו אחר שכפרו בבית דין הן על כפירת עדות שאינה מחייבת תביעת התובע וכונתו שהם פטורים עליה משבועת העדות - אבל חייבים משבועת בטוי כמו שיתבאר:

#XXIV:12 הפרק השנים עשר

בדברים שהעובר ונשבע בהם יראה כעובר על אחת ממיני השבועות והוא עובר בזולת המין ההוא או פטור מכלום: יש דברים שהכופר בהם ונשבע יראה כעובר על שבועת הפקדון ואינו כן אלא הוא עובר על שבועת בטוי ויש להפך וגם יש שיראה כעובר על שבועת העדות והוא עובר על שבועת בטוי שוא או שקר ויש להפך ולכן ראוי להמשיל לך משלים בענינים אלו עד שיודע ההפרש ביניהם ונאמר פלוני שגנב שור או שה של חברו וטבחו או מכרו ובא בעל השור ותבעו ואמר לו שורי או שיי גנבת וטבחת או מכרת והוא השיב ואמר גנבתי אבל לא טבתתי ולא מכרתי ונשבע הרי זה פטור משבועת הפקדון שאלו הודה מעצמו שטבח או מכר לא היה משלם תשלומי ד' וה' ומפני שהוא קנס כמו שיתבאר בדין הגנבים ונמצא זה כמי שלא כפר ממון ולכן הוא פטור משבועת הפקדון ואבל הוא חייב בשבועת בטוי שכבר נשבע על שקר באמרו לא טבח והוא טבח וכמו כן האומר לחברו שורך המית את עבדי וכפר ונשבע או עבד שתבע אדוניו ואמר לו סימת את עיני או הפלת את שני וכפר ונשבע פטור הוא משבועת הפקדון שאלו הודה לו לא היה משלם בעבור שהוא קנס שאין אדם חייב לשלם בקנס ממון מהודאת פיו לדעת קצת חכמים אבל חייב בשבועת בטוי וכן כל כיוצא בזה: פלוני שתבע את חברו בדבר שיש בו קנס שאינו משלם אותו על פי עצמו לדעת קצת חכמים וכפר ונשבע פטור משבועת הפקדון וחייב בשבועת בטוי כגון שתבע ואמר לו אנסת או פתית בתי והוא משיב לא אנסתי ולא פתיתי ונשבע הנה הוא פטור משבועת הפקדון כי אלו הודה לו לא ישלם הקנס שהוא חמשים כסף במפותה הנקראים בפי החכמים מוהר מוקדם או המאה כסף באנוסה שהחמשים הם המוהר המוקדם והחמשים הם עונש על שהבאיש את שם אביה שאולי בכונה מודה שאנס אותה כדי לביישו אמנם הוא חייב בשבועת בטוי כי נשבע לשקר - אך לפי דעת האומר שפיו כמאה עדים בכל דבר הנה הוא חייב בשבועת הפקדון שאם הודה חייב לתת קנס לדעתו: וכן האומר לחברו גנבת שורי והוא אומר לא גנבתי ונשבע חייב בשבועת הפקדון שאם הודה בפיו חייב לשלם הקרן בהודאתו - מי שאמר לחברו עשית בי חבורה והוא אומר לא עשיתי או אמר לו המית שורך את שורי והוא אומר לא המית ונשבע חייב בשבועת הפקדון שאלו הודה חייב לשלם: מי שנתן שורו לשומר חנם ומת השור ותבעו ואמר לו היכן שורי שהפקדתי אצלך והוא אומר לא הפקדת אצלי כלום או שאמר לו הפקדת ונגנב או נאבד ונשבע הרי זה פטור משבועת הפקדון שאלו הודה ואמר כמו שהיה הענין לא היה חייב לשלם ממון מפני שהוא שומר חנם אמנם חייב הנשבע משום שבועת בטוי שכבר נשבע על שקר וכן כל כיוצא בזה - מי שהשאיל שורו לחברו והשור מת ותבעו ממנו ואמר לו היכן שורי שהשאלתיו לך ואמר לו השואל נגנב או נאבד או נשבה ונשבע על זה הנה הוא פטור משבועת הפקדון שכבר לא פטר עצמו מן התשלומין כשכפר לו ולעולם חייב הוא לשלם בין שמת או נגנב או נאבד או נשבה כמו שיתבאר בדין ההשאלה אם יעזרני האל - אבל הוא חייב בשבועת בטוי שכבר נשבע על שקר וכן הדין בכל היוצא בזה וזה הכלל יהיה מסור בידך שמי שאינו פוטר עצמו מן התשלומין אלא אם כפר ונשבע בין שנשבע בפיו בין שהשביעו התובע בין שהוציא שבועה מפיו בין שלא הוציא בין שענה אמן בין שלא ענה אמן הנה הוא חייב בשבועת הפקדון - מי שגנב שור חברו ותבעו ואומר שורי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך אתה הפקדת אצלי [ונשבע]^{^[1221]} הנה הוא חייב בשבועת הפקדון שאלו הודה שגנבו היה מכל מקום חייב לשלם דמי השור ואחר שאמר פקדון הוא פטר עצמו בכפירה זו מן הגגבה ומן האבדה שאם נגנב השור או אבד אחר הודאה זו פטור מלשלם וכמו כן אם טען ששכרו ונשבע חייב בשבועת הפקדון שכבר פטר עצמו מן תשלומין אם נשבר או מת וכן אם טען ואמר השאלת לי ונשבע חייב בשבועת הפקדון שכבר פטר עצמו מן המת בשעת המלאכה כמו שיתבאר במקומו לכן אם אמר לא גנבתי אבל אתה הפקדתו אצלי או נתת לי שכר לשומרו או השאלת אותו לי והנה שורך לפניך קח ולך ונשבע על זה הנה הוא פטור משבועת הפקדון שכבר הודה בקרן ולא פטר עצמו בכפירה זו מכלום וכמו כן אם אמר לו אתה מכרת לי ועדיין לא פרעתי לד דמי קנינו או הנה לפניך שלך או אמר לו אתה נתתו לי בשכר מלאכה שאעשה לך אם תרצה שאעשה לך או קחנו ולך או תועה בדרך מצאתיו ולא ידעתי שהוא שלך עתה שידעתי קחנו ולך או שאמר לו אחר פרתי רץ והנה הוא לפניך ונשבע על כל טענה מכל אלו פטור הוא משבועת הפקדון שכבר לא פטר עצמו מכלום - אמנם הוא חייב משום שבועת בטוי שכבר נשבע על שקר: פלוני שחייב ממון לשני שותפים ותבעו אחד מהם וכפר בו ונשבע חייב בשבועת הפקדון אחרי שכפר ממון אבל אם תבעוהו שניהם והודה בכל לאחד מהם ואמר לא לויתי אלא מזה לבדו ונשבע פטור הוא משבועת הפקדון אחרי שלא פטר עצמו מכלום אבל חייב בשבועת בטוי - מי שהיתה עליו מלוה בעדים לבד בלי שטר וכפר ונשבע חייב בשבועת הפקדון שכבר פטר עצמו בכפירתו מלשלם עתה ואף על פי שכפירתו זו לא תועיל לו באחרית כי אם יבואו עדים יתחייב לשלם חובו עם כל זה הועילה לו עתה ושמא לא יבואו העדים או יבואו ולא תתקיים עדותם או יפסלו ולכן חייב: בעלי הקבלה אמרו מי שתבע לפלוני בממון שאם יודה לו ויאמר כן הדבר לא יהיה חייב לשלם כגון שתבעו בקנס שאין אדם משלם קנס על פי עצמו וכפר ונשבע הרי זה פטור משבועת הפקדון וחייב משום שבועת בטוי - וכן אם תבעו בקרקע או בעבד או בשטר וכפר ונשבע פטור משבועת הפקדון וחייב בשבועת בטוי שהרי נשבע על שקר ולמה נפטר משום שבועת הפקדון והרי זה אלו הודה חייב היה ומשלם מה שכפר לפי שנאמר בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו או מצא אבדה (ויקרא ה, כא) (ואילך) הכל משלשלין שאם יודה בהן יוציא ממון מתחת ידו ויצאו קרקעות שאין משלשלין^{^[1222]} והרי הן לפני בעליהן ובחזקתן ויצאו עבדים שהוקשו לקרקעות ויצאו שטרות שאין גופן ממון - וכן הורו קצת מחכמים^{^[1223]} לכן מי שהיתה עליו מלוה בשטר וכפר בה ונשבע פטור משבועת הפקדון שהרי בשטר נשתעבד הקרקע ונמצא זה ככופר בקרקע וכבר הודו שהכופר בקרקע פטור משבועת הפקדון וחייב בשבועת בטוי שהרי נשבע על שקר - אין הפרש לנשבע בין שנשבע אחר שתבעו בעל הממון או נשבע מעצמו אף על פי שלא תבעו כגון שקדם הנתבע ואמר לבעל הממון למה אתה הולך אחרי כלום יש לך בידי ממון ונשבע ואומר שאין לך בידי ממון הנה הוא חייב בשבועת הפקדון אחרי שכפר ונשבע ואף על פי שלא תבעו בעל הממון - בכל מקום שאמרנו ושנאמר חייב בשבועת הפקדון הכונה בו שחייב אשם ואינו לוקה ובאמרנו חייב בשבועת בטוי כלומר חייב קרבן עולה ויורד אם היה שוגג כמו שאמר ונעלם ואם היה מזיד יתחייב בבית דין כמו שביארנו הענין למעלה כשם שאמרנו שיש דברים שהנשבע בהם בכפירתם אינו חייב בשבועת הפקדון ואם הם נראים כפקדון והוא עובר בשבועת בטוי ויש להפך כן יש דברים שהכופר בהם ונשבע עובר בשבועת בטוי^{^[1224]} ואם נראה הענין שעובר בשבועת העדות ויש להפך ולכן ראוי להזכיר לך הענין - כלל גדול יהיה בידך שאין העדים חייבים בשבועת העדות אלא אם כן כפרו בעדותן בבית דין ולא העידו עדותן בבית דין ואין הפרש בין שנשבעו הם או השביעם התובע בבית דין או נשבעו או השביעם חוץ מבית דין ואינו חייב בכפירה אלא בבית דין בלבד שנאמר אם לא יגיד ונשא עונו (ויקרא ה, א) רוצה לומר במקום שיגיד עדותו ויועיל הוא בה והוא מקום המשפט ואם לא יגיד שם יתחייב אמנם אם כפר בעדות במקום אחר זולת מקום המשפט אינו חייב משום שבועת העדות ואם התובע תבע עדיו^{^[1225]} להעיד לו עדות שידעו וכפרו בעדותן ונשבעו בין שנשבעו בבית דין בין שנשבעו חוץ^{^[1226]} לבית דין חייבים הם משום שבועת עדות וכן אם השביעם התובע וכפרו בו אף על פי שלא נשבעו הם ולא ענו אמן אחר שבועתו אחרי שכפרו הם חייבים משום שבועת העדות לבד שישביעם בבית דין אבל אם לא השביעם בבית דין אינם חייבים - וכן מה שאמר הכתוב ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו (ויקרא ה, א) הרצון בו כשיחרימו בית דין שמי שיודע עדות לענין פלוני יבא ויעיד והעד לא בא חייב בשבועת העדות כן דעת כל החכמים אבל אם החרים התובע אינו עולה לכלום ואין הפרש בין שענה העד אמן אחר שהשביעו בית דין בשבועת אלה בין שלא ענה אמן בין שהיה שם בין שלא היה ושמע מפי אחרים שבית דין החרימו על עדות ענין פלוני וכפר חייב שנאמר ושמעה קול אלה והוא עד ותלה הכתוב העונש על השמיעה לא לזולתה - ואמר הרב רבנו אהרן האחרון ו"ו ושמעה קול כטעם כאשר כמו וילינו והכונה כאשר שמעה קול אלה ואמר ע"ה קול אלה כענין ארור האיש והוא אלת בית דין כאשר הרמיז והוא עד ואמר אם לא יגיד הטעם אם לא יגיד עדותו בבית דין וכן אמר הרב רבנו אהרן הראשון ושמעה שהיו משביעין בית דין בקול אלה כי מי שיודע עדות פלוני יבוא ויעיד - אין העדים חייבים בשבועת העדות עד שיכפרו וישבעו אחר תביעת בעל דין עצמו או שלוחו ששלוחו של אדם כמותו - אכן אם קדמו העדים ונשבעו קודם שיתבעם התובע פטורים הם משבועת העדות כגון שראו העדים בעל הדין הולך אחריהם ואמרו לו למה אתה בא אחרינו ונשבעו שאינם יודעים לו עדות הנה הם פטורים משבועת העדות מפני שלא תבען התובע אלא הם קדמו ונשבעו בתביעת עצמן שנאמר ושמעה קול אלה וגו' ותלה נשיאת העון אחר שתבעו מהם עדות - וכמו כן אם השביעם הנתבע שאם תדעו לזה שתובע אותו עדות שתעידו לו והעדים כפרו ונשבעו פטורים הם משבועת העדות עד שישביעם התובע ואין צריך לומר אם השביעם אדם אחר זולת בית דין או השליח של התובע כגון האומר לעדים משביע אני עליכם שתבואו ותעידו שיש לפלוני ביד פלוני ממון וכפרו ונשבעו פטורים הם משבועת העדות שאין זה המשביע תובע דין עצמו - וכמו כן אם קדמה שבועה לעדות כיצד משביע אני עליכם שכשתדעון לי עדות שתבואו ותעידו לי וענו אמן וידעו לו עדות אחר השבועה ותבעם להעיד וכפרו בו פטורים הם משבועת העדות שנאמר ושמעה קול אלה והוא עד רוצה לומר שקדמה עדות לשבועה לא שקדמה שבועה לעדות - המשביע עדי קנס וכפרו פטורים משבועת העדות בעבור שאם קדם הנתבע והודה בקנס יפטר מלשלם אף על פי שבאו העדים אחר כן והעידו נמצאו שלא חייבו העדים זה בעדותן לבדה כי הנתבע לא כפר אבל הודה ועדותן לא תועיל - כבר ביארנו שאין הפרש בחיוב עונש כפירת העדות בין שיחד התובע לעדיו או הכלילם עם אחרים והשביעם או נשבעו בין שהיו שם בעת שהחרימו בית דין בין שלא היו שם בין שענו אמן בין שלא ענו אמן כגון שעמד התובע בבית הכנסת ואמר משביע אני על מי שידע לי עדות שיבא ויעיד ואין עדיו שמה וכל שכן אם אמר משביע אני כל העומדים בכאן וגם עדיו שם ואין צריך לומר אם תבע עדיו תחלה ואמר בואו והעידו עדות שידעתם ואחר כן השביע העם בבית הכנסת ועדיו שם הנה אם כפרו העדים ונשבעו אחר שבועת החרם חייבים בשבועת העדות שכן אמר ושמעה קול אלה והנה יהונתן נתחייב מות בחשבו שאול אביו ששמע קול האלה לא כדעת בעלי הקבלה שאמרו שאין העדים חייבים בשבועת העדות אלא אם כן יחד אותם התובע והשביעם או נשבעו בעצמם כי הכתוב תלה העונש בכפירת העדות כששמע האלה אם מפי המחרים או^{^[1227]} מפי אחרים שהיו שם בין שידע התובע את עדיו או לא ידעם מי הם - אין השבועה שבועה בעדות אלא אם כן השביעם או נשבעו בשם יתעלה או בכנוי מכנויו יתעלה כמו שביארנו - ואין הפרש למי שהשביע עדיו בשבועה או שאמר להם מצוה אני עליכם בשבועה אוסרם^{^[1228]} אני בשבועה שכל אלו חייבים לבד שיהיה בהזכרה או בכנוי - אין העדים חייבים עד שישביעם בלשון שהם מכירים אותה כי לא יענש השוגג וכל שכן מי שאינו יודע הענין לגמרי - בעלי הקבלה אמרו שאין העדים חייבים משום שבועת עדות אלא כשהפסידו ממון התובע המשלשל בכפירתם אבל אם תבען בעדות שאינה מחייבת ממון או בעדות קרקעות או עבדים או שטרות וכפרו ונשבעו פטורים משבועת העדות שאין חייבים אלא כפירת עדות ממון שדומה לפקדון ותשומת יד וגזל ואבדה שפרטן הכתוב בפרשה שהן משלשלין שגופו ממון וכשיעידו לזה יתן זה - וכן אמרו המשביע עדי קנס וכפרו פטורים משבועת העדות מפני שאם קדם הנתבע והודה בקנס יפטר מלשלם ואף על פי שבאו העדים אחר כן והעידו נמצאו העדים לא חייבו זה בעדותן לבדה אלא עדותן עם כפירת הנתבע הוא המחייבת אותן והואיל ואם הודה לא תועיל עדותן אם כפרו בה ונשבעו פטורים - משביעכם שתבואו ותעידו לי שיש לי ביד פלוני תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה וכפרו חייבים בשבועת העדות מפני הקרן שהוא ממון לא מפני הכפל שהוא קנס - וכן אמרו אם השביעם שיעידו לו שאנס פלוני או פתה בתו וכפרו חייבים בשבועת העדות מפני הבשת והפגם שאם הודה בהם הנתבע משלם לא מפני הקנס וכן כל כיוצא בזה - וכן דעת מעט קצת חכמינו שאין העדים חייבים בשבועת העדות אלא כשהפסידו ממון משלשל בעדותן אבל אם עדותן אינה מחייבת ממון משלשל ותבעם התובע וכפרו ונשבעו אינם חייבים משום שבועת עדות: ואמנם דעת אבוסרי ז"ל והרב רבנו יפת הלוי והרבה מחכמינו עליהם השלום שהעדים שכפרו חייבים בין שהיו עדי ממון ובין שהיו עדי קרקעות או קנסים או דיני נפשות והכלל כל עדות: ואמר רב יפת הלוי בפסוק והוא עד זה לשונו ואמר אבוסרי והוא עד הם שני עדים כי לא יפסק הדין כי אם בשני עדים אבל השומע קול אלה חייב להגיד אפילו אם הוא לבדו ולא יאמר כי לי לא יאמינו ולא אגיד וזהו שאמר ועד אחד לא יענה בנפש למות (במדבר לה, ל) שלא יבא לבדו אבל אם ישמע קול אלה חייב - דבר אחר זה שאמר ועד אחד לא יענה בנפש הוא בדיני נפשות בלבד שלא יעיד לא לבדו ולא אפילו אם ישמע קול אלה שלא יעידו פחות משנים מפני גואלי הדם עד באן לשונו - וכלל החכם במלת או ראה כלל מיני העדות שאין מדרכם לומר הוו עלינו עדים כעדות הרוצח והנואף כי הם לא יאמרו לעולם הוו עלינו עדים וכתב ז"ל בפסוק ונעלם ממנו והוא ידע ואשם (ויקרא ה, ד) שבפרשת ושמעה קול אלה ואמר ז"ל ואשם הוא ישוב אל העד אשר ראהו ולא הגיד - עוד כתב ז"ל ואמר או נפש כי תשבע לבטא בשפתים או שמע נפש כי תשבע ולא עשאהו האיש וזה לא הגיד לו הוא חייב רוצה לומר העד - הנה כבר נתבאר לך שאין העדים חייבים בשבועת העדות אלא על פי שבעה דברים האחד שיתבעם התובע - השני שיתחייב הנתבע לשלם בעדותן לבדה אם העידו - השלישי שיכפרו אחר שתבען התובע - הרביעי שיכפרו בבית דין - החמישי שתהיה שם שבועה בשם או בכנוי - הששי שתקדם ידיעת העדות לשבועה - השביעי שתהיה השבועה בלשון שהעדים מכירים ויודעים הלשון ההוא: ובעלי הקבלה הוסיפו שלשה דברים אחרים לדעתם האחד שתהיה עדות ממון - והשני שיהיה ממון המשלשל - והשלישי שייחד עדיו בעת השבועה או בעת התביעה שכולם עשרה דברים וכבר בארנו דעתנו: בכל מקום שאמרנו ושנאמר פטור משבועת העדות הכונה אבל חייב בשבועת בטוי שהרי נשבע על שקר וכבר ידעת שעונש העדות קרבן עולה ויורד ואינו חייב מלקות וזה כשהיה מזיד ואם היה שוגג פטור שלא נאמר שם ונעלם לחייב שוגג כמזיד ועונש שבועת הבטוי הנה אם היה שוגג יתחייב בקרבן עולה ויורד שנאמר ונעלם והוא על השוגג ואם הזיד בעדות יתדיין בבית דין ואם אין עדות יתדיין בידי שמים - כי הנה המחויב בשבועת העדות אף על פי שנשבע על שקר ואף על פי שהוא מזיד אינו חייב גם משום שבועת בטוי אלא משום שבועת העדות בלבד שכבר הכתוב הוציא שבועת העדות חוץ משבועת בטוי וחייב קרבן עולה ויורד במזיד ולא חייבו מלקות שנאמר לאחת מהנה רוצה לומר במין אחד ממיני שבועות אתה מחייב הנשבע ולא תוכל לחייבו בשני מינים עד שיהיה חייב בשני עונשים בעונש דין שבועת העדות ובעונש דין שבועת בטוי: התובע שהיו עדיו או אחד מהם פסול או שאינו ראוי להעיד כגון המלך לדעת קצת חכמים או שהיה עד מפי עד שאינו מחייב ממון בעדותו כענין הלואות ומכר וקנין וכפרו ונשבעו פטורים משבועת העדות שאלו הודו והעידו לא יחייבו בעדותן ממון שבעבורו היתה כונת התובע - המשביע ואומר שתבואו ותעידו לי עדות שאמר איש פלוני שיתן לי מאה כספים ולא נתן פטורים הם משבועת העדות שאם העידו בדבר זה לא יתחייב הנתבע לתת מה שאמר וכן כל הדומה לזה - והכלל מי שתבע עדיו להעיד בדבר שכיון שיש בו תועלת והנאה ועדותם בלתי מועילה בכונתו וכפרו ונשבעו אינם חייבים בשבועת העדות: מי שתבע עדיו להעיד שהוא כהן או לוי או שאינו בן גרושה וכפרו ונשבעו חייבים בשבועת העדות אף על פי שאין כאן עדות ממון כי כשאמר ושמעה קול אלה והוא עד כל מיני עדות לא כדעת בעלי הקבלה שאמרו שאין העדים חייבים בשבועת העדות אלא אם כן הפסידו ממון משלשל כמו שבארנו אף על פי שכן דעת קצת מהחכמים הנה הוא דעת יחיד והלכה כרבים שהעדות בכל דבר: וכן מי שתבע עדיו שיעידו לו שחבל פלוני בנו או עבדו או שהדליק גדישו בשבת או שאנס פלוני או פתה את בתו המאורשה וכפרו ונשבעו חייבים בשבועת העדות כי הפסידו כונתו שאם היו מעידים יתחייב הנתבע מיתה בבית דין וכן כל כיוצא בזה: התובע עדיו ונמצא בדבר שתבע עד אחד וכפר ונשבע פטור משבועת העדות שאין עדות עד אחד מחייבת ממון וכל שכן נזק או מיתה - והכלל בכל דבר שבין אדם לחברו שנאמר לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת וגו' (דברים יט, טו) כמו שיתבאר בדיני העדות אם יעזרני האל: מי שתבע עדיו להעיד בזנות אשתו או בקנוי או בסתירה וכפרו ונשבעו חייבים משום שבועת העדות - וכן אם היה עד אחד לבד שזנתה וכפר ונשבע חייב בשבועת העדות שבענין הזנות תועיל עדות עד אחד כי חייב לגרש מפני ערוה אסורה והוא משלם מוהרה ואינה נהרגת - וכן עד אחד שתועיל עדותו מצד בחינת צדיק לרשע כגון שהיה התובע והנתבע חשודים בשבועה שאין משביעין את החשודים על השבועה וכדי להבחין הדין לדעת למי הצדק תבע העד האחד להעיד וכפר ונשבע וחייב משום שבועת העדות שאלו העיד היה בית דין נותנים זכותו לתובע בשלמות כמו שיתבאר: המשביע עדיו בבית דין וכפרו שניהם כאחד כגון שיתחיל השני לכפור בתוך כרי דבורו של חברו שניהם חייבים בשבועת העדות וכל אחד חייב קרבנו על חטא שבועתו אבל אם כפר הראשון ושהה העד השני יותר מכדי דבור ואחר כך כפר הראשון חייב בשבועת העדות והשני פטור משבועת העדות כי אלו הודה זה העד השני לא היתה עדותו מועילה בכונת הטוען כי עד אחד לא יענה - הודה העד האחד וכפר האחר הכופר חייב בין שכפר בתחלה בין שכפר בסוף - כפרו שניהם כאחד וקדם האחד והודה בתוך כדי דבורו הנה הוא פטור משבועת העדות והעומד בכפירתו חייב בשבועת העדות: התובע שהשביע שתי כתי עדים ושתיהן ראויות להעיד וכפרה כת ראשונה ואחר כן כפרה כת שניה הכת הראשונה פטורה משבועת העדות מפני שהיא סומכת בעדות הכת השנייה ואפשר שתשלם כונת התובע בעדות הכת השניה ונמצא הנתבע אינו חייב לשלם בעדות הכת הראשונה שכפרה לבדה - אבל אם היתה הכת השנית מן העדים שאינה ראויה להעיד כגון פסולי העדות או היו קרובים והיתה עדותן לזכות שאין הקרובים מעידים לזכות אלא לחובה כמו שיתבאר הנה גם הכת הראשונה חייבת משום שבועת העדות שהרי השנייה בעת כפירת הראשונה לא היתה ראויה להעיד ונמצא התובע מפסיד תביעתו בכפירת הכת הראשונה: יש דברים שהכופר בהם ונשבע יראה כעובר על שבועת שוא והוא עובר בשבועת בטוי להפך ויש שיראה כעובר בשבועת בטוי והוא עובר בשבועת שוא ויש שהוא חייב בשניהם ויש שהוא פטור משניהם ולכן ראוי להזכיר מהם עד שיהיה המעט ראיה לדומה לו בעניינים רבים - ונאמר מי שנשבע שפלוני הלך בשוק והוא לא הלך או נשבע שלא הלך והוא הלך הנה הוא חייב בשבועת בטוי אף על פי שאינו לעתיד לבא כי שבועת בטוי היא נופלת בדבר שיהיה לעתיד שנאמר כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להטיב לכל אשר יבטא האדם (ויקרא ה, ד) והוא לזמן העתיד - וידוע שאין אדם יכול להשבע שילך ושלא ילך פלוני בשוק וכל מי שנשבע על אחרים שאינם ברשותו שיעשו כך וכך או שלא יעשו אינו חייב בשבועת בטוי שאין בידו לא לקיים ולא לבטל שכן אמר לאסור אסר על נפשו (במדבר ל, ג) שהיא ברשותו וכן הדין אם נשבע על אחרים שהם ברשותו כמו אשתו ובניו לדעת קצת חכמים עליהם השלום אמנם מכים אותו מכת מרדות כי אחרי שאין בידו לקיים שבועה זו נמצא גורם לשבועת שוא והנה אינו לוקה משום שבועת שוא שכבר אפשר לאותם אחרים שישמעו ממנו ותתקיים שבועתו ואין אותן האחרים מחוייבים לקיים דברי זה הנשבע אלא אם כן ענו אמן כמו שבארנו ואם קיימו דבריו בלא עניית אמן או דבר שענינו כענין אמן הנה אלו משובחים שלא הרגילו להוציא שבועה לשוא והדין נותן להיות ככה אם נשבע על דבר שאינו ברשותו כגון שנשבע אברהם על יצחק שלא ילך בסחורה עמו או שלא ישתה יין וכיוצא בזה אבל אם נשבע אברהם שלא יכנס ישמעאל בביתו ושלא יהנה מנכסיו ומממונו ועבר ישמעאל ונכנס לביתו של אברהם ונהנה מנכסיו שלא מדעת אברהם פטור שהרי אברהם אנוס הוא וישמעאל חייב שעבר על דבר האסור לו לעשותו שלא נשבע זה אלא על דבר שהוא ברשותו וכן כל כיוצא בזה: מי שנשבע שלא יאכל ושלא ישתה ואכל דברים שאינם ראוים לאכילה ושתה משקים שאינם ראוים לשתיה פטור - אבל אם אכל דברים שהם אסורים באכילה מן התורה כגון שאכל נבלות וטרפות רמשים ושקצים פטור משום שבועת בטוי וחייב משום שבועת שוא אף שהוא עובר בשבועה שהוא מושבע עליו מהר סיני כאסור אכילת מאכלות אסורות ושבועת בטוי היא לאסור את המותר לא להתיר את האסור: מי שנשבע שאכל ואכל דברים שאינם ראוים לאכילה ושתה משקים שאינם ראוים לשתייה או שאכל נבלות וטרפות וזולתם כמוהם פטור משבועת בטוי שכבר יצא ידי אכילה אחר שהם חשובים אצלו אכילתם כמו אכילה אבל חייב הוא משבועת הר סיני במאכלות האסורות - אבל אם נשבע שלא אכלתי והוא אכל נבלות וטרפות או דברים שאינם ראוים לאכילה חייב שאכילתם כמו אכילה שכבר הם חשובים אצלו שהרי אכל - אבל לעתיד שנשבע שלא יאכל וקרה מקרה ואכל אינה אכילה כמו שבארנו: מי שנשבע שלא אכל נבלה וטרפה בין אכל בין לא אכל אין כמו חיוב שבועה כלל לא שבועת בטוי ולא שבועת שוא וכן כל כיוצא בזה מדברים שאסר הכתוב אכילתם כמו שבארנו - אבל אם אכל חייב על שבועת הר סיני שהוא מושבע עליה - אבל הנשבע שלא יאכל דברים שאינם ראוים לאכילה כגון עפר וכיוצא בו ואכל מהם אם אכל שעור מורגש הוא חייב אבל אם אכל בכל שהוא כחוט השערה הנה הוא ספק שמא יתחייב בכל שהוא מפני שאין זה דרכו לאכילה ואינו אסור מן התורה שחייב האוכל אותו בכל שהוא - וכן אם נשבע שלא לאכל חרצן ואכל ממנו בכל שהוא הנה הוא ספק שאין זה דרכו לאכילה וכן כל כיוצא בזה - ואם יאמר אדם שזה דרכו לאכילה הנה הוא חייב אם אכל בכל שהוא כמו שבארנו - היה הנשבע נזיר שנאסר עליו החרצן ואכל ממנו בכל שהוא חייב בשבועת בטוי כי הוא כדין הנבלה ועובר על מצות לא תעשה שנאמר מחרצנים ועד זג לא יאכל (במדבר ו, ד): מי שנשבע לבטל מצוה כגון שבת או מילה או שיאכל טרפה ונבלה ובכלל לבטל מצוה חייב משום שבועת שוא ולוקה בין בטל בין לא בטל: מי שכלל דברים אסורים עם המותרים כגון הנשבע שלא אוכל נבלות ותפוחים ואכל במה שהוא נבלה חייב גם משום שבועת בטוי שכבר כלל דברים אסורים עם מותרים ומצד שחלה שבועה על התפוחים חלה על הנבלה שהוא אסור: מי שנשבע שיאכל חלה זו וחזר ונשבע שלא יאכלנה פעם שנית השבועה השנייה היא שבועת שוא שכבר מצוה עליו לאכלה ולוקה על שבועה שניה בין אכל בין לא אכל - אבל אם לא אכלה חייב גם^{^[1229]} משום שבועת בטוי - וכן אם נשבע שלא יאכל חלה זו וחזר ונשבע שיאכלנה השבועה השנייה שבועת שוא שכבר אסורה החלה עליו לאכלה וחייב מלקות על שבועה שנייה זו בין אכל החלה בין שלא אכלה ואם אכלה לוקה אף משום שבועת בטוי: וכן הוא דין הנשבע לבטל מצוה ולא בטל פטור משבועת בטוי וחייב מלקות משום שבועת שוא ועושה ומקיים המצוה שנשבע לבטלה כגון מי שנשבע שלא ישמור השבת או שלא יתעטף בטלית או שלא יתן צדקה או שלא יתדיין בדין תורה - וכן הנשבע לחברו שלא יעיד לו עדות שהוא יודעה או שלא יעיד לו עדות אם ידע לו עדות הנה הוא לוקה משום שבועת שוא כמו שבארנו: מי שנשבע לחברו שלא אדע לך עדות הנה היא שבועת שוא שאין בידו שלא ידע לו עדות וכן כל כיוצא בזה: מי שנשבע לקיים מצוה כגון שנשבע ליתן צדקה לעניים או להתעטף בטלית ולעשות סכות ולא קיים המצוה ההיא פטור משום שבועת בטוי שאין שבועת בטוי חלה על דברים שהם חובות אלא על דברי הרשות שאם רצה עושה ואם לא רצה אינו עושה שנאמר להרע או להטיב לכן הנשבע להרע לאחרים פטור משבועת בטוי כי כבר בארו החכמים עליהם השלום שבאמרו ולהרע הכונה לעצמו לבד או להטיב לזולתו או לעצמו כגון הנשבע לבזות את פלוני או להכותו או לגזול ממונו או לקלל חרש כי הוא מוזהר שלא לעשות כן - אבל חייב משום שבועת שוא ולוקה: מי שנשבע להרע לעצמו כגון שיהרוג עצמו אף על פי שאינו רשאי שבועה חלה עליו ואם לא הרע לעצמו חייב משום שבועת בטוי - נשבע להטיב לזולתו טובה שיש בידו לעשותה כגון שיתן לו ממון או שיכבדנו או שיצילנו מיד נוגש הנה שבועה חלה עליו ואם עבר ולא עשה חייב משום שבועת בטוי: מי שנשבע שלא יאכל מצה שנה או שנתים הנה תאסר עליו אכילת מצה בליל הפסח ואם אכל חייב בשבועת בטוי ואין זה שבועת שוא כי לא נשבע שלא יאכל מצה בלילי הפסח אלא כלל זמנים אחרים שאכילת מצה בהם רשות עם זמן שאכילתה בו חובה ולהיות שחלה שבועה בשאר הזמנים חלה על ליל הפסח וכן הדין בכל כיוצא בזה כמי שנשבע שלא יתלונן בצל סוכה לעולם אם ישב בסוכה בשבעת ימי סוכה חייב משום שבועת בטוי: מי שנשבע שפלוני נתעטף בטלית או לא נתעטף או שחלל שבת או שמרו הנה היא שבועת בטוי לשעבר שהוא מגיד דבר שנעשה ולא נשבע על המצוה לא לקיימה ולא לבטלה: מי שנשבע לצום שבעה ימים רצופים או שיעמוד בשמש חדש ימים וזולתם שהיא שבועת שוא אינם אומרים יצום עד שיצטער או יחממו השמש עד שיצטער ולא יהיה בו כח לסבול הצער ואחר כך יאכל או יצא מחום השמש אלא מלקים אותו מיד משום שבועת שוא ואוכל וסר מהשמש בכל עת שירצה: מי שנשבע שראה חמור פורח באויר והשומע אמר לו איך נשבעת לשוא והשיב ואמר עוף גדול ראיתי ומרוב גודלו קראתיו חמור וכך היה בלבי דבריו כאין שאין בני אדם קוראים חמור אלא לחמור ודעת לבו בטלה אצל כל בני אדם וחייב מלקות וכן כל כיוצא בזה - מבואר הוא אצל בעלי חכמת הכוכבים שכוכב אחד מכוכבי שבת גדול מהירח תר"ך פעמים וגוף הכוכב כמו גוף הארץ צ"ד פעמים וגוף השמש כמו גוף הירח ששת אלפים ושש מאות וארבעים פעמים וגוף השמש כמו גוף הארץ מאה וששים וששה פעמים ויותר הנה מי שנשבע מאחד העם שהשמש גדולה מהארץ או שכוכב הקיים גדול מהירח אף על פי שנשבע בדבר שכן הוא האמת אינו לוקה משום שבועת שוא שאין דבר זה גלוי וידוע לכל בני אדם אלא לגדולי החכמים בלבד ואין חייב אלא אם נשבע בדבר שהוא ידוע ומפורסם לפחות לשלשה בני אדם מאנשי המון העם כגון סוס שהוא סוס ואדם שהוא אדם - וכן הדין אם נשבע שהשמש קטן מהארץ או הכוכב הקיים קטן מהירח אף על פי שאין הדבר אמת אינו לוקה מפני שאין זה ידוע לכל אדם ואין זה כמי שנשבע על אדם שהוא חמור שזה לא נשבע אלא על ראות עיניו שׂכבר הוא רואה גוף השמש קטנה מהארץ והכוכב הקיים מהירח וכן הדין בכל עניני חשבונות או דברי חכמה שאינם ידועים ומפורסמים אלא לאנשים מעט קט חכמים ונבונים אשר חנן להם אלהים שכל ובינה אלהים ישימנו ממדרגתם:

#XXIV:13 הפרק השלשה עשר

שמה שיברך או שיואיל ויחרים עם הארץ כלא היה ואין הברכה והאלה והארירה עולה ומתקיימת אלא אם כן היתה מפי תלמיד חכם ושצריך לברך תחילה [ושאין]^{^[1230]} מחרימין בשבת: חפשתי בספרי החכמים עליהם השלום הנמצאים אתנו היום ולא מצאתי אחד מדבר בדרוש זה אשר אנחנו בו אף על פי שיצא מכח מאמריהם כי להיותו מבואר לא יחדו לו מאמר - אם תחפש במאמרי הכתוב והנבואה שנמצא בהם אלה וחרם או שבועת אלה לא תמצאם שנעשו אלא מנביא או כהן או זקן ושופט או מלך או נשיא שכלם הם חכמים ודעת ותבונה בלבם מורי תורת ה' ועושי חק ומשפט ומקיימי דת ודין ויודעים אותם כמו שתשמעם אחד אחד - כתוב בתורה בברכות והקללות וענו הלוים ואמרו ארור האיש וגו' (דברים כז, יד) (ואילך) ואמר הרב^{^[1231]} בעל המבחר עליו השלום והכהנים הם המברכים ומקללים והשבטים הם יענו אמן בברכה ובקללה ובני הגבירות באמן של ברכה ובני השפחות באמן של קללה עד כאן לשונו וכן נמצא הענין במעשה בעברם הירדן שכתוב שם וכל ישראל וזקניו ושוטריו ושופטיו עומדים מזה ומזה לארון נגד הכהנים הלוים לברך את העם ישראל בראשונה (יהושע ח, לג) שהכהנים הלוים היו המברכים והמקללים וישראל עומדים לפניהם כעבד לפני רבו והם יענו אמן על כל אחת מהברכות שהן מן ברוך אתה בעיר (דברים כח, ג) ועל כל אחת מהקללות שהן מן ארור האיש אשר יעשה פסל (דברים כז, טו) שנאמר וענו כל העם ואמרו אמן (דברים כז, טו) וממה שאמר לברך את העם ישראל בראשונה ידענו שראוי לעולם לברך תחלה ואחרי כן לקלל בכל ענין שיהיה בקהל רוצה לומר שיאמר המתחיל כל ישראל יהיו מבורכים ויענו אמן ומי שיודע ענין פלוני או לא עשה ענין פלוני או לא יעשה יהיה ברוך ויענו אמן ומי שלא יגיד הענין ההוא או יעשה כן וכן יהיה ארור לה' ויענו אמן וכן כתוב בתורה אלה יעמדו לברך את העם (דברים כז, יב) תחלה ואחרי כן ואלה יעמדו על הקללה (דברים כז, יג) וכתוב ונתת את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל (דברים יא, כט) אף על פי שהחל מן ארור האיש כי מה שסתם הנה פירש אותו ביהושע שנאמר לברך את העם ישראל בראשונה - וכן כתוב בשוטה והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה (במדבר ה, כא) כי הוא היה מורה התורה ואם השביעה בעלה לא תועיל שבועת אלתו אלא אם כן היה כהן והיה עצמו מקריב קרבן - ביהושע משרת משה רבנו עליו השלום כתוב ויאמר יהושע אל העם הריעו כי נתן ה' לכם את העיר (יהושע ו, טז) והיתה העיר חרם היא וכל אשר בה לה' רק רחב הזונה וגומר (יהושע ו, יז) והנה היתה שבועת החרם מפי נביא ונתקיים שנאמר וימעלו בני ישראל מעל בחרם (יהושע ז, א) וכתוב וגם עברו את בריתי (יהושע ז, יא) שדבור הנביא דבורו יתעלה שהחכמים יראי אלהים בזמן הגלות עומדים במקום הנביא כמו שבאר מורי המחבר זכרו לברכה בסדר ענין התפלה וכן כתוב וישבע יהושע בעת ההיא לאמר ארור האיש לפני ה' אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה (יהושע ו, כו) ובנה אותה חיאל בית האלי (מלכים א טז, לד) ונקרא כן כי עבר באלה שאמר יהושע עליו השלום ארור האיש וגומר והנה נענש שמעל בחרם כפי מאמר הנביא עליו השלום שבעת ששם היסוד יריחו^{^[1232]} מת בנו בכורו אבירם ובזמן הבנותה מתו שאר בניו ובעת שהציב דלתיה היה עדין בנו הצעיר שגוב חי ומת שנאמר בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה ואם כן בזמן שיש נביא הוא יואיל האלה והשבועה ובזמן הגלות יהיה החכם היותר מעולה שהוא ראש בית דין כמו שנמצא בעזרא עליו השלום שהיה הוא המואיל ונחמיה בן חכליה בזמן שופטים שלא היה נביא בישראל כי אם פנחס הכהן הגדול עליו השלום ששאל באורים ותומים שנאמר וישאלו בני ישראל בה' וגומר (שופטים כ, כז) ופנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן הגדול עומד לפניו בימים ההם וגומר (שופטים כ, כח) והחרים ישראל בשבועת אלה שלא יתנו בנותיהם לבני בנימן ואשר לא יעלה אל ה' במצפה למות שנאמר ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה (שופטים כא, א) וכתוב כי נשבעו בני ישראל לאמר ארור נותן אשה לבנימן (שופטים כא, יח) ועוד כתוב לענין השני כי השבועה הגדולה היתה לאשר לא עלה אל ה' המצפה לאמר מות יומת (שופטים כא, ה): והנה אלה האלות היו על ידי הזקנים השופטים מורי התורה ופנחס עמהם שנאמר בתחלת הענין ויתיצבו פנות כל העם וגומר (שופטים כ, ב) רצוני שעמדו ראשי העם בתוך הקהל שהיו ארבע מאות אלף איש לחקור ולדעת איכות הענין ובסוף הענין כתוב ויאמרו זקני העדה מה נעשה להנותרים וגומר (שופטים כא, טז) ויאמרו הנה חג לה' בשילה מימים ימימה אשר מצפונה לבית אל מזרחה השמש למסילה העולה מבית אל שכמה ומנגב ללבונה (שופטים כא, יט) - ונראה שהזקנים היו המחרימים והם היו הנותנים התר והפרה ודרך לחרם וכל ישראל אחריהם מקיימים דבריהם ומרוצים במאמריהם שהיו לשם שמים - ובזמן הגלות יהיו עומדים במקומם החכמים וזקני הדור שהם יראי אלהים ואנשים שידם תקיפה לעושר אם בפרי הבטן שבניהם כחצים ביד גבור אם בממון ואם במלכות הנכרית המושלת עלינו שכל אלו בידם לקיים הדבר המוסכם ההוא - שאול המלך עליו השלום השביע את העם בשבועת האלה לשם שמים כדי להנקם נקמת ה' באויביו יתעלה שלא יאכל איש היום שנאמר ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב ונקמתי מאויבי ולא טעם כל העם לחם (שמואל א יד, כד) וכל העם קבלו עליהם השבועה והאלה שנאמר ואין משיג ידו אל פיו כי ירא את^{^[1233]} העם את השבועה (שמואל א יד, כו) והנה אף על פי שהיו שם כהנים עם הארון וזקני ישראל היה שאול המלך עליו השלום אז המחרים כי הוא היה מלך משיח אלהים עם שענין המלחמה ופעלותיה נתלות ביד המלך ושאול המלך עליו השלום חכם היה עם שכבר נתנבא שנאמר הגם שאול בנביאים (שמואל א יט, כד) - גם אסא המלך כמו שכתוב בדברי הימים השביע את ישראל לדרוש את ה' ולעשות מצותיו וחקיו שנאמר ויבואו בברית לדרוש את ה' וגומר (דברי הימים ב טו, יב) וכל אשר לא ידרוש לה' אלהי ישראל יומת למן קטן ועד גדול וגומר (דברי הימים ב טו, יג) וישבעו לה' בקול גדול וגומר (דברי הימים ב טו, יד) וכתוב בראש הענין ויאמר ליהודה לדרוש את ה' אלהי אבותיהם ולעשות התורה והמצות^{^[1234]} (דברי הימים ב יד, ג) - גם בנו יהושפט המלך שלח שרים ולוים וכהנים ללמד תורה לעם ישראל בכל ערי יהודה שנאמר ובשנת [שלש]^{^[1235]} למלכו שלח לשריו לבן חיל ולעבדיה ולזכריה וגומר ללמד בערי יהודה (דברי הימים ב יז, ז) ועמהם הלוים שמעיהו וגומר ועמהם אלישמע ויהורם הכהנים (דברי הימים ב יז, ח) וילמדו ביהודה ועמהם ספר תורת ה' ויסבו בכל ערי יהודה וילמדו בעם (דברי הימים ב יז, ט) - ותמצא שכל ענין והנהגה טובה היתה על ידי ראשי האומה ומנהיגיה ועמהם כהנים ולוים שהיו מורי התורה בכל דור ודור^{^[1236]} שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל (דברים לג, י) ודבר לא נעשה בלתם וכל הסכמה בעצתם היתה ובדבורם ומאמר פיהם היתה נשלמת הלא תראה הכהן יהוידע שהמליך את יואש המלך כשרצה להמליכו ולקח שרי המאות לקח עמו הלוים וראשי האבות לישראל כי אין דבר נעשה בלתם וכל דבר בעצתם מתקיים שנאמר ויסבו ביהודה ויקבצו את הלוים מכל ערי יהודה וראשי האבות לישראל (דברי הימים ב כג, ב) - ואז ויכרות כל הקהל ברית בבית האלהים עם המלך ויאמר להם הנה בן המלך ימלוך כאשר דבר ה' על בני דויד (דברי הימים ב כג, ג) ויכרות יהוידע ברית בינו ובין כל העם ובין המלך להיות לעם לה' (דברי הימים ב כג, טז) והנה נודע שהגדול שבהם כורת הברית ועושה האלה והשבועה וכל הקהל נכללים תחת הברית והאלה: וכן נמצא ביאשיהו המלך שרצה לדרוש את ה' אמר וישלח המלך ויאסוף את כל זקני יהודה וירושלם והכהנים והלוים וכל העם מגדול ועד קטן (דברי הימים ב לד, כט) (ואילך) והנה אף על פי שהברית היתה ללכת אחרי ה' ולשמור מצותיו ועדותיו וחקיו (דברי הימים ב לד, לא) והיה מן הראוי לקבץ את כל איש ישראל מקטנם ועד גדולם כמו שעשה עם כל זה עצתו היתה בתחלה עם הכהנים הלוים והזקנים כי עמהם ולאלהים המשפט ודברי התורה: לכן כל הסכמת חרם ואלה ושבועה שיהיה בזמן הגלות ראוי להיות על פי הזקנים אצילי בני ישראל וחכמיהם בין טוב וחלופוֹ הלא תראה בזמן עזרא עליו השלום שכבר היו ישראל בגלות כשרצה להבדיל את ישראל מנשים^{^[1237]} נכריות והעביר קול ביהודה להקבץ כל ישראל לחפש אחריהם להסיר המעל הזה מהם אמר וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה (עזרא י, ח) וכתיב ויקבצו כל אנשי יהודה ובנימן ירושלם לשלשת הימים הוא חדש התשיעי בעשרים בחדש וישבו כל העם ברחוב בית האלהים מרעידים על הדבר ומהגשמים (עזרא י, ט) והנה לא חקרו בדבר זה כל איש ישראל אלא המבינים שבהם חכמה ותורה בפיהם שנאמר יעמדו נא שרינו לכל הקהל וכל אשר בערינו ההושיב נשים נכריות יבא לעתים מזומנים ועמהם זקני עיר ועיר ושופטיה עד להשיב חרון אף אלהינו ממנו עד לדבר הזה (עזרא י, יד) וכתוב ויבדלו עזרא הכהן אנשים ראשי האבות לבית אבותם וכלם בשמות וישבו ביום אחד לחדש העשירי לדריוש הדבר (עזרא י, טז) והנה חכמי כל דור ודור בזמן הגלות עומדים במקום הכהנים בזמן המלכות דור ודור ומדרשיו דור דור ופרנסיו יפתח בדורו כשמואל בדורו שנאמר וישלח ה' את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל ויצל אתכם מיד [אויביכם]^{^[1238]} מסביב ותשבו בטח (שמואל א יב, יא) - ככה פסקו כל חכמי הקראים וכבר הזכיר מורי המחבר זכרו לברכה מענין זה בסדר התפלה:

סוף דבר העולה לנו מכלל אלו הכתובים שכל הסכמה או חרם או שבועת אלה שיעשו הקהל ראוי להיות על פי זקני העיר ואציליה ואמרי^{^[1239]} זקני הדור הכונה בו תלמידי חכמים לא זקנים עמי הארץ ואין צריך לומר זקן ממרא ואין חשש אם היו החכמים ההם קטני השנים כי טוב קנקן חדש ויין בו מקנקן ישן שאפילו מים אין בו - ואמרו החכמים עליהם השלום שממזר תלמיד חכם עדיף מכהן גדול [עם הארץ]^{^[1240]} - וכל מה שיעשו הם חייבים כל הקהל לקיימו ומי שלא יקיימו יענש מבית דין^{^[1241]} ואם יעשו עמי הארץ שום חרם או הסכמה לענין מה אינו שאר הקהל מחוייבים בו ואין צריך לומר החכמים ואם עברו אין להם עונש: רוב הקהל שעשו אלה לענין מה ועמהם תלמידי חכמים לפחות שנים אף על פי שראש הקהל שהיה תלמיד חכם יותר מכולם אין עמהם מה שעשה^{^[1242]} עשוי הוא כי המעט הולך אחר הרוב לקיים הדבר העשוי - אמנם אם היו רוב הקהל בצד אחד ועמהם שני תלמידי חכמים ומעוט הקהל בצד אחר ועמהם תלמידי חכמים שלשה ואין צריך לומר אם היו חכמים ארבעה או חמשה או יותר או שהיה ראש תלמידי החכמים עמהם עושים כפי הסכמת ועצת החכמים הרבים וכן הורו החכמים עליהם השלום שכל בית דין המעט הולכים אחר עצת רובם: היה חכם אחד גדול בצד אחד ואין צריך לומר אם השוו לדעתו חכמים אחרים ובצד אחר היו חכמים יותר שהם פחותים ולמטה ממנו בחכמת התורה ואין צריך לומר אם היו תלמידיו יש לעיין בענין שהם בו חולקים כי אפשר להיות האמת עמו וראוי לעשות כדעת המעט כי הוא שקול כנגד כלם ומה שאמרנו שראוי ללכת אחר דעת הרוב היא כשכלם במדרגה אחת בקירוב - אמנם יתכן הוא ואפשר שחכם אחד יהיה שקול כנגד מאה והנה כתוב במשה רבנו עליו השלום מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך (שמות יח, יד): אלה או שבועת אלה שעשה עם הארץ אינו עולה כלל אלא אם כן דרשו בו החכמים הנמצאים במעמד ההוא ששלוחו של אדם כמותו ואם עלה מעצמו ויאל את העם ואין צריך לומר אם אלתו הפך כונת הזקנים הנה אלתו כלא היתה ועליו תחול וכל עם ישראל פטורים ונצולים ממנה: הסכמה וענין מה בקהל שנפלה חלוקה בין חכמי הדור דנין הענין ההוא אחרי הרוב ואסור להיות דיין לענין מצות איש שהוא עם הארץ והנה תמצא באור בענין הדיינים במה שאחר זה כשנדבר במשפטים אם יעזרני יוצרי - כלל החכמים היו בצד אחד לענין הסכמה מה ושאר כל הקהל בצד אחר בהפך עודפים החכמים על כלל הקהל כי מפיהם תצא תורה ודבר ה' מלשונם יגלה שנאמר בעזרא ואשר לא יבא בעצת הזקנים והשרים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה: חכם שהואיל את העם ועמו שני תלמידי חכמים אחרים ואין צריך לומר אם היו עמהם גם משאר בני הגולה או שהואיל נשיא ישראל לענין קיום מצוה והוראת דת תורה חייבים כל הקהל לקיימו ונכללים בחרם ההוא ומי שלא קיים חייב באלה ההיא ויתחייב נדוי בזמן הגלות רמז מעזרא ומשאול המלך עליהם השלום שנתחייב יהונתן מות - אבל אם לא היתה האלה לענין מצוה והיתה לענין הסכמה זולתה אם ירצו מקיימים ואם לא ירצו מבטלים ואין להם עונש ומי שקיים עליו ונתרצה בו לקיימו אחר הטה^{^[1243]} הנה אם בטלו מאחר כן עובר באלה וחייב ומי שלא נתרצה בו ועבר ולא עשה ולא קיים ענין ההסכמה ההוא פטור - פסק פסוק מכל חכמי ישראל שאין דנין בשבת מפסוק והמלאכה לא ליום אחד ולא לשנים (עזרא י, יג) ולהיות שהשבט המושל בישראל בזמן הגלות הוא החרם או הנדוי לכן אסור להחרים או לנדות למי שנתחייב בהם בשבת כי הם משפט ודין עם שהם בדיני המיתה הרג או חנק שרפה או סקילה - וידוע שאין אחד מהם נעשה בשבת - וכן אסור להחרים ולהשביע על ענינים אחרים מדברי הרשות אף על פי שעשיית החרם בהם חוב לא יעשה בשבת כגון להחרים שכל מי שיודע עדות לפלוני יבוא ויעד או להשיב אבדה או גנבה או להשביע בפקדון וכיוצא בהם שכלם עניני דין ומשפט אסור להחרים בהם בשבת - וכן הדין בענין ההתראה בהם שאסור להתרות בהם בשבת כגון שנאמר תהיה לכל איש ישראל התראה שכל מי שיודע עדות לפלוני שיבא ויעיד או למי שגנב או או ימצא אבדת אחיו להשיב אותה לבעליה עד יום פלוני ואם לא יעשה כן מעותדים אנחנו להחרים ולנדות הנפש ההיא וכן כל כיוצא בזה כי על כמו אלה אמר הכתוב ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעיהו נח, יג) שכל הדברים העתידים להיות אחר השבת אסור הוא לדבר בהם האדם בשבת עצמו כי אי אפשר שלא יהיה לו בהם^{^[1244]} תועלת מה שאין כן הדברים או הספורים וההגדות שכבר עברו כי אין מהם לאדם תועלת והנה דברים שהם לשמו יתעלה אסרום החכמים עליהם השלום בשבת כגון להקדיש דבר או להחרימו להיות קדש קדשים שלא יגאל או לתת מתנה לעניים או לתת צדקה וכתוב מלוה ה' חונן דל (משלי יט, יז) כל שכן בדברים שאינם חובות והם ענינים שהם בין איש לחברו כל שכן אם הם מעניני דינים ומשפטים איך יתכן לחלל בהם השבת - ומותר להחרים ולהשביע כל שכן להתרות בענין קיום הדת על מצוה וחק תוריי שפרצו בו גדר כדי לקיימו ולהגדיר הגדר התוריי - ואסור לברך בשבת בדברי דין ומשפט כגון שיאמר ברוך יהיה מי שיודע אבדת פלוני וישיבה לו וכן כל כיוצא בזה והכלל כל מה שאסור להחרים בו אסור לברך בו גם כן כי הוא ענין שיש לנו ממנו הנאה ותועלת כמו שבארנו - קצת מן החכמים עלוהם השלום התירו החרם בשבת בהיות צורך הכרחי בקהל ויצטרכו לעשות תקון בענין ההכרחי ההוא ויתקיים בחומרה שיחרימו מפני שהוא מצרכי הצבור כמו שהתבאר כל זה בסדר ענין השבת ואמנם להיות שאנחנו בענין החרם הזכרתי הענין פה עם שכבר פרצו גדר ומחללים שבת שכבר נמשך מנהג רע בקהל להחרים בשבת לדבר שיקרה ולולי יחרימו לענין כללי תלוי בצבור החרשתי כי כבר התירו זה קצת חכמים אמנם הם מחרימים לענין יחיד לענין פלוני אלמוני אם על שנאבד ממנו דבר או שנגנב ואפילו דבר מועט כגון שהפסיד מנעליו וכיוצא בו וכל זה המנהג הרע לא נתפשט אלא בעבור שביום השבת מתקבצים כל ישראל מקטן ועד גדול בבית הכנסת וכדי שישמעו כלם האלה והשבועה יחרימו אז והוא חלול השבת ואסור הוא ואלה השפטים לא ידעו דין החרם כי על כמו זה החרם בין שענה אמן בין שלא ענה אמן בין שהיה שם בין שלא היה שם הוא נכלל באלה ההיא כמו שיתבאר לך בפרק הבא אם יעזרני האל - ועל כזה אמר השם לא אוכל און ועצרה (ישעיהו א, יג) כלומר אם אתם תחללו השבת כאשר אתם מחרימים ודנים בשבת ועושים זה האון ביום שאתם נעצרים בבית הכנסת והוא יום שבת לא אוכל לסבול הדבר הרע הזה וכבר צויתי לכם לא תעשה כל מלאכה - האל יצילנו מאון^{^[1245]} זה ומכל שגיאה ויקיים עלינו פסוק הנאמר שגיאות מי יבין וגו' (תהילים יט, יג) גם מזדים חשוך עבדך (תהילים יט, יד):

#XXIV:14 הפרק הארבעה עשר

בדברים שיתחייבו על כל מי שיענה אמן או שענינו כענין אמן אחרי שומעי^{^[1246]} שבועת האלה - ובדברים שלא יתחייבו עליו אם לא ענה אמן ובדברים שיתחייבו על כל העם אחר שבועת האלה ואפילו שלא ענה אמן ולא הסכימו לענין ההוא - וקודם נקדים הקדמה אחת קטנה: ידוע ומבואר שכל הסכמה וחרם ושבועת האלה שנעשות הן על שני מינים מהענינים אשר בעבורם ההסכמה או החרם או השבועה - המין האחד לענין מצוה ודת תורה אם לקיום וחזוק או לגדור גדר שפרצו במצוה ההיא להשיבה אל מכונתה כגון מצוה וחק תורה שבה מתנהגים העם ועושים אותם ונראה להם מענינים קורים ממקרה הזמן שאפשר שיבואו לידי בטול המצוה ההיא או החק ההוא והם נשבעים לקיים המצוה ההיא או החק ההוא ולא יעברו מעשותם ושבועתם חזוק בעשייתם ועל כמו זה הענין אמר נעים זמירות נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך (תהילים קיט, קו) - וידוע שכל התורה קוימה^{^[1247]} בשבועה באלה ובחרם מהר סיני אלא תהיה שבועה זו בעבור רכות לבו ועל שאינו חרד במצותיו יתעלה כדי להיות זריז בהם או כגון שפרצו גדר והתירו החמין בשבת וידוע שהוא אסור כי הוא בשול שמתבשל בשבת וכגון שפרצו גדר הירושות קצת אנשים והם מתדיינים בדיני הישמעלים והרסו פנת התורה בהן וזולתם כיוצא בהם^{^[1248]} שבטלו מצות התורה כגון שנתקו עול לבישת ארבע כנפות בציצית מצאורם שזה כולל כל מצות התורה שנאמר וראיתם [אתו]^{^[1249]} וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם (במדבר טו, לט) אף על פי שהעיר ה' יתעלה רוח מורי המחבר ז"ל עם קצת מחכמי הדור והחלו לקיימה ואנחנו נמשכנו על הטובה ההיא עם קצת חברינו החרדים אל דברו יתעלה וקיימנו הדבר והוא יתעלה יעורר ויחזיק לבות אנשי הקהל הנשארים לקיימו על מכונתו או שנמשכו במנהגים הם מנהגי עבודה זרה שהם שרש ועקר הריסת כל התורה בכללה כגון שנמשך המנהג לספוד ולקונן ולהתגודד ולשים קרחה על המת עד שנה תמימה מיום מיתתו ולספוד ולקונן בימים שהם קרובים בחגים ובמועדים שאין מנהג ישראל אלא להתאבל שבעת ימים ולבכות עד שלשים יום שנאמר ויעש לאביו אבל שבעת ימים (בראשית נ, י) ויבכו אותו^{^[1250]} שלשים יום
(במדבר כ, כט) או כמו שהיה ממנהג אנשים מלומדה שביום המילה לתת לכל אישים נער וזקן אבוקה אחת דלוקה להוליך הנער בבית הכנסת להמולו שענין הדלקת הנרות ביד כל איש ביום המילה הוא ממנהג עבודה זרה שעושים עד היום הזה דת יש"ו בעת שרוסים לטמא את בניהם במים הטמאים שהוא תמור המילה שלנו לדעתם^{^[1251]} וה' עזר ונפסק ענין זה ונתבטל מעקרו אף על פי שממנהג ההוא נשאר רושם מה והוא שכאשר יביאו הילד להמולו יביאו עמו אחד או שני אבוקות דולקות עם כל זה המנהג הרע ההוא הרב נמנע ונתבטל בזמננו זה כן יבטל ה' יתעלה גם שאר המנהגים הרעים ויטהרנו מכל טנוף ויקיים עלינו פסוק וזרקתי עליכם מים וגו' (יחזקאל לו, כה) וכגון שעושים לחם בסוף שנה שמת האיש ההוא ומחלקים אותו לבתי הקהל ואוכלים הלחם ההוא במנוחת האיש ההוא או האשה המתה ואוכליו כאוכל זבחי מתים שזה ממעשה עבודה זרה עם שכבר קצת אוכליו אומרים במנוחה למת ההוא והוא אסור גדול ואני אומר שראוי לומר עליו בשחיקות עצמותיו וכגון העשוי במיני בשמים שעושה המילדת בילד בעת לידתו שהוא רושם נשאר מענין מעשה עבודה זרה הנה על כל אלה הענינים וכיוצא בהם שכלם הפך דת תורה יעשו אלה וחרם או שבועה לבטלם ולקיים הדת והאמונה וכל מצוה ומצוה קטנה או גדולה נכללת במין זה וכתוב ארור אשר לא יקים את דברי התורה (דברים כז, כו) - והמין השני הוא הענינים שבעבורם האלה והשבועה שאינם לשום ענין מצוה אלא להביא עליהם תועלת או לדחות מהם נזק או להטיב לאחרים או להרע אם לשבח ואם לגנות וענינים שבין בני האדם ממנהגם והסכמות אנשי העיר מצד הפרסום אשר ביניהם כגון שהסכימו בשבועת האלה שלא יאכלו הבשר מקצבי הקהל המעותדים לענין זה פחות ממחירו בשוק או שיאכלו אותו במחיר פחות רביע ממחירו בשוק ושלא תעדנה הנשים עדין מזהב וממרגליות ואבן יקרה כשתלכנה בדרך משום אויבי ישראל הצרים אותם ושלא תלכנה בנות גילי הכלה ביום החופה עם הכלה במרחץ בעדין ובמלבושי זהב ומרגליות ואבנים יקרות - ושלא נתן לבנותנו נדוניא יותר מסך אלפים לבנים ושנתן להן שליש הנדוניא מעות מדודים והשליש חפצים והשליש נכסים - ושלא נדבר עם פלוני או שלא נלוה אותו בשום צרכו אם לא יתפשר עם פלוני לענין שביניהם או שנעשה סעודה ביום פלוני או להזיק את פלוני או להועיל את פלתי וכיוצא באלו - כלם אינם לענין דת ומצוה תוריית - גם יש מין שלישי מורכב משניהם שיש הסכמה שיוצא ממנה קיום דת ומצוה וזה יחלק אם שתראה המצוה ההיא ותגלה לכל איש מההסכמה ההיא ומה תהיה ההסכמה ההיא נכנסת תחת המין הראשון שהוא לענין מצוה אחר שהיא דרך אליה בעצם ואם שתצא מן ההסכמה ההיא המצוה ההיא במקרה וההסכמה ההיא תחת המין השני שאינו לדבר מצוה - והנה מה שתחת אלו השלשה מינים בלתי תכלית והמבין יבין כל אחד ואחד מהענינים באיזה מין נכנס אם במין שהוא לענין מצוה ואם במין שאינו לענין מצוה:

ואחר זאת ההקדמה תדע שהחכמים נחלקו בענין שאנחנו בו לשלש דעות: מהם אמרו שכל מי שיחרים או יואיל בשבועת האלה הנה לא תתחייב השבועה או האלה על זולתו רוצה לומר המושבע אלא אם כן ענה אמן או דבר שענינו כענין אמן וראיתם מענין הארירות שנזכרו בתורה שנאמר ארור האיש וגו' (דברים כז, טו) ואחרי כן אמר ואמר כל העם אמן וכן נמצא בעזרא בדברי נחמיה בן חכליה כשאמר גם חצני נערתי וגו' (נחמיה ה, יג) כדי לקיים דת ואמר ואשביעם לעשות כדבר הזה (נחמיה ה, יב) ובסוף הענין כתוב ויאמרו כל הקהל אמן ויעש העם כדבר הזה (נחמיה ה, יג) והנה נראה שאם לא יענה המושבע באלה או בשבועה אמן אינו חייב בענין ההוא שבו האלה שאלו היה נכלל בה מה טעם ואמר כל העם אמן - גם הביאו ראיה מענין השוטה שכתוב שם והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה שהאלה היא בתת ה' את ירכך וגו' (במדבר ה, כא) - והשבועה היא שתאמרנה הנשים שהשם יעשה להן כמו שעשה לפלונית ושם כתוב ואמרה האשה אמן אמן (במדבר ה, כב) אחר האלה והשבועה - ואמר הרב רבנו יפת המלמד הגדול בענין האבדה זה לשונו - והאבדה על שני פנים - האחד שיאמר אחד לחברו אתה לקחת אבדתי כי לא היה באותו המקום זולתך והשופט ישביעהו ככתוב ונשבע וכחש - והשני שלא ידע מי לקחו ויחרים בסתם כל מי שלקח אבדה של פלוני ויאמרו כל אנשי העיר אמן ויחשב כי הוא נשבע אחר שאמר אמן כמו בשוטה ואמרה [האשה] אמן אמן עד כאן לשונו - ונראה שדעת זה המלמד גם כן כדעת זו שאם לא יאמר המושבע אמן אינו נכלל בשבועה והבן אומרו ויחשב כי נשבע אחר שאמר אמן הרי שאם לא ענה אמן אינו מושבע לדעתו והנה לדעת אלו החכמים שהמושבע אם לא יענה אמן אינו מושבע לעניני מצוה וחק תורה קל וחומר שתהיה השבועה בדבר שאינו על דרך מצוה שאינו מתחייב הדבר שבעבורו השבועה על המושבע אלא אם כן ענה אמן - וכן נמצא כתוב בבוא ישראל אל הר סיני ויענו כל העם וגו' כל אשר דבר ה' נעשה (שמות יט, ח) - ובזה הענין כתוב ברדתו מן ההר ויאמרו כל הדברים אשר דבר ה' נעשה (שמות כד, ג) והנה מלת נעשה ענינו כענין אמן: סוף דבר לדעת אלו החכמים כשיואיל איש על זולתו אם בשבועה או אלה וחרם או שבועת אלה על איזה דבר היה אם לענין מצוה או לענין זולתו אינו חייב המושבע לקיים הענין ההוא אלא אם כן ענה אמן אחר האלה - ויש לטעון על הדעת הזו מענין יהונתן שהוא לא ענה אמן עם שהוא לא היה שם בהשביע אביו את העם ארור האיש אשר יאכל היום לחם והוא נתחייב מות כמו שאמר הנני אמות והעם הצילוהו כמו שבארנו - ולפי דעת אלו החכמים לא יתחייב מיתה ומי שאין לו עונש איך יפדה אלא אם כן יורו שהנעדר יפסד וזה לא יסבלהו דעת כל משכיל - גם ענין אנשי יבש גלעד שענה עליהם שתושבי גלעד לא היו במצפה ולא ענו אמן ואף שלא שמעו האלה לעלות למלחמה אל בני בנימן ונתחייבו הריגה והענין היה על פי הדין וידוע שפינחס בן אלעזר היה שם אז ואיך יתכן להרוג אנשי עיר אחת על לא חמס בכפיהם ולא מעלו בחרם אלא אף על פי שלא היו שם ולא ענו אמן נכללו באלה ולכן נהרגו: ואמר רבנו לוי הלוי בן הרב רבנו יפת עליו השלום והוא משיב על דעת זו זה לשונו - ודע כי זה הדבור לא יותמם משום כי הוא יתחייב עליו ואם לא יאמר אמן ואשר יורה על זה כי יהונתן לא היה נמצא בהשביע אביו את העם ואמר ארור האיש אשר יאכל לחם ונתחייב עליו השבועה וכן אנשי יבש גלעד לא שמעו האלה לעלות למלחמה אל בני בנימן ונתחייב עליהם ההריגה וכל שכן אם ישמע האיש ולא יאמר אמן אבל שתהיה האלה מנשיא או מעדה על דבר כשר עד כאן לשון הרב ע"ה - ויראה מדברי הרב הזה שהאלה שתהיה בדבר נאות מוסכם בדעת אפילו בדברי הרשות שאין עלינו חוב כל שכן בדברי חובה ומצוה אפילו שלא ענה אמן חייב וזהו אומרו על דבר כשר כלומר ישר ונאות ומסכים בשכל האנושי על פי ההנהגה המדינית ויתחייב מדברי הרב להיות השבועה או האלה מאדם מעולה ונכבד או מרבוי עם לפחות עשרה בני אדם שעמהם אנשים יראי אלהים וזהו אומרו אבל שתהיה האלה מנשיא או מעדה כי לא יעשו כאלה האנשים הסכמה או ענין שיהיה רע מנוע מן השכל אלא טוב ומאין יש לנו ראיה שהעדה עשרה אנשים ואין צריך לומר יותר ממה שאמר השם עד מתי לעדה הרעה (במדבר יד, כז) והיו עשרה המרגלים זולת כלב וי[ה]ושע - גם יש לטעון עליהם מענין דין העדות שאמר ושמעה קול אלה והוא עד ואמר ונשא עונו (ויקרא ה, א) והנה העד אינו נודע ואם לפי דעת אלו החכמים עליהם השלום אם לא ענה העד אמן לא יתחייב בעונש זה ולמה לא אמר הכתוב וענה העד ואמר אמן וגם אלו אמר כן הכתוב היה נכון אם שמע העד האלה ואבל^{^[1252]} אם לא שמע איך יהיה הענין - ועוד אם שמע ולא ענה אמן לא יתחייב עליו העונש אם כן לשוא ישביע^{^[1253]} בית דין שבועת האלה על ענין זה וכן הענין בפקדון ומה שעמו כשישביע בית דין בשבועת אלה להמצא הפקדון או האבדה וזולתם נוח לו למי שעמו הפקדון או האבדה וזולתם שלא יענה אמן ולא יהיה בכלל האלה לדעת אלו החכמים אם כן כל אלו לשוא צום הכתוב וזה דבר דלא אפשר ולא יכילהו השכל המשכיל - והדעת השנית היא האומרת שהמושבע תתחייב עליו השבועה או האלה אפילו שלא ענה אמן ואין צריך לומר אם ענה אמן בין שהיתה לענין מצוה בין שהיתה שלא לשם מצוה - אך אמרו חכמי זו הדעת שצריך להיות המשביע או אשר יואיל האלה לזולתו נשיא או עדה וקהל ואין צריך לומר מלך או נביא ואז יתחייב זולתו בשבועת האלה אפילו שלא ענה אמן - אמנם אם יואיל איש אחד על איש לתת לו במשל זהוב או דינר או מתנה מה אינו חייב המושבע לקיים מאמרו אלא אם כן נתרצה ואמר אמן או דבור שענינו כענין אמן כגון יהיה או אעשה מאמרך או אשלים רצונך וכיוצא בהם - ויש טענה לדעת זו שאם הנשיא איש בליעל רב פעלים או קמה עדת מרעים ויואילו וישביעו לקיים ענין ודבר אינו נאות אם להנהגת המדינה או לפרוץ גדר טוב או לבטל דעת טובה ואין צריך לומר אם יואילו לעניני עברות ובטול עניני התורה והדת היתכן להיות זולתם השומעים אלתם ושבועתם שהם יראי אלהים אנשי אמת אוהבי אמתת סדר ההנהגה המדינית שבה קיום המין מגדירי גדרים טובים הם [אטים]^{^[1254]} וניהולים במצות התוריות והשכליות נכללים באלתם ושבועתם שעשו מדוע שכלם ומעוט בינתם וסכלותם הלילה לאל מרשע ושדי מעול (איוב לד, י) - גם יש לטעון עליהם מהכתובים שבאו עליהם עניית אמן שאם המושבע ואשר יואל מתחייב בשבועת האלה אפילו שלא ענה אמן מה טעם באלו המאמרים שאמר הכתוב וענו כל העם ואמרו אמן (דברים כז, טו) ויאמרו כל הקהל אמן (נחמיה ה, יג) וזולתם - ואם יאמרו אם אלה המאמרים שבא עליהם ענית אמן הם הקש לשאר כל האלות והשבועות שאם לא יענה אמן המושבע או המועל אמן לא יעלה לו - ויהיה הענין כמו שפסקה הדעת הראשונה יש להשיב שזה לא בא להקיש על כל אלות וארירות אלא אם תשתכל היטב תמצא כל המקומות שבאו בכתוב ועליהם^{^[1255]} אמן היו אם בתחלת ענין מלכות שאז היה תחלת קבלת המצות או בסוף שאז רצה המשביע או המואיל להכניסם בברית ולכן היה ראוי לומר אמן עד שיתרצו להכנס בברית או שענינו כענין אמן הנה במעמד הר סיני רצה לתת להם יתעלה התורה והשיב משה דברי ה' יתעלה לישראל וצריך שיענו לו הין או לאו תשובה למאמר ה' וזהו אמרם כל אשר דבר ה' נעשה וכן ענו למשה ברדתו מן ההר כשספר^{^[1256]} להם דבריו יתעלה ומשפטיו וכן מה שנמצא בארירות שבפרשת כי תבוא הנה ידוע שיהושע ארר עליהם בבואם לארץ ועל שרצו להכנס לארץ נתחייבו להכנס בברית חדשה ולכן אמר ואמר אמן שיראה^{^[1257]} על שקבלו עליהם הענין שעניית אמן הוא כטעם אמת קיום הדבר ומשפטיו או כטעם קבלה וכן מה שנמצא בעזרא בדברי נחמיה הנה היה על שישראל נכנסו בגלות ורצה להכניסם בברית ההיא כדי שלא יקלו במצוה ההיא ולכן ענו הקהל ואמרו אמן כלומר קבלנו עלינו דברך ואמת וקיים מאמרך ומשפטיך ולכן לא תמצא במקומות האחרים שנמצאו גם שבועה או אלה שבאו בדברי הנבואה שיאמרו אמן - ואמנם באשה השוטה שאמרה אמן אמן הנה הכתוב אמר והשביע הכהן את האשה (במדבר ה, כא) והוא מצות עשה להשביעה וזהו אמרו ואמרה האשה אמן כי העונה אמן כמוציא שבועה מפיו ולא יתחייב אם המתחייב בשבועה ואמר אמן מקום בטוי שבועת פיו שנודה גם כן שכל מי שלא ענה אמן שלא יתחייב בשבועה ההיא כמו שיתחייב הפכו והוא שכל העונה אמן הוא כמוציא שבועה מפיו והראיה שבשאר ספורי הכתובים שבהם אלה ושבועה לא נזכר בהם אמן ונתחייבו בהם כל ישראל אף על פי שלא ענו אמן כי כבר ענו אמן בתחלת קבלתם ובעזרא אם ענו אמן היה בעבור שהיו בתחלת הגלות לא שאם לא ענו אמן לא היו מתחייבים באלה והראיה שכשאמר עזרא ואשר לא יבא בעצת הזקנים יחרם כל רכושו לא היו ישראל שם ולא ענו אמן כי החרם היה כדי שיתקבצו שם וכבר לא עלו אך קצת קהלות והם מוחרמים עד היום אף על פי שיש להן תשובה בענין שלא עלו אין כאן זכרה - והדעת השלישית והיא אשר נמשכו בה רוב חכמי ישראל וגדוליהם היא הדעת הנכונה המקויימת אחרי השכל ושפיטתו והיא הנקייה מן הטעות והטענה היא האומרת שכל מי שהוא ראוי להשביע בשבועת בטוי או אלה או חרם כמו שידעת בפרק הקודם והשביע את העם לענין כשר שהוא על צד מצוה תוריית אם לחזוק הדת או לגדור גדר הדת שפרצו בו או לענין הסכמה שהוא דרך לחיזוק הדת והתורה הנה כל מי שהוא מזרע ישראל ונכנע בדת משה רבנו עליו השלום יתחייב עליו לקיים הענין ההוא בין שהיה שם בעת החרם בין שלא היה שם בין שענה אמן או שענינו כענין אמן בין שלא ענה אמן ומי שעבר בדבר ההוא חייב באלה ההיא ולכן נתחייבו אנשי יבש גלעד הריגה כי מעלו בשבועת האלה שעשו העם על פי הזקנים אף על פי שלא היו שם ולא הסכימו ולא שמעו האלה - וכן יהונתן נתחייב מות אף על פי שלא הסכים בענין ולא ענה אמן כי אף על פי שהאכילה אינו ענין מצוה אמנם היא דרך לה שאם היו אוכלים העם היו עוטים אל אכילת בקר וצאן ולא היו נוקמים נקמת ה' באויביו והיו נהרגים ישראל וזה הפך כונת התורה הלא תראה בראותם הדבש התאוו תאותו ומפני שהיו יראים מהשבועה לא נגעו ממנו בפיהם ובזה היתה תשועה בישראל: ואולם אם היתה האלה והשבועה לענין שאינו דבר מצוה ודת תוריית אלא הסכמה אחת היא מדברי הרשות אם לתועלת הקהל או להרחיק נזק או לענין מוסכם בין קצת אנשים כגון שהסכימו שלא תעדנה הנשים עדים בזמן פלוני או ללכת למקום פלוני או שלא נשמע לקול פלוני בעבור קנאה ותחרות שבהם עמו או שלא נסעוד עמו או שלא נלך במקום שהוא שם וכיוצא בם אף על פי שהיה המחרים או המשביע נשיא או ראש הקהל חכם ושאר החכמים עמהם הנה לא יתחייב לאנשי העם בקיום הענין ההוא^{^[1258]} המואל והמושבע אלא מי שיאמר אמן או שענינו כענין אמן בין שהיה שם בין שלא היה שם כגון ששמע הענין שעליו האלה והשבועה מאיש אחד שהסכים בו ואמר מסכים אני כמוך או קבלתי על עצמי כאשר קבלתו^{^[1259]} אתה וכיוצא^{^[1260]} באלו הענינים הנה אז יהיה גם הוא נכלל בשבועה או באלה אמנם אם לא ענה אמן או לא הסכים בענין הנה הוא פטור מכלום אף על פי שהיה שם במעמד החרם ואף על פי^{^[1261]} שהיה עומד בצד המחרים ואף על פי שהיה בזרועו ספר תורה בשעת החרם^{^[1262]} כי אחרי שלא הוציא שבועה מפיו ולא ענה אמן או שענינו כענין אמן פטור הוא מכלום ואין צריך לאמר אם לא היה בבית הכנסת שהוא מעמד החרם - אמנם אלו שלא ענו אמן או שלא היו שם בשעת החרם אם קבלו עליהם אחר כן אינם פטורים מהאלה והשבועה והם כנשבעים ועונים אמן וכבר ידעת שהמתפייס בשבועה ובאלה חייב הוא כנשבע אבל מי שלא שמע או ששמע ולא קבל ולא פייסו עצמם באלה ובשבועה אינם חייבים אך לעניני מצוה וחובה בין שענה אמן בין שלא ענה אמן בין שהיה שם במעמד החרם אז^{^[1263]} בין שלא היה שם חייב אמנם אם לא שמע הענין שבעבורו היתה האלה ובטלו ולא קיימו הנה הוא פטור ואינו חייב דין כי הוא שוגג וכל שוגג פטור רמז מיהונתן כי בעבור שהיה שוגג נוצל מן המות כמו שבארנו למעלה: ואסור הוא להחרים או להשביע על אחרים לדברי הרשות שאין בהם ענין מצוה שיעשו או שלא יעשו - אבל לעצמו ולכל מי שירצה בדבר המורשה ההוא יש לו רשות להחרים ומותר וחוב להחרים לדבר מצוה ודברי חובות בין רצו בין לא רצו כי הוא קיום הדת - המחרים^{^[1264]} עצמו שמוציא השבועה או האלה מפיו אינו פטור מהאלה אפילו בדברי הרשות ואין צריך לומר בדברי החובות והמצות ואפילו שלא ענה אמן כי הוציא שבועה מפיו ונתפייס בה ולכן הוא חייב כעונה אמן - דבר שהעושה אותו חייב נדוי והחרימו שלא יעשו הדבר ההוא ועבר איש ועשה אותו אף על פי שלא ענה אמן בחרם ההוא או לא היה שם הנה חייב נדוי - אמנם מי שהחרים בדברי הרשות אין לשומע חוב לקבלו כי לא יעלה על דעת שזה ישבע וזה יאסר ואם קבל יהיה כמוהו כמו שבארנו - מי שהשביע או החרים לחברו לתת לו מתנה מה או להשלים לו רצון מה שאין לו חוב לקיים רצונו אבל הוא ברשות הנשבע אם ירצה מקיים ואם ירצה אינו מקיים אבל מי שנשבע או החרים על דבר שהוא שלו ותחת רשותו שלא יקח אותו אדם או שלא יכנס פלוני לביתו ובא פלוני ונכנס לביתו או לקח ממונו שנשבע והחרים עליו הנה הלוקח חייב כי מעל בחרם ועבר על שבועה שהיו בדבר שהוא תחת רשות הנשבע והמחרים פטור אבל אם נשבע או החרים על דבר שאינו לו אבל הוא של אחרים שלא יקח אותו פלוני כל שכן אם יהיה הדבר ההוא ראוי שיקחנו פלוני כגון שנשבע פלוני על בית שפלוני בר מצר לו שלא יקחנו ואין צריך לומר אם בעל הבית המוכר אותו רצה לתתו לפלוני ההוא שהוא בר מצר הנה הנשבע חייב משום שבועת שוא כי נשבע בדבר שאין לו רשות עליו ואין בידו יכולת על הדבר ההוא - מי שעומד בצד המחרים וספר תורה בידו הנה אם אמרו לו תפוש ספר תורה כדי לעשות שבועת אלה או חרם לענין פלוני ולא אמר חוץ ממני או איני מסכים לדעתכם אלא שתק ועלה ותפש ספר התורה בזרועו והחרימו והשביעו לענין ההוא אינו פטור מהאלה כי שתיקתו כמי שנתפייס באלה והוא אף על פי שלא ענה אמן חייב כי שתיקתו כענין אמן במקום זה ואין שתיקת שאר בני אדם ענינה כענין אמן ולא היא כענין הודאת פיו כי אין כל שתיקה כהודאה כמו שיתבאר במקומו אם יעזרני האל - מי ששמע קול אלה לענין מצוה או לענין שמחזיק מצוה וחוב ואמר חוץ ממנו כדי להפטר מן האלה מחשבתו בטלה ומוסיף על חטאתו פשע שנאמר והיה בשומעו את דברי האלה הזאת (דברים כט, יח) שהיא אלת המצות הכתובים למעלה ארור האיש וגו' והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי (דברים כט, יח) וכתוב לא יאבה ה' סלוח לו כי אז יעשן אף ה' (דברים כט, יט) כי הוא מזיד להכעיס וקנאת ה' בו ועליו יחולו כל האלות הכתובות בתורה והן הכתובות בפרשת אם בחקותי ובוהיה כי תבא וזולתם ומחה ה' את שמו מתחת השמים (דברים כט, יט) שלא ישאיר לו לא נין ולא נכד בעמו ואין שריד במגוריו (איוב יח, יט) - ומי שנתרצה באלה ונטה צאורו וסבל עול המצות וקיימן כפי יכולתו יתקיים עליו מאמר וחיית ורבית (דברים ל, טז) וכלל הברכות הכתובות בתורה ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה (דברים כח, ג) וזולתם ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך (דברים כח, ו): סוף דבר כל חרם שהיה לענין חוב או לדבר מצוה הנה כל ישראל מחוייבים לקיימו בין שענו אמן בין שלא ענו אמן ואין צריך לומר אם שמעו באזניהם האלה ומי שמעל בחרם חייב מות בזמן המלכות שנאמר אך כל חרם וגו' (ויקרא כז, כח) ובזמן הגלות חייב נדוי כמו שאמר והוא יבדל מקהל הגולה (עזרא י, ח) כמו שבארנו למעלה וכל חרם שהיה לענין רשות מעניני העולם שלא קבלו אותו ישראל מהר סיני ממשה רבנו עליו השלום הנה העונה אמן או שענינו כענין אמן בין שהיה שם בין שלא היה שם במעמד החרם ונתפייס מאחר ששמע הענין מאיש שקבל עליו הוא המתחייב לקיימו ומי שלא נתפייס בחרם ההוא ואפילו שהיה שם במעמד החרם ההוא הנה הוא פטור מכל עונש ובידו הרשות אם ירצה להתפייס בענין ההוא אם לא וכבר ידעת במה שעבר באיזו אלה וארירה או שבועה חייב האדם עליה עונש אם עבר בה ובאיזו הוא פטור אף על פי שחייב לקיימה - אלהים יקימנו ונחיה לפניו אמן:

#XXIV:15 הפרק החמשה עשר

בביאור מלת אלה ואמן: פירוש מלת אלה ענין שבועה כמו תהי נא אלה בינותינו (בראשית כו, כח) ונשא בו אלה להאלותו (מלכים א ח, לא) (דברי הימים ב ו, כב) לשאול באלה נפשו (איוב לא, ל) גם נמצאת מלת אלה על הארירה והקללה שנאמר בשבועת האלה (במדבר ה, כא) שהשבועה היתה שתאמרנה הנשים כה יעשה אלהים להן כמו שעשה לאשה פלונית והאלה היתה לצבות בטן ולנפיל ירך גם החרם נכלל תחת מלת אלה כי החרם בו קללה בו ארירה בו שבועה^{^[1265]} קללה שנאמר ברכה וקללה (דברים יא, כו) ואת הקללה על הר עיבל (דברים יא, כט) וכתוב שם ארור האיש אשר יעשה וגו' (דברים כז, טו) וארירה וחרם אחד הוא בארירה כתוב והיתה העיר חרם היא (יהושע ו, יז) וכתוב שם ארור האיש אשר יקום ובנה את יריחו (יהושע ו, כו) בשבועה כתוב ואיש ישראל נשבעו במצפה איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה (שופטים כא, א) וכתוב ואנחנו נשבענו בה' (שופטים כא, ז) ובאחרונה כתוב כי נשבעו בני ישראל לאמר ארור נותן וגו' (שופטים כא, יח) ודע שהארירה קשה מהקללה אף על פי ששניהם מגרעת הטוב והברכה כי יהיה ענין הקללה הפך הברכה שהברכה תוספת הטוב והקללה הפכה חסרון הטוב והארירה היא חסרון הטוב ונתינת רע וכמו שנמצא הזכרת ה' יתעלה בארירה שנאמר ארור האיש לפני ה' (יהושע ו, כו) כן נמצא עם הקללה שנאמר ויקללם בשם ה' (מלכים ב ב, כד) וכן נמצא בשבועה שנאמר נשבענו בה' (שופטים כא, ז) וכן ואשביעך בה' (בראשית כד, ג) וכן נמצאו כלם בלתי הזכרת השם יתעלה ארור משגא^{^[1266]} עור (דברים כז, יח) מקלל אביו (שמות כא, יז) אשר נשבענו (יהושע ט, כ) אף על פי שבכלם יתכן שקצר ההזכרה ודע ששבועת האלה או שבועת הארירה או שבועת הקללה היא בהיות עם הארירה או עם הקללה או עם האלה אזכרת השם יתעלה או כנוי מכנויו אמנם אם אין שם אזכרה אלא יאמר ארור או מקולל לבד ולא יזכיר השם יתעלה תקרא אלה לבד ואשר היא שבועה לבד היא שבועת בטוי שאין שם זכר אלה - מלת חרם כוללת נדוי ולכל מי שיחרימו הקהל הנה הוא מנודה גם כן כי מלת נדוי נגזר מן שונאיכם מנדיכם (ישעיהו סו, ה) ענין הרחקה וכל מוחרם הוא חייב מות ואין הרחקה יתרה יותר מן המיתה וביעור הרע מקרבך ולכן אמר עזרא יחרם כל רכושו והוא יבדל מן קהל הגולה אמנם המנודה אינר מוחרם כי המוחרם יתחייב מות אף על פי שהנדוי בזמן הגלות עומד במקומו הנה זה היתה על צד התקנה כי אין בידינו שבט המושל אמנם פסקו החכמים ע"ה שאם לא שב בתשובה המנודה שנודה להכניסו בידי נוגשי גוים ולהעיד עליו כל דבר עד שיתחייב מות^{^[1267]} עד שיתקיים פסוק ובערת הרע מקרבך וכל ישראל ישמעו ויראו (דברים כא, כא): מלת אמן כטעם אמת קיום הדבר ומשפטו והוא מגזרת איש אמונים (משלי כ, ו) וגם אמנה אחותי (בראשית כ, יב) - והנה עד באמרו אמן כן יעשה ה' כלומר אמת יהיה זה וכן יעשה ה' וכן ויאמר כל העם אמן רצוני אמת הוא שמי שיעבור על הברית יהיה ארור והנה אם כן יהיה זה על דרך תפלה או יהיה מלת אמן על דרך קבלה שקבלו על עצמם הקללה אם יעברו: ועל הדרך הזה יהיה כל אמן שאחר האלה והברכה והשבועה ועל דרך הראשונה שענין אמן הוא כטעם אמת קיום הדבר יהיה ענין אמן הבא אחר הברכות שיברך האדם לבוראו שאמת הדבר וקיים שהבורא יתעלה ברוך ואמת הוא שיברכוהו כל בריותיו ומזה הענין נאמר בספר תילים ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם אמן ואמן (תהילים מא, יד) ברוך ה' אלהים אלהי ישראל עושה נפלאות לבדו (תהילים עב, יח) וברוך שם כבודו לעולם וימלא כבודו את כל הארץ אמן ואמן (תהילים עב, יט) ברוך ה' לעולם אמן ואמן (תהילים פט, נג):

#XXIV:16 פרק ששה עשר

בבאור הדברים שבהם השבועה קיימת ומה שתותר השבועה בהם ושאין [לאדם]^{^[1268]} להיות עצמו מתיר שבועתו אף על פי שיודע בבאור^{^[1269]} - כלל גדול יהיה^{^[1270]} מסור בידך בענין הפרת השבועה והתרתה שכל החכמים פסקו שכל שבועה שחלה על שבועה בדברי הרשות שבבחירתו לעשותו או לא לעשותו בשוה כל שכן בדברי חוב ומצוה וענין הכרחי הנה השבועה האחרונה בטלה ואין הנשבע חייב לקיימה אבל חייב עונש גם כן על שנשבע לשוא או על היותו מבזה אותו יתעלה שצוה המצות אחר שנשבע שלא יעשה גזרתו יתעלה והוא חייב מות שנאמר כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש וגו' (במדבר טו, לא) ובזמן הגלות יתחייב נדוי ויתחייב עליו גם כן שינחם על שבועתו זו שהיא דעת מן השכל ושישוב אל ה' לרחמהו בעשותו דרכי תשובה שיתחייב בהן החוטא כמו שהתבארו בסדר יום כפור כגון מי שנשבע שלא יאכל בשר יום אחד ואחר כן נשבע שיאכל הבשר ביום ההוא הנה השבועה על שיאכל הבשר בטלה שכאלו נשבע לבטל שבועה ועובר בלאו משום לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא וכן כל כיוצא בזה בדברי הרשות השבועה האחרונה בטלה - וכגון מי שנשבע על דבר שאין בו כח לעשותו ואין בידו הרשות והוא רע ומנוע מן השכל - כגון הנשבע להכות את המלך או נשיא העדה וכגון שנשבע לצום שלשה ימים רצופים הנה שבועתו בטלה וחייב משום שבועת שוא שהכתוב אמר או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו (במדבר ל, ג) ואם אין נפשו קיימת מה אסר יאסור עליה ומה שאמר נשבע להרע ולא ימיר (תהילים טו, ד) כל החכמים פירשוהו להרע לעצמו לא לזולתו שאין עליו רשות כל שכן גדול ממנו שיבא אליו^{^[1271]} היזק ועם זה במה שיש לו יכולת לעשותו לא שימות בו וכגון שיחלה ויבא לידי סכנה או שימות בו - וכגון מי שנשבע לבטל מצוה ודת תורה כגון הנשבע שלא ילבש טלית והנשבע שלא ישמר מאשה טמאה ומכל קדש - או שלא ישב בסכה או שיחלל השבת או שיאכל חמץ בפסח וכגון שנשבע על כעס שיגרש את אשתו בלי ערות דבר וזולתם ממצות התורה עשה או לא תעשה אפילו בקלה שבהן הנה שבועתו בטלה אבל חייב משום שבועת שוא שכל המצות מקויימות בשבועה וברית מהר סיני שנאמר ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת (דברים כז, כו) וכתוב את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה וגו' (דברים כט, יד) ואין שבועה חלה על שבועה עם שיתחייב הריגה כי בזה הבורא יתעלה כמו שבארנו - ואם תאמר ואיך בטלו בני ישראל מצות לא תחיה כל נשמה (דברים כ, טז) והחרם תחרימם (דברים כ, יז) בעבור שבועתם שנשבעו לגבעונים הנה כבר בארנו הענין למעלה ואין צורך להכפילו כאן כי משם תבין העלה - גם נדר יפתח שלא נתבטל תמצא ענינו בנדרים אם יעזרני האל עם שענין נדר יפתח היה בענין אך כל חרם שלא יגאל לעולם ולכן לא היה יכול לחלל דברו כי לא יתכן לגאול בתו - אין הפרש במצות התורה בין שהיו רעות מן השכל ובאה התורה ויפתה אותן כגון מצות שבת שהוא אינו טוב מן השכל שמירתו ובאה התורה ויפתה אותו במעלה גדולה וכן כל המצות התוריות שחיובן תובע ליופין ומעלתן ובין שהיו טובות מן השכל ורעות מהדת כי באה התורה והרחיקן רחוק רב כמו אסורי העריות שאסרם הכתוב שכל מי שנשבע לבטל אחת שבועתו בטלה וחייב עונש ואמרו כל החכמים שכל המתנה ונשבע על תנאי התורה תנאו בטל והוא חייב מה^{^[1272]} שנאמר כי דבר ה' בזה הכרת תכרת וגו' (במדבר טו, לא) - יש שבועות שאם חל אדם ונשבע באחת מהן אינו חייב לקיים שבועתו ועם כל זה הוא פטור מכל עונש ואינו חייב בבטולן לא משום שבועת שוא ולא משום שבועת שקר כמו שיתבאר לך אחד אחד במינו - נמצא בדברי הנביאים בענין דברי נבל הכרמלי על דוד המלך ע"ה בעת ששלח נעריו לתת להם את אשר תמצא ידו והוא השיב היום רבו עבדים המתפרצים וגו' (שמואל א כה, י) ונשבע דוד ע"ה שלא ישאיר לנבל עד אור הבקר משתין בקיר (שמואל א כה, כב) שנאמר חי ד'^{^[1273]} אם אשאיר וגו' (שמואל א כה, כב) ובעת לכתו באה אביגיל אשת נבל אצלו ומנעו מבוא בדמים ובטל שבועתו ולא נמצא שגנהו הכתוב בענין זה עם שידוע הוא שדוד המלך ע"ה כל דבריו היו ברוח הקדש אף על פי שלא היו על דרך נבואה כי הפרש יש בין נבואה ובין רוח הקדש כמו שיתבאר בזולת זה המקום אין כאן זכרו ולכן לא נכתב ספרו ספר תלים עם ספרי הנבואה אלא עם הכתובים והעד הנאמן רוח ה' דבר בי (שמואל ב כג, ב) ועליו כתוב איש האלהים ונראה מזה שלא עבר ולא היה עליו חטא בחללו שבועתו - לכן פסקו כל חכמי ישראל כמו שבאר הרב האלהי רבנו אהרן בע"ח ז"ל כי מי שנשבע על דבר על פי צורה ידועה ואחר כן נשתנה הענין שנשבע עליו מאותה הצורה והתכונה או נוסף לו ענין או נגרע ממנו ענין והכלל שנשתנה אם מצד איכותו ואם מצד כמותו הנה אם חזר משבועתו ובטלה אינו נקרא מבטל השבועה ולא שעבר בשבועתו כי השבועה מתקיימת על פי אותה הצורה אבל אם יש לו שנוי על מה שסבר בדעתו שכנשבע^{^[1274]} עליו חוזר משבועתו שנשבע על מה שהיה בתחלה ואין עליו חטא ועון ולא עונש כלל והראיה מדוד המלך ע"ה שלא נשבע להרוג את נבל וכל אשר לו אלא על דעת שלא חשב בדעתו שאביגיל הולכת אצלו למנעו מבוא בדמים ולכן בטל שבועתו ונמנע לבלתי געת לנבל כשבאה אביגיל אצלו כי נשתנה הענין ומחשבתו - ואם תאמר כי על שלא יבא בדמים לכן חזר משבועתו כי שפיכות דמים עונש גדול אין כמוהו נאמר שאם הרג דוד את נבל אין זה שפיכות דמים כי על פי הדין נתחייב נבל מות אם מפני שלא נתן לדוד ואנשיו שכר שמירת צאנו או מפני שהיה מורד במלכות והיה חייב מיתה כי כבר היו יודעים כל ישראל שדוד נמשח למלך עליהם ונבל בזהו וקראו עבד שנאמר מי דוד ומי בן ישי היום רבו עבדים (שמואל א כה, י) ונער נבל אמר לאביגיל חומה היו עלינו גם לילה גם יומם (שמואל א כה, טז) וכן אמר דוד ע"ה אך לשקר שמרתי את כל אשר לזה במדבר ולא נפקד מכל אשר לו מאומה וישב לי רעה תחת טובה (שמואל א כה, כא) כה יעשה אלהים לאויבי דוד וכה יוסיף וגו' (שמואל א כה, כב) וכתוב ויגוף ה' את נבל וימת (שמואל א כה, לח) אף על פי שאמרה אביגיל לדוד ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול לב לאדוני לשפוך דם חנם (שמואל א כה, לא) כלומר הנקמה שאתה רוצה להנקם מנבל ופוקה ומכשול כפל לשון לחזק ואל תשמע לדרש שאמר כי תבע דוד אביגיל לעברה ואמרה לו לא תהיה הנקמה לך לפוקה ולמכשול לגלות ערות אשת איש גם שדרשו בו אמר דוד לאביגל^{^[1275]} שכתוב בלי יו"ד שאמרו שכאשר אמרה לו וזכרת את אמתך (שמואל א כה, לא) פקדה עצמה לו וכיון שפקדה עצמה לו פגמה הכתוב בקריאה כי למעלה קראה אביגיל והנה אביגל כי דברי הבל המה ואל תשים לבך בהם:

ונשוב למכווננו - ענין שנשתנה באיכותו כיצד כגון שבא שמעון ואמר לראובן שלוי קלל אותך ונשבע ראובן שלא ידבר עם לוי או שלא יאכל עמו - אחר כן בא לוי ושאל לו והיה דבר שמעון שקר ורכילות הנה שבועת ראובן על לוי אינה שבועה קיימת כי שבועתו היתה על מנת אם קללו לוי ואחר שנשתנה הדבר באיכותו אין שבועתו שבועה ומופרת היא ואין עליו עונש - או שאמר לו שקללך לפני פלוני ונשבע ראובן בעבור שקללו לפני פלוני ולא היה האמת כן אין שבועתו שבועה ואם בטלה אין עליו עונש אף על פי שקללו לוי כי נשתנית בכמותה שגרעון יש בענין ששמעון אמר שקללו לפני פלוני ולא היה כן וכן כל כיוצא בזה - יש ענינים שמשתנים באיכותם וכמותם והשבועה בהם אינה מותרת אלא אדרבה נתקיימה יותר ממה שהיתה והנשבע מחוייב לקיימה ואם בטלה עבר כגון מי שנשבע לקנות ספר אחד והיה קונטרסים בלתי קשור במאה לבנים ונשבע שלא יניח הספר ההוא לקנותו זולתו^{^[1276]} עד היות מחירו ק' לבנים - אחר כן קשר הבעל ספרו ופיזר מעות לקשירתו או הוסיף קונטרסים אחרים עמהם וקשרם ביחד או יפה הקונטרסים בציורים ובמשכיות חמדה ובכלל עשה ספרו יותר טוב ממה שהיה הנה אף על פי שנשתנה הדבר שבו נשבע ממה שהיה אין שבועתו מותרת אלא אדרבה נתקיימה יותר ממה שהיתה מחוייב להעלות מחיר הספר עד הסך שנשבע בו שהוא מאה לבנים במשלינו ובכל עת שלא יקחנו יקרא עובר מחלל שם שמים כי אין מעלת הספר ויקרותו שהוקירו בעליו מתירות שבועתו כי נהיה יותר טוב ממה שהיה ואם לדעתו שמקודם היה שוה מאה לבנים עתה שוה מאה ועשרים והנה על אחת כמה וכמה חייב להעלות מחירו עד הסך שנשבע בו ואין שבועתו מותרת אלא אם עלה מחיר הספר יותר מן המאה לבנים שנשבע הוא להעלותו או אם נהיה יותר פחות ממה שהיה בעת שנשבע כגון שהחסירים^{^[1277]} הבעל קונטרסים או נקרעו או בלו וכיוצא בהם או שקנה אותו אדם אחר בסתר ולא היתה לו ידיעה וזה דומה למי שנשבע שלא יאכל עם פלוני או שלא ידבר עמו בעבור שבזהו וקללו שכל עוד שיוסיף בזיונות וקללות תתקיים שבועתו על אחת כמה וכמה ואין שנוי הענין מתיר שבועתו והבן זה היטב שלא תכשל בשבועות: מי שראה אנשים אוכלים פירותיו וחשב שהם זרים ונשבע להענישם או למוסרם בידי גוים וכשנתקרב אליהם ראה שהם בניו או קרובים לי שאינו רוצה להענישם שבועתו מותרת ומופרה^{^[1278]} שדעתו לא היתה להענישם אלא בחושבו שהם זרים אבל אם היו זרים ובתוכם היה בנו או אחיו ונשבע להעניש כלם שבועתו על בנו ואחיו מותרת כי אין רצונו בעת שנשבע להעניש אותם אבל בזרים שבועתו קיימת - ואם עונש הזרים על בנו שבועתו מופרה^{^[1279]} כי כונתו שלא יענש בנו בין בפועל בין בכח - מי שנשבע שלא ילך לבית פלוני ונתחדש דבר ונוסף עליו שהוא רוצה להתחתן עמו מותרת שבועתו כי נשתנית בכמותה וכן כל כיוצא בזה - כל שבועה שנשבע אדם על דבר שלא היה לבו ופיו שוים מותרת ומופרת ואין לו עונש אם בטלה - וכן כל שבועה שהיא על תנאי אם לא היה התנאי אין השבועה קיימת כגון מי שנשבע על עבדו למוכרו אחר ששמע שהוא גנב ונמצא שאינו גנב לא ימכרנו כי על תנאי נשבע וכן כל כיוצא בזה ככה פסקו כל החכמים - מי שנשבע לבטל שבועת חברו שאינו תחת רשותו או לבטל שבועתו שנשבע הוא מקודם על דבר הנה שבועתו בטלה וחייב עונש - אבל יש להשבע לבטל שבועת אשתו ובתו ולהפר עצתן וכונתן או להשבע עליהם בדבר לעשותו כגון שנשבע יפתח על הנדר שנדר לבתו וחנה על בנה וראשי העם על העם כגון שאול ועזרא ע"ה כמו שיתבאר בדיני נדרים ושבועתו קיימת ואם בטלה חייב - כבר ידעת במה שעבר ארבע מיני שבועות שבאו בתורה הנה כל מי שנשבע אחת מהן באונס הנה הוא פטור מכל עונש ואין הפרש בין שנשבע מתחלתו באונס או שנשבע ונאנס ולא הניחוהו לקיים שבועתו או שהשביעו אנס - הנשבע באונס צריך להיות כונתו בלבו בעת השבועה לדבר הפוטרו שאף על פי שכבר בארנו שדברי הלב כלא היו אלא צריך להיות הלב והפה שוים אבל אחרי שזה אנוס ואינו יכול להוציא בשפתיו מפני האונס הוא סומך על דברי לבו ומחשבתו כמי שנשבע לאונס שלא יאכל בשר סתם ובלבו שלא יאכל בשר חזיר או שלא יאכל בשר כלל היום הנה הוא מותר ושבועתו מופרת וכן כל כיוצא בזה: יש לשאול במה שפסקנו ששבועת האנס אינו שבועה מענין צדקיהו המלך שגנהו הכתוב על אשר הפר ברית נבוכדנצר שהשביעו באלהים שנראה שהיה מוכרח עליה ואנוס בעשייתה וידוע הוא שגנהו יתעלה באומרו אם לא אלתי אשר בזה ובריתי אשר הפר ונתתי בראשו (יחזקאל יז, יט) עם שכבר זכר זה בכלל תועבותיו שנאמר וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים (דברי הימים ב לו, יג): יש להשיב כי עבודת נבוכדנצר היתה חובה עליו ואשר חייבו נבוכדנצר היה מחויב עם שכבר נבוכדנצר לא הכריח אותו ולא האניסו בשבועה אבל הוא נשבע לו ברצון נפשו בלי הכרח ואונס ועל שהיתה השבועה ברצונו גנהו הכתוב - מי שהשביע את חברו על דבר שלא יגיד או על ענין שלא יעשהו וקבל השבועה ואחר כן הוכרח הנשבע והוצרך להגיד הדבר ההוא או לעשותו בעבור שיש עליו או על חברו נזק וצררות שבועתו מופרת ובטלה ואין צריך לומר אם השביעו בסתם ולא פרש לו דעתו ומחשבתו ואחר שנשבע לו לעשות חפצו פירש אותו ויש לנשבע מאותו החפץ היזק וזמיון ורע בגופו או בנפשו ששבועתו בטלה אם ירצה מקיימה ואם לא יקיימה אינו עובר ואין לו עונש כך פסק רבנו לוי הלוי ע"ה - שבועות של שגגות מופרות ואין לנשבע לאחת מהן עונש אולם בשבועת העדות או הפקדון ומה שעמו אם שגג בפקדון שהפקד אתו או בעדות שחשב שאינו יודע עדות ונשבע פטור הוא מכלום כמו שבארנו - ואולם בשבועת שוא כגון שנשבע שלא ילבש ארבע כנפות בציצית ולא ידע שלבישת הטלית מצוה ואולם שבועת שקר כגון שנשבע שלא הלך בבית הכנסת ונזכר מאחר כן שהלך או שנשבע שלא ילך ושכח והלך וכיוצא בזה כמי^{^[1280]} שנשבע להכות את אשתו מפני שהכתה היא את בנו או מפני שלא הציעה מטתו ונודע שלא הכתה בנו והציעה המטה מותרת שבועתו כמו שבארנו שכן נמצא הענין בשאול המלך ע"ה כשנשבע פעמים להמית את יונתן ונמצא בלתי חוטא ונפטר מן המות ולא היה שאול חוטא בשבועתו ולא היה עליו עונש - אבל אם נשבע שלא אכל והוא יודע שאכל הנה היא שגגת שבועת בטוי לשעבר שחייבין עליה קרבן עולה ויורד - ושבועת שקר זו שנשבע אסורה ושגגתה היא שלא ידע שחייבין עליה קרבן - וכן השגגה שחייבין עליה קרבן עולה ויורד לעתיד היא כמי^{^[1281]} שנשבע שלא יאכל דבש ושגג וחשב אדרבה שנשבע שיאכל דבש ואכלה שזה נעלמה ממנו השבועה היאך היתה והרי הוא זוכר החפץ שנשבע עליו - הנה זו היא שגגת שבועת בטוי לזמן הבא - אבל אם נשבע שלא יאכל דבש תמרים ואכל דבש תמרים על דעת שהוא דבש דבורים הרי זה אנוס ופטור שכבר לא נעלמה ממנו שבועתו ולא נעלם ממנו אלא חפץ שנשבע עליו - וכן אם נעלמה ממנו השבועה באיכותה ונעלם ממנו חפץ שנשבע עליו הנה הוא פטור מן הקרבן כמי שנשבע שלא יאכל דבש תמרים וחשב שנשבע שיאכל דבש תמרים ואכל דבש דבורים על דעת שהוא דבש תמרים הנה אנוס ופטור שכבר נעלמה ממנו השבועה וחפץ דעתו - מי שנשבע שלא יאכל סוקר ונצטער ואכלו מפני הצער על שדמה בלבו שמותר לו לאוכלו מפני^{^[1282]} הצער הנה הוא פטור כי הוא שוגג על מה שחשב שמותר לו לאוכלו מפני צערו עם שהוא יודע שאסור הוא לו והוא אכלו בטעות - שבועה של הבאי מותרת ומופרת כגון מי שראה חיילות גדולות או צריח ומגדל גבוה ונשבע שראה חיל מלך פלוני והם כך אלפים או שהם כיוצאי מצרים ושראה מגדל פלוני והוא גבוה עד לשמים וכיוצא בענינים אלו שהנשבע הזה לא גמר בלבו שהדבר כך בלא תוספת ומגרעת ולא כיון אלא לספר את רוב מספר העם או גובה המגדל - לשון הבאי ענינו שטות מה ותרגום מה הבמה אשר אתם הובאים^{^[1283]} שמה (יחזקאל כ, כט) תרגום הובאים משתטין^{^[1284]} - במה שפסקנו בשבועת ההכרח ואונס ושגגה והבאי שהן מופרות ואין עונש לנשבע אחת מהן כן דעת כל החכמים ע"ה שכבר הודו שאין הפרש בין הנדר ובין השבועה ואמרו שנדריה הכרח נדרי שגגה נדרי הבאי כולם מותרים אחד הנודר הוא עצמו או הדירו זולתו והסכים ועוד נדבר בזה בענין נדרים אם יעזרני האל - יש לעיין למי שנשבע וחזר בכדי דבור האם שבועתו קיימת או מופרת החכמים נחלקו בזה - בעלי הקבלה אמרו שהנשבע וחזר בכדי דבור שהוא כדי שיאמר תלמיד לרב שלום עליך רבי ואמר אין זה שבועה או שחזרתי מדבורי או שנחמתי על שבועתי וכיוצא באלו הלשונות שהוראת התר על מה שנשבע הרי זה מותר ונעקרה שבועתו שזה דומה לטועה - והחכמים אמרו שאין שבועת מי שחזר בכדי דבורו מופרת ומותרת כי אם קיימת שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה (במדבר ל, ג) כיון שיצא הדבר מפיו יעשהו לבד שתהיה הסכמת הלב בשוה כמו שבארנו וכן הוא האמת אבל אם הוציא שבועה מפיו וחזר ואמר שטועה אני או ששגיתי בדבורי וכונתי על כך וכך אז שבועתו מופרה^{^[1285]} כמו שבארנו - ממה שאמר הכתוב ככל היוצא מפיו יעשה שנזכר אחר אומרו או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו (במדבר ל, ג) ידענו שצריך לקיים שבועתו על הדבר שנשבע עליו בלי יתרון וחסרון ובלי חלוף - כגון שנדר להתענות ונשבע הנה צריך להתענות ואינו יכול לומר שאתן צדקה לעניים תמור הענוי והצום ואפטר ממנו - האלהים אם אין לו כח לעשותו ויבא לידי סכנה ממנו הנה הוא פטור מן הצום בלי תמורה וחלוף הצדקה ושבועתו מותרת ונדרו בטל כמו שבארנו וכן אם עיין זמן בדבר שנשבע עליו אם שכח יש לו לקיימו אחר הזמן ההוא במהותו ובאיכותו ובכמותו - כגון מי שנשבע לתת לפלוני בכל עת שיעבור מביתו מנה עד שנה אחת ושכח שבועתו ונזכר אחר כן חייב לתת לו המנה בכל עת שיעבור מבית פלוני שנה אחת מיום הזכרו השבועה ואפילו שאמר שמיום זה שאני נשבע אתן לו המנה ושכח ועבר זמן ובתוך הזמן ההוא לא עבר מביתו ואין צריך לומר אם עבר ושכח ולא נתן מנה הנה הוא חייב לתתו לו שנה אחת מיום שזכר - אבל אם עבר מביתו וזכר מאחר כן כמה מנות נתחייב לו בזמן השכחה יתן לו המנות ההן וימנה השנה מיום התחלת השבועה - ואם ספק יש בענין חייב לתפוש היותר חמור שיגביר בלבו מה שאמר מפיו צריך האדם להמשך כפי החכמה^{^[1286]} כל לשון מה שיאות מדבורו לבד שתהיה גם הסכמת הלב שוה לו - כגון הנשבע שלא אוכל בשר שהכונה בו בשר בקר וצאן - וכמי שנשבע שלא יקום ממקומו שדעת בו שלא יבא לו צורך וכן כל כיוצא בזה: נשבע שלא יהנה מדברים ידועים שיש להם שם לכל אחד ואחד לעצמו בלשון ההוא נהנה מן היוצא מהם כגון שנשבע שלא יאכל ענבים או זתים או תמרים וכיוצא בם הנה אוכל הדבש והשמן ושותה היין וכן כל כיוצא בזה וכן הדין בהפך זה אף על פי שאמרנו שיש שבועות שהן מותרות ומופרות ואין עונש לנשבע כלל כשחל ונשבע אותן אמרו החכמים שצריך עם כל זה להנחם על השבועה שנשבע כי היא רעה בשכל ונראה הענין כבזיון למי שבראו והמציאו בעולם יתעלה שמו עם שכבר הוציא שם שמים לבטלה ומצורף שכבר אפשר שיהיה שוגג על שבועותו זו שאינו שבועה ולכן צריך שינחם על רוע שבועתו ויאמר חטאתי עויתי מחול לי יתעלה אם יש לי עון משבועה הזו - אנשי אומתנו מאד הם יראים את ה' ואת שבועתם שומרים ואפילו היתה בלתי הזכרת שמו יתעלה כאשר למדום אבותם הקדושים שהיו יראי אלהים אנשי אמת שאינם נשבעים למרמה ואם חל ונשבעו בדבר מה ואפילו שהוא ענין קשה מאד הם מצטערים לקיימו לבלתי הפר שבועתם עד שכל כך הם מתחזקים בענין זו האמונה שלפעמים נשבעים קצת אנשים בעת הכעס לענין שהוא בטול מצוה או ענין חוב ויחשבו הענין ההוא שאינו מצוה בעבור שקשה עליהם לבטל שבועתם עם שכבר קצת טפשים יבחרו לבטל המצוה ההיא מלבטל שבועתם וזה מסבלותם והמשך המנהג ששב להם בטבע ואין הענין הזה טוב אבל הוא שורש פורה ראש ולענה ועל חכמי הדור וזקניו להפר עצתם זו ומנהגם לבטל ולקללם ולבזותם בזוי גדול ולחרפם ולגדפם כי זה המעשה הוא בזוי לו יתעלה ויתחייבו מלקות כי עוברים במאמר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא כמו שבארנו:

אמר כלב אפינדופולו בן אליהו בי"ה^{^[1287]} המשלים

להיות שהפרת השבועה והתרה תלוי בענין והוא שנוי הדבר וחלופו במהותו ואיכותו וכמותו או מצד אונס והכרח ושגגה והבאי וכיוצא בם כמו שביארנו כפי מה שפסקו החכמים ע"ה כפי מה שיוצא מכח דברי הנבואה ולדעת שנון המהות וכל שכן הכמות והאיכות של ענין שנשבע עליו קשה לכל אדם כי אין כל אדם חכם ואין כל אדם מפולפל בחכמה ומבין דבר מתוך דבר לכן נראה לי שזה הענין רוצה לומר התר השבועה והפרתה ראוי להיות על פי החכם שבכל דור ודור כי החכם ההוא ידרוש הדבר שנשבע עליו האיש ויחקור בו ויחפש למצוא איכותו וכמותו ומהותו היטב וידע אותו על טוב מה שאפשר הנשבע ואם יראה לו רוצה לומר לחכם ההוא שתהיה השבועה מופרת תופר ואם לאו לא תופר ובזה לא יכשל עם ה' בחטא השבועה ובמעלה שכבר ידעת כמה גדל עונשה שאין לה כפרה שלמה כמו שבארנו ולא יהיה כל אדם אץ ומהיר למצוא התרה בשבועתו בחשבו שיש לה שנוי בענינה וכל שכן בהיות האיש הנשבע מתחרט בענין שנשבע עליו יחשוב שיש שנוי בשבועתו אפילו שלא היה וימהר לבטל שבועתו מצד תגבורת תאותו - ואמר הרב רבנו אהרן בעל עץ חיים בספרו במצות בדין הנדרים ז"ל ומה טעם להזכיר הנה ראשי המטות ללמד שכל הרוצה לנדור מתיעץ בחכמי הדור לתת לו עצה ההגונה לו או בעבור שיהיו הראשים משגיחים ומשקיפים לכל מי שנדר נדר לקיימו ושלא יפר שבועתו עד כאן לשון הרב - ולכן ראוי שכל מי שיחשוב על דבר שנשבע שאין שבועתו קיימת שלא יתירה ושלא יבטלה עד שישאל לחכם המעולה שבדור ומה שיאמר לו החכם ההוא ככה יעשה וראוי לחכם ההוא שלא יהיה אץ ומהיר להשיב לו אין^{^[1288]} או לאו אלא אם כן חקר ודרש בשבועתו היטב שנאמר ודרשת וחקרת ושאלת היטב (דברים יג, טו) - ואם בדינים שבין אדם לחברו חייב הכתוב לשופט לעשות דין אמת כל שכן במשפט שבין אדם לבין בוראו שחייב לחקור בשבועה היטב שלא יכשיל את הנשבע בהין או בלאו כי לא לפניו חנף יבא (איוב יג, טז) וכל זה כפי מה שמספר לו הנשבע איכות הדבר וענינו כי אין הדיין דן אלא מה שאזניו שומעות או עיניו רואות ואם הנשבע יתעולל עלילות ברשע ממציא תואנות כוזבות כדי להתיר לו שבועתו אין לדיין עונש ועל הנשבע כזה אמר הכתוב הוצאתיה נאם ה' (זכריה ה, ד) וחללת את שם אלהיך אני ה' (ויקרא יט, יב) רוצה לומר שאני יכול להפרע ממך וחייב כרת בידי שמים שאינו מבטל שבועתו בפרהסיא להתחייב מיתה בבית דין ובוחן לבות וכליות אלהים שופט צדיק (תהילים ז, י): חכם שנשבע אף על פי שיודע ששבועתו מופרת ומותרת אינו יכול להתירה אלא אם כן ישאל לחכם אחר וישאו ויתנו בענין ומה שיעשו יהיה עשוי - לא היה חכם במקום ההוא לוקח שלשה אנשים הדיוטים או שנים ונושא ונותן עמהם בדבר ומה שיעשו עשוי ואין צריך לומר בשבועת ההדיוט שאין עצמו יכול לבטל שבועתו ונדרו - מי שנשבע לבטל מצוה או דבר שנתחייב עליו משום שבועת שוא מחוייבים חכמי הדור להתיר שבועתו ולהפרה ולתת עליו עונש ולגעור בו ולבזותו ולקללו על שבועה כזו ואפילו היה תלמיד חכם או מעולה כי חכמתו ומעלתו עולה זדון אחר שלא יכול לשכך חמתו שלא יבא לידי חטא כזה ומה הועילה לו חכמתו - ואמר הרב רבנו יהודה האבל נוחו עדן שחייב שינחם על שבועתו זו שנשבע כי היא רע בשכל בינתך עם שמי שיעשה כזה הוא כמבזה יוצרו כי דבר ה' בזה וחייב הריגה שנאמר הכרת תכרת (במדבר טו, לא) - אבל אם לא ידע שחייב עונש והיה שוגג בזה אין להם אלא לומר לו ששבועתך מופרת וצריכים להודיע לו ענין הפרתה כגון שיאמרו לו שזה הענין שנשבעת עליו אתה מושבע בהפכו מהר סיני ואין שבועה מבטלת שבועה ואין חלה עליה כדי שלא תהיה השבועה קלה בעיני האנשים כי מפני הקוצים הכסוחים יוצתו גם הלחים - אין אדם יכול להתיר שבועת עצמו אפילו ראש הישיבה או אב של בית דין או נשיא שכל ישראל שוים הם בדין כי המשפט לאלהים הוא כקטן כגדול תשמעון (דברים א, יז) - והנה כתוב למלך וכתב לו את משנה התורה (דברים יז, יח) לשמור את כל דבריה לבלתי רום לבבו מאחיו (דברים יז, כ) - וכתוב שמעו זאת הכהנים והקשיבו בית ישראל ובית המלך האזינו כי לכם המשפט (הושע ה, א) וזה יורה ששוים הם למקטנם ועד גדולם במשפט ה' ודיניו ואין מצוה לאיש שלא יתחייבו עליה כל ישראל קטנים וגדולים - ואין אדם רשאי להתיר שבועה במקום שיש גדול ממנו בחכמה ובמקום שיש בו רבו אסור לו להתיר אלא מדעת רבו - הנשבע עצמו הוא יבא אצל החכם להודיע לו אם שבועתו מופרת אם לא בין שהיה איש בין שהיתה אשה ואין עושה שליח לשאול לו לחכם על שבועתו - בעל האשה שהסכים בדברי שבועת אשתו ונמצאת השבועה בלתי קיימת אינו נעשה הבעל שליח להפרת שבועת אשתו אמנם נעשה שליח בעד החרטה שנתחרטה אשתו - החכם שהתיר שבועת פלונית הנה אין ראוי שיאמר לנשבע שבועתך מופרת או נעקרת או לשון שדומה להם שאין הפרה אלא על שבועה קיימת שמתחייבת על הנשבע והגוזר עליו לא יניחנו לקיימה כגון שנאמר לאב או לבעל ואם הפר יפר (במדבר ל, יג) (במדבר ל, טז) אמנם זאת השבועה היא כלא היתה והנעדר איך יפסד ואין ביד החכם להתיר שבועה קיימת כמו שיש ביד הבעל או האב - לכן צריך שיאמר החכם בהתר השבועה לשון נכון בענין כדי שלא יטעו השומעים ויאמרו מותר לך או מחול לך - ואנחנו אם נשתמשנו במלת הפרה מקום התרה הנה הוא כדי להבין כל אדם: אין הפרש במתיר השבועה לדעת החכמים עליהם השלום בין שהיה קרוב או שאר ובין שהיה רחוק - התר השבועה והפרתה אינו דין ומשפט לכן מותר להתיר בשבת ולהפר שבועת הבת או אשתו וזה אם תהיה השבועה לענין שיש בו כבוד לשבת ועונג וכיוצא בו ואין צריך לומר אם יש בו חלול השבת כגון שנשבע שלא יאכל בשבת וכבר אסור הוא להתענות בשבת משום עונג וכבוד היום הנה מתירים לו שיאכל ואומרים לו שאסור מן התורה לצום בשבת וכן כל כיוצא בזה כי הוא לצורך השבת ואפילו היה לו עת להתיר קודם השבת אחרי שלא התיר מתיר בשבת: יהודה שהשביע ליוסף לענין מכירתו שלא יגיד וקבל שבועתו או ענה אמן ונשתנה הדבר והותרה השבועה לדעת יוסף ושאל יוסף לחכם להתיר לו שבועתו אינו יכול להתיר לו אלא אם כן היה שם יהודה שהשביעו שאולי יש חדוש בענין שיודע יהודה ושמא לא תהיה שבועתו מותרת - וכן הדין אם נשבע דוד או נדר שיהנה בו יהונתן או שיהנה ביהונתן ונשתנה מנהג הדבר שבו נשבע ונהיית מותרת שבועתו הנה אין מתירין לו אלא בפני יהונתן שנדר ממנו הנייה^{^[1289]} ואפילו שהיה קטן או גוי אין מתירים לו אלא בפניו כדי שידע הנודר שהתיר זה שבועתו או נדרו ולכן לא יהנה ממנו או לא יהנה לו: אין הפרש בהתרת השבועה בין שנשבע בינו לבין עצמו ובין שנשבע ברבים ואין הפרש בין שנשבע בלי הזכרת שם ובין שנשבע בהזכרת שם שבכללם שואל לחכם ומתיר אבל אם נשבע לדעת רבים אין מתירים לו לעולם כי לא יתכן להמצא בשבועתו שנוי - האלהים אם הוא לדבר מצוה כגון שנשבע שלא יהנה בפלוני לעולם ונשבע על דעת רבים והוצרכו אנשי העיר ההיא ללמוד תורה לבניהם או למול את בניהם או לשחוט זבח להם ולא נמצא אלא הנשבע הזה בלבד הנה שבועתו מותרת כשנשאל לחכם או לשלשה אנשים מבני העיר ההיא ועושה להם המצות ההן ונוטל שכרו מהם רוצה לומר מהאנשים שנשבע שלא יהנה מהם: יש לשאול בענין הפרת השבועה לדעת החכמים עליהם השלום שהם כבר אמרו שאם ישתנה הדבר שבו היתה השבועה אם במהותו ואם בכמותו או באיכותו תהיה השבועה בו מותרת ואין לנשבע עונש כלל והנה הם עצמם חולקים על בעלי הקבלה עליהם השלום במאמר לא יחל דברו (במדבר ל, ג) על שאמרו הוא לא יחל אבל אחרים מוחלין לו וטוענים עליהם שהתירו התרת השבועות והנדרים וכי הם פרצו גדר ומתירים השבועות שאין עונש גדול מעונש זה ונתנו הסתה לפריצים ומתקוטטים על מעשה שעושים בערב יום הכפורים שאומרים כל נדרים ואסורים וחרמים ושבועות וקיומין וגומר ואומרים שם אם חרם החרמנו אין כאן חרם אם שבועה נשבענו אין כאן שבועה אם כן לא ימלט הענין מאחד משני פנים אם שאין לנו התרת שבועות ואם שטוענים על בעלי הקבלה עליהם השלום וחולקים עמהם שלא כדין בדבר שהם עצמם עושים כמוהו: יש להשיב שהתרת השבועה תתכן להיות על שני פנים אם להתיר שבועה שחודש שנוי וחלוף בענינה וצורתה אם מצד הכמות או האיכות וכל שכן המהות ואם להתיר כל השבועה אפילו שאין לה שנוי כלל והנה החכמים עליהם השלום הורו בהתרת השבועה שיהיה לה שנוי כי מצאו כזה בדברי הנבואה שהותרו ולא גנה אותם הכתוב כמו שהזכרנום אמנם בעלי הקבלה עליהם השלום רצו לתת דרך בהתרת כל שבועה שתקרה בעולם ולכן גנו אותם החכמים עליהם השלום עד שהם אמרו שכל אסר ושבועה שיאסור וישבע האדם יכולים להתירו ותלו התרתם בידי החכמים כמנהגם לאמר על פי התורה אשר יורוך (דברים יז, יא) אפילו על ימין שמאל וההפך עד שאמרו בפסוק לא יחל דברו שהוא ענין חלול והפרה והוא ענין מחילה וכפרה ואמרו הוא לא יחלל אבל אחרים מוחלין וכל זה מצד שררה שהם עצמם אמרו התר נדרים ושבועות אין לו עקר כלל בתורה שבכתב ולכן אמרו התר נדרים ושבועות פורחים באויר שכך קבלו רב מפי רב עד משה רבנו עליו השלום ואלה האנשים אף על פי שנראה מדבריהם שאינם מתירים השבועות והנדרים אלא כשיקרה חדוש ענין בשבועה או בנדר אמנם לא יחששו ולא ימתינו בביאת החדוש ההוא מעצמו אלא הם יסבבו עלילות ויחדשו חדושים בענין ההוא למצוא תואנה וסבה להתירו מצורף אל זה שהם יתירום אפילו משנוי נקל ומעט וידוע שאם הענין כן לא ימצא בעולם שום שבועה ונדר שלא תתכן לו הפרה וזהו אינו נכון באלהות ולכן גנו אותם חכמינו עליהם השלום ועל כן חייבנו גם אנחנו וגזרנו אומר להיות ההתרה על פי חכמי הדור שהם יבינו השנוי אשר ראוי ממנו ההתרה ולא יתירו השבועה באיזה שנוי וחלוף שהזדמן - ושמע ענין^{^[1290]} שהקרה לשני חכמים גדולים מהם שם האחד רבי שמעון בן רבי ושם השני רבי ישמעאל בן יוסי - אמרו שנדר ר' שמעון בן רבי נדר ובקש להתירו בא אצל חכמיו אמרו לו פעמים רבות האם נדרת על דעת כך וכך או על דעת כך וכך ועל כלם היה משיב הין הין הין הין ועוד חותרים ומחפשים על שבועתו דבר שיאמרו לו העל דעת זו נדרת כדי שיאמר לאו שיתירו שבועתו וכשחפשו דברים הרבה עליו ולא מצאו התרה בשבועתו אלא על כל מה ששאלו לו על דעת זה נשבעת אומר לעולם הין הין מה עשו התחילו ללכת ולשוטט מהצל לשמש ומהשמש לצל והיה להם בזה צער גדול ולא היו מוצאים התרה כלל בשבועתו אמר לו רבי בטנית חכם אחד שנמצא שם בבית דין אי רבי שמעון כלום נדרת על דעת שיהיו רבותיני מצטערים אמר לו רבי שמעון לאו לאו אז מיד התירו שבועתו - וכמו כן נדר ר' ישמעאל בר רבי יוסי ובקש להתירו וכל מה ששואלין לו החכמים עליהם השלום וחוקרין ודורשין לו כדי למחול לו מאסורו ואומרין אי רבי ישמעאל על דעת כן וכן נדרת והוא משיב להן על כל שאלה ודעת הין הין וכשראה אותו הכובס שרבותיו מצטערין בזה מאד הכהו לרבי ישמעאל בידו ענה רבי ישמעאל ואמר לא נדרתי על דעת שיכני כובס זה ומיד התירוהו רבותיו משבועתו ונדרו - התבונן אתה^{^[1291]} המעיין בספרי חכמי האמת ובדבריהם שהם עליהם השלום לא התאוננו בהתרת השבועה אלא על התרות כאלה וכאלה שעושים קצת מהאנשים ונותנים הסתה לפריצים ופותחים פתח לכל מורד ופושע לחלל שם שמים ועל כזה הענין אמרו שמעו זאת הכהנים והקשיבו בית ישראל ובית המלך האזינו כי לכם המשפט כי פח הייתם למצפה ורשת פרושה על תבור (הושע ה, א): שהאסור התירו ואינם מתבוששים - וכעור באפלה בצהרים ממששים - היו לפח ולמוקשים - ורשת במישור מעקשים - כמנהגיהם אלו והפרושים - אשר הרסו ונתצו יסודות מקודשים: אשר מסבבים סבות ועלילות - להתיר השבועות המעולות - בהכאת הכובס במסלות - ומצער אנשים יחידי סגולות - להפר ברית ואלות - ולפרוץ גדר גבולות - הציב עושה גדולות - בהתעוללם עלילות - מטולאות ובלות - חמורות או קלות - ארחות עקלקלות - וידיחו עם ה' במחשבים במצולות - בדעות הוללות - ודברי בהלות - וינחילום שוממות נחלות - תחת השרות והרעלות: אמנם החכמים עליהם השלום - שדבריהם כספיר ויהלום: לא הורו התר השבועה אלא ברוב צרות רבות ורעות - במוצאם במשיח חוסן ישועות - בפרוע לנבל פרעות - שהופרה שבועתו בבוא אליו תומת הדעות - ושפתיה נעות - בברכים כורעות - ולא נמצא שאל למושעות - גנה לחסן ישועות - לכן התירו קצת שבועות - שיש להם שנוי בדעות: והם אשר יבוא השנוי בהם - אם מהם ואם^{^[1292]} מהמהם: לא שנתחדש שנוים אנחנו - למצוא סבה ועלילה עלינו - להתיר שבועתנו ונדרנו - והנה עליהם השלום מאד הזהירונו - ובדרך אמת הנחונו - שלא תהיה השבועה קלה בעינינו - לבטא שם שמים בשפתנו - להרע או להטיב לעצמנו או לזולתנו - למה נתן את פינו לחטיא את בשרנו - כל שכן לחלל^{^[1293]} שבועתנו: אם חל ונשבענו בדברי מהתלות - ומאמרות בלות - ושיחות עקלקלות: אם כהתל באנוש - נהתל יתעלה אשר יענוש: בוחן כליות עיניו צופיות - לכל הבריות - ולו נתכנו עלילות - האם יכפר עושה רמיות: הלא כל אלה נכללים - תחת שבועות שקרים וחלים: ושבועת און ומרמה - זאת תורת הבהמה - הבל המה מעשה זמה - ועושה אלה יהיה שממה - ועליו ימין ה' רוממה - להשאירו בעיר שמה - ארור עושה מלאכת ה' רמיה - מושבו מושב ארץ מאפליה - בארץ נשיה - רשפי אש שלהבתיה: ואומר מי יעלה בהר ה' - להכנס בהיכל לפניי: ומי יקום במקום קדשו - ועטרת זהב בראשו: נקי כפים ובר לבב - בתוך ומרמה לא סבב: אשר לא נשא לשוא נפשי - אמר אלהים קדושי: ולא נשבע למרמה - והיתה משכורתו שלמה: וכתוב ה' מי יגור באהלך - ומי ישכון בהר קדשך: ומשיב הולך תמים ופועל צדק - מחזיק כל בדק: ודובר אמת וכזב יאבד - נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד: נשבע להרע ולא ימיר - ויכביד עליו ויחמיר: שבועתו ואמרתו - ויצטער בכל כח ויכניע תאותו - אולי יקל שאתו - ולא ימיר אותו: כי עושה אלה לא ימוט לעולם - ובריא אולם - אמר בורא כל העולם - ברוך ה' לעולם:

כל איש אשר שא עלי שוא - בשמו בשגג והוא שב:

לעד כמלאך מחושב - יעתר לאל חי וקשב:

אך אם ישנן בחטאו - לשוב ככלב בקיאו:

ימחה שמו אל במצאו - אזניו יכבד בשיאו:

ילין בביתו קללה - בניו לאלה ואבלה:

ישיב רשעים שאולה - לא לו משפט גאולה:

נשלם ענין דיני השבועות - בעזרת האל לנו למושעות:

ויבוא אחריו ענין הנדרים - בשם מגיד משרים:

#XXV בשם בוחן לבות - ורוכב בערבות - אחוה דין חובות - נדרים ונדבות:

בבטוי השפה - ומחשב לב רפה - ונדרי היפה - בבתי האבות:

ונדרי האישים - ויתר הנשים - ואלמים חרשים - וחושבי מחשבות:

ודבור כי ידור - רשות הוא מדר דר - ואם יחדל לנדור - בלי חטא ודאבות:

ואם נדבה רוחו - והוציא את שיחו - ונדר מכחו - אלפים ורבבות:

מאד נא יזהר - לבל יחל מהר - דברו אל יגהר - בארץ תלאובות:

וישמור מוצאו - ונדבות פי שיאו - ואל ישא חטאו - בנפשו ומדיבות:

ואל שוכן מעל - לנפשו רב יגעל - ולא יסלח מעל - כשבע תועבות:

ואם ישלים ערכו - בתורת אל חקו^{^[1294]} - ימלא די ספקו - אדון בוחן לבות:

עד כאן דברי החכם הר"ר כלב אפינדופולו בן אליהו ז"ל:

ולא השלים הספר כלו כי לקח אותו אלהים:

והניח חיים לכל ישראל:

#XXVI נספח - אגרת הצום ואגרת גיד הנשה עם אגרת הירושה

מדפיס דפוס א' (1835), אברהם פירכוויץ, כתב הקדמה לשתי האגרות הנזכרות באדרת - אגרת הצום ואגרת גיד הנשה - שבאו לידיו וחברן יחד עם הספר. נראה מדבריו שחשב שבאגרות משיב החכם בשיצי על טענות הרב אליהו מזרחי (רא"ם), שגם הוא היה מתלמידיו של הרב מרדכי כומטינו כמו החכם בשיצי. המדפיס טעה ואמר שהטענות כאן שייכות לדברי "רבנו אהרן הראשון… בעל ספר המבחר" - אבל מצאנו שהמאמרים באים מספר גן עדן שנכתב על ידי ה"אהרן האחרון", אהרן בן אליהו, הנקרא בספר האדרת "בעל עץ חיים". וכן אמר החכם בשיצי באגרת גיד הנשה "ובזמן החכם רבינו אהרן בעל עץ חיים" וכו'. וכן אמר באדרת לגבי אגרת הצום "וקצת מאנשי הזמן... חשבו שהחכם ר' אהרן בע"ח הוא מהמחייבים לצום וכבר עשינו אגרת אחת נגד טענותיהם" וכו'.

פירכוויץ הוסיף עוד אגרת אחרת שמצא עמהן, שבה משיב החכם בשיצי על טענות הרא"ם בענין הבעל ואשתו בדיני ירושה - ובמקרה הזה כן טוען הרא"ם נגד בעל המבחר. גם הדפיס לשון אגרת הרא"ם שנגדה משיב החכם בשיצי, מה שאין כן ב"צום" וב"גיד הנשה". אכן החכם בשיצי לא הזכיר באדרת את האגרת הזאת השלישית בשם, והמדפיס לא קרא לה שם - ואנחנו קראנוה "אגרת הירושה".

מפני שידענו במוחלט שהאגרת הזאת השלישית היא עוסקת בטענת הרא"ם נגד בעל המבחר, נראה לפי עניות דעתי שהקדים המדפיס מה שהקדים בטעות לשתי האגרות ("צום" ו"גיד הנשה") כי חשב שיש לכולן טיב אחד - ר"ל ששלשתן עוסקות בטענות נגד בעל המבחר (ואולי האגרת השלישית השפיעה עוד יותר עליו - ראה ההערה).[1295]

צילום הקדמתו של פירכוויץ תמצא למטה אחרי כל האגרות.

אגרת הצום

אין מדרך החכמה העיונית הרבות מאמרים והקדמות המוניות מפורסמות בלתי נצרכות אל תולדת המכוון כי כל המרבה דברים מביאים לידי חטא ולכן משכיל על שבר ימצא טוב הטעם משפיל על דבר ומכוונו ימצא טוב:

אמר רבנו שלמה כאשר הזכיר החכם רבנו אהרן האחרון בספר המצות שהכתות בצום בשבת הן שלש - וזה לשונו: אמנם מה שיפול מאלה הצומות בשבת נחלקו דעות החכמים - מהם חייבום בשבת - ומהם מנעום שלא יעשו בשבת - ומהם העבירו:

עוד אמר כי אין להם דעת שלישית עד שיתיחסו לכת שלישית כי אין אמצעי בין החיוב והשלילה:

התשובה לפי הנראה שזה האיש חשב שאנשי קהלתו לא למדו חכמת ההגיון מפני שאלה הדעות שהזכיר החכם אינן נכנסות תחת החיוב והשלילה עד שיאמר שאין אמצעי בין החיוב והשלילה אמנם הן נכנסות תחת המחויב והנמנע שיש ביניהם אמצעי שהוא האפשר שימצא ושלא ימצא - וראוי לתמוה אל דברי זה האיש כי החכם בעצמו בלשונו מודיע שהכת האחת מחייבת והאחרת מונעת והאחרת אפשרית באמרו מהם חייבום בשבת ומהם מנעום ומהם העבירו: והשם עזר והזכירם החכם בלשון מחוכם עד שלא יברח מפה ומפה: כי אם היה אומר מהם אסרו הצום בשבת ומהם התירו ומהם העבירו לא היו נצולים מרבוי המאמרים אשר לא יכילם ספר אמנם תשובתו בצדו מצד לשון החכם אחזתיו ולא ארפנו ואיש לא יצילנו מידי - וזה גנאי מפורסם אצל כל בעלי ההגיון מי שלא יבדיל בין החיוב והשלילה והמחויב והנמנע - וראוי לתמוה אל זה האיש איך נשען בפרושו בקנה רצוץ אשר ישברוהו תלמידי חכמת ההגיון - וחלילה חלילה שניחס לו זה לסכלות אמנם רצה לקיים מאמרו שאמר שהחכם רבנו אהרן לא הזכיר הנה אלא דעת שתי הכתות לבד - וחשב לנקר עיני האנשים וסבל טרח הרחקת חכמת הלשון וחכמת ההגיון ואנחנו נאמר העיני האנשים אנקר אחר כן הביא ר' שלמה לשון הרב החכם מה שהזכיר במצות: ואמר אכן בארבע תעניות שתקנו ישראל על שבר ציון וירושלם כאשר אמר והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה וכל מועדה:

התשובה אתם עדת בעלי העיון - הביטו וראו איך החסיר מלשון החכם רבנו אהרן מכוון מאמרו שעומד כנגדו החסיר זה האיש ורצה לנקר עיני האנשים מפני שלשון החכם אינו כאשר כתבו אמנם לשון החכם הוא ככה: אכן בארבע תעניות שתקנו ישראל על שבר ציון וירושלם ושבר בית המקדש דנו החכמים להעשות בשבת שעומד כנגדו שבר ציון וירושלם וכו' ואין מדרך החכמים לגנוב דברי השם ולהעדירם מלשון מאמרי מחבר ספר איזה שיהיה: ואפשר שנאמר שזה הלשון היה חסר בספרו שעיין בו ולכן נמשך אל זאת הדעת וסבל טרח כל ההרחקה ופסק הדין לפי זאת הדעת שזכרה - אחר כן רצה לפרש מאמר החכם ואמר ופרוש אמרו ואשר העבירו לצום בשבת זוכים ויום כפור לאות וכו'[1296] ר"ל שאותם שחייבו להתענות בשבת מפני טענתם:

ועוד מפני טענותיו בעצמו שהוא מחדש זוכים:

התשובה כי האפשר והמחויב אינם אחד כפי מה שידוע אצל כל בעלי העיון - עוד אמר ואין לומר שהלשון ואשר העבירו שב אל אנשי הכח המעבירים: התשובה צריך אהוב להאמין בו או נשים טפלות בבתי האבלות להאמין בו - כי אין מדרך הלשון המחוכם להדביק המאמרים בזולת מקומם - והמעיין בלשון החכם יבין זה אלא שיאמר שדברי החכם הם זולת דרכי הלשון המחוכם אשר הוא נהוג אצל החכמים: ומי היה מכריחו שלא יאמר ואשר חייבו לצום בשבת זוכים ויום כפור לאות וכו':

עוד אמר וזה לך האות אמרו ויום כפור שאין ספק שאין רשות לבד וכו':

התשובה שמה שאמר החכם ויום כפור לאות אין הכוונה לחייבו אלא להוציאו מהנמנע לבד כי מי היה מכריחו שלא לחייבו - והלא החכם רבנו אהרן אמר אכן דבור שיבוא מן מצוה או מזהיר צריך להיות הדבור ההוא מתוקן ומחוכם על פי הרצון שלו שיובן רצונו שאם יקצר דבורו יהיה נותץ חפצו מן המצווה או מן המוזהר וכו':

עוד אמר וכן אמר המחבר חייב לצום וכו':

התשובה יודיענו אנה מצא בספר החכם שהוא חייב לצום ולא די לו שמעדיר לשונות לקיים דעתו אלא מוסיף גם כן כדי לקיים מאמריו - והנה הכתוב אומר לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו - ומה שהביא ראיה מדברי החכם שמשיב על בעלי הקבלה הטעם הוא כדי להוציאו מכת הנמנע להשימו תחת האפשר:

עוד אמר שאם היה שב אל כת המעבירים לצום ושלא לצום לא היה לו למחבר להכריע בראיותיו מה שלא הכריעו אנשי הכת לצום או שלא לצום:

התשובה הלא ידעת אם לא שמעת שדרכי המחברים הוא לעולם ככה שכשרוצים ללכת אחרי דעת מה מביאים גם הם ראיה אחרת לפי דעתם לקיים לפי דעתם הדעת ההיא וברוב החכם הנזכר כל הפסקים שפוסק בספרו הוא נמשך אחרי דעות הקדמונים ואינו מחדש דבר אלא מטעים המאמרים בטוב הלשון ותוספת החקירה והראיה בקיום הדעת ההיא או הפסק ההוא כפי מה שידוע אתל מביני דבריו - וכן גם כן רבנו לוי הלוי בהר"ר יפת הלוי נ"ע - אמנם הכרעת החכם בזה לא היה אלא להוציאו מן הנמנע - והטעם מפני שהמונעים אומרים שהצם בשבת הוא מחלל השבת והוא חייב כרת ולכן הוכרח להכריע בזה:

עוד אמר וכשסולק זה המונע כלו שישאר מותר מהצד הזה נמנע נמצא חיוב התענית בא מאליו וכו':

התשובה לפי הנראה שזה האיש לא שם אמצעי בין המחויב והנמנע - ועוד לפי הפרסום כשיאמר שום אחד שזה המאכל מותר לאכלו אינו בחיוב עליו לאכלו אמנם הוא ברשותו שיאכלנו ושלא יאכלנו ואפשר שיאכלנו ושלא יאכלנו - והלא הכתוב אומר וזבחת ואכלת וכו' ואמרו החכמים שהוא רשות ולא חובה:

עוד אמר ואם היה אומר המחבר ואשר חייבו לצום בשבת וכו:

התשובה תוך שורותים סותר דבריו - כי הוא אמר וכן אמר המחבר חייב לצום: אמנם לפי מה שאחשוב שכל מה שדבר זה האיש החכם הוא לקיים מאמרו ולהגדילו אצל הרואים ואין זה אלא כפי מה שאמר בטלמיוס בספר הפרי[1297] שהאהבה והשנאה יעותו המחשבה: כה דברי אליהו בשיצי: תם:

אגרת גיד הנשה

אין מדרך החכמים בעלי חכמת המבטא להעזר האדם לפי דעתו בדברים הם יהיו חציים מודים עליו מבעל ריבו ולהשען בהקדמות המפורסמות מושכות לבב ההמון להרים מליצות לזולת דרך המכוון להתגאות אצל הסכלים עמי הארץ כל שכן כשיגנוהו בזה אפילו הסכלים: וזהו מפני רוב הדברים וברוב דברים לא יחדל פשע כי מה שהקדים ואמר כן אין ראוי להטפל להשיב בדברים שנאמרו בתחלת המחשבה כו הוא האמת כי תכלית כונתו בדרוש שאנו בו בגיד הנשה אשר בתרנגולים שהוא בהתר לפי דעת החכם רבינו אהרן הוא הפך כלל החכמים אשר בקהלתנו אשר קבלו איש מפי איש עד רבינו אהרן המחבר כפי מה שידוע זה לאנשי הדור הנמצאים היום וכלם מפרשים מדברי החכם שגיד הנשה אשר בתרנגול הוא באסור לפי דעת החכם הנזכר ומפני זה היה ראוי לנו להמנע מהשיב על דבריו כמו שנתנהגו אנשי הזמן הנמצאים היום מפני שהם דברים נאמרו בתחלת המחשבה ואין ראוי להטפל בהם: אמנם מפני שזה האיש הזקן בשנים הוא מלומדי ספר ונפלה בינינו חלוקה בקצת מאמרי החכם כמו ענין הצום בשבת וכבר עשינו טענות נגד מאמריו באגרת אחת נמצאת היום בידי קצת ממשכילי קהלתנו ואף על פי שלא הגיעה לידיו מפני שהלך מן המדינה: וכבר השיבו על דבריו גם כן קצת אנשים משכילים מאנשי קהלתנו והיה מתרעם על שלא הגיעה בידיו - אמרתי אשיב על דבריו ואולי יש תקוה באחרית לבלתי התנהג בזה במאמרי החכם לפרשם זולת מה שמפרשים משכילי קהלתנו:

עוד אמר אך לא הבדילו העוף אשר תקשה הוצאתו עד שגרם ענינם להם היותם מודים שהם עוברים במצוה וכו':

התשובה אין הענין כן כי אולי אנשי קהלתנו נתנהגו מאבות אבותם בדעת הקדמונים שהיו אומרים שהסגל הכף הוא בבהמה אמנם העופות חן[1298] להם כף ולכן לא יהיה גיד הנשה שבעוף באסור ובזמן החכם רבינו אהרן בעל עץ חיים בקוסדינא בראותם האנשים ההם דברי רבינו ישועה שהוא באסור בין בבהמה בין בעוף היו חותכים מעט כדי שיצאו מידי חובתם - אמנם שאר הקהלות אשר בגלילות האחרות לא נתנהגו בזה אמנם היו במנהגם הקדמון - והעד על זה היהודים היושבים במצרים ובדמשק מוציאים גיד הנשה מהתרנגול עד היום ולא יתחייב כל מה שיאסור חכם אחד או יתיר בזמנו שיתנהגו כל הקהל באסור ההוא או בהתר ההוא - הלא תראה מה שאמר החכם בענין החמין בשבת שלפי דעתו הוא באסור והוא היה אוכל אותו כפי מה שספר לי ר' שמואל רמתי[1299] מ"כ והוא היה בן בת בת החכם הנזכר כפי מה שספרה לו אם אמו - והנה החכם רבינו אהרן שהתיר הרבה מן העריות שאסרו החכמים ואנשי הזמן לא התנהגו במשפט ההוא - ור' יהודה האבל התיר הארוסה בלי גט ולא התנהג בה שום אחד מן ישראל: ומי אמר לו שהם מודים שהם עוברים במצוה ההיא במוחלט: אמנם אולי שאמרו לו שהם עוברים לפי דעת החכם רבינו אהרן: והנה לפי דעת זה האיש הוא שגיד הנשה בתרנגול הוא בהתר מפני שתקשה הוצאתו ואין הענין כן כי הנה אשר במצרים ובמקומות בקרובים אליה הם מוציאים אותו ולא תקשה הוצאתו - והנה יודיענו לפי דעתו גיד הנשה של האווז שהוא גדול מהעופות הטהורות תקשה הוצאתו או לא - והנה באין ספק יאמר שלא תקשה הוצאתו והלא הוא בעצמו אינו מוציא אותו והנה הוא לפי דעתו יודה שעובר בזה ומתרשל ואינו מוציאו: והנה ראוי להאמר לו קשט עצמך ואחר כן קשט אחרים - ואין ראוי למשכיל לשלוח יד לשונו לספר בגנות קהל אחד כי הכלל יבטל הפרט כל שכן כשיהיה בכלל ההוא משכילים טובי העיון - והנה באמור החכם ואם תקשה הוצאתו וכו' הוא נשמר מספק מפני שיאמר לו כי בקצת מהעופות כל כך הוא קטן עד שלא תוכל להוציאו כראוי ואיך עשות באסורו משפט כללי בין בבהמה בין בעוף לכך אמר כי המצוות נתנו לפי היכלת והנה אפילו בבהמה אם תקשה הוצאתו כראוי אם מפני העדר ידיעת הנתוח או מרוב דקותו ועמקו וסבוכו ולא תוכל להוציאו וזה כמו שיהיה בחלב ובדם אשר בבשר ר"ל הנקור ותקשה הוצאתו ואין חשש מפני שהמצות נתנו לפי היכלת: וכן בביעור החמץ אם תקשה הוצאתו כמו שיהיה במקום נמוך ונעלם ולא נוכל להוציאו לא נהיה עוברים כי המצות נתנו לפי היכלת:

עוד אמר ואם כפי סברת האנשים כי מה שאמר רבינו אהרן ומה שראיתי בבני דורי וכו' הוא מאמר בפני עצמו ואינו נקשר עם מאמר ואם תקשה הוצאתו וכו':

התשובה מי אמר לו שאינו נקשר כי כונת החכם היא שהגיד הוא אסור לא הכף עצמו וחתיכת הכף הוא בנקל אמנם הוצאת הגיד הוא קשה בקצת מהעופות ובקצת הבהמות כי קצת הבעלי חיים גידיהם רחבים ונראים וקצתם דקים ועמוקים ותקשה הוצאתם ולכן אמר ואם תקשה הוצאתו לא שיאכל שום עוף בלי הוצאת גיד הנשה חלילה לו - אמנם בכל בהמה ועוף צריך שיבוקש הוצאתו להוציא כל מה שנוכל - ומה שהוא קשה ביציאתו ואין אנו יכולים לא נהיה עוברים מפני שהמצות נתנו לפי היכלת - ולכן אמר ומה שראיתי בבני דורי והטעם מה שראיתי בבני דורי שחותכים מעט וכו' והטעם שרצו להתנהג בדעת החכם רבינו ישועה להוציאו מן העוף כדי שיצאו מידי חובתם אינם יוצאים מידי חובתם כי הגיד ההוא מסתבך בכף והחכם אמר שתוציאנו כל מה שתוכל ולכן ראוי שיחתך מעקר הכף כי לפי הנראה שבני דורו לא היו חושבין שמסתבך בכף ולכן לא היו חותכים אותו מעקר בכף לא כפי מה שפרש שאנשי דורו לא נתפייסו במאמר החכם: הלא תראה שאנשי דורו בקוסדינא אשר היו בימים הקדמונים היו נמשכים בפסקי החכם רבינו ישועה וכן בענין העריות וזה מזמן שהלך רבינו טוביא המעתיק אצל רבינו ישועה ולמד עמו והעתיק ספריו מלשון הערב ללשון הקדש והביאם בקוסדינא כפי מה שידוע זה בספרו בספר יהי מאורות - ואיך יתכן שלא יתפייסו בזה במאמר החכם: והנה לפי דעתו זאת הדעת היא דעת מחולפת מדיעות החכמים הנזכרים וזה מה שלא יסבלהו דעת שום משכיל - ומה שאמר היה לו לומר ראיתי אין הענין כן כי עם ההשלמה אם נאמר שאינו נקשר עם מאמר ואם תקשה הוצאתו וכו' אמנם הוא מעצם הדרוש שהוא בו כי הם נתנהגו בדעת שלא הזכירוה החכמים לא בכונה מהם ולכן היה ראוי לו לחברו במה שקדם בזכירתו דיעות החכמים והנה יודיע לנו איזה מהעופות תקשה הוצאתו ואיזה מהם לא והנה לפי דעתו יתחייב שלא נוציא גיד הנשה מהעופות אלא מהעופות הגדולים מאד כמו הקיקנוס והטווס וזולתם מהעופות אלא מהעופות הגדולים הטהורים לא זולתם אחרי שאומר שגיד הנשה שבתרנגול תקשה הוצאתו והם מעט והנה מן המבואר בעצמו כמו שנוכל להוציא גיד הנשה בקיקנוס כן נוכל להוציאו מהתרנגול והיונה וזולתם מהעופות - ואפשר שנאמר יותר בקלות מפני שהוא קשה הבשר מסובך הגידים וכן כל העופות הבייתיים יותר הוא בקלות להוציא גיד הנשה שלהם מההרריים מפני שהם קשה הבשר מסובכי הגידים:

סוף דבר אין ראוי להאריך בדברי זה האיש כי הם זולת דרכי הלשון: ואפשר שנאמר שזה בכונה ממנו כדי לעורר המעיינים שתרבץ תורה בישראל - ואם יהיה מפני זה תהיה משכורתו שלמה וישא ברכה מאת ה' וכו: תמה האגרת:

אגרת הירושה

אמר החכם רבנו אהרן הראשון קדוש ה' בכמה"ר יוסף החכם הרופא נ"ע (תלמידו של החכם כמהר"ר משה נחמני מחכמי אחינו הרבנים בעלי ריבנו נ"ע) בפרושו בתורה בפרשת פנחס וז"ל: התימה בחסרון דעת האומרים שארו זו אשתו איך גזרו וירש אותה לאשתו והכתוב אמר ונתתם את נחלתו לשארו שבפשט הנכון השאר לוקח ואיך יתן: ועוד שבהכחדת כל אם הכתוב הנה יירש את אשתו - והעטם וירש אותה הנחלה והירושה עכ"ד:

והנה טען עליו החכם כמהר"ר אליה מזרחי והשיב על דבריו וכן פתח ואמר:

אמר אליה בן אברהם מזרחי ז"ל עצת חכמים רחקה מנו כי הם לא אמרו שמלת אותה שבה אל האשה שהיא השאר ר"ל כפי הנחתה רק הפכו הכתוב ואמרו ונתתם את נחלת שארו לו וירש אותה וזה כמנהגם להסמיך הדברים המקובלים או אשר תקנו הם בעצמם על כל כיוצא באלו כדמות אסמכתא: ומעתה לא תקשה עליהם קושיתו שיאמר השאר לוקח ואיך יתן כי לא דרשו הכתוב כפי הנחתו: ולזה קרה לזה החכם לפתור במה שלא הבין והנה הראה חסרון דעתו במה שאין ידיעה לו בו: וזה לפי דברי רבא - אולם לדעת ר' עקיבא שדרש זה ממלת אותה היתירה גם הוא עצמו לא הניח הכתוב כפי הנחתו רק הפכו ודרשו וכן הוא ונתתם את נחלתו לקרוב אליו ממשפחתו ושארו יירש אותה: וכן פירוש רש"י בבבא קמא פרק שור שנגח ד' וה' ואמר והא ליכא למימר דלדידיה כתיב ירושה דידיה דהא ממשפחתו כתיב אלא הכי ואמר ונתתם את נחלתו לקרוב אליו ממשפחתו ושארו שהיא אשתו הוא יורש אותה: ואם כן המתחייב לנו מזה שבין לרבא ובין לרבי עקיבא לא דרשו קרא כפי הנחתו אלא על דרך ההפוך מור לידידיה ומור לידידיה: ואם כן קושיות בעל המבחר הראשונה והשנית בנויות על תהו וזה כמנהגו בכל המקומות כי לא היתה כוונתו כי אם לפחות אנשי דורו בדברי הבאי שהיה חסר דעה ולא הבין מאמרם כלל:

אולם הכ"ר אהרן האחרון נ"ע הבין בחלשת בעל המבחר ולא רצה לגלות חסרונו אבל אמר כדמות סותר לבה"ק וכוונתו לסתור דברי בעל המבחר: ואמר עד שנדחקו ואמרו גורעין ומוסיפין ודורשין וחס ושלום שהיתה כונתו כפי מה שהראה בדבורו שאמרו זה על צד הדחק כי הוא כבר ידע מנהגם בזה כי דרכם להסמיך הדברים המקובלים להם או הדברים אשר תקנו הם בעצמם על הפסוקים אם על דרך ההפוך ואם על דרך התוספת והגרעון ואם על דרך אל תקרי כך אלא כך: ולא יעלם משום בעל שכל קטון או גדול בשהם לא ידעו שהפסוקים אינם כאשר דרשום רק הם על דרך הזכרון לבד לא זולת זה: כי איך יחשוב חושב שמלת אזניך הוא אזניך ויתד הוא האצבע: ואפילו הפתי שבפתאים לא יטעה בזה: ואם יטעון על קבלתם כי הוא בלתי מאמין אחרי היותו מן המכחישים הקבלה אם כן אין צרך לחלוק באלה ההבלים רק יאמר על דרך גזרה כוללת כי הוא בלתי מאמין לקבלתם: ונודע מזה כי הוא אדוק בדת הקראים לא זולת - אולם שיטעון ושיחלוק עליהם מצד הסכמת קבלותיהם על הפסוקים על דרך הזכרון זה טעות בלי ספק כי לא ימנע מב' חלקים - אם שלא הרגיש דרכיהם ולא הבין מנהגיהם - או שרצה להתפאר על אנשי דורו החסרים מידיעת דעות חכמינו ע"ה:

והתימה הגדול על רוב תחבולותיו כי גנב קושיות בעלי התלמוד בעצמו ויחסם לעצמו לגנוב דעות עדת הקראים להתפאר עליהם כי הם עצמם הקשו קושיתו ותרצוה על דרך ההפוך כאשר פרשתי: ואין זה מדרכי האיש השלם המבקש היושר: גם קושיתו הב' כבר הקשוה כל המפרשים ותרצוה בשאמרו שהוא מאמר לעצמו שאין זה תלוי בקורבה עד שיהיה הקרוב קרוב קודם - גם הר"ר אהרן האחרון נ"ע הרגיש בחלשת זה החכם ואמר עד שנדחקו ואמרו גורעין ומוסיפין ודורשין ומה צורך להאריך בדבר מבואר כזה כי הרמב"ם פסק שירושת הבעל לאשתו הוא מדברי סופרים - ויורה זה כי כל אלו הראיות הם על דרך אסמכתא לבד לא ראיה גמורה: אליה בן אברהם מזרחי:

עד כאן דברי טענות החכם המלמד כה"ר אליה מזרחי נ"ע על החכם רבנו אהרן בעל המבחר נ"ע:

ובראות החכם המופלג רבנו אליהו בשיצי בכמה"ר משה החכם נ"ע את דברי תשובותיו וטענותיו על מורנו ורבנו וזהר עפעפינו בעל המבחר נ"ע ראה להשיב האמת לישנה ולהניחה שם על מכונתה: כונה ממנו ז"ל שלא ייוחס גדל הסכלות על מורנו הרב נ"ע ופן יאמרו צרינו ידנו רמה: מצורף אל שבקשו זה ממנו קצת סגולות המקשיבים לקולו: ואלו נסח דבריו כי פי צדיק יהגה חכמה:

נאם אליהו בשיצי ב"ר משה נ"ע בן מנחם האדרנופוליטי יעמ"ש:

עצת חכמים לא רחקה מנו אמנם האמת אתו ז"ל כפי מה שאמר וירש אותה כי כן אמרו הראב"ע ור' שלמה שרביט הזהב ומורי הרב מרדכי כומטינו הקוסטנדיני בפרושו בתורה ומה שאמר החכם רבנו אהרן ז"ל שבפשט הנכון וכו' הרמיז בזה שהפכו הכתוב ואמרו ונתתם את נחלת שארו לו וירש אותה והטעם שאין מדרך הפשט להפך הכתוב ולפי זה יראה שסתר דבריו במה שהבין: ואין מן הגנאי אם הזכיר קושיות בעלי התלמוד: כי האמת היא אחת והנה אם גנב לפי מאמרו יראה שראה והבין דברי החכמים כי לפי הנראה הקשו קושיות על דרך הפשט אמנם התרוצים לפי האמת ולפי מה שיודה הוא בעצמו אחר כן הם זולת דרכי הפשט - ומה שתרצו המפרשים בקשיתו השנית באמרם שהוא מאמר לעצמו שאין זה תלוי בקורבה וי"ו החבור אשר במאמר הכתוב עומד כנגדם על דרך הפשט הנכון - ומה שהזכיר הר"ר אהרן האחרון נ"ע הראה מנהגם ככתוב להוסיף ולגרוע ולכן אמר מוסיפין וגורעין לא כמו שחשב הוא שהרגיש בחלשת בעל המבחר נ"ע כי דבריו בצדק אין בהם נפתל ועקש: ומה צרך להשיב עוד כי הוא בעצמו מודה בזה באמרו שירושת הבעל לאשתו הוא מדברי סופרים כי כל הראיות הם על דרך אסמכתא לא ראיה גמורה ומודה ועוזב ירוחם - אמנם אין מדרך האיש המשכיל לשלוח יד לשונו על דברי חכם אחד מפורסם בחכמת התורה ובידיעתה להשיב דברים בתחלת המחשבה ואחר כן הוא בעצמו יודה בם: ועד פה ראינו לחתום דברינו ממה שנכנסנו בו: מצורף אל זה שכבר נתבאר שהאמת הברור הוא כפי דעת החכם המחבר נר המערבי ועטרת צבי כה"ר אהרן בכה"ר יוסף הרופא נ"ע: והשבח לאל הנעלם מעתה ועד עולם:

^{^[1]} בדפוס א' נוסף "(שמזכירם הרב בפתיחת המצות)"

^{^[2]} לפי התיקון בשולי דפוס ראשון, צריך למחוק "המקבל"

^{^[3]} מתקן דפוס ראשון בשולים הוסיף "את" מלשון הפסוק.

^{^[4]} בדפוס ראשון תחלה "מהילה" וציין המתקן בנקודות לתקן ל"המילה" - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[9]} בדפוסים א' וב': "יהושע בן פרחיא וישוע הנוצרי"

^{^[10]} בדפוסים א' וב' תיקנו ל"ונתאי"

^{^[11]} צ"ל "דת" וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[16]} רבי משה קפוצטו, בן-זמנם של המחבר ותלמידו (שהשלים את ספר האדרת אחרי מות המחבר).

^{^[21]} בדפוס ראשון בטעות "פררק"

^{^[22]} בדפוס ב' חסר "וקשת הראייה"

^{^[24]} בדפוסים א' וב' "אף על פי" בלי ו'

^{^[26]} לשון הפסוק נשלם בשולי דפוס ראשון.

^{^[29]} בדפוס א' "המערבית", בדפוס ב' "ממערבית"

^{^[37]} בדפוס ראשון בטעות "אפשד"

^{^[38]} בדפוס ראשון נצטט בקצת טעות "החסידה". לפננו לשון הפסוק בלי אות ה'.

^{^[39]} בדפוסים א' וב' "ההסתרה" ונראה נכון

^{^[40]} מדפיס דפוס ב' דילג וכתב "אמנם עת התחלת החשך לפי יסודנו" וכו'.

^{^[44]} "על" נוסף בשולי דפוס ראשון - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[46]} בדפוסים א' וב' "משתלשלת"

^{^[48]} היום סודאק - עיר באזור קרים (Sulchat / Sudak, Crimea) - העיר שבה נולד אהרן בן יוסף בעל המבחר.

^{^[49]} בדפוסים א' וב' "והקביעה"

^{^[62]} בדפוס ב' נוסף כאן "ואם לא ירצה לחדוש אחר שהאור יש עליה ולא יחוש השתנות המצב".

^{^[64]} בדפוסים א' וב' "המשתלשלת" וכן למטה

^{^[65]} בדפוס א' חסר "וקצתם אמרו בבבל"

^{^[74]} בדפוס ב' חסר "שהוא החשבון", בדפוס א' "שהוא חשבון" בלי ה'

^{^[75]} לשון הפסוק נשלם בשולי דפוס ראשון.

^{^[77]} בדפוס ראשון בטעות ההדפסה (ר \ ד): "שלשים ואחר"

^{^[82]} בדפוס ב' חסר "כי בשמוע הגדת המגיד אין אנחנו מכבדים אותו" על פי הדומות.

^{^[86]} לפי התיקון השולי דפוס ראשון, "וזה בזמן"

^{^[89]} מדפיס דפוס א' דילג מ"ואמר בספר העריות אשר…" עד "יהיה בהתר והטעם אל אשר יתרבו אליו הסימנים".

^{^[90]} בדפוסים א' וב' חסר "שראוי"

^{^[91]} בדפוסים א' וב' "ראוי" ונראה נכון

^{^[92]} בדפוסים א' וב' "המשתלשלת"

^{^[93]} בדפוסים א' וב' חסר מן "לעשותו חסר" עד "בשמנה ועשרים וצריך" ונראה דילוג על פי הדומות במלה "לעשותו"

^{^[95]} נוסח הפסוק שלפננו "ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל"

^{^[97]} בדפוסים א' וב' "ובתוספת"

^{^[98]} בדפוס ראשון "ויראו" ובדפוסים א' וב' "ויקראו" - והאחרון נכון מפני המשמעות, וגם להתאים ל"ויקראו ארוכי העליה".

^{^[100]} בדפוס ב' חסר הביטוי האמצעי "ופעמים ברוחב לבד"

^{^[101]} תחלה בדפוס ראשון "מעלות" ונתקן בשולים ל"מזלות" - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[102]} בדפוס ב' "כל מעלה ומעלה מהם"

^{^[104]} תחלה בדפוס ראשון "תלה" בטעות ונתקן ממעל לשורה

^{^[105]} כיוון ב "⁻ס⁻" לסמל אסטרונומי יווני למספר אפס (סיפר בערבית) בדמות ō (ולמטה נשתמש בסמל ō במקרים שבם כיוון המחבר למספר אפס)

^{^[106]} בדפוס ב' חסר "שאתה רוצה לגרעו יתר מהמספר" על פי הדומות

^{^[107]} בדפוסים א' וב' "מן" ולא "מ-"

^{^[112]} בדפוסים א' וב' נתקן ל"ובשתים"

^{^[113]} בדפוסים א' וב' חסר מן "ושמנה עשר שעות" עד "וחמשים וארבעה ימים" על פי הדומות

^{^[115]} עמנואל בן יעקב טוב עלם

^{^[116]} בדפוס ראשון בשולים יש כמה הגהות על השניים - האחת למטה, אך לצערנו קשה לקרוא השאר. תמצא צילום בנספח.

^{^[117]} נראה שרצה מתקן דפוס ראשון לתקן את זה: "צ"ל כ"ה שניים"

^{^[118]} מדפיס דפוס ב' תיקן מ"הסובל" ל"הסובב" (ואינו צריך כי בספרי אברהם בר חייא כן הוא "גלגל הסובל")

^{^[119]} בדפוס ראשון "המלות" בטעות

^{^[123]} תחלה בדפוס ראשון "כ"ד" ונתקן בשולים ל י"ד - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[125]} כאן בדפוס ראשון נמצאות לוחות שעברו זמנן, עם שני קטעים לביאור. תמצא צילום בנספח.

^{^[126]} מכאן עד פרק כ"ג - הכל הוספה בדפוס א' מאת דוד בן מרדכי כוכיזוב (1777 - 1855), בעל ספר "צמח דוד". גם העתיק מדפיס דפוס ב' את תוכן ההוספה, אך קטע ההקדמה שם בקיצור.

^{^[127]} בדפוס ב' "שנת חמה שס"ה ושנת"

^{^[128]} בדפוס ב' חסר "בהיות המותר כ"ח ימים - כן גם בשנה זו שנת י"ו"

^{^[129]} בדפוס ב' בחילוף: "רק חצי אופן"

^{^[130]} בדפוס ב' חסר "ממוצק הארץ שהוא מרכז גלגל המזלות"

^{^[131]} בדפוס ב' חסר "דעתנו שהוא בדמיוננו כאלו במזל טלה"

^{^[134]} כתוב באות סמך ומשמעותו אפס ō (וכן ס' מופיע בכמה מהלוחות למטה במשמעות 0).

^{^[135]} נוסף כאן בדפוסים א' וב' "מלוח מחזורים גדולים ומלוח שנות י"ט של המחזור"

^{^[136]} נוסף כאן בדפוסים א' וב' "מלוח החדשים"

^{^[137]} בדפוס ב' חסר "ואז יהיו המאורות במקום אחד"

^{^[140]} בדפוסים א' וב' "שנים עשר שעות"

^{^[141]} בדפוסים א' וב' חסר "שתי"

^{^[145]} בדפוס ראשון בשולים יש כמה הגהות. לצערנו, קשה לקרוא ולתקן. תמצא צילום בנספח.

^{^[146]} בדפוס ב' "על רוחב ירח דרומי"

^{^[148]} המדפיס טעה בסדר האותיות כאן: "הקרחמ"

^{^[149]} בדפוסים א' וב' הקטע נכתב בלשון אחר: "והנה בהיות מרחב הירח צפוני והירח הולך בין גדי לסרטן תגרע הנליזה הזאת מן קשת המרחק הנקרא ארך שני - ובהיותו דרומי תוסיף הנליזה הזאת על ארך שני: אבל אם רוחב הירח צפוני והירח הולך בין סרטן לגדי צריך להוסיף הנליזה הזאת על ארך שני: ואם דרומי לגרוע ויצא ארך שלישי:"

^{^[150]} בדפוס ב' חסר "ודע אם הוא צפוני או דרומי ותכתבהו לחוד והוא הנקרא רחב ראשון: אחר כן הכנס במזל הירח בלוח חלוף רוחב הירח" כמובן על פי הדומות ("הירח").

^{^[154]} בדפוס ראשון בשולים יש הגהה, אך קשה לקרוא. תמצא צילום בנספח.

^{^[156]} בדפוס ראשון תחלה "מתי יעבור החדש" בטעות ונתקן בשולים ל "מחר חדש" - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[160]} בדפוסים א' וב' חסר "לבד"

^{^[164]} בדפוסים א' וב' "בכור הזרע"

^{^[167]} בדפוסים א' וב' "בארץ מצרים"

^{^[168]} תחלה בדפוס ראשון בטעות "ההטנה" ונתקן לנכון בשולים

^{^[169]} "לבד" נוסף בשולי דפוס ראשון. וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[171]} בדפוס ראשון תחלה "ויאמר" ונתקן בשולים ל"ונאמר" וכן הוא בדפוסים א' וב'

^{^[172]} בדפוס ב' חסר "ובמכת בכורים גם כן ימים מעטים ובהכבד לב פרעה ימים מעטים"

^{^[173]} בדפוסים א' וב' "השלשה עשר"

^{^[177]} בדפוס א' "יראה לי כוונתם", בדפוס ב' "יראה כי לי יתום כוונתם" .

^{^[178]} בדפוס ב' המאמר הבא הוא לא בשם ראב"ע אלא בשם "הר"א בע"ח" שהוא הרב אהרן בעל עץ חיים.

^{^[179]} מתקן דפוס ראשון רצה למחוק "נדע"

^{^[181]} כאן ההוספה על פי דפוס ב', כי בדפוסים ראשון וא' נפל חסרון בהשמטה על פי הדומות בביטוי "מן הזהב".

^{^[182]} בדפוסים א' וב' ההגהה נמצאת אחר פרק מ"ב - ושמתי אותה במקום עניינה.

^{^[183]} נוסח דפוס א'. ובדפוס ב' "אמר אמו"ר כ"מה"ר דוד החכם התוכן ז"ל קוכיזוו".

^{^[184]} בדפוס ראשון תחלה "דוד" ונתקן בשולים - וכן הוא "שלמה" בדפוסים א' וב'.

^{^[185]} "אשר" נוסף בשולי דפוס ראשון - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[186]} בטוי מתנ"ך (נחמיה יב, לא). שם עוסק במקהלות ששרים שירי תודה בשתי קבוצות מופרדות. הביטוי מופיע כמה פעמים בספר האדרת במשמעות שתים (או יותר) מחנות, קבצות, שיטות.

^{^[187]} לפי התיקון בשולי דפוס ראשון, "הנה לא יזרעו"

^{^[188]} בדפוס ראשון כפול בטעות: "לא יקצרו וגם לא יקצרו". נתקן על פי דפוסים א' וב'.

^{^[190]} בדפוס א' תחלה חסר מן "וכמו שמציאות השם" עד "יציאת ישראל ממצרים" ונשלם בשולים.

^{^[192]} בדפוס ב' "מושל בזה עד היום"

^{^[195]} הפירוש נוסף רק בדפוסים א' וב'.

^{^[197]} קצת מהכותרת חסר ונשלם על פי לשון הפרק עצמו וגם דפוסים א' וב'.

^{^[198]} חסרות כל הכותרות האחרונות בכל הדפוסים, ולקחנו אותם מלשון הפרקים עצמם.

^{^[200]} בדפוס ב' חסר "מפני ששנת השמטה"

^{^[201]} בדפוסים א' וב' "ההסכמיית"

^{^[204]} בדפוס ראשון בטעות "מלכה"

^{^[207]} בדפוסים א' וב' נתקן ה"ו" ל"ב": "ביום כפור"

^{^[208]} מתקן דפוס ראשון בשולים מחק "את" כי חסר בפסוק. גם הוסיף המתקן מה שחסר כאן מהפסוק: "על כן הוא נתן לכם ביום הששי לחם יומים".

^{^[209]} נתקן ללשון הפסוק כי בדפוס ראשון כתוב "תעשה"

^{^[210]} בדפוס ראשון בטעות "תעשה מעשיך" ותקנו המדפיסים המודרנים ללשון הפסוק וכן עשיתי.

^{^[211]} בדפוסים א' וב' נוסף כאן בטעות "ומקדשי תיראו"

^{^[213]} בדפוס ראשון תחלה "ומסכה" ונתקן בשולים ל"ומצבה" - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[214]} "איש" נוסף בשולי דפוס ראשון וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[215]} מדפיס דפוס ב' כפל, בלי הפסוק הראשון: "ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות וכן ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות".

^{^[216]} תחלה בדפוס ראשון חסר "פטור" ונשלם בשולים - וכן הוא בדפוס ב'.

^{^[217]} לפי התיקון בשולי דפוס ראשון, צ"ל "כשיהיה"

^{^[218]} בדפוס ב' "ונאמרת בהעתק הדברים ונשיאתם כמו איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא:"

^{^[219]} בדפוס א' "כי מעשה יאמר על עבודת יי"

^{^[220]} לשון הפסוק מבולבל בכל הדפוסים, בחילוף מקומות "עבודת" ו "בית" - ובדפוס ראשון תחלה גם "הקוץ" תחת "הבוץ" בטעות. מתקן דפוס ראשון בשולים תיקן ללשון הפסוק, וכן עשיתי.

^{^[221]} כמובן "ר' אהרן בעל המבחר"

^{^[222]} בדפוס ראשון תחלה "אא"כ" ונתקן בשולים ל"ואם כן" - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[224]} בדפוסים א' וב' "כשתזכור"

^{^[225]} בדפוסים ראשון וב' חסר "איש" מלשון הפסוק

^{^[226]} לפי התיקון בשולי דפוס ראשון, "שנאסרו", לפי דפוסים א' וב' "שיאסרו".

^{^[227]} בדפוס א' "השביעי". ובדפוס ב' חסר "כמו כן אמר ששת ימים תעשה מעשיך כדי לאסרם ביום שביעי".

^{^[228]} בדפוס ב' נמצא בקיצור: "מהם התירום מן הכתוב וההקש לבד: ומהם מן ההעתקה והכתוב לבד:"

^{^[229]} בדפוס ב' חסר "ואם ידענו כל האסורים היו הנשארים בהתר"

^{^[230]} מתקן דפוס ראשון השלים לשון הפסוק בשולים.

^{^[231]} בדפוס ראשון אות אחת בספק: אפשר כתוב "מאמרנו"

^{^[232]} נראה שכיוון ל"לא תעשה כל מלאכה" (שמות כ, י) כי "כל מלאכה לא תעשו" נמצא רק אחרי פסוק "ימול"

^{^[234]} לפי התיקון בשולי דפוס ראשון, "והסמנים"

^{^[235]} בדפוס א' "והסמים" ונראה נכון

^{^[236]} בדפוס ב' חסר מן "ואפילו" עד "ראוי שתדחה" השני

^{^[238]} לפי התיקון בשולי דפוס ראשון, "והסמנים", לפי דפוסים א' וב' "והסמים"

^{^[241]} "מוכנים" נוסף בשולי דפוס ראשון - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[242]} בדפוס ב' "הרינין" בטעות

^{^[243]} בדפוסים א' וב' "והסוגים"

^{^[245]} בדפוסים א' וב' נוסף כאן "את"

^{^[246]} בדפוס ראשון בשינוי לשון הפסוק: "אח מאחת". בדפוסים א' וב' נכפל "אחת מאחת".

^{^[247]} בדפוסים א' וב' חסר "והנולד בלי חבור המוליד" על פי הדומות

^{^[248]} הסיפא של קטע זה שעוסק ב"ארבעה מינים" אלו, יש בו בעיות בדפוסים א' וב'. תמצא צילומים בנספח.

^{^[249]} בדפוס ב' "והנולד בחבור המוליד"

^{^[250]} בדפוס א', גם בדפוס ראשון תחלה, "המתחיל". נתקן בשולי דפוס ראשון ל"המוליד" - וכן הוא בדפוס ב'.

^{^[251]} בדפוס ראשון ה"ל" נוסף למעלה

^{^[253]} בדפוס ב' "מאמר שאמר הכתוב"

^{^[256]} בדפוס ב' חסר "לטחון בשבת וסדור המים"

^{^[259]} בדפוס ראשון תחלה "התרה" ואות ו"יו נוסף למעלה - וכן הוא באות ו"יו הדפוסים א' וב'.

^{^[260]} "לא" נוסף בשולי דפוס ראשון - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[261]} נשלם לשון הפסוק בשולי דפוס ראשון - וכן הוא נכון בדפוסים א' וב'.

^{^[262]} לפי התיקון בשולי דפוס ראשון, "פרט ואמר אתה ובנך", לפי דפוסים א' וב' "פרט אתה ובנך"

^{^[263]} שם האומר נוסף בדפוס ב'.

^{^[266]} בדפוס ב' בחסרון: "ממה שכתוב שבתון יאמר בפרטות על יום המועד אשר בו מלאכת אכל".

^{^[267]} בדפוס ב' בחסרון: "והנה אחר שיום שבת נקרא שבת ושבתון ושבת יאמר על החלק ההוא הנוסף".

^{^[270]} "אליו" נשלם מלשון הפסוק ממעל לשורה בדפוס ראשון

^{^[273]} בדפוסים א' וב' חסר "ר"ל ספרי דתם וכל ספרי עבודה זרה"

^{^[274]} בדפוס ב' חסר "ומהם העבירו"

^{^[275]} תמצא בנספח. וראה בסדר יום כפור פרק ד'.

^{^[276]} לשון הפסוק נשלם בשולי דפוס ראשון

^{^[280]} בדפוס ב' חסר "וישימהו בתנור ויהיה לו מדרגה שלישית" על פי הדומות

^{^[281]} מתקן דפוס ראשון רצה לתקן "אמנם כל זמן" אבל קשה לקרוא כל התיקון. תמצא צילום בנספח.

^{^[282]} תחלה בדפוס ראשון "ונסורת ונעורת" וציין המתקן להפוך ל"ונעורת ונסורת" - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[283]} נשלם ונתקן משמעות המאמר בשולי דפוס ראשון. חסר התיקון בדפוסים א' וב'.

^{^[284]} בדפוס ראשון תחלה "את השבת" ומחק המתקן ל"את" כי חסר מלשון הפסוק.

^{^[285]} בדפוסים א' וב' חסר "אחד"

^{^[286]} החסרון מלשון הפסוק נשלם הדפוסים א' וב'

^{^[287]} לפי הנקודות שהוסיף מתקן דפוס ראשון, "אַחֲדֵי". לפי דפוסים א' וב', "אחודי" בשורוק.

^{^[288]} כאן נשלם הלשון ע"פ דפוס ב'.

^{^[289]} תחלה בדפוס ראשון "להיות צריך" וציין המתקן להפוך ל"להיות צריך" - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[294]} בדפוסים א' וב' "מאי זה כח"

^{^[298]} בדפוסים א' וב' "המשתלשלת"

^{^[299]} בדפוסים א' וב' חסר "ונאמר"

^{^[301]} לפי התיקון בשולי דפוס ראשון, "זולת שלא יהיה"

^{^[305]} "הספינה" נוסף בשולי דפוס ראשון - וכן הוא בדפוסים א' וב'. תמצא צילום בנספח כי אינו ברור.

^{^[306]} נראה שגם כאן רצה מתקן דפוס ראשון לתקן ל"שהספינה". תמצא צילום בנספח כי אינו ברור.

^{^[307]} בדפוס ב' חסר "ולא נאסר אכילתו - וכן חבור הבהמות מין בשאינו מינו שנאסר מעשהו" על פי הדומות.

^{^[308]} בדפוס ב' "והטעם (אם ירצו לומר)"

^{^[309]} בדפוס ב' "נאסרה האכילה לא כן"

^{^[310]} מדבר שוב בבעלי הקבלה - כי הלשון נצטט מהרמב"ם

^{^[313]} מתקן דפוס ראשון תיקן מן "לא יאכל קדש" ללשון נכון של הפסוק. אך גם בדפוסים א' וב' "קדש" בטעות.

^{^[314]} בדפוס ראשון "החכם" בראש דף - ולפי שומר הדף (catchword) בסוף הדף הקודם, "והחכם".

^{^[315]} "אלא" נוסף בשולי דפוס ראשון - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[317]} בדפוס ב' נוסף: "(ר"ל לנצח אותם)"

^{^[319]} כאן נשלם הלשון ע"פ דפוס ב'.

^{^[324]} בדפוס ב' בחסרון: "מפני שכונת המבעיר לא היתה להבערת הקוצים"

^{^[325]} בדפוס ראשון תחלה "הפשש" בטעות ונתקן בשולים ל"הפשט" - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[327]} בדפוס ב' בחסרון: "ואחר כן שיאמר ויבער על פעלת האש"

^{^[328]} בדפוס ראשון תחלה "בקנה" ויד המתקן תיקן ה"נ" להיות אות "צ" - וכן הוא "בקצה" בדפוסים א' וב'.

^{^[330]} "אין" נוסף בשולי דפוס ראשון - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[331]} מתקן דפוס ראשון תיקן מ"וקראתי" ל"וקצרתי" וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[332]} בדפוס ב' "לבער האש ביום השבת"

^{^[333]} "אין" נוסף בשולי דפוס ראשון - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[334]} בדפוסים א' וב' "דבר עליה דבר"

^{^[335]} בדפוס ב' חסר אות: "ראה". כן היה בדפוס א' תחלה, והמתקן הוסיף ה"ה" בתחלה.

^{^[336]} בדפוס ראשון "בדעת" בראש דף - ולפי שומר הדף (catchword) בסוף הדף הקודם, "באמרו".

^{^[339]} בדפוסים א' וב' "יניעהו" ונראה נכון

^{^[340]} בדפוסים א' וב' "רבותיהם" ונראה נכון במוחלט

^{^[341]} בדפוס ראשון תחלה "להתירו" ונתקן בשולים ל"להזהירו" - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[342]} בדפוסים א' וב' חסר "וזה בעד ישראל שיקראו אחים" כמובן על ידי הצנזור.

^{^[343]} לפי התיקון בשולי דפוס ראשון, "חייב כרת"

^{^[344]} בדפוסים א' וב' חסר "נחרים אותו ונבדיל אותו ממנו ככתוב יחרם כל רכושו"

^{^[345]} בדפוסים א' וב' "יקבל עליו"

^{^[346]} בדפוסים א' וב' חסר "להחרימו ולנדותו"

^{^[347]} בדפוסים א' וב' חסר "על פי החכמים אשר בבית דין הנמצאים בזמן ההוא"

^{^[348]} בלשון הפסוק "אל הבל ואל מנחתו"

^{^[349]} בדפוס ב' "מצד" במקום "אצל"

^{^[352]} מתקן דפוס ראשון השלים לשון הפסוק בשולים, וכן הוא שלם "יהיה" בדפוסים א' וב'.

^{^[353]} בדפוס ראשון "יעשו" ודפוסים א' וב' תיקנו ללשון הפסוק.

^{^[354]} בדפוסים א' וב', גם דפוס ראשון תחלה, "ויבשלו את הפסח כמשפט". מתקן דפוס ראשון תיקן ללשון הפסוק.

^{^[355]} בדפוסים א' וב', גם דפוס ראשון תחלה, "כי לא יכלו לעשות הפסח". מתקן דפוס ראשון תיקן ללשון הפסוק (דה"י ב ל, ג).

^{^[356]} "אם" נוסף בשולי דפוס ראשון - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[361]} כאן נתקן לשון הפסוק מהטעות "לכם" (והוא נצטט נכון בדפוס ב')

^{^[362]} בדפוס ב' כפול: "איש איש" (כנראה מפני שהאחד בסוף שורה והשני בתחילת השורה הבאה)

^{^[364]} בדפוסים א' וב' "לערב שלהם"

^{^[365]} "לערב" נוסף בשולי דפוס ראשון - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[366]} בדפוס א' חסר " מערב עד בקר לפני יי' כמו" על פי הדומות.

^{^[367]} בדפוס א' "ערב ובקר" ונראה טעות.

^{^[369]} בדפוס ראשון "אתי" נוסף ממעל לשורה

^{^[373]} בדפוס ראשון תחלה "השני" ונתקן בשולים - וכן הוא "השלישי" בדפוסים א' וב'.

^{^[375]} בדפוס א' "שיסכל בו". בדפוס ב' בלשון לא-ברור: "שיסכל והנה".

^{^[377]} בדפוס א' "והוא", בדפוס ב' "זה הוא"

^{^[383]} "קהל" תחלה חסר בדפוס ראשון ונשלם בשולים - וכן הוא נכון בדפוסים א' וב'.

^{^[384]} בדפוס ראשון תחלה, "ויבשלו את הפסח כמשפט". מתקן דפוס ראשון תיקן ללשון הפסוק (דה"י ב' לה, יג) וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[386]} תחלה בדפוס ראשון "אם לא היה" ומחק המתקן ל"לא"

^{^[387]} בדפוס א' ובדפוס ראשון תחלה "הליכתו". התיקון ל"אכילתו" בשולי דפוס ראשון מופיע גם בדפוס ב'.

^{^[388]} לשון הפסוק נשלם בדפוסים א' וב'.

^{^[389]} "בני" נוסף בשולי דפוס ראשון וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[390]} יהודה בן אליהו הדסי, מכונה על שם היותו אחד מ"אבלי ציון", שהיו מרבים במנהגי אבלות וצומות.

^{^[391]} "לחדש" נוסף בשולי דפוס ראשון וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[393]} "עוגות מצות" מלשון הפסוק נוסף בשולי דפוס ראשון וכן הוא נכון בדפוסים א' וב'.

^{^[394]} "חלב" נוסף בשולי דפוס ראשון וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[395]} כיוון ל"כי אם אל המקום אשר יבחר" (דברים טז, ו) כי לשון "כי אם במקום אשר יבחר" נמצא בענין עולות (דברים יב, יד).

^{^[396]} בדפוס ראשון תחלה, "ויבשלו את הפסח כמשפט". מתקן דפוס ראשון תיקן ללשון הפסוק, וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[397]} בדפוס ראשון "שברו" חסר יו"ד בטעות, ובדפוסים א' וב' במשמעות נכונה "ישברו"

^{^[399]} בדפוס ראשון תחלה "למצוא בימינו" ונתקן בשולים - וכן הוא "לבוא" בדפוסים א' וב'.

^{^[401]} לפי התיקון בשולי דפוס ראשון, "כזהב המה מזוקקים"

^{^[402]} בדפוס ראשון חסר. נשלם על פי דפוסים א' וב' בשביל משמעות הפיוט.

^{^[403]} נתקן לשון המאמר כי בכל הדפוסים "במועד" בחילוף ל' \ ב'. בדפוסים ראשון וא' גם "בחדש" בתוספת ב'.

^{^[404]} נתקן לשון הפסוק (ד"ה ב' ל' כ"ב) כי בכל הדפוסים "שבעת ימים" בלי אות ה' .

^{^[405]} "חלב" נוסף בשולי דפוס ראשון - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[407]} בדפוס ב' "בע"ה" - ושניהם משמעותם "בעל המבחר"

^{^[411]} בדפוס ב' נגמר הביטוי: "יעשה לכם"

^{^[412]} בדפוס ראשון נצטט בטעות "כל מלאכה" - ובדפוסים א' וב' נכון בלי "כל"

^{^[417]} בדפוסים א' וב' "הוא הוא"

^{^[418]} "כל מלאכה" נוסף בשולי דפוס ראשון וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[419]} בדפוסים א' וב' בטעות "היא"

^{^[420]} "לומר" נוסף בשולי דפוס ראשון וכן הוא בדפוסים א' וב', אך שם "לומר בו"

^{^[422]} מ"ויהיה" עד "כל מלאכה" תחלה חסר בדפוס ראשון ונשלם בשולים - וכן נמצא בדפוסים א' וב'.

^{^[426]} בדפוס א' "שבת שבתון יהיה לארץ" - נמצא בפסוק הקודם, ויקרא כה:ד.

^{^[427]} תחלה בדפוס ראשון "אל" ונתקן ל"אלא" בשולים - וכן הוא בדפוס ראשון

^{^[433]} בדפוס ב' חסר "אמנם", וכן היה תחלה בדפוס א', אך נוסף שם בשולים על ידי המתקן.

^{^[434]} למעלה "חלול במועד" ונראה שכן צ"ל שם, כי בדפוס ראשון המתקן בעט מחק בקו: "~~שבת~~" וכתב "במועד" (כן נראה לי - הכתב דקיק). אך בדפוסים א' וב' "שבת".

^{^[437]} בדפוס ב' "ככתוב" ונראה נכון

^{^[438]} נראה שכיוון ל"ולא יראה לך שאר בכל גבלך שבעת ימים" (דברים טז ,ד) אך ציטט מספר שמות

^{^[439]} "כל" נשלם בשולי דפוס ראשון וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[440]} "בבי"ת" נוסף בשולי דפוס ראשון, וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[441]} "בהיות" נוסף בשולי דפוס ראשון, וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[443]} בדפוס ראשון תחלה "ושליש" ונתקן בשולים ל"וחומש" - ובדפוסים א' וב' "וחומש ביצה".

^{^[444]} כל זה השורה, מאמר על "מאכל האורחים", חסר בדפוסים א' וב' על פי הדומות.

^{^[445]} לפי התיקון בשולי דפוס ראשון, "אמונתנו"

^{^[446]} בדפוס ראשון בטעות חסר אות: "ימי" - ובדפוסים א' וב' נכון בלשון הפסוק

^{^[448]} לפי התיקון בשולי דפוס ראשון, "בשלשה"

^{^[449]} הפסוק לא נמצא בלשון "וכבסתם בגדיכם ביום השלישי" - נראה שכיוון ל"וכבסתם בגדיכם ביום השביעי" (במדבר לא, כד)

^{^[451]} לפי המשך המאמר, נראה שכיוון ל"אלה מועדי יי' אשר תקראו אתם מקראי קדש להקריב" (ויקרא כג, לז)

^{^[454]} "ה" נוסף למעלה לשורה בדפוס ראשון - ובן הוא ב"ה" בדפוסים א' וב'.

^{^[455]} בדפוס ראשון תחלה "תפלת" ונתקן בשולים ל"תחלת" - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[456]} מדפיס דפוס ב' תיקן ל "ומספר" בו"ו

^{^[457]} לפי התיקון בשולי דפוס ראשון, "כי הכתוב אמר"

^{^[459]} תחלה בדפוס ראשון חסר "הזאת" מלשון הפסוק, ונשלם בשולים - וכן הוא נכון בדפוסים א' וב'.

^{^[461]} "מן" נוסף בשולי דפוס ראשון וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[462]} בדפוס ראשון בטעות "להם" - ובדפוסים א' וב' "לכם" כלשון הפסוק.

^{^[463]} "מחרת" נוסף בשולי דפוס ראשון וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[464]} טוביה בן משה "המעתיק", לפעמים גם מכונה "העובד", ולפעמים "הבקי" או "המשכיל" - וגם "האבל", כי היה אחד מ"אבלי ציון" כמו יהודה בן אליהו הדסי. וכמובן הוא ה"ר' טוביא" הנזכר כמה פעמים בספר האדרת גם בלי שום כנוי.

^{^[465]} כנראה נפל חסרון בדפוס ראשון. מה שבסוגריים נשלם על פי דפוסים א' וב' בשביל המשמעות.

^{^[467]} "והנה" נוסף בשולי דפוס ראשון וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[469]} תחלה בדפוס ראשון "שהאדם" ונתקן בשולים ל"שהחי" - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[471]} "בכורי" נוסף בשולי דפוס ראשון וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[474]} שלמתי את המלה בעבור שלמות הפסוק ולהיותו כמו המקרים האחרים.

^{^[477]} בדפוס ב' חסר מן "ועוד שעולת העומר" עד "מלבד עולת העומר" על פי הדומות.

^{^[481]} בדפוס ב' הוצטט בקצת טעות "וקלוי"

^{^[483]} בדפוס ב' "שהיא" - והרבה חילופי הוא\היא כזה בהמשך הפרק ואין הצרך לציין כל אחד במקומו.

^{^[485]} בדפוסים א' וב' "מבכורים"

^{^[487]} בדפוס ב' במראה-מקום: "ברזילי (שמואל ב' י"ז)". בדפוסים ראשון וא' כתוב במקום שם "ברזילי" שם "ציבא" - ואכן הפסוק הנצטט בא בענין ברזילי בפרק י"ז, לא בענין ציבא בפרק ט"ז.

^{^[488]} "עד" נוסף בשולי דפוס ראשון וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[489]} "א" נוסף למעלה לשורה בדפוס ראשון וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[490]} מתקן דפוס ראשון מחק לאות ו': "כי אם"

^{^[491]} ציטט בטעות לשון דברים טז, ו. כיוון ללשון "כי אם במקום אשר יבחר" (דברים יב, יד).

^{^[494]} בדפוסים א' וב' "מנהג אחד"

^{^[495]} מדפיס דפוס ב' פירש הקיצור: "שנזכר… מהנזכר"

^{^[496]} בדפוס ב' "תם סדר חג השבועות" - וגם בלי הראשי-תיבות (שכנראה משמעותם "תהלה [או תהילות] לאל [או ליי'] יתעלה ויתברך")

^{^[498]} בספרים שלפננו "ויריעו"

^{^[499]} עשה פסוק משני פסוקים: "וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם והרעתם בחצצרת ונזכרתם לפני יי' אלהיכם ונושעתם מאיביכם" (פסוק ט) \ "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצצרת על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם אני יי' אלהיכם" (פסוק י). כמובן כיוון לפסוק י בענין "הרבות השמחה". וכן הוא למטה.

^{^[501]} מדפיס דפוס ב' תיקן ללשון הפסוק (בדפוסים ראשון וא' "בצום")

^{^[502]} בדפוס ראשון במוחלט בטעות ההדפסה: "המפואר"

^{^[503]} עשה פסוק משני פסוקים: "ונודעה החטאת אשר חטאו עליה" (ויקרא ד, יד) \ "והתודו את חטאתם אשר עשו" (במדבר ה, ז).

^{^[505]} בדפוסים א' וב' "ללשונות"

^{^[507]} תחלה בדפוס ראשון "שבעים שנה" ונתקן בשולים ל"כמה שנים" - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[510]} כל הדפוסים בטעות כנגד הספרים שלפננו (יחזקאל מ"א "בעשור"): בדפוסים ראשון וא' "בעשרה", בדפוס ב' "בעשרים"

^{^[511]} תחלה בדפוס ראשון "בכנה" ונתקן בשולים ל"בכונה" - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[513]} מתקן דפוס ראשון מחק מלה וכתב בשולים "שיסכל" - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[515]} בדפוס ראשון המתקן הוסיף ו"וים להשלים לשון הפסוק, כי תחלה כתוב בטעות "כי תבא"

^{^[516]} בדפוס ראשון נפל טעות: "ולקתם"

^{^[519]} לפי הספרים שלפננו, "ועלי תמרים ועלי עץ עבות"

^{^[520]} בדפוסים א' וב' חסר "אותה"

^{^[523]} בדפוסים א' וב' חסר "ככתוב"

^{^[525]} בשולי דפוס ראשון לצד הקטע כתוב: "יסוד האש חם ויבש יסוד האויר חם ולח יסוד המים קר ולח יסוד העפר קר ויבש"

^{^[526]} בדפוס ב' "וכל אפשרי המציאות הם נבראים "

^{^[527]} "אם" נוסף בשולי דפוס ראשון - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[533]} בדפוס ב' חסר "כענין המושכלות הראשונות שיודעו לאנשים בבלי דרישה ועיון"

^{^[536]} בדפוס ב' חסר מקרה "השכל" הזה

^{^[537]} עשה פסוק משני פסוקים: "ויפל על פניו" (במדבר טז, ד) \ "ויברכו את העם וירא כבוד יי' אל כל העם"
(ויקרא ט, כג). וכמובן כיוון לפסוק אחר: "ויפלו על פניהם וירא כבוד יי' אליהם" (במדבר כ, ו).

^{^[538]} בדפוסים א' וב' "האנושית"

^{^[539]} בדפוס ראשון ה"ד" נוסף ממעל לשורה

^{^[541]} נתקן ללשון הפסוק במלכים, כי בכל הדפוסים "רוח יי'" בטעות על ידי "ותהי עליו רוח יי'" (שופטים ג, י).

^{^[545]} "מבוא לאריתמטיקה" מאת המתמטיקאי ניקומכוס מג'רש

^{^[546]} אוקלידס מאלכסנדריה (ובדפוס ב' בטעות "אלקיד"ס")

^{^[547]} שמואל בן יהודה (בן משולם) ברבאווירה, הנקרא "מיילס ממרסיי" (פרובנס)

^{^[548]} אלמגסט מאת תלמי, הנזכר למעלה בענין קדוש החודש וסדר העבור, פרק כ"ד ("...ביארו החכם בטלמיוס בספרו באלמגשטי...")

^{^[549]} כוונות הפילוסופים מאת אבו חאמד אל-ע'זאלי

^{^[550]} בדפוס ראשון "חכמה" אך בפסוק שלפננו "חכמת" - וכן הוא נכון בדפוסים א' וב'.

^{^[551]} בדפוסים א' וב' "המדיני" ונראה נכון

^{^[552]} בדפוסים א' וב' נוסף כאן "ר"ל משכלי וגופני"

^{^[553]} בדפוס ב' חסר קצת על פי הדומות: "לא שיהיה איזה דבר הזדמן ולא מאיזה דבר הזדמן"

^{^[556]} בדפוס ב' חסר על פי הדומות "הנפשות שהן חיות וחולות רוצה לומר"

^{^[558]} "וכן אם ימות גבר היחיה" חסר בדפוסים א' וב'

^{^[561]} "וזולתו בטל" חסר בדפוסים א' וב'.

^{^[562]} בדפוס ב' חסר "ובעת הראוי"

^{^[565]} בדפוסים א' וב' חסר "ההשגחה בפרטים מצד עצמם יתחייב לו שנוי בעצמותו כי" על פי הדומות

^{^[566]} בדפוסים א' וב' חסר "מצד ידיעתו בסוגים" על פי הדומות

^{^[567]} הושלם על פי דפוס ב' בעבור המשמעות

^{^[568]} בדפוסים א' וב' נשלם שם ה' מלשון הפסוק

^{^[569]} בדפוס ראשון "ולכן" בראש דף - ולפי שומר הדף (catchword) בסוף הדף הקודם, "לכן".

^{^[571]} בדפוס ראשון עשה פסוק ("אחרית רשעים תראה") משני פסוקים בתהלים ל"ז: ל"ד "בהכרת רשעים תראה" \ ל"ח "אחרית רשעים נכרתה". בדפוסים א' וב' נתקן ללשון פסוק ל"ד.

^{^[572]} בדפוס ראשון "עליכם" ובדפוסים א' וב' נתקן ללשון הפסוק. הטעויות האלו מופיעים בספר "עץ חיים".

^{^[574]} תחלה בדפוס ראשון "ובעל שכל בעל אמונה" בכפל בטעות, ומחק המתקן למקרה השני של "בעל אמונה" - וכן הוא בדפוס ב'.

^{^[576]} בדפוסים א' וב' חסר מן "והנה קטורת תועבה" עד "אסור להסתחר בו"

^{^[577]} בדפוס ראשון "בו ר" בטעות ההדפסה ונתקן בדפוסים א' וב'

^{^[578]} בדפוסים א' וב' "לגלוח" ונראה נכון

^{^[581]} בדפוסים א' וב' חסר "והנה הנוצרים שורטים בבשרם בעבור ישו הנוצרי", כמובן על ידי הצנזור.

^{^[582]} בדפוסים א' וב' "להתגודד… גדידה" וכן בכל המקרים בקטע

^{^[583]} בדפוסים א' וב' "בימים ההם"

^{^[584]} כל הקטע מן "וכל מי שהוא מזרע הקדש" עד סוף הפרק חסר בדפוסים א' וב', כמובן על ידי הצנזור.

^{^[585]} מדפיס דפוס ב' הוסיף ו"ו בעבור המשמעות: "ונסכיהם"

^{^[587]} בדפוסים א' וב' חסר "וחרם"

^{^[589]} בדפוסים א' וב' חסר "בין בזמן המלכות בין בזמן הגלות אלא אם יגיע נזק ממושל העיר"

^{^[590]} בדפוס ב' כפל, בטעות, וכתב "ראוי להתיכו"

^{^[596]} בדפוס ראשון בטעות "מבני"

^{^[597]} בדפוס ראשון חסר קצת מלשון הפסוק, ונשלם בדפוסים א' וב'

^{^[598]} מלה במשמעות פרטית-ספציפית בספרי הקראים מפירוש פסוק אחד (עמוס ו, י). מילון אבן-שושן: "משרף [צורת-משנה של מסרף, לפי ההבנה בכתוב "וּנְשָׂאוֹ דּוֹדוֹ וּמְסָרְפוֹ {לְהוֹצִיא עֲצָמִים מִן הַבַּיִת}", עמוס ו' י'] - כנוי לאחי האם, לדוד מצד האם [בספרות הקראים, וגם בפי יהודי המזרח]"

^{^[605]} בדפוסים א' וב' חסר "עם בחור ובור אין בחיוב עליהם לקום אלא פעמים ביום וכן תלמיד חכם או זקן" על פי הדומות

^{^[608]} בדפוסים א' וב' "תשורה" ונראה נכון

^{^[609]} בדפוסים א' וב' חסר "ואם לא יקבל אמר ר' בנימין שהולכין אצל דייני גוים ומעידין עליו להרגו", כמובן על ידי הצנזור.

^{^[610]} בדפוסים א' וב' חסר "ככתוב"

^{^[612]} עשה פסוק משני פסוקים: "אטם אזנו משמע דמים" (ישעיהו לג, טו) \ "מסיר אזנו משמע תורה" (משלי כח, ט).

^{^[613]} תחלה בדפוס ראשון "רוחב" בטעות ונתקן בשולים ל"ארך" - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[614]} בדפוסים א' וב' חסר "נוציא"

^{^[615]} בדפוס ראשון "פן", בדפוסים א' וב' "לא". ובפסוק שלפננו (דברים כג, טו) "ולא" בוי"ו.

^{^[620]} מדפיס דפוס ב' טעה וכפל "ככתוב כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה': ומה שטענו קצת מן החכמים להתיר התפלה בזולת לשון הקדש"

^{^[623]} ברשימות של כל הדפוסים מצאתי דברים שצריכים תיקון. נסיתי לתקן את הטקסט להיות כל שורה ברורה ומסוימת וכל ציטוט נכון. גם שמתי הסבר כל מקרה ומקרה של תיקון בהערה במקומו, שלא להעלים את דברי המדפיסים מעיני הקוראים. דפוס ב' חולק על הדפוסים האחרים בפרשיות נשא ומסעי, ואולי גם בפרשת אלה שמות (ראה ההערות). בדפוס ראשון תחלה המספרים של הפרקים אינם, ועט המתקן הוסיף אותם (עם מספרי הפסוקים וגם סיומי ההפטרות, ועוד הגהה, אך קשה לקרוא וקצת נעלמה). צילמתי לכל הרשימות בדפוסים והן נמצאין בנספח כדי שהקוראים יוכלו לראות בעצמם.

^{^[624]} בדפוס ראשון לפי המתקן "י:כב" בטעות (כי "ועמי תלואים" בפרק י"א, וגם אין שום פסוק כב בפרק י').

^{^[625]} בדפוס ב' כתוב בשם ופרק: " עובדיה א' ".

^{^[626]} בדפוסים א' וב' כתוב "מלכים מ"ג" - ואין פרק כזה. ופרק המ"ג מכלל ספר מלכים בשני חלקיו הוא ספור מנשה המלך, שאינו שייך כלל. בדפוס ראשון "מלכים י"ג" בלי אות ב' שהוספתי.

^{^[627]} בדפוס ב' כתוב "הבאים ישרש יעקב" - וזה קרוב, בפרק כ"ז. אך הציטוט בדפוס ב' כתוב ישעיה כ"ו, מקום "ארח", ולא כתוב ישעיה כ"ז, מקום "הבאים". אפשר שהטעות באה על ידי בלבול הציטוט בקצור: בחילוף כ"ו:ז' \ כ"ז:ו' (ארח \ הבאים). גם אפשר לומר שמשהו קרה על ידי הדמיון: "[ואלה שמות] בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב" \ " הבאים ישרש יעקב". אבל, אם כן, עדיין לא נדע המהות: מחלוקת או טעות?

^{^[628]} בדפוסים א' וב' "מ"א" - אך בספר ישעיה שלפננו הפסוק "אני ה' הוא שמי" הוא פרק מ"ב פסוק ח'.

^{^[629]} בכל הדפוסים בלי אות א' שהוספתי.

^{^[630]} בדפוסים א' וב' כתוב "כ"ו" - אך בספר ישעיה שלפננו הפסוק "בטרם תחיל ילדה" הוא פרק ס"ו פסוק ז'.

^{^[631]} בדפוסים א' וב' כתוב "במלכים".

^{^[632]} דפוס ב' חולק על דפוסים ראשון וא': "נשא \ ויהי איש אחד מצרעה \ שופטים י"ג"

^{^[633]} בדפוסים א' וב' כתוב "א'" - אך בספר יהושע שלפננו הפסוק "וישלח יהושע" הוא פרק ב' פסוק א'.

^{^[634]} בדפוס ראשון המתקן כתב כאן ציטוט לפרק א'. אך בספר מלאכי שלפננו הפסוק "בריתי היתה אתו" הוא בפרק ב'. וכן הוא "ב'" בדפוסים א' וב'.

^{^[635]} בדפוס א' כתוב "מ"ד" - אך בספר יחזקאל שלפננו פסוק "ויאמר אלי אלה בית המבשלים" הוא פרק מ"ו פסוק כ"ד.

^{^[636]} דפוס ב' חולק על דפוסים ראשון וא': "מסעי \ וידבר ה' אל יהושע לאמר \ יהושע כ'"

^{^[637]} בדפוסים א' וב' כתוב "מ"א" - אך בספר ישעיה שלפננו הפסוק "שוש אשיש" הוא פרק ס"א פסוק י'.

^{^[638]} בדפוסים ראשון וא' חסרה שורת פרשת וילך משה, כי היתה ביחד עם פרשת נצבים. זאת השורה נמצאת רק בדפוס ב'.

^{^[639]} בדפוס ב' כתוב "כ"ה" - אך בספר ישעיה שלפננו הפסוק "דרשו ה' בהמצאו" הוא פרק נ"ה פסוק ו'.

^{^[641]} בדפוסים א' וב' "יתפרדו הנקבצים" ונראה נכון

^{^[642]} בדפוסים א' וב' "לענין אחד או לשנים"

^{^[646]} בדפוסים א' וב' נוסף כאן "וקיימנו"

^{^[647]} בדפוס א' "מבכלל", בדפוס ב' "בכלל"

^{^[648]} בדפוס ב' "שאם יגיע לבר מינן"

^{^[649]} בדפוס ב' "יבקשו" - ולפי ספר עזרא שלפננו גרסת דפוסים ראשון וא' נכונה.

^{^[652]} בדפוסים א' וב' בלי כפל "שש כנפים"

^{^[653]} בכל הדפוסים "מר" - וצ"ל "מרי" - וידענו שהתיקון כאן נכון כי בנוסח הכותרת הנמצא בראש פרק כ' עצמו (ראה למטה) כן כתוב "מרי"

^{^[657]} בדפוסים א' וב' "שהדבר שהכשר בשחיטה"

^{^[658]} "לא" נוסף בשולי דפוס ראשון - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[659]} בדפוס ראשון בטעות ההדפסה: "השחישה"

^{^[660]} בדפוסים א' וב' "היא דעת"

^{^[661]} כנראה כיוון לצטט "והעלה את נרתיה", לשון של פסוק "והאיר על עבר פניה" - כי המשך פסוק "ובהעלת אהרן את הנרת" עוסק בענין הקטורת ולא בנרות המנורה: "...בין הערבים יקטירנה קטרת תמיד לפני יי' לדרתיכם".

^{^[662]} נתקן ללשון הפסוק, כי בכל הדפוסים "אל"

^{^[663]} "בקרבן" חסר הדפוס ב', וכן היה תחלה בדפוס א', ונוסף על פי מתקן דפוס א' בשולים.

^{^[665]} הלשון "מבשרם לא תאכלו" נמצא לענין בהמה (ויקרא יא, ח), לענין שרץ המים (ויקרא יא, יא), ועוד פעם לענין בהמה (דברים יד, ח). אך לענין עופות זה הלשון לא נמצא ולא ידעתי בוודאות כוונת ר' יפת או החכם בשיצי בעל האדרת. אולי סתם פירשו את הלשון בהרחבה, ר"ל בייחוס לכל סוגי בעלי-חיים טמאים.

^{^[666]} בדפוס ראשון בטעות "מריאים"

^{^[669]} בדפוס ראשון בטעות "שבעת ימים יהיה"

^{^[670]} בדפוס א' המתקן מחק "האם" ותיקן "שחיטת" ב"ם" להיות "שחיטתם".

^{^[671]} בדפוס ראשון כתוב פסוק אחר: "אפגשם כדוב שכול ואקרע סגור לבם ואכלם שם כלבי[א] חית השדה תבקעם". אבל זה הפסוק בא בהושע פרק י"ג, אחר פסוק "כי הוא טרף וירפאנו" (ראש פרק ו') , לא "קודם" כאשר אמר המחבר. ואכן בדפוסים א' וב' הציטוט כאשר עשינו: "אני אני אטרוף" וכו' (קרוב לסוף פרק ה').

^{^[672]} בדפוס ראשון חסר ה"ב" מלשון הפסוק.

^{^[673]} בדפוס ראשון בטעות "בערב"

^{^[675]} תחלה בדפוס ראשון "דומה" ונתקן בשולים ל"רומז" - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[677]} תחלה בדפוס ראשון "הבה" בטעות ונתקן בשולים ל"העוד" - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[678]} כאן בדפוס ב' נוסף “כי".

^{^[679]} בדפוס ב' בהוספה: "שהשם הנקרא על שם סופו איננו נמצא בעת קריאתו כלל"

^{^[680]} בדפוסים א' וב' "לחייבה מיתה"

^{^[683]} לפי התיקון בשולי דפוס ראשון במקרה זה של "חולים בירושלם": "צ"ל חוץ מירושלם או חוץ משערי ישראל"

^{^[685]} בדפוסים א' וב' חסר "בזמן הגלות שאין שערי ישראל" על פי הדומות.

^{^[686]} "חלבי" נוסף בשולי דפוס ראשון - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[687]} בדפוס ראשון בטעות "ושחטי"

^{^[688]} נתקן ללשון הפסוק שלפננו. בכל הדפוסים חסר "לכם", ובדפוס ראשון ובדפוס א' כתוב "והיה" בטעות.

^{^[689]} "כי" לא נמצא בפסוק שלפננו. וכן הוא חסר בדפוס ב'.

^{^[690]} בכל הדפוסים "אשר ישחט" כי עשה צירוף עם "איש איש מבית ישראל אשר ישחט" (ויקרא יז, י).

^{^[692]} כמובן, "להקדוש ברוך הוא"

^{^[693]} בדפוס ראשון "תברכהו". אך בפסוק שלפננו "תברכנו" וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[694]} בדפוס ראשון "דק" בטעות ההדפסה

^{^[695]} בדפוסים א' וב' "יקריבו", וכן היה תחלה בדפוס ראשון ומחק המתקן לאות ו' כי בספרים שלפננו "יקריב". אך נראה מהמקרים האחרים למטה (שהשאירם המתקן) שהציטוט בא מנוסח שכתוב בו "יקריבו" - ויש נוסח כזה נמצא במספר מהכתבי-יד של תורה ושל "נוסח שומרון". וכן (לדוגמא) בספר גן עדן מאת אהרן בן אליהו "בעל עץ חיים" נצטט בזה הלשון. וכן בפירוש רשב"ם על הפסוק דיבור המתחיל כתוב "יקריבו", וכן בפירוש רלב"ג, וכן בספר יראים, וכן במדרש לקח טוב, וכן בפירוש המלבי"ם. וכן תרגמו כמה מהתרגומים בלשון רבים.

^{^[696]} בכל בדפוסים בטעות: "אשה"

^{^[702]} בדפוס ראשון בטעות "חלבי" כי בפסוק שלפננו (ויקרא ג:ט) "חלבו" וכן הוא נכון בדפוסים א' וב'.

^{^[703]} נראה לי שכיוון ל"והאנשים רועי צאן" (בראשית מו, לב) כי המשך הפסוק שם גם "...וצאנם ובקרם..." כמאמר המחבר באמרו "ואחר כן". אך אפשר שכיוון לפרקים מ"ז ונ' כנוסח האדרת.

^{^[706]} בדפוסים א' וב' "שאמר" ונראה נכון

^{^[707]} בדפוסים א' וב' "ליקרב לפני"

^{^[709]} נשלם החסרון בדפוס ראשון על פי דפוסים א' וב' בעבור המשמעות.

^{^[710]} בדפוס ראשון חסר אות ת' בטעות ההדפסה

^{^[711]} בנוסח הרמב"ן שלפננו ציטט לשון הפסוק כמו שהוא לפננו: "יקריב"

^{^[712]} בדפוס ראשון, וגם בדפוס א', תחלה חסר "לא" מלשון הפסוק, ונוסף בתיקון בשולים בשניהם. ובדפוס ב' הפסוק נצטט נכון.

^{^[714]} בדפוסים א' וב' חסר "לאשים"

^{^[716]} בדפוס ב' חסר "בהם כבהמות כי עומק הכף יביא הצליעה" על פי הדומות.

^{^[717]} זה לשון הפסוק שלפננו. ונמצא בחסרון בדפוסים: בדפוס ראשון ודפוס א' חסר "בימים", ובדפוס ב' חסר "במים".

^{^[720]} בדפוסים א' וב' "לא יאכל"

^{^[722]} אפשר מכוון למומיה באחת ממשמעומיה

^{^[723]} בדפוס ב' בבלבול: "לקנותם"

^{^[724]} בדפוס ראשון חסר אות אחת בטעות ההדפסה

^{^[725]} בכל הדפוסים "טמאה מה" בלי משמעות שייכת. וידענו איך לתקן מנוסח הכותרת בראש הפרק עצמו, ששם בכל הדפוסים כתוב "טמאת המת" ולא "טמאה מה".

^{^[727]} לפי דפוסים א' וב' "שאין"

^{^[729]} "יטמא" נוסף למעלה לשורה בדפוס ראשון - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[730]} זה לשון הפסוק שלפננו, וכן הוא בדפוס ב'. בדפוס ראשון ודפוס א' נמצא בחילוף: "יטמא במותם".

^{^[731]} בדפוס ב' "לא כל כלי אלא כלי כל" - אולי המדפיס בא להתאים מאמר ה"אלא" לרעיון של "כל ישראל" שלאחריו.

^{^[732]} ראה למטה ענין כלאים חלק ג' פרק ד'.

^{^[733]} בדפוסים א' וב' חסר "ולא"

^{^[734]} לפי לשון הפסוק, "יִשָּׁבֵר"

^{^[735]} בדפוס א' "המוזהב המוזהבים", בדפוס ב' "המוזהבים".

^{^[736]} בדפוסים א' וב' חסר "יותר"

^{^[737]} אפשר צ"ל "יקרא" ואז יתאים ללשון הסיפא "יקראו".

^{^[741]} בדפוסים א' וב' "משפט ששפטה התורה לנוגע טמאה"

^{^[742]} בדפוסים א' וב' נוסף כאן " אלא יציאה מהטמאה וצריך להיות בכונה"

^{^[744]} בדפוס ראשון חסר מלה מלשון הפסוק

^{^[745]} "אשקך מיין הרקח מעסיס רמני"

^{^[746]} “שאין" נוסף בשולי דפוס ראשון - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[749]} נשלם לשון הפסוק בדפוסים א' וב'

^{^[750]} בדפוס ב' חסר "כן הזוב יהיה מהטבע לא ברצון"

^{^[753]} בדפוסים א' וב' "מקבלים טומאה"

^{^[754]} בדפוסים א' וב' מתחיל הציטוט "וספר לו"

^{^[755]} בדפוסים א' וב' "בגדי הזב"

^{^[756]} בדפוס ב' חסר "ובין שישכב"

^{^[757]} בדפוסים א' וב' חסר "טעם"

^{^[759]} בדפוסים א' וב' חסר "עמו"

^{^[760]} "עליו" חסר בכל הדפוסים, אבל נמצא בפסוק שלפננו.

^{^[762]} בדפוס ראשון בטעות ההדפסה: "יובא"

^{^[764]} לפי התיקון בשולי דפוס ראשון, "ימים רבים"

^{^[765]} לפי התיקון בשולי דפוס ראשון, במקום "בזמן" צריך לומר "על"

^{^[766]} לפי התיקון בשולי דפוס ראשון, "זב"

^{^[767]} בדפוסים א' וב' חסר "ואמר" להסיר ההכפלה

^{^[768]} כמובן "ירחמהו אל" או אפשר "ירא אלהים"

^{^[769]} ראה בענין זה משנה נדה ט:יא (שמרמז שאשה "דורקטי" לא תלד לעולם), גם תלמוד בבלי כתובות דף י' עמוד ב' (שמזכיר "שאין להן לא דם נדה ולא דם בתולים", בלי להזכיר חסרון דם לידה, כי מפרש "מאי דורקטי דור קטוע" וגם זה רמז לחוסר בנים ועקרנות). ואפשר שכוונת החכם בע"ח היא שלא תראה דם לידה לעולם כי לא תלד כלל.

^{^[770]} בדפוס א' בטעות: "ס' ימים"

^{^[771]} מדפיס דפוס ב' תיקן שלש המקרים של "לוכל" כולם להיות "לאכול".

^{^[772]} לפי מתקן דפוס ראשון, "והטעם לא רחיצה וכבוס בגדים אלא רחיצה לבד"

^{^[774]} "מחוץ" נוסף בשולי דפוס ראשון - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[776]} עשה פסוק משני פסוקים: "כי פנה היום כי ינטו צללי ערב" (ירמיהו ו, ד) \ "הנה נא רפה היום לערוב" (שופטים יט, ט).

^{^[778]} בדפוס ראשון תחלה "טעם" והמתקן-בעט הוסיף "מ" - וכן הוא בדפוס ב' בטקסט. ובדפוס א' "טעם".

^{^[780]} מדפיס דפוס ב' התאים למספר: "הנתק הקרחת והגבחת"

^{^[781]} "לא" נוסף בשולי דפוס ראשון - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[782]} לפי התיקון בשולי דפוס ראשון, "באחריתם"

^{^[784]} מדפיס דפוס ב' תיקן ל"טמאתה" כדי להתאים ל"טהרתה".

^{^[785]} בדפוס ראשון "לא" בטעות ההדפסה (ונראה שיש רווח אות אחת ריק ל"א" החסר)

^{^[787]} נשלם ללשון הפסוק שלפננו.

^{^[788]} בכל הדפוסים בטעות "לכם"

^{^[791]} בדפוס ראשון תחלה (גם בדפוסים א' וב') "וישכון" בחול"ם ותיקן המתקן ללשון הפסוק "וַיַּשְׁכֵּן".

^{^[792]} בדפוס ראשון תחלה "נאכלים" ונתקן בשולים ל"נאהלים" - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[793]} בדפוס א' "חייבים", בדפוס ב' "חייבו"

^{^[794]} בדפוס ראשון בטעות ההדפסה "לבית"

^{^[795]} נשלם ללשון הפסוק שלפננו. וכן למטה.

^{^[796]} בדפוסים א' וב' חסר "פתוח" מלשון הפסוק

^{^[797]} בדפוסים א' וב' חסר המקרה השני המיותר של "עליו".

^{^[798]} תחלה בדפוס ראשון, "אל הקדש פנימה" ונתקן בשולים ל"אל אהל מועד לכפר בקדש" - וכן הוא בדפוסים א' וב', אך בשניהם חסר "לא תאכל" הבא בסוף

^{^[800]} בדפוס א' "בית המת ובית הקבר"

^{^[801]} בדפוס ראשון תחלה "על המת" והוסיף המתקן "א" - וכן הוא בדפוס ב'. ובדפוס א' "על המת".

^{^[803]} בדפוס ב' "נכנס בדת ואז ההזיה תועיל לו"

^{^[805]} בדפוס ראשון עשה המתקן את ה"ד" ב"נפסדו" ל"ל" - וכן הוא בדפוס ב'. ובדפוס א' "נפסדו".

^{^[807]} בדפוסים א' וב' חסר "שני"

^{^[810]} בדפוס ב' "אין לך עשב למטה"

^{^[811]} נשלם ללשון הפסוק שלפננו.

^{^[813]} בדפוס א' "ומן החי ומן האלם" - ותחלה זה היה לשון דפוס ראשון, אך מחק המתקן "ומן" השני, שגם חסר בדפוס ב'.

^{^[814]} בדפוס ראשון תחלה ה"ט" היתה אות אחרת, ונתקן בעט ל"ט". וגם בדפוסים א' וב' "טפלות".

^{^[815]} בדפוסים א' וב' "בבריאותה"

^{^[816]} מתקן דפוס ראשון שם נקודות: תֶּחֱלֶה

^{^[818]} נשלם לשון הפסוק בדפוסים א' וב'.

^{^[819]} בפסוק המקורי חסר "אם" (קהלת ה, ז - "כי גבה מעל גבה שמר וגבהים עליהם")

^{^[821]} במקרים האחרים מחק המתקן לאות "י" ובמקרה זה לא מחק

^{^[822]} תחלה בדפוס ראשון "ותליאה" ועשה עט המתקן "א" מ"יא" וכן הוא בדפוסים א' וב' בלי "י"

^{^[823]} בדפוס ב' חסר "שישרוף האדם את בנו ובתו לעבודת אלהיו ובין" ע"פ הדומות במלה "שישרוף"

^{^[824]} לפי התיקון בשולי דפוס ראשון, "שתים שתים"

^{^[825]} הגהה בשולי דפוס ראשון: "בס[דר] ו' הנק[רא] ס[דר] טהרות כתוב במסכת פרה [ג:ה] שמעון הצדיק ויוחנן [כהן גדול] עשו ב' ב' אליועני בן הקוף וחנמאל המצרי וישמעאל בן פאבי עשו א' א'" (ובספרי המשנה שבידינו: "אליהועיני", "פיאבי")

^{^[828]} בדפוס ראשון תחלה "האדם" ומחק המתקן לאות "א" - וכן הוא בלי "א" בדפוסים האחרים.

^{^[829]} לשונות ורעיונות הרבה מהקטעים הבאים נראים לקוחים מדברי ר' לוי בן גרשון בענין פרה אדומה. תמצא אותם במקומם, פירוש רלב"ג על התורה, במדבר פרק י"ט.

^{^[830]} בדפוסים א' וב' חסר "ששם"

^{^[831]} בדפוסים א' וב' "השמימיים"

^{^[835]} לפי עניות דעתי, החליף חציי שני פסוקים, כי בספרים שלפננו, "לפני שבר גאון ולפני כשלון גבה רוח" (משלי טז, יח), "לפני שבר יגבה לב איש ולפני כבוד ענוה" (משלי יח, יב).

^{^[836]} "שנהפך לבן" נוסף בשולי דפוס ראשון. ובדפוסים א' וב' רק "לבן" כאן.

^{^[838]} מדפיס דפוס ב' תיקן מעצמו ל"ולדכא"

^{^[839]} בדפוס ב' "והשני התולעת"

^{^[840]} לפי התיקון בשולי דפוס ראשון "בה"

^{^[841]} בדפוס ב' "פעולות" כאן ובמקרים אחרים בקטע, ואין הצרך לציין כל אחד במקומו.

^{^[842]} מתקן דפוס ראשון רצה לתקן בנקודות (רֶוַח) ובשולים ("ריוח"). מדפיסי דפוסים א' וב' תיקנו ל"רוחב".

^{^[844]} מדפיס דפוס ב' תיקן ל "וימאס"

^{^[846]} בדפוסים א' וב' חסר "בהיותם"

^{^[847]} בדפוסים א' וב' חסר "אך ישארו עמו המושכלות שהשכילן בהיותו בגוף" על פי הדומות

^{^[848]} מדפיס דפוס ב' תיקן ל"מטעמים"

^{^[849]} כן הוא בדפוסים א' וב' וכן היה תחלה גם בדפוס ראשון. מתקן דפוס ראשון לקח עטו ועשה את ה"ין" בטקסט ל"ק", וגם תיקן בשולים - "תאר לענק". התיקון נראה לי נכון, אבל אינו נמצא בדפוסים המודרנים, אז לא תיקנתי בטקסט.

^{^[850]} בדפוס ב' נשמטו ע"פ הדומות המלים "ואז יקרה המות הטבעי בהכרח: וכמו זה יקרה כשיהיה המות בסבת חלי שיחסר כח הזן על שלא ימשול על ההזנה כלל"

^{^[851]} בכל הדפוסים בטעות "וכותב"

^{^[852]} מדפיס דפוס ב' תיקן ל"בחרן"

^{^[854]} בדפוס ראשון בטעות ההדפסה: "באמות"

^{^[855]} בספרים שלפננו לא נמצא מלת "כי"

^{^[856]} בדפוסים א' וב' "דבר מגונה"

^{^[857]} בדפוס א' "כמו שיתבאר בעקר חמישי", בדפוס ב' "כמו שיבאר בעקר חמישי"

^{^[858]} לפי התיקון בשולי דפוס ראשון, "בעלת"

^{^[859]} מדפיס דפוס ב' תיקן ל"מלת"

^{^[860]} תחלה בדפוס ראשון "שראה" ונתקן בשולים ל"שיראה" - וכן הוא בדפוסים א' וב'

^{^[863]} לפי התיקון בשולי דפוס ראשון, "אל הבן"

^{^[865]} תחלה בדפוס ראשון "שאלה אינן" (וכן בדפוס א') וציין המתקן למחוק ל"אינן" - וכן הוא בדפוס ב'.

^{^[866]} "מן" נוסף בשולי דפוס ראשון - וכן הוא בדפוסים א' וב'

^{^[868]} גם זה תיקן מדפיס דפוס ב', ל"בת אשת האח"

^{^[870]}בדפוס א' "במולדת" וכן היה תחלה בדפוס ראשון - אך נראה שהמתקן תיקן את ה"ב" ל"כ", וכן הוא הדפוס ב'.

^{^[873]} בדפוס ראשון תחלה "אסורו עליו ויצעד" וכן הוא בדפוס א'. אך מתקן דפוס ראשון העביר את אות "ו" ל"אסורו", וכן הוא בדפוס ב'.

^{^[874]} מתקן דפוס ראשון כתב מראה-מקום בשולים: ד"ה א' כ"ג

^{^[876]} "לגלות ערותה" נוסף בשולי דפוס ראשון - וכן הוא נכון בדפוסים א' וב'.

^{^[878]} תחלה בדפוס ראשון "עשר" ונתקן בשולים ל"עשרים" - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[880]} בדפוס א' בטעות: "את בנה בנה"

^{^[881]} בדפוסים א' וב' "ואחותו מאמו"

^{^[882]} בדפוס א' "ואמר" ונראה טעות

^{^[884]} "או" נוסף בדפוס ראשון בשולים - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[885]} לפי התיקון בשולי דפוס ראשון, "ועליך לבחור הנכון"

^{^[886]} בדפוס ראשון "עלי" בטעות ההדפסה

^{^[887]} מדפיס דפוס ב' תיקן ל"על שאר בשרו" ונראה טעות

^{^[888]} בדפוס ראשון בטעות ההדפסה "לאות"

^{^[889]} המשמעות "אחת מהן איזו-שהיא", אחר ביטוי "ועשה אח מאחד מאלה" (יחזקאל יח, י).

^{^[891]} לפי ההוספה בשולי דפוס ראשון, "רחל אשת אלימלך"

^{^[892]} מתקן דפוס א' רצה להוסיף "לא" כאן, עם איזה תיקון אחר קשה לקרוא, ואמר "צריך עיון". תראה צילום בנספח.

^{^[893]} בדפוסים א' וב' חסר "ואסור זכר על זכר יצעד על אשתו - וכו גם כן בצד האחר משום היות שני שארים אסורים על שני שארים" על פי הדומות

^{^[894]} בכל דפוס ודפוס יש הגהה שונה של ביאור. מדפיס דפוס א' ייחס את ביאורו לשמחה [בן שלמה] הקוסדיני, ונתן בו ציור. בדפוס ראשון הגהה אחרת נמצא בשולים בכתב-יד, בתחלתו "אמר הצ' אב"ן יש"ר" ובסופו "עד כאן השיגה ידי… ויסכם אברהם…". מדפיס דפוס ב', אף שהעתיק אותו הציור השייך לביאור שמחה הקוסדיני בדפוס א', אך לא הדפיס זה הביאור עצמו מדפוס א', אלא הדפיס ביאור של הגהה "מאת אדמו"ר כמהר"ר אברהם… המפורסם לתהלה בשם אב"ן יש"ר לוצקי" ר"ל ביאור שווה עם מה שנמצא בכתב-יד בדפוס ראשון. בנספח תראה ביאורו של אב"ן יש"ר מתוך דפי דפוס ראשון ודפוס ב'.

^{^[895]} בדפוסים א' וב' "לא" במקום "או"

^{^[896]} בדפוס ראשון "שאריי" בטעות ההדפסה

^{^[898]} לפי התיקון בשולי דפוס ראשון, צ"ל "ובן"

^{^[900]} תחלה בדפוס ראשון "אלה" ונתקן בשולים ל"שאלה" - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[902]} בדפוסים א' וב' משקל השורה בשנוי: "השכן יקר אדר בגולם נרפש מסגר מרובע בו הפכים מלאו"

^{^[903]} בדפוסים א' וב' חסר "פרקי"

^{^[904]} בדפוס ב' חסר "כי שם כסף נאמר על פרוטה ובשוה פרוטה" על פי הדומות

^{^[905]} החילוף בין "מאוחר" ל"מואחר" בענין הזה נמצא בכל הדפוסים. בהמשך הסדר דפוס ב' מתקן רובם ל"מאוחר".

^{^[907]} תחלה בדפוס ראשון "תתקדש" ונתקן בשולים ל"תתגרש" - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[908]} דפוסים א' וב' חולקים על דפוס ראשון בחילוף הסדר: "ראוי להכתב המוהר המוקדם… אמנם המוהר המואחר..."

^{^[909]} בדפוס א' בטעות: "גירושיה"

^{^[910]} בדפוס א' חסר מ"ואם ימות האב" עד "או בידי אביה הקש מן הקדושין" בהשמטה על פי בדומות.

^{^[911]} תחלה בדפוס ראשון "אל" ונתקו בשולים ל"אלא" - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[916]} בדפוסים א' וב' "יכתבוהו"

^{^[917]} בדפוס ראשון נפל חסרון במלה "לא". נשלם על פי דפוסים א' וב' בעבור המשמעות.

^{^[921]} בדםוס ראשון נפל חסרון במלה "ואם" ונשלם על פי בדפוסים א' וב'

^{^[922]} בדפוסים א' וב' "על התנאי" ונראה נכון

^{^[923]} נשלם לשון הפסוק בדפוסים א' וב'

^{^[924]} בדפוס ראשון "בנדתה" "תקרבו" "ערוה" בטעות

^{^[925]} תחלה בדפוס ראשון "האמות" ונתקן בשולים ל"האחות" - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[926]} בדפוסים א' וב' נכפל "בחייה" בעבור המשמעות - וכן עשיתי.

^{^[928]} בדפוס ראשון בטעות "אם לשולח" ואי אפשר, כי אחר כך: "למשלח", ומשלח = שולח. נתקן על פי דפוסים א' וב'.

^{^[929]} בדפוס ב' נוסף "ועכ"פ צריכה גט משניהם ואסורה לקרובי שניהם"

^{^[932]} נשלם לשון הפסוק בדפוסים א' וב'

^{^[933]} בדפוסים א' וב' "בגויותה"

^{^[935]} בדפוסים א' וב' חסר חצי המאמר (מן "אף על פי שקצת" עד "אשמתם" השני) בהשמטה על פי הדומות

^{^[936]} בדפוסים א' וב' "שיתגיירו"

^{^[938]} בדפוס ב' "וכן עדין תקרא שפחתו"

^{^[940]} בדפוס ראשון "נשים" ותיקנתי על פי דפוסים א' וב' כי המשמעות צריכה סמיכות.

^{^[941]} ציטט בהוספת ב"ית: "וביום"

^{^[942]} לפי התיקון בשולי דפוס ראשון, "שם המת"

^{^[945]} בדפוס ראשון בטעות כאן "בעזרא" כי הסיפור בעזרא בא בשורה הבאה.

^{^[946]} בדפוס ראשון בטעות "בהם"

^{^[947]} הוסיף על הפסוק, כי כתוב שם "מואביות עמוניות אדומית צידוניות חתיות", וכתוב אחר אומר "אשדודיות עמוניות מואביות" (נחמיה יג, כג).

^{^[948]} בכל הדפוסים "תהיה", אך בפסוק שלפננו "יהיה"

^{^[949]} בדפוס ראשון תחלה "מאנשי" ומחק המתקן ה"א".

^{^[950]} בדפוס ראשון בשיבוש: "אחירה". ותיקנתי לפי הדפוסים המודרנים.

^{^[951]} בדפוס ראשון תחלה "שנושא" ונתקן בשולים ל"שנושנו" - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[952]} בדפוסים א' וב' "עליכם" - וזה חילוף נוסח ידוע. בספרים שלפננו (תהלים קכט) "אליכם" כנוסח דפוס ראשון, ובפירוש ישעיה מטראני (לדוגמא) "עליכם". וכן במקרה שלמטה.

^{^[953]} לפי התיקון למעלה מהשורה בדפוס ראשון, "החתן והכלה"

^{^[955]} בדפוסים א' וב' "עדיים" כי המשמעות אבנים יקרות.

^{^[956]} בדפוס א' בטעות ההדפסה "נפשו"

^{^[958]} בדפוס ב' חסר "ואם זנית קודם הארושין"

^{^[959]} בדפוס ב' בטעות "במתרגשות", "המתרגשות"

^{^[965]} בדפוס ראשון בטעות "באשתו"

^{^[966]} לפי הספרים שלפננו, "והביא האיש את אשתו"

^{^[967]} נצטט כאן בקיצור - בפסוק (במדבר ה, טו) "והביא האיש את אשתו אל הכהן"

^{^[968]} טעות גדולה וברורה נמצאת בדפוס ראשון ודפוס א': "פורע מוהר ומשקה בשבועה" - ואי אפשר להיות, ואז תיקנתי זה הפעם על פי דפוס ב'.

^{^[969]} בדפוס א' בטעות: "המתרגשות"

^{^[970]} בדפוס ראשון "בקצם" ואי אפשר להבין. בדפוסים א' וב' "בקצתם" ונראה נכון.

^{^[971]} ר"ל האחוריים - התחתון של הגוף.

^{^[972]} בדפוסים א' וב' חסר "ואמרו החכמים כדי שתהיינה כלל המצות נתונות על ידי משה" על פי הדומות.

^{^[974]} בדפוס ראשון תחלה בטעות "הרצון" ונתקן בשולים ל"הדינין" - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[976]} בדפוס ראשון תחלה "ומנה" ונתקן בשולים ל"וגנה" - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[977]} לפי התיקון בשולי דפוס ראשון, "נגבר"

^{^[979]} תחלה בדפוס ראשון "המיתה" ונתקן בשולים ל"הקבורה" - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[980]} בדפוס ראשון תחלה, ובדפוס א', "הארבעה שמלותיו". בדפוס ראשון מחק המתקן בקו ("~~שמלותיו"~~) וכן חסר בדפוס ב'.

^{^[981]} בדפוס ראשון חסר ה"ם" בטעות ההדפסה.

^{^[983]} בדפוס ב' חסר "זה בראשון וזה בשני וזה בשלישי"

^{^[985]} בדפוס א' בבלבול: "תמזין"

^{^[988]} בדפוס ראשון בטעות "שתירש"

^{^[989]} תחלה בדפוס ראשון "שבת הבת" ונתקן בשולים ל"שבת הבן"- וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[990]} לפי הספרים שלפננו, "לכליון ומחלון"

^{^[991]} נשלם הלשון על פי דפוסים א' וב' בעבור המשמעות.

^{^[992]} מדפיס דפוס ב' תיקן ל"בעל"

^{^[993]} ב' פעמים בדפוס ראשון, כתוב בטעות "ושנים". תיקנתי על פי דפוסים א' וב' וגם על פי הציטוט הקודם בדפוס ראשון שבו כתוב "ושלש".

^{^[994]} מדפיס דפוס ב' תיקן ללשון הפסוק המקורי (מלכים ב ב, א) "בהעלות"

^{^[995]} הקטע השירי הזה הוא בנוי במידה רבה מחלקי פסוקים ומביטויים קרובים ללשון פסוקים. רוב הלשונות אינם נמצאים ביחס לענייני מקורם - הפסוקים באים בלי "ככתוב" או "שנאמר", לא ללמד דברי ענייניהם, אלא רק כ"אבני בניין" לתועלת השיר, ואז אנו מציגים את השיר כמו-שהוא, ללא הפרעה מציטוטים בסוגריים לפסוקים וללשונות שהשתמש בהם המחבר.

^{^[996]} בדפוס ראשון תחלה "השתחת" ונוסף "כ" למעלה, וכן הוא "השתכחת" בפסוק המקורי (דניאל ה, יד). כנראה לא הבין מדפיס דפוס א' משמעות תיקון "כ" כזה, וכתב "השתכת". מדפיס דפוס ב' גם תיקן מדעתו: "השכחת".

^{^[997]} בדפוסים א' וב' "יקום" על פי המקור (איוב יט, כה): "ואני ידעתי גאלי חי ואחרון על עפר יקום"

^{^[998]} לפי מתקן דפוס ראשון, "השחק"

^{^[999]} כמו למעלה, הקטע השירי הזה הוא בנוי במידה רבה מחלקי פסוקים ומביטויים קרובים ללשון פסוקים. רוב הלשונות אינם נמצאים ביחס לענייני מקורם - הפסוקים באים בלי "ככתוב" או "שנאמר", לא ללמד דברי ענייניהם, אלא רק כ"אבני בניין" לתועלת השיר, ואז אנו מציגים את השיר כמו-שהוא, ללא הפרעה מציטוטים בסוגריים לפסוקים וללשונות שהשתמש בהם המחבר.

^{^[1000]} בדפוסים א' וב' חסר "הכח"

^{^[1002]} בדפוסים א' וב' חסר "ולכן בחשך ידמו - כל שכחי" כמובן על ידי הצנזור.

^{^[1003]} בכל הדפוסים בטעות "שביעיות", ומתקן דפוס ראשון תיקן ל"השמיניות", וכן תיקנתי בטקסט, כי המאמר בהחלט עוסק בשמיניות: בשמיני עצרת ובשנת היובל (7+1).

^{^[1004]} בדפוסים א' וב' "הוא הוא"

^{^[1006]} בדפוסים א' וב' "תוריות"

^{^[1007]} בדפוס ראשון תחלה "לדת" ונתקן ב"ע" למעלה. וכן בדפוסים המודרנים "לדעת".

^{^[1008]} בדפוסים א' וב' "והנסיכה" ונראה נכון

^{^[1010]} בדפוס ראשון בטעות "עריה". תיקנתי על פי דפוסים א' וב'.

^{^[1011]} שני המדפיסים המודרנים כתבו "ועוד" בקראם ז\ו, ר\ד. אך אפשר להבחין בדפוס ראשון שכתוב "ועזר" בהחלט.

^{^[1012]} בכל הדפוסים בטעות "תבצור" על פי הפסוק הבא, "ואת ענבי נזירך לא תבצר"

^{^[1013]} בכל הדפוסים בטעות כי החליף "תקצור" \ "תבצור"

^{^[1014]} בדפוס א' בטעות "האסוף" וכן במקרה הבא

^{^[1015]} בדפוס ב' "ידענו שבאמרו" וכו'.

^{^[1016]} בדפוס ראשון בטעות ההדפסה "השכירו"

^{^[1019]} תחלה בדפוס ראשון "שני" ונתקן בשולים ל"שלשת" - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[1020]} בדפוס ראשון "לחדש" ובדפוסים א' וב' נתקן ללשון הפסוק שלפננו.

^{^[1022]} בשולי דפוס ראשון המתקן כתב הגהה, בה חולק על החשבון ומציין איזו סתירה בטקסט על ידי סוגריים. לצערנו, ההגהה נחתכה וקצת חסרה. כל מה שנוכל לקרוא, עם צילום ההגהה, תמצא בנספח.

^{^[1025]} בדפוסים א' וב' "ומרדכי בלשן" על פי הלשון בספר עזרא (ב, ב).

^{^[1026]} לפי התיקון בשולי דפוס ראשון, "תשס"ט"

^{^[1027]} בדפוס ראשון מצד זה הקטע מצאנו הגהה שקשה להבינה כי הדף נחתך והכתב קצת מעורפל. תמצא צילום הדף \ ההגהה בנספח.

^{^[1028]} בדפוסים א' וב' כתוב "זכור" עם ו'

^{^[1029]} תחלה בדפוס ראשון, גם בדפוסים המודרנים, כפל וכתב גם שם "תכ"ט" - אך מתקן דפוס ראשון תיקן לנכון לפי החשבון (תכ"ט חסר שבעה) והסימן (בית"י): "תכ"ב" - וכן עשיתי.

^{^[1032]} בדפוסים א' וב' חסר "ספר"

^{^[1034]} בכל הדפוסים בנוסח "תשמע מן השמים". אך לשון הפסוק שלפננו "משמים תשמע".

^{^[1035]} נשלם החסרון בפסוק - וכן הוא שלם בדפוסים א' וב'.

^{^[1036]} בדפוסים א' וב' חסר "היה"

^{^[1037]} בדפוס ראשון בטעות "בלי פסק" מושפע על ידי "הפסק" הבא סמוך.

^{^[1038]} בדפוס ב' בבלבול: במקום "שנה הרי הם ש"מ שנה אם כן נשארו מיפתח", כפל "ומאז ועד יפתח שלש מאות שנה כמו שכתוב"

^{^[1039]} לפי ההוספה בשולי דפוס ראשון, "שלש עשרה"

^{^[1040]} בדפוס ראשון "בכמה לחדש" נוסף בשולים - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[1041]} בדפוסים א' וב' כפל "ודרשת היטב ודרשת היטב". ונראה שכיוון המחבר כאן ל"היטב" הנמצא במאמר "ודרשת וחקרת ושאלת היטב". וראה ההערה הבאה.

^{^[1042]} בשולי דפוס ראשון צייר המתקן: "ודרשת א' וחקרת ב' ושאלת היטב ג' - והוגד לך ושמעת - ודרשת ד' היטב ה' ודרשו ו' השופטים היטב ז'"

^{^[1043]} בדפוס ב' חסר "שאם לא נתחייבו למנות שמטות בגלות" על פי הדומות.

^{^[1046]} בדפוס ראשון בטעות ההדפסה "בלי" - וידענו לתקן מהמשך המאמר "... או שזרע כדי ..." - וכן הוא "כדי" בדפוסים א' וב'.

^{^[1047]} בדפוס ראשון חסר אות ה' מלשון הפסוק

^{^[1048]} בדפוס ראשון בטעות ההדפסה "לאכלם"

^{^[1050]} בדפוסים א' וב' "להדליק"

^{^[1051]} שייך לזה בשולי עמוד הבא, הגהה: "כך כתוב ביד החזקה נותנין עליו חמרי מאכל אדם שאין עושין מהן מלוגמא וחמרי מאכל בהמה שאין שולקין אותן". ראה כל המאמר, משנה תורה להרמב"ם הלכות שמטה ויובל ה:יא "כלל גדול אמרו בפירות שביעית".

^{^[1052]} לפי התיקון בשולי דפוס ראשון, "ולא בבית הכנסת"

^{^[1053]} לפי התיקון בשולי דפוס ראשון, "משלחין"

^{^[1054]} בדפוס ב' חסר "אמנם לא יתנם שכירות בעד אומנותם: ועבודה ושרות שהיא לאכילה ושתייה נותן מדמי פירות שביעית" על פי הדומות

^{^[1055]} לפי התיקון למעלה מהשורה בדפוס ראשון, "מהשאר"

^{^[1056]} בדפוס ראשון תחלה, "והרקב" ונתקן בשולים ל"והדקר" - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[1057]} בפסוק שלפננו, "את" בלי ו'

^{^[1059]} בדפוס א' בטעות "השבועה"

^{^[1061]} בדפוס ראשון בטעות ההדפסה "אמה"

^{^[1064]} בדפוס ראשון בטעות "בו"

^{^[1066]} כן הוא בדפוס ראשון ובספרים שלפננו. אך בדפוסים א' וב' "כשלש" באות כ'. כנראה יש מחלוקת בנוסח הפסוק - לדוגמא, בפירושו כתב ר' יוסף קרא (חברו של רש"י): "כשלש (בנוסחנו: בשלש)".

^{^[1067]} בדפוס ראשון בטעות ההדפסה "ביובל"

^{^[1068]} בדפוס ראשון בטעות "בהר סיני"

^{^[1070]} בספרים שלפננו, "את העברים לחם"

^{^[1071]} בדפוס ראשון בטעות ההדפסה "ואיה"

^{^[1072]} בכל הדפוסים בטעות "וכי ימוך אחיך עמך" מפסוק אחר בפרשה

^{^[1076]} בדפוסים א' וב' "משפחת" בלי ה"מ" הראשון כי "שארי" לשון סמיכות.

^{^[1077]} בדפוסים א' וב' "שמשפחת" ונראה נכון

^{^[1079]} בכל הדפוסים בטעות "תהיה" על פי "גאולה תהיה לו" (ויקרא כה, לא) (ויקרא כה, מח).

^{^[1081]} לפי ההוספה של מתקן דפוס ראשון, "וצמיתותם"

^{^[1082]} בדפוס ראשון ב"ש" ובדפוסים א' וב' חסר "ש" - שפי' \ פי' (כולם בקיצור, והרחבתי).

^{^[1083]} בדפוס ב' חסר "והקונה אכל התבואה שני שנים ורצה הגואל לגאול נותן לו ששים כספים" על פי הדומות.

^{^[1084]} בדפוס ראשון תחלה "אינה עולה במנין", ונתקן בשולים ל"אלו עולין למנין" - וכן הוא בדפוסים א' וב' (רק חילוף ל\ב: "אלו עולין במנין").

^{^[1085]} "אלא" נוסף בשולי דפוס ראשון - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[1086]} תחלה בדפוס ראשון "גאל" ונתקן בשולים ל"מכר" - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[1087]} מדפיס דפוס ב' הוסיף "ל": "לבניו", כנראה לעזור לקורא. ואכן בפסוק "בניו" בלי "ל".

^{^[1089]} לפי התיקון בשולי דפוס ראשון, "ואפילו נהרס החומה". ונראה נכון.

^{^[1090]} בדפוסים א' וב' "אחד אחד" בלי "אחר" באמצע.

^{^[1091]} חסר כותרת החלק (ראה בראש חלק ב' וראש חלק ג') בכל הדפוסים במקום זה, והעתקתי מלמעלה להתאים הכותרת לחלקים האחרים.

^{^[1092]} בדפוס ראשון תחלה "שנהיו" ונתקן בשולים ל"שנשנו" - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[1093]} בדפוס ראשון תחלה "הילודי[ם]" ונתקן בשולים ל"המולידים" - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[1094]} מדפיס דפוס ב' תיקן לנוסח הפסוק שלפננו (שופטים יד, יח): "לולא" (אף שלא תיקן כל המקרים האחרים בספר).

^{^[1095]} בדפוס ב' בטעות: "לא תזמור"

^{^[1097]} נראה שרצה מתקן דפוס ראשון לשים גם כאן את הביטוי "כאסור הקדש" כבשורה שלמעלה.

^{^[1098]} בדפוס ראשון בטעות ההדפסה "העדור"

^{^[1099]} הטעם נראה לקוח מהאמורא אביי (תלמוד בבלי בבא קמא דף נה' עמוד א') שנתן טעם למאמר האמורא שמואל לאסור כלאי אווז \ אווז הבר. ומאמר אביי עוסק ב"ביצי" האווז הזכר, כלומר מקום הזרע, מקורי ההולדה. ולמעשה אין מין עוף כזה אשר בו "ביצי" הזכר נמצאים, או אפילו נראים, מבחוץ. והאמורא רב פפא נתן טעם אחר למאמר שמואל: "הא טעונה חדא ביעתא בשיחלא והא טעונה כמה ביעתא בשיחלא" ר"ל האווז הבר הנקבה מטילה רק ביצה אחת בכל פעם ולא ביצים הרבה כאווז הישובי.

^{^[1100]} בדפוסים א' וב' "שני" בלי אות ל'

^{^[1102]} לפי ההוספה בשולי דפוס ראשון, "לכל שני מינים"

^{^[1103]} בדפוס ראשון בטעות ההדפסה "ובעלז"

^{^[1106]} בדפוס ראשון תחלה "והגזים" ונוסף ה"ע" למעלה - וכן הוא "והגזעים" בדפוסים א' וב'.

^{^[1107]} בוטם שם למיני אגוזים ומשמע כמו פסתק כאן. ("בוטן" למטה, היום "בטנה" או "פיסטוק" - אגוז Pistacia vera). "לוז" משמעותו אלסר \ אגוז הייזל (או אפשר מדבר באגוז שקד). ראה למטה פרק ו' לביאורי שמות הצמחים מאת כלב אפנדופולו עצמו. כאן אקצר, רק לעזור בקטע.

^{^[1108]} אלנבקראום (ערבית אלנבק או סידר) היום "שיזף מצוי" (Ziziphus spina-christi). "זוזפים" (או "זיזפון" היום) מין באותו סוג, "שיזף תרבותי" (Ziziphus jujuba).

^{^[1109]} מדבר בצמחים מסוג Colocasia, כמו טארו ("קולקוס הקדמונים" Colocasia esculenta). בקצת מהמקרים האחרים בספר, מדפיס דפוס ראשון טעה וכתב "קלקאם" באות מ' סופית. ידענו המלה, אז תיקנתי.

^{^[1110]} בננה (Musa) = מאוז בערבית. בקטע הזה נראה ששיער או למד דברים בחכמת הצמחים שאין אנו רואים למעשה.

^{^[1112]} בדפוסים א' וב' "חמור" בלי ו' הראשון.

^{^[1113]} בדפוסים א' וב' חסר "לומר"

^{^[1114]} בדפוסים א' וב' "בעלה" ונראה נכון

^{^[1115]} בדפוס ראשון בטעות ההדפסה "והבצצצול"

^{^[1116]} “עוזררין" ו"עוזרדין" שניהם מופיעים באדרת.

^{^[1118]} בדפוס ב' להפך: "אם לא נתחבאו"

^{^[1119]} מדפיס דפוס ב' תיקן ל "אכילת" בלי "ו".

^{^[1122]} בדפוסים א' וב' "כוכבי לכת"

^{^[1123]} בדפוסים א' וב' "שחורים"

^{^[1124]} בדפוס ראשון נראה כתוב "הזינה" - ודאי טעות ההדפסה. כיבדפוסים א' וב', וביחזקאל ו:ט שלפננו, "הזונה" וכן משמעות המאמר.

^{^[1126]} בדפוסים א' וב' "מינם" ומלת "הכלאיי" חסר

^{^[1127]} בדפוסים א' וב' "מרירים". ובדפוס ראשון כתוב משהו בין "דקים" ו"מררים" - אך קשה לקרוא. ראה צילום בנספח.

^{^[1128]} הדפוסים א' וב' "ובייחורו"

^{^[1129]} בדפוסים א' וב' "לאלו" - ונראה נכון.

^{^[1130]} בדפוסים א' וב' "מן" - ונראה נכון.

^{^[1132]} בדפוס א' בטעות "בלשונו"

^{^[1136]} בדפוס ב' חסר "וממה שאמר יחדו" על פי הדומות.

^{^[1139]} ודאי מדבר בביזוס ("sea silk" "byssus"), המיוצר (בים התיכון, לא בים המלח) ע"י הצדפה Pinna nobilis. ולמעלה בסדר טומאה וטהרה פרק ג' קראו החכם בשיצי בשם "צמר הים".

^{^[1140]} בדפוס ראשון בטעות ההדפסה "ומחבתו"

^{^[1142]} בדפוס ב' כל מאמר "מחגורת של עור או של משי וזולתם שבקצה האחד חוט של צמר ובשני חוט של פשתן נקשרים קשר של קיימא" חסר על פי הדומות.

^{^[1143]} נתקן לשון הפסוק, כי בכל הדפוסים "יפרשו"

^{^[1144]} בדפוסים א' וב' חסר "האחרונים"

^{^[1148]} בדפוס ראשון נצטט ב"אכן". לשון הפסוק שלפננו "אך" וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[1149]} תחלה בדפוס ראשון "לא" - ונתקן בשולים ל"לו" - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[1150]} לענ"ד בדפוס ראשון "שלה" כתוב ב"ה" בטעות ונמלט מעיני המגיה המתקן. לפי המשמעות ידענו שצריך לומר "שלח" וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[1151]} בדפוס ראשון תחלה "ויתאחר", ונתקן בשולים ל"ויתבאר" - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[1153]} בדפוס ראשון בטעות "לתנן" ונמלט מעיני המגיה המתקן. בדפוסים א' וב' נכון כתוב "לנתן".

^{^[1154]} בדפוסים א' וב' חסר "ועל זה"

^{^[1155]} בדפוס ראשון תחלה בטעות "מתן", ונתקן בשולים ל"דת" - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[1156]} בדפוס ראשון בטעות בשם האיש: "דואג"

^{^[1158]} בדפוסים א' וב' חסר "פלוני"

^{^[1160]} בספר דברים שלפננו, חסר "האיש". וכן למטה.

^{^[1161]} בדפוס ראשון ובדפוס א', "אכן" - אך בספרים שלפננו, "לכן" - וכן הוא בדפוס ב'.

^{^[1163]} בדפוסים א' וב' "חייב בשבועה" (חסר "הוא")

^{^[1164]} לפי הספרים שלפננו, "איש לרעהו"

^{^[1165]} בדפוסים א' וב' נתקן ל"ודאיות" בלשון רבים

^{^[1167]} בדפוס א' "אינו נותנו ובעשק שנ[אמר]", בדפוס ב' "אינו נותנו בעושק שנאמר"

^{^[1168]} בדפוסים א' וב' חסר "ובעשקי"

^{^[1169]} בדפוסים א' וב' "אמרו" ונראה נכון

^{^[1171]} לפי הספרים שלפננו, "תכחדי", "דבר אשר", "אנכי"

^{^[1172]} לא ידעתי סיבת "וגו'" כאן, כי אין חסרון מלשון הפסוק.

^{^[1173]} בדפוסים א' וב' "שהשב בתשובה"

^{^[1174]} בדפוס א' בטעות "העבודות"

^{^[1175]} בכל הדפוסים "הנשבע" אך בספרים שלפננו (קהלת ט, ב) "כַּחֹטֶא הנשבע"

^{^[1176]} חסר "לשקר" בדפוס ראשון ובדפוס א', ונמצא בדפוס ב' - וכן עשינו, כי "או לשוא" צריך מלה בראשו בעבור המשמעות.

^{^[1177]} בשני המקרים מדפיס דפוס ב' תיקן בטעות ל "לא ידע" - ואינו כן בפסוק. כנראה היה מושפע ע"י לשון פסוק י"ח למטה.

^{^[1180]} בדפוס ב' "שוויונו" (גם במקרה הבא)

^{^[1182]} תחלה בדפוס ראשון "לא" ונתקן בשולים - וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[1183]} נשלם לשון הפסוק. בדפוסים א' וב' נשלם רק המלה "אליו".

^{^[1187]} בדפוס ב' חסר "העדות ועוד נשבע שאינו יודע" על פי הדומות

^{^[1189]} בדפוס ראשון תחלה (כמובן בטעות במשמעות ראשי תיבות "שבד"א" בכתב-יד) - "שבית דין אמרו". נתקן בשולים.

^{^[1190]} בדפוסים א' וב' חסר "והבקשה".

^{^[1191]} בכל הספרים בטעות "והיה"

^{^[1194]} בדפוסים א' וב' חסר מן "יתחייב מות כמו" עד "מי שימעול בחרם" על פי הדומות.

^{^[1195]} בספרים שלפננו "אמנה". וכן למטה.

^{^[1197]} בדפוסים א' וב' "מחייבין"

^{^[1198]} לפי הספרים שלפננו, "איש לרעהו"

^{^[1200]} המקרה הראשון נקוד בחולם "אכול". בדפוסים א' וב' "אכל" בלי כפל.

^{^[1203]} “תוסיף" חסר בדפוס ראשון ונמצא בדפוסים א' וב'. נשלם בעבור המשמעות.

^{^[1207]} לפי שציין מתקן דפוס א' בנקודות, "טענה לדעת"

^{^[1210]} בדפוס ראשון "הוצאתיו" - אך לשון הפסוק שלפננו "הוצאתיה" וכן הוא בדפוסים א' וב'.

^{^[1211]} לפי הספרים שלפננו, "יושב"

^{^[1214]} לפי התיקון בשולי דפוס ראשון, "עם"

^{^[1216]} חסר מלה מהפסוק (תהלים קמה, א). בדפוס ב' נשלם אבל בטעות ("אלוה" בלי אות י').

^{^[1221]} בדפוס ראשון בטעות ההדפסה "ונשבה"

^{^[1222]} לפי התיקון בשולי דפוס ראשון, "מטלטלין"

^{^[1224]} בדפוסים א' וב' חסר "ויש להפך כן יש דברים שהכופר בהם ונשבע עובר בשבועת בטוי" על פי הדומות.

^{^[1226]} בדפוס א' נפל בלבול: "חסו"

^{^[1227]} בדפוסים א' וב' חסר "מפי המחרים או " על פי הדומות.

^{^[1228]} בדפוסים א' וב' "אוסרכם"

^{^[1230]} בדפוס ראשון כאן "שאין", אך ברשימת הפרקים "ושאין" וכן הוא דפוסים א' וב'.

^{^[1232]} מדפיס דפוס ב' כיון לתקן ל"ליריחו" אבל נפל טעות וכתב "לריחו"

^{^[1233]} בספרים שלפננו חסר המקרה הראשון של "את" כאן

^{^[1234]} לפי הספרים שלפננו, "התורה והמצוה"

^{^[1235]} בדפוס ראשון חסר "שלש" מלשון הפסוק, ונתקן בדפוסים א' וב'.

^{^[1238]} בדפוס ראשון בטעות "אויביהם" ובדפוסים א' וב' נתקן ללשון הפסוק.

^{^[1240]} בדפוס ראשון חסר הסיפא של המאמר, ונשלם בדפוסים א' וב'.

^{^[1242]} בדפוסים א' וב' "מה שעשו"

^{^[1243]} כנראה נפל בלבול בדפוס ראשון. "אחר הטה" אין בו משמעות. ובדפוסים א' וב' "אחר האלה" ונראה נכון.

^{^[1247]} מדפיס דפוס ב' תיקן ל "קיומה"

^{^[1248]} בדפוס ב' אחר ביטוי "בשול שמתבשל בשבת" במקום כל המאמר "וכגון שפרצו גדר הירושות קצת אנשים והם מתדיינים בדיני הישמעלים והרסו פנת התורה בהן וזולתם כיוצא בהם" כתוב רק "וכיוצא בהם" בלי מאמר הירושות.

^{^[1250]} בפסוק שלפננו, “את אהרן"

^{^[1251]} בדפוסים א' וב' נשמט מאמר "שעושים עד היום הזה דת יש"ו בעת שרוסים לטמא את בניהם במים הטמאים שהוא תמור המילה שלנו לדעתם", כמובן על ידי הצנזור.

^{^[1253]} בדפוסים א' וב' "ישביעו"

^{^[1254]} בדפוס ראשון "מטים" בטעות כי אין זה לשון הביטוי בכל הספר. ובדפוסים א' וב' נכון "אטים" כשאר המקרים.

^{^[1261]} בדפוס ב' חסר "שהיה שם במעמד החרם ואף על פי" ע"פ הדומות

^{^[1262]} בדפוס ב' חסר "ואף על פי שהיה בזרועו ספר תורה בשעת החרם"

^{^[1264]} בדפוסים א' וב', לאיזו סיבה, נפל חסרון של כל זה: "המורשה ההוא יש לו רשות להחרים ומותר וחוב להחרים לדבר מצוה ודברי חובות בין רצו בין לא רצו כי הוא קיום הדת - המחרים" (ואז כתוב "...מי שירצה בדבר עצמו...")

^{^[1267]} בדפוס ב' במקום "בידי נוגשי גוים ולהעיד עליו כל דבר עד שיתחייב מות" כתוב "בידי נוגשי המלכות על פי מעשיו הרעים" כמובן על ידי איזה צנזור.

^{^[1268]} בדפוס ראשון נפל טעות וכתוב "ושאין לרדם" בלי משמעות. כתוב נכון "לאדם" בדפוסים א' וב'.

^{^[1273]} “חי ה'" מושאל מלשון פסוק ל"ד

^{^[1274]} בדפוסים א' וב' "שכשנשבע"

^{^[1275]} בדפוסים א' וב' "לאביגיל" מלא יוד. גם נראה אפשר שהיה מלא יוד תחלה בדפוס ראשון ומחק המתקן את היוד (השני), כי בהמשך המאמר מדבר ב"כתיב": "שכתוב בלי יו"ד"

^{^[1276]} בדפוסים א' וב' "לקנותו וזולתו"

^{^[1277]} בדפוסים א' וב' "שהחסיר" ונראה נכון

^{^[1283]} בספרים שלפננו "הַבָּאִים" בלי מקום לשלם או שורוק. ולא מצאתי גירסא עם ו"ו בשום מקום.

^{^[1284]} בתרגום שלפננו "דאתםון אתן לאשתטאה תמן". סמ"ג (ספר מצוות גדול מאת ר' משה בן יעקב מקוצי, מצות לא תעשה רמ"ב) מביא מאמר של רבינו תם: "...תירגם יונתן הבאים משתטן". השיטה מקובצת (מאת ר' בצלאל אשכנזי) וגם הב"ח (בית חדש מאת ר' יואל סירקיש) מביאים לשון מאמר הסמ"ג \ ר"ת בנוסח "משתטין" מלא יוד.

^{^[1286]} בדפוסים א' וב' "הסכמת" ונראה נכון

^{^[1289]} בדפוסים א' וב' "הנאה" והם שוים במשמעות

^{^[1290]} ראה תלמוד בבלי מסכת נדרים ראש דף כג (מתחיל בסוף דף כב)

^{^[1294]} בדפוס ראשון קשה להבחין - אולי צ"ל "הקו" כי כן הוא בדפוס ב'.

[1295] אפשר לומר שהאגרת השלישית גם השפיעה על פירכוויץ באופן כזה, לומר שהבר-פלוגתא של החכם בשיצי באגרות "צום" ו"גיד הנשה" הוא הרא"ם - כי מתוכן, פרט זה איננו מוכרח ואפשר שהיו נכתבות נגד טוען אחר. ובאמת, החכם בשיצי קורא לבר-פלוגתא שלו בשני הדינים האלו "האיש הזקן בשנים", ואם אין זאת בדיחה, לא יתכן לומר שהזקן הוא הרא"ם - כי הרא"ם נולד 35 שנים אחר החכם בשיצי, ובשנת מות החכם בשיצי היה הרא"ם עצמו רק בן 35 שנים. אך אפשר ש"האיש הזקן בשנים" נאמר בקריצת-עין על הרא"ם.

[1296] המשך המאמר "לאות שאם נפל בשבת חיוב לצום"

[1297] "ספר הפרי" = Liber Fructus או Centiloquium ספר של מאה מאמרים מיוחס לתלמי - אך נראה שרובם או מקצתם אינם ממנו. יש שמיחסים אותו למתמטיקאי אחמד אבן יוסוף, שכתב פירוש עליו.

#A שירי המחבר

#B הקדמה

#C חלוקת הקראים מהרבנים

#I ענין קדוש החדש וסדר העבור[20]

#I:1 פרק הראשון

#I:2 הפרק השני

#I:3 הפרק השלישי

#I:4 הפרק הרביעי

#I:5 הפרק החמישי

#I:6 הפרק הששי

#I:7 הפרק השביעי

#I:8 הפרק השמיני

#I:9 הפרק התשיעי

#I:10 הפרק העשירי

#I:11 הפרק האחד עשר

#I:12 הפרק השנים עשר

#I:13 הפרק השלשה עשר

#I:14 הפרק הארבעה עשר

#I:15 הפרק החמשה עשר

#I:16 הפרק הששה עשר

#I:17 הפרק השבעה עשר

#I:18 הפרק השמונה עשר

#I:19 הפרק התשעה עשר

#I:20 הפרק העשרים[116]

#I:21 הפרק העשרים ואחד

#I:22 הפרק העשרים ושנים

#I:22:a [הוספה לפרק כ"ב][126]

החלק הראשון ימות עולם

#I:22:b החלק השני הליכות עולם

וזה מעשה הלוחות

#I:23 הפרק העשרים ושלשה

#I:24 הפרק העשרים וארבעה

#I:25 הפרק העשרים וחמשה

#I:26 הפרק העשרים וששה

#I:27 הפרק העשרים ושבעה

#I:28 הפרק השמונה ועשרים

#I:29 הפרק העשרים ותשעה

#I:30 הפרק השלשים[145]

#I:31 הפרק השלשים ואחד

#I:32 הפרק השלשים ושנים

#I:33 הפרק השלשים ושלשה

#I:34 הפרק השלשים וארבעה

#I:35 הפרק השלשים וחמשה

#I:36 הפרק השלשים וששה

#I:37 הפרק השלשים ושבעה

#I:38 הפרק השלשים ושמונה

#I:39 הפרק השלשים ותשעה

#I:40 הפרק הארבעים

#I:41 הפרק הארבעים ואחד

#I:42 הפרק הארבעים ושנים

#II סדר מצות שבת

#II:1 הפרק הראשון

#II:2 הפרק השני

#II:3 הפרק השלישי

#II:4 הפרק הרביעי

#II:5 הפרק החמישי

#II:6 הפרק הששי

#II:7 הפרק השביעי

#II:8 הפרק השמיני

#II:9 הפרק התשיעי

#II:10 הפרק העשירי

#II:11 הפרק האחד עשר

#II:12 הפרק השנים עשר

#II:13 הפרק השלשה עשר

#II:14 הפרק הארבעה עשר

#II:15 הפרק החמשה עשר

#II:16 הפרק הששה עשר

#II:17 הפרק השבעה עשר

#II:18 הפרק השמונה עשר

#II:19 הפרק התשעה עשר

#II:20 הפרק העשרים

#II:21 הפרק העשרים ואחד

#II:22 הפרק העשרים ושנים

#III סדר ענין פסח

#III:1 הפרק הראשון

#III:2 הפרק השני

#III:3 הפרק השלישי

#III:4 הפרק הרביעי

#III:5 הפרק החמישי

#III:6 הפרק הששי

#I ענין קדוש החדש וסדר העבור^{^[20]}

#I:20 הפרק העשרים^{^[116]}

#I:22:a [הוספה לפרק כ"ב]^{^[126]}

#I:30 הפרק השלשים^{^[145]}